ביאור שטיינזלץ על כתובות פ״ט

1 גובה כתובתה ואינו יכול לטעון שכבר נתן לה.

2 אם הוציאה כתובה ואין עמה גט, היא אומרת: אבד גיטי. והוא אומר: כמו שאבד גיטך כך אבד שוברי הקבלה שלי, שכבר שילמתי לך את כתובתך, ונתת לי שוברקבלה, ואבדתי אותו. וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב לאחר שנת השמיטה ואין עמו פרוזבול שטר שכתוב בו שמוסר את גביית החוב לבית דין, ואין השמיטה משמטתו — הרי אלו לא יפרעו.

3 רבן שמעון בן גמליאל אומר: מן הסכנה ואילך, שגזרה המלכות על המצוות ולכן היו משמידים מיד את הגט או את הפרוזבול — אשה גובה כתובתה שלא בגט, ובעל חוב גובה שלא בפרוזבול, משום שיש מקום להניח שמן הסתם כתבו, אבל לא החזיקו אותם בידם משום שהיתה סכנה בכך.

4 א גמרא שמע מינה למד מכאן ממשנתנו שכותבין שובר. שאם פורע אדם שטרחוב, צריך המלוה לכתוב לו שוברקבלה ששולם. וכיצד מוכח הדבר — דאי שאם אין כותבין שובר, ליחוש נחשוש בדין הראשון של משנתנו שגובה כתובתה על ידי הגט, שמא באמת הכתובה עדיין ברשותה, ודלמא מפקא לה לכתובתה שמא תוציא את כתובתה בבית דין אחר, וגביא וגובה בה בפעם שניה, שהרי לא יוכל בעלה להוכיח שפרע אלמלא יש לו שובר.

5 אמר רב: יש לדחות ראיה זו, כי במקום שאין כותבין כתובה עסקינן עוסקים אנו, ששם מסתפקים בתנאי הקבוע של חכמים שהבעל חייב לתת את סכום הכתובה, גם אם לא כתב שטר, ואין לחשוש שמא הכתובה בידה ותוציא אותה פעם אחרת. ושמואל אמר: כאשר האשה מציגה את גיטה — נותן לה כתובתה אף במקום שכותבין כתובה ואומרת שאיבדה אותה.

6 ושואלים: ולדעת שמואל האם באמת כותבין שובר? אמר רב ענן: לדידי מיפרשא לי מיניה לי נתפרש הדבר ממנו ממר שמואל עצמו שמדובר בשני אופנים, או במקום שאין כותבין כתובה והוא אמר "כתבתי כתובה "— עליו להביא ראיה שכתב כתובה, ואז אינה יכולה להפרע אלא כאשר מביאה את כתובתה, או במקום שכותבין כתובה ואמרה "לא כתב לי" — עליה להביא ראיה שלא כתב, ותגבה בלא כתובה.

7 ואף רב הדר ביה חזר בו מדבריו בפירוש המשנה, שאמר רב פסק הלכה: בין במקום שכותבין, בין במקום שאין כותבין, אם מוציאה גט בלא כתובה — גובה עיקר כתובה, כלומר, את סכום הכתובה הקטן ביותר שתיקנו חכמים לאשה במעמדה מאתים לבתולה, ומאה לאשה אחרת. ואם מוציאה כתובה ובה כתוב סכום גדול יותר ואינה מוציאה גיטה — גובה רק את התוספת הכתובה בכתובה יתר על עיקר הכתובה. וכל הרוצה להשיב — יבא וישיב, שאין עוד מקום לחשוש לרמאות, שלא תרוויח כלום אם תוציא את הכתובה במקום אחר.

8 ותוהים: מדוע אין מקום לחשוש? והרי תנן שנינו במשנתנו: הוציאה כתובה ואין עמה גט, היא אומרת "אבד גיטי" והוא אומר "אבד שוברי", וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול — הרי אלו לא יפרעו.

9 ומעתה, בשלמא נניח לדעת שמואל — מוקי לה מעמיד, מסביר, אותה במקום שאין כותבין ואמר "כתבתי", דאמרינן ליה שאנו אומרים לו לדעת שמואל: אייתי הבא ראיה שאכן כתבת, ואי ואם לא מייתי מביא ראיה, אמרינן ליה אומרים אנו לו: זיל פרעיה לך פרע אותן, ועכשיו שהוציאה הכתובה טוען הבעל שכבר פרע על ידי הגט, ואבד השובר.

10 אלא לרב, נהי אם אמנם שאת עיקר הכתובה לא גביא אינה גובה על ידי כתובה, שיכול לטעון שכבר קיבלה את עיקר כתובתה בבית דין אחר על ידי הגט, מכל מקום את התוספת מיהא תיגבי על כל פנים תגבה מכוח הכתובה.

11 אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כשאין שם גם עדי גירושין. מיגו מתוך שיכול למימר לומר ולהכחיש הכל, ולומר לא גירשתיה כלל, ולא מגיע לה ולא כלום,

12 יכול הוא אף למימר לומר: גירשתיה ונתתי לה כתובתה.

13 ושואלים: הא מדקתני סיפא הרי ממה ששנה בסופה של המשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט, ובעל חוב שלא בפרוזבול. ובעל כורחנו בדאיכא בשיש עדי גירושין עסקינן אנו עוסקים, דאי ליכא שאם אין עדי גירושין, במאי גביא במה היא גובה? שהרי אין לה שום עדות שהיא גרושה, ומכיון שיש עידי גירושין ממילא אין אפשרות לטעון "לא גרשתיה"!

14 אלא עלינו לחזור מן הפירוש הקודם ולהסביר כי המשנה כולה שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, וחסורי מיחסרא והכי קתני וחסרה המשנה וכך היא שנויה, כך צריך לשנותה: הרי אלו לא יפרעו, במה דברים אמורים — כשאין שם עדי גירושין, אבל אם יש שם עדי גירושין — גביא גובה תוספת ולא עיקר, שמא תוציא את הגט ותגבה פעם שניה. ועיקר כתובה, אי מפקא גיטא אם מוציאה את הגט — גביא גובה, ואי ואם לא מפקא גיטא מוציאה את הגט — הריהי לא גביא גובה.

15 ומן הסכנה ואילך, אף על גב דלא מפקא גיטא אף על פי שאינה מוציאה את הגט — גביא גובה אף את העיקר. שרבן שמעון בן גמליאל אומר: מסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט, ובעל חוב שלא בפרוזבול.

16 אמרי ליה אמרו לו רב כהנא ורב אסי לרב: לדידך לשיטתך שאמרת כי כאשר מוציאה גט היא גובה את עיקר הכתובה, אם כן אלמנה מן הנשואין במאי גביא במה היא גובה את עיקר הכתובה והרי לא קיבלה ממנו גט? — ודאי שהיא גובה בעדי מיתה, המעידים שמת בעלה, ועדיין יש לשאול: וליחוש דלמא ונחשוש שמא גירשה לפני מותו, ולאחר שתקבל את כתובתה על ידי עדי מיתה, מפקא לגיטא וגביא ביה מוציאה את הגט שקיבלה וגובה בו פעם שניה?! תירץ להם רב: מדובר פה ביושבת תחת בעלה כל הזמן, ויודעים שלא גירשה.

17 ומקשים: ודלמא ושמא סמוך למיתה גירשה, שאז אין יודעים שגירש אותה, ויש לחשוש שתגבה כתובתה פעמיים! ומשיבים: במקרה כזה איהו הוא דאפסיד אנפשיה הוא עצמו זה שהפסיד לעצמו בזה שלא נזהר להודיע על הגירושין לאחרים, ואין צריכים לחשוש לכך.

18 ועוד שאלו אותו: אלמנה מן האירוסין במאי גביא במה היא גובה את כתובתה — בעדי מיתה, וליחוש דלמא ונחשוש שמא גירשה לפני כן, ולאחר שתקבל כתובה על ידי עדי מיתה מפקא גיטא וגביא מוציאה את הגט וגובה, וכיון שהארוסה לא היתה גרה בביתו, אין יודעים אם גירש אותה!

19 אלא צריך לומר: במקום שלא אפשר ואין דרך אחרת, כתבינן כותבים אנו שובר המוכיח שכבר נפרעה כתובתה ואותו היא נותנת לו. דאי שאם לא תימא הכי תאמר כך שלעיתים צריך לכתוב שובר, לגבי עדי מיתה גופייהו עצמם ניחוש דלמא מפקא נחשוש שמא מוציאה, מביאה עדי מיתה בהאי בי דינא וגביא בבית דין זה וגובה את הכתובה, והדר מפקא בבי דינא אחרינא וגביא וחוזרת ומוציאה, מביאה, עדים בבית דין אחר וגובה שוב ואין לדבר סוף. אלא ודאי במקום שלא אפשר למנוע ממנה שתוציא שלא כדין, כתבינן כותבים אנו לו שובר.

20 אמר ליה לו מר קשישא הזקן בריה בנו של רב חסדא לרב אשי: אלמנה מן האירוסין, מנלן דאית מנין לנו שיש לה בכלל כתובה? שמא לא תיקנו כתובה אלא לנשואה בלבד?! אילימא מהא אם תאמר שהראיה היא מזו ששנינו: נתארמלה נתאלמנה או נתגרשה, בין מן האירוסין בין מן הנשואין — גובה את הכל, אולם מכאן אין ראיה, כי דלמא שמא מדובר במקרה שהוא כתב לה כתובה מעצמו, אף שאין זו תקנת חכמים קבועה.

21 וכי תימא ואם תאמר: אי אם כתב לה כתובה, מאי למימרא לצורך מה יש לומר שגובה הכל, הרי שטר בידה! אפשר להסביר שבא הדבר לאפוקי להוציא מדברי ר' אלעזר בן עזריה, שאמר שאין לארוסה שנתגרשה או שמת בעלה תוספת כתובה, כיון שלא כתב לה תוספת אלא על מנת שהוא כונסה נושא אותה, ובודאי אם היה יודע שימות עוד לפני שישא אותה לא היה מתחייב לה כלום.

22 ומעירים: דיקא נמי מדוייק גם כן לפרש כך, דקתני ששנה שם גובה את הכל, ומשמע, בין עיקר בין תוספת. אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שכתב לה כתובה — משום הכי כך גובה את הכל, את עיקר הכתובה ואת התוספת. אלא אי אמרת אם אומר אתה שלא כתב לה כתובה, והיא גובה על סמך תקנת חכמים. מאי מה פירוש "גובה את הכל"? מנה או מאתים שזה עיקר הכתובה הוא דאית שיש לה ולא יותר, ואין מקום ללשון "הכל"!

23 ואלא יש להביא ראיה שיש לארוסה כתובה מתקנת חכמים, מדתני ממה ששנה רב חייא בר אבין: אשתו ארוסה — לא אונן באבילות חמורה ביום ראשון למיתתה, שאינו נאסר באכילת קדשים, ולא מיטמא לה אם כהן הוא. וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו. אם מתה — אינו יורשה, ואם מת הוא — גובה כתובתה. ומכאן נוכיח שיש לה כתובה.

24 אולם אפשר לדחות גם כאן ולומר: דלמא שמא מדובר דווקא במקרה שכתב לה מעצמו. וכי תימא ואם תאמר: אי אם כתב לה כתובה מאי למימרא מה יש לומר, מה החידוש בכך שגובה? יש לומר: כי מתה אינו יורשה איצטריכא ליה הוצרך לו לומר, שבזה יש חידוש שלמרות שכתב לה כתובה, אינו יורשה אם מתה. ולשאלה העיקרית לא נמצא איפוא פתרון.

25 אמר ליה לו רב נחמן לרב הונא: לדעת רב שאמר כי אם הוציאה גט גובה את עיקר הכתובה, ליחוש דלמא מפקא גיטא בהאי בי דינא וגביא נחשוש שמא תוציא את הגט בבית דין זה ותגבה, והדרא מפקא בבי דינא אחרינא וגביא וחוזרת ומוציאה את אותו גט בבית דין אחר וגובה שוב? וכי תימא דקרעינן ליה ואם תאמר שקורעים אנו אותו כדרך שעושים בכל שטר פרוע — כאן לא תניח שיקרעוהו! והטעם — אמרה אומרת היא: אינני רוצה שתקרעו את השטר, כי בעינא לאנסובי ביה רוצה אני להינשא בו, כלומר, כשארצה להינשא תהיה בידי ראיה שאני גרושה ואיני עוד נשואה.

26 השיב רב הונא: דקרעינן ליה וכתבינן אגביה שקורעים אותו, את הגט, וכותבים על גביו נוסח זה: גיטא דנן קרענוהי לאו משום דגיטא גט זה קרענוהו לא מפני שגט פסול הוא, אלא כדי שלא תיהדר ותיגבי ביה זמנא אחרינא תחזור ותגבה בו פעם אחרת.

27 א משנה היו לאשה שני גיטין ושתי כתובות, שנישאה לבעלה והתגרשה וחזרה ונישאה לו; כיון שיש בידה מסמכים אלה משמע שלא שילם לה גם את הכתובה הראשונה, ולכן היא גובה שתי כתובות.

28 היו לה שתי כתובות וגט אחד בלבד, או כתובה אחת ושני גטין, או כתובה וגט ועדי מיתה המעידים שמת בעלה אחרי שחזרה ונישאה לו — אינה גובה אלא כתובה אחת. ומדוע? שאנחנו מניחים בדרך כלל שהמגרש את אשתו והחזירה — על מנת כתובה הראשונה מחזירה, והיא הסכימה שתפרע ממנו רק כתובה הראשונה, אלא אם כן כתב לה כתובה חדשה.

29 ב גמרא שנינו במשנה שאם היו לה שתי כתובות וגט אחד אינה גובה אלא כתובה אחת, אבל לא נאמר איזו מן הכתובות היא גובה, והאם נאמר שאי בעיא בהאי אם היא רוצה לגבות בזה — גביא גובה, ואי בעיא בהאי אם היא רוצה לגבות בזה — גביא גובה? שהיא יכולה להחליט באיזו מן הכתובות היא רוצה, וכגון באופן שמעדיפה אחת מהן מאחר והיא מרובה מחברתה, או שמעדיפה כתובה שהתאריך בה מוקדם משל חברתה ויכולה לטרוף מלקוחות.

30 ושואלים: אם כן, לימא תיהוי תיובתא נאמר שתהא זו קושיה חמורה על שיטת רב נחמן אמר שמואל. שאמר רב נחמן אמר שמואל: שני שטרות היוצאין בזה אחר זה בהפרש של כמה ימים באותו ענין עצמו מכר, או מתנה ההנחה היא שביטל השטר השני את הראשון ומדוע לא נאמר גם כאן שביטלה כתובה שניה את הראשונה?

31 ומשיבים: לאו אתמר עלה וכי לא נאמר עליה שאמר רב פפא: ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא שאם הוסיף בו דקל, כגון שבשטר מכר השני הוסיף והזכיר דקל שלא היה בראשון, מסתבר שלא ביטל השני את הראשון, אלא את השני רק לתוספת כתביה כתבו, הכא נמי בדאוסיף כאן גם כן מדובר במקרה שהוסיף לה דבר מה בכתובה השניה ואז מוכח שלא ביטל את הכתובה הראשונה, אלא רצה להוסיף עליה.

32 תנו רבנן שנו חכמים: הוציאה גט וכתובה ועדי מיתה המעידים שמת בעלה אחרי שחזרה ונישאה לו,