ביאור שטיינזלץ על סנהדרין י״ח

1 מאתים ושבעים ושבעה, שהוא מכיל את עיקר שיטתו של ר' נחמיה שצריכים להיות בעיר מאתים ושלושים, אלא שיש להוסיף עוד אנשים כדי להשלים את מספר דייני בית הדין לשבעים, שאם יקרה שחכמי בית דין יגיעו למצב שאינם יכולים להכריע בדין ויוסיפו זוגות זוגות דיינים, הרי צריך שתהיה אפשרות להוסיף עד שבעים.

2 ושואלים: והתניא והרי שנינו בברייתא אחרת שרבי אומר: מאתים שבעים ושמנה! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, הא זו שאמר מאתים שבעים ושבעה — הרי זה כשיטת ר' יהודה, שיש רק שבעים דיינים בסנהדרי גדולה. הא זו שאמר מאתים שבעים ושמונה — כשיטת רבנן חכמים שיש שבעים ואחד. ולכן יש להוסיף עוד אחד.

3 אגב שהובאה שיטת ר' נחמיה במינוי שררות בישראל תנו רבנן שנו חכמים: נאמר "ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת" שמות יח, כא, ומסבירים שכך היו מספריהם: שרי אלפים היו שש מאות לשש מאות אלף איש, שרי מאות היו ששת אלפים, שרי חמשים — שנים עשר אלף, שרי עשרות — ששת ריבוא שישים אלף, נמצאו דייני ישראל כולם שבעת ריבוא שבעים אלף ושמונת אלפים ושש מאות, ללמד שלכל התפקידים נמצאו אנשים המסוגלים למלא אותם.

5 א משנה כהן גדול דן אם ראוי הוא מצד חכמתו להיות דיין, ודנין אותו כשעבר עבירה. וכן הוא מעיד לפני בית דין ואף מעידין אותו כשיש להעיד על דברים הנוגעים אליו. חולץ לאשת אחיו שמת בלא בנים, וחולצין לאשתו אם מת הוא בלא בנים, ואם מת בלא בנים אף מייבמין את אשתו אם אחיו רוצה לעשות כן. אבל הוא אינו מייבם את אשת אחיו שמת בלא בנים, מפני שהוא אסור באלמנה, ולעולם אינו יכול לקיים מצות יבום שהרי היבמה היא בהכרח אלמנה.

6 אם מת לו מת מקרוביו, כיון שלכהן הגדול אסור להיטמא אף לבני משפחתו, אינו יוצא אחר המטה שבה המת מיד, אלא הן, המלווים, נכסין מן העין כשנכנסים לרחוב אחר, ואז הוא נגלה באותו רחוב, הן נגלין והוא נכסה, וכך יוצא עמהן עד פתח שער העיר ומשם מוציאים את המת, שלא היו קוברים מתים בירושלים, אלו דברי ר' מאיר.

7 ר' יהודה אומר: אינו יוצא מן המקדש כלל בזמן הלווית קרוביו, משום שנאמר: "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו כי נזר שמן משחת אלהיו עליו" ויקרא כא, יב.

8 וכשהוא מנחם אחרים באבלם כשחוזרים מלקבור את המת, דרך כל העם עוברין בזה אחר זה והאבלים עומדים בשורה ומתנחמים, והממונה ממצעו עומד באמצע בינו לבין העם. וכשהוא מתנחם מאחרים כאשר הוא באבל, כל העם אומרים לו: "אנו כפרתך", והוא אומר להן: "תתברכו מן השמים". וכשמברין אותו סעודת הבראה לאחר שמת אחד מקרוביו, כל העם מסובין על הארץ כמקבלים על עצמם אבלותו, והוא מיסב על הספסל מפני כבוד כהונתו.

9 בדיני המלך יש דינים דומים ושונים מאלה של הכהן הגדול. המלך לא דן בסנהדרין ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, לא חולץ ולא חולצין לאשתו, לא מייבם ולא מייבמין לאשתו, שכל אלה אינם כבוד לו. ר' יהודה אומר: דבר זה איננו גזירה אלא דבר רשות הוא, אם רצה לחלוץ או לייבם — זכור לטוב, ששחרר אשת אחיו מן העיגון. אמרו לו: אין שומעין לו, שאין זה כבוד עצמו בלבד אלא כבוד המלכות.

10 ואין נושאין אלמנתו של המלך משום כבודו. ר' יהודה אומר: נושא המלך הבא אלמנתו של מלך אם אין איסור בכך מצד אחר, שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר: "ואתנה לך את בית אדניך ואת נשי אדניך בחיקך" שמואל ב' יב, ח, הרי שמותר הדבר.

11 ב גמרא שנינו במשנה שכהן גדול דן. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו, ומדוע נחשוב שיהא פסול לדון? ומשיבים: "דנין אותו" איצטריכא ליה נצרכה לו לומר, שבכך יש חידוש. ואומרים הא נמי פשיטא זה גם כן פשוט, שכן אי לא דיינינן ליה אם אין אנו דנים אותו, איהו היכי דיין הוא כיצד דן? והכתיב והרי נאמר: "התקוששו וקושו" צפניה ב, א, ואמר ריש לקיש, פסוק זה מרמז לכלל מוסרי ומשפטי: קשט עצמך תחילה, ואחר כך קשט אחרים, ומכאן גם שמי שאינו יכול להיות נידון אף אינו רשאי להיות דיין, ואם כן אין בכך חידוש!

12 אלא אומרים איידי על ידי, מתוך דקא בעי למיתני שהוא רוצה לשנות בהמשך שהמלך לא דן ולא דנין אותו, תנא נמי שנה גם כן שהכהן גדול דן ודנין אותו. ואי בעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר: הא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו, כדתניא כפי ששנינו בתוספתא: כהן גדול שהרג את הנפש במזיד — נהרג, ואם בשוגג — גולה, ועובר על מצות "עשה" ועל מצות "לא תעשה", והרי הוא כהדיוט לכל דבריו.

13 ומעתה מבארים את דברי התוספתא: במזיד נהרג, פשיטא פשוט, מובן מאליו! ומדוע יהא דינו שונה משל כל אדם בישראל? ומשיבים: בשוגג גולה איצטריכא ליה צריך היה לו להשמיענו.

14 ותוהים: הא נמי פשיטא דבר זה גם כן פשוט! ומשיבים: איצטריך נצרך הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל וכתיב הואיל ונאמר לגבי מי שהרג בשגגה וגולה לעיר מקלט "וישב בה עד מות הכהן הגדל" במדבר לה, כה, אימא אמור: כל דאית ליה תקנתא שיש לו תקנה בחזרה — ליגלי שיגלה, דלית ליה תקנתא שאין לו תקנה בחזרה — לא ליגלי יגלה, והכהן הגדול אין לו תקנה זו, דתנן שכן שנינו במשנה:

15 ההורג כהן גדול, או כהן גדול שהרג את הנפש — אינו יוצא משם, ממקום גלותו, לעולם, שכיון שבאותה שעה אין כהן גדול משמש, אין לו תקנה במותו של הכהן הגדול שיתמנה תחתיו, ומשום כך אימא אמור שלא ליגלי יגלה כלל, על כן קא משמע לן השמיע לנו שגולה. ושואלים: ואימא הכי נמי ואמור שכך הוא גם כן הדין וכהן גדול אכן לא יגלה? ומשיבים: אמר קרא הכתוב שערי המקלט נועדו "לנוס שמה כל רצח" דברים יט, ג, "כל" לרבות אפילו כהן גדול במשמע.

16 א שנינו בתוספתא שכהן גדול שהרג את הנפש במזיד עובר על מצות "עשה" ועל מצות "לא תעשה". ותוהים על סגנון זה: וכי לא סגי דלא עבר וכי אין די שאינו עובר, וכי חייב הוא לעבור על מצות "עשה" ועל "לא תעשה"? ומשיבים: הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין: אם עבר על "עשה" ועל "לא תעשה" — הרי הוא כהדיוט לכל דבריו.

17 ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו! ומשיבים: סלקא דעתך אמינא עולה על דעתך לומר, הואיל ותנן ושנינו במשנה: אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר, ולא את הכהן הגדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואמר רב אדא בר אהבה מקור לדין זה בכהן גדול: "כל הדבר הגדל יביאו אליך" שמות יח, כב, שפירשו: דבריו של גדול, שגדול בישראל ככהן גדול, נידון בבית דין של שבעים ואחד, אימא אמור שהכוונה היא כל דבריו של גדול, ואפילו נידון על עבירה שאין עונשה מיתה, על כן קא משמע לן השמיע לנו על שאר דברים שהריהו כהדיוט, ונידון אף בבית דין של שלושה.

18 ושואלים: ואימא הכי נמי ואמור שכך הוא גם כן ויהיו כל דיניו בשבעים ואחד! ודוחים: מי כתיב האם נאמר "דברי גדול"? "הדבר הגדל" כתיב נאמר, משמע: דבר גדול ממש, כלומר, שזה דבר הקשור באדם גדול בישראל וגם בעונש גדול.

19 ב שנינו במשנה כי הכהן הגדול מעיד ומעידין אותו. ותוהים: מעיד? והתניא והרי שנינו בברייתא על הכתוב במצות השבת אבידה "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך" דברים כב, א, שמשינוי הסגנון שלא נאמר בו "לא תתעלם" נרמזת האפשרות של "והתעלמת", ולמדו מכאן להלכה: פעמים שאתה מתעלם מן האבידה ופעמים שאי אין אתה מתעלם. הא הרי כיצד?

20 — היה המוצא כהן, והוא, האבידה, בבית הקברות, ואין הכהן רשאי להיכנס לשם, או שהיה המוצא זקן וחשוב, ואינה מסוג כזה שתהא לפי כבודו לטלטלה ולטפל בה, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו ונמצא מפסיד הרבה בטיפול באבידה זו, לכך נאמר "והתעלמת"! ומהלכה זו אפשר ללמוד כי משום כבודו של אדם מתירים לו להתעלם ממצוה החלה על אחרים, ואף נאמר שמפני כבודו יכול הוא להתעלם מחובת העדות!

21 אמר רב יוסף: כהן גדול מעיד למלך, שבעדות כזו ודאי אין משום חילול כבודו. ומקשים: והתנן והרי שנינו במשנה שהמלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, ואם כן אין אפשרות להעיד למלך? אלא אמר ר' זירא: הכוונה שמעיד לבן מלך, שאין דינו כמלך לענין שאינו נידון. ומקשים: בן מלך הדיוט הוא, שכל עוד אינו מלך הוא ככל האדם ואין לו דין מיוחד, ואין מכבוד הכהן הגדול להעיד לו!

22 אלא הכוונה היא שהוא מעיד בפני המלך כאשר המלך יושב בבית הדין, ומפני כבוד המלכות שוב אין בכך ירידה בכבוד של הכהן הגדול כאשר הוא מעיד. ומקשים: והא והרי שנינו שאין מושיבין מלך בסנהדרין! ומסבירים שיש כאן רק סידור מיוחד שמשום יקרא כבודו של הכהן הגדול אתא ויתיב בא המלך ויושב בין הדיינים, ואז מקבלי ניהלי לסהדותיה מקבלים את עדותו של הכהן הגדול, ואחר כך קאי עומד הוא, המלך, ואזיל ומעיינינא ליה אנן בדיניה והולך, ומעיינים אנו הדיינים בדינו.

23 ג כיון שהוזכרה הלכה זו, מעירים: גופא לגופה של אותה הלכה אמרנו שאין מושיבין מלך בסנהדרין, ולא מלך וכהן גדול בבית הדין הדן בעיבור השנה. ומסבירים: לענין אי הכללת מלך בסנהדרין, הטעם הוא דכתיב שנאמר "לא תענה על רב" שמות כג, ב, והוא נדרש לא תענה על רב גדול, שאין ראוי להושיב בסנהדרין אדם כזה ששאר הדיינים יחששו להביע דעה הנוגדת את דעתו.

24 ולענין לא מלך וכהן גדול בעיבור שנה: מלך אין דן — משום אפסניא, הספקת מזון ומשכורת לצבא, שאין המלך מעוניין בתוספת חודש לשנה, שהוא הוספה גדולה בהוצאותיו. כהן גדול — משום צינה הוא מעונין שהטבילות שהוא טובל ביום הכיפורים ורצפת המקדש שהרי הוא עובד יחף יהיו חמים ככל האפשר. ויש לו גם נגיעה בשאלת העיבור שהרי רצונו שיהא יום הכיפורים בעונת שנת חמה.

25 אמר רב פפא: שמע מינה, שתא בתר ירחא אזיל למד מכאן שהשנה הולכת אחר החדשים כלומר, שכל השינויים הקשורים במזג האויר, בהבשלת הפירות וכיוצא בהם, כולם תלויים בתקופת השנה ומשתנים עמה. שהרי הכהן הגדול רוצה שלא תהא צינת מרחשון בתשרי על ידי העיבור. ושואלים: איני וכי כן הוא? והא הנך והרי אותם שלשה רועי בקר דהוו קיימי שהיו עומדים פעם במקום אחד, ושמעינהו רבנן דקאמרי ושמעו אותם חכמים שהם אומרים ומדברים בסימני מזג האויר של השנה,

26 חד אחד מהם אמר: אם בכיר ולקיש כחדא יינץ התבואה הבכירה והתבואה האפילה כאחת הן צומחות — דין זה הוא אדר באמת, ואם לאו לא — לית דין אין זה אדר אלא עדיין שבט הוא. וחד ואחד מהם אמר: אם תור בצפר בתלג השור בבוקר בשלג ימות, כלומר, יהא עדיין קר מאד, ובטיהרא בטול ובצהרים בצל התאינה ידמוך יישן ויתחכך בה כחפץ מרוב חום ישלח משכיה לפשוט את עורו — דין זה הוא אדר, ואם לאו לא — לית דין אין זה אדר. וחד ואחד מהם אמר: אם קידום תקיף לחדא יהא רוח קדים עזה תהיה, ובכל זאת יפח בלועך נפיק לקיבליה הרוח שאתה נופח בפיך יוצאת לקראתו ומבטלת אותה — דין זה הוא אדר, ואם לאו לא — לית דין אין זה אדר, ובאותה שנה לא היו סימנים אלה, ואכן עברוה רבנן לההיא שתא חכמים לאותה שנה, משמע שאין תקופת השנה גוררת אחריה את השינוי במזג האויר ובהבשלת הפירות.

27 ודוחים: ותסברא, רבנן ארעוותא סמוך וכי סבור אתה שחכמים על הרועים סמכו ועל פי סימניהם עיברו את השנה?! אלא, רבנן אחושבנייהו סמוך חכמים על חשבונם סמכו והיו צריכים לעבר את השנה לפי חשבונם, ואותם רועי הבקר איסתיועי סיוע הוא דאיסתייעא מילתייהו שהסתייע, הצליח להם הדבר שסימניהם היו מכוונים להחלטת חכמים באותה שנה.

28 ד שנינו במשנה שהכהן הגדול חולץ וחולצין לו, אבל בכל מקרה אינו מייבם את אשת אחיו. ושואלים: קא פסיק ותני פסק ושנה בהחלטיות ובלא לחלק שאין הכהן מייבם כלל, לא שנא אינו שונה אם היתה זו אלמנה מן האירוסין בלבד שהיא עדיין בתולה, ולא שנא ואינו שונה אם היתה זו אלמנה מן הנישואין. ומעתה, בשלמא נניח שאינו מייבם, אלמנה מן הנישואין שהרי הוי יש באשה זו שני איסורים לגבי הכהן הגדול, גם מצות "עשה" של "והוא אשה בבתוליה יקח" ויקרא כא, יג, וגם מצות "לא תעשה" של "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח" ויקרא כא, יד,