ביאור שטיינזלץ על כתובות ה׳

« ביאור שטיינזלץ על כתובות ד׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על כתובות ו׳ ע״א »

1 מִשּׁוּם חֶשְׁבּוֹנוֹת.

2 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה מִי אֲסִירִי? וְהָא רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה מוּתָּר לְחַשְּׁבָן בְּשַׁבָּת! וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: פּוֹסְקִין צְדָקָה לַעֲנִיִּים בְּשַׁבָּת! וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹלְכִין לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת. וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְפַקְּחִין פִּיקּוּחַ נֶפֶשׁ בְּשַׁבָּת.

3 וְאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הוֹלְכִין לְטֵרַטְיָיאוֹת וּלְקִרְקְיָיאוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת. וְתָנָא דְּבֵי מְנַשְּׁיָא: מְשַׁדְּכִין עַל הַתִּינוֹקֶת לֵיאָרֵס בְּשַׁבָּת, וְעַל הַתִּינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת.

4 אֶלָּא, אָמַר רַבִּי זֵירָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁחוֹט בֶּן עוֹף. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת יִדָּחֶה, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁחוֹט בֶּן עוֹף! הָתָם דִּלְנַפְשֵׁיהּ — לָא טְרִיד, הָכָא דְּלַאֲחֵרִים — טְרִיד. אִי נָמֵי: הָתָם אִית לֵיהּ רַוְוחָא, הָכָא לֵית לֵיהּ רַוְוחָא.

5 הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, עֶרֶב שַׁבָּת נָמֵי — גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁחוֹט בֶּן עוֹף.

6 אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בָּרְבִיעִי וְנִבְעֶלֶת בָּרְבִיעִי, וְלָא חָיְישִׁינַן לְאִיקָּרוֹרֵי דַעְתָּא, אוֹ דִלְמָא: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בָּרְבִיעִי וְנִבְעֶלֶת בַּחֲמִישִׁי, דְּחָיְישִׁינַן לְאִיקָּרוֹרֵי דַעְתָּא.

7 תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי בַּר קַפָּרָא: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בָּרְבִיעִי וְנִבְעֶלֶת בַּחֲמִישִׁי, הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ בְּרָכָה לַדָּגִים. אַלְמָנָה נִשֵּׂאת בַּחֲמִישִׁי וְנִבְעֶלֶת בַּשִּׁשִּׁי — הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ בְּרָכָה לָאָדָם. טַעְמָא מִשּׁוּם בְּרָכָה, אֲבָל מִשּׁוּם אִיקָּרוֹרֵי דַעְתָּא — לָא חָיְישִׁינַן.

8 אִי הָכִי, אַלְמָנָה נָמֵי תִּיבָּעֵל בַּחֲמִישִׁי, הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ בְּרָכָה לַדָּגִים! בְּרָכָה דְאָדָם עֲדִיפָא לֵיהּ.

9 וְאִי נָמֵי: מִשּׁוּם שָׁקְדוּ. דְּתַנְיָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אַלְמָנָה נִשֵּׂאת בַּחֲמִישִׁי וְנִבְעֶלֶת בַּשִּׁשִּׁי? שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר תִּיבָּעֵל בַּחֲמִישִׁי, לְמָחָר מַשְׁכִּים לְאוּמָּנֻתוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. שָׁקְדוּ חֲכָמִים עַל תַּקָּנַת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהֵא שָׂמֵחַ עִמָּהּ שְׁלֹשָׁה יָמִים: חֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת, וְעֶרֶב שַׁבָּת, וְשַׁבָּת.

10 מַאי אִיכָּא בֵּין ״בְּרָכָה״ לְ״שָׁקְדוּ״? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אָדָם בָּטֵל. אִי נָמֵי: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

11 דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה צַדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, דְּאִילּוּ בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּתִיב: ״אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם״, וְאִלּוּ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים כְּתִיב: ״מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳ מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ״.

12 הֵשִׁיב בַּבְלִי אֶחָד, וְרַבִּי חִיָּיא שְׁמוֹ: ״וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ״! ״יָדוֹ״ כְּתִיב. וְהָכְתִיב ״יָצָרוּ״! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: יָצְרוּ אֶצְבְּעוֹתָיו, כְּדִכְתִיב: ״כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּ״.

13 מֵיתִיבִי: ״הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ״! הָכִי קָאָמַר: מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִי מַגִּיד — הָרָקִיעַ, וּמַאי נִיהוּ — מָטָר.

14 דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ״. אַל תִּקְרֵי ״אֲזֵנֶךָ״, אֶלָּא ״עַל אׇזְנֶךָ״ — שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן,

15 יַנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ בְּאׇזְנָיו. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִפְּנֵי מָה אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל אָדָם דּוֹמוֹת לִיתֵידוֹת? מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּמְחַלְּקָן, כׇּל חֲדָא וַחֲדָא לְמִילְּתַיהּ עֲבִידָא. דְּאָמַר מָר: זוֹ זֶרֶת. זוֹ קְמִיצָה. זוֹ אַמָּה. זוֹ אֶצְבַּע. זֶה גּוּדָל.

16 אֶלָּא: מַה טַּעַם מְשׁוּפּוֹת כִּיתֵידוֹת — שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, יַנִּיחַ אֶצְבְּעוֹתָיו בְּאׇזְנָיו. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מָה אוֹזֶן כּוּלָּהּ קָשָׁה וְהָאַלְיָה רַכָּה? שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, יָכוֹף אַלְיָה לְתוֹכָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: אַל יַשְׁמִיעַ אָדָם לְאׇזְנָיו דְּבָרִים בְּטֵלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִכְווֹת תְּחִלָּה לְאֵיבָרִים.

17 אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לִבְעוֹל בַּתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת. דָּם מִיפְקָד פְּקִיד, אוֹ חַבּוֹרֵי מִיחַבַּר?

18 וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר דָּם מִיפְקָד פְּקִיד: לַדָּם הוּא צָרִיךְ, וּשְׁרֵי. אוֹ דִּלְמָא לַפֶּתַח הוּא צָרִיךְ, וַאֲסִיר.

19 וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר לַדָּם הוּא צָרִיךְ, וּפֶתַח מִמֵּילָא קָאָתֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין מוּתָּר, אוֹ הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר?

20 וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה — מְקַלְקֵל הוּא אֵצֶל הַפֶּתַח, אוֹ מְתַקֵּן הוּא אֵצֶל הַפֶּתַח?

21 אִיכָּא דְּאָמְרִי: וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר דָּם חַבּוֹרֵי מִיחַבַּר — לַדָּם הוּא צָרִיךְ, וְאָסוּר, אוֹ דִּלְמָא לַהֲנָאַת עַצְמוֹ הוּא צָרִיךְ, וְשָׁרֵי?

22 וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר לַהֲנָאַת עַצְמוֹ הוּא צָרִיךְ, וְדָם מִמֵּילָא קָאָתֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן?

23 וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה — מְקַלְקֵל בְּחַבּוּרָה אוֹ מְתַקֵּן בְּחַבּוּרָה הוּא?

24 וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר מְקַלְקֵל בְּחַבּוּרָה הוּא — בִּמְקַלְקֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה,

פירוש ביאור שטיינזלץ על כתובות ה׳

1 משום חשבונות שמחשב במשך יום השבת מה עליו להכין לסעודה, ונמצא עוסק בשבת בדברי חול.

2 אמר ליה לו אביי: וחשבונות של מצוה מי אסירי האם אסורים הם בשבת? והא והרי רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת! ועוד אמר ר' אלעזר: פוסקין קובעים, מבטיחים צדקה לעניים בשבת! וכן אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לפקח להשגיח על עסקי רבים בשבת. ואמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יוחנן: מפקחין פיקוח נפש בשבת, שדואגים בשבת לכל ענין שיכול להיות בו צד של פיקוח נפש.

3 ואמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: הולכין לטרטייאות ולקרקייאות תיאטראות וקרקסאות לפקח על עסקי רבים בשבת, שמא יוכלו להציל אדם מישראל, וכן שלא תבוא תקלה לישראל מאותם המקומות. ותנא דבי ושנה החכם מבית מדרשו של מנשיא: משדכין, מדברים ומשוחחים על כך בין המשפחות על התינוקת ליארס ואפילו בשבת, וכן מדברים על התינוק כיצד ללמדו ספר לקרוא וללמדו אומנות. ומשמע מכל אלה שמותר לדבר ולחשוב חשבונות של מצוה בשבת, ונישואין, כמו כן, הרי הם מצוה, ואם כן ודאי טעם האיסור לשאת אשה במוצאי שבת אינו בשל האיסור בעריכת חשבונות בשבת!

4 אלא, יש לדחות ולומר טעם אחר, אמר ר' זירא: גזירה שמא מתוך טרדתו ישחוט בשבת בן עוף לצורך סעודת הלילה. אמר ליה לו אביי: אלא מעתה, אם חושש אתה לכך, אם כן יום הכפורים שחל להיות בשני בשבת ידחה. ומה טעם: גזירה שמא ישחוט בשבת בן עוף לסעודה של ערב יום הכיפורים, שגם היא סעודת מצוה! ודוחים: אין הדברים דומים, כי התם דלנפשיה שם בערב יום כיפור שהוא מכין ארוחה לעצמו — לא טריד אינו טרוד ולא ישכח ששבת היא, אבל הכא כאן שהוא מכין סעודה לאחרים — טריד הוא טרוד. אי נמי או גם כן, הבדל אחר: התם, אית ליה רווחא שם, בערב יום כיפור, יש לו רווח זמן, שהרי יכול הוא לשחוט גם במשך היום, שאינו זקוק לסעודה מיד במוצאי שבת, ואילו הכא לית ליה רווחא כאן אין לו רווח זמן, שהסעודה היא בלילה, בזמן הנישואין.

5 ומעירים: השתא דאתית להכי עכשיו שהגעת לכך, להסבר זה, הטעם שבערב שבת לא יבעל הוא נמי גם כן מאותו טעם — גזירה שמא ישחוט בן עוף לסעודת הנישואין.

6 א איבעיא להו נשאלה להם לחכמים שאלה זו: האם בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי עצמו, ולא חיישינן לאיקרורי דעתא ואין אנו חוששים לקירור דעתו, שכעסו יפוג במשך הלילה, אלא וודאי יבוא להתלונן למחרת, או דלמא שמא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, והטעם הוא משום דחיישינן לאיקרורי דעתא שאנו חוששים לקירור דעתו.

7 ומביאים ראיה: תא שמע בוא ושמע ממה דתני ששנה בר קפרא: בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, הואיל ונאמרה בו ביום חמישי ברכה של "פרו ורבו" לדגים. אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי ומדוע — הואיל ונאמרה בו ביום השישי ברכה של פריה ורביה לאדם. ונדייק: טעמא הטעם שעושים זאת, הוא דווקא משום ברכה, אבל משום איקרורי דעתא קירור דעת — לא חיישינן אין אנו חוששים.

8 על דברי בר קפרא מקשים לגופם: אי הכי אם כך אלמנה נמי גם כן תיבעל בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים! ומשיבים: ברכה שנאמרה לאדם עדיפא ליה עדיפה לו, וכיון שאפשר לדחות את הדבר ליום שנאמרה בו ברכה לבני אדם, מוטב לעשות כן.

9 ואי נמי או גם כן, מטעם אחר תיקנו יום זה לאלמנה: משום ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל. דתניא שכן שנינו בברייתא: מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי? שאם אתה אומר תיבעל בחמישי — למחר משכים הבעל לאומנתו עבודתו והולך לו מאשתו, שהרי באלמנה אין נוהגים שבעת ימי משתה שהם כימי חג. ולכן שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא שמח עמה שלשה ימים: חמישי בשבת, שהוא יום החתונה, וערב שבת, של חובת הבעילה, ושבת.

10 ושואלים: מאי איכא מה יש, מה ההבדל למעשה בין הטעם של "ברכה" לטעם של "שקדו"? שהרי מסקנת הדברים אחת היא. ומסבירים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה כשהחתן הוא אדם בטל, שאינו הולך למלאכתו. אי נמי או גם כן יום טוב שחל להיות בערב שבת, שבין כה וכה איננו יכול ללכת למלאכתו. שמטעם "שקדו" אין הבדל מתי יבעל, שהרי לא ילך למלאכתו, אבל מפני הנימוק של הברכה — צריך גם במקרה זה לבעול בשישי.

11 ב כיון שהבאנו דברי בר קפרא אלה, מביאים עוד מה שדרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים וחשובים יותר ממעשה שמים וארץ, שאילו במעשה שמים וארץ כתיב נאמר: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" ישעיה מח, יג, משמע שהם נעשים ביד אחת, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים, בבנין בית המקדש, שהקדוש ברוך הוא משתתף בו, כתיב נאמר: "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך" שמות טו, יז, ומלשון הכתוב משמע שדבר זה מתייחס לשתי ידיים, ולא ליד אחת.

12 השיב הקשה בבלי אחד, ור' חייא שמו: הלוא נאמר "ויבשת ידיו יצרו" תהלים צה, ה, הרי שאף בבריאת העולם נאמרו שתי ידיים! ומשיבים: "ידו" כתיב כתוב שהכתיב הוא חסר, ומרמז ללשון יחיד. ומקשים: והכתיב והרי כתוב "יצרו" לשון רבים! אמר רב נחמן בר יצחק: הכוונה היא שיצרו אצבעותיו, וכדכתיב כפי שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה" תהלים ח, ד.

13 מיתיבי מקשים עוד: נאמר "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" תהלים יט, ב, הרי שאף הרקיע הוא מעשה שתי ידיו! ומשיבים: הכי קאמר כך אמר, כוונת הכתוב: מעשה ידיהם של צדיקים שהם עושים רצונו של ה' מי מגיד — הרקיע, ומאי ניהו ומהו זה שהרקיע מגיד מעשה צדיקים — מטר היורד מן הרקיע על ידי תפילתם של צדיקים.

14 ועוד דרש בר קפרא: מאי דכתיב מהו שנאמר "ויתד תהיה לך על אזנך... וכסית את צאתך" דברים כג, יד — אל תקרי תקרא "על אזנך" אלא "על אוזנך", וכוונתו: שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון ומזוהם כצואה,

15 יניח אצבעו שצורתה כעין יתד באזניו. והיינו וזהו שאמר ר' אלעזר: מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות? ומיד מבררים: מאי טעמא מה הטעם, מה משמעותה של שאלה זו? אילימא אם תאמר שהשאלה היתה משום דמחלקן שהן מחולקות זו מזו ואינן מחוברות יחד, הלוא כל חדא וחדא אחת ואחת מן האצבעות למילתיה עבידא לעניינה היא עשויה, ודרושה לאדם לא רק לצרכי חולין אלא גם לצרכי שמיים. שאמר מר החכם: זו, האצבע הקטנה, היא זרת, שממנה עד קצה הבוהן מודדים את מידת הזרת, המשמשת במעשה החושן, בבגדי הכהן הגדול. זו שלאחריה היא קמיצה, שבה מתחילים את קמיצת המנחות במקדש. זו האמצעית היא אמה, שמקצה אצבע זו עד המרפק היא מידת האמה. זו שליד הבוהן היא אצבע, שבה מזים את דם הקרבנות על המזבח. זה, הבוהן, הוא גודל שעליו נותנים דם ושמן לטהרת המצורע.

16 אלא השאלה היתה: מה טעם משופות מחודדות האצבעות כיתידות? והטעם הוא — שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יניח אצבעותיו באזניו. כיוצא בו תנא דבי שנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: מפני מה אוזן כולה קשה והאליה שמתחתיה רכה? — שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יכוף אליה לתוכה של האוזן, כדי שלא ישמע. תנו רבנן שנו חכמים: אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים, מפני שהן, האזניים, רגישות ביותר ורואים אנו שהן נכוות תחלה ראשונה, קודם לאיברים אחרים, ולכן ראוי לו להיזהר שלא ייענש בהן על שמיעת דברים מגונים.

17 א איבעיא להו נשאלה להם לחכמים: מהו לבעול בתחלה, כלומר, לבעול בתולה, בשבת. וצדדי השאלה: האם דם בתולים מיפקד פקיד פקוד, אצור וכנוס במקומו ורק שותת ויוצא על ידי הבעילה, או שמא חבורי מיחבר מחובר הוא בגוף ויוצא על ידי הדחיקה?

18 מכאן מפתחים ומרחיבים את הבעיות: ואם תימצי תרצה לומר ותחליט כי דם מיפקד פקיד פקוד ואין בבעילה משום איסור עשיית חבורה, אזי יש לשאול: האם בזמן הבעילה לדם הוא צריך, ושרי ומותר, שהרי הוצאת דם כזה אין בה משום מלאכה. או דלמא שמא לפתח הוא צריך שבקריעת קרום הבתולים עושה פתח, ואסיר ואסור לעשות פתח בשבת.

19 ואם תימצי לומר לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי מעצמו הוא בא, שאינו מתכוון ליצור פתח, אלא תוך כדי הבעילה נוצר פתח זה מאליו, אזי השאלה היא: האם הלכה כשיטת ר' שמעון שאמר בדיני שבת כי דבר שאין מתכוין, שאם עשה האדם דבר, ואגב כך, בלא להתכוון לכך, נעשתה מלאכה אחרת, הרי זה מותר, או הלכה כשיטת ר' יהודה שאמר שגם דבר שאין מתכוין אסור?

20 ואם תימצי לומר כי הלכה כשיטת ר' יהודה בדין זה, יש עוד לשאול: האם מקלקל הוא אצל הפתח, שאפשר לומר שיצירת פתח זה היא בעצם קלקול, ולא מלאכה, שהיא לפי הגדרתה דווקא מלאכת תיקון, או מתקן הוא אצל הפתח?

21 איכא דאמרי יש שאומרים שכך היו צדדי השאלה: ואם תימצי לומר שדם חבורי מיחבר מחובר הוא בגוף ויוצא על ידי הדחיקה, האם בבעילה לדם הוא צריך, ואסור, שהוא עושה חבורה בכוונה, או דלמא שמא להנאת עצמו שבבעילה הוא צריך, ושרי ומותר?

22 ואם תימצי לומר להנאת עצמו הוא צריך, ודם ממילא קאתי מעצמו הוא בא ואינו מתכוון לו, האם — הלכה כשיטת ר' יהודה בדבר שאינו מתכוון או הלכה כשיטת ר' שמעון?

23 ואם תימצי לומר שהלכה כשיטת ר' יהודה שאף דבר שאינו מתכוון אסור, עדיין יש לשאול: האם מקלקל הוא בחבורה זו או מתקן בחבורה זו הוא?

24 ואם תימצי תרצה לומר כי מקלקל בחבורה הוא, האם במקלקל הלכה כשיטת ר' יהודה, שהעושה בשבת מעשה של קלקול אינו חייב עליו, אפילו מכוון למעשהו,

« ביאור שטיינזלץ על כתובות ד׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על כתובות ו׳ ע״א »