1ומי מעברא והאם קטנה שנבעלה מתעברת? והתני והרי שנה רב ביבי קמיה לפני רב נחמן ברייתא זו: שלש נשים משמשות במוך, כלומר, מותר להן לשים מוך בצוואר הרחם כדי להימנע מהריון, אלו הן: קטנה, וזו שהיא כבר מעוברת, ומניקה. וטעמו של דבר: קטנה — שמא תתעבר ותמות, מעוברת — שמא תתעבר שנית ותעשה עוברה הראשון סנדל, כלומר, שימעך בגלל העובר השני עליו, מניקה — שמא תתעבר וייפסק חלבה ותגמול את בנה מיניקה לפני הזמן ויסתכן.2ואמרו שם: איזוהי קטנה לענין זה — מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד שתים עשרה שנה ויום אחד, פחות מיכן או יתר על כן — משמשת כדרכה והולכת, אלו דברי ר' מאיר. כלומר, שקטנה פחות מבת אחת עשרה איננה מתעברת כלל ואין לה סכנה. וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו בכל המקרים משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו שלא יקרה מכשול, משום שנאמר: "שמר פתאים ה'" תהלים קטז, ו. ומכאן שלא ייתכן שתתעבר ותלד כשהיא קטנה!3וכי תימא דאיעברא ואם תאמר שהתעברה כשהיא נערה בת שתים עשרה וגם אולידה ילדה כשהיא נערה ומתה לפני שבגרה, אולם, ובשיתא ירחי מי קא ילדה ובשישה חדשים האם יכולה ללדת? והאמר והרי אמר שמואל: אין בין זמן נערות לזמן בגרות אלא ששה חדשים והרי מתה לפני שבגרה! וכי תימא ואם תאמר ותפרש את דברי שמואל: בציר פחות מכאן משישה חדשים הוא דליכא שאין, הא טפי אבל יותר — איכא יש, שיש נערה המאחרת ליבגר והספיקה ללדת לפני בגרות — אולם דבר זה אי אפשר לומר, הא הרי "אלא" קאמר אמר, משמע שכוונתו רק לזמן זה דווקא ולא יותר מזה!4אלא, יש לומר שלא היתה כוונת שאלת רבא האם היא בוגרת בקבר ובנה יורש אותה, אלא לעניין אחר; הכי קמיבעיא ליה כך הסתפק לו: האם יש בגר בקבר ופקע ופקעה תביעתו של האב, וכיון שכך אין מי שיזכה, ואין האונס משלם, או דלמא שמא אין בגר בקבר, ולא פקע פקעה זכות האב. מר בר רב אשי בעי לה הכי שאל את השאלה הזו כך, בצורה זו: האם מיתה עושה בגרות, כלומר, האם דינה של מיתה עצמה כבגרות, שמפקיעה זכות האב, או אין המיתה עצמה עושה בגרות? ולשאלה זו לא נמצאה תשובה, ונשארה בתיקו תעמוד השאלה במקומה. ועל כל פנים רואים מכאן שמה שהיה ברור לאביי, שמיתה מפקיעה את חובת הקנס, היה בגדר ספק אצל רבא.5ועוד בענין דומה בעי מיניה שאל אותו רבא מאביי: בא עליה, על הנערה באונס, ונתארסה לאחר מכן, מהו הדין, האם הקנס לעצמה או לאביה? אמר ליה לו מי כתיב האם נאמר "ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה"? הרי נאמר "כי ימצא איש נערה... אשר לא ארשה" דברים כב, כח, משמע שלא היתה ארוסה בעבר, שיש הבדל בדין אם היתה מאורסת קודם שבא עליה, אבל אין הדבר תלוי אם נתארסה לאחר מכן. הקשה לו רבא: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך הא דתניא זו ששנינו בברייתא: בא עליה על הנערה ונשאת אחר כך, שהדין הוא שהקנס הוא לעצמה ולא לאביה, ומדוע לא תאמר אף שם כמו כן: מי כתיב האם נאמר "ונתן לאבי הנערה אשר לא נשואה"? והרי על אף שלא נאמר כך, אם נשאת אחר כך, זוכה היא בקנס!6ענה לו אביי: הכי השתא כיצד אתה משווה?! התם שם יש מקום לשנות מלשון הכתוב, כי הואיל ובגרות מוציאה מרשות אב, ונשואין מוציאין מרשות אב, לפיכך יש לומר מה בבגרות כשבא עליה באונס בעודה נערה ובגרה — קנסה הוא לעצמה, אף נישואין אם בא עליה באונס ונשאת לאחר מכן — קנסה לעצמה. אלא אירוסין, מי קא מפקי מרשותא האם הם מוציאים מרשות האב לגמרי? הא תנן הרי שנינו במשנה: נערה המאורסה אביה ובעלה יחד מפירין לה נדריה. משמע שעל ידי האירוסין עדיין לא יצאה לגמרי מרשות האב, ואין ללמוד אירוסין מבגרות, ואם כן באירוסין אין מקום לשאלה.7א משנה המפתה נותן לאבי המפותה שלשה דברים, והאונס נותן לאבי האנוסה ארבעה. ומפרטים: המפתה נותן בושת ופגם וקנס, ומוסיף עליו אונס שנותן את הצער. ומלבד ענין זה מה ההבדל בין דין אונס למפתה: האונס נותן את הצער והמפתה אינו נותן את הצער, כאמור, וכן האונס נותן לאנוסה מיד, והמפתה איננו נותן לה מיד אלא לכשיוציא, כשלא ירצה לישא אותה, ישלם לה את מה שחייב לה: קנס, בושת ופגם. ועוד הבדל יש: האונס שותה בעציצו בכלי שלו, בכלי שבחר לשתות ממנו, כלומר, חייב לשאת את הנערה, והמפתה, אם רצה להוציא לא לכנוס — מוציא.8ומפרטים, כיצד שותה בעציצו: אפילו היא האנוסה חיגרת, אפילו היא סומא עיוורת, ואפילו היא מוכת שחין — חייב לשאת אותה ואינו רשאי לגרשה. אולם אם נמצא בה דבר ערוה, כגון שזנתה בזמן נישואיה או שאינה ראויה לבא בישראל, כגון שהיא ממזרת — אינו רשאי לקיימה, שנאמר: "ולו תהיה לאשה" דברים כב, כט, ואנחנו מדייקים בלשון שתהא על כל פנים אשה הראויה לו מצד הדין.9ב גמרא אמרנו שהאונס משלם בעד הצער. ושואלים: צער דמאי של מה בעד איזה צער הוא משלם? אמר אבוה אביו של שמואל: צער שחבטה והפילה על גבי קרקע כשאנס אותה. מתקיף לה מקשה על כך ר' זירא: אלא מעתה, אם חבטה על גבי שיראין משי, במקרה זה הכי נמי כך גם כן תאמר שהוא פטור לשלם בעד הצער? וכי תימא הכי נמי ואם תאמר: כך הוא גם כן — והתניא והרי שנינו בברייתא, ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: אונס אינו משלם את הצער וטעמו של דבר — מפני10שסופה להצטער תחת בעלה בכגון אותו צער שמחמת הביאה. אמרו לו: אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון. משמע שהצער שבאונס הוא צער שנגרם ישירות מהביאה עצמה ולא הצער שבא מסיבה אחרת שבאותו מקרה! אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: צער של פיסוק הרגלים בשעת ביאה. וכן הוא אומר: "ותפשקי את רגליך לכל עובר" יחזקאל טז, כה.11ושואלים: אי הכי אם כך שיש בזה צער, ומשלם על צער כזה — מפותה נמי גם כן צריך היה לשלם! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: משל של זו המפותה למה הדבר דומה — לאדם שאמר לחבירו: קרע שיראין משי שלי והפטר, שאם עשה כדבריו, הוא פטור. ואף זו, כיון שנבעלה מרצונה, בודאי מוחלת לו ואיננו מתחייב על מה שציער אותה. על עצם ההשוואה ל"קרע שיראין שלי", תוהים: שלי?! וכי הנזק רק שלה? הלא דאבוה נינהו של אביה הוא שהרי הקנס והתשלומים מגיעים לאביה, וכיצד יכולה היא למחול עליהם? אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: יש לחזור מהתירוצים הקודמים ולומר כך: פקחות שבהן, שבין הנשים, אומרות: מפותה אין לה צער בשעת ביאה, שכיון שעושה מרצונה — אינה מצטערת בכך.12ושואלים: והא קא חזינן דאית לה והרי אנו רואים שגם אשה הנבעלת ברצון וכגון זו הנישאת יש לה כאב בשעת ביאה ראשונה? אמר אביי: אמרה לי אם אומנתי שהצער הזה אינו קשה כל כך, שהוא כמיא חמימי על רישיה דקרחא כמו מים חמים על ראשו של איש קרח. רבא אמר: אמרה לי בת רב חסדא אשתו: כי ריבדא דכוסילתא כמו דקירה של סכין הקזה. רב פפא אמר: אמרה לי בת אבא סוראה אשתו: הכאב הוא כי נהמא אקושא בחינכי כמו לחם קשה בחניכיים, שכאשר נבעלת האשה מרצונה הצער הוא מועט, ואינו צריך לשלם עליו.13א שנינו במשנה שהאונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא וכו'. ותוהים: לכשיוציא?! וכי אשתו היא? הרי עדיין לא נשא אותה, ואם כן מדוע אומרים לכשיוציא? אמר אביי: אימא אמור, הכוונה היא לכשלא יכנוס. כלומר, אם רוצה לשאתה — אינו משלם, אבל אם אינו רוצה לכונסה — משלם. תניא נמי הכי שנויה גם כן בברייתא במפורש: אף על פי שאמרו המפתה נותן קנס לכשלא יכנוס, מכל מקום בושת ופגם נותן מיד. ועוד נאמר שם: ואחד האונס ואחד המפתה, בין היא ובין אביה יכולין לעכב. שאף על פי שהאונס חייב לשאת את האנוסה, היא או אביה יכולים לסרב.14ושואלים: בשלמא נניח בענין מפותה — כתיב נאמר: "אם מאן ימאן אביה לתתה לו" שמות כב, טז, ודרשו חכמים: אין לי אלא אביה שיכול למאן, היא עצמה מנין שיכולה למאן בו — תלמוד לומר: "ימאן", מכל מקום, שמכפל הלשון למדים שאף היא רשאית למאן.15אלא אונס, מניין לנו דין זה? בשלמא איהי נניח היא שיכולה למאן — כתיב נאמר: "ולו תהיה לאשה" דברים כב, כט, משמע "תהיה" היא — מדעתה ומרצונה. אלא אביה מנלן מניין לנו שיכול לעכב?16אמר אביי: יש סברה בדבר: שלא יהא חוטא נשכר, שאם אין אביה יכול למאן, נמצא שעל ידי שחטא בה ואנסה יוכל לשאתה למרות סירובו של אביה. רבא אמר: קל וחומר הוא, ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד, שהרי היא עצמה התרצתה לו, בכל זאת בין היא ובין אביה יכולין לעכב — אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כל שכן ששניהם יכולים לעכב.17ומסבירים: רבא לא אמר כאביי ומדוע — כיון דקא שהוא משלם קנס אם כן לאו לא חוטא נשכר הוא, שאינו מרויח מן האונס, שהרי הוא משלם כמוהר הבתולות גם כאשר הוא נושא אותה. אביי לא אמר כרבא, וטעמו הוא: מפתה דאיהו מצי מעכב שהוא עצמו יכול לעכב, כלומר, הוא יכול להחליט אם הוא רוצה לשאתה או לא — אביה נמי מצי מעכב גם כן יכול לעכב, אונס דאיהו לא מצי מעכב שהוא עצמו אינו יכול לעכב וחייב לשאתה בעל כרחו, אפשר היה לומר שאביה נמי לא מצי מעכב גם כן אינו יכול לעכב.18תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: אף על פי שאמרו אונס נותן מיד, כשיוציא הוא אין לה עליו כלום. מתחילה תוהים על עצם הלשון: כשיוציא?! מי מצי מפיק לה האם הוא יכול להוציא אותה?! והרי הכתוב אומר שאסור לו לגרש אותה! אלא אימא אמור, תקן את הלשון, כך: כשתצא היא, אם היא רוצה להתגרש ממנו ותובעת ממנו גט אין לה עליו כלום כל תביעה נוספת של ממון. וכן אם מת ובטלו נישואיהם לא על ידי גירושין אלא על ידי מיתה — יצא כסף קנסה בכתובתה, שכיון ששילם כבר קנס כמוהר הבתולות, הרי כסף הקנס הוא במקום תשלום הכתובה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף אנוסה יש לה כתובה מנה ככתובתה של כל אשה שאינה בתולה.19ושואלים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עקרון הם חולקים, כשדנו אם יש לה כתובה. ומסבירים, רבנן סברי סבורים: טעמא מאי תקינו רבנן מה טעם תיקנו חכמים כתובה לאשה — כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שכשהדבר יהיה קשור בהוצאה כספית יתעכב הדבר, והא לא מצי מפיק לה וזו, האנוסה, הרי אינו יכול להוציאה שהרי מדין תורה אסור לו לגרשה, ולכן אין לה כתובה. ור' יוסי בר' יהודה סבר: הא נמי מצער לה זה גם כן יכול הוא לצער אותה עד דאמרה שאומרת היא "לא בעינא לך אינני רוצה אותך "ויגרשנה, ולכן תיקנו גם לה כתובה של מנה, כדי שלא ימהר לעשות זאת.20ב שנינו במשנה אונס שותה בעציצו, שחייב לשאת את אנוסתו, מה שאין כן המפתה שאינו חייב לשאת את מפותתו. אמר ליה לו רבא מפרזקיא לרב אשי: מכדי מיגמר גמרי מהדדי הלא למודים הם אונס ומפתה זה מזה לענין סכום הקנס, משמע שדיניהם דומים זה לזה, ואם כן,
