1אף אנו נאמר דרשת מילים: איילונית שהיא אשה שאינה מסוגלת ללדת, נקראת כך משום שהיא דוכרנית דומה לאיל, זכר ואיילונית היא כזכר, דלא ילדה שאינה יולדת.2א משנה הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו, או שנתגיירו, או שנשתחררו כשהן פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד ואחר כך נישאו — כתובתן מאתים. שאנו אומרים שמאז בתוליהן נשמרים, ואף אם נבעלה בהיותה פחות מגיל שלוש שנים ויום אחד, אין זה פוגם את הבתולים. ויש להן טענת בתולין, כלומר, יש מקום לטעון כנגדן כשאינן בתולות.3ב גמרא אמר רב הונא: גר קטן שאין לו אב, ואמו מביאה אותו להתגייר — מטבילין אותו על דעת בית דין. שאף שהוא עצמו אין בו דעת, רשאים בית דין להטבילו ולגיירו.4ושואלים: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו בכך — שזכות הוא לו שהוא מתגייר, וזכין לאדם שלא בפניו, ואין צורך בדעתו, אולם הלא דבר זה כבר תנינא שנינו במפורש: זכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו, ואין חבין מחייבים לאדם שלא בפניו!5ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: גוי בהפקירא ניחא ליה בחיי הפקר נוח לו, שטוב בעיניו להשאר גוי, ואין זו זכות בשבילו שמייהדים אותו, דהא קיימא לן שהרי מוחזק בידינו שעבד ודאי בהפקירא ניחא ליה בחיי הפקר נוח לו ואינו רוצה לא זכויות ולא חובות של בן חורין, וכן יש לומר גם לגבי גוי,6על כן קא משמע לן השמיע לנו שגרות זכות היא לו ורוצה בה. ומסבירים את ההבדל: דהני מילי שדברים אלה שאמרנו, שהעבד נוח לו בחיי הפקר, מדובר בגדול, שטעם כבר טעם דאיסורא של איסור ולכן אינו מוכן לוותר על האיסורים שנהנה מהם, אבל קטן שמגיירים אותו לפני שהספיק ללמוד ליהנות מן האיסורים — זכות הוא לו.7ומציעים: לימא מסייע ליה האם לומר שאפשר לסייע לו ממשנתנו, שהרי שנינו: הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו או שנתגיירו או שנשתחררו כשהן פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד. מאי לאו האם לא מדובר דאטבלינהו שהטבילו אותן את הגיורת והשפחה על דעת בית דין, שהרי הן קטנות, ואם כן הוכחה היא שגיור באופן כזה תופס.8ודוחים: לא, הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים בגר שנתגיירו בניו ובנותיו הקטנים עמו, וכאן יש סברה אחרת: דניחא להו במאי דעביד אבוהון שנוח להם במה שעושה אביהם, אבל בגר קטן שלא אביו הוא שמגייר אותו — אין לומר כך.9אמר רב יוסף: בכל מקרה שגיירו את הקטנים, אפילו אם נתגיירו עם אביהם, כאשר הגדילו קטנים אלה — יכולין הם למחות ולומר שאינם מרוצים בגירותם, והריהם חוזרים להיות גויים, ואין דינם כישראל מומר. איתיביה הקשה לו אביי, הרי שנינו: הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו, או שנתגיירו, או שנשתחררו כשהן פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד — כתובתן מאתים זוז. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שאם הגדילו יכולין למחות — וכי יהבינן נותנים אנו לה כתובה דאזלה ואכלה שהולכת ואוכלת, נהנית ממנה בגיותה בהיותה גויה? שהרי יכולה היא למחות כשתגדל, ותחזור להיות גויה!10ומשיבים: לכי גדלה כאשר היא תגדל ולא תימחה נותנים לה כתובה, ולא קודם לכן. והקשה אביי: לכי גדלה נמי ממחייא ונפקא כאשר תגדל גם כן ולא תקבל, שמא תמחה לאחר זמן ותצא לגויות! ומשיבים: כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה — שוב אינה יכולה למחות. ואם כן, אין מכאן ראיה כנגד דברי רב יוסף.11מתיב מקשה רבא מצד אחר, שנינו: אלו נערות שיש להן קנס, שאם נאנסו חייב האונס לשלם קנס: הבא על הממזרת, או על הנתינה, או על הכותית, או על הגיורת, או על השבויה, או על השפחה שנפדו או שנתגיירו, או שנשתחררו כשהן פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד, כל אלו יש להן קנס. ואי אמרת ואם אומר אתה שאם הגדילו יכולין למחות — וכי יהבינן נותנים אנו לה לגיורת הקטנה קנס דאזלה ואכלה שתלך ותאכל אותו בגיותה בגויותה?12ומשיבים: לכי גדלה כאשר היא תגדל ותגיע לבגרות ולא תמחה — אז יתנו לה את הקנס. ומקשים: כי גדלה נמי ממחייא ונפקא כאשר תגדל גם כן שמא תמחה לאחר זמן ותצא לגויות! ומשיבים באותו אופן: כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה — שוב אינה יכולה למחות.13ומעירים: אביי לא אמר כרבא, לא הקשה מאותו מקור, כי התם קנסא שם מדובר בקנס, והיינו טעמא וזה הטעם שהוא מחוייב — שלא יהא חוטא נשכר, ולא יפטר מן הקנס על עבירה שעשה רק מפני שיש חשש לגבי אשה זו בעתיד שמא תמחה.14ומצד אחר רבא לא אמר כאביי ולא הקשה מהמקור שהקשה אביי — משום שכתובה היינו טעמא זה הטעם שתיקנו אותה חכמים לכל אשה — כדי שלא תהא אשתו קלה בעיניו להוציאה בכל עת שירצה. וזו, כל עוד אינה מוחה, הלוא ישראלית היא, וצריך לדאוג לתקנתה.15ג משנה הגדול שבא על הקטנה הפחותה מבת שלוש שנים, או קטן פחות מבן תשע שנים שבא על הגדולה, ומוכת עץ, כלומר, זו שנקרע קרום בתוליה על ידי חבלה, כגון על ידי עץ — כל אלה כתובתן מאתים זוז, כשנישאו, אלו דברי ר' מאיר. שלדעתו לענין הלכה הן נחשבות כבתולות גמורות. וחכמים אומרים: מוכת עץ כתובתה מנה, שהרי בפועל אינה בתולה עוד.16בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן הנישואין — כתובתן מנה. שכיון שנישאו, אף שעדיין לא בא עליהן הבעל ונשארו בתולות — הריהן נחשבות כבעולות,17ואין להן טענת בתולים. כלומר, אין הבעל יכול לטעון כנגדן שהוטעה ושנשאן בחזקת בתולות.18וכן הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד — כתובתן מנה בלבד, ואין להן עליהן טענת בתולין כדי להפסידן כתובת־המנה, מפני שכשנשא אותן היו בחזקת בעולות.19א גמרא אמר רב יהודה אמר רב: קטן הבא על הגדולה — עשאה מוכת עץ, למרות שאין ביאת קטן נחשבת לביאה גמורה. וסיפר רב יהודה: כי אמריתה קמיה כאשר אמרתי את הדבר הזה לפני שמואל, אמר לי: אין מוכת עץ בבשר, כלומר, על ידי בשר, על ידי ביאה, אין האשה נקראת מוכת עץ.20ומעירים: איכא דמתני לה להא שמעתא באפי נפשה יש ששונים את המימרה הזו בפני עצמה, ובאופן זה: קטן הבא על הגדולה, רב אמר: עשאה מוכת עץ, ושמואל אמר: אין מוכת עץ בבשר.21מתיב מקשה רב אושעיא, שנינו במשנתנו: גדול שבא על הקטנה, וקטן הבא על הגדולה, ומוכת עץ — כתובתן מאתים, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מוכת עץ כתובתה מנה. וכיון שמבדילים בין ביאת קטן ומוכת עץ משמע שלדעת חכמים קטן הבא על הגדולה, אינה נעשית בכך מוכת עץ!22אמר רבא לתרץ את שיטת רב: הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין את המשנה: גדול הבא על הקטנה — ולא כלום אין זו נחשבת ביאה כלל, מכיון שבפחות מכאן, בפחות מגיל שלוש, הרי זה כנותן אצבע בעין דמי נחשב, שכשם שכשדמעה יוצאת בשל כך מן העין, דמעה אחרת חדשה באה תחתיה, כך גם הבתולים נקרעים וחוזרים. וקטן הבא על הגדולה — עשאה מוכת עץ. ובדין מוכת עץ גופא עצמה פלוגתא מחלוקת היא בין ר' מאיר ורבנן וחכמים, שלר' מאיר — כתובתה מאתים, ולחכמים — כתובתה מנה.23אמר רמי בר חמא: מחלוקת זו, היא דווקא כשהכיר בה, כלומר, שידע קודם לכן שהיא מוכת עץ, שר' מאיר מדמי לה מדמה אותה לבוגרת, שגם היא בתוליה מתמעטים עם הגיל, ואינה עוד בתולה בשלימות, ובכל זאת כתובתה מאתיים. ורבנן מדמו לה וחכמים מדמים אותה לבעולה, וכתובתה מנה, אבל אם לא הכיר בה וחשב שהיא בתולה גמורה — דברי הכל לא מגיע לה ולא כלום. שכאשר הדבר מתגלה, אין לה כתובה כלל, לפי שהיה זה מקח טעות.24ושואלים: ור' מאיר, אמאי מדמי לה מדוע מדמה אותה לבוגרת, נדמייה שידמה אותה לבעולה! ומשיבים: יש הבדל, והוא: שהבעולה — איתעביד נעשה בה מעשה בידי אדם, ואילו הא זו, מוכת עץ — לא איתעביד נעשה בה מעשה בידי אדם. ומצד שני אפשר לשאול: ורבנן, אדמדמו לה וחכמים, עד שהם מדמים אותה לבעולה, נדמייה נדמה אותה לבוגרת? ומשיבים: בוגרת לא איתעביד נעשה בה מעשה כלל, אלא בדרך הטבע השתנה גופה, הא זו, מוכת עץ — איתעביד נעשה בה מעשה.25וכל זה לענין הגדרתה, אבל לדעת רמי בר חמא אם לא הכיר בה והיא הטעתה אותו שהיא בתולה גמורה — לדברי הכל לא מגיע לה ולא כלום. מתיב מקשה על כך רב נחמן, ממה ששנינו, היא האשה אומרת: מוכת עץ אני, שמודה שאינה בתולה, אבל טוענת שהסיבה היא משום שהיא מוכת עץ, והוא אומר: לא כי, אלא דרוסת איש את, כלומר, נבעלת על ידי איש — רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת. והרי כאן מדובר במקרה שלא הכיר בה, ובכל זאת סבורים רבן גמליאל ור' אליעזר שנאמנת על כל פנים לקבל מנה, שהרי בוודאי היא טוענת שמגיעה לה כתובה. ואם כן מוכח מכאן שאין הכל מודים שאינה מקבלת ולא כלום כאשר לא הכיר בה.26אלא אמר רבא, כך יש לפרש: בין הכיר בה ובין לא הכיר בה — לדעת ר' מאיר כתובתה מאתים, ואין זה נחשב כמקח טעות כלל. ולדעת רבנן חכמים, אם הכיר בה — מקבלת מנה כבעולה, לא הכיר בה — ולא כלום, שמקח טעות הוא, שהרי נשאה בתורת בתולה. והמשנה שדנה במקרה שהאשה אומרת שהיא מוכת עץ, הריהי כדעת ר' מאיר.27ומעירים: והדר ביה וחזר בו רבא מדבריו אלה, ואף לדעתו לשיטת חכמים, בין הכיר בה, בין לא הכיר — כתובתה מנה, ולשיטת ר' מאיר — מאתים. דתניא שכן שנינו בברייתא: כיצד הוצאת שם רע האמורה בתורה? בא הבעל לבית דין, ואמר לאבי האשה: פלוני, לא מצאתי לבתך בתולים. אם יש עדים שזינתה תחתיו — יש לה כתובה מנה. ומיד תוהים על הברייתא: אם יש עדים שזינתה תחתיו, בין זמן האירוסין לנישואין — הלא בת כלומר, חייבת סקילה היא, כדין אשה שנבעלה לאחר מרצונה בהיותה ארוסה, ואין איפוא מקום כלל לדבר על כתובה המגיעה לה! אלא יש לתקן, והכי קאמר כך אמר: אם יש עדים שזינתה תחתיו, כאשר היתה כבר ארוסה — הרי דינה בסקילה. אם זינתה מעיקרא מתחילה לפני האירוסין — יש לה כתובה מנה, כדין בעולה.28ואמר רב חייא בר אבין אמר רב ששת: זאת אומרת שאשה שכנסה כשהיא בחזקת בתולה ונמצאת בעולה — יש לה על כל פנים כתובה מנה. ומתיב ומקשה רב נחמן על דברי רב ששת ממה ששנינו: הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת: משארסתני, כלומר, לאחר האירוסין נאנסתי ונסתחפה שדהו. שכיון שהדבר אירע כאשר היתה ארוסה לו, הרי הוא כאדם שקרה לו אסון משמים, כגון זה שבא שטפון וסחף את שדהו ונמצא מפסיד, ואינו יכול להאשים אדם בכך, והוא אומר: לא כי, אלא עד שלא אירסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות, שהתכוונתי לשאת בתולה דווקא. וכיון שנמצאה בעולה לית אין לה כתובה כלל?29ואמר להו להם רב חייא בר אבין: אפשר רב עמרם וכל גדולי הדור יתבי יושבים כי כאשר אמר רב ששת להא שמעתא את המימרה הזו וקשיא להו והיה קשה להם קושיית רב נחמן, ושני ותירצו: מאי מה פירוש "מקח טעות" — נמי גם כן הכוונה היא ממאתים, שכיון שאינה בתולה לא מגיע לה סכום זה. אבל מנה על כל פנים אית יש לה, ואת אמרת לית ואתה אומר שאין לה כתובה כלל ואין מקום כלל לדברי רב ששת.30ואמר רבא: מאן דקא מותיב, שפיר קא מותיב מי שמקשה, רב נחמן שהקשה קושיה זו, יפה הוא מקשה, כי טענת מקח טעות — לגמרי משמע, שרוצה לבטל את הקידושין מעיקרם. ושואלים: אם כן, אלא קשיא הך קשה זו ששנינו בברייתא המדברת על מוציא שם רע, שאם נשאה בחזקת שהיא בתולה ונמצאה בעולה, יש לה על כל פנים מנה? על כן תריץ, ואימא הכי תרץ, ישב את הדבר ואמור כך את לשון הברייתא: אם יש עדים שזינתה תחתיו — הרי זו בסקילה. זינתה מעיקרא מתחילה — ולא כלום, לא מגיע לה דבר, שהיה זה מקח טעות. ואם לא הכיר בה ונמצאת מוכת עץ — יש לה כתובה מנה. זה היה תירוצו של רבא לאותו ענין.31ויש לשאול לענייננו: והא והרי רבא עצמו הוא שאמר שלדעת רבנן חכמים מוכת עץ אם לא הכיר בה שלא היתה בתולה — לא מגיע לה ולא כלום! אלא שמע מינה הדר ביה למד מכאן שחזר בו רבא מהסברה ההיא וגם הוא סבור, שאף לחכמים אם לא הכיר בה, על כל פנים מגיע לה מנה.32ב תנו רבנן שנו חכמים: כנסה בעלה הראשון לשום לשם נישואין, אפילו אם יש לה עדים המעידים שלא נסתרה נתייחדה עמו, אי נמי או גם כן מעידים הם שנסתרה, אולם אף לדבריהם לא שהתה עמו כדי ביאה, ואחר כך מת בעלה הראשון, או שגירשה, וחזרה ונשאה לאחר — מכל מקום אין השני יכול לטעון טענת בתולים, כלומר, אינו יכול לומר שחשב שבתולה היא ונתברר לו שאינו כן, ורוצה להפסידה את כתובתה. שהרי כנסה ראשון והוא צריך להביא בחשבון שאשה לאחר כניסה בעולה היא.
