מאירי על ביצה כ״ה ב

« מאירי על ביצה כ״ה ע״א מאירי על ביצה כ״ו ע״א »

2 שבת פתח ↗

פְּסוּלוֹת לַכְּהוּנָּה. לָא — סָבַר כִּי הֵיכִי דְּלָא לֵילְפָן גּוּפָא נוּכְרָאָה. וְעָבֵיד לְהוּ מִקְוֶה בְּיוֹמֵי נִיסָן, מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב, דְּאָמַר רַב: מִטְרָא בְּמַעְרְבָא סָהֲדָא רַבָּה פְּרָת. סָבַר, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ הַנּוֹטְפִין עַל הַזּוֹחֲלִין. וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: נַהֲרָא מִכֵּיפֵיהּ מִיבָּרַךְ. וּפְלִיגָא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הַמַּיִם מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין אֶלָּא פְּרָת בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי בִּלְבַד. פּוֹרֶפֶת עַל הָאֶבֶן כּוּ׳. וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא ״פּוֹרֶפֶת״? אָמַר אַבָּיֵי: סֵיפָא אֲתָאן לְמַטְבֵּעַ. בָּעֵי אַבָּיֵי: אִשָּׁה מַהוּ שֶׁתַּעֲרִים וְתִפְרוֹף עַל הָאֱגוֹז לְהוֹצִיא לִבְנָהּ קָטָן בְּשַׁבָּת? תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר מַעֲרִימִין. תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר אֵין מַעֲרִימִין. תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר מַעֲרִימִין בִּדְלֵיקָה: הָתָם הוּא דְּאִי לָא שָׁרֵית לֵיהּ אָתֵי לְכַבּוֹיֵי, אֲבָל הָכָא אִי לָא שָׁרֵית לֵיהּ לָא אָתֵי לְאַפּוֹקֵי. אוֹ דִלְמָא, אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר אֵין מַעֲרִימִין בִּדְלֵיקָה, הָתָם — דֶּרֶךְ הוֹצָאָה בְּכָךְ, אֲבָל הָכָא — אֵין דֶּרֶךְ הוֹצָאָה בְּכָךְ, אֵימָא שַׁפִּיר דָּמֵי. תֵּיקוּ. מַתְנִי׳ הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר,

1 מפנות הדת ומיסודות האמונה להאמין ביאת הצרות לסבת העונות עד שמתוכם יפשפש במעשיו וישוב מדרכו הרעה ומקשה לבו לאמר מקרה הוא קרה לנו ולא יי' פעל כל זאת יפול ברעה להתנכלו על יסודות הדת להומם ולאבדם והוא מה שאמרו הנה חצובא מקטעא רגליהון דרשיעיא הערה להשמר האדם מן החמסים והגזלות אשר השגת הגבול מכללם וחצובא הוא עשב גדול משתרש בעומק בלתי מתפשט לצדדין אילך ואילך ואמרו עוד נטיעה מקטעא רגליהון דקצביא ודבועלי נדות כלומר שאדם ממתין הנטיעה שלש שנים והם אינם יכולים להמתין הבהמה עד שתופשט והאשה עד שתטהר הערה להיות האדם כובש ביצרו ומושל ברוחו מהכשל בעבירות ובדברים המכוערים תרמוסא מקטע רגליהון דישראל והוא שהתרמוסא מין קטנית מר מאד ובשליקתו שבעה פעמים בטל מרירותו ונעשה מתוק הערה תוריית שבהיות האדם לוקה ונוכח בפגעים יפשפש במעשיו וישוב מדרכיו וחיה וכל שכן בהשנות עליו העונש פעם אחר פעם וכן בו הערה שכלית שעם היות האדם מוצא עצמו בלתי מוכן לשלמות לא יפסוק עול הלמוד מעליו בכך אבל ירבה בהשתדלות בלא הפסק כאמרם ז"ל יגעתי ולא מצאתי אל תאמן ואמרו חכמי המוסר בעבודת האדמה יתקן אדם ארץ מלחה והולידה והצמיחה ויסתייע בזה בשמירת דרכי הדת והוא אמרם למה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים ר"ל וצריכים לגדרי הדתות ומה שאמרו ראויים שתנתן להם דת של אש ר"ל חזקה בגדרים מרובה בעול מצות לרוב השלוח אשר בתוכם:

2 אין הסומא יוצא במקלו ביום טוב מפני שהוא דרך חול ויש בזה זלזול יום טוב ואפשר לו בלא מקל ומ"מ הקטע שאינו יכול להלך אלא בסמוכות מותר שהרי אף בשבת הותר לדעת רבני צרפת ועל ידי מעשה התירו לאדם שנכוצו גידי שוקיו לצאת במקלו בידו והוא שפירשו במסכת שבת ס"ה ב' במה שאמרו שם סמוכות שלו טמאים מדרס שמי שנכוצו גידי שוקיו או גידי ירכותיו נותן עגבותיו בקב רחב ויושב שם וקושר הקב בגופו ויש לו מעין ספסלים בשתי ידיו שנשען עליהם על גבי קרקע ודוחף עצמו בהם והספסלים לא הוצרך התנא להזכירם להיתר שהרי אין יכול לילך בכסא בלא ספסלים ויוצאין בכל אלו בשבת ולא אמרו אין יוצאין אלא בסמוכות והם שרגליו תלויים באויר ואין נוגעין בארץ ועושה להם סמוכות של עור או של עץ מפני שפעמים נסמך עליהם כשעולה בקרקע גבוה ולפיכך אין יוצאין בהן שאין צריכין לו ברוב הפעמים או שמא לפעמים הם נשלפים מפני שאינן נוגעין בארץ ויבא להביאם ארבע אמות אלמא מיהא שהספסלים שאוחז בידו לסמוך בהם מותר לצאת בהם בשבת והוא הדין למקלות כל זמן שאין יכול לילך בזולתם שאינם לו אלא כמנעליו ואע"פ שאין קשורים בו ואין לחוש שישמטו ויביאם שהרי אין יכול להלך אא"כ נשען עליהם וכן התירו רבני צרפת שהזכרנו בבני אדם הנחבשים ויש להם כבלים ברגליהם שמותרין לצאת עמהם ברשות הרבים אבל זקנים שסומכין במקלות מחמת זקנה אסור לצאת בהם בשבת שאינן צריכין כל כך ואינם אלא להיות ההלוך נקל אצלם וכן הדין בחגר שיכול לילך על ידי הדחק בלא מקל ויש חולקים בקצת דברים אלו ובמסכת שבת יתבאר בע"ה:

3 ונשוב לדברינו והוא שאין הסומא יוצא במקלו ביום טוב וכן לא הרועה בתרמילו ואין מוציאין בכסא והוא שהיה דרכם להוציא את הנכבד בכסא שהיה הוא יושב בקתדרא והיו אחרים נושאים את הקתדרא על כתפם ואין צריך לומר שאין מוציאין אותו בכתף וכמו שאמרו ובלבד שלא יכתף והוא הנקרא בלשון התלמוד אלונקי והוא שהיו שנים פניהם איש אל אחיו זה נותן זרועו על כתף חברו והיה הזקן יושב על אותן הזרועות ואם היו רבים צריכים לו מוציאין אותו בכסא אבל לא באלונקי ואם היה נבעת בהבאת הכסא מוציאין אותו באלונקי ולא סוף דבר שצריכין לו לדרוש וללמד אלא אף לאיזה דבר ואפילו באשה כן וכמו שאמרו רב נחמן שרא לילתא איתתיה למיפק באלונקי ואמרו על זה שאני איתתא משום דבעיתא ולדעת זה אתה צריך לומר שרבים היו צריכין לה לאיזה דבר וכן מה שאמרו זקן היה בשכונתנו והיו מוציאין אותו באלונקי רבים היו צריכין לו וכן שהיה נבעת בהבאת הכסא ומ"מ יש מפרשים רבים צריכים לו לדברי תורה והם פוסקים שאם רבים צריכין לו אע"פ שאינו נבעת להבאת הכסא מביאין אותו באלונקי וכן אם הוא נבעת להבאת הכסא אע"פ שאין רבים צריכין לו מביאין אותו באלונקי והוא הענין ביילתא שהתירוה לצאת באלונקי ואם אין רבים צריכין לו וגם הוא אינו נבעת להבאת הכסא אין מביאין אותו באלונקי:

« מאירי על ביצה כ״ה ע״א מאירי על ביצה כ״ו ע״א »