ביאור שטיינזלץ על חולין ט״ו

1 כל נרות של מתכת מטלטלין בשבת, ואפילו ישנים, משום שהם אינם מאוסים כנרות של חרס, חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת, שהיה דולק כשנכנסה השבת, שהוא מוקצה מחמת איסור כיבוי.

2 ודוחים: ודלמא שאני התם ושמא שונה שם, שהוא מוקצה מפני דהוא דחי ליה שהוא עצמו דחה אותו בידים, שהדליק את הנר ובכך הקצה אותו. אבל בהמה — לא הוא הקצה אותה, ושמא משנשחטה הותרה!

3 אלא אמר רב אשי: מה שאמר רב שבהמה שנשחטה בשבת אסורה בשבת עצמה, ולשיטת ר' יהודה, אין זה משום הכנה ולא משום מוקצה, אלא משום הנאה ממעשה איסור בשבת, וכשיטת רבי יהודה בעניין מבשל היא. דתנן ששנינו בברייתא: המבשל בשבת, אם עשה זאת בשוגג — יאכל בשבת ממה שבישל, במזיד — לא יאכל, אלו דברי רבי מאיר.

4 רבי יהודה אומר: בישל בשוגג — יאכל במוצאי שבת, במזיד — לא יאכל עולמית.

5 רבי יוחנן הסנדלר אומר: אם בשוגג — יאכל התבשיל למוצאי שבת, ואולם רק לאחרים ולא לו, במזיד — לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. ולפי רב יש לפרש את משנתנו לשיטת ר' יהודה כששחט בשוגג, ובאופן זה שחיטתו כשרה, ואולם הבהמה אסורה בשבת עצמה.

6 ושואלים: ונוקמה ונעמיד אותה, את משנתנו לדעת רב, בשוחט בשבת במזיד, וכשיטת רבי מאיר!

7 ודוחים: לא סלקא דעתך לא יעלה על דעתך לומר כן, דקתני שהרי הוא שונה כאחת שוחט בשבת וביום הכיפורים, ומשם נלמד כי דין השבת הוא דומיא בדומה ליום הכפורים, מה יום הכפורים לא שנא אינו שונה אם היה זה בשוגג ולא שנא ואינו שונה במזיד — לא אכיל אינו אוכל, שהרי כל אכילה נאסרה בו, אף הכא נמי אף כאן, בשבת, גם כן, לא שנא אינו שונה בשוגג ולא שנא ואינו שונה במזיד — לא אכיל אינו אוכל.

8 ושואלים: ומי מצית מוקמת לה והאם יכול אתה להעמיד אותה, את משנתנו בשוגג וכשיטת רבי יהודה? והא והרי "אף על פי שמתחייב בנפשו" קתני הוא שונה, ואין אדם חייב מיתה אלא אם עשה במזיד! ומשיבים: הכי קאמר כך הוא אומר: השוחט בשוגג בשבת וביום הכיפורים, אף על פי שבמזיד מתחייב בנפשו הוא, הכא כאן שעשה בשוגג — שחיטתו כשרה.

9 ושואלים: ונוקמה ונעמיד אותה, את משנתנו בין בשוגג ובין במזיד, וכדעת רבי יוחנן הסנדלר שאמר: לא שנא אינו שונה אם בישל בשוגג ולא שנא ואינו שונה אם עשה במזיד — לא אכיל אינו אוכל בשבת עצמה! ומשיבים: רבי יוחנן הסנדלר קמפליג מחלק במוצאי שבת, שהוא מתיר לאחרים ולא לו, ואילו התנא דידן שלנו "שחיטתו כשרה" קתני הוא שונה, ומשמע — לא שנא אינו שונה לו ולא שנא ואינו שונה לאחרים.

10 א מסופר, תני תנא קמיה שנה חוזר המשניות לפני רב: המבשל בשבת, בשוגג — יאכל, במזיד — לא יאכל, ומשתיק ליה והיה משתיק אותו רב, משום שטעות היא.

11 ושואלים: מאי טעמא משתיק ליה מה טעם היה משתיק אותו? אילימא אם תאמר משום דסבירא ליה שסבור הוא, רב כרבי יהודה, ואילו התנא תני שנה כרבי מאיר, וכי משום דסבירא ליה שסבור הוא כרבי יהודה, מאן דתני מי ששונה כדעת רבי מאיר נחשב כטועה ומשתיק ליה היה משתיק אותו?!

12 ועוד יש לשאול לעצם הדבר, מי סבר לה והאם סבור רב כרבי יהודה? והאמר והרי אמר רב חנן בר אמי: כי מורי להו כאשר היה מורה רב לתלמידיה לתלמידיו הלכה למעשה — מורי להו היה מורה להם בענין מבשל בשבת כדעת ר' מאיר, וכי דריש בפירקא וכאשר היה דורש לרבים — דריש היה דורש כרבי יהודה, משום שחשש מעמי הארץ שיזלזלו במלאכת שבת!

13 וכי תימא ואם תאמר: התנא בפירקיה תנא קמיה חוזר המשניות בזמן הדרשה בציבור שנה לפניו כשיטת ר' מאיר, ולכן השתיק אותו, כדי שלא ילמדו מכך עמי הארץ — דבר זה קשה לומר, אטו כולי עלמא לתנא צייתי וכי הכל לחוזר המשניות הם מקשיבים לשמוע מה אמר? והלוא לאמורא צייתי הם מקשיבים, לחכם הממונה להשמיע לרבים את דברי רב, והוא הרי שומע מפי רב כדברי ר' יהודה, וכך היה משמיע לרבים!

14 אמר רב נחמן בר יצחק: כך הוא טעמו של דבר, התנא חוזר המשניות שוחט תנא קמיה שנה לפני רב: השוחט בשבת, בשוגג — יאכל, במזיד — לא יאכל. אמר ליה לו רב: מאי דעתיך מה דעתך? כשיטת מי אתה שונה, כשיטת רבי מאיר? והרי עד כאן לא קשרי לא שמענו שהתיר רבי מאיר שיאכל בשבת אם עשה בשוגג, אלא במבשל, מפני שמאכל שלא נתבשל ראוי על כל פנים לכוס לכסיסה, ללעיסה, ולא היה מוקצה כשנכנסה השבת, אבל שוחט, שאין הבשר ראוי לכוס לפני שחיטה — לא התיר, שהרי היה מוקצה כשנכנסה השבת!

15 ומקשים: והא מתניתין והרי משנתנו ששוחט הוא, ואמר רב הונא, דרש חייא בר רב משמיה משמו של רב: אסורה הבהמה באכילה ליומא לאותו יום, ונסבין חבריא למימר ונטו בני החבורה של החכמים לומר ששיטת רבי יהודה היא, ומשמע: הא אבל רבי מאיר שרי מתיר בכגון זה, ואינו חושש למוקצה!

16 ומשיבים: כי שרי כאשר מתיר רבי מאיר,

17 הרי זה כגון שהיה לו חולה שיש בו סכנה מבעוד יום, שמצוה לשחוט בשבילו אפילו בשבת, ולכן לא היה בבהמה איסור מוקצה, שהרי זה כאילו יועדה לכך.

18 ושואלים: אי הכי אם כך, אם בזה מדובר, מאי טעמא מה הטעם של רבי יהודה דאסר שאוסר? ומשיבים: הכוונה היא כגון שהיה לו חולה בערב שבת והבריא בינתיים, שאף על פי שאיסור מוקצה לא היה כאן, מכל מקום איסור שחיטה בשבת יש כאן, ולדעת ר' יהודה גם אם עשה כן בשוגג הרי זה אסור בשבת עצמה.

19 ושבים לעיקר הענין, ואומרים: ומה שהסברנו שרב השתיק את התנא על שלא הבחין בין מבשל בשבת לשוחט בשבת, הריהו כי הא כמו זו שאמר רב אחא בר אדא אמר רב, ואמרי לה ויש אומרים שאמר רבי יצחק בר אדא אמר רב: השוחט בשבת לצורך חולה שחלה חולי שיש בו סכנה בשבת — אסור לבריא לאכול מן הבשר, המבשל לחולה שחלה בשבת בשר בהמה שנשחטה מערב שבת — מותר לבריא לאכול ממנו.

20 מאי טעמא מה טעם ההבדל? האי זה הבשר שאינו מבושל ראוי היה לכוס אותו גם לפני הבישול, ולא היה מוקצה בכניסת השבת, ואילו האי זה שלא נשחט קודם השבת אינו ראוי לכוס קודם השבת, שהרי הוא אבר מן החי והוא נעשה מוקצה בכניסת השבת.

21 אמר רב פפא: פעמים שגם השוחט בשבת מותר לבריא לאכול מן הבשר — כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, והבהמה עמדה לשחיטה בכניסת השבת, ולא היתה מוקצה. ומצד שני, פעמים שמבשל בשבת אסור לבריא לאכול מן המבושל — כגון שקצץ לו בשבת דלעת מן המחובר ובישל אותה, מפני שהיתה מוקצה מחמת האיסור לקוצצה.

22 אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא הלכה היא: השוחט לחולה בשבת — מותר לבריא לאכול מן הבשר באומצא, כלומר, בשר חי, מאי טעמא מה טעם הדבר? כיון שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט — אדעתא דחולה קא שחיט כאשר הוא שוחט — על דעת החולה הוא שוחט, שהרי גם אם החולה אוכל מעט צריך לשחוט עבורו בהמה שלימה, וכיון ששחט בהיתר — מותר גם לאחרים. אבל המבשל לחולה בשבת — אסור לבריא לאכול מן התבשיל, והטעם הוא: גזירה שמא ירבה יוסיף לתבשיל גם בשבילו.

23 א משנה השוחט בשפתו החלקה של מגל יד, ששפתו האחת חלקה והשניה משוננת, או בצור אבן חדה, או בקנה שנחתך לאורכו ושפתו חדה — שחיטתו כשרה.

24 הכל שוחטין, ולעולם שוחטין, ובכל שוחטין בכל דבר שחותך חוץ ממגל קציר והמגירה משור, והשינים כשהן קבועות בעצם הלחי של בהמה, והציפורן, שאין שוחטים בהם מפני שהם חונקין ולא חותכים, שיש להם פגימות הנאחזות בסימנים הקנה והושט וקורעות אותם.

25 ב גמרא שנינו במשנה "השוחט" במגל יד בצור ובקנה, ומשמע: בדיעבד — אין כן, שחיטתו כשרה, אבל לכתחלה — לא ישחט באלה. ושואלים: בשלמא נניח במגל יד מובן הטעם — דלמא אתי למעבד באידך גיסא שמא יבוא לשחוט בצד האחר המשונן, אלא צור וקנה שהיו חדים האם לכתחלה לא שוחטים בהם? ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה לכך ממה ששנינו בברייתא: בכל שוחטין, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה!

26 ומשיבים, לא קשיא אין זה קשה: כאן שמשמע ששוחטים לכתחילה — מדובר בתלוש, כאן שמשמע שהדבר נאסר לכתחילה — מדובר במחובר, כששוחט על ידי צור או קנה המחובר לקרקע, וכשיטת ר' חייא. שאמר רב כהנא: השוחט באמצעות דבר המחובר לקרקע — רבי פוסל ור' חייא מכשיר; והרי עד כאן לא שמענו שקא מכשיר רבי חייא במחובר אלא בדיעבד, אבל לכתחלה לא.

27 ושואלים: במאי אוקימתא במה העמדת לפי זה את המשנה? כדעת רבי חייא ודיעבד; אלא הא דתניא זו ששנויה בברייתא: בכל שוחטין לכתחילה, בין בתלוש, בין במחובר, בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה, בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה, מני כשיטת מי היא? לא כשיטת רבי ולא כשיטת ר' חייא, שכן אי אם לשיטת ר' חייא — הרי בדיעבד אין כן השחיטה כשרה, אבל לכתחלה — לא יעשה כן, אי אם לשיטת רבי — בדיעבד נמי גם כן לא כשרה השחיטה!

28 ומשיבים: לעולם תפרש שברייתא זו היא כשיטת רבי חייא, והוא מתיר לשחוט במחובר אפילו לכתחלה, והאי דקמיפלגי וזה שנחלקו בדיעבד, כפי שאמר רב כהנא — הרי זה כדי להודיעך כחו של רבי, שהוא אוסר אפילו בדיעבד.

29 ושואלים: אלא, לפי זה, מתניתין דקתני משנתנו שהוא שונה בה: "השוחט", ומשמע: בדיעבד — אין כן, לכתחלה — לא, מני כשיטת מי היא? לא שיטת רבי ולא שיטת רבי חייא, שכן אי אם שיטת רבי חייא — הרי אמרת שלדעתו אפילו לכתחלה מותר לשחוט במחובר, אי אם שיטת רבי — הרי בדיעבד נמי גם כן לא מכשיר!

30 ומשיבים: לעולם יש לפרש שלשיטת רבי חייא שוחטים במחובר ואפילו לכתחלה, ומתניתין דקתני ומשנתנו שהוא שונה בה "השוחט", ומשמע ששחיטה במחובר כשרה רק בדיעבד — שיטת רבי היא.

31 ושואלים: אם כן, קשיא קשה מדברי רבי על דברי רבי, שהרי במחלוקתו עם ר' חייא מפורש שהוא פוסל אפילו בדיעבד! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה: כאן ששנינו שהוא פוסל בדיעבד — מדובר כששוחט בדבר שהוא מחובר מעיקרו, כאן ששנינו שהוא מכשיר בדיעבד — מדובר כששוחט בדבר שהיה תלוש ולבסוף חיברו.

32 ומוסיפים: ומנא תימרא דשני לן ומנין תאמר ששונה לנו, שיש הבדל בהלכה בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חיברו? דתניא ששנויה ברייתא: השוחט באמצעות מוכני סוג של מכונה שקבועה בה סכין — שחיטתו כשרה, וכן השוחט במחובר לקרקע — שחיטתו כשרה, וכן אם נעץ סכין בכותל כשהלהב בולט החוצה ושחט בה, שהוליך והביא את צואר הבהמה עליה — שחיטתו כשרה. אבל אם היה צור יוצא בולט כמין זיז מן הכותל, או קנה עולה מאליו מן הקרקע, ושחט בו — שחיטתו פסולה;