ביאור שטיינזלץ על סנהדרין ל״ח

1 והיא, אמו של שאלתיאל, נתעברה מעומד בצינוק שבבית הסוהר. דבר אחר: "שלתיאל" נדרש כך: שנשאל על אלתו שבועתו אל, שהקדוש ברוך הוא שנשבע שלא יהיה זכר ליכניה נשאל על השבועה והפרה. "זרובבל" — שנזרע נוצר בבבל, ומה שמו? — נחמיה בן חכליה שמו.

2 אגב הזכרת בני ר' חייא מסופר: יהודה וחזקיה בני ר' חייא הוו יתבי בסעודתא קמי היו יושבים בסעודה לפני רבי, ולא הוו קא אמרי היו אומרים ולא מידי דבר. אמר להו להם רבי לשמשים: אגברו חמרא אדרדקי, כי היכי דלימרו מילתא הוסיפו יין לנערים, כדי שיאמרו דבר מה. כיון דאיבסום שהשתכרו, פתחו ואמרו: אין בן דוד המשיח בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל שהם המעכבים את הגאולה, ואלו הן: ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל, שנאמר: "והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל" ישעיה ח, יד.

3 אמר להם רבי: בניי, קוצים אתם מטילין לי בעיניי? כלומר, וכי אומרים דבר עלבון כזה בפני הנשיא עצמו? אמר לו ר' חייא: רבי, אל ירע בעיניך כי יין ניתן בשבעים אותיות, שזהו חשבון האותיות של המלה "יין", ואף סוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין — יצא סוד.

4 ועוד בענין גלות וכפרה אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת רב חסדא, דרש מרי בר מר: מאי דכתיב מהו שנאמר "וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו על כל מעשיו אשר עשה" דניאל ט, יד, ותמוה: וכי משום ש"צדיק ה' "לכן "וישקד כלומר, הזדרז והקדים ה' על הרעה ויביאה עלינו"? ויש להשיב: אין כן, באמת טובה יש בדבר כי צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהקדים גלות צדקיהו, ועוד גלות יכניה שקדמה לה קיימת.

5 שגלות יכניה גלות של גדולי ישראל היתה, דכתיב ביה שנאמר בה בגלות יכניה: "ואת כל אנשי החיל שבעת אלפים והחרש והמסגר אלף" מלכים ב' כד, טז, ודורשים: "חרש" — הם אותם חכמים, שכיון שפותחין לדבר בתורה הכל נעשו כחרשין, שאין להם מה להוסיף ולהשיב, "מסגר" — כיון שהם סוגרין מסכמים בהלכה, שוב אין פותחין לערער על דבריהם. וכמה היו? אלף. ואם כן טוב שהוחשה גלות המון ישראל בעוד היה מרכז של תורה בבבל.

6 עולא אמר: צדקה שעשה ה' היתה שהקדים שתי שנים ל"ונושנתם" בארץ, שלא תתקיים כל הקללה שבתוכחה.

7 שנאמר: "ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלהיך להכעיסו. העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה לא תאריכן ימים עליה כי השמד תשמדון" דברים ד, כה–כו. "ונושנתם" בגימטריא שמונה מאות חמישים ושתים הם, וישראל גלו בשנת השמונה מאות וחמישים לבואם לארץ. אמר רב אחא בר יעקב: שמע מינה למד מכאן כי "מהרה" דמרי עלמא של אדון העולם, תמני מאה וחמשין ותרתין הוו שמונה מאות וחמישים ושתיים הם, שהרי נאמר "כי אבוד תאבדון מהר", ומאחר וידוע כי משך הגלות היה שמונה מאות חמישים ושתים שנים, כמנין "ונושנתם", הרי ש"מהרה" הוא כמנין זה.

8 א שנינו במשנה שלפיכך נברא אדם יחידי מפני שלום הבריות, ושלא יהיו המינים אומרים הרבה רשויות בשמים וכו'. תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: אדם הראשון יחידי נברא, ומפני מה — שלא יהו מינים אומרים: הרבה רשויות בשמים וכל אחד ברא אדם אחד. דבר אחר: אדם הראשון נברא יחיד מפני הצדיקים ומפני הרשעים. שלא יהו הצדיקים אומרים: אנו בני צדיק שאבינו הראשון צדיק היה והצדקנות ירושה לנו, ואיננו צריכים להשתדל. ורשעים אומרים: אנו בני רשע ואיננו יכולים לשנות מדרכנו.

9 דבר אחר: מפני המשפחות. שלא יהו משפחות מתגרות רבות זו בזו וכל אחת מתפארת בייחוס אביה הראשון. ומה עכשיו שנברא אדם הראשון יחיד, והכל צאצאיו, מתגרות המשפחות וכל אחת מתפארת בגזעה, אילו נבראו שנים — על אחת כמה וכמה! דבר אחר: מפני הגזלנין ומפני החמסנין. ומה עכשו שנברא יחידי וכולם אחים זה לזה, בכל זאת גוזלין וחומסין, אילו נבראו שנים — על אחת כמה וכמה שהיו מורים היתר לעצמם לגזול בניו של אדם אחר!

10 ועוד טעם שנינו במשנה לכך שנברא אדם יחידי: שהוא כדי להגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא וכו'. וכן תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה. אבל הקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, שהרי כולם מבניו. ואין אחד מהן דומה לחבירו, שנאמר: "תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש" איוב לח, יד, שכולם נבראו כחותם אחד והוא מתהפך לצורות שונות.

11 ומפני מה אין פרצופיהן דומין זה לזה? — שלא יראה אדם דירה נאה ואשה נאה ויאמר "שלי היא", ואין מכחישים אותו שהרי דומה לאחרים, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר" איוב לח, טו, משמע שמפני טעם זה לא נבראו שווים.

12 תניא שנויה ברייתא, היה ר' מאיר אומר: בשלשה דברים אדם משתנה ונבדל מחבירו: בקול, במראה ובדעת. השינוי בקול ובמראה — משום ערוה, שלא יחליפו נשיהם זו בזו. ובדעת — מפני הגזלנין והחמסנין, שאם כל האנשים יחשבו בדרך דומה יוכלו הגזלנים לגנוב, שידעו מה בדעת חבריהם והיכן מטמינים חפציהם.

13 תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: אדם נברא בערב שבת בסוף היצירה, ומפני מה? — שלא יהו מינים אומרים: שותף היה לו אדם להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו יתגאה האדם, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית, שהרי אתה נבראת אחרון. דבר אחר: כדי שיכנס למצוה של שמירת השבת מיד.

14 דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד, שכל העולם מוכן לפניו להשתמש בו. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ארמון ושיכללן, והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחין, כך האדם בא אחרון לעולם מתוקן. מעין זה נאמר: "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה. טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה. שלחה נערתיה תקרא על גפי מרמי קרת" משלי ט, א–ג, ומבארים:

15 "חכמות בנתה ביתה" — זו מידתו של הקדוש ברוך הוא, שברא את כל העולם כולו בחכמה. "חצבה עמודיה שבעה" — אלו שבעת ימי בראשית שבהם הועמד העולם על מכונו. "טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה" — אלו ימים ונהרות וכל צורכי עולם שנבראו תחילה. "שלחה נערתיה תקרא" — זה אדם וחוה שנבראו לבסוף.

16 נאמר שם "על גפי מרמי קרת". רבה בר בר חנה רמי השליך, הראה סתירה: כתיב נאמר "על גפי", וכתיב ונאמר אחר כך "וישבה לפתה ביתה על כסא מרומי קרת" משלי ט, יד! אלא יש לומר כי בתחלה — על גפי, שהיה תחילה יחידי בגפו, על מקום גבוה, ולבסוף — על כסא שעורכים לחתן, שנזדווגה לו חוה.

17 נאמר שם "מי פתי יסר הנה חסר לב אמרה לו" משלי ט, ד. אמר הקדוש ברוך הוא: מי פתאו לזה לאדם? — אשה אמרה לו לחטוא. ורמז לדבר שהמפותה על ידי אשה קרוי "חסר לב" — דכתיב שנאמר "נאף אשה חסר לב" משלי ו, לב.

18 תניא שנויה ברייתא, היה ר' מאיר אומר: אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו, שנאמר: "אשר עושיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ. גלמי ראו עיניך" תהלים קלט, טו–טז, וכתיב ונאמר: "כי ה' עיניו משטטות בכל הארץ" דברי הימים ב' טז, ט, משמע שגולם זה, מכל הארץ, מקום ראיית עיני ה', נוצר. אמר רב אושעיא משמיה משמו של רב: אדם הראשון

19 גופו מבבל, וראשו מארץ ישראל, שהיא חשובה מכל הארצות, ואבריו האחרים משאר ארצות שבעולם. עגבותיו אחוריו מהיכן? אמר רב אחא: מאקרא דאגמא, מקצה בבל.

20 אמר ר' יוחנן בר חנינא: שתים עשרה שעות הוי הוא היום, וכן היה מבראשית, ושעה ראשונה של יום — הוצבר עפרו. בשניה — נעשה גולם דמות לא מושלמת, גולמית. בשלישית — נמתחו אבריו לפרטיהם. ברביעית — נזרקה בו נשמה. בחמישית — עמד על רגליו. בששית — קרא שמות לחיות. בשביעית — נזדווגה לו חוה. בשמינית — עלו למטה שנים אדם וחוה וירדו ארבעה שילדה מיד את קין והבל. בשעה תשיעית — נצטווה שלא לאכול מן האילן עץ הדעת. בשעה עשירית — סרח חטא. בשעה אחת עשרה — נידון. בשעה שתים עשרה — נטרד והלך לו, שנאמר: "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" תהלים מט, יג, כלומר, אדם הראשון לא לן אף לילה אחד בגן העדן.

21 אמר רמי בר חמא בפירוש סופו של כתוב זה: אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, שנאמר: "נמשל כבהמות נדמו".

22 שעה, בסוף, ארמי — סימן לשמועות שנאמרו לקמן בענין האדם הראשון. אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת, אמר להם: רצונכם, נעשה אדם בצלמנו? אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה מעשיו של יצור זה שאתה רוצה לברוא? אמר להן: כך וכך מעשיו כפי טבע האדם.

23 אמרו לפניו: רבונו של עולם "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" תהילים ח, ה, יצור כזה אין כדאי לברוא. הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפם באש. וכן כת שניה כך אמרו וכך עשה בהם. כת שלישית ששאל אותם אמרו לפניו: רבונו של עולם, ראשונים שאמרו לפניך שאין דעתם נוחה מה הועילו? הלא כל העולם כולו שלך הוא, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך — עשה.

24 כיון שהגיע זמן של אנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין ביותר, אמרו לפניו: רבונו של עולם, לא יפה אמרו ראשונים לפניך שלא כדאי היה לברוא את האדם? אמר להן: "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבל אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט"ישעיה מו, ד, כלומר, כיון שעשיתיו אף אסבול פגמיו וחסרונותיו ואדאג לישועתו.

25 ועוד אמר רב יהודה אמר רב: גדלו של אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה, שנאמר: "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים" דברים ד, לב, שביום בו נברא היה אורכו מקצה השמים עד קצהם. כיון שסרח חטא הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר: "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה" תהלים קלט, ה, שתחילה היה ממערב "אחור" עד מזרח "קדם" ולבסוף שם ה' ידו עליו ומיעטו.

26 אמר ר' אלעזר: אדם הראשון גבוה מן הארץ עד לרקיע היה, שנאמר: "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים עד קצה השמים" דברים ד, לב, שהיה מן הארץ עד קצה השמים, כיון שסרח — הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר: "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה ". ושואלים: אם כן, קשו קראי אהדדי קשים הכתובים זה על זה, שממקום אחד נראה שהיה גודלו מקצה הארץ עד קצה, וממקור שני נראה שהיה מן הארץ עד השמים! ומשיבים: אידי ואידי חדא מידה היא זו וזו מידה אחת היא.

27 ועוד אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון בלשון ארמי ספר דיבר, שנאמר: "ולי מה יקרו רעיך אל" תהלים קלט, יז, ולשון "יקרו" במובן של כובד הוא לשון ארמית.

28 והיינו וזהו מה שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב מהו שנאמר "זה ספר תולדת אדם ביום ברוא אלהים אדם" בראשית ה, א — מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא לאדם ביום בריאתו דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו העתידים לצאת ממנו, כיון שהגיע לדורו של ר' עקיבא שמח אדם הראשון בתורתו ונתעצב במיתתו, ואז אמר: "ולי מה יקרו רעיך אל", כלומר, כבה כבדו יקרו עלי דברים אלה שאנשים גדולים כאלה כך יסבלו.

29 ואמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מין היה, שנאמר: "ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה" בראשית ג, ט, כוונתו אינה שאלה של מקום אלא אן לאן נטה לבך? שנראה שנטית מדרך האמת. ר' יצחק אמר: מושך בערלתו היה, כדרך שהיו עושים מומרים שהיו מנסים לטשטש את העובדה שהם נימולים. ומנין אתה למד זאת — כתיב הכא נאמר כאן: "והמה כאדם עברו ברית" הושע ו, ז, והוא מפרשו כאדם הראשון, וכתיב התם ונאמר שם "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר" בראשית יז, יד, ללמדנו שאף אדם הראשון עבר את ברית המילה.

30 רב נחמן אמר: כופר בעיקר היה. ומנין אתה למד זאת — כתיב הכא נאמר כאן "והמה כאדם עברו ברית" וכתיב התם שם "את בריתי הפר", "ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהיהם וישתחוו לאלהים אחרים ויעבדום" ירמיה כב, ט.

31 א בהקשר למקראות אלה המעוררים בעיות של פרשנות וקשיים בויכוח עם המינים, מביאים: תנן התם שנינו שם, במשנה, ר' אליעזר אומר: הוי שקוד מהיר ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס. על כך אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא לאפיקורוס גוי שצריך לדעת לענות לו ולהתווכח עמו, אבל אפיקורוס ישראל לא כדאי להתווכח עמו, כי כל שכן דפקר טפי שיתפקר יותר, שאפיקורסותו בתורה מתוך זדון ולא מחוסר ידיעה, ולא ירצה לקבל נימוק הוגן.

32 ב אמר ר' יוחנן: כל מקום שפקרו המינים ורצו להוכיח מן המקרא שיש שתי רשויות — תשובתן בצידן. אמנם נאמר "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו" בראשית א, כו בלשון רבים, ואולם אומר מיד "ויברא אלהים את האדם בצלמו" בראשית א, כז בלשון יחיד. נאמר בלשון רבים "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" בראשית יא, ז, ואולם נאמר "וירד ה' לראת את העיר ואת המגדל" בראשית יא, ה. נאמר בלשון רבים "כי שם נגלו אליו האלהים בברחו מפני אחיו" בראשית לה, ז, ואולם כבר נתפרש "לאל הענה אתי ביום צרתי" בראשית לה ג.

33 ויש שהאיזון קיים בתוך אותו פסוק, וכגון מה שנאמר "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו" דברים ד, ז, שלשון רבים ולשון יחיד מאזנות זו את זו. וכן: "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם" שמואל ב' ז, כג לשון רבים ויחיד. וכן "עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתב" "עד אשר הכסאות הורמו ועתיק ימים יושב" דניאל ז, ט, לשון רבים ויחיד.

34 ושואלים: הנך אותם לשונות של רבים למה לי? ומסבירים, כשיטת ר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא עושה דבר אלא אם כן נמלך בפמליא של מעלה, שנאמר: "בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא" "בגזירת הצירים, המלאכים, הדבר ובמאמר הקדושים השאלה" דניאל ד, יד.

35 ועוד שואלים: התינח כולהי נניח בהסבר זה לכל הכתובים כולם, אבל "עד די כרסון רמיו" שנזכרים שני כסאות, מאי איכא למימר מה יש לומר? ומשיבים: אחד לו ואחד לדוד, הוא המשיח. דתניא שכן שנינו בברייתא: שני כסאות אלה אחד לו ואחד לדוד, אלו דברי ר' עקיבא, אמר לו ר' יוסי: עקיבא! עד מתי אתה עושה שכינה חול להושיב אדם בצידה? אלא: כסא אחד לדין ואחד לצדקה ושניהם לשכינה.

36 ושואלים: האם קבלה ר' עקיבא את התשובה הזו מיניה ממנו, מר' יוסי, או לא קבלה מיניה ממנו? תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת, דתניא שכן שנינו בברייתא: שני הכסאות המוזכרים בכתוב, אחד מהם לדין ואחד לצדקה, אלו דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' אלעזר בן עזריא: עקיבא! מה לך אצל הגדה שאינך בקי בה? כלך לך אצל נגעים ואהלות שאלו גופי תורה ואין כמוך בקי בהם! אלא: אחד לכסא ואחד לשרפרף, כסא — לישב עליו, שרפרף — להדום רגליו.

37 ובנושאים אלה אמר רב נחמן: האי מאן דידע לאהדורי מי שיודע לענות למינים כרב אידית — ליהדר שיענה, ואי ואם הוא לא יודע כמו כן — שלא ליהדר יענה. ודוגמה לדברי רב אידית — אמר ההוא מינא מין אחד לרב אידית: כתיב נאמר "ואל משה אמר עלה אל ה' "שמות כד, א, "עלה אלי" מיבעי ליה צריך היה לו לומר! אמר ליה לו "ה' " שבפסוק זה זהו המלאך מטטרון ששמו כשם רבו ה', שדי, דכתיב שנאמר: "הנה אנכי שולח מלאך לפניך... השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו" שמות כג, כ–כא.

38 אמר לו המין: אי הכי ניפלחו ליה אם כך שיעבדו אותו כמו את ה'! אמר לו רב אידית: זה שכתיב נאמר "אל תמר בו", כוונתו: אל תמירני תחליפני בו. אמר לו המין: אם כן, מה שנאמר "לא ישא לפשעכם" למה לי? והלא אין בכוחו לעשות כן! אמר ליה לו רב אידית: הימנותא בידן אמונה היא בידינו, שאפילו בפרוונקא נמי כסייר ההולך לפנינו גם כן לא קבילניה קיבלנוהו, דכתיב שנאמר: "ויאמר אליו אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה

39 "שמות לג, טו, שאם ה' עצמו לא ילך עם ישראל אינם רוצים בשום שליח ומלאך. ועוד מסופר, אמר ליה לו ההוא מינא מין אחד לר' ישמעאל בר' יוסי: כתיב נאמר "וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה' מן השמים" בראשית יט, כד, והרי "מאתו" מיבעי ליה צריך היה לו לומר, ונשמע איפוא כשתי רשויות! אמר ליה לו ההוא אותו כובס לר' ישמעאל: שבקיה, אנא מהדרנא ליה הניחנו, אני אשיב לו, דכתיב שנאמר: "ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך האזנה אמרתי ", ואף שם תוכל לומר מדוע "נשי למך"? "נשיי" מיבעי ליה צריך היה לו לומר! אלא: משתעי קרא הכי מדבר הכתוב כך, שחוזר על הנושא פעמיים באותו פסוק, הכא נמי משתעי קרא הכי כאן, בענין סדום, גם כן מדבר הכתוב כך. אמר ליה לו ר' ישמעאל לכובס: מנא מנין לך הא דבר זה של חכמה? אמר לו: מפירקיה מדרשתו הפומבית של ר' מאיר שמיע לי שמעתי.

40 שאמר ר' יוחנן: כי הוה דריש כאשר היה דורש ר' מאיר בפירקיה בדרשה הפומבית, הוה דריש תילתא שמעתא, תילתא אגדתא, תילתא מתלי היה דורש שליש הלכה, שליש אגדה, ושליש משלים. ועוד אמר בענין זה ר' יוחנן: שלש מאות משלות שועלים היו לו לר' מאיר, ואנו אין לנו, איננו יודעים מהם, אלא שלש: