מאירי על ביצה ל״א ב

« מאירי על ביצה ל״א ע״א מאירי על ביצה ל״ב ע״א »

1 גְּמָ׳ וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא אֵין מְבַקְּעִין כְּלָל? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אֵין מְבַקְּעִין מִן הַסְּוָאר שֶׁל קוֹרוֹת, וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל מְבַקְּעִין מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.

2 וּכְשֶׁהֵן מְבַקְּעִין — אֵין מְבַקְּעִין לֹא בְּקַרְדּוֹם וְלֹא בְּמַגָּל וְלֹא בִּמְגֵרָה, אֶלָּא בְּקוֹפִיץ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים לֹא מִן הַסְּוָאר שֶׁל קוֹרוֹת וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן.

3 וְלֹא בְּקַרְדּוֹם. אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּנַקְבוּת שֶׁלּוֹ, אֲבָל בְּזַכְרוּת שֶׁלּוֹ — מוּתָּר.

4 פְּשִׁיטָא, בְּקוֹפִיץ תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי קוֹפִיץ לְחוֹדֵיהּ, אֲבָל קַרְדּוֹם וְקוֹפִיץ, אֵימָא: מִגּוֹ דְּהַאי גִּיסָא אָסוּר — הַאי גִּיסָא נָמֵי אָסוּר, קָא מַשְׁמַע לַן.

5 וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: אֶלָּא בְּקוֹפִיץ. אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּזַכְרוּת שֶׁלּוֹ, אֲבָל בְּנַקְבוּת שֶׁלּוֹ — אָסוּר. פְּשִׁיטָא, וְלֹא בְּקַרְדּוֹם תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי קַרְדּוֹם, אֲבָל קוֹפִיץ וְקַרְדּוֹם, אֵימָא: מִגּוֹ דְּהַאי גִּיסָא שְׁרֵי — הַאי גִּיסָא נָמֵי שְׁרֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

6 מַתְנִי׳ בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵּירוֹת וְנִפְחַת — נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל.

7 גְּמָ׳ אַמַּאי? וְהָא קָא סָתַר אֻהְלָא! אָמַר רַב נְחוּמִי בַּר אַדָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּאַוֵּירָא דְלִיבְנֵי. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: הָנֵי לִיבְנֵי דְּאִיַּיתּוּר מִבִּנְיָנָא — שְׁרֵי לְטַלְטוֹלִינְהוּ בְּשַׁבְּתָא, הוֹאִיל וַחֲזֵי לְמִזְגֵּא עֲלַיְיהוּ. שַׁרְגִינְהוּ — וַדַּאי אַקְצִינְהוּ!

8 אָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל. בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת.

9 אָמַר שְׁמוּאֵל: חוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע — מַתִּיר, אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ. שֶׁבַּכֵּלִים — מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ, אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד יוֹם טוֹב.

10 מֵיתִיבִי: חוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע, בְּשַׁבָּת — מַתִּיר אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ. בְּיוֹם טוֹב — מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ!

11 הָא מַנִּי — רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל, וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ, וַאֲנָא דַּאֲמַרִי כְּרַבָּנַן. וּמִי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ בְּחוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע? וְהָתַנְיָא: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּחוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע, שֶׁבְּשַׁבָּת מַתִּיר — אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ, בְּיוֹם טוֹב — מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ!

פירוש מאירי על ביצה ל״א ב

1 המשנה החמשית בית שהוא מלא פירות וסתום ונפחת נוטל ממקום הפחת ר' מאיר אומר אף פוחת כתחלה ונוטל אמר הר"ם מה שאמ' ר' מאיר פוחת אינו ר"ל שיסתור הכותלים ביום טוב אבל כפי סברתו הוא מותר לפחות אם היו כותלי אותו האוצר לבנים סדורים מבלי בנין:

2 אמר המאירי המשנה החמשית והכונה לבאר בה שיש דברים דומים למוקצה ולא נאסרו ואמר על זה בית מלא פירות שהוא סתום ר"ל שאין שם פתח ליכנס בו והיה לנו לומר מאחר שכן שהוקצו מן הדעת ונפחת מאליו ביום טוב באיזה מקום שבו נוטל ממקום הפחת ושאלו בגמ' והא קא סתר אהלא כלומר דקא סלקא דעתי' שהוא סתום בבנין האסור לסתרו מן התורה איסור גמור וא"כ הרי הוקצו מחמת סתירת אהל שהרי אלו רצה ליטול מהם קודם שנפחת אינו יכול ליטול בלא סתירת אהל ותירצוה שמשנה זו לא דברה בבית בנוי אלא בלבנים סדורים בלא טיט ואין כאן סתירת אהל אלא מדברי סופרים וכבר ביארנו למעלה שכל דבר שאין בו איסור אלא מדברי סופרים והיה הדבר מוקצה מחמת אותו איסור נסתלק האיסור מותר ואין בו דין מוקצה באוכלין ומ"מ אין פוחתין לכתחלה ור' מאיר אומר אף פוחת לכתחלה שאין כאן איסור גמור אף מדברי סופרים אלא סרך איסור מחמת מוקצה וכדאמרינן בגמרא שרגינהו ודאי אקצינהו כמו שיתבאר בגמרא ולכבוד יו"ט הקלו בכך אלא שבשבת מיהא אסורה וי"מ שלא שאלו בגמרא והא קא סתר אהלא אלא לר' מאיר שהתיר לפחות לכתחלה ולדעתו הוא שהעמידוה בשורות של לבנים אבל לדעת חכמים כל שנפחת אפילו בבנין הגמור נוטל ממקום הפחת ונראה הטעם שאע"פ שהבית סגור אין אדם מקצה דעתו מן הפירות ואין מוקצה אלא בשגוף הפרי הוא המוקצה וכן נראה דעת גדולי המחברים שהביאו כפשוטה וא"ת והרי אף נר שכבה לא היה הכלי גוף האיסור ומ"מ הוא נעשה בסיס לדבר האסור אבל זו לא נעשה מקום הפחת בסיס לדבר האסור וי"מ דוקא בשנפחת מערב יום טוב ונוטל ממקום הפחת פירושו שלא יוסיף בפחת וראשון עקר וי"מ אותה בבית רעוע שהוא עומד ליפחת:

3 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו בדברי חכמים הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

4 לבנים שנשארו מן הבנין מותר לטלטלן בשבת שמאחר שנשלם הבנין אינם מוקצים ואינם עומדים אלא להסב עליהם אבל אם לא נשלם הבנין אסור לטלטלן שהרי מוקצים הם לבנין ואם סדרם זה על גב זה אע"פ שנשלם הבנין אסור לטלטלם בשבת וביום טוב ואם נשרו מן הכותל הבנוי הוא הדין שאסור לטלטלם ומתוך כך הזהר מלגרוס דאיתור מבנינא ר"ל שנישרו מן הבנין אלא דאייתור בשני יודין ר"ל שנשארו וכמו שפירשנו:

5 חותמות שבקרקע כגון דלתות שבפתחי בור ודות ומערה הסגורים בקשרי חבלים מתיר את הקשר בין שבת בין יום טוב שהרי להתיר תמיד הוא עשוי ואינו קשר של קיימא אבל לא מפקיע פירוש שאין לא לסתור עבותו של חבל וגדילתו ולא חותך בסכין שבנין העשוי בקרקע יש בו סתירה אבל חותמות שבכלים כגון תיבה וארגז או שאר כלים שאיבריהם מתהדקים על ידי קשרי חבלים אין בהם סתירה כלל שאין בנין בכלים ומתיר ומפקיע וחותך אף בסכין בין שבת בין יום טוב:

« מאירי על ביצה ל״א ע״א מאירי על ביצה ל״ב ע״א »