ביאור שטיינזלץ על חולין ב׳

1 א משנה הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן שאינם שוחטים, שמא יקלקלו את שחיטתן, שהרי אינם בני דעת. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן ששחטו כדין — שחיטתן כשרה.

2 ב גמרא ושואלים: אם מדייקים בלשון המשנה נמצא שיש בה סתירה, שמתחילה התנא שונה: "הכל שוחטין" — משמע שהכל ראויים לשחוט לכתחלה, ואחר כך שנה: "ושחיטתן כשרה", כלומר, רק בדיעבד!

3 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי וכי כל מקום ששנינו "הכל עושים כך וכך" רק לשון לכתחלה הוא, ולא דיעבד? אלא מעתה, מה ששנינו: הכל ממירין, כלומר, עושים תמורה בקדשים, שאומר על בהמת חולין שתהיה תמורת בהמת קדשים מסויימת, אחד האנשים ואחד הנשים, הכי נמי כך גם כן תאמר שלכתחלה הוא שממירים? והא כתיב והרי נאמר בתורה במפורש: "לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב" ויקרא כז, י!

4 ומשיבים: התם שם יש מובן אחר לדבר, כדקתני טעמא כמו שהוא שונה באותה משנה את הטעם: לא שהאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר — מומר, שהקדושה חלה גם על מה שהמיר בו, וסופג לוקה את הארבעים מלקות מן התורה, שעבר על האיסור של "לא ימיר אותו".

5 ועוד הקשה רב אחא, אלא לפי זה, מה ששנינו: הכל מעריכין, כלומר, נודרים למקדש ערכו של אדם הקצוב בתורה לפי גילו ומינו, ונערכין, שניתן לנדור בערכו של כל אדם, וכן הכל נודרין למקדש דמיו שוויו בשוק של אדם, ונידרין שאפשר לנדור דמיו של כל אדם, הכי נמי כך גם כן תאמר שהכוונה היא שלכתחלה מעריכים ונודרים? והא כתיב והרי נאמר: "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא" דברים כג, כג, ומשמע מכאן שראוי שלא לנדור;

6 וכתיב ונאמר עוד בפסוק אחר: "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" קהלת ה, ד, ותניא ושנויה ברייתא על כתוב זה: טוב מזה ומזה — מי שאינו נודר כל עיקר, אלו דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר: טוב מזה ומזה — מי שנודר ומשלם. ואפילו ר' יהודה שאמר שטוב להיות נודר ומשלם, לא קאמר אינו אומר דברים אלה אלא באומר "הרי זו", שנודר בהמה מסויימת לקרבן, שאין חשש שיעבור על נדרו, שאף אם אירעה תקלה ונגנבה הבהמה או אבדה — אינו חייב להביא אחרת במקומה.

7 אבל אם אמר "הרי עלי עולה" שקיבל על עצמו חובה להביא בהמה לקרבן, ולא בהמה מסויימת, גם לדעת ר' יהודה לא יעשה כן לכתחילה. הרי שמה ששנינו ש"הכל מעריכין" ו"הכל נודרין" אינו לכתחילה. ויש לפרש כן גם את "הכל שוחטין" ולא תיקשה לך לשון משנתנו! השיב רב אשי:

8 ואלא תאמר כי כל מקום שכתוב "הכל" לאו לא לכתחלה הוא? אלא לפי זה, מה ששנינו: הכל חייבים בסוכה, וכן הכל חייבין בציצית, הכי נמי כך גם כן תאמר דלאו שאין כוונתו לכתחלה?

9 השיב רב אחא: במקום שנאמר "הכל חייבין" לא קאמינא אין אני אומר, ששם ברור שהכוונה היא לכתחילה. הוסיף וטען רב אשי: לדבריך אם כן כאשר לא נאמר "הכל חייבין" אין זה לכתחילה, ואלא מעתה, מה ששנינו: הכל סומכין על הקרבנות הטעונים סמיכה, אחד האנשים ואחד הנשים, הכי נמי כך גם כן תאמר דלאו שאינו לכתחלה? והא כתיב והרי נאמר: "וסמך ידו... ונרצה לו לכפר עליו" ויקרא א, ד!

10 השיב רב אחא: אין כן, באמת, איכא יש פעמים ש"הכל" כוונתו לכתחלה, ואיכא ויש פעמים ש"הכל" כוונתו אף דיעבד. אלא "הכל שוחטין" דהכא של כאן ממאי ממה, מנין אתה יודע שלכתחלה הוא, דתקשי שיקשה לך הדבר? דלמא שמא בדיעבד הוא, ולא תקשי תקשה לך, שאין כאן סתירה, אלא "הכל שוחטים ושחיטתן כשרה" כולו בדיעבד!

11 אמר ליה לו רב אשי לרב אחא: עיקר שאלתי אינה ממשמעות לשון "הכל", אלא אנא אני הביטוי "שחיטתן כשרה" קשיא קשה לי, שכן מדקתני ממה שהוא שונה "שחיטתן כשרה" שמשמעו בדיעבד, מכלל הדברים אתה מבין שמה שנאמר מתחילה "הכל שוחטים" — לכתחלה הוא, דאי שאם תאמר שגם זה בדיעבד, תרתי פעמיים בדיעבד למה לי? אלא ודאי ראשיתה לכתחילה וסופה דיעבד, ואם כן הדברים סותרים.

12 א כדי ליישב את הסתירה מביאים כמה אופנים להסביר את המשנה. אמר רבה בר עולא, הכי קתני כך הוא שונה, כך יש להסביר: הכל שוחטין — ואפילו הטמא שוחט לכתחילה בחולין. ותחילה תוהים: טמא בחולין מאי למימרא מה לומר, מה החידוש בזה, שהרי אין איסור לטמא דברי חולין! ומשיבים: מדובר בחולין שנעשו על טהרת הקדש, שנזהר בהם שיהיו בטהרה כאילו היו קדשים, וקסבר וסבור הוא תנא זה כי חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו נחשבים, שדנים בהם בהרחקה מן הטומאה כאילו היו ממש קדשים.

13 ולפיכך, הטמא שרוצה לשחוט בהמת חולין בטהרה כיצד הוא עושה? מביא סכין ארוכה ושוחט בה, כדי שלא יגע הטמא בגופו בבשר.

14 וממשיכים לפי שיטה זו את הסבר המשנה: ובמוקדשים לא ישחוט לכתחילה אף בסכין ארוכה, שמא יגע בבשר, ומכל מקום אם שחט ואומר "ברי ברור לי שלא נגעתי" — הרי שחיטתו כשרה והוא מה ששנינו במשנה "ושחיטתן כשרה".

15 וממשיכה המשנה: חוץ מחרש שוטה וקטן, שאפילו בחולין גרידי בלבד, שאינם עשויים על טהרת הקודש, דיעבד נמי גם כן לא, אין שחיטתם כשרה, ומדוע? שמא ישהו ויפסיקו באמצע פעולת השחיטה, ויפסלו אותה, או שמא ידרסו ידחקו את הסכין על הקנה והוושט, וכך ישחטו ולא על ידי הולכה והבאה, וכן שמא יחלידו יתחבו את הסכין בין הקנה לוושט ויחתכו, שבכל אלה השחיטה פסולה.

16 ושואלים: אם כן, מה שנאמר מיד אחר כך: וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם — שחיטתם כשרה, אהייא על מה נאמר? אילימא אם תאמר שהוא מדבר על חרש שוטה וקטן, מדוע הוא שונה בלשון זו? והרי עלה קאי עליה על הלכה זו הוא עומד, מתייחס, ששנינו: חוץ מחרש שוטה וקטן — ואם כן "ואם שחטו" מיבעי ליה צריך היה לו לומר! אלא תאמר כי מה שנאמר "וכולן" בא להוסיף על חרש שוטה וקטן גם טמא ששחט בחולין — הא אמרת הרי אמרת שטמא בחולין אפילו לכתחלה נמי שחיט גם כן שוחט, ואינו צריך שאחרים יראו אותו בשחיטתו!

17 ואלא תאמר שהכוונה היא לטמא ששחט במוקדשים — הלוא באומר "ברי לי שלא נגעתי" סגי די לו ואין צריך שיראו אותו! ומשיבים: מדובר כאן בטמא ששחט במוקדשים, אלא דליתיה קמן דנשייליה שאינו נמצא לפנינו שאפשר יהיה לשאול אותו אם נגע, ולכן הוצרכה המשנה לומר שאם אחרים ראוהו שוחט כראוי — שחיטתו כשרה.

18 ושואלים: וכי האי דין זה לגבי טמא במוקדשים שאם שחט שחיטתו כשרה, מהכא נפקא מכאן יוצא, נלמד? מדיוקה של משנתנו? והלוא מהתם נפקא משם, ממסכת זבחים הוא יוצא, ששנינו במפורש: כל הפסולין לעבודת הקרבנות ששחטו קרבן — שחיטתן כשרה, לפי שהשחיטה כשרה בזרים שאינם כהנים, בנשים, ובעבדים, ובכהנים טמאים, ואפילו בקדשי קדשים, ובלבד שלא יהיו טמאין נוגעין בבשר!

19 ומשיבים: הכא כאן הלכה זו שלפנינו היא עיקר הדין. התם שם, איידי דתנא מתוך ששנה שאר פסולין — תנא נמי שנה גם כן טמא במוקדשים. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: התם שם הוא עיקר הדין, שהרי בקדשים קאי הוא עומד, עוסק. הכא כאן, איידי דתנא מתוך ששנה דין של טמא בחולין שנעשו על טהרת הקודש — תני נמי שנה גם כן דין טמא במוקדשים.

20 לגופם של הדברים שואלים: האי זה הטמא שעוסקים בו במשנה, דאיטמא במאי שנטמא במה? אילימא דאיטמי אם תאמר שנטמא במת, מה יועיל שישחט בסכין ארוכה? הלוא "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב" במדבר יט, טז אמר רחמנא אמרה התורה,