1לשון ריא"ז ואם מלמדו לסחורה ולהתעסק בתגרות ה"ז כאילו מלמדו אומנות:2כתב הרא"ש ז"ל ואין לברך להכניסו בבריתו וכ"כ הרב הברצלוני בשם רב האי ז"ל ב"ד שמלין במקום שאין אב הכל מברכין להכניסו והר"ב כתב שאין מברכין:3תקון גאונים לסדורי מנהגא דפדיון וברכתא דיליה הכי. מייתי ליה אבוה קמי דכהנא ומודע ליה דבכור פטר רחם הוא ולשיילי' כהנא מאי בעית טפי ברך בוכרך דין או חמש סלעין דמחייבת למפרקיה בהו ולהדר ליה ברי בוכרי בעינא טפי והילך ה' סלעים בפורקניה ובהדי דיהיב להו בידיה מברך אקב"ו על פדיון הבן בא"י אמ"ה שהחיינו וכו' והדר מזגי לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך כהנא בפ"ה בורא עצי בשמים בא"י אמ"ה אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק אבריו מאתים וארבעים ושמנה אברים שיש בו ונפח בו נשמה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידין סככו כדכתיב עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידין תסוככני וצוה לו למאכל ולמשתה וזימן לו שני מלאכי שרת לשומרו במעי אמו כדכתיב חיים וחסד עשית עמדי אביו אומר זה בני בכור ואמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני ה' סלעים נתחייבו ליתן לכהן בפדיונו כדכתי' ופדויו מבן חדש תפדה בערכך חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה השקל ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו ה' לתורה ולחופה ולמע"ט בא"י מקדש בכור ישראל לפדיונו ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ולאמו וכי פריק אינש נפשיה מברך אקב"ו על פדיון בכור ונהגו לברך ברכה זו בארצות הללו וכתב הרא"ש ובאשכנז ובצרפת לא נהגו לברכה ולא מצינו שמברכין שום ברכה שלא נזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא כי אחרי סדור רבינא ורב אשי לא מצינו שנתחדשה ברכה. וגם ראשית הברכה איני מבין אשר קדש עובר במעי אמו אי קדושת בכור קאמר בפטר רחם תלה רחמנא ומותר להטיל מום בבכור קודם שיצא רובו. והאריך על זה רבינו ירוחם ז"ל:4כתב מיי' אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל לא כשכר האיש מפני שאינה מצווה וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו אין שכרו כשכר המצווה ועושה ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתם אמרו חכמי' כל המלמד לבתו תורה כאילו מלמדה תפלות בד"א בתורה שבכתב אבל בתורה שבעל פה לא ילמד אותה בתחלה ואם מלמדה אינו כמלמדה תיפלות:5כתב הטור לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ ישא אשה שאם נושא אשה אין דעתו פנויה ללמוד ואם א"א לו בלא אשה שיצרו מתגבר עליו ישא אשה תחלה וכתב הרא"ש שאם א"א לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואח"כ ישא אשה וקצבה לאותו למוד לא ידענא ולא יתכן לבטל מפריה ורביה כל ימיו שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה:6וכתב הרא"ש דוקא שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה ומיהו מי שא"א לו ללמוד אם ישא אשה אין חייב לישא בשנת כ'. לשון מיי' ואם עסק בתורה וטרוד בה ומתיירא לישא אשה כדי שלא יטרד במזונות ויתבטל מן התורה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכ"ש בת"ת מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו:7כתב הטור חייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה ומי שא"א לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני טורד הזמן יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו כמו שדרשו חכמים בפסוק שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך:8כתב הטור וחייב לשלש למודו שליש בתורה שליש במשנה ושליש בתלמוד פירוש תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים משנה הוא תורה שבע"פ ותלמוד הוא שיבין וישכיל אחרית הדבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת עד שידע היאך עיקר המצוה והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה בדברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות יעסוק במלאכתו שלש שעות ביום ובט' שעות בתורה יקרא ג' מהם תורה שבכתב ובג' תורה שבע"פ ובג' יבין דבר מתוך דבר: וכתב מיי' בד"א בתחלת למודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבע"פ יקרא בעתים מזומנין תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד כפי רוחב לבו וישוב דעתו ור"ת פירש דאנו סומכין אהא דאיתא בסנהדרין תלמוד בבלי בלול במקרא ובמשנה ובתלמוד ובו אנו יוצאין י"ח: לשון ריא"ז לעולם ישלש אדם את ימיו ללמוד שליש מקרא שליש משנה ושליש תלמוד שהוא באור משניות ודקדוקיהן מי שקרא ושנה ולא שמש ת"ח ללמוד מהן תלמוד ה"ז עם הארץ ואם בא להורות הלכה מתוך משנתו ה"ז מכלה העולם מי ששנה משנה ולא קרא מקרא ה"ז בור לא קרא ולא שנה ה"ז כבהמה העוסק במקרא מדה ואינה מדה במשנה מדה שנוטלים עליה שכר בתלמוד אין לך מדה טובה ממנה:9כתב מיי' ממזר חייב בכבוד אביו ואמו ומוראן אע"פ שהוא פטור על מכתן וקללתן עד שיעשו תשובה אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתירא ממנו ונראה לטור כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרינן גבי הניח להן אביהן פרה גזולה חייבים להחזיר מפני כבוד אביהן ופריך והא לאו עושה מעשה עמך הוא פירוש ואין חייבין בכבודו ומשני בשעשה תשובה ולא הספיק להחזירו עד שמת אלמא כל זמן שלא עשה תשובה אינן חייבין בכבודו וכן כתב סמ"ג דעד שלא עשה תשובה פטור ממוראן ומכבודן מאחר שעובר במזיד והוכיח אותו ולא שב מרשעו:10כתבו מיי' וסמ"ג אפי' זרק כיס של הבן לים ור"י פי' למאי דפסקינן שא"צ לכבדו משלו ודאי אם זורק כיס של הבן יכול למונעו ואם של אב אינו יכול למונעו אפי' שעתיד ליורשו כתב הרמ"ה הא דבארנקי של בן מצי לאכלומי דוקא מקמי דשדייא ליה דאפשר דממנע ולא שדי ליה אבל בתר דשדייא אסור לאכלומי דמאי דהוה הוה והשתא כי שתיק כבוד שאין בו חסרון הוא ומחייב בגויה ודוקא לאכלומי אבל למתבעי לדינא שרי לאתבועי: לשון ריא"ז עד היכן כבוד אב ואם עד כדי שיטול אביו ממונו שראוי הבן ליורשו וישליכנו לים בפניו ואינו מכלימו:
