חדושי הלכות על חולין פ׳

1 בד"ה מתקיף לה וכו' דלמא מינא דאקו כו' או זמר הנך דלא בקיאינן בהו כו' עכ"ל דקדק לפרש הנך דלא בקיאינן בהו דאי בקיאינן בהו כיון דהאי עז הבר לא ממש אקו או תאו או דזמר ניהו לית לן למימר דמינא דהני נינהו אלא מינא דעז משום דנקרא עז אבל כיון דלא בקיאינן בהו אית לן למימר דהני ממש נינהו אע"ג דנקרא עז נשתנה שמו בפי עולם ולאו מינא דעז ודו"ק:

2 תוס' בד"ה מדחשיב ליה כו' משמע דאי לאו דחשיב ליה בהדי חיות כו' עכ"ל לעיל נמי קאמרינן והני מדלא חשיב ליה בהדי חיות וכו' מה"ט נמי קאמר דעז נינהו משום דנקרא עז אלא דהכא לפי סברת המקשה הוכיחו דכ"ע אית להו הך סברא ולמאי דמסיק נמי ודלמא מינא דאקו או דתאו או דזמר נינהו באיל הבר ודאי נמי איכא למימר הכי דמינא דאקו או דתאו או דזמר נינהו ודו"ק:

3 בד"ה הראשון חייב כרת כו' דלא כרבי יצחק אתיא דאמר פ' אלו הן הלוקין חייבי כריתות שלקו כו' עכ"ל פי' דלא כהאי תירוצם דהתם דאמר דהך מתני' דמגילה אלא שזה זדונו בידי אדם וזה בכרת כרבי יצחק אתיא דאליביה ליכא מאן דפליג על ר' חנניא בן גמליאל דסבר התם דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתות אלא כהאי תירוצא דהך מתני' דמגילה לא אתיא כר' יצחק אלא דאיכא מאן דפליג על ר' חנניא וסבר לא נפטרו מידי כריתות ודו"ק:

4 בד"ה שחיטה שאינה כו' ועוד דבהדיא תנן בפרק בתרא דזבחים כו' רש"א הרי הן בל"ת כו' ועובר בלאו דלא תשחטו עכ"ל א לא ידענא מי הגיד להם דלא תעשה דקאמר היינו הלאו דלא תשחטו ולמה לא נאמר דהיינו הך מתני' ממש דמייתינן לקמן בשמעתין ומקשינן מינה לרב המנונא דקתני בה אותו ואת בנו כו' רש"א שני בל"ת דההוא הלאו היינו לאו דלא תעשון דמלקינן עלי' אף אי לא חשיב שחיטה כנראה מדבריהם לקמן ואפשר דהוה משמע להו מדקתני אותו ואת בנו ומחוסר זמן דתרי מילי נינהו ומדמחוסר זמן היינו הלאו דלא תעשון הוי אותו ואת בנו ממש לאו דלא תשחטו ויש לישב עוד בע"א בדוחק וצ"ע ודו"ק:

5 בא"ד דלא מוכח הכא אלא מן הראשון כו' והרי הוא כאילו מיקטל כו' עכ"ל אבל מן השני ליכא להוכיח מה"ט כיון דשחיטת קדשים אינה ראויה הוה כאילו מקטל קטלה וליכא שחיטה כלל דע"כ כיון דר"ש סבר כשהראשון חולין והשני קדשים דאותו ואת בנו נוהג בו גזירת הכתוב הוא דלילקי אע"ג דהוי שחיטת שני שאינה ראויה כמ"ש לעיל דהכי איירי קרא שהראשון חולין והשני קדשים אלא דהכא מוכח מן הראשון מיהו למאי דמסיק דהוי התראת ספק ולמלקות קאמר ודאי דמשני מוכח כנראה מפרש"י לקמן וכן מוכח מהא דקאמר גבי חולין ואח"כ שלמים דפטור נמי משום התראת ספק שמא לא יזרוק ובראשון שהיה חולין לא שייך שמא לא יזרוק ואע"ג דגזירת הכתוב דלילקי דקמא שמיא גליא אבל אנן לא מלקינן ליה כיון דספק לן שמא לא יזרוק אבל דבמיתה ומלקות נמי פליגי אפרש לה ומדברי מהרש"ל נראה שהבין לקמן בתוס' שכתבו במסקנא דהכא כו' דליכא מלקות משום דהוי התראת ספק כו' דמחוסר זמן הוא ואין ראוי לזרוק כו' דהיינו הראשון לאחר ששחט את השני וא"א לומר כן כמו שהוכחנו מההיא דחולין ואח"כ שלמים דליכא למימר ביה אינו ראוי לזרוק אלא בשני ודעת רש"י דלית ליה האי סברא שכתבו התוס' דגזירת הכתוב הוא דלילקי אע"ג דלאו שחיטה ראויה היא לא הוה צריך לפרש דהא שחיטת ראשון אינה ראויה כו' אלא דמשני נמי ה"מ לאוכוחי הכי וצ"ע ודו"ק: