ביאור שטיינזלץ על כתובות ק״ט

1 תשב הארוסה עד שתלבין ראשה. שאם החתן איננו רוצה לשאת אותה בלא נדוניה — הרשות בידו שלא לשאתה, שהרי האב לא קיים את התנאי. אדמון אומר: יכולה היא שתאמר: "אילו אני פסקתי לעצמי ולא עמדתי בתנאי — אשב עד שתלבין ראשי, עכשיו שאבא פסק — מה אני יכולה לעשות? או כנוס שא אותי לאשה, או פטור אותי בגט ". אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון.

2 א גמרא מתניתין דלא כי האי תנא משנתנו אינה כשיטת תנא זה, דתניא שכן שנינו בברייתא: אמר ר' יוסי בר' יהודה: לא נחלקו אדמון וחכמים על הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל, שיכולה היא שתאמר: "אבא פסק עלי, מה אני יכולה לעשות".

3 על מה נחלקו — על שפסקה היא על עצמה. שחכמים אומרים: תשב עד שתלבין ראשה, שהרי לא קיימה את תנאה, אדמון אומר: יכולה היא שתאמר: כסבורה אני שאבא נותן עלי, ועכשיו שאין אבא נותן עלי — מה אני יכולה לעשות? או כנוס או פטור. ועל כך אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון. שמכיון שלארוסה אין ממון משל עצמה, מן הסתם על אביה סמכה.

4 תנא שנה החכם: במה דברים אמורים — בגדולה, אבל בקטנה כופין. ושואלים: כופין למאן כופים את מי? אילימא אם תאמר שכופים לאב שישלם — איפכא מיבעי ליה ההיפך צריך להיות שבגדולה שתנאה יש בו ממש צריך לכפותו, בקטנה שאין בה דעת לעשות תנאי — לא! אלא אמר רבא: כופין לבעל ליתן גט או לכנוס.

5 ב אמר ר' יצחק בן אלעזר משמיה משמו של חזקיה: כל מקום שאמר רבן גמליאל "רואה אני את דברי אדמון" — הלכה כמותו. אמר ליה לו רבא לרב נחמן: האם זה פסק ההלכה אפילו כשנחלקו בברייתא? אמר ליה לו: מי קאמרינן האם אמרנו כל מקום שאמר במשנה? — בכל מקום שאמר רבן גמליאל קאמרינן אומרים אנו, ואפילו בברייתא.

6 אמר ר' זירא אמר רבה בר ירמיה: שני דברים שאמר חנן — הלכה כיוצא בו, שבעה דברים שאמר אדמון — אין הלכה כיוצא בו. ודנים: מאי קאמר מה אמר, מה משמעות פסק זה?

7 אילימא הכי קאמר אם תאמר שכך אמר: שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו גם בדברים הדומים לכך ושבעה דברים שאמר אדמון אין הלכה כמותו ולא כיוצא בו. אולם והאמר והרי אמר ר' יצחק בן אלעזר משמיה משמו של חזקיה: כל מקום שאמר רבן גמליאל "רואה אני את דברי אדמון" הלכה כמותו!

8 אלא הכי קאמר כך אמר: שני דברים שאמר חנן — הלכה כמותו וכיוצא בו, שבעה דברים שאמר אדמון — אין הלכה כיוצא בו בדברים דומים לכך הא הרי כמותו — הלכה כשיטתו בכולהו בכולם.

9 אולם גם פירוש זה קשה: והאמר והרי אמר ר' יצחק בן אלעזר משמיה משמו של חזקיה: כל מקום שאמר רבן גמליאל "רואה אני את דברי אדמון" — הלכה כמותו, ומכאן שאם אמר רבן גמליאל שהלכה כמותו — אין כן היא, לא אמר — לא, ואין הלכה כמותו!

10 אלא הכי קאמר כך אמר: שני דברים שאמר חנן — הלכה כמותו וכיוצא בו, שבעה דברים שאמר אדמון — יש מהן שהלכה כמותו וכיוצא בו, ויש מהן שאין הלכה כמותו אלא כיוצא בו.

11 ומתי, בכל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון — הלכה כמותו, אינך האחרים — לא.

12 ג משנה העורר על השדה, שטוען ששדה שאדם מסויים קנה ומחזיק בו הריהו שלו, והוא, העורר עצמו, חתום עליה על מכירת שדה זה לאותו אדם שמחזיק בו בעד — אדמון אומר: אין זו הוכחה שבעדותו בשטר המכר הודה גם על בעלות השדה, אלא יש לומר כי העורר הזה אומר בלבו: השני נוח לי, שאני יכול להתדיין איתו, והראשון שמכרה לשני קשה הימנו, כגון שהוא אדם אלים, ולכן לא ערערתי קודם כשהשדה היה בידו, ואף חתמתי על שטר המכירה.

13 וחכמים אומרים: איבד את זכותו, שכיון שחתם על שטר המכר של אותו שדה ונאמר בשטר שהוא של המחזיק בו — מוכח שויתר על זכותו. אם עשאה סימן לאחר, שאותו עורר כתב שטר על שדה אחר, ובאותו שטר הזכיר כסימן שדה זה כשייך לפלוני — לכל הדעות איבד את זכותו שמוכח מכאן שמודה שהשדה שייך לאותו אדם.

14 ד גמרא אמר אביי: לא שנו מחלוקת זו אלא לגבי עד שחתם על שטר המכר, אבל דיין שהיה עורר על בעלות שדה, שישב במושב בית דין ואישר את שטר המכר של השדה שהוא עורר עליו — לא איבד את זכותו. דתני ששנה ר' חייא: אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן קראוהו, ולכן כאשר חותם העד על השטר אינו יכול לומר שבא לאשר רק חלק מסויים בו, אלא מניחים שקרא והודה על כל מה שכתוב בשטר.

15 אבל הדיינין חותמים על שטר אף על פי שלא קראוהו, שאין הם באים אלא לאשר את חתימת העדים, ואינם מתייחסים למה שכתוב בגוף השטר, ויתכן איפוא שחתמו על השטר בלא לדעת מה תוכנו.

16 א שנינו במשנה שאם עשאה לשדה זו שמערער עליה כסימן לאחר — איבד זכותו. אמר אביי: לא שנו אלא לאחר, בשטר שאינו נוגע לזה שהוא מערער על זכותו, אבל אם עשה זאת סימן לעצמו, שקנה שדה אחר מאותו אדם — לא איבד את זכותו.

17 דאמר שיכול הוא לומר: אי דלא עבדי ליה הכי אם לא הייתי עושה לו כך וכותב שהשדה שלו לא הוה מזבין לה ניהלי היה מוכר לי את השדה האחר, מאי אית מה יש לך למימר לומר? כי איבעי לי למימסר מודעא הייתי צריך למסור מודעה ולהודיע בפני עדים שמה שאני כותב — באונס אני עושה — חששתי לעשות כן, כי חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה חברך חבר יש לו, וחבר של חברך חבר יש לו ולבסוף דבר כזה מתפרסם ברבים ויגיע גם אל בעל השדה ולא ירצה למכור לי.

18 ההוא אדם אחד שעשאה לשדה מסויים סימן לאחר, ערער אחר כך וטען לבעלות על אותו השדה שעשאו סימן, ושכיב ומת, ואוקים אפוטרופא והעמיד קודם מותו אפוטרופוס שיטפל בנכסי יתומיו. אתא בא האפוטרופוס לקמיה לפני אביי. אמר ליה לו אביי: עשאה סימן לאחר — איבד את זכותו, ואין מקום לערעור.

19 אמר האפוטרופוס: אי הוה אבוהון דיתמי אם היה אביהם של היתומים קיים, הוה טעין ואמר היה טוען ואומר כך: "תלם אחד עשיתי לך", שסימן זה שעשיתי ששדה פלוני גובל בשדה שלו — לא התכוונתי לכל השדה כולו, אלא לתלם שבקצהו. אמר ליה לו אביי: שפיר קאמרת יפה אתה אומר, ומתקבלת טענתך. שאמר ר' יוחנן, אם טען ואמר "תלם אחד עשיתי לך" — נאמן. מכל מקום זיל הב ליה מיהת לך תן לו בכל אופן תלם אחד שבו אתה מודה שהוא שייך למחזיק בשדה.

20 הוה עלה ריכבא דדיקלי היתה עליו, על אותו תלם, שורת דקלים ולא רצה האפוטרופוס לוותר עליה, אמר ליה לו האפוטרופוס לאביי: אי הוה אבוהון דיתמי אם היה אביהם של היתומים קיים, הוה טעין ואמר היה טוען ואומר "באמת מכרתי לו, אבל חזרתי ולקחתי קניתי ממנו את השדה לאחר זמן". אמר ליה לו: שפיר קאמרת יפה אתה אומר. שאמר ר' יוחנן: אם טען ואמר "חזרתי ולקחתיו ממנו" — נאמן. לאחר שזכה האפוטרופוס בכל התביעה אמר אביי: האי מאן דמוקים אפוטרופא מי שמעמיד אפוטרופוס — נוקים כי האי, דידע לאפוכי בזכותא דיתמי שיעמיד כמו זה, שיודע להפוך בזכות היתומים ולטעון עבורם כראוי.

21 ב משנה מי שהלך למדינת הים ובתוך הזמן ששהה שם אבדה דרך שדהו, שאותו שביל שהיה רגיל ללכת בו נחרש בינתיים על ידי בעל השדה שהיה בו השביל, ולא ידוע היכן הוא. אדמון אומר: ילך לו אל שדהו בקצרה שבדרכים. וחכמים אומרים: יקנה לו דרך מבעל אחד השדות הסמוכים בכל סכום שהוא, אפילו במאה מנה, או יפרח באויר.

22 ג גמרא שואלים: מאי טעמא דרבנן מה הטעם של חכמים שאין מקצים לו דרך, הלא שפיר קאמר יפה אומר אדמון שהרי ברור שהיתה לו שם דרך! אמר רב יהודה אמר רב: כאן מדובר כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם מארבע רוחותיה, שכל אחד מהשדות הגובלים שייך לאדם אחר. וכל אחד מהם אומר: לא אצלי היתה הדרך, אלא אצל האחר. וכיון שאינו יכול להוכיח את טענתו — ממילא חייב הוא לקנות לו דרך, שהמוציא מחבירו עליו מוטלת חובת הראיה. ושואלים: אי הכי אם כך היה מעשה, מאי טעמא מה הטעם של אדמון?

23 אמר רבא: בארבעה בעלי שדות דאתו שבאים מכח ארבעה שקדמו להם, שהשדות היו שייכים תחילה לארבעה אנשים שונים, או ארבעה דאתו שבאו מכח חד אחד, שקודם היו כל השדות שייכים לאחד, וקנו אותם ארבעה אנשים שונים — כולי עלמא לא פליגי דמצי מדחי ליה הכל אינם חלוקים שיכולים לדחות אותו, שכל אחד יאמר: לא אצלי היתה הדרך. כי פליגי בחד דאתי כאשר נחלקו הוא כאשר היה מחזיק השדות אחד שבא מכח ארבעה אנשים שונים.

24 אדמון סבר סבור שיכול לומר לו: מכל מקום בכל אופן דרכא אית דרך יש לי גבך אצלך, ואף שאין בידו להוכיח היכן היתה, מכל מקום ודאי שהיא בתחומו של האיש ששדותיו גובלים בשדהו ולכן הוא לוקח את הקצרה שבהן. ורבנן סברי וחכמים סבורים שיכול בעל השדות לומר: אי שתקת אם תשתוק — שתקת תשתוק ונתפשר, ואי ואם לא תשתוק — מהדרנא שטרא למרייהו אחזיר את השטרות לבעליהם ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו תוכל לדון איתם שהרי הם ארבעה והם יסלקו אותך בטענותיהם.

25 ד מסופר: ההוא שכיב מרע אחד שאמר להו להם לסובבים אותו, בצוואתו: דיקלא לברת דקל אני מוריש לבתי. אזול יתמי פלוג לנכסי הלכו היתומים, וחילקו את הנכסים ולא יהבו נתנו לה דיקלא דקל כלל. סבר חשב רב יוסף למימר לומר: היינו מתניתין זוהי משנתנו, שכל אחד מן היורשים יכול לומר לה: הדקל השייך לך — לא אצלי הוא, אלא אצל יורש אחר.

26 אמר ליה לו אביי: מי דמי האם דומה הדבר? התם שם כל חד וחד מצי מדחי ליה אחד ואחד יכול לדחות אותו ולומר אין לי כל קשר עם הדרך שלך ולא היתה דרך זו מעולם על הקרקע שלי, ואולם הכא דיקלא גבייהו כאן הדקל ודאי אצלם הוא, שהיתה על כולם חובה לתת לה דקל זה, וכל אחד מחזיק איפוא בחלק זה שלא כדין. מאי תקנתייהו מה תקנתם? ליתבו שיתנו לה דיקלא דקל וליהדרו וליפלגו מרישא ויחזרו ויחלקו מתחילה, שהרי כיון שנוטלת את הדקל מחלקו של אחד מהם צריכים הם להתחלק מחדש.

27 ההוא שאמר להו להם, לסובבים אותו בצוואתו: דיקלא לברת דקל אני מוריש לבתי. שכיב ושביק תרי פלגי דדיקלא מת והניח שני חצאי דקל, שהיתה לו שותפות בשני דקלים, ושני החלקים יחד הם כדקל אחד, ורצו היורשים לתת לבת שני חצאים אלה שיש טירחה יתירה בטיפול בהם.

28 יתיב ישב רב אשי וקא קשיא ליה והיה קשה לו מי קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא האם קוראים לשני חצאי דקל, דקל, או לא? והאם אפשר לפרש כך את דברי המת, וידה על התחתונה שהרי היא כמוציאה מן היורשים, או שמא אין זה קרוי דקל, והם צריכים לתת לה דקל אחד שלם? אמר ליה לו רב מרדכי לרב אשי: הכי כך אמר רב אבימי מהגרוניא משמיה משמו של רבא: קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא קוראים אנשים לשני חצאי דקל דקל ואם כן, רשאים לתת לה את שני החצאים.