ביאור שטיינזלץ על כתובות ז׳

1 פטור. והוסבר שם ש"פטור" זה כוונתו — פטור ומותר לכתחילה, ואם כן, מה ההבדל בין פתיחת המורסה לבין בעילת בתולה בשבת? ודוחים, יש הבדל: התם שם המוגלה שבמורסה היא פקיד פקודה, עצורה, במקום אחד ועקיר ועקורה מן הבשר, וכשהוא פותח אותה אינו יוצר דבר, אלא רק מניח לה לצאת. ואילו הכא כאן, לגבי דם בתולים, ברור אפילו לדעת האומר מפקד פקיד שהדם רק פקיד ולא עקיר עצור, כנוס, ואינו עקור ועל ידי הבעילה עוקר אותו ממקומו, ויש בזה צד של מלאכה אסורה.

2 מסופר כי ר' אמי שרא למיבעל התיר לאדם אחד לבעול אשה בתחילה בשבת. אמרי ליה רבנן אמרו לו חכמים: והא והרי עדיין לא כתיבא כתובה כתובתה, ואמרו חכמים שהבא על אשה בלא כתובה הרי זו כבעילת זנות! אמר להו להם: אתפסוה התפיסו לה מטלטלין, כלומר, תנו לה לפני שבת מטלטלין משלו כדי ערך כתובה ויהיו אלה כמשכון לכתובתה עד שיכתוב לה כתובה כראוי, ואחר כך מותר יהיה לו לבעול.

3 ועוד מסופר: רב זביד שרא למיבעל התיר לבעול בתחלה בשבת. איכא דאמרי יש שאומרים כי רב זביד גופיה עצמו כשנשא אשה בעל בתחלה בשבת.

4 ועוד מסופר: רב יהודה שרא למיבעל התיר לבעול בתחלה אשה ביום טוב. אמר רב פפי משמיה משמו של רבא: לא תימא אל תאמר, אל תסיק, מתוך השמועה הזו שדווקא ביום טוב הוא דשרי שמותר, הא הרי, אבל בשבת אסור, וכמו שהותרו ביום טוב כמה מלאכות שיש בהן צורך אוכל נפש, אף שבשבת הן אסורות. אלא שהוא הדין שאפילו בשבת נמי שרי גם כן מותר, ואולם מעשה שהיה כך היה. שמה שסיפרו שרב יהודה התיר ביום טוב הוא מפני שכך אירע הדבר, אבל אין להבין שההיתר הוא רק ביום טוב דווקא.

5 ואילו רב פפא משמיה משמו של רבא אמר: ביום טוב שרי מותר אבל בשבת אסור. ומעתה מביאים את הדיון בין שני חכמים אלה. אמר ליה לו רב פפי לרב פפא: מאי דעתיך מה דעתך, מהו הנימוק לפיו אתה מחלק בין שבת ליום טוב — שאתה סבור שמתוך שהותרה עשיית חבורה לצורך אוכל נפש ביום טוב, כגון בשחיטה, הותרה נמי גם כן שלא לצורך, ואין איפוא איסור בעשיית חבורה ביום טוב, ומשום כך אף מותר לבעול בתולה ביום טוב. אולם, האם אפשר לסמוך על נימוק זה? אלא מעתה לפי שיטתך מותר לעשות מוגמר קטורת על גבי גחלים ביום טוב, ולפי אותו נימוק: שמתוך שהותרה הבערה לצורך בישול ואפייה, הותרה נמי גם כן שלא לצורך, כגון לעשיית מוגמר, והרי אנו יודעים שהדבר אסור!

6 אמר ליה לו רב פפא: עליך, כלומר כנגד טענה כזו אמר קרא הכתוב לגבי יום טוב: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" שמות יב, טז, והכוונה היא: דבר השוה לכל נפש. ולכן אין להתיר עשיית מוגמר משום שאינו דבר השווה לכל נפש, שמוגמר הוא דבר שרק יחידים נהנים ממנו, ומשום כך לא הותרה עשייתו. מה שאין כן לגבי בעילה.

7 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: אלא מעתה, לפי הסבר זה, אם נזדמן לו צבי ביום טוב, הואיל ואינו שוה לכל נפש, שודאי אין זה מאכל מצוי, הכי נמי כך גם כן תאמר שאסור למשחטיה לשחוט אותו ביום טוב מאותו נימוק, שאינו דבר השווה לכל נפש? אמר ליה לו: אנא אני דבר הצורך לכל נפש קאמינא אמרתי, כלומר, הכוונה היא לדבר שכל נפש יכולה ליהנות ממנו, וצבי צריך לכל נפש הוא, אלא שקשה להשיג אותו. מה שאין כן במוגמר, שלא הכל נהנים ממנו ולא הכל זקוקים לו.

8 אמר ר' יעקב בר אידי, הורה ר' יוחנן בעיר ציידן: אסור לבעול בתחלה בשבת. ותחילה דנים בלשון: ומי איכא והאם יש ומוצאים אנו לשון כזו של הוראה לאיסור? כי בדרך כלל לשון הוראה משמעה דווקא ענין של חידוש, שהחכם מתיר דבר שהיה נראה לנו כאסור, אבל לאסור דבר כלשהו, אין צורך בהוראת חכם וכל אדם שספק לו איך צריך לנהוג, יכול לנהוג איסור כאוות נפשו.

9 ומשיבים: אין כן, מוצאים אנו שימוש לשון הוראה לאיסור, והתנן ואכן כן שנינו במשנה, ביחס להילני המלכה שיצא בנה למלחמה ונדרה נזירות לשבע שנים, ונהגה כנדרה בהיותה בחוץ לארץ, ומשעלתה לארץ ישראל הורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות. משמע שמשתמשים בלשון הוראה גם לאסור.

10 ואי נמי, כי הא דתניא או גם כן, דוגמא נוספת, כמו זו ששנינו בברייתא: חוט השדרה של בהמה שנפסק נחתך ברובו, הוא השיעור שתיעשה בו הבהמה טריפה, אלו דברי רבי. ר' יעקב אומר: אפילו רק ניקב החוט, הרי זה מטריף את הבהמה. ומספרים, כי הלכה למעשה הורה רבי כר' יעקב לאסור אפילו בנקב. משמע שיש הוראה לאיסור. אגב אותו ענין אמר רב הונא: אין הלכה כר' יעקב, אלא כרבי. למרות שרבי עצמו הורה כר' יעקב.

11 זו היתה גירסה אחת של השמועה הזו, ורב נחמן בר יצחק מתני הכי היה שונה כך: אמר ר' אבהו, שאל ר' ישמעאל בן יעקב שמן העיר צור את ר' יוחנן בעיר ציידן, ואנא שמעי ואני שמעתי את השאלה והתשובה: מהו לבעול בתחלה בשבת? ואמר ליה לו ר' יוחנן: אסור. ומסכמים למעשה את הסוגיה: והלכתא והלכה: מותר לבעול בתחלה בשבת, ואין חוששים לא מפני עשיית חבורה והוצאת דם או יצירת פתח, ולא לשאר חששות שהוזכרו בענין זה.

12 א אמר ר' חלבו אמר רב הונא אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: אחת בתולה ואחת אלמנה שנישאה טעונה ברכה ברכת חתנים. ומקשים: ומי והאם אמר רב הונא הכי כך? והאמר והרי אמר רב הונא: אלמנה אינה טעונה ברכה! ודוחים: לא קשיא אין זה קשה: כאן שאמר רב הונא שאלמנה טעונה ברכה, מדובר בבחור שנשא אלמנה, וכאן שאמר רב הונא שאינה טעונה ברכה, מדובר באלמון אלמן שנשא אלמנה.

13 ושואלים: וכי אלמון שנשא אלמנה לא טעון ברכה? והאמר והרי אמר רב נחמן, אמר לי הונא בר נתן: תנא שנה החכם: מנין לברכת חתנים שנאמרת במעמד עשרה אנשים? — שנאמר בבועז כשנשא את רות: "ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו" רות ד, ב. ובועז כשנשא את רות הלוא אלמון שנשא אלמנה הוה היה, הרי שגם במקרה זה צריך לברך, שמכאן אנו למדים עיקר ברכה זו.

14 אלא יש לפרש מאי מה פירוש "אינה טעונה ברכה" שאמר רב הונא — הכוונה היא שאינה טעונה ברכה כל שבעה ימים של הנישואין, אבל יום אחד לכל הדעות טעונה ברכה.

15 ומקשים: אלא הא דתניא זו ששנינו בברייתא: שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא הנושא את האלמנה שמח עמה שלשה ימים, ולכן תיקנו יום מסויים לחתונה. ונברר במאי במה מדובר פה: אי אם מדובר פה בבחור שנשא אלמנה, האמרת הרי אמרת ששמחתו היא שבעה ימים, ולמה שקדו רק על שלושה? ואי ואם מדובר באלמון שנשא אלמנה, האמרת הרי אמרת כי שמחתו רק יום אחד, ומה ענין זה ששקדו על שלושה ימים?

16 ומשיבים: אפשר לפרש בכמה אופנים, איבעית אימא אם תרצה אמור כך: באלמון שנשא אלמנה — יום אחד תיקנו לברכה, ושלשה ימים תיקנו לשמחה, ומשום כך תיקנו שתהיה חתונתו ביום חמישי, שישמח עמה לפחות שלושה ימים. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: בבחור שנשא אלמנה — שבעה ימים הם לברכה, ושלשה ימים לשמחה שיש בה גם ביטול מלאכה.

17 מיתיבי מקשים ממה ששנינו: מברכין לבתולה שבעה ימים ולאלמנה יום אחד. מאי לאו האם לא הכוונה אפילו לאלמנה שנשאת לבחור שמברכים לה רק יום אחד! ודוחים: לא, הכוונה היא לאלמנה שנישאת לאלמון, שאצלה יש רק יום אחד לברכה. ושואלים: אבל לבחור מאי מה יהא הדין, שבעה ימים — אי הכי ליתני אם כן, שישנה בברייתא במפורש: מברכין לבתולה שבעה, ולאלמנה שנשאת לבחור שבעה, ולאלמנה שנשאת לאלמון יום אחד, ומדוע איפוא לא שנה גם מקרה זה?

18 ומשיבים: באמת יכול היה לשנות כך, אלא מילתא פסיקתא קתני דבר חתוך שנה בברייתא זו בלי להיכנס לחילוקי פרטים, ללמדנו דליכא שאין ברכה לבתולה דבצרה שפחותה מזמן של שבעה ימים, וליכא ואין ברכה לאלמנה דבצרה שפחותה מיום אחד, אבל ייתכן שברכת אלמנה תהיה יותר מיום אחד.

19 א כיון שהזכרנו את המקור לברכת חתנים, דנים עתה גופא לגופה של אותה הלכה, אמר רב נחמן: אמר לי הונא בר נתן, תנא שנה החכם: מנין לברכת חתנים שצריכה להיות במעמד עשרה — שנאמר: "ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה" רות ד, ב. ור' אבהו אמר: המקור לברכת חתנים הוא מהכא מכאן, ממה שנאמר: "במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל" תהלים סח, כז, ללמדנו שבמקהלות = בקהל, שהוא לפחות עשרה אנשים, מברכים את ה', כאשר יש ברכה שנוגעת ב"מקור ישראל" — בביאה שתוליד ילדים בישראל.

20 ושואלים: ורב נחמן בהאי קרא בכתוב זה שהביא ר' אבהו מאי דריש ביה מה דורש הוא בו, מה למד הוא ממנו? ומשיבים: מיבעי ליה צריך הוא אותו לכדתניא לכפי ששנינו בברייתא: היה ר' מאיר אומר: מנין שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים כשעברו את ים־סוף — שנאמר: "במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל", לומר שאפילו אלה שהיו ברחם "מקור", גם הם הצטרפו למקהלות שברכו את ה'. ושואלים: ואידך והאחר, ר' אבהו, מדוע אין הוא מפרש את הדברים כך? ומשיבים: אם כן, שרק לצורך זה בא המקרא, לימא קרא שיאמר הכתוב "מבטן ישראל ", מאי מהו לשון "ממקור" — הכוונה ודאי על עסקי מקור, ללמדנו שברכה שמברכים בעסקי מקור צריכה שתהיה במקהלות.

21 ושואלים עוד: ור' אבהו בהאי קרא בכתוב זה שהביא רב נחמן מאי דריש ביה מה הוא דורש בו, מה לומד הוא ממנו? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה דבר זה צריך לו לא לענין ברכת חתנים, אלא שבועז אסף עשרה אנשים כדי למידרש לדרוש בפניהם שאלו שאסרה תורה להם לבוא בקהל, הכוונה לעמוני ולא לעמונית, מואבי ולא מואבית. וראיה לדבר: דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שאסף אנשים רק לצורך ברכה, לא סגיא די לו דלאו שלא יהיו זקנים חכמים, שהרי לשם הברכה אין צורך בזקנים דווקא, וכיון שהביא עשרה זקנים, משמע שהיה בכך ענין של פסק הלכה.

22 ואידך והאחר, רב נחמן אומר: אי סלקא דעתך למידרש אם עולה על דעתך שהביא אותם כדי לדרוש, האם לא סגיא די לו דלאו שלא יהיו שם עשרה, שהרי אין צורך במספר גדול של חכמים כדי לדון עימם בהלכה! ומשיבים: אין כן, ובכל זאת יש טעם שהביא עשרה — לפרסומי מילתא כדי לפרסם את הדבר, שכל דבר שרוצים שיהיה לו פרסום רחב עושים אותו בעשרה, וכדאמר ליה וכפי שאמר לו שמואל לרב חנא בגדתאה מבגדד: פוק ואייתי צא והבא לי בי עשרה עשרה אנשים ואימא ואומר לך באנפייהו בפניהם הלכה שאני רוצה לפרסם: המזכה מתנה לעובר — קנה העובר, אף שעדיין לא בא לעולם. הרי שאף על פי שלעצם הענין אין צורך דווקא בעשרה, הרי כשהדבר נעשה בפני עשרה יש בזה משום פומבי, ולכן אפשר לפרש שבועז קרא לעשרה זקנים כדי לפרסם הלכה זו. ואגב כך מעירים שעל כל פנים, באותו ענין שרצה שמואל לפרסם, אין הלכה כמותו, אלא הלכתא הלכה למעשה היא — המזכה לעובר לא קנה.

23 ב תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, כלומר, בזמן החתונה. ר' יהודה אומר: אף בבית האירוסין מברכין אותה.

24 אמר אביי: ודברי ר' יהודה אלה בארץ יהודה שנו, מפני ששם הארוס מתייחד עמה עם ארוסתו, ויש חשש שיבוא עליה, ולכן מברכים כבר אז ברכת חתנים.

25 תניא אידך שנוייה ברייתא אחרת: מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, וברכת אירוסין בבית האירוסין. ושואלים: ברכת האירוסין מאי מה מברך? מה נוסח ברכה זו שמברכים באירוסין? רבין בר רב אדא ורבה בר רב אדא, תרוייהו משמיה שניהם משמו של רב יהודה אמרי אומרים: זהו נוסח הברכה: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות כלומר, שנתן לנו מצוה זו של איסורי עריות, ואסר לנו את הארוסות שהן אסורות לכל אדם, לאחרים — משום שדינן כאשת איש, ואף לארוס עצמו אסורות מדברי סופרים, והתיר לנו את הנשואות לנו רק על ידי חופה וקדושין". ומוסיפים כי רב אחא בריה בנו של רבא היה מסיים בה בברכה זו משמיה משמו של רב יהודה: "ברוך אתה ה' מקדש ישראל על ידי חופה וקדושין".

26 ומעירים: מאן דלא חתים מי שאינו חותם ברכה זו כרב אחא, אלא משאיר אותה בלא החתימה, סבור כי מידי דהוה כפי שהוא בענין ברכת הפירות כגון: "בורא פרי העץ" וברכת המצות כגון: "על המילה", "על השחיטה" וכדומה שבנוסח ברכות אלה יש רק פתיחה, אבל אין בהן חתימה. ומאן דחתים ומי שחותם בברכה זו של קידושין, סבור כי מידי דהוה אקידושא כפי שהוא בענין קידוש, שיש בנוסח הברכה בקידוש גם פתיחה וגם חתימה.

27 ג תנו רבנן שנו חכמים: מברכין ברכת חתנים בעשרה אנשים כל שבעה ימים של משתה החתונה. אמר רב יהודה: והוא שבאו פנים חדשות, כלומר, כשבאו אנשים חדשים, שלא היו קודם לכן, מברכים שבע ברכות אלה בכל סעודה.

28 ושואלים לפרטי הדברים: מאי מה מברך, מה נוסח ברכת חתנים זו? אמר רב יהודה: ברכה ראשונה מברכים "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם