ביאור שטיינזלץ על סנהדרין ל״ג

1 מיכן מכאן שפותחין בדיני נפשות תחלה לזכות, ולענייננו למדנו שפתיחה לזכות פירושה שאומרים לנאשם: אם לא חטאת אין לך לחשוש.

2 א שנינו במשנה כי בדיני ממונות מחזירין את הדין בין לזכות בין לחובה. ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו במקור אחר: דן הדיין את הדין, וטעה וזיכה את החייב או חייב את הזכאי, טימא את הטהור, טיהר את הטמא — מה שעשה עשוי, וישלם מביתו למי שניזוק בגלל טעות זו. משמע שאין מחזירים את הדין, ומי שזכה — זכה, אלא שהדיין חייב לפצות את זה שנתחייב שלא כדין!

3 אמר רב יוסף: לא קשיא אין זה קשה, כאן שאמרנו שמחזירים את הדין הרי זה באופן שהדיין היה מומחה, ודיין כזה יש בכוחו להחזיר את הדין, ואילו כאן ששנינו שמה שעשה עשוי — בשאינו מומחה. ותוהים: ובמומחה מחזירין? והקתני והרי שנינו: אם היה מומחה לבית דין — פטור מלשלם, משמע שאין מחזירים אם כי הדיין פטור מלשלם!

4 אמר רב נחמן הסבר אחר: כאן ששנינו שמחזירים את הדין הרי זה באופן שיש גדול הימנו ממנו בחכמה ובמנין התלמידים, כאן ששנינו שאין מחזירים הרי זה באופן שאין גדול הימנו בחכמה ובמנין, והרי הוא המומחה, ואם טעה אין תקנה לדבר.

5 רב ששת אמר, יש להסביר בדרך אחרת: כאן ששנינו שמחזירים, הרי זה באופן שטעה הדיין בדבר משנה שאז בטל הדין מעיקרו, כאן ששנינו שאין מחזירים, הרי זה באופן שטעה הדיין בשיקול הדעת. שאמר רב ששת אמר רב אסי: דיין שטעה בדבר משנה שהיא טעות גמורה, שמוכח לכל שטעות היא — הרי זה חוזר, טעה בשיקול הדעת ולא הכריע כהוגן במחלוקת חכמים — אינו חוזר.

6 אמר ליה לו רבינא לרב אשי: מה פירוש "טעה בדבר משנה"? האם בכלל זה אפילו טעה בדברי ר' חייא ור' אושעיא שהיו מאחרוני התנאים? אמר ליה לו רב אשי: אין כן. אמר לו רבינא: אפילו טעה בדברי האמוראים רב ושמואל? אמר ליה לו: אין כן. חזר ושאל: אפילו בדידי ודידך בדברי שלי ודבריך שלך? אמר ליה לו: אטו אנן קטלי קני באגמא אנן וכי אנו קוצצי קנים באגם אנחנו, כלומר, הלא גם אנחנו חכמים, וגם הכרעתנו בעלת משקל.

7 ומסבירים: היכי דמי כיצד היא בדיוק טעות בשיקול הדעת? אמר רב פפא: כגון תרי תנאי שני תנאים או תרי אמוראי דפליגי אהדדי שני אמוראים שחלוקים זה על זה, ולא איתמר הלכתא נאמרה הלכה לא כמר כחכם זה ולא כמר כחכם זה, ואיקרי ועבד כחד מינייהו והזדמן שעשה כאחד מהם, וסוגיא דשמעתא אזלי כאידך ומהלך ההלכה נוהג כאחר, כלומר, אם מעיינים בהכרעות המקובלות על רוב הדיינים, רואים שרובם מחזיקים בשיטה אחרת — היינו זוהי טעות בשיקול הדעת.

8 איתיביה הקשה לו רב המנונא לרב ששת ממה ששנינו: מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה האם בית הרחם שלה, והאכילה ר' טרפון לכלבים משום שפסק שהיא טריפה,

9 ובא מעשה זה לפני חכמים ביבנה והתירוה. שאמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריא של מצרים אלא אם כן חותכין האם שלה, כדי שלא תלד, שהיה להם זן משובח של בעלי חיים ורצו שלא יולידו כמותם במקומות אחרים. משמע שנטילת האם אינה מסכנת את חיי הבהמה, ואינה טריפה. אמר ר' טרפון כששמע זאת: הלכה חמורך טרפון! כלומר, הרי הפסיד ממונו, שהרי יצטרך למכור את חמורו כדי שיוכל לשלם את דמי הפרה שהטריף. אמר לו ר' עקיבא: פטור אתה, שכל המומחה לרבים וטעה פטור מלשלם.

10 ואי איתא אם יש מקום למה שאמרת שטועה בדבר משנה פטור, לימא ליה שיאמר לו ר' עקיבא: טועה בדבר משנה אתה, וטועה בדבר משנה — חוזר.

11 ומשיבים: נימוק חדא אחד ועוד אחד קאמר אמר, שהיו לו שתי סיבות: חדא אחת שטועה בדבר משנה אתה, וטועה בדבר משנה — חוזר. ועוד, אי נמי אם גם כן בשיקול הדעת טעית — הלא מומחה לרבים אתה וכל המומחה לרבים — פטור מלשלם.

12 אמר רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי קא מותיב מה בעצם מקשה רב המנונא לרב ששת ממעשה שהיה בפרה? פרה זו הרי כבר האכילה לכלבים וליתא דתהדר ואיננה שאפשר שתוחזר ומה מקום לשאלה אם הדין חוזר או לא?

13 הסביר לו: הכי קאמר ליה כך אמר לו אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה כי דיין שטעה בדבר משנה אינו חוזר — אלמא קם דינא מכאן שהדין נשאר עומד במקומו, היינו דקא מפחיד זהו שפחד ר' טרפון שיצטרך לשלם. וקאמר ליה איהו יאמר לו הוא, ר' עקיבא שמומחה לבית דין אתה ואתה פטור מלשלם. אלא אי אמרת אם אומר אתה כי טעה בדבר משנה חוזר, לימא ליה שיאמר לו: כיון שאילו עדיין הואי היתה הפרה קיימת דינך לאו דינא לא היה דין ולא כלום עבדת עשית השתא נמי עכשיו גם כן לא כלום עבדת עשית ואין אתה צריך לשלם.

14 רב חסדא אמר שיש להסביר את הסתירה בין המשניות כך: כאן שנטל הדיין עצמו מאיש אחד ונתן ביד השני שלא כדין — אין הדין חוזר, וישלם. כאן שלא נטל ונתן ביד, אלא פסק הלכה והצדדים עשו מעצמם מעשה -- חוזר הדין.

15 ושואלים: בשלמא נניח כאשר חייב את הזכאי יש מקום לומר כגון שנטל ונתן ביד מן הזכאי ונתן לאחר שאינו זכאי, אלא אם זיכה את החייב היכי משכחת לה איך יכול אתה למצוא מקרה כזה שהרי מה עושה אז הדיין, דאמר ליה שאומר לו לנתבע "פטור אתה מלשלם ", והא והרי לא נטל ונתן ביד כלל על ידי כך, שהרי רק פסק הלכה! ומשיבים: כיון שאמר "פטור אתה" — כמו שנטל ונתן ביד דמי נחשב, שאין צורך בכל מעשה נוסף.

16 ושואלים: אלא מתניתין דקתני משנתנו ששנינו בה שבדיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, בשלמא נניח לזכות — משכחת לה מוצא אתה אותה אפשרות, כיצד? שאמר ליה מעיקרא לו מתחילה לצד אחד: "חייב אתה לשלם "ולא נטל ולא נתן ביד, שבמקרה זה אמר רב חסדא שמחזירים את הדין, אלא שמחזירים לחובה היכי משכחת לה איך אתה מוצא אותה אפשרות? — שאמר ליה לו לנתבע: "פטור אתה"? והא והרי אמרת כי כיון שאמר ליה לו "פטור אתה" הרי כמו שנטל ונתן ביד דמי נחשב הדבר, ואם כן אין אפשרות שיחזירו דיני ממונות לחובה!

17 ומשיבים: יש להבין את המשנה באופן שחדא קתני דבר אחד שנינו ולא שני דינים נפרדים, וכך יש להבין: כיצד דיני ממונות מחזירין לזכות של צד אחד שהיא חובה לצד אחר, אולם דכוותה בכיוצא בה גבי דיני נפשות מחזירין לזכות בלבד,

18 ואין מחזירין לחובה — מחזירין לזכות כוונתו: זכות גרידתא בלבד, שאין בכך צד חובה לאחר, ואין מחזירין לחובה, כלומר, אף לזכות שהיא חובה.

19 ותוהים: בדיני נפשות את חובתיה דמאן חובתו של מי גורמים כאשר מזכים בדיני נפשות? ומשיבים: הא לא קשיא דבר זה אינו קשה שכן בכך גורמים את חובתיה חובתו של גואל הדם, שהרי הוא חפץ שיענישו את הרוצח. ותוהים על תירוץ זה: משום שיש בכך חובתיה חובתו וחוסר רצונו של גואל הדם קטלינן ליה להאי הורגים אנו את זה ואין מחזירים לזכותו כשיש טעם בדבר? ועוד, מאי מה לשון "בין" "בין" האמורה במשנה פעמיים? ומשיבים: אכן, קשיא קשה הדבר:

20 רבינא אמר: אפשר ליישב את שיטת רב חסדא כגון שהיה לו בידו לתובע משכון וכאשר זיכה את הנתבע נטלו ממנו הדיין למשכון, ונמצא איפוא שנטל ביד ממש.

21 טימא את הטהור במעשה בידים כיצד? — דאגעי ביה שנגע בו בשרץ וטימאו בידים טומאה גמורה. טיהר את הטמא כיצד הוא — שעירבן את פירותיו הטמאים בין פירותיו הטהורים.

22 א שנינו במשנה שבדיני נפשות אין מחזירים לחובה אלא לזכות. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: מניין ליוצא מבית דין כשהוא על פי פסק דינם חייב, ואמר אחד: יש לי ללמד עליו זכות, מניין שמחזירין אותו לבית הדין לדיון מחודש בדינו? — תלמוד לומר: "נקי אל תהרג", שהוא חלק מדברי הכתוב "ונקי וצדיק אל תהרוג" שמות כג, ז, ומשם נלמד שאם יש מקום לומר שנקי הוא מעוון — אין להורגו.

23 ומניין ליוצא מבית דין כשהוא על פי פסק דינם זכאי, ואמר אחד: יש לי ללמד עליו חובה, מניין שאין מחזירין אותו לבית הדין לדיון מחודש — תלמוד לומר: "צדיק אל תהרג", כלומר, מי שיצא צדיק בדינו, אף על פי שאינו נקי — אין הורגים אותו.

24 אמר רב שימי בר אשי: וחילופא וחילוף הדברים, ההיפך עושים בדיני המסית, דכתיב שנאמר בו; "ולא תחמל ולא תכסה עליו" דברים יג, ט. רב כהנא מתני היה שונה רעיון זה בהסתמך על כתוב אחר שנאמר במסית "כי הרג תהרגנו" דברים יג, י.

25 בעא מניה שאל אותו ר' זירא מרב ששת: חייבי גליות מניין שדינם לענין חזרה כחייבי מיתה? והשיב: אתיא בא נלמד הדבר בגזירה שווה ממה שנאמר "רצח" "רצח", גם בדיני רוצח במזיד וגם בדיני הרוצח בשגגה.

26 ושאל: חייבי מלקיות מניין שאף אותם מחזירים? והשיב: אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה מן המילים "רשע" "רשע" שנאמרו גם ברוצח וגם בדיני מלקות.

27 תניא נמי הכי שנויה גם כן ברייתא כעין זה: חייבי גליות מניין? — אתיא בא, נלמד מן המילים "רצח" "רצח". חייבי מלקות מניין? אתיא בא, נלמד מ"רשע" "רשע".

28 ב שנינו במשנה שאין מחזירין לחובה בדיני נפשות. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: והוא שטעה הדיין שזיכה בדבר שאין הצדוקין מודין בו, כלומר, טעה בדבר שאינו כתוב מפורש בתורה, ונלמד מן המסורת או מדברי חכמים שלא קיבלו הצדוקים אלא את מה שכתוב במפורש בתורה. אבל אם טעה הדיין בדבר שהצדוקין מודין בו וכתוב במפורש בתורה, "זיל קרי בי רב" "לך קרא בבית הרב" הוא, כלומר, טעות כגון זו שמקורה בחוסר ידיעת המקרא מבטלת את הדין מעיקרו ומחזירים את הדין.

29 בעא מיניה שאל ממנו ר' חייא בר אבא מר' יוחנן: מי שטעה בנואף ונואפת, שסבר שבדיני העריות חייב רק הגבר ולא האשה, מהו הדין בכגון זה, האם חוזר בזה? אמר ליה לו בפתגם עממי: "אדמוקדך יקיד, זיל קוץ קרך וצלי" "עד שהאש בוערת לך, קצוץ את דלעתך וצלה", כלומר, השתמש בהזדמנות הבאה לידך ועשה מה שביכולתך, לאמור, יכול אתה להוסיף גם הלכה זו למה שלמדת קודם. איתמר נמי נאמר גם כן, אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: טעה בנואף — חוזר.

30 ושואלים אלא אם כן היכי דמי כיצד הוא בדיוק אותו מקרה שאין חוזרין גם אם טעו הדיינים בהלכה? אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כגון שטעה וזיכה בניאוף שהיה קשור גם בביאה שלא כדרכה, שרק מן המסורת יודעים שביאה בכל אופן חייבים עליה, ואם טעו בכך וזיכו את הנאשם — שוב אין מחייבים אותו.

31 ג שנינו במשנה שבדיני ממונות הכל מלמדים זכות וחובה, ואילו בדיני נפשות הכל מלמדים זכות ואין הכל מלמדים חובה. ושואלים: ובדיני נפשות הכל מלמדים זכות ואפילו העדים? ותוהים: אם כן נימא מתניתין האם נאמר שמשנתנו כשיטת ר' יוסי בר' יהודה היא ולא כשיטת רבנן חכמים?

32 דתניא שכן שנינו בברייתא, נאמר בכתוב: "ועד אחד לא יענה בנפש למות" במדבר לה, ל, וכוונתו: לא יענה ולא ידון העד עצמו בין לזכות בין לחובה, שהעד אינו רשאי להתערב במהלך הדיון. ר' יוסי בר' יהודה אומר: עונה לזכות, ואין עונה לחובה.

33 אמר רב פפא: אין הכרח לומר כן, ובמשנתנו לא דובר כלל בעדים אלא באחד מן התלמידים שהיה יושב שם, ודבר זה כדברי הכל הוא