מקור קידושין י״א
1 עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה, מִשּׁוּם דְּעוּלָּא.
2 וּבֶן בַּג בַּג? סִימְפּוֹן, בַּעֲבָדִים לֵית לֵיהּ. אִי מוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי הוּא – הָא קָא חָזֵי לֵיהּ. אִי מִשּׁוּם מוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר – מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינֵּיהּ? לִמְלָאכָה קָא בָעֵי לֵיהּ לָא אִיכְפַּת לֵיהּ.
3 נִמְצָא גַּנָּב אוֹ קוּבְיוּסְטוּס – הִגִּיעוֹ. מַאי אָמְרַתְּ, לִסְטִים מְזוּיָּין אוֹ נִכְתַּב מוּכְתָּב לַמַּלְכוּת? הָנְהוּ קָלָא אִית לְהוּ!
4 מִכְּדִי, בֵּין לְמָר וּבֵין לְמָר לָא אָכְלָה, מַאי בֵּינַיְיהוּ?
5 אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: קִיבֵּל, מָסַר, וְהָלַךְ.
6 בְּכֶסֶף, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּדִינָר וְכו׳. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי? אָמַר רַבִּי זֵירָא: שֶׁכֵּן אִשָּׁה מַקְפֶּדֶת עַל עַצְמָהּ, וְאֵין מִתְקַדֶּשֶׁת בְּפָחוֹת מִדִּינָר.
7 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, כְּגוֹן בְּנָתֵיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי, דְּקָפְדָן אַנַּפְשַׁיְיהוּ, וְלָא מִקַּדְּשָׁן בְּפָחוֹת מִתַּרְקְבָא דְּדִינָרֵי, הָכִי נָמֵי דְּאִי פָּשְׁטָה יָדָהּ וְקִבְּלָה חַד זוּזָא מֵאַחֵר, הָכִי נָמֵי דְּלָא הָווּ קִדּוּשִׁין?
8 אֲמַר לֵיהּ: פָּשְׁטָה יָדָהּ וְקִבְּלָהּ לָא קָאָמֵינָא, כִּי קָאָמֵינָא, דְּקַדְּשַׁהּ בְּלֵילְיָא, אִי נָמֵי דְּשַׁוִּיָה שָׁלִיחַ.
9 רַב יוֹסֵף אָמַר: טַעְמַיְהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: כׇּל כֶּסֶף הָאָמוּר בַּתּוֹרָה – כֶּסֶף צוֹרִי, וְשֶׁל דִּבְרֵיהֶם – כֶּסֶף מְדִינָה.
10 גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: כׇּל כֶּסֶף הָאָמוּר בַּתּוֹרָה – כֶּסֶף צוֹרִי, וְשֶׁל דִּבְרֵיהֶם – כֶּסֶף מְדִינָה. וּכְלָלָא הוּא?
11 וַהֲרֵי טַעֲנָה, דִּכְתִיב: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר״, וּתְנַן: שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין, הַטַּעֲנָה – שְׁתֵּי כֶּסֶף, וְהַהוֹדָאָה – שָׁוֶה פְרוּטָה.
12 הָתָם דּוּמְיָא דְּכֵלִים, מָה כֵּלִים שְׁנַיִם – אַף כֶּסֶף שְׁנַיִם, וּמָה כֶּסֶף דָּבָר חָשׁוּב – אַף כֵּלִים דָּבָר חָשׁוּב.
13 וַהֲרֵי מַעֲשֵׂר, דִּכְתִיב: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״, וּתְנַן: הַפּוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי! ״כֶּסֶף״ ״הַכֶּסֶף״ – רִיבָּה.
14 וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ, דִּכְתִיב: ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְרוּטָה – מְחוּלָּל! הָתָם נָמֵי, ״כֶּסֶף״ ״כֶּסֶף״ יָלֵיף מִמַּעֲשֵׂר.
15 וַהֲרֵי קִידּוּשֵׁי אִשָּׁה, דִּכְתִיב: ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ״, וְגָמַר ״קִיחָה״ ״קִיחָה״ מִשְּׂדֵה עֶפְרוֹן, וּתְנַן: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְרוּטָה. נֵימָא רַב אַסִּי דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי?!
16 אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: כׇּל כֶּסֶף קָצוּב הָאָמוּר בַּתּוֹרָה – כֶּסֶף צוֹרִי, וְשֶׁל דִּבְרֵיהֶם – כֶּסֶף מְדִינָה.
17 מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן, שְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד, חֲמִשִּׁים שֶׁל אוֹנֶס וְשֶׁל מְפַתֶּה, מֵאָה שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רַע – כּוּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקּוֹדֶשׁ, בְּמָנֶה צוֹרִי!
18 ״וְשֶׁל דִּבְרֵיהֶם כֶּסֶף מְדִינָה״ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, דְּלָא תְּנַן. דְּתַנְיָא: הַתּוֹקֵעַ לַחֲבֵירוֹ – נוֹתֵן לוֹ סֶלַע. וְלָא תֵּימָא מַאי סֶלַע – אַרְבְּעָה זוּזֵי, אֶלָּא מַאי סֶלַע – פַּלְגָא דְזוּזָא, דַּעֲבִידִי אִינָשֵׁי דְּקָרוּ לְפַלְגָא דְזוּזָא אִיסְתֵּירָא.
19 רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי, כִּדְחִזְקִיָּה. דְּאָמַר חִזְקִיָּה: אָמַר קְרָא: ״וְהֶפְדָּהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁמְּגָרַעַת מִפִּדְיוֹנָהּ, וְיוֹצְאָה.
20 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דִּיהַב לַהּ דִּינָר – הַיְינוּ דִּמְגָרְעָה וְאָזְלָה עַד פְּרוּטָה, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דִּיהַב לַהּ פְּרוּטָה, מִפְּרוּטָה מִי מְגָרְעָה? וְדִלְמָא הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: הֵיכָא דִּיהַב לַהּ דִּינָר – תְּיגָרַע עַד פְּרוּטָה, הֵיכָא דִּיהַב לַהּ פְּרוּטָה – לָא תְּיגָרַע כְּלָל!
פירוש שלטי הגיבורים על קידושין י״א
1 כל מי שנתחייב שבועה בבית דין אפילו מדרבנן מגלגלים עליו לישבע על כל דבר שאם היה מודה בו מתחייב ממון אבל אם אין בו חיוב ממון אלא שבועה כגון שאמר לו נשתתפת עמי ונתחייבת לי שבועה וזה אומר לא נשתתפתי עמך אם נתחייב לו שבועה ממקום אתר אין מגלגל עליו שלא נשתתף עמו:
2 כתב הטור על טענת ספק של תובע מגלגלין ובלבד שיהיה רגלים לדבר כמו סוטה שהרי קינא לה ונסתרה ושבועת השותפין הא לאו הכי לא: וז"ל הרא"ש נראה שלא על כל הספקות גלגלים שאם נתחייב אדם לחברו שבועה אינו יכול לגלגל עליו ולומר השבע לי שלא גנבת לי שום דבר מעולם אלא דוקא ספק שיש לו לחוש קצת כגון שהיה שותפו או אריסו כגון האי גוונא אמרינן בסוף פרק כל הנשבעין דמגלגלים וכן בסוטה שאנו למידין ממנה יש לחוש לזנות שהרי מתחלה קינא לה ונסתרה:
3 כתב מיי' דין העניים והנדרים אינו כדין הדיוט שאילו אמר מה שתלד בהמתי יהיה הקדש או אתננו לצדקה או יהיה אסור עלי אע"פ שאינו מתקדש לפי שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מ"מ חייב לקיים דבריו משום כל היוצא מפיו יעשה והואיל וכן הוא אם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה או שכר בית זה ינתן לעניים זכו בו העניים ויש גאונים שחולקין ואומרים שלא זכו בו העניים אלא בדבר שהדיוט זוכה בו לפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם ואין דעת הטור נוטה לדבריהם ודעת הרא"ש נוטה לדעת הגאונים שכתב מי שאמר חוב שיש לי על פלוני יהיה הקדש או לעניים לאו כלום הוא שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אא"כ יאמר חוב שיש לי על פלוני כשיבא לידי אתננו לעניים או לצדקה אז חייב לקיים דבריו וצריך להקדישו או ליתנה לצדקה כשיגבנו. והראב"ד השיג עליו וכת' אם חייב אדם עצמו ואמר אתן כך וכך מהפירות שיצאו בכרם שלי וכן כל כיוצא בזה הרי חייב עצמו ויתן אבל אם אמר ינתן כך וכך מפירות שלא באו לעולם או שאמר לבניו תנו לא קנו עניים: שאלה להרא"ש ששאלת אדם שקנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ואחר שקנאו נמלך ולא רצה להקדישו אי אמרינן בזה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. תשובה אם קנה אדעתא שיעשהו הקדש ולא הוציא בפיו כלום הוי דברים שבלב ואמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו אע"ג דכתיב כל נדיב לב עולות הא אמרי' חולין מקדשים לא ילפינן והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הלכך צריך להוציא בשפתיו וכן אמר קרקע זו לכשאקננו יהיה הקדש אינו כלום שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל אם אמר לכשאקננו אקדישנו או אתננו להקדש הוי עליו נדר וצריך לקיים נדרו: