ביאור שטיינזלץ על כתובות י״ב

1 אמר רבה: זאת אומרת, אפשר להסיק מהלכה זו כי אשה שכנסה בעלה בחזקת שהיא בתולה שהרי היו לה עדים שלא נסתרה, ונמצאת בעולה — יש לה על כל פנים כתובה מנה. רב אשי אמר: לא כן, בעלמא כרגיל לעולם, אימא אומר לך כי לית שאין לה כתובה כלל, שכן היה זה מקח טעות, ושאני הכא ושונה כאן שאינו יכול להפקיעה מכתובה לגמרי, שהרי כנסה ראשון, והיה צריך בעלה השני להניח שבא עליה בעלה הראשון, אף שהעדים אמרו שלא נסתרה.

2 ושואלים לגוף ההלכה: וכיון שמעידים עליה שלא נבעלה לראשון, ומצאה השני שהיא בעולה, ניחוש נחשוש אם כן שמא תחתיו, לאחר שקידש אותה השני, זינתה, והרי היא אסורה עליו משום סוטה! אמר רב שרביא: כאן מדובר כגון שקידש ובעל לאלתר מיד, שהקידושין והנישואין היו סמוכים זה לזה, ולא ייתכן שזינתה בעודה ארוסה לו, אלא ודאי שאבדה בתוליה לפני שאירס אותה השני.

3 ואיכא דמתני לה אמתניתין ויש ששנו אותה, את הדברים הללו, על משנתנו שלנו, ששנינו בה: בתולה אלמנה או גרושה או חלוצה מן הנישואין — כתובתן מנה ואין להן עליהן טענת בתולין. ונברר: בתולה מן הנישואין היכי משכחת לה כיצד מוצא אתה אותה? — כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה עדיין.

4 ועל כך אמר רבה: זאת אומרת, כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה — כתובתה מנה. רב אשי אמר: לעולם אימא אומר לך כי בעלמא לית כרגיל אין לה כתובה כלל אם נמצאה בעולה, ושאני הכא ושונה כאן שהרי נכנסה כבר לחופה ועליו להניח שבעולה היא.

5 ושאלו: וליחוש ונחשוש שמא תחתיו זינתה ואסורה עליו! על כך אמר רב שרביא: כגון שקידש ובעל לאלתר מיד.

6 ומעירים: מאן דמתני לה מי ששונה אותה, את דברי רבה על דברי הברייתא שמפורש בה שהעידו שלא נבעלה, כל שכן שהוא יכול לייחס את הדברים אמתניתין על משנתנו, ומאן דמתני לה אמתניתין ומי ששונה אותה על משנתנו, אבל על הברייתא לא שונה הוא אותה. משום דמצי אמר שיכול הבעל לומר לה לאשה: אנא אני על העדים סמכי סמכתי שאמרו שלא נסתרה, ומשום כך הניח שבתולה היתה, והיה זה מקח טעות, ולא היה רב אשי חולק על כך.

7 א משנה האוכל אצל חמיו בארץ יהודה שלא בעדים, כלומר, אם החתן והכלה מתייחדים לפני הנישואין, כדרך שהיו עושים בארץ יהודה שהיו הארוס והארוסה מצויים יחד לפני הנישואין — אינו יכול לטעון טענת בתולים, מפני שמתייחד עמה ויש לחשוש שבא עליה.

8 ב גמרא מדקתני ממה ששנה ופירש דין זה בלשון "האוכל", מכלל הדברים אתה למד דאיכא דוכתא שיש מקום בארץ יהודה נמי גם כן דלא אכיל שהחתן אינו אוכל אצל חמיו, ואינו נפגש ביחידות עם הכלה. אמר אביי: שמע מינה למד מכאן כי ביהודה נמי גם כן מקומות מקומות יש, שאין מנהג אחיד לכל ארץ יהודה, אלא מנהגים שונים. ומביאים ראיה לדבר, כדתניא כפי ששנינו בברייתא, אמר ר' יהודה: ביהודה, בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה שעה אחת זמן מה קודם כניסתן לחופה, כדי שיהא לבו גס רגיל בה ולא יתבייש ממנה בשעת בעילה, ובגליל לא היו עושין כן.

9 ועוד מנהג ביהודה: בראשונה היו מעמידין להם שני שושבינין, אחד לו ואחד לה, כדי למשמש לבדוק את מעשי החתן ואת מעשי הכלה בשעת כניסתן לחופה ולאחריה כדי לוודא שאינם מרמים בצורה זו או אחרת לגבי דם הבתולים, ובגליל לא היו עושין כן, וברור כי מנהג זה של שושבינין אין לו מקום אלא כאשר החתן והכלה לא התייחדו קודם לכן. הרי שיש כאן מנהג יהודה אחר, שלא כמנהג הנראה מתוך דברי המשנה.

10 ביהודה, בראשונה היו שושבינין ישנים בבית שחתן וכלה ישנים בה, כדי לבדוק מיד לאחר מעשה את הסדין שנבעלה עליו, שבמקרה ואכן ניכרים בו טיפות דם, לא יעלים אותו הבעל ויטען טענת בתולים, וכן אם אין טיפות דם ניכרים בו, שלא תעלימנו האשה ותטען שבתולה היתה. ובגליל לא היו עושין כן.

11 וסיכום הדברים: כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים. ושואלים על המשפט האחרון אהייא על איזו, למה הוא מתייחס? אילימא ארישא אם תאמר על ראשה של הברייתא, ביחס למנהג שהיו מייחדים את החתן והכלה, אם כן "כל שנהג" כמנהג הזה והתייחד עם הכלה מיבעי ליה צריך היה לו לומר, שהרי אז אינו יכול לטעון טענת בתולים, שמא בא עליה קודם לכן.

12 אלא נאמר שמדובר אסיפא על הסוף, על הקטע השני, במנהג שהיו השושבינים ממשמשים אותם, אם כן "כל שלא מושמש", כלומר, שלא נבדק על ידי השושבינים מיבעי ליה צריך היה לו לומר, ולמה נאמר בלשון "כל שלא נהג"? שהלא אין הדבר תלוי בבעל אלא בבני משפחת הכלה, שהם המביאים את העדים לבדוק אותו.

13 אמר אביי: לעולם תפרש שהמשפט הזה מתייחס ארישא על ראשה ותני ושנה, תקן: "כל שנהג". אמר ליה לו רבא: והא והרי "כל שלא נהג" קתני שנה במפורש, וקשה להפוך את המשמעות רק בגלל הקושי בהבנת הענין. אלא אמר רבא: הכי קאמר כך אמר, כך יש לפרש: כל שלא נהג מנהג גליל בגליל, אלא מנהג יהודה בגליל — אינו יכול לטעון טענת בתולים. רב אשי אמר: לעולם תשנה את המשפט הזה אסיפא על הסוף, ותני ושנה: "כל שלא מושמש". כלומר, מה שאמר "כל שלא נהג" כוונתו שלא נהגו בו במנהג זה של בדיקה ומשמוש.

14 ג משנה אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת כהנים אלמנה שהיא בת כהנים — כתובתה מנה. בית דין של כהנים היו גובין לבתולה בת כהן ארבע מאות זוז כפליים מבתולה אחרת ולא מיחו בידם חכמים.

15 ד גמרא תנא שנה החכם בתוספתא: ואלמנת כהנים — כתובתה מאתים. ומקשים: והאנן תנן והרי אנו שנינו במשנתנו: אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת כהנים כתובתן מנה!

16 אמר רב אשי: שתי תקנות הוו היו, כלומר, תקנות אלה עברו שני שלבים שונים, מעיקרא תקינו מתחילה תיקנו בית דין של כהנים לבתולה בת כהן ארבע מאות זוז, ולאלמנה מנה כמו לאלמנת ישראל.

17 כיון דחזו דמזלזלי בהו שראו שמזלזלים הכהנים בהן, באלמנות תקינו להו מאתן תיקנו להן מאתים זוז בכתובתן, כדי להחשיבן. כיון דחזו דקא פרשין מינייהו שראו שהיו החתנים פורשים מהן מלשאת אלמנות הכהנים, דאמרי שהיו אומרים: עד דנסבינן שאנו נושאים אלמנת כהנים ומתחייבים בכתובה מאתים — ניזיל ניסיב נלך ונישא בתולה בת ישראל, באותו סכום של כתובה, ולא היו נושאים את אלמנות הכהנים. על כן אהדרינהו למלתייהו החזירון לדבריהן, לדינן כמקודם. ואם כן, המשנה והתוספתא מדברות על זמנים שונים, ותקנות שונות באותו נושא.

18 א שנינו שבית דין של כהנים תיקנו כתובה כפולה לבתולות כהנים. אמר רב יהודה אמר שמואל: לא בית דין של כהנים בלבד אמרו, אלא אפילו משפחות המיוחסות בישראל, אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין — עושין, והרשות בידם.

19 מיתיבי מקשים על כך: הרוצה לעשות כדרך שהכהנים עושין, כגון בת ישראל לכהן, ובת כהן לישראל — עושין. ונדייק: כאן מדובר דווקא בבת ישראל לכהן, ובת כהן לישראל הוא דאיכא שיש צד כהונה במשפחת החתן או הכלה. אבל לכאורה בת ישראל לישראל — לא!

20 ומשיבים: בלשון לא מבעיא נצרכה קאמר אמר, וכך יש להבין: לא מבעיא נצרכה לומר בת ישראל לישראל, דלא מצי אמר שאין הוא, החתן, יכול לומר לה: עלויי קא מעלינן ליך מעלה אני אותך במעלות הייחוס על ידי שאני נושא אותך, ולכן מובן שבנות משפחה מיוחסת תרצנה כתובה גדולה יותר, אבל בת ישראל לכהן, דמצי אמר שיכול הכהן לומר לה: עלויי קא מעלינן ליך מעלה אני אותך בייחוס, שהרי את נעשית אשת כהן בנישואיך לי, אימא אמור שלא יוכלו בנות משפחות מיוחסות לגבות מהבעל כתובה מרובה, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאפילו בת ישראל לכהן ממשפחה מיוחסת יכולה לעשות כן, וכל שכן בת ישראל לישראל.

21 ב משנה הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים. היא אומרת: משארסתני לאחר שארסתני נאנסתי, ונסתחפה שדהו. כלומר, ההפסד הוא שלך, כי ברשותך אירע לי הדבר, והרי זה כאילו שטפון סחף את שדך. והוא אומר: לא כי, לא כך היה המעשה, אלא עד שלא ארסתיך נאנסת, והיה מקחי מקח טעות, שרציתי לשאת בתולה — רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת היא. ר' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, כלומר, אין סומכים על דבריה, אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס לפני שהתארסה, ואנו מניחים שהטעתו בזה, עד שתביא ראיה לדבריה שהדבר אירע לאחר האירוסין.

22 ג גמרא אתמר נאמר שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: הבא לחבירו ואומר: "מנה לי בידך", כלומר, אתה חייב לי מנה, והלה הנתבע אומר: איני יודע. רב יהודה ורב הונא אמרי אומרים: במקרה כזה חייב הנתבע, שכיון שאינו מכחיש — חייב לשלם. ורב נחמן ור' יוחנן אמרי אומרים: פטור. ומסבירים את טעמיהם: רב הונא ורב יהודה אמרי אומרים: חייב, וטעמם: ברי ודאי ושמא — ברי עדיף, ומכיון שהתובע טוען טענת ודאי והנתבע אינו טוען טענת ודאי, אלא טענת שמא — טענת ברי עדיפה. רב נחמן ור' יוחנן אמרי אומרים: פטור, ומדוע — אוקי ממונא העמד את הממון בחזקת מריה בעליו, וכיון שהממון נמצא אצל הנתבע, והתובע אינו יכול להביא ראיה, והוא בא רק בטענה בלבד — אין מוציאים ממון בלא ראיה.

23 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: הא הלכה זו של רב הונא ורב יהודה — מקורה בדברי שמואל היא. דתנן שכן שנינו במשנה: אשה פנוייה שהיתה מעוברת, ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה, כלומר, ממי נתעברת? והיא אומרת: עובר זה מאיש פלוני, וכהן הוא ובודאי כשר הוא ביחוסו — רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת לומר שהעובר כשר. ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל.

24 ואמר ליה לו רב שמואל בר יהודה לרב יהודה: שיננא גדול השיניים אמרת לן משמיה אמרת לנו משמו של שמואל: הלכה כרבן גמליאל אף בראשונה. שאף במחלוקת במשנתנו, שהיא הראשונה בסדרת מחלוקות לענין טענות שונות, הלכה כדבריו. ושואלים: מאי מה החידוש אף בראשונה? במה שונה הלכה זו? ומסבירים: אף על גב דאיכא למימר אף על פי שיש מקום לומר במשנתנו אוקי ממונא העמד את הממון בחזקת מריה בעליו, וכיון שהממון של הכתובה הוא בחזקת הבעל, והאשה היא הבאה להוציא ממנו — בכל זאת אמר רבן גמליאל כי טענת ברי של האשה עדיף מטענת שמא של הבעל. שהרי הוא אינו יודע בוודאות מתי נאנסה ואין טענתו אלא טענת שמא.

25 ושואלים: לימא האם לומר כי רב יהודה ורב הונא דאמרי שאומרים, סבורים הם כדעת רבן גמליאל, שטענת ודאי עדיפה מטענת שמא אפילו להוציא ממון מחזקתו, והדין עם התובע. ואילו רב נחמן ור' יוחנן דאמרי שאומרים כדעת ר' יהושע שאין מוציאים ממון בטענה בלבד?

26 ודוחים: אמר לך יכול היה לומר לך רב נחמן: אנא דאמרי אני, מה שאמרתי, זה אפילו כדעת רבן גמליאל. שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר רבן גמליאל התם שם בטענות שבין האיש והאשה, אלא משום דאיכא שיש טענת מגו מתוך, שיש חיזוק לדברי האשה על ידי טענת "מיגו", שמתוך שהיתה האשה יכולה לטעון שלא נאנסה כלל, אלא שהיא מוכת עץ, ולא היתה מגנה את עצמה בכך לפני בעלה, ומתוך שלא טענה כך, אלא הודתה שנאנסה, ודאי אמת בפיה ועלינו להאמין לדבריה. אבל הכא כאן כשתובע ממון מחבירו מאי מה, איזה מגו איכא יש שנבוא להאמינו על פי דבריו בלבד? ולכן יודה אף רבן גמליאל שבתביעה זו אין להאמין לטענת הודאי להוציא ממון המוחזק.

27 אי נמי או גם כן אפשר לחלק בדרך אחרת: עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר רבן גמליאל התם שם במשנתנו אלא דאמרינן אוקמה אחזקה שאומרים אנו העמד אותה, את האשה, על חזקתה וחזקתה שהיא מתחילתה בתולה, והבעל שטוען שלא היתה בתולה עוד לפני הנישואין הוא המנסה להוציא אותה מחזקת הבתולים שלה, אבל הכא, מאי כאן, מה, איזו חזקה אית ליה להאי יש לו לזה שתובע ממון חבירו? ולכן אף רבן גמליאל יודה שאין טענת הוודאי שלו מועילה.

28 ומעירים: הכי נמי מסתברא כדקא משנינן כך גם כן מסתבר לומר כפי שאנו מתרצים שגם רב נחמן הוא שאמר כשיטת רבן גמליאל,