שלטי הגיבורים על קידושין ב׳

1 ואם נתן הוא ואמרה היא אם היה מדבר עמה על עסקי קדושין הוי ודאי קדושין ואם לאו הוי ספק קדושין וכתב הרמ"ה ז"ל כ"ש שאם ענה הבעל הן בשעת נתינה דהוי ודאי קדושין אפילו אם אין עסוקין באותו ענין:

2 לשון ריא"ז נתן לה כסף או שוה כסף וא"ל הריני בעליך הריני ארוסיך אינה מקודשת ואינה צריכה ממנו גט שנאמר כי יקח איש אשה ולא שיקח עצמו וכן נראה בעיני שאם נתן הקדושין לאביה ולא אמר הרי בתך מקודשת לי אלא הרי את חמי אין כאן קדושין כלל כי יקח איש אשה אמרה תורה שתהא הקיחה לאשה ולא לאביה ומעשה בא לידינו על דבר זה וכך הורינו אמר לה הרי את חרופתי בארץ יהודה מקודשת שכן בארץ יהודה קורין לארוסה חרופה וכן בשאר לשונות העמים צריך לדקדק בכל לשון שקורין בו אישות ואירוסין:

3 כתב הסמ"ג משום הכי פירש ר' עזריאל דהא דאמר רבא כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהיה לו עסק ר"ל לא יהיה לו עסק לדבר עם הנשים מקדושין או מגרושין פן תהיה מקודשת או מגורשת והוא לא ידע. כתב הטור אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינו כלום ואם היה מדבר עמה על עסקי קדושין הוו ודאי קדושין אבל אם קדש תחלה אשה אחת קדושין גמורים ואמר לאחרת בפניה תהא מקודשת ולא אמר לי ידים מוכיחות נינהו וחוששין לקדושין: לשון ריא"ז היה מדבר עם האשה על עסקי קדושיה ונתן לה קדושין סתם ולא פירש הרי זו מקודשת ואם פסקו מלדבר בענין קדושין אע"פ שעסוקין לדבר קרוב לאותו ענין כגון שמדברים על עסק נדוניא או שאומרים פלוני קדש פלונית וכיוצא בדברים האלו הואיל ולא היה מדבר בשעת קדושין על עסקי קדושיה ממש אינה מקודשת:

4 הגה"ה הרא"ש פסק דאם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי אף גיטא לא בעיא ואם היה מדבר עמה על עסקי קדושין לקדש לו ונתן לה כסף ואמר הרי את מקודשת ולא אמר לי מסתברא מה שמדבר עמה תחלה שתתקדש לו הוי הוכחה טפי מנזיר עובר לפניו:

5 כתב הטור היה לו מלוה על אחרים וא"ל הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה במעמד שלשתן מקודשת אפילו הוא מלוה על פה אבל אם לא א"ל במעמד שלשתן אפילו הוא מלוה בשטר והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ובמסירה אינה מקודשת אלא שמין הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ודאי ואם לאו הוי ספק קדושין:

6 בעל העיטור כתב שאין בו איסור אא"כ אמר לה הריני מלוה לך מנה עד זמן פלוני על מנת שתתקדש לי בההיא הנאה וכיון דלא קץ לה לאו רבית הוא אלא אבק רבית עד דאמר לה ד' בה' וכן כתב ר"ח שאם היה לו מלוה בידה ומרויח לה הזמן ומקדש בה אינה מקודשת אלא כשמלוה לה עתה עד זמן פלוני וכ' הרמ"ה וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אם קדשה בהרוחת זמן מלוה דמעקרא הוי ספק קדושין ולא שריא לעלמא בלא גט ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם:

7 כתב סמ"ג בשם רבינו שמשון דהוא הדין נמי שקדשה במחילת מלוה דהויא מקודשת: לשון ריא"ז היתה חייבת לו מנה עד ניסן והרויח לה זמן החוב עד תשרי וקדשה בהנאה זו שעשה לה להרויח לה הזמן הרי זו מקודשת שהרי לא היה דעתה להתקדש במנה של מלוה אלא בנחת רוח שעשה לה להרחיב הזמן וכל נחת רוח שעושה האיש לאשה בעת הקדושין שיש בו ש"פ הרי היא כנתינת כסף אבל אמרו חכמים אסור לעשית כן מפני הערמת רבית שנראה כמקבל ממנה הנאת פרוטה על שממתין אותה מן החוב. מחל לה החוב וקידשה בהנאת מחילה הרי זו מקודשת בהיתר שאין לך נחת רוח גדול מזה שמחל לה החוב לגמרי ולא היה דעתה להתקדש במנה אלא בהנאת מחילה שיש בהנאה זו משוה פרוטה ולמעלה כמו שביאר מז"ה בפסקיו:

8 כתב סמ"ג בשם ריב"א דהמקדש במלוה אפילו לא החזיר לה עדיין המשכון מקודשת כשאמר לה הרי את מקודשת לי במלוה פלוני שעל משכונך שאע"פ שהמקדש במלוה אינה מקודשת מפני שלהוצאה נתנה מ"מ כשיש עליה משכון נחשבת כאילו היא בעין ומיי' כתב דצריך שיחזיר לה המשכון וכן כתב הרמ"ה דוקא כשהחזיר לה המשכון וכתב עוד דוקא דמטא לידיה דמקדש בתורת משכון אבל אי לא מטא לידיה בתורת משכון אף על גב דמדינא מצי למתפסיה אזוזי כל כמה דלא גלי דעתיה דנקיטי ליה בתורת משכון אינה מקודשת ואם יש לו מלוה אצל אחרים ויש לו משכון מהם וקדשה בו גם בזה כתב מיי' שבכל ענין מקודשת והרא"ש כתב דוקא שמשכנו שלא בשעת הלואה אבל אם משכנו בשעת הלואתו אינה מקודשת: לשון ריא"ז אבל הנותן מנה לאשה לשם קדושין על מנת שתחזירהו לו אינה מקודשת הואיל ומחזרת לו דומה לתפיסת קנין גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ונראה בעיני שאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם שקדושי הראשון קדושי תורה הן אלא שחכמים בטלום משום גזרה כמב"ה: