מאירי על ביצה ל״ט א

1 זה שביארנו בדבר שיש לו מתירין שבשאינו מינו בטל ותירצנו זו שבסוגיא זו שמשמעה שאף בשאינו מינו אינו בטל מפני שמתוך הפלגת פעולת דברים אלו באותו התערובת הרי הן כאלו הן בעין במסכת חולין פירשנו בזה טעם אחר והוא שבכאן לא נאמרה לענין אכילה שאלו כן לא הוצרך לבא בה מטעם דבר שיש לו מתירין הואיל ונתינת טעם יש כאן אלא שלענין תחומין היה לנו לומר שיהא הענין הולך אחר העקר ולא יהא הטעם מעכב ובא ולימד מאחר שנצטרף דבר שיש לו מתירין עם נתינת טעם שאינו בטל לענין תחומין:

2 לענין איסור והיתר יתבאר במקומו במסכת חולין שהאיסור בטל בתערובת ההיתר על הרבה צדדין ושם יתבאר לפי שיטתנו שאין חלוק בזה בין מין במינו למין שאינו במינו אלא אף מין במינו בטל כמו שנבאר שם בע"ה ונבלה ושחוטה כל שנתערבו זו עם זו מין במינו הוא ואעפ"כ בטלה נבלה בשחוטה לענין איסור והיתר ואף אחד אצל שנים כמו שביארנו בראשון של מסכתא זו אבל לענין טומאה מין במינו אינו בטל והילכך אם נתערבו נבלה ושחוטה יש בהן דינין חלוקים והוא שאם נתערב כזית נבלה בכמה של שחוטה בטלה היא אצל השחוטה שלא לטמא במגע אלא שהיא מטמאה מ"מ במשא שהרי אי אפשר לרוב לחזור לדין המועט ומצד זה יש לה דין מין בשאינו מינו לענין טומאה ובטלה אבל אם הרוב מן הנבלה כגון שנתערב כזית שחוטה בכמה מן הנבלה אינה בטלה אצל הנבלה להיות מטמאה במגעה שהרי אפשר לרוב לחזור לדין המיעוט שכשתסרח הנבלה תפקע טומאתה שמשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה והוה ליה מין במינו שאינו בטל כך פסקוה גדולי המחברים אע"פ שלענין איסור פסקו שמין במינו בטל ומכל מקום גדולי המגיהים כתבו שמאחר שלא נאמרה סוגיא זו אלא לר' יהודה ולא פסקנו כמותו לענין איסור והיתר אף לענין טומאה אין הלכה כמותו ובין נבלה בשחוטה בין שחוטה בנבלה בטלה ובלבד במגע אבל לא במשא וכן הדברים נראין כמו שיתבאר במקומו:

3 לענין דיני ממונות יתבאר בבתרא פרק פירות צ"ג ב' שכל שמכר מיני תבואות לחברו ונמצא שם טנופת שיש צדדין שיש למוכר ללוקח לקבל אותו טנופת על עצמו ואין המוכר חייב לו בכלום ושיעור זה בחטים רובע קב לסאה כמו שיתבאר שם מעתה הבורר צרור מתוך חטיו של חברו שהיה הוא רוצה למכרן נותן לו דמי חטים עד שישלים כשיעור הצרור שבירר שהרי הפסידו בידים שאלו הניחו היה נמכר במדת החטים ולחזור ולערב אי אפשר שכל לערב לכתחלה אסור אף בכל שהוא:

4 חפצי הפקר אין קונין שביתה והרי הן כרגלי מי שזכה בהן להוליכן למקום שעירב וחפצי הגוי קונין שביתה במקומן ויש לו בהן ממקומן אלפים אמה לכל רוח אם הוא יכול לילך לשם אבל אם עירב הוא לצד אחר אין מוליכן אלא אלפים אמה לאותו רוח ויש שפסקו בכאן אף בחפצי הפקר שקונין שביתה במקומן ואף גדולי המפרשים נסכמים בה אלא שבהדיא נפסקה בעירובין פרק מי שהוציאוהו כדעת ראשון:

5 המשנה השמינית הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום גחלת של הקדש מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועלין אמר המאירי המשנה השמינית ואמר על גחלת שהיא כרגלי הבעלים אם לקחוה ביום טוב הואיל והוא דבר שיש לו ממש ודבר זה לא היה צריך לומר אלא שבא להשמיענו ענין שאם לקח משלהבתו של חברו כגון שהדליק בה את נרו הואיל ושלהבת אין בה ממש לא חלה עליה שביתת בעליה והרי היא כרגלי המוליך ומוליכה בכל מקום שהוא יכול לילך וזה שאמר בכל מקום ולא אמר כרגלי המוליך הוא מפני שאחר שאין בה ממש אינה בתורת איסור תחומין שיתכן לומר בה רגלי שואל ורגלי מוליך והודיע כונה זו בעצמה בלשון בכל מקום:

6 גחלת הקדש וכו' מתוך שדבר בגחלת בא דבר זה אגב גררא ואמר על גחלת הקדש שמועלין בה אם נהנה ממנה ומביא קרבן מעילה אבל שלהבת הקדש אין נהנין בה לכתחלה מדרבנן ואם נהנה לא מעל:

7 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

8 גחלת של ע"ז אסורה בהנאה אבל שלהבת שלה מותרת שאין בה ממש לחול בו שם איסור ואע"פ שבהקדש אסורה לכתחלה טעם הדבר מפני שאין אדם בדל הימנו רצו להחמיר בה אבל ע"ז שהכל פורשין הימנה אין צריך להחמיר בה ושמא תאמר והרי בכל התלמוד אמרו הקדש בדילי אינשי מיניה פירוש הדברים שכל אצל חולין בדלין הם ממנו אבל כל שאצל ע"ז אינן בדלים שהרבה בדלים מן הע"ז על אחת כמה וכמה:

9 המוציא גחלת לרשות הרבים בשבת חייב מן התורה אבל הנוגע בה אין חיוב אלא מדברי סופרים אבל המוציא שלהבת פטור כגון שדחפו בידיו מרשות היחיד לרשות הרבים אבל אם הביאה בקיסם אע"פ שאין שיעור בקיסם שיתחייב עליו והוא שיעור שיתבשל בו כגרוגרת מביצה קלה והיא ביצת התרנגולת טרופה בשמן ונתונה באלפס חייב על השלהבת וכן אם טבל את החרס בשמן והדביק בו שלהבת והוציאו אע"פ שאין שיעור בחרס לחייבו עליו והוא שיעור שיקבל בו רביעית חייב מכל מקום בהוצאת השלהבת הוציא קיסם זה בשיעור המחייבו וכן חרס זה בשיעור המחייבו והוציא שלהבת עליהם אינו חייב אלא אחת ר"ל על הקיסם או על החרס אבל לא על השלהבת שאם כן כשאמרו בסוגיא זו ותיפוק ליה משום קיסם עד שהוצרך להשיב דלית ביה שיעורא היה לו להשיב שהוציא בקיסם ולחייבו בשתים אלא שאין חייב באלו אלא אחת והוא שאמרו המוציא קפת הרוכלים אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת ויש שואלין אחר שאין הקיסם או החרס באים אלא מפני השלהבת היאך יתחייב בקיסם או בחרס אע"פ שיש בהן שיעור הרי הם טפלים לשלהבת ותנן המוציא פחות מן השיעור בכלי פטור אף על הכלי מפני שהכלי טפלה לו ויש לתרץ בה שלא נאמר כן אלא בשאותו פחות מכשיעור יש בו ממש שהוא חשוב והכלי טפל לו ומ"מ לגדולי המחברים ראיתי שכתבו בסתם המוציא שלהבת פטור ולא חלקו בה בין שדחפו בידיו לשהביאה בקיסם או בחרס כלל ובמקומו יתבאר:

10 המודר הנאה מחברו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו ויש חולקים בקצת דברים אלו שבגחלת ובמקומם יתבאר:

11 המשנה התשיעית בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל כרגלי הממלא אמר המאירי המשנה התשיעית והכונה לבאר בה מה שכיון בשלפניה ואמר על זה בור של יחיד כרגלי היחיד וכו' פי' בגמ' שבור זה ענינו במים המכונסים ואמר שאם בור זה הוא של יחיד הרי מימיו כרגלי הבעלים ואין אדם מוליך את המים שקבל ממנו אלא למקום שהבעלים הולכים אבל באר של מים חיים וכן מעיינות ונהרות המושכין אפילו שהן של יחיד הרי הן כרגלי כל אדם שלא קנו שביתה כלל וכן אפילו באו מחוץ לתחום מותרות וכן מי גשמים היורדין בשבת או ביום טוב מותר לשתותן שלא קנו שביתה בים אוקיינוס וכמו שאמרו מינד נידי וכן אין בהם משום נולד כמו שאמרו מיא דעיבי לאו מיבלע בלעי זו היא שיטתנו וממה ששאלו בגמ' תנן בור של יחיד כרגלי היחיד ורמינהי נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם כלומר אף על פי שהם של יחיד ותירץ התם בנובעין הבא במכונסין אלמא כל מים חיים אף שבבאר הרי הן כרגלי כל אדם ומ"מ גדולי המפרשים כתבו במסכת עירובין שהמים שהם מכונסין בתוך הבור ואין נמשכין לחוץ אע"פ שהן חיים ונובעים בדין מכונסים הם ואין הדבר תלוי אלא במשיכה שכל שהם נמשכים אפילו אינם חיים בדין נמשכים הן כגון של הפשרת שלגים והם מפרשים נהרות המושכים אע"פ שאין חיים למעיינהת ומעיינות הנובעים שיש להם זחילה קצת אבל בורות אע"פ שנובעים מכונסים הם לענין זה הא כל שהוא נמשך לא קנה שביתה וכרגלי כל אדם הם וכמו שאמרו מיא דעיבי מינד ניידי וכן מי אוקיינוס מינד נידי ולא יראה לי כן אלא כל שהוא נובע ויוצא לו ממקור נמשך הוא ואין קרויין מכונסין אלא מי גשמים שנתכנסו שאין כאן לא נביעה ולא המשך וזה שביארנו בנהרות המושכין ומעיינות הנובעין שהם כרגלי כל אדם פירושו שאם מלא אחד לעצמו הרי הן כרגליו וכל שנתנם אח"כ לחברו אין יכול להוליכן אלא כרגלי הנותן שכשזכה הראשון בהם קנו שביתתו וכן במי גשמים ובכל אלו שאמרו שלא קנו שביתה וא"כ כרגלי כל אדם האמור בהם פירושו כרגלי הממלא וכן התבאר בתוספתא בפרק זה ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בעירובין שכל שאמרו כרגלי כל אדם פירושו שאפילו מלא ראובן מהם יכול שמעון להוליכם כרגליו אף בלא נתן לו האחר אבל בור של עולי בבל שהם מים מכונסין ואין נדים כלל אמרו כרגלי הממלא ופירושו בהם כרגלי הממלא ממש שאם לקחן אחר אינו מוליכן אלא כרגלי אותו שמלאן ונתנו טעם לדבריהם שמאחר שהם נחים והיו ראויים לקנות שביתה כשממלא מהם קונים שביתה ואף בזו נחלקו עם חכמי דורם במי שמלא ונתן לחברו שלדעת חכמי דורם לא היה חברו יכול להוליכם אלא כרגלי הנותן ולדעתם לא נאמר כרגלי הממלא להפקיע רגליו של זה שניתנו לו במתנה אלא שדוקא בעוד שהן שלו אבל אם נתנן לחברו הרי הן כרגלי חברו וכמו שאמרו בפרק המוצא תפלין נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו וכו' אלא שאנו מפרשים שם בשהגביהה על מנת שלא לזכות אלא במה שישתה מהן וכן כלם זה אחר זה וכן עקר וכרגלי הממלא דוקא כמו שיתבאר שם בע"ה:

12 ושל אנשי אותה העיר הואיל ומים מכונסים הם הרי הם כרגלי אנשי אותה העיר ואין אחד מאנשי אותה העיר יכול להוליכן אלא לאלפים אמה ממקומן אע"פ שעירב וכן אין אדם של עיר אחרת יכול להוליכן אחר שמלאן למקום שבא ממנו לכאן על ידי עירוב אלא עד אלפים אמה נמצא שזה שאמרו כרגלי אנשי אותה העיר פירושו שיש בהן אלפים אמה לכל רוח ואם עירב זה לצד אחד אינו יכול להביאן אלא עד אלפים אמה הן שהוא מעיר זו הן מעיר אחרת כך פירשו רבותינו הצרפתים ויש מקשין על דבריהם ממה שאמרו בעירובין פרק מי שהוציאוהו בענין גשמים שירדו הא יש להם אלפים אמה לכל רוח הרי הן כאנשי אותה העיר מיבעי ליה אלמא שאין שני שיעורין אלו שוין אלא שהם מפרשים שם שלא אמרוה מפני הענין אלא מפני הלשון שכשהוא שונה אלפים אמה לכל רוח מורה שלא קנו שביתה מצד אנשי העיר שאלו קנו שביתת אנשי העיר היה לו לומר כרגלי אנשי אותה העיר ואע"פ שזהו גם כן אלפים אמה לכל רוח ואף גדולי הדור מתרצים בה שאלו שנה כרגלי אותה העיר היו אותן אלפים אמה נמדדות מתחום העיר וכששנה אלפים אמה יורה שהן נמדדות ממקומן ומ"מ הרבה חולקים לפרש הרי הן כאנשי אותה העיר וכל אחד מבני העיר ממלא ומוליך כרגליו כדין שותפין ומדין יש ברירה כמו שאמרו מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא אבל אחר שאינו מאנשי אותה העיר אם לא עירב אחד מאנשי העיר מוליכן אלפים אמה לכל רוח ואם עירב אחד מן העיר לצד אחד לא יוליכם זה הנכרי אלא אלפים אמה לאותו צד ואם עירבו שנים מן העיר זה לצפון וזה לדרום לא יזיזם זה הנכרי ממקומן אא"כ מלא אחד מן העיר ונתן לו כך כתבוה גדולי הדור ואף גדולי המפרשים כתבוה כן בעירובין ושם התבאר שגשמים ירדו סמוך לעיר מערב יום טוב הרי הן בדין זה ר"ל כבור של אותה העיר וכרגלי אנשי אותה העיר:

13 ושל עולי בבל העשויים לעוברי דרכים באמצע הדרך כשעולין לירושלים כרגלי הממלא מפני שהן הפקר לכל ונקנה לו בהגבהה ואם מלא ובא אחר ושאל את מימיו או לקחם אין מוליכן אלא כרגלי הממלא שכלן קנו שביתה כרגלי הזוכה בהם ומדין יש ברירה אנו אומרין בה שמבין השמשות קנו שביתתו של ממלא זה וכן בנתן לו חברו לדעת קצת מפרשים אלא שגדולי המפרשים חולקים בזו כמו שביארנו ולמדת בפירוש זה שהוא נמשך למה שפסקנו שחפצי הפקר אין קונין שביתה במקומן והרי הן כרגלי הזוכה וכבר ביארנו למעלה שגדולי המפרשים פוסקים בחפצי הפקר שקונין שביתה במקומן ואין לשום אדם בהם אלא אלפים אמה ממקומן לכל רוח אם לא עירב הוא לצד אחד ומ"מ אף לדעת זו משנה זו של עולי בבל הלכה היא שלא אמרו חפצי הפקר קונין שביתה במקומן אלא בדבר שאין יכול לזכות אלא המוצאן ואין מציאתו עולה על לב בני אדם שתחול עליהם שביתתם כשיגיע לידם אבל בור זה שהוא הפקר לכל העולם ויש בו מים לכלם הרי לב הכל עליהם ושביתת כל זוכה וזוכה עליהם וכל אחד מן הממלאים שביתתו חלה בחלקו מדין ברירה אלא שמ"מ אע"פ שהדברים נכונים אין אנו צריכים להם לשיטתנו שכבר פסקנו למעלה לשיטתנו שחפצי הפקר קונין שביתה כרגלי המחזיק בהן כדעת משנה זו ואף גדולי המחברים פסקוה כן וכן אמרו בתלמוד המערב המוצא כלים בדרך הרי הן כרגלי המוצא:

14 זהו ביאור המשנה וכלה על הדברים שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

15 סוגייא זו הבאה על משנה זו מבולבלת מעט ביד מפרשים והריני מעירך בביאורה דרך קצרה והוא שזו של בור עולי בבל לא דברו בה במשנתנו אלא בממלא לעצמו ואח"כ לקחן חברו או שאלן ועל זו אמרו שהן כרגלי הממלא וכן בנתן לו על דעת קצת כמו שביארנו ומ"מ עכשו שאלו במי שמלא ממנו לצורך חברו ונתן לו ונחלקו בה רב נחמן ורב ששת שלדעת רב נחמן כרגלי מי שנתמלאו לו ומפני שהוא סובר בירא דשותפי נינהו כלומר שעל דעת כן עשאום שתהא יד כלם שוה בו ושיהא לכל אחד חלק בו והרי הוא כאומר מלא מי לי מחלקי וזכה מי שנתמלא לו מדין ברירה ולרב ששת בירא דהפקרא הוא כלומר שעל דעת כן עשאום שלא יהא לשום אחד חלק בו ולא שום זכות מצד עצמו אלא שיהא כזוכה מן ההפקר כשאר המציאות וא"כ הרי זה מגביה מציאה לחברו שלא קנה חברו ונמצא שקנה המציאה והרי הן כרגליו והקשו לרב נחמן משמועת הריני עליך ואתה עלי שמותרין שניהם בבור של עולי בבל על דעת הפקר נעשה ולא שיהו שותפין בו עד שיאסר אחד מתוך חלק חבירו ואלו היינו אומרים בירא דשותפי הוא היינו אוסרים לזה מפני חלקו של זה וכדתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ושמא תאמר מה הוצרך להביא משנה זו והרי מגופה של שמועה זו היה יכול להביאה כדקתני בגוה ואסורים בדברים של אותה העיר ומטעם שותפות נראה לי מפני שלא נתפרסם הטעם שמדין שותפות יהא נאסר ונתירא שמא יגלגל עליו טעם אחר שלא מטעם שותפות ואלמה לטעמיה דבור של עולי בבל מותר לשני המודרים מאי זה טעם שיהיה ואי שותפי נינהו הוה אסור ושאר מפרשים תרצוה בפנים אחרים כמו שכתבנו בפירושנו בדברים ארוכים אלא שזה נראה לי יותר והרי מ"מ שלמדנו דבור עולי בבל הפקרא הוא ותירץ דבירא ודאי דשותפי הוא ולרחוץ הכי נמי דאסור למודרים אבל למלאת מותר מדין ברירה דמר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא ואח"כ הקשה לו ומי אית ליה ברירה והתנן וכו' והעלו בה דכולי עלמא הפקרא הוא אלא דרב נחמן מגביה מציאה לחברו קנה חברו: