ביאור שטיינזלץ על חולין ט״ז

1 ולכאורה, שני חלקי הברייתא קשיין אהדדי קשים הם זה על זה, שהרי מצד אחד שנינו שהשוחט במחובר — שחיטתו כשרה, ובסוף שנינו שהשוחט בצור היוצא מן הכותל או בקנה העולה מאליו — שחיטתו פסולה! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן כי שאני שונה הדין בין מחובר מעיקרו, כגון צור הבולט מכותל של סלע, או קנה הצומח מאליו, לבין תלוש ולבסוף חברו? ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

2 א אמר מר החכם באותה ברייתא: השוחט במוכני — שחיטתו כשרה. ומקשים: והתניא והרי שנויה ברייתא: שחיטתו פסולה! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה: הא בסרנא דפחרא זו הברייתא שמכשירה עוסקת בסכין שמחוברת לגלגל של יוצר כלי חרס, שהוא מניע את הגלגל ברגלו ומקרב אליו את צואר הבהמה, וכך הוא שוחט, ושחיטה זו כשרה משום שנעשית בכוחו. הא בסרנא דמיא זו שפוסלת עוסקת בגלגל שמונע בכוח המים, ששחיטתו פסולה, מפני שאינה נעשית בכוח אדם.

3 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: הא והא בסרנא דמיא זו וזו עוסקת בגלגל של מים, ולא קשיא ואינו קשה: הא זו מדברת בכח ראשון, שהשחיטה מתבצעת מיד כשמאפשר למים לזרום ולסובב את הגלגל שהסכין קבועה בו, הא זה בכח שני, לאחר שהגלגל הסתובב פעם נוספת מחמת המים.

4 וכי הא וכמו זו שאמר רב פפא לענין אחר: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא ומית מי שכפת את חבירו והיטה לעברו שטף מים ומת — חייב משום רוצח, מאי טעמא מה טעם הדבר? והרי לא הרגו בידים! מפני שגירי דידיה הוא דאהני ביה חיציו שלו הוא שהועילו בו, וכאילו ירה בו חיצים. והוסיף רב פפא: והני מילי ודברים אלה אמורים בכח ראשון, כלומר, שחבירו היה קרוב אליו, ומיד כשאיפשר למים לזרום נחנק על ידם, אבל בכח שני, לאחר שהמים זרמו בעצמם — אין זה מעשה שלו, אלא גרמא בעלמא גורם בלבד הוא, ופטור.

5 ב בענין שעסקנו בו תחילה, מסופר: יתיב ישב רב אחוריה אחרי רבי חייא, ורבי חייא ישב קמיה לפני רבי, ויתיב ויושב היה רבי וקאמר ואומר: מנין לשחיטה שהוא דווקא בתלוש? שנאמר באברהם: "ויקח את המאכלת לשחוט" בראשית כב, י, הרי שצריך לקחת בידו דבר כדי לשחוט בו. אמר ליה לו רב לרבי חייא: מאי קאמר מה הוא אומר? מה טיבה של הוכחה זו? אמר ליה לו: וי"ו דכתיב אאופתא קאמר וי"ו שכתובה על עץ מבוקע אמר, כלומר, דבר שאין בו ממש. ושואלים: והא קרא קאמר והרי מקרא הוא אומר כראיה לדבריו! ומשיבים: קרא זריזותיה המקרא רק את זריזותו של אברהם קא משמע לן משמיע לנו, שהיתה לו סכין מוכנה לידו לשם כך, ואין ללמוד מכאן איך צריכה להיות השחיטה.

6 ג ובענין שחיטה בדבר שהיה תלוש וחיברו, מביאים מה שאמר רבא: פשיטא פשוט לי, דבר שהיה תלוש ולבסוף חברו, לענין עבודה זרה הוי הרי הוא נידון כתלוש. דאמר מר שאמר החכם: המשתחוה לבית שלו — אסרו בהנאה, כדין עבודה זרה, ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך שתלוש ולבסוף חיברו הוי הריהו נחשב מחובר, מדוע נאסר? הרי נאמר בענין עבודה זרה "אלהיהם על ההרים" דברים יב, ב, ומשם דייקו חכמים — ולא ההרים עצמם אלהיהם, שדבר המחובר לקרקע אינו נאסר משום עבודה זרה! אלא מכאן שהתלוש שחיברו, כגון בית הבנוי מאבנים תלושות שחוברו לקרקע, נדון כתלוש.

7 והוסיף רבא, לענין הכשר זרעים ושאר אוכלים לקבלת טומאה — תנאי מחלוקת תנאים היא מה דינו של תלוש ואחר כך חיברו. דתנן ששנינו במשנה: הכופה הופך קערה על הכותל בשביל שתודח, כדי שישטפו אותה הגשמים היורדים על הכותל — הרי זה ב"כי יותן", כלומר, המים שנפלו עליה מכשירים אוכלים לקבלת טומאה. משום שירדו לרצונו על הקערה. אבל אם כפה את הקערה רק בשביל שלא ילקה יינזק הכותל, ואינו מעוניין במים — אינו ב"כי יותן".

8 ויש לשאול: הא גופא קשיא משנה זו עצמה קשה מתוכה, שכן מתחילה אמרת אומר אתה: כפה את הקערה בשביל שתודח הקערה עצמה — הרי זה ב"כי יותן", ונדייק מכאן: הא הרי אם עשה זאת בשביל שיודח הכותל, להביא עליו את מי הגשמים באמצעות הקערה — אין זה ב"כי יותן", שאין מים מכשירים אם חשב עליהם לשם דבר מחובר,

9 והדר תני וחזר ושנה: כפה את הקערה בשביל שלא ילקה הכותל — אינו ב"כי יותן", ומכאן נדייק: הא הרי אם כפאה בשביל שיודח הכותל — הרי זה ב"כי יותן"!

10 ובהסבר הדבר אמר ר' אלעזר: תברא שבורה המשנה, ומי ששנה זו, את ההלכה הראשונה, לא שנה זו, את ההלכה השניה. ונמצא כי יש במשנה זו מחלוקת תנאים, האם כותל, שהוא תלוש וחיברו, נחשב כמחובר או כתלוש, וכדברי רבא. רב פפא אמר: כולה חד תנא כשיטת תנא אחד הוא, הסבור שתלוש וחיברו דינו כתלוש לענין זה. אלא הא הלכה זו, הראשונה שממנה דייקנו שאם רצונו שיודח הכותל אין זה ב"כי יותן", עוסקת בכותל של מערה, שהוא מחובר מתחילתו. הא הלכה זו, השניה שדייקנו ממנה שאם רצינו שיודח הכותל הרי זה ב"כי יותן", עוסקת בכותל בנין, שנבנה מאבנים שהיו תלושות.

11 והכי קאמר וכך הוא אומר: הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח — הרי זה ב"כי יותן", הא הרי אם כפאה בשביל שיודח הכותל — אין זה ב"כי יותן".

12 במה דברים אמורים? בכותל מערה, משום שכותל המערה מחובר לקרקע מעיקרו. אבל בכותל בנין — אם כפאה בשביל שלא ילקה הכותל — הוא שאינו ב"כי יותן", מפני שאינו רוצה במים, הא הרי בשביל שיודח הכותל — הרי זה ב"כי יותן". וממשיכים בדברי רבא.

13 בעי שאל רבא:

14 תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי מה דינו?

15 ומציעים: תא שמע בוא ושמע תשובה לדבר ממה ששנינו בברייתא: היה צור יוצא מן הכותל, או שהיה קנה עולה מאליו ושחט בו — שחיטתו פסולה. והרי הכותל עצמו הוא תלוש ולבסוף חיברו, שנעשה מאבנים שנחצבו "נתלשו"!

16 ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? בכותל מערה, סלע שזיז חד יוצא ממנו, והרי זה מחובר מעיקרו. ומעירים: דיקא נמי מדוייק גם כן הדבר מלשון הברייתא, דקתני שהרי הוא שונה צור דומיא בדומה לקנה שעולה מאליו, שצומח מן הקרקע. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא, ואין מכאן ראיה.

17 ומציעים עוד, תא שמע בוא ושמע תשובה לדבר ממה ששנינו באותה ברייתא: נעץ סכין בכותל ושחט בה — שחיטתו כשרה, הרי שסכין שהיא תלושה וחיברה — כשרה לשחיטה! ודוחים: שאני שונה סכין, דלא מבטל ליה שאינו מבטל אותה לגבי הכותל, שאין אדם מתכוון לעשותה חלק מן הכותל, ולכן הרי זה כשוחט בתלוש.

18 ומציעים, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו שם מתחילה: במחובר לקרקע — שחיטתו כשרה, ובהכרח הכוונה היא לתלוש ולבסוף חיברו, שהרי בהמשך הברייתא שנינו שאם שחט בצור היוצא מן הכותל שחיטתו פסולה! ודוחים: דלמא שמא אין הלכה זו עומדת לעצמה, אלא מה שהוא שונה מיד לאחר מכן: נעץ סכין בכותל ושחט בה, פרושי קא מפרש לה פירוש הוא שמפרש אותה: מאי מה פירוש במחובר לקרקע — בסכין, דלא מבטל ליה שאינו מבטל אותה לכותל, אבל אם נעץ בה צור וכדומה, ושחט בו — שחיטתו פסולה. ולא נפתרה, איפוא, שאלתו של רבא.

19 א ודנים במה שאמר מר החכם בברייתא: נעץ סכין בכותל ושחט בה — שחיטתו כשרה. אמר רב ענן אמר שמואל: לא שנו אלא שהסכין נמצאת למעלה וצואר בהמה למטה, והוא מגביה את הצואר ומוליך ומביא אותו על להב הסכין, אבל כשה סכין למטה וצואר בהמה למעלה — אין זו שחיטה כשרה, כי חיישינן חוששים אנו שמא ידרוס, שהסימנים ייחתכו בגלל כובדה של הבהמה, ולא בדרך הולכה והבאה, ושחיטה פסולה היא.

20 ומקשים: והא קתני והרי הוא שונה בברייתא במפורש: בכל שוחטין, בין בתלוש בין במחובר, בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה, בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה!

21 אמר רב זביד, לצדדין קתני הוא שונה הלכה זו, במקביל לשתי האפשרויות ששנה מתחילה, בתלוש ובמחובר; מה שהוא שונה סכין למטה וצואר בהמה למעלה — הוא דווקא בתלוש, שנוטל סכין בידו ושוחט, ומה שהוא שונה סכין למעלה וצואר בהמה למטה — הוא במחובר. רב פפא אמר הסבר אחר: מה ששנינו ששוחטין אפילו במחובר כשהסכין למטה, הוא בעופא דקליל בעוף, שהוא קל, ואין חשש ללחץ עד שיגרום לדריסה.

22 ב אמר רב חסדא אמר ר' יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא ויש אומרים שבברייתא היא שנויה, חמשה דברים נאמרו בקרומית קליפה של קנה, שהיא חדה, ואנשים משתמשים בה לחיתוך: אין שוחטין בה, מפני שבשעת החיתוך קיסמים נפרדים ממנה וננעצים בקנה ובוושט ופוגמים את השחיטה. ולכן גם אין מלין בה, מחשש סכנה. ואין מחתכין בה בשר שמא יינעצו בתוכו חתיכות קטנות ויבוא לידי סכנה. ואין מחצצין בה שינים, שמא ייפצע בה. ואין מקנחים בה לאחר עשיית צרכים.

23 ודנים בדבר. על מה שנאמר: אין שוחטין בה, תוהים: והתניא והרי שנויה ברייתא מפורשת, בכל שוחטין: בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה! אמר רב פפא: שם מדובר בצמח הקרוי סימונא דאגמא קנה של אגם, שכשהוא מתייבש הריהו מתקשה ואינו נפגם.

24 ועל מה שנאמר: ואין מחתכין בה בשר, מסופר שרב פפא היה מחתך בה קרבי דגים, מפני דזיגי שהם שקופים, ואפשר לראות אם נשארו בהם קיסמים. רבה בר רב הונא היה מחתך בה עופא דרכיך עוף, שבשרו רך, ואין חשש שתיפגם הקרומית ויצאו ממנה קיסמים.

25 ועל מה שנאמר: ואין מקנחין בה, שואלים: תיפוק ליה תצא לו הלכה זו משום שאמר מר החכם: המקנח בכל דבר שהאור האש שולטת בו, כלומר, דבר שמתלקח בקלות — שיניו שבאזור פי הטבעת נושרות! אמר רב פפא: לא בקינוח לאחר עשיית צרכים מדובר, אלא לקינוח פי מכה פצע מן הדם או מלכלוך קאמרינן אומרים אנו.

26 ג שנינו במשנה: הכל שוחטין, ולעולם שוחטין. ומבארים: מה שנאמר הכל שוחטין כוונתו: הכל דינו בשחיטה, ואפילו עוף.

27 ועל מה ששנינו: לעולם שוחטין, שואלים: מאן תנא מיהו התנא שלשיטתו נאמר דבר זה? אמר רבה: שיטת רבי ישמעאל היא. דתניא ששנויה ברייתא על הפסוק: "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וכו' בכל אות נפשך תאכל בשר" דברים יב, כ, ר' ישמעאל אומר: לא בא הכתוב אלא להתיר להם שחיטה ואכילה של בשר תאוה, כלומר, בשר חולין.

28 שבתחלה, כשהיו ישראל במדבר והוקם המשכן, נאסר להם בשר תאוה, ומי שרצה לאכול בשר צריך היה לשחוט את הבהמה כקרבן בחצר המשכן, ואינו אוכלו אלא לאחר שהכהנים זורקים מדמו ומקריבים את אימוריו על המזבח. משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה, והיו רשאים לשחוט ולאכול בכל מקום.

29 והוסיף רבה: ועכשיו שגלו מן הארץ יכול יחזרו לאיסורן הראשון? לכך שנינו במשנתנו: לעולם שוחטין בשר חולין.

30 מתקיף לה מקשה על כך רב יוסף: האי זה הביטוי "לעולם שוחטין" אינו מתאים לפירוש זה, אלא לעולם שוחטין ואוכלין מבעי ליה צריך היה לו לומר, שהרי עיקר ההיתר הוא האכילה, ולא השחיטה! ועוד, מעיקרא מאי טעמא איתסר מתחילה, במדבר, מה טעם נאסר עליהם בשר תאוה — משום דהוו מקרבי שהיו קרובים למשכן, ויכולים היו לאכול בשר כקרבן, כסמוכים על שולחנו של מקום, ולבסוף כשנכנסו לארץ מאי טעמא אישתרו מה טעם הותרו — משום דהוו מרחקי שהיו רחוקים מהמשכן,