טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר פ׳

מהדורה: אפי רברבי: שלחן ערוך אבן העזר, למברג תרמ"ו

מקור שולחן ערוך, אבן העזר פ׳
1 מעשה ידיה שהיא חייבת לבעלה ודיני מניקה ושאינה רוצה לעשות מלאכה. ובו י"ח סעיפים: מעשה ידיה לבעלה כיצד הכל כמנהג המדינה מקום שדרכן לארוג אורגת לרקום רוקמת לטוות צמר או פשתים טווה ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה המותר לבעל: הגה ודוקא שנתן לה מעה כסף כל שבוע כמו שנתבאר לעיל סי' ע' ויכולה אשה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר אבל הבעל לא יוכל לומר כך טור בשם הרמ"ה וכ"כ הר"ן פרק אע"פ וכ"כ השאלתות פרשת משפטים:
2 היה לו ממון הרבה אפי' היה לה כמה שפחות אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זימה אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה:
3 המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי זימה:
4 וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה וי"א דמחוייב' להציע כל מטות הבית המ"מ פכ"א ובהר"ן פרק אע"פ ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או שתטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו וי"א דוקא באינן סמוכין על שלחן בעלה ב"י בשם הר"ן פ' אע"פ:
5 מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה ואפילו היו לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו ויש מחלוקת בהצעת המטה ועיין למטה סעיף ח':
6 יש מלאכות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהם עניים ואלו הם מטחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו: הגה מת בנה אינה מחוייבת להניק בשכר וליתן לו השכר וכן בנו מאשה אחרת אינה מחוייבת להניק הר"ן פרק אע"פ:
7 הכניסה לו שפחה אחת או נכסים שראוי לקנות מהן שפחה אחת או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו:
8 הכניסה לו שתי שפחות או נכסים הראוים לקנות מהם שתי שפחות או שהיו לו שתי שפחות או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה: הגה הכניסה לו שלשה שפחות או ממון או שיש לו ממון שיכול לקנות או לשכור אינה מצעת המטות רק מטתו הר"ן בשם י"מ י"א דאף מטתו אינה מצעת רק בפריסת סדינין ומסדרת לו מטתו שהוא דרך חיבה וכל אשה תעשה זה אפי' יש לה כמה שפחות טור:
9 היא אומרת ראוי הוא לקנות או לשכור שפחה והוא אומר שאינו ראוי עליה להביא ראיה:
10 כל אלו המלאכות אין מחייבים אותה אא"כ יהיה דרך משפחתו ומשפחתה לעשותן:
11 כל זמן שהיא מניקה את בנה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפים לה על מזונותיה יין ודברים שיפים לחלב לא הוסיפו לה צריכה לאכול משלה אם יש לה טור:
12 פסקו לה מזונות הראויים לה והרי היא מתאוה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב מפני סכנת הולד שצער גופה קודם ויש מי שאומר שיכול לעכב:
13 ילדה תאומים אין כופין אותה להניק שניהם אלא מניקה א' ושוכר הבעל מניקה לשני וי"א דמניקה שניהם טור בשם הרא"ש:
14 הרי שרצתה להניק בן חבירתה עם בנה הבעל מעכב ואפי' בנה מאיש אחר הוא יכול לעכב טור:
15 כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה לעשות: הגה ואינו זנה עד שתעשה וכן ב"ד משמתין אותה או מוכרין כתובתה לשכור עליה עבד או שפחה המ"מ פכ"א בשם הרמב"ן והרשב"א וי"א דכופין אותה בשוטים טור בשם הרמב"ם וכל זה באומרת איני עושה וניזונית אבל אם אומרת איני ניזונית ואיני עושה הרשות בידה ב"י לדעת הרמב"ם וכ"כ ר"ן וכמו שנתבאר לעיל סי' ס"ט וי"א דאפילו באומרת איני ניזונית ואיני עושה צריכה לעשות צרכי הבית ולזה כופין אותה אע"פ שאינה ניזונית ג"ז ב"י לדעת הרמב"ם לחד שינויא:
16 טען הוא שאינה עושה והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשותן מושיבין אשה ביניהם או שכנים:
17 האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה:
18 מי שהתנה עם אשתו שלא יתחייב במזונותיה וכן היא לא תתחייב לו במעשה ידיה אם אחר כך רצה ונתחייב הוא לתת לה במתנה מזונותיה אין מעשה ידיה שלו: הגה אשה ששתקה ולא תבעה מזונות ולא מעה כסף מן הסתם מעשה ידיה עם המותר שלה ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה הר"ן פ' אע"פ אבל מה שאינו מספיק לה אין הבעל צריך לשלם לה דודאי מחלה. אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה לא הפסידה משום זה מזונותיה דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה בלא רשותו ואינו מראה לה פנים ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום אבל אם אינה רוצה לבא אצלו עד שיפרע מה שלותה אבדה מזונותיה דהוי כמורדת דכל מורדת טענה אית לה וכל אשה יש לה מזונות אע"פ שאין כתובתה בידה ואינו נאמן לומר שמחלה לו רק בראיה ברורה ואפי' על מזונות שעברו אם לא טען לא טענינן ליה וצריך לישבע שמחלה לו כל זה בתשובת הרשב"א הובאה בב"י סי' ע"ז:
פירוש טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר פ׳
1 לפני בקרו פי' זכרים ובהמתו פי' נקבות:
2 היא אומרת ראוי הוא לו לקנות או לשכור כו'. בטור מביא דין זה בשם רמב"ם וסיים בו ואין כאן מקום לשבועה וכתבו הרב המגיד לפי שהיא אינה תובעת ממנו שיתחייב עד שנאמר שישבע היסת ונפטר אלא שבאה ליפטר משיעבודה ואינה נפטרת אלא בראיה וכ' ע"ז מו"ח ז"ל ואינו מבין כיון שהיא טוענ' ברי שראוי לו לקנות שפחה ופטורה מטחינה ואפ"ה אע"פ שאם לא תביא ראיה חייבת במלאכה מ"מ אם טוענת ישבע לי שאין ראוי לקנות שפחה חייב לישבע ונראה שגם הרב בש"ע כן דעתו ולכן לא כתב הך מלתא דאין כאן מקום לשבועה עכ"ל ואני אומר דיפה אמר הרמב"ם דאין כאן שייכת שבועה דעל מי מטיל שבועה והיינו היסת דשייכא על שרוצה להפסידו דודאי לא שייך היסת דשייכא על מי שרוצה להוציא דדוקא בשבויה דאורייתא מצינו שבועה ונוטל בקצת דרכים שזכרו חכמים לענין נשבע ונוטל אבל לא בהיס' כדאיתא ריש ב"מ דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וה"נ אין לו כח להוציא ממנה וע"כ אין כאן שבועה על הבעל ועל האשה לא שייך היסת דכיון דכל אשה משועבדת לבעלה בטחינה ואפיה אלא שקצ נשים שמכנסת ממון הרבה הם יוצאים מכלל זה והיינו בידוע דודאי לא תצא מחזקה זו של כל הנשים מכח שבועתה כמו שמצינו בתשובת רשב"א מביא בב"י סי' ע"ז שאין הבעל נאמן לומר מחלה לי מזונות שהרי חזקה שיש לה מזונות. ע"כ אין לה פטור אלא בעדים ודברי הרב המגיד הם ברורים והש"ע שלא העתיק דבר זה לפי שכיון שלא הזכיר רק שלא מועיל לה רק שעליה להביא ראיה ממילא ידע' שאין כאן עסק שבועה זהו פשוט וברור אכן אם יש ענין שהבעל יש לו תביעה על אשתו מכח שישלם לה מזונות והוא רוצה לנכות לו מעשה ידיה והיא אמרה שלא היתה חייבת לו כי היה לו ממון הרבה לקנות שפחה והיא מכחיש אותה נשבע הוא שכדבריו כן הו שהרי יש כאן תביעת ממון מן האשה על הבעל והוא רוצה להפטיר כנלע"ד: דברי המגיה כתב ב"ש ס"ק י"א וב"ח כתב שהיא יכולה להשביעו אחר שעשתה מלאכה יכולה לורמ השבע לי שאין לך כדי לקנות שפחה ואפשר גם הרמב"ם ס"ל כן מיהו אח"כ יכולה להשביעו עכ"ל ולא ידעתי שום רמז רמיזא בב"ח כי הם דברם שא"א לשומען דהב"ח לא כתב רק אף שהיא אינה נפטרה משעבודה מ"מ אם טוענת ישבע לי מחויב לישבע אבל מ"ש הוא לאחר שעשתה מלאכה יכולה להשביע אין תימא גדול מזה איך אפשר לומר לאחר שעשתה מלאכה הלא לעולם החיוב עלה לעשות מלאכה ואם תאמר לאחר שעשתה מלאכה יום או יומים יכולה להשביע על מה שעשתה כבר למה יועיל שבועה זה אם נאמר שאם לא ירצה לישבע מחויב לשלם שכר מלאכתה זה ודאי א"א לאמרה דהרי אף בדחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה כתב ברס"ז דהמותר לבעל כ"ש דמחייובת לפ"ד רק שאינו רוצה לישבע דאין מוציאין מידו ואף שכ' הב"ח דהאידנא אין מוציאין מהאשה בדחקה יותר מהראוי עכ"פ אם הוא מוחזק אין מוציאין מידו וגם בהיה לו ממון הרבה דאינה מחויבת לעשו' מלאכה כ"כ פליגי הפוסקים דיש מי שאומרים דאם עשתה היא שלה וי"א דהיא של בעל והיינו להוציא מיד האשה אבל מבעל ודאי דעת הפוסקים שוה דאין מוציאה מידו ואף אם היו מחולקים הפוסקים גם בזה א"א להוציא מידו דיוכל לומר קים לי כמ"ש שהוא של בעל וע"כ מוכרח לומר דהשבועה הוא להבא שתפטור להבא וא"כ מה מועיל מה שעשתה מלאכה כבר בזה יפה השיג הט"ז על הב"ח דהוא אינו יכול לשבע דהוא שבועת היסת להוציא ודברי הב"ש שכתב לאחר שעשתה מלאכה יכולה להשביעו א"א להעמיד בשום אופן ע"כ ד"ה:
3 וי"א דמניקה שניהם זה דעת הרא"ש ויש לו גירסה אחרת בירושלמי ופרישה וז"ל הא תאומים לא בתמיה והלא יכולה להניקה שניהם למה לא תניק שניהם כו' ונראה דאף רב אלפסי דהוא דיעה קמיית' בטור דפוטרת בתאומים היינו באינה יכולה להניק שניהם מחמ' חולשה אבל באם יכולה רק שאינה רוצה להטריח מודה לדיעה אחרונה דתניק שניהם ואינה פטורה משום שלום בית: כתב ב"י בשם ריב"ש דאם אין הבעל חייב במזונותיה מן הדין רק שזנה מרצון טוב אין מעשה ידיה שלו דאין מעשה ידיה דמזונותיה אלא באוכלת מצד תקנות חז"ל: