ביאור שטיינזלץ על סנהדרין כ׳

1 תוקפו של בועז הוא ענוותנותו של פלטי בן ליש כדאמרן כפי שאמרנו, כי לא לילה אחד בלבד כבועז אלא לילות רבים שלט ביצרו.

2 אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב מהו שנאמר "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה" משלי לא, כט? "רבות בנות עשו חיל" — זה יוסף ובועז. "ואת עלית על כלנה" — זה פלטי בן ליש, שמעלתו בענין זה למעלה משלהם.

3 אמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן: מאי דכתיב מהו שנאמר "שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל" משלי לא, ל? "שקר החן" — זה מעלתו של יוסף. "והבל היפי" — זה מעלתו של בועז. "יראת ה' היא תתהלל" — זה פלטי בן ליש.

4 דבר אחר נדרש כתוב זה: "שקר החן" — זה דורו של משה רבינו, שבדור זה שעשה עמם ה' נסים ונפלאות לעיני כל, אין עבודת ה' שלהם ראויה כל כך לשבח. "והבל היפי" — זה דורו של יהושע שנכבשה לפניו הארץ והראה ה' רוב נסים בדורו. "יראת ה' היא תתהלל" — זה דורו של חזקיה, שלמרות שהיו להם יסורי מלחמה וכיבוש נכרי, עסקו בתורה בכל מאודם.

5 דבר אחר: "שקר החן" — זה דורו של משה ויהושע. "והבל היפי" — זה דורו של חזקיה שהרי נעשה לו נס בימי סנחריב ונושעה יהודה בזמנו. "יראת ה' היא תתהלל" — זה דורו של ר' יהודה בר' אילעאי שהיה לאחר גזירות אדרינוס והיה העם מדולדל ומדוכא. אמרו עליו על ר' יהודה בר' אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת מפני עוניים ודחקם, ובכל זאת עוסקין בתורה.

6 א משנה מת לו מת למלך — אינו יוצא מפתח פלטרין ארמון שלו, שאין זה לכבודו ללוות את המת. ר' יהודה אומר: אם רוצה לצאת אחר המיטה — יוצא, שכן מצינו בדוד המלך שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר: "והמלך דוד הלך אחר המטה" שמואל ב', ג, לא. אמרו לו: משם אין ראיה, כי לא היה הדבר אלא לפייס את העם שלא יחשדו בדוד שבשליחותו נהרג אבנר. וכשמברין אותו את המלך בזמן אבילותו כל העם מסובין על הארץ, והוא מיסב על הדרגש.

7 ב גמרא תנו רבנן שנו חכמים: מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה של מת — יוצאות, והגברים מהלכים לפני המיטה. ואם נהגו לצאת לפני המיטה — יוצאות. ר' יהודה אומר: אפשר להוכיח שלעולם נשים לפני המיטה יוצאות ולא לאחריה, שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר: "והמלך דוד הלך אחר המטה" שמואל ב', ג, לא, ובוודאי לא הלך דוד המלך בין הנשים.

8 אמרו לו: משם אין ראיה כי לא היה הדבר אלא לפייס את העם, ונתפייסו. ומדוע? שהיה דוד יוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים המלוות, ויצא מבין הנשים ונכנס לבין האנשים, שנאמר: "וידעו כל העם וכל ישראל ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר

9 "שמואל ב', ג, לז, ולכן עשה זאת בפרסום גדול. דרש רבא: מאי דכתיב "ויבא כל העם להברות את דוד" שמואל ב', ג,לה, כתיב כתוב "להכרות" ראה "עיונים", וקרינן ואנו קוראים "להברות", הכוונה: בתחלה רצו להכרותו להכריתו, להשמידו שחשדוהו שציוה להרוג את אבנר, ולבסוף שראו שאף הוא מצטער בכל ליבו — נתכוונו להברותו.

10 אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש אבנר ונהרג במיתה זו? מפני שהיה לו למחות בשאול על הריגת נוב עיר הכהנים ולא מיחה. ר' יצחק אמר: אין הדבר כן, אלא הוא אכן מיחה ואולם לא נענה, ולא משום כך נענש. ושניהן מקרא אחד דרשו, שנאמר: "ויקנן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר. ידך לא אסרות ורגליך לא לנחשתים הגשו כנפול לפני בני עולה נפלת" שמואל ב', ג, לג–לד.

11 מאן דאמר מי שאומר לא מיחה, הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין את הכתוב: "ידך לא אסרות ורגליך לא לנחשתים הגשו", אם כן מאי טעמא מה טעם לא מחית כשעשה שאול מעשה עוול זה? לכן "כנפול לפני בני עולה נפלת". ומאן דאמר ומי שאומר מיחה ולא נענה, הוא מפרש, איתמהויי מתמה בתמיהה תמה דוד: "הכמות נבל ימות"? הלא ידיך לא היו אסורות ורגליך לא לנחשתים, מכדי מחויי מחית הרי מחית בזמנו ואם כן מאי טעמא מה טעם "כנפול לפני בני עולה נפלת"?

12 ושואלים: למאן דאמר לשיטת מי שאומר שמיחה אבנר, אם כן מאי טעמא איענש מה טעם נענש במיתה זו? אמר רב נחמן בר' יצחק: מפני ששהא מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה, שהרי הוא שהחזיק את תוקפה של מלכות איש בושת בן שאול במשך זמן זה.

13 ג שנינו במשנה שכשמברין אותו, את המלך, הוא יושב על הדרגש. ושואלים: מאי מה פירוש "דרגש"? אמר עולא: ערסא דגדא מיטה של מזל, שהיו מייחדים בבתים מיטה לנוי בלבד, ולשם מזל, ולא היה איש יושב עליה. אמרו ליה רבנן לו חכמים לעולא: מי איכא מידי האם יש דבר שעד האידנא עכשיו לא אותביניה הושבנו אותו עליו, והשתא מותבינן ליה ועכשיו בזמן אבלו אנחנו מושיבים אותו עליו?

14 מתקיף לה הקשה על קושיא זו רבא: מאי מה הקושיא שבדבר? דילמא מידי דהוה שמא הוא כפי שהינו ביחס לאכילה ושתיה, שעד האידנא עכשיו לא אכילניה האכלנוהו ולא אשקיניה השקינוהו, השתא עכשיו באבילות קא מוכלינן ליה וקא משקינן ליה אנו מאכילים אותו ומשקים אותו, שהרי זה עניינה של סעודת הבראה. אלא אי קשיא הא קשיא אם קשה הדבר זה קשה: ששנינו: דרגש אינו צריך האבל לכפותו להפכו בזמן אבילות, אלא זוקפו על צידו. ואי סלקא דעתך ערסא דגדא ואם עולה בדעתך לומר כי זוהי מיטת המזל, אמאי מדוע אינו צריך לכפותו? והתניא והרי שנינו בברייתא: הכופה את מטתו בזמן אבילות, לא מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל המטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה.

15 ודוחים: מאי קושיא מה הקושיה בכך? מה שאינו כופה מיטה זו, דילמא מידי דהוה שמא כשם שהוא הדין במטה שהיא מיוחדת לכלים. דקתני ששנינו: אם היתה מיטה מיוחדת להניח עליה כלים ולא למשכב בני אדם — אינו צריך לכפותה. אלא, אי קשיא הא קשיא אם קשה בענין הסבר זה, דבר זה קשה, ששנינו, רבן שמעון בן גמליאל אומר: דרגש אין צריך לכפותו, אלא מתיר האבל את הקרביטין הרצועות המחזקות אותו והוא נופל מאיליו. ואי סלקא דעתך ערסא דגדא ואם עולה על דעתך לומר שמדובר כאן במיטת המזל, קרביטין מי אית ליה האם יש לו?

16 אלא, כי אתא כאשר בא רבין אמר: אמר לי ההוא מרבנן אחד החכמים, ורב תחליפא שמיה שמו, דהוה שכיח בשוקא דגילדאי שהיה מצוי בשוק הרצענים, ואמר ליה לו: מאי מה פירוש "דרגש"? — ערסא דצלא מיטה של עור. אמר ר' ירמיה אמר ר' יוחנן: ההבדל בין מיטה ודרגש הוא זה: דרגש —

17 סירוגו מתוכו, כלומר, הרצועות שמסרגים כדי לשים עליהן את המצעות, נקשרות בחורים שבתוך מוטות המיטה, ואילו מטה — סירוגה מעל גבה, שקושרים את הרצועות סביב המוטות.

18 על הסבר זה מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: כלי עץ, מאימתי הם נחשבים גמורים וראויים להיות מקבלין טומאה? המטה והעריסה — משישופם ישפשף אותם בעור הדג הקשה כדי להחליק את העץ. ואי ואם מטה מסורגת היא מעל גבה, למה לי לשם מה הצורך בשיפת עור הדג? והלא הסירוג מכסה את חלק העץ של המיטה! אלא עלינו לחזור בנו מההסבר הקודם ולומר: הא והא זה וזה דרגש ומיטה, סירוגם מתוכו, אלא ההבדל הוא זה: מטה — אעולי ואפוקי בבזיוני הרצועות נכנסות ויוצאות בנקבים שבתוך המוטות, דרגש — אעולי ואפוקי באבקתא הן נכנסות ויוצאות בלולאות.

19 אמר ר' יעקב אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כשיטת רבן שמעון בן גמליאל שדרגש אין צורך בכפייתו, אלא מתירים את נקליטיו והוא נופל מאליו. בקשר לענין זה אמר ר' יעקב בר אמי: מטה שנקליטיה המוטות שעליהם פורשים את הכילה יוצאין ובולטים החוצה, ואי אפשר לכפותה — זוקפה בזמן האבילות, ודיו.

20 א משנה והמלך מוציא את העם למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד, ופורץ גדרות של כל אדם לעשות לו דרך לצרכיו השונים, ואין ממחה בידו. דרך המלך אין לו שיעור לא לארכו ולא לרחבו, ואין לומר לו שדרך זו רחבה מצרכו. וכל העם בוזזין במלחמה ונותנין לו, והוא נוטל חלק בראש מכל שלל המלחמה.

21 ב גמרא שואלים: הרי כבר תנינא חדא זימנא שנינו דבר זה פעם אחת בראש המסכת: אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד! ומסבירים: איידי דתנא מתוך ששנה את כל מילי דבריו, דיניו של המלך, תנא נמי שנה גם כן ענין של מוציאין למלחמת הרשות. ושם נשנה מפני דיני הסנהדרין.

22 בענין המלך וזכויותיו נחלקו דעות החכמים, אמר רב יהודה אמר שמואל: כל האמור בפרשת מלך שבספר שמואל שמואל א' ח, יא–יז מלך מותר בו, שיכול הוא לעשות את כל האמור שם, והוא חלק מזכויותיו המלכותיות. רב אמר: לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, שיקבלו עליהם את מרותו של המלך באימה, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" דברים יז, טו — שתהא אימתו עליך. אבל אין המלך רשאי לעשות כל מה שנאמר שם.

23 ומעירים, דבר זה הוא כתנאי כמחלוקת תנאים שנחלקו באותו נושא. שר' יוסי אומר: כל האמור בפרשת מלך — מלך מותר בו. ר' יהודה אומר: לא נאמרה פרשה המלך זו אלא כדי לאיים עליהם, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" — שתהא אימתו עליך.

24 וכן היה ר' יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ שאינן נוהגות בחוץ לארץ, ויש סדר מסויים לקיומן בארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק במלחמה בו, ולבנות להם בית הבחירה בית המקדש.

25 ר' נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר: "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי"דברים יז, יד, שאין העמדת מלך מצוה, ורצה שמואל להפחידם אולי יתחרטו ולא ירצו עוד במלך.

26 תניא שנויה ברייתא, ר' אליעזר אומר: זקנים שבדור בזמנו של שמואל כהוגן שאלו, שנאמר: "תנה לנו מלך לשפטנו" שמואל א' ח, ו, שרצו שיהא מנהיג קבוע לעם במקום שמואל, אבל עמי הארץ שבהן קלקלו, שנאמר: "וימאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו. והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותנו" שמואל א' ח, כ.

27 תניא שנויה ברייתא, ר' יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. ואיני יודע איזה מהן חייבים לעשותה תחילה.

28 כשהוא אומר "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" שמות יז, טז, הוי אומר: להעמיד להם מלך תחילה, ולומדים זאת כך: אין "כסא" אלא כינוי סמלי עבור מלך, שנאמר: "וישב שלמה על כסא ה' למלך" דברי הימים א' כט, כג, הרי שהמלך היושב על "כס יה".

29 ועדיין איני יודע אם מצוה לבנות להם בית הבחירה תחלה, או להכרית זרעו של עמלק תחלה. כשהוא אומר "והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם" דברים יב, י–יא, הוי אומר: להכרית זרעו של עמלק חייבים לעשות תחלה.

30 וכן בדוד הוא אומר: "ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו" שמואל ב' ז, א, וכתיב ומיד אחר כך נאמר "ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה" שמואל ב' ז, ב.

31 ג אגב הזכרת הפסוק בדבר מלכות שלמה, מביאים את מה שאמר ריש לקיש: בתחילה מלך שלמה אף על העולמות העליונים, שנאמר: "וישב שלמה על כסא ה' "דברי הימים א כט, כג, שהיתה מלכותו כמלכות ה' — בכל העולמות, ולבסוף כאשר נשא נשים נכריות לא מלך אלא על התחתונים בלבד, שנאמר: "כי הוא רדה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה" מלכים א' ה, ד.

32 בפירושו של פסוק זה נחלקו האמוראים רב ושמואל, חד אחד מהם אמר: תפסח הוא שם מקום בסוף העולם כלומר, בקצה אחד של מלכותו, ועזה בסוף העולם. וחד ואחד מהם אמר: תפסח ועזה בהדי הדדי הוו יתבו זו ליד זו היו יושבות, ובא הכתוב ללמד שכשם שמלך על תפסח ועל עזה, כך מלך על כל העולם כולו,

33 ולבסוף ירד ירידה נוספת שלא מלך אלא על ישראל בלבד, שנאמר: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים" קהלת א, יב, ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים, שנאמר: "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם" קהלת א, א, ולבסוף לא מלך אלא על מטתו, שנאמר: "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל"שיר השירים ג, ז,

34 ולבסוף ירד עד כדי כך שלא מלך אלא על מקלו, שנאמר: "וזה היה חלקי מכל עמלי" קהלת ב, י. אף בענין זה נחלקו רב ושמואל, חד אחד מהם אמר: כאשר אמר "זה" התכוון למקלו, וחד ואחד מהם אמר: התכוון לגונדו טליתו.

35 ושואלים: האם הדר חזר למלכותו לשלוט בעולם, כולו או לא הדר חזר לבסוף? רב ושמואל נחלקו בכך, חד אחד מהם אמר: הדר חזר, וחד ואחד מהם אמר: לא הדר חזר. מאן מי שאמר לא הדר חזר, הרי לדעתו היה שלמה בתחילה מלך ואחר כך הדיוט, ולא שב יותר למלכותו, ומאן מי שאמר הדר חזר, לדעתו היה שלמה בתחילה מלך ואחר כך הדיוט ולבסוף שב להיות מלך.

36 ד שנינו במשנה כי המלך פורץ לעשות לו דרך. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: אוצרות מלכים שלוקחים שלל במלחמה שייכים למלך, ושאר ביזה שבוזזין במלחמה — מחצה למלך ומחצה לעם. אמר ליה לו אביי לרב דימי, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת לרב אחא: בשלמא נניח הלכה זו שאוצרות מלכים למלך — כך הוא אורחא דמלתא דרך הדברים, וראוי שישתמש המלך באוצרות המלכים שהוא כובש, אלא שאר ביזה שבוזזין במלחמה, שהיא מחצה למלך ומחצה לעם, מנלן מנין לנו שמגיע למלך? ומשיבים: דכתיב שנאמר