ביאור שטיינזלץ על כתובות פ״ו

1 תיזיל ותיחלה תלך ותמחל את כתובתה של אמה לגבי אבוה לאביה שהרי הכתובה היא שטר חוב של האם על האב, והבת היורשת יכולה למחול אותו ולא יהא חייב עוד לפרוע אותה, ואחר כך תירתה מיניה תירש אותו, את סכום הכתובה, ממנו. שמעה זאת הבת, אזלה אחילתה הלכה, ומחלה כפי שאמר רב נחמן.

2 אמר רב נחמן בצער: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין, לתת לבעל דין עצה מה לעשות, דבר שאינו ראוי לחכם. ושואלים: מעיקרא מתחילה, כאשר אמר את הדבר בודאי התכוון שתשמע הקרובה מאי סבר מה חשב, ולבסוף מאי סבר מה חשב, שהתחרט? ומסבירים: מעיקרא סבר מתחילה חשב: הרי נאמר "ומבשרך לא תתעלם" ישעיה נח, ז, ומשום כך ראוי לאדם לסייע ולתת עצה טובה לקרובתו, ולבסוף סבר חשב: אדם חשוב שאני שונה, שצריך לדקדק הרבה במעשיו, שלא יבואו לדבר בגנותו שעשה דין לטובת קרוביו, וכן שלא יבואו ללמוד ממעשיו ויטעו לנהוג כן אף שלא בקרובים.

3 כיון שהזכרנו את ההלכה שאמר שמואל, דנים עכשיו גופא בגופה של הלכה זו. אמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר ומחלו ללווה — מחול, ואפילו יורש מוחל את החוב בשטר שהיה למורישו על אחר ומכרו. אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: ואי ואם פקח הוא הקונה את השטר, וחושש מדבר כזה, מקרקש ליה זוזי מצלצל לו בדינרים, כלומר, משלם או מבטיח כסף ללווה, וכתב ליה שטרא בשמיה וכותב לו הלווה שטר חוב חדש בשמו של הקונה מחזיק השטר, ושוב לא תועיל מחילת השטר הראשון, והקונה לא יפסיד.

4 אמר אמימר: מאן דדאין דינא מי שדן דינים של גרמי, שסבור שאדם שמעשיו גרמו הפסד ונזק לאחרים, גם אם לא עשה המזיק מעשה בידיים, חייב לשלם — זה שמחל את החוב וגרם בכך הפסד לקונה, נחשב אף הוא כמזיק, ולכן מגבי ביה מגבה בו דמי שטרא מעליא שטר מעולה, שכיון שהמלווה הראשון גרם לקונה השטר שלא יוכל לזכות בו, צריך הוא לשלם לו את כל דמי השטר. מאן מי שלא דאין דינא דן דינים של גרמי, מגבי ביה דמי ניירא בעלמא מגבה בו דמי נייר בלבד, שהפסידו את הנייר שעליו כתוב השטר.

5 מסופר: הוה עובדא היה מעשה כגון זה שבא לפני בית הדין וכפייה וכפה אותו רפרם לרב אשי בדברים כדי שיפסוק הלכה ברורה בענין זה, ואגבי ביה כי כשורא לצלמי והגבה בו כמו קורה שעושים לפסלים שמדקדקים שתהא שלימה לגמרי, כלומר, עמד על כך לגבות את כל הנזק כולו בלי להשאיר דבר ראה "עיונים".

6 א אמר אמימר משמיה משמו של רב חמא: האי מאן דאיכא עליה מי שיש עליו התחייבות של כתובת אשה ובעל חוב הנושה בו כסף, ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי ויש לו קרקע ויש לו כספים — לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי מסלקים לו את החוב בכספים, ואילו לאשה מסלקינן מסלקים לה את חוב כתובתה בארעא בקרקע, האי כי דיניה והאי כי דיניה זה כדינו וזה כדינו, כי המלווה הלווה לו כסף — ולכן ראוי שיקבל כסף מזומן, והאשה שלא נתנה דבר אלא סמכה על שעבוד הקרקע — מקבלת קרקע.

7 ואי לא איכא ואם אין אלא חד ארעא קרקע אחת ולא חזיא ואינה ראויה לתשלום אלא לחד לאחד — לבעל חוב יהבינן ליה נותנים לו, לאשה לא יהבינן נותנים לה. מאי טעמא מה טעם — יותר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא, ואינה נישאת דווקא משום הכתובה, ומוטב להקדים את בעל החוב, כדי שלא יפסיד וימנעו אנשים מלהלוות.

8 אמר ליה לו רב פפא לרב חמא: ודאי דאמריתו משמיה האם נכון הוא שמה שאתם אומרים משמו של רבא כי האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית ליה ארעא מי שנושים בו כסף ויש לו קרקע ואתא ובא בעל חוב וקא תבע מיניה ותובע ממנו את תשלום הכסף, ואמר ליה לו הלווה: "זיל, שקול מארעא לך, קח מן הקרקע כשיעור מעותיך ", אמרינן ליה אומרים אנו לו: זיל זבין את ואייתי הב ליה לך מכור אתה את הקרקע והבא לו כסף? אמר ליה לו רב חמא: לא אמרתי כך משמו של רבא.

9 אמר לו רב פפא: אימא אמור לי גופא דעובדא היכי הוה גופו של מעשה איך היה, שודאי היה מעשה שגרם לייחס לרבא שיטה זו. אמר ליה לו: אותו לווה תולה מעותיו בגוי הוה היה, כלומר, שהיה לו כסף, אלא טען שהכסף הזה שייך לגוי, ואי אפשר היה לתבוע אותו מן הגוי, וכיון שהוא עשה שלא כהוגן שאינו נאמן על כך — לפיכך עשו בו שלא כהוגן וחייבו אותו לטרוח ולמכור בעצמו את הקרקע.

10 אמר ליה לו רב כהנא לרב פפא: לדידך דאמרת לשיטתך שאתה אומר כי פריעת בעל חוב מצוה היא, אם אמר הלווה: "לא ניחא נוח לי דאיעביד לעשות מצוה" מאי מה יהיה הדין? שאם רואים בכך רק מצוה, מה הדין אם אדם אינו רוצה לקיים את המצוה? אמר ליה לו, תנינא שנינו: במה דברים אמורים שיש דין מלקות ארבעים על עבירות — במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו לאדם "עשה סוכה" ואינו עושה, או שאומרים לו "עשה לולב" ואינו עושה —

11 מכין אותו ואין לכך שיעור מוגדר, ואפילו עד שתצא נפשו על מנת לכפותו שיקיים את המצוה. שפריעת חוב — אף היא מצות עשה.

12 א בעא מיניה שאל אותו רמי בר חמא מרב חסדא: אמר לאשה "הרי זה גיטיך, ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום" ולקחה את הגט והלכה והניחתו בצידי רשות הרבים, במקום הפתוח לרשות הרבים ואולם אין דרך הרבים להלך שם, והיה הגט מונח שם לאחר שלושים יום, מהו, האם מגורשת היא?

13 אמר ליה לו: אינה מגורשת, ודבר זה נלמד מכלל דברי רב ושמואל. שרב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם לענין משנתנו, שאנשים יכולים לזכות ולתפוס חפצים שהיו קודם שייכים לאחרים והוא דווקא כשצבורין ומונחין ברשות הרבים שבה אין קניינו של אדם חל, ולכן מועילה התפיסה בהם, מפני שאין לבעליהם קנין בהם, וצידי רשות הרבים כרשות הרבים דמו הם נחשבים, ולכן גם בענייננו, כיון שבזמן חלות הגט לא היה הגט במקום שיש לה קנין בו, אלא ברשות הרבים — אינו חל.

14 אמר לו: אדרבה, להיפך, אשה זו צריכה להיות מגורשת, מחמת דברי שאמר רב נחמן. שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: האומר לחבירו "משוך פרה זו עכשיו, ולא תהיה קנויה לך אלא עד לאחר שלשים יום" — קנה, ואפילו עומדת הפרה לאחר שלושים יום באגם שהוא מקום הפקר. שכיון שהמשיכה היתה עכשיו, הרי היא חלה גם לאחר זמן. מאי לאו האם לא היינו זהו די אגם, והיינו וזהו דין צידי רשות הרבים ששם היה מונח הגט? ודחה רב חסדא: לא, אגם לחוד וצידי רשות הרבים לחוד. שצידי רשות הרבים נחשבים כרשות הרבים ממש.

15 איכא דאמרי יש שאומרים שהויכוח בין רב חסדא ורמי בר חמא היה באופן אחר, שרב חסדא אמר ליה לו לרמי בר חמא: מגורשת, מחמת דברי רב נחמן לגבי קנין פרה, וצידי רשות הרבים כאגם דמי הוא נחשב. ורמי בר חמא הוא שענה: אדרבה להיפך, אינה מגורשת וזאת מחמת דברי רב ושמואל בענין תפיסה מרשות הרבים, מאי לאו האם לא היינו זוהי "רשות הרבים" והיינו וזהו "צידי רשות הרבים". ודחה רב חסדא: לא, רשות הרבים לחוד, וצידי רשות הרבים לחוד, ואין דינם שווה.

16 ב משנה המושיב את אשתו להיות חנוונית בחנותו, או שמינה אותה להיות אפוטרופיא אפוטרופסית שתטפל בנכסיו ובפועליו — הרי זה משביעה שלא נטלה לעצמה מנכסיו כל זמן שירצה. ר' אליעזר אומר: משביע אותה אפילו על פילכה ועל עיסתה, כלומר, שלא גנבה ממה שהיא טווה בפלך, ומן העיסה שהיא עושה.

17 ג גמרא איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: האם ר' אליעזר שאמר שמשביע אותה על פילכה ועל עיסתה, על ידי גלגול שבועה קאמר אמר, כלומר, שאם משביע אותה משום שהיא חנוונית — יכול לגלגל עליה גם שתשבע שלא גנבה דברים אחרים, או לכתחלה קאמר אמר, שבכל מקרה יכול להשביע את אשתו על כך?

18 ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר מברייתא, ששנינו בה: אמרו לו חכמים לר' אליעזר כדחייה לדבריו: אין אדם דר עם נחש בכפיפה בסל אחד, וכמו כן אשה יכולה לדור עם בעל שחושד בה בגניבת כל דבר. אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שמדובר פה בהשבעה לכתחלה — שפיר יפה אמרו חכמים. אלא אי אמרת אם אומר אתה שמשביעה רק על ידי גלגול, מאי נפקא מה יוצא לה מינה מזה, ומה היא מפסידה? שהרי סוף סוף היא צריכה להשבע, ומה לה אם תשבע גם על דברים אלה.

19 ודוחים: מכאן אין ראיה, כיון שאפילו כשמשביעה על ידי גלגול, אפשר לומר דאמרה ליה שאומרת היא לו: כיון דקדייקת בתראי כולי האי שאתה מדקדק אחרי כל כך — לא מצינא דאדור בהדך אינני יכולה לגור איתך, ואין איפוא להוכיח מכאן.

20 ומציעים עוד לומר, תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו: הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר ומן השבועה בתנאי הכתובה, והושיבה חנוונית בחנותו או שמינה קבע אותה להיות אפוטרופיא — הרי זה משביעה כל זמן שירצה. לא הושיבה חנוונית ולא מינה אפוטרופיא — אינו יכול להשביעה.

21 ר' אליעזר אומר: אף על פי שלא הושיבה חנוונית ולא מינה אפוטרופיא — הרי זה משביעה כל זמן שירצה, שאין לך אשה שלא נעשית אפוטרופיא שעה אחת בחיי בעלה לפחות על פילכה ועל עיסתה. אמרו לו חכמים: אין אדם דר עם נחש בכפיפה. ולענייננו שמע מינה למד מכאן שר' אליעזר אומר שמשביעה על כל דבר אפילו לכתחלה. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד ממנה שכן הוא.

22 ד משנה כתב לה בכתובה: "נדר ושבועה אין לי עליך" — אין הוא יכול להשביעה, אבל אם גירשה ומתה ובאים יורשיה לתבוע ממנו כתובתה — משביע הוא את יורשיה, או את הבאים ברשותה הבאים מכוחה כקונים ממנה, שאינם יודעים לא ממנה ולא בדרך אחרת שכבר נפרעה כתובתה.

23 כתב לה "נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך" — אינו יכול להשביעה לא היא אותה, ולא את יורשיה, ולא את הבאים ברשותה. אבל יורשיו משביעין אותה, ואת יורשיה, ואת הבאים ברשותה.

24 ואם כתב "נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך" — אינו יכול להשביעה, לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו, לא אותה ולא את יורשיה ולא את הבאים ברשותה.

25 הלכה האשה שפטרה בעלה מן השבועה מקבר בעלה, כלומר, מיד אחר מות בעלה, לבית אביה ולא טיפלה בנכסי בעלה, או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפוטרופיא על נכסיו כלל במשך הזמן — אין היורשין משביעין אותה על מה שעשתה בחייו, כיון שפטר אותה גם מן היורשים. ואם נעשית בין הזמן שמת לבין הזמן שתבעה כתובתה אפוטרופיא לנכסיו — היורשין משביעין אותה על העתיד לבא, כלומר, על מה שעשתה בנכסים לאחר מות בעלה, ואין משביעין אותה על מה שעבר, בחיי בעלה.

26 ה גמרא שואלים: שבועה מאי עבידתה מה מעשיה, כלומר, מדוע בכלל יכול הבעל להשביע את אשתו, עד שצריך לכתוב תנאי מפורש בכתובתה לפוטרה מן השבועה? אמר רב יהודה אמר רב: