ביאור שטיינזלץ על סנהדרין ו׳

1 וכי תימא פליגי רבנן עליה ואם תאמר חלוקים חכמים עליו, על רבן שמעון בן גמליאל, והם סבורים ששנים שדנו דיניהם דין, והאמר והרי אמר ר' אבהו: שנים שדנו — לדברי הכל אין דיניהם דין! קושיה זו דוחים מיד: וכי גברא אגברא קא רמית מאדם על אדם אתה משליך, מראה סתירה?! אמנם ר' אבהו סבר ששנים שדנו אין דיניהם דין לדברי הכל, ואולם שמואל סבר שזו היא רק דעת יחיד, וכי רוב החכמים סבורים שדיניהם דין.

2 א ודנים בגופא גוף הדברים שנאמרו למעלה. אמר ר' אבהו: שנים שדנו דיני ממונות — לדברי הכל אין דיניהם דין. איתיביה הקשה לו ר' אבא לר' אבהו ממה ששנינו: דיין שדן את הדין, וטעה וזיכה את החייב או שחייב את הזכאי, וכן אם טימא את הטהור, או שטיהר את הטמא — מה שעשה עשוי, ואין אומרים שהדין בטל ויחזרו וידונו בו, ומשלם מביתו את כל הנזק שגרם. משמע שאפילו יחיד שדן דינו דין.

3 ודוחים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים שקיבלוהו עלייהו עליהם המתדיינים קודם לכן, שהסכימו לקבל את הכרעתו. ומקשים: אי הכי אם כך שקיבלוהו עליהם, אמאי מדוע משלם מביתו? והלא קיבלו על עצמם לעשות כדבריו בכל מקרה! ומשיבים שמדובר כגון שאמרו ליה לו: דיינת לן דון לנו דין תורה, ואם טעה ולא דן דין תורה — משלם.

4 אמר ליה לו רב ספרא לר' אבא: הלכה זו בדיין שטעה, שטעה במאי במה? אילימא אם תאמר שטעה בדבר משנה שיש הלכה מפורשת שלא כדבריו, וטעה ופסק בניגוד להלכה, והאמר והרי אמר רב ששת אמר ר' אמי: טעה בדבר משנה — חוזר, שגם בית דין מומחה אם פסק בניגוד לדבר משנה, בטל דינו מעיקרו וכל הדין חוזר, ואין הזכאי יכול לומר שאיננו רוצה לחזור ולדון. אלא מדובר כאן שטעה בשיקול הדעת.

5 ושואלים: היכי דמי כיצד היא בדיוק טעות בשיקול הדעת, שהדיין יכול אחר כך לדעת בוודאות שטעה בהלכה. כי מה עדיפות יש לשיקול דעת שני על שיקולו הראשון? אמר רב פפא: כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי שני תנאים או שני אמוראים שחולקים זה על זה, ולא איתמר הלכתא נאמרה הלכה לא כמר כחכם זה ולא כמר כחכם זה, וסוגיין דעלמא אליבא דחד מינייהו ומהלך העולם, כלומר, מקובל בין הדיינים, לפסוק כשיטת אחד מהם, ואזל איהו ועבד כאידך והלך הוא ועשה כאחר — היינו זוהי טעות בשיקול הדעת, שלאחר זמן מתברר לו שהפסק המקובל אינו כהכרעתו שלו.

6 ב על מחלוקתם של שמואל ור' אבהו, בדבר מעמדו של בית דין של שנים, מעירים: לימא כתנאי האם לומר שכמחלוקת תנאים אחרת היא בעיה זו, ששנינו: "ביצוע פשרה נעשית בשלשה דיינים, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: פשרה ביחיד". ומסבירים כי סברוה סברו אותה האמוראים שרצו לדון בדבר כמה הנחות יסוד, והן: לכולי עלמא מקשינן לדעת הכל אנו משווים פשרה לדין, ושניהם נידונים באותו מספר של דיינים.

7 מאי לאו האם לא בהא קמיפלגי בדבר זה נחלקו, דמר סבר שחכם זה, ר' מאיר, סבור שדין נערך בשלשה דיינים ולא בפחות וכן גם פשרה, ומר סבר וחכם זה, חכמים, סבורים שדין נערך אפילו בשנים? ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא לדעת הכל דין בשלשה, והכא בהא קמיפלגי וכאן בדבר זה עצמו נחלקו, דמר סבר שחכם זה, ר' מאיר, סבור: שמקשינן משוים אנו פשרה לדין, ומר סבר וחכם זה, חכמים, סבורים שלא מקשינן אין אנו משווים פשרה לדין,

8 ומציעים עוד: לימא תלתא תנאי האם לומר שמחלוקת שלושה תנאים, שלוש דעות בפשרה, דמר סבר שחכם זה, ר' מאיר, סבור שפשרה בשלשה בלבד, ומר סבר וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור: בשנים, ומר סבר וחכם זה, חכמים כאן סבורים שהיא אפילו ביחיד! ודוחים: אמר רב אחא בריה בנו של רב איקא, ואיתימא ויש אומרים שהיה זה ר' יימר בר שלמיא: מאן מי שאמר שפשרה בתרי בשנים אפילו חד נמי באחד גם כן הוא מכשיר שאין יתרון שנים על אחד, והאי דקאמר תרי וזה שאמר שנים אינו כדי לחזק את מעמדם אלא כעצה טובה — כי היכי דליהוו עליה סהדי כדי שיהיו עליו עדים ולא יוכל צד אחד לחזור בו, ולומר שלא כך היתה הפשרה.

9 אמר רב אשי: שמע מינה למד מכאן מסברה זו כי פשרה אינה צריכה קנין, שאין צורך לעשות בסופה קנין, שהקנין הוא דרך חוקית להעברת הנכסים סופית מאדם לחבירו, שאם עושים קנין הרי מסקנת המפשרים תקבל תיכף ומיד תוקף מוחלט, שהרכוש יחשב כמועבר לבעליו. דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שכל פשרה צריכה קנין, אם כן למאן דאמר לדעת מי שאומר שפשרה צריכה קנין, אם כן תלתא שלושה למה לי, ולשם מה שלושה? תסגי בתרי יהיה די בשנים וליקני מיניה ושיקנו ממנו שישלם החייב, ויהא זה גמר דין שאין אפשרות לחזור בו, וכמוהו כפסק של בית דין גמור? ומסכמים: והלכתא והלכה היא: פשרה צריכה קנין, אפילו כאשר היא נעשית בשלושה.

10 ג כיון שהבאנו אגב הדיון ענין פשרה, מביאים מדברי התנאים הדנים באריכות בתוספתא בנושא זה. תנו רבנן שנו חכמים: כשם שהדין בשלשה כך ביצוע פשרה בשלשה.

11 נגמר הדין — אי אין אתה רשאי לבצוע לפשר אחרי שיודע אתה מי חייב ומי זכאי.

12 סרמ"ש בנק"ש סימן. ואילו ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע — הרי זה חוטא. שכן הפשרה מעוותת את הדין, שלפי האמת צד אחד צריך להיות זכאי או חייב, ואחרי הפשרה נמצא שצד אחד מקופח. ויותר מזה, וכל המברך את הבוצע ואומר שעושה שלום בין הבריות — הרי זה מנאץ. ועל זה נאמר: "כי הלל רשע על תאות נפשו ובצע ברך נאץ ה' "תהלים י, ג,

13 אלא יקוב הדין את ההר, כלומר, יש ללכת לפי דין האמת עד מיצויו, שנאמר: "לא תגורו מפני איש כי כי המשפט לאלהים הוא" דברים א, יז, וצריך המשפט להיעשות כחובה כלפי שמים. ומעירים: וכן משה רבינו שהיה דן את ישראל על פי התורה היה אומר "יקוב הדין את ההר", אבל אהרן אחיו שלא היה דיין, היה אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, לפני שבאו הדברים לידי דין תורה, שנאמר בשבחו של הכהן: "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון" מלאכי ב, ו. אבל כאשר מגיעים הדברים לדין תורה שם אין מקום לפשרה. אחר שהובאה משמעות אחת לדברי הכתוב "ובוצע ברך נאץ ה' ", מביאים לפרשו בפנים אחרות על ידי חכמים אחרים.

14 ר' אליעזר אומר: הרי שגזל אדם מחבירו סאה של חטים, וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך זה על מצות הפרשת חלה? — אין זה מברך את ה' בברכה זו אלא מנאץ, ועל זה נאמר: "ובצע ברך נאץ ה' ", כלומר, הבוצע מקצת מן העיסה להפרישה חלה, ומברך על כך — ניאץ ה'.

15 ר' מאיר אומר: לא נאמר פסוק זה ב"בוצע" אלא כנגד יהודה, שנאמר במכירת יוסף: "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים" בראשית לז כו –כז, וכל המברך את יהודה ואומר שעשה מעשה טוב — הרי זה מנאץ שהרי יכול היה, אילו רצה, להצילו לגמרי, ועל זה נאמר: "ובצע ברך נאץ ה' ".

16 שיטה אחרת בענין פשרה היתה בידי ר' יהושע בן קרחה האומר: מצוה לבצוע, שנאמר: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" זכריה ח, טז. והלא במקום שיש משפט ועומדים על הדין — אין שלום, ובמקום שיש שלום — אין משפט?! אלא איזהו משפט שיש בו גם שלום — הוי אומר: זה ביצוע, ששני הצדדים מתרצים בדבר.

17 וכן בדוד הוא אומר "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" שמואל ב' ח, טו, והלא כל מקום שיש משפט — אין צדקה, שהרי משפט דין הוא, ובמקום שיש צדקה — אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו צדקה — הוי אומר: זה ביצוע.

18 ומעירים: במשפט זה אתאן באנו, חזרנו לשיטת התנא קמא הראשון המתיר את הפשרה. ועוד פירוש אחר נאמר ל"משפט וצדקה": דן הדיין את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני לשלם ממון ושלם לו הדיין לזכאי מתוך ביתו שלו — זה משפט וצדקה, שיש בו

19 משפט לזה וצדקה לזה. משפט לזה — שהחזיר לו ממון שמגיע לו ודין ומשפט אמת דן, וצדקה לזה — ששילם לו הדיין מתוך ביתו שאינו יכול לשלם משל עצמו. וכן בדוד הוא אומר: "ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו", יש להבין שהיה עושה משפט לזה — שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה — ששילם לו לענין שנתחייב מתוך ביתו שלו.

20 קשיא ליה קשה היה לו לרבי על פירוש זה: האי זה, הביטוי "לכל עמו" אינו מדוייק במקרה זה, כי "לעניים" מיבעי ליה צריך היה לו לומר, שבמקרה זה היה דוד עושה משפט לכולם, וצדקה רק לעניים, שלהם שילם מה שנתחייבו. אלא, רבי אומר: אף על פי שלא שילם לעני מתוך ביתו ודן את הדין בצדק זהו משפט וצדקה, משפט לזה וצדקה לזה. משפט לזה — שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה — שהוציא את הגזילה מתחת ידו. ואם כן, עכשיו הוא צדיק בדין שמים.

21 ר' שמעון בן מנסיא אומר בענין פשרה: שנים שבאו לפניך הדיין לדין, עד שלא תשמע את דבריהן טענותיהם, או משתשמע דבריהן ואי אין אתה יודע עדיין להיכן הדין נוטה ומי מהם צודק — אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו עשו פשרה ביניכם. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה — אי אתה רשאי לומר להן עוד: צאו ובצעו, שנאמר: "פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש" משלי יז, יד, קודם שנתגלע נגלה ונתברר דבר הריב — אתה יכול לנטשו לעזבו וליעץ לבעלי הדין להתפשר. משנתגלע הריב — אי אתה יכול עוד לנטשו.

22 וריש לקיש אמר באותו ענין: שנים שבאו לפניך הדיין לדין, אחד מהם רך, כלומר, אדם שאינו תקיף ואינו אלים, ואחד מהם קשה, עד שלא תשמע דבריהן, או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע עדיין להיכן דין נוטה — אתה רשאי לומר להם: אין אני נזקק לכם לדון בדין זה והתדיינו בפני אחר, שחושש הדיין שמא יתברר לבסוף שנתחייב חזק שבהם, ונמצא חזק רודפו על שחייבו. ואולם משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה, ויודע אתה שהחזק בהם הוא החייב, אי אתה יכול לומר להן: איני נזקק לכם, שנאמר בכגון זה: "לא תגורו מפני איש" דברים א, יז, שאסור לו לדיין להתיירא מפני הבריות.

23 ר' יהושע בן קרחה אומר: מניין לתלמיד שיושב לפני רבו בשעה שרבו דן בין שני אנשים וראה זכות לעני וחובה לעשיר, ורבו לא שם לב לצד זה, מניין שלא ישתוק מפני כבוד רבו ומפני החשש לעורר עליו חמתו של העשיר — שנאמר: "לא תגורו מפני איש". ר' חנין אומר בביאור הדברים: לא תכניס דבריך מפני איש, כלומר, אל תצמצם את עצמך שלא לומר דברים מפני שאתה חושש מאדם, ועוד אמר: ויהו עדים יודעים את מי הן מעידין, ולפני מי הן מעידין, ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם" דברים, יט, יז, והסבירו חכמינו שמדובר כאן בעדים, החייבים לדעת שהם מעידים לא רק לפני השופטים אלא לפני ה'.

24 וכן יהו הדיינין יודעין את מי הן דנין, ולפני מי הן דנין, ומי עתיד ליפרע מהן אם לא ידונו דין אמת, שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט" תהלים פב, א, כלומר, ה' עומד בין הדיינים "בקרב אלהים" ושופט עמהם. וכן ביהושפט הוא אומר: "ויאמר אל השפטים ראו מה אתם עשים כי לא לאדם תשפטו כי אם לה' ועמכם בדבר משפט" דברי הימים ב יט, ו, שמא יאמר הדיין אם כן מה לי בצער הזה לקבל על עצמי תפקיד זה? תלמוד לומר: "עמכם בדבר משפט" והכוונה — אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואין הדיין צריך לתהות שמא לא הגיע לידיעת האמת לאמיתה, אלא לפי ראות עיניו "עמכם" — לפי מה שעם לבו יהא ה' עמו לעזרו שיצא דין צדק.

25 בתוספתא זו הובאה הדעה, שלאחר גמר דין שוב אין הדיין רשאי להציע פשרה, ושואלים: היכי דמי מהו בדיוק גמר דין? אמר רב יהודה אמר רב: כשהוא מגיע לומר: איש פלוני — אתה חייב, איש פלוני — אתה זכאי. אמר רב: הלכה כשיטת ר' יהושע בן קרחה, שמצוה לעשות פשרה. ומקשים: איני וכי כן הוא?! והא והרי רב הונא תלמידיה תלמידו המובהק של רב הוה היה, כי הוה אתו לקמיה כאשר היו באים לדין לפני רב הונא, אמר להו להם מתחילה: אי דינא בעיתו, אי האם דין אתם רוצים, או פשרה בעיתו אתם רוצים? הרי שעשיית פשרה אינה ממש מצוה! ומסבירים: מאי מהי "מצוה" נמי גם כן דקאמר שאמר ר' יהושע בן קרחה — כוונתו היתה: