ביאור שטיינזלץ על סנהדרין ה׳

1 ואם היה הדיין מומחה לרבים הריהו דן אפילו בהיותו יחידי. מסופר, אמר רב נחמן: כגון אנא אני אדם כמוני דן דיני ממונות ביחידי. וכן אמר ר' חייא: כגון אנא אני דן דיני ממונות ביחידי.

2 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: מה פירוש "כגון אנא" אני, בדברי חכמים אלה? האם משמעו: דגמירנא וסבירנא ונקיטנא רשותא שלמדתי וקיבלתי מרבותי והגעתי לדרגה להבין מדעתי וקיבלתי רשות מראש הגולה שהוא הרשות המוסמכת לכך, זה הרשאי לדון ביחיד, אבל מי שלא נקיט רשותא קיבל רשות מראש הגולה — דיניה דינו ביחיד לא דינא דין. או דילמא שמא: אף על גב אף על פי שלא נקיט רשותא קיבל רשות — דיניה דינא דינו דין?

3 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה שמר זוטרא בריה בנו של רב נחמן דן דינא דין מסויים וטעה בו, אתא לקמיה בא לפני רב יוסף לשאול מה עליו לעשות. אמר ליה לו: אם בעלי הדין קיבלוך עלייהו עליהם, והסכימו שניהם שאתה לבדך תדון אותם — לא תשלם, אין אתה חייב לשלם, ואי ואם לא קיבלוך אלא כפאום לידון בפניך — זיל שלים לך ושלם. על כל פנים שמע מינה למד מכאן שגם כי כאשר לא נקיט רשותא קיבל רשות מראש הגולה — דיניה דינא דינו דין, שכן גם במקרה שעליו לחזור ולשלם אומרים אנו שדינו דין, ואין אנו אומרים שבטלה הכרעתו מעיקרה ויחזירו המתדיינים את הכסף וידונו שוב בפני בית דין אחר, הרי שיחיד מלומד ומומחה רשאי לדון ביחיד. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא הדין.

4 א אמר רב: האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעה מיבעי למיפטרא מי שרוצה לדון דין, ואם יטעה רוצה הוא להיפטר ולא יצטרך לשלם למי שחייבו בטעות — לישקול רשותא מבי ריש גלותא שיקבל רשות לדון מבית ראש הגולה. וכן אמר שמואל: במקרה כזה לשקול רשותא מבי ריש גלותא שיקבל רשות מבית ראש הגולה, שכיון שקיבל רשות לדון, הרי גם הכרעה מוטעית שלו אין לבטלה, וכאילו לא טעה. כיון שנתבררה החשיבות שיש בקבלת רשות מראש הגולה, דנים בדבר היקפה של סמכותו.

5 פשיטא פשוט הוא, כי מהכא להכא מכאן לכאן, כלומר, רשות מראש הגולה שבבבל לדון בבבל, ומהתם להתם ומשם לשם, רשות מהנשיא שבארץ ישראל עבור בני ארץ ישראל — מהני מועילה רשות זו, ומהכא להתם ומכאן לשם — נמי מהני גם כן מועילה, משום שסמכות ראש הגולה גדולה משל הנשיא. דהכא שכאן בבבל הוא שבט מושלים, שיש בידו שלטון ממשי, והתם ושם הנשיא בארץ ישראל הוא מחוקק בלבד.

6 כדתניא כפי ששנינו בברייתא על הכתוב: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה" בראשית מט, י, ופירושו שאף בזמן הגלות לפני ביאת המשיח "שילה" "לא יסור שבט מיהודה" — אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט וכח בידם. "ומחקק מבין רגליו" — אלו בני בניו של הלל הזקן שהם הנשיאים בארץ שמלמדין תורה ברבים, אבל אין להם סמכות רבה כל כך מטעם השלטונות לשפוט את העם.

7 ואולם השאלה היא: מהתם להכא מאי משם לכאן מה הדין, האם מתן רשות בארץ ישראל מועיל גם לגבי בבל? ומשיבים: תא שמע בא ושמע פתרון לדבר ממה שרבה בר חנה דן דינא דין בבבל וטעה, אתא לקמיה בא לפני ר' חייא לשאול מה יעשה. אמר ליה לו: אי אם קיבלוך עלייהו עליהם בעלי הדין — לא תשלם, ואי ואם לא — זיל שלים לך ושלם. והא והרי רבה בר חנה רשותא הוה נקיט רשות קבל מהנשיא שבארץ ישראל כאשר יבואר, שמע מינה למד מכאן כי מהתם להכא משם, מארץ ישראל, לכאן לבבל — לא מהני אינה מועילה נתינת הרשות. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

8 ותוהים: וכי לא מהני מועילה רשות זו? והא והרי רבה בר רב הונא כי הוה מינצי בהדי דבי ריש גלותא כאשר היה רב עם אנשי בית ראש הגולה אמר: לאו מינייכו נקיטנא רשותא לא מכם קבלתי רשות לדון, נקיטנא רשותא מאבא מרי קבלתי רשות מאבי מורי, רב הונא, ואבא מרי ואבי מורי קבל מרב, ורב מר' חייא, ור' חייא מרבי יהודה הנשיא שבארץ ישראל. משמע שקבלת רשות מארץ ישראל מועילה לבבל! ודוחים: מכאן אין ראיה, במילתא דעלמא בדברים בלבד הוא דאוקים להו שהעמיד אותם, שאמר זאת כאיום בלבד, ואין להביא מכאן ראיה.

9 ושואלים: וכי מאחר דלא מהני שאין קבלת הרשות בארץ מועילה לבבל, רבה בר חנה רשותא דנקט למה לי אותה רשות שקיבל למה לו, ומה תועלת היתה לו בקבלת רשות עם יציאתו לבבל? ומשיבים: רשות זו מועילה לעיירות העומדים על הגבולין שאינן לגמרי בתחום השיפוט של בבל, ורשות מארץ ישראל יפה כוחה לגביהם.

10 ב ושואלים: מאי רשותא מה רשות זו שרמזנו לה בדברינו? מסופר: כי הוה נחית כאשר ירד רבה בר חנה לבבל, אמר ליה לו ר' חייא לרבי: בן אחי יורד לבבל, האם יורה? כלומר, האם נותן אתה לו רשות להורות בדיני איסור והיתר? אמר לו: יורה. והוסיף לשאול: האם גם ידין? האם נותן אתה לו רשות לדון שייפטר מתשלום גם אם טעה? אמר לו: ידין. האם נותן אתה לו רשות שיתיר בכורות? שבכור בהמה טהורה שנפל בו מום מביאים אותו לחכם, והוא מחליט אם מום קבוע הוא, ומותר לאכול אותו. אמר לו: יתיר.

11 בדומה לכך מסופר: כי הוה נחית כאשר ירד רב לבבל, אמר ליה לו ר' חייא לרבי: בן אחותי יורד לבבל, האם יורה? אמר לו: יורה. האם ידין? — ידין, האם יתיר בכורות? אמר לו: אל יתיר.

12 בסיפור זה יש כמה דברים תמוהים, ושואלים: מאי שנא למר דקא קרי במה שונה שלחכם זה, לרבה בר חנה, שהוא קורא אותו, את ר' חייא "בן אחי", ומאי שנא למר דקא קרי ובמה שונה שלחכם זה, לרב שהוא קורא אותו "בן אחותי", וכי תימא הכי הוה ואם תאמר שכך היה המעשה, שזה היה בן אחיו וזה היה בן אחותו, והאמר מר והרי אמר החכם במסורת: איבו אבי רב, וחנה אבי רבה בר חנה, ושילא, ומרתא, ור' חייא — כולהו כולם בני אבא בר אחא כרסלא מהמקום כפרי הוו היו. ואם כן הרי גם רב היה בן אחיו של ר' חייא? ומשיבים: רב היה בר אחוה דהוה בר אחתיה בן אחיו שהיה גם בן אחותו, ואילו רבה בר חנה בר אחוה דלאו בר אחתיה בן אחיו שאינו בן אחותו, ולכן הדגיש שיש לו קירבה נוספת אליו.

13 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור מפני טעם אחר קראו "בן אחותי" —

14 על שם חכמתו שהיה רב חכם ביותר, דכתיב שכן נאמר "אמר לחכמה אחתי את" משלי ז, ד, וכשקרא לו בן אחותו רמז לחכמתו.

15 אמרנו ששאלו האם יתיר בכורות? ואמר לו: אל יתיר. ושואלים: מאי טעמא מה הטעם? אילימא אם תאמר משום שהוא לא חכים חכם ולמדן דיו, הא קא אמרינן דחכים טובא הרי כבר אמרנו שהוא חכם ביותר, אלא תאמר משום שהוא לא בקיע במומי בקי במומים, ואף שידע את ההלכה אינו יודע בטיבם של המומים,

16 והאמר והרי אמר רב: שמונה עשר חדשים גדלתי, כלומר, שימשתי והסתכלתי אצל רועה בהמה, לידע איזה הוא מום קבוע בבהמה ואיזה הוא מום עובר. הרי שהיה בקי ביותר במומים! אלא טעם הדבר היה לחלק לו כבוד לרבה בר חנה, שרצה רבי לתת לו מינוי מיוחד כדי שינהגו בו כבוד. כי רב, מפני חכמתו ואישיותו, היו נוהגים בו כבוד גם בלא תוספת זו.

17 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר: משום הא גופיה דבר זה עצמו שרב בקיע במומי טפי היה בקי במומים ביותר, ושרי מומי ומתיר מומים כאלה שלא ידעי אינשי יודעים בהם סתם אנשים, ואמרי והיו אומרים בטעות על מום אחר: כי האי גוונא שרא כגון זה התיר רב, ואתו למשרי ויבואו להתיר מום עובר הדומה קצת למום שהתיר רב. ומפני חשש זה לא נתן לו רבי רשות להתיר מומים.

18 א במעשה על מינויים של רבה בר חנה ורב, הוזכר שנתן להם רבי רשות להורות באיסור והיתר. ושואלים: לשם מה היה צריך לתת לו רשות שיורה? יורה אף בלא נטילת רשות! שכן אי גמיר אם למד ויודע — רשותא למה לי למישקל רשות למה לו לקבל, הלא הכל תלוי בידיעת התורה בלבד?! שאין מתן רשות שייך אלא בדיני ממונות! ומסבירים שתיקנו שיקבל אדם רשות להורות אפילו בדיני איסור והיתר משום מעשה שהיה.

19 דתניא שכן שנינו בברייתא: פעם אחת הלך רבי למקום אחד, וראה בני אדם שמגבלין לשים עיסותיהם בטומאה, שלא היו מקפידים בטהרת עצמם בשעת לישה, וסבורים היו שבכל זאת העיסה טהורה. אמר להם: מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה? אמרו לו: תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו כי מי בצעים ביצות אין מכשירין לקבל טומאה, והיו לוקחים מים מהביצות ובהם היו לשים, וסברו שהקמח הנילוש בהם אינו מקבל טומאה. ובאמת הוא, אותו תלמיד, בדין מי ביצים, כלומר, הנוזלים של הביצים דרש להו להם, שאם לש אדם עיסה בביצים חיות בלבד — אין העיסה מקבלת טומאה, שאין מי הביצים נחשבים מים. ואינהו סבור והם סברו כי מי בצעים קאמר אמר.

20 וטעו אנשי אותו מקום נמי בהא גם כן בדבר זה שהיה גורם לטעותם, ששנינו: מי קרמיון ומי פיגה שמות שני נהרות פסולין לעשות מהם מי חטאת לטהרה, מפני שהן מי בצעים. ואינהו סבור והם, אנשי המקום, סברו: מדלגבי מכיון שאצל, לענין חטאת פסילי הם פסולים ואינם נחשבים למים — אכשורי נמי להכשיר לקבל טומאה הם גם כן לא מכשרי מכשירים, שאינם נחשבים מים. ואולם לא היא, אי אפשר להשוות את הדברים, כי התם שם לענין חטאת — בעינן צריכים אנו שיהיו מים חיים כפי שנאמר: "ונתן עליו מים חיים אל כלי". במדבר יט, יז, ומי ביצות אינם מים חיים. ואולם הכא כאן לגבי הכשרה — אכשורי כל דהו מכשרי כל מים שהם מכשירים, וכיון שאותה טעות נגרמה מפני תלמיד שלא דקדק יפה בלשונו,

21 תנא שנה החכם: באותה שעה גזרו: תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל תחילה רשות מרבו, והרב אינו נותן לו רשות אם אינו יודע לדייק בדבריו כראוי.

22 אגב מעשה זה של הוראה מסופר: תנחום בריה בנו של ר' אמי איקלע נזדמן למקום הקרוי חתר, דרש להו להם, לבני המקום: מותר ללתות לשרות מעט במים להקל על הקליפה בשעת טחינה חיטין בפסח, ואין לחשוש שמא יחמיצו בינתיים. אמרו לו: לאו האם לא ר' מני שמן צור איכא הכא ישנו כאן סמוך למקומנו. ותניא ושנינו בברייתא: תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו, אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות שהוא כנגד מחנה ישראל. שבתוך המחנה אין אדם רשאי לדון בפני משה רבינו. אמר להו להם: לאו אדעתאי לא היה הדבר בדעתי, כלומר, לא ידעתי שרבי מצוי במקום סמוך.

23 מסופר: ר' חייא חזייה לההוא גברא דהוה קאי ראה אדם אחד שהיה עומד בבית הקברות, אמר ליה לו: לאו האם לא בן איש פלוני כהן אתה? ומה לכהן בבית הקברות? אמר ליה לו אותו אדם: אין כן, ואולם אבוה דההוא גברא אביו של אותו אדם, כלומר, אבי גבה עינים הוה היה החושק במה שאינו ראוי לו, נתן עיניו בגרושה ונשאה והוליד ממנה בן, הוא האיש שהיה שם וחללו על ידי כך מקדושת כהונה, שבן כהן הנולד מגרושה אין לו קדושת כהונה כלל. כיון שדובר כאן אודות נטילת רשות להורות, דנים עוד בדבר היקפה של רשות זו.

24 פשיטא פשוט, מובן מאליו כי נתינת רשות לפלגא למחצה, לחלק מן הדברים, הא קאמר דמהני הרי כבר אמר שהיא מועילה. ואולם נתינת רשות על תנאי מאי מה דינה? האם אפשר לתת רשות לזמן מסויים, או למקום מסויים? ומשיבים: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה שאמר ר' יוחנן לרב שמן: הרי אתה ברשותנו, כלומר, הרי לך רשות להורות ולדון עד שתבוא תחזור אצלנו. ומשמע שאפשר לתת רשות להורות למשך זמן מוגבל.

25 ב גופא לגופו של הענין שכבר הוזכר קודם לגבי בית דין של שנים, אמר שמואל: שנים שדנו — דיניהם דין, אלא שנקרא "בית דין חצוף", אבל אין הדבר פוגע בסמכותו. יתיב ישב רב נחמן בין תלמידיו וקאמר להא שמעתא ואמר את ההלכה הזו, איתיביה הקשה לו רבא לרב נחמן ממה ששנינו במשנה: אפילו שנים בתוך בית הדין מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר "איני יודע" — יוסיפו הדיינין עוד אחד, משום שהנמנע נחשב כאילו לא היה במנין, ואין כאן בית דין. ואי איתא ואם יש בסיס להלכתו זו של שמואל, אם כן להוו שיהיו אותם דיינים שכבר הגיעו לידי החלטה כשנים שדנו, ולא יצטרכו להוסיף, שגם אם השלישי איננו — יכולים הם לפסוק לבדם.

26 ענה לו רב נחמן: שאני התם שונה שם, דמעיקרא אדעתא דתלתא יתיבי שמתחילה על דעת שיהיו שלושה היו יושבים והחליטו שבשלושה יהוו בית דין שלם, ולכן אם נמנע אחד מהם — צריכים הם להשלים את המספר. ואילו הכא לאו אדעתא דתלתא יתיבי כאן לא על דעת של שלושה ישבו, שמתחילה ישבו רק שניים לדון.

27 איתיביה הקשה לו עוד ממה ששנינו במקום אחר, רבן שמעון בן גמליאל אומר: הדין נעשה בשלשה דיינים, ופשרה בין המתדיינים נעשית גם בשנים. ויפה כח פשרה מכח הדין, ששנים שדנו — בעלי דינין יכולין לחזור בהן ולומר שרצונם בבית דין שלם. ואילו שנים שעשו פשרה ונתרצו שני הצדדים שיפשרו ביניהם — אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן.