רשימות שיעורים על בבא מציעא פ״ב

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת בבא מציעא, תשע"ו

« רשימות שיעורים על בבא מציעא פ״א ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא מציעא פ״ג ×¢×´× »

1 תוספות פתח ↗

לא דכולי עלמא לית להו דשמואל - בפרק שבועת הדיינים שבועות דף מג: ושם ד"ה מתני' פריך לשמואל מדתנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא שלשה דינרים היה שוה חייב ואמאי לימא הא קבלתיה וגרס בספרים וכן פי' בקונטרס מתניתין בדפריש כי קאמר שמואל בדלא פריש להאי גירסא א"ש דלא מצי למימר הכא כולהו אית להו דשמואל דאי ר' אליעזר אית ליה דשמואל למה ישבע ויטול נהי דלית ליה דרבי יצחק מטעמא דשמואל יפסיד הכל אפי' לא פירש ולא שוי כ"ש בדשוי ואי איירי בדפריש שלא יפסיד לא היה חולק ר' עקיבא אבל לפי גרסת ר"ח דגריס התם מתני' בדלא פריש ושמואל בדפריש שיאבד כל מעותיו וכן נראה לר"ת עיקר דאין סברא שיאבד כל מעותיו בדלא פריש וה"פ למאן דמוקי פלוגתייהו בדשמואל דר' אליעזר לית ליה דשמואל ואף על גב דפריש לא יועיל דאסמכתא היא וכיון דלא איבד מעות היתירים על המשכון גם מה שכנגד המשכון לא הפסיד כדאמר באיזהו נשך לעיל בבא מציעא דף סו: ושם דמי קאמר ליה קני לגוביינא ור"ע סבר דלא מקרי אסמכתא אלא היכא שאמר להסמיך חבירו על דבריו כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי אבל הכא המלוה מחל כל חובו אם יפסד המשכון וקשה דלפי גירסא זו אמאי לא קאמר הכא כולי עלמא אית להו דשמואל היכא דפריש והכא בשוי שיעור זוזי ולא פריש ובדר' יצחק קמפלגי דהא הלכתא כוותיה דשמואל דרב נחמן ונהרדעי ס"ל כוותיה התם ויש לומר דסבר גמרא דאי בדפריש מפסיד כל החוב בדלא פריש נמי מפסיד כנגד המשכון דמה שכנגד המשכון כדפריש דמי ולהכי לא מצי למימר כולי עלמא אית להו דשמואל דא"כ לר' אליעזר למה ישבע ויטול כל מעותיו דמה שכנגד המשכון יש לו להפסיד כיון דאית ליה דשמואל ומכל מקום הלכתא כשמואל בדפריש ור"ח פירש דאין הלכה כשמואל וטעמא משום דקאמר הכא כולי עלמא לית להו דשמואל ואין זו ראיה שכן דרך הגמרא לדחות דכולי עלמא לית להו אע"ג דכן הלכה כיון דלא מצי למימר כולי עלמא אית להו ועוד דלפי האמת דקי"ל כרבה פליגי בדשמואל וקאי רבי עקיבא ומתניתין כדשמואל וא"כ קי"ל כדשמואל ואע"ג דרב פליג עליה דהא בפרק הזהב לעיל בבא מציעא דף מח: ושם מדמי פלוגתא דרב דערבון לפלוגתא דרשב"ג ורבנן גבי ואינו שוה אלא פלג ובשבועות דף מד: מדמי פלוגתא דרשב"ג ורבנן לדשמואל א"כ פלוגתא דשמואל ורב לענין מי שפרע דאיסורא איתמר והלכה כרב באיסורי ה"נ דשמואל לענין דינא איתמר והלכתא כשמואל בדיני ועוד דר' יוחנן פליג אדרב בערבון וסבר כשמואל וקיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן וכרב נחמן קיימא לן בדיני לגבי כולי עלמא וסבר כשמואל:

2 בבא מציעא פתח ↗

הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן קָתָנֵי! אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: כָּאן – שֶׁהִלְוָהוּ מָעוֹת, כָּאן – שֶׁהִלְוָהוּ פֵּירוֹת. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הִלְוָהוּ מָעוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם, הִלְוָהוּ פֵּירוֹת – שׁוֹמֵר שָׂכָר. מִכְלָל דִּלְתַנָּא קַמָּא לָא שָׁנֵי לֵיהּ! כּוּלַּהּ רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן – שׁוֹמֵר שָׂכָר, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁהִלְוָהוּ פֵּירוֹת, אֲבָל הִלְוָהוּ מָעוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם. שֶׁרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הִלְוָהוּ מָעוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם, הִלְוָהוּ פֵּירוֹת – שׁוֹמֵר שָׂכָר. אִי הָכִי, קָמָה לַהּ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא. אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. לֵימָא בִּדְלָא שָׁוֵי מַשְׁכּוֹן שִׁיעוּר זוּזֵי, וּבְדִשְׁמוּאֵל קָא מִיפַּלְגִי. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּאוֹזְפֵיהּ אַלְפָּא זוּזֵי לְחַבְרֵיהּ וְאַנַּח לֵיהּ קַתָּא דְמַגְּלָא עִילָּוַיְיהוּ, אֲבַד קַתָּא דְמַגְּלָא – אֲבַדוּ אַלְפָּא זוּזֵי. אִי בִּדְלָא שָׁוֵי מַשְׁכּוֹן שִׁיעוּר זוּזֵי – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לֵית לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל, וְהָכָא בִּדְשָׁוֵי שִׁיעוּר זוּזֵי, וְקָא מִיפַּלְגִי בִּדְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״. אִם אֵינוֹ קוֹנֶה מַשְׁכּוֹן, צְדָקָה מְנָא לֵיהּ? מִכָּאן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן. וְתִסְבְּרָא? אֵימוֹר דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּמִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ, אֲבָל מִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ – מִי אָמַר? אֶלָּא מִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ – כּוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבִּי יִצְחָק. וְהָכָא בְּמִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ, וּבְשׁוֹמֵר אֲבֵידָה קָא מִיפַּלְגִי. דְּאִיתְּמַר: שׁוֹמֵר אֲבֵידָה, רַבָּה אָמַר: כְּשׁוֹמֵר חִנָּם, רַב יוֹסֵף אָמַר: כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר. לֵימָא דְּרַב יוֹסֵף תַּנָּאֵי הִיא? לָא, בְּשׁוֹמֵר אֲבֵידָה – דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב יוֹסֵף, וְהָכָא

3 בבא מציעא פתח ↗

4 שבועות פתח ↗

וְרַב יוֹסֵף אָמַר: כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר דָּמֵי. לֵימָא דְּרַב יוֹסֵף תַּנָּאֵי הִיא? לָא; בְּשׁוֹמֵר אֲבֵידָה – דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב יוֹסֵף; וְהָכָא בְּמַלְוֶה צָרִיךְ לְמַשְׁכּוֹן קָא מִיפַּלְגִי: מָר סָבַר מִצְוָה קָא עָבֵיד, וּמָר סָבַר לָאו מִצְוָה קָא עָבֵיד. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְנִכְנְסָה שְׁמִיטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא פְּלַג – אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: אִם הָיָה מַשְׁכּוֹנוֹ כְּנֶגֶד חוֹבוֹ – אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, וְאִם לָאו – מְשַׁמֵּט. מַאי ״אֵינוֹ מְשַׁמֵּט״ דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא? אִילֵימָא כְּנֶגְדּוֹ – מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא סָבַר: כְּנֶגְדּוֹ נָמֵי מְשַׁמֵּט?! אֶלָּא אַמַּאי תָּפֵיס מַשְׁכּוֹן? אֶלָּא לָאו כְּנֶגֶד כּוּלּוֹ – וּבְדִשְׁמוּאֵל קָא מִיפַּלְגִי? לָא; לְעוֹלָם כְּנֶגְדּוֹ, וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי – תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כְּנֶגְדּוֹ; וְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא סָבַר: כְּנֶגְדּוֹ נָמֵי מְשַׁמֵּט. וּדְקָא אָמְרַתְּ: לְמַאי תָּפֵיס לֵיהּ מַשְׁכּוֹן? לְזִכְרוֹן דְּבָרִים בְּעָלְמָא. הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין מַתְנִי׳ כׇּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה – נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין: הַשָּׂכִיר, וְהַנִּגְזָל, וְהַנֶּחְבָּל, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ. הַשָּׂכִיר – כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי שְׂכָרִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״; הוּא אוֹמֵר: ״נָתַתִּי״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא נָטַלְתִּי״ – הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״, וְהוּא אוֹמֵר: ״הִתְקַבַּלְתָּ דִּינַר זָהָב״. נִגְזָל – כֵּיצַד? הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת; הוּא אוֹמֵר ״כֶּלְיִי נָטַלְתָּ״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא נָטַלְתִּי״ – הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ ״שְׁנֵי כֵּלִים נָטַלְתָּ״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד״. נֶחְבָּל – כֵּיצַד? הָיוּ מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס תַּחַת יָדוֹ שָׁלֵם וְיָצָא חָבוּל; וְאָמַר לוֹ: ״חָבַלְתָּ בִּי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא חָבַלְתִּי״ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״חָבַלְתָּ בִּי שְׁתַּיִם״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא חָבַלְתִּי בְּךָ אֶלָּא אֶחָת״. שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה – כֵּיצַד?

5 שיטה מקובצת על בבא מציעא פתח ↗

והריטב"א כתב וזה לשונו: נימא דלא שוי משכון שיעור זוזי ובדשמואל קמיפלגי דאמר שמואל האי מאן דאוזפיה לחבריה וכו'. פירש רש"י לימא רבי אליעזר ורבי עקיבא בדלא שוי משכון שיעור זוזי פליגי ובדשמואל פליגי דאי בדשוה מודה רבי אליעזר דלגוביינא שקליה ושומר שכר הוי דבדלא שוי פליגי דרבי אליעזר לית ליה דשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבוד אלפא זוזי דסבור וקביל לגוביינא והא לית ליה לרבי אליעזר אלא דכיון דלא שוי לזכרון דברים בעלמא תפיס ליה ושומר חנם הוי ורבי עקיבא אית ליה דשמואל ואמרינן סבר וקביל בתורת משכון דכל כמה דלא מהדר ליה לא גבי עד כאן לשונו. והקשו בתוספות דהא דאמר מרן לימא בדלא שוי פליגי דאי בדשוי אף רבי אליעזר מודה דלגובייבא שקליה ושומר שכר הוי דהא ליתא דכיון דלית ליה דשמואל לית לן שום סברא השתא אליבא דרבי אליעזר לאחשוביה עליה שומר שכר וכדאסיקנא לעיל דמחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר ופירש ר"י ז"ל דהכי קאמר לומר דאף בדלא שוי משכון שיעור זוזי פליגי ובדשמואל והוא הדין דפליגי בדשוה והא דנקט בדלא שוי משום רבותא דרבי עקיבא נקטיה דאפילו בדלא שוי אמר רבי עקיבא דהוי עליו שומר שכר עד כאן. והפירוש הזה דחוק בלשון הגמרא. והנכון כפירוש רש"י ואף על גב דאסיקנא לעיל מחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר ולא אשכחן טעמא לומר דמודה רבי אליעזר דמלוה על המשכון שומר שכר הא לא קשיא דאף על גב דקמאי אסקוה הכין לשמעתין דלעיל אתו בתראי למשקל ולמטרי בה ולברורה ואמרו לימא בדשמואל בלחוד פליגי אבל בדשוי מודה רבי אליעזר ותהוי מתניתין דברי הכל כדשיילינן מעיקרא ושקלינן וטרינן עלה ולא אשכחן דרכא אחריתי והדרינן למסקנא דלעיל ואשתכח דקושטא אסיקו קמאי. ותדע דכל האי סוגיא דמייתי תלמודא מכאן ואילך כולה היא במסכת שבועות על מימרא דשמואל דאמרינן לימא כתנאי דתניא המלוה את חבירו על המשכון ואבד וכו' דכולי עלמא לית להו דשמואל וכו' עד סיפא ומשמע דסוגיא דלעיל בתר דידעו סוגיא דהתם אתאמרא דלא אשכחו התם אנפי דקושטא במאי פליגי רבי אליעזר ורבי עקיבא ומשום הכי איצטרכינן למימר הכא מחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר ותדע שהוא כן דאי לא קשיא מסקנא דהתם אמאי דאסיקו לעיל דמתניתין דלא כרבי אליעזר אלא ודאי כולה חדא היא ולברורי מילתא אייתי תלמודא סוגיא דהתם בתר מסקנא דלעיל. מפי רבי. ודקא מקשו על רש"י דאי רבי אליעזר לית ליה דשמואל בדלא שוי ליכא שום טעמא השתא דמודה רבי אליעזר דבדשוי הוי שומר שכר. הא ליתא כלל דאלו שמואל לא איירי השתא בדין מלוה על המשכון אם הוא שומר שכר או שומר חנם אלא דקאמר דמשכון דלא שוי דינו כמשכון דשוי לענין אחריות דכל היכא שבשוה חייב באחריות הוא הדין בדלא שוי והכי קאמר אבד קתא דמגלא בענין דמחייב עליו מלוה או בפשיעה דשומר חנם או שלא בפשיעה כשומר שכר אבד אלפא זוזי ואם כן אפשר דמודה רבי אליעזר דמלוה על המשכון שומר שכר הוי היכא דשוי שיעור זוזי דלגוביינא תפיס ליה ויש לו בו הנאה דדילמא קני ליה בזוזי אבל בדלא שוה אינו חייב באחריות אלא כנגדו בלבד וגובה שאר מעותיו דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד וזה ברור.ומה שכתב רש"י בטעמו של שמואל דכיון דלא שוי שיעור זוזי וקבליה מסתמא סבר וקביל דכל כמה דלא מהדר ליה לא גבי כלום. על זה הקשו בתוספות שאין סברא לומר כן דכיון דלא פירש הכי בהדיא מאי זה טעם נתלה לומר דסבר וקביל הכי גוזמא כולי האי. ולפי פירוש רבינו תם דשמואל מיירי בשפירש כן שהוא מקבלו על מנת כן שאם לא יחזיר לו משכונו שיאבד כל מעותיו. והא דגרסינן בפרק שבועת הדיינין כי אמר שמואל בסתם. רבינו תם גורס כגירסת רבינו חננאל דגריס התם כי אמר שמואל במפרש. ואם תאמר אם כן כשפירש כן מאי טעמא דרבי אליעזר דלית ליה דשמואל. יש לומר משום דסבירא ליה דהא אסמכתא היא ואף על גב דבידו הוא כיון דגזים ואמר מילתא יתירתא אסמכתא היא כדאמרינן גבי אם אוביר ולא אעבד משלמנא אלפא זוזי ושמואל סבר ורבי עקיבא נמי דלאו אסמכתא היא כיון שזה בדרך אחריות שמקבל עליו וכשומר חנם שהוא מתנה להיות כשואל דמי וכן יש לך לדעת לפירוש רש"י. ובמסכת שבועות כתבתי יותר מזה עיין שם. עד כאן.

6 תוספות על שבועות פתח ↗

שומר אבידה רב יוסף אמר כו' ורבה אמר כו'. פסק ר"ח דהלכה כרב יוסף דאמר בפרק אין בין המודר נדרים דף לג: דכ"ע אית להו פרוטה דרב יוסף ואין נראה ראיה משם כלל דרבה נמי מודה דאי אתי עניא דלא בעי למיתב ליה דאטו מי לית ליה העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דס"ל דמשום הנאה פורתא כזאת דלא שכיחא לא חשיב שומר שכר וקצת משמע באלו מציאות ב"מ דף לא. ושם דהלכה כרב יוסף גבי ההיא דדריש התם השב תשיב אין לי אלא לביתו לגינתו ולחורבתו מנין ת"ל תשיבם מ"מ ודייק סתמא דהש"ס ה"ד אי דמינטרא פשיטא אי דלא מינטרא אמאי לעולם דמינטרא והא קמ"ל דלא בעינן דעת בעלים וכדרבי אלעזר והיינו כרב יוסף כדמוכח בריש הכונס ב"ק דף נז. ושם דפריך מינה רבה לרב יוסף ובעי למידק דמרבינן חורבתו שאינה משתמרת דאי משתמרת היינו ביתו אלמא שומר חנם הוי ומשני רב יוסף לעולם דמינטרא וכרבי אלעזר וי"ל דרבה קיבלה מרב יוסף משום דלדידיה נמי לא ניחא דהא מודה רבה לרב יוסף בבעלי חיים דנקטו להו ניגרי ברייתא דבעו נטירותא יתירתא כדאמר התם וקרא בבעלי חיים כתיב לא תראה את שור אחיך והיה צריך לדחוק דרבוייא דקרא אוכן תעשה לשמלתו קאי אי נמי בכפותין ועוד דהוה צריך לומר דאסמכתא בעלמא היא דהא טעמא דרבה דהוי ש"ח משום דמאי הנאה קממטי ליה א"נ איצטריך קרא לאשמועינן דלא ניחשביה ש"ש משום פרוטה דרב יוסף או משום דרחמנא שעבדיה בע"כ ועי"ל דרבה לא קיבלה אלא מתחלה לא עלה על דעתו להוכיח דינו מזה אלא לאסמכתא בעלמא נקט קרא לדבריו וברייתא דהכונס שם דדריש מקרא דהוי ש"ח אסמכתא היא ורבה נמי מודה דעיקר קרא לא אתא אלא כדרבי אלעזר כדמסיק הש"ס בפרק אלו מציאות ב"מ דף כט. ושם וסוגיא דהתם אתיא נמי כוותיה וה"פ אי דמינטרא למר מגניבה ולמר מפשיעה פשיטא דלאשמועינן דש"ח הוי לא איצטריך קרא כדפרי' ומינטרא דאלו מציאות לרבה כלא מינטרא דהכונס ב"ק דף נז. ושם ולפירוש הקונטרס נראה היה דהלכה כרב יוסף דפירש לימא דרב יוסף תנאי היא ומילתיה דרבה ודאי תנאי היא דר"ע לית ליה דרבה וקי"ל כר"ע אבל אין לפרש כן אלא אדרבה אית לן למימר דרבה ודאי לאו תנאי היא אלא כ"ע אית להו דרבה ובדשמואל קמיפלגי ור"ע מודה דש"ח הוי על המשכון מה שהוא יותר על החוב אבל כנגד החוב מפסיד מטעמא דשמואל אפי' לפר"ח אע"ג דלא פריש כמפורש דמי כדפרי' לעיל ומתני' דסלע הלויתני עליו צ"ל דאבד המשכון היינו בפשיעה דאי לאו הכי לא היה מחייב במה שהוא יתר על החוב ואדרבה יש להוכיח דהלכה כרבה כדמסיק הש"ס בהאומנין ב"מ דף פב. ושם אלא מחוורתא מתני' דלא כרבי אליעזר והשתא לוקמה ככ"ע לרב יוסף במלוה שא"צ למשכון אלא משום דקי"ל כרבה דמסיק אליבא דהלכתא ועוד ראיה מפרק א"מ שם דף כט. ושם גבי פלוגתא דרבי טרפון ור"ע דמה יהיו בדמים מוכח בגמ' לרב יוסף דמשום דשרו ליה רבנן לאישתמושי בהו הוי עלייהו שואל ובס"פ המפקיד בבא מציעא מג. גבי מפקיד מעות אצל שולחני ס"ל לר"נ דקיימא לן דהלכתא כוותיה בדיני דאף ע"פ שמשתמש בהן לא מחייב באונסין והיינו דלא כרב יוסף ואין לחלק משום דגבי אבידה בלא"ה הוי ש"ש בלא היתר תשמיש לפיכך על ידי היתר תשמיש נעשה שואל דאטו אם יוסיף שכר לש"ש יעשה שואל ועוד דקי"ל כרבה לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה אע"פ שיש מפרשים דהיינו דוקא במילי דבבא בתרא ליתא דבפרק מי שאחזו גיטין דף עד: ושם פריך והא קי"ל כרבה והשתא הא דאמרי' בפ"ק דפסחים דף ה: גבי חמץ כיון דאילו מיגניב או מיתביד ברשותייכו קאי כדידכו דמי היינו מיגניב או מיתביד באונס דאי לא מחייב באונסין אפי' מיחייב באחריות גניבה ואבידה אין זקוק לבער דאי לאו הכי ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו יאסר בהנאה בלא דר' יצחק ורבנן נמי אמאי פליגי שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל דקיימא לן כוותיה כיון דקיימא לן כרבה אלא ודאי כיון דלא מיחייב באונסים לא מיקרי חמצו מיהו מדרבי יצחק אע"ג דלא מיחייב באונסים כדפרי' לעיל אסור בהנאה כיון דקני ליה והוי שלו אבל שומר לא מיחייב לבער אם לא מקבל עליו אחריות אונסים מיהו אי הוה פסקינן כרב יוסף לא היינו צריכין לומר שצריך אחריות אונסים לענין חמץ דאיצטריך דרבי יצחק לאסור חמצו של עכו"ם הממושכן ביד ישראל דפרוטה דרב יוסף לא שייך בעכו"ם דליכא מצוה ועוד דאפי' שומר שכר גמור לעכו"ם לא מחייב דגבי שומרים כתיב רעהו ואיכא למעוטי עכו"ם כמו הקדש ובה"ג בהלכות פסח כתב דחייב לבער אם קיבל אחריות דגניבה ואבידה:

7 בבא מציעא פתח ↗

8 בבא מציעא פתח ↗

9 בבא מציעא פתח ↗

10 בבא מציעא פתח ↗

11 שבועות פתח ↗

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְנִכְנְסָה שְׁמִיטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא פְּלַג – אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: אִם הָיָה מַשְׁכּוֹנוֹ כְּנֶגֶד חוֹבוֹ – אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, וְאִם לָאו – מְשַׁמֵּט.

12 בבא מציעא פתח ↗

13 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

נימא בדלא שוי שיעור זוזי ובדשמואל קמיפלגי - פי' בקונט' אבל בדשוי הוי לכ"ע ש"ש ושילהי שבועת הדיינים שבועות דף מג: ושם מד. ד"ה מאי יש ספרים דגרסי ה"ד אי בדשוי שיעור זוזי מ"ט דרבי אליעזר אלא בדלא שוי ובדשמואל קמיפלגי משמע כפ"ה דבשוי מודו כ"ע וקשה דא"כ אמאי קאמר מתניתין דלא כר' אליעזר לוקמה בדשוי שיעור זוזי ותיתי ככ"ע וכ"ת הא דקאמר דמתניתין דלא כרבי אליעזר היינו לפי המסקנא דפליגי בדשוי שיעור זוזי וכדרב יוסף דהא לרבה דהלכתא כוותיה פליגי לפי המסקנא בדשמואל כדפי' בפ"ב לעיל בבא מציעא דף כט. ושם ד"ה והוי ומיהו יש לומר דלא מצי לאוקמי מתני' בדשוי וככ"ע דאין סברא שיחלוק רבי יהודה על רבי אליעזר ור' עקיבא אלא ודאי מתני' בדלא שוי איירי אבל קשה כיון דבשוי שיעור זוזי לכולי עלמא אבדו מעותיו אם כן בדלא שוי מה שכנגד המשכון נמי אבדו לכ"ע ואם כן אמאי ישבע לרבי אליעזר שאבד המשכון בלא פשיעה מה מרויח מאותה שבועה והלא המעות שכנגד המשכון אבד אפי' לא פשע והיתרים על המשכון יטול אפי' פשע במשכון כיון דלית ליה לדשמואל וכ"ת כמו שפירש בקונטרס דהיכא דלא. נקט שיעור זוזי אפילו כנגד המשכון לא יפסיד לר' אליעזר משום דלא נקטיה אלא לזכרון דברים בעלמא זה אין נראה דאי בדשוי אבדו מעותיו אף על גב דלית ליה לדשמואל אם כן ע"כ לא אבדו אלא מטעמיה דרב יוסף דמשום מצוה הוי ש"ש ומהאי טעמא נמי יפסיד מה שכנגד המשכון בדלא שוי דהא כ"ש שעשה מצוה שהלוהו על המשכון מועט ועוד דלפי גירסת הספרים היה משמע כרב יוסף וקי"ל כרבה כדפרישי' בפ' אלו מציאות שם ומיהו יש לומר דבדשוי הוי לכ"ע שומר שכר ולא מטעמי' דרב יוסף אלא מטעמיה דשמואל דחשיב כאילו פירש אבד המשכון אבדו מעותיך וכי לא שוי שיעור זוזי בשעת הלואה לא נקיט ליה אלא לזכרון דברים בעלמא ואפילו כנגד המשכון לא חשיב כאילו פירש אליבא דרבי אליעזר מ"מ דוחק הוא ונראה לפרש לימא בדלא שוי ובדשמואל קמיפלגי פי' אף בדלא שוי ובדשמואל קמיפלגי ולא בדר' יצחק ורב יוסף דבטעמייהו לא מצי פליגי אלא בדשוי ועוד דלפי האמת לא פליגי בדרבי יצחק כדמסיק ולא בדרב יוסף דקי"ל כרבה ופליגי בדשמואל בין בדשוי ובין בדלא שוי דר' אליעזר לית ליה דשמואל ולהכי לא איבד אף מה שכנגד המשכון דמאיזה טעם יפסיד כיון דלית ליה לדשמואל ורבי עקיבא אית ליה דשמואל ואבדו מעותיו אפילו היתירים על המשכון והא דקתני מתניתין שומר שכר לאו דוקא דהא האי לישנא לא שייך אמעות יתירים על המשכון אלא כלומר כדין ש"ש דמפסיד הכל בגניבה ואבידה ולא באונסין א"נ מתניתין איירי בדשוי דסתם משכון שוה כנגד כל החוב ולכך קרי ליה ש"ש:

14 בבא מציעא פתח ↗

15 בבא מציעא פתח ↗

16 בבא מציעא פתח ↗

17 בבא מציעא פתח ↗

18 בבא מציעא פתח ↗

19 תוספות על סנהדרין פתח ↗

כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא - פ"ה דהיכי דמי אסמכתא כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא וכן משליש את שטרו דגט פשוט ב"ב דף קסח. ושם דכל הני סמיך אדעתיה וסבור הוא שזה בידו לעשות ומרישא כי מתני ליה אדעתיה דלא יהיב ליה מתנה אתני ליה שהרי סבור הוא שלא יבא לידי כך אבל הכא לאו בידו ולא סמיך אמידי דהא לא ידע אי נצח אי לא נצח ואפ"ה אתני ש"מ דמספיקא גמר ומקני ולאו גזילה היא ומיהו הא שפיר דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אסמכתא היא טעות סופרים הוא זה ובזה לא דבר רש"י דהא אם אוביר אשלם במיטבא לאו אסמכתא כדאמרי' פ' איזהו נשך ב"מ דף עד. אלא היינו אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי דבפ' המקבל בבא מציעא דף קד. קאמר אסמכתא היא ובפי' רש"י היה כתוב אם אוביר וכו' על כן טעו סופרים אבל ר"ת הקשה לפי' הקונט' משום דלפי פי' משמע דטפי חשיב אסמכתא מה שהיה בידו מלאו בידו ובפ' איזהו נשך בבא מציעא דף עד. ושם משמע איפכא דאמר התם האי מאן דמקבל זוזי מחבריה למזבין ליה חמרא ופשע ולא זבין משלם כדאזיל אפרוותא דזולשפוט וקאמר התם דאסמכתא היא כו' עד דמקשה הש"ס מאי שנא מאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ומשני התם גבי אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא משום דהוי בידו לא הויא אסמכתא אלמא דלא הויא בידו הוי טפי אסמכתא ממה שהוא בידו על כן נראה לר"ת לפרש הכי כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא דלא הויא אסמכתא אלא היכא שאין יכול להרויח כגון משליש שטרו וכו' דגט פשוט ב"ב דף קסח. אבל הכא לא הויא אסמכתא משום דכיון דשנים הם כל אחד ואחד מקני לחבריה מגו דאי מרווח בעי איהו למקני בההיא הנאה גמר ומקני לחבריה ולפי זה כל שידוכין לא הויא אסמכתא משום דכל חד וחד בעי למקני גמר נמי ומקני ומיהו קשה על פי' ר"ת שהרי בפרק הזהב ב"מ דף מח: ושם אמרינן הנותן עירבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי עירבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי רבי יוסי ומסיק התם לבסוף אליבא דר' יהודה דהויא אסמכתא ולא קניא אלמא אפי' בשנים חשיב אסמכתא ולא אמרינן מגו דאי בעי קנין העירבון אם חבירו חוזר בו מקנה נמי כנגד העירבון לחבירו כשהוא חוזר בו ועוד משמע לקמן גבי צריכותות דמפריחי יונים דהיכא שהוא סבור דבידו להרויח הויא אסמכתא בעלמא טפי כדפירש רש"י על כן נראה לר"י עיקר כפירוש רש"י ואי קשיא לו מההיא דאיזהו נשך כדפירש לעיל תריץ הכי שאני התם דודאי דבר שהוא בידו ממש לגמרי כגון אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא דהתם בידו לעשות ולא גזים נמי שסובר הוא שכך הפסיד חבירו אם לא ישלים תנאו כמו אם ישלם במיטבא ובההיא ודאי גמר ומקני ולא חשיב אסמכתא ואומר בלבו עלי לשלם ודאי מן הדין מה שבידי לעשות ולא עשיתי אבל היכא דגזים אע"ג דהוי בידו ממש לגמרי כגון אם אוביר ולא איעבד אשלם אלפא זוזי מכל מקום כיון דגזים ודאי הוי גוזמא דמתנה לשלם אלף זוז בשביל קרקע אחת ודאי חשיב אסמכתא ומיהו קשה דהכא משמע דדבר דלא הוי בידו לאו אסמכתא הוא כגון משחק בקוביא דהכא ואע"ג דגזים ומאי שנא מההיא דחמרא דזולשפוט דחשבינן אסמכתא מהאי טעמא ומכ"מ לא קשיא מידי דהתם ודאי הויא אסמכתא משום שזה סומך עליו משום דהוי דבר שבידו שמוצאין יין למכור ונראה כאסמכתא קצת אע"ג דלא גזים דשמא לא ירצו אחרים למכור לו והלכך אע"ג דלא גזים כיון דלאו בידו הוא לגמרי לא גמר ומקני לחבריה אבל הכא גבי משחק בקוביא דלאו בידו הוא כלל אע"ג דגזים בתנאי שחוק שלו מ"מ גמר ומקני דכיון שהוא יודע שאין בידו להרויח וידוע הוא שאחד מהם ירויח ודאי לא נתכוון להסמיך חבירו על דבר שאינו אלא גמר ומקנה לכך כי האי גוונא ודאי לאו אסמכתא היא אבל הא דאשלם אלפא זוזי דגזים וגם בידו להשלים תנאו יש לנו לומר דנתכוון להסמיך ולהטעות חבירו הויא אסמכתא משום דגוזמא קאמר ולא גמר ומקנה ומסתברא דלהכי גזים שהוא סבור ודאי שיעבדנה ועוד שבידו הוא ומשום הכי פסק דמשחק בקוביא כשר לעדות דפסקינן כר' יהודה לקמן דכיון שיש לו אומנות שלא הוא כשר והא דפסקינן דמשחק בקוביא קני דווקא כשמעות שניהם על פי הדף לפי שהדף והמקום קנוי לאותו שירויח כדי לקנות המעות אשר עליו אבל המשחקים באמנה אפילו הקנו לא מהני אם לא הקנו בב"ד חשוב כדאי' בנדרים דף כז::

20 בבא מציעא פתח ↗

21 בבא מציעא פתח ↗

22 בבא מציעא פתח ↗

23 בבא מציעא פתח ↗

24 בבא מציעא פתח ↗

25 בבא מציעא פתח ↗

26 בבא מציעא פתח ↗

27 בבא מציעא פתח ↗

28 בבא מציעא פתח ↗

29 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

ומניומי אמר אסמכתא לא קניא - כלומר החזירני מדברי כדפי' בקונ' וא"ת בלא מניומי נמי קבלה רב נחמן בפרק גט פשוט ב"ב דף קסח. ושם מרבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי ומיהו יש ספרים דגרסי הלכה כר' יוסי ואי אפשר לגרוס כן כדמוכח בפרק ארבעה נדרים נדרים דף כז. גבי ההוא דאתפיס זכוותיה בב"ד ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלו זכוותי ולא אתא אמר רב הונא בטילין זכוותיה ופריך והא אסמכתא היא ומשני שאני הכא דאתפיס ופריך כל היכא דאתפיס לאו אסמכתא היא והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו כו' ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי ועוד ק' דמאי פריך התם ארב הונא מדרב נחמן והא רב הונא פליג עליה הכא ואמר בשעת מתן מעות קונה הכל ואית ליה דאסמכתא קנייא ומיהו לרב הונא יש ליתן טעם דבשעת מתן מעות לא חשיב לה אסמכתא דהתם בנדרים ודאי הוי אסמכתא דאין חפץ שיתקיים הקנס והגוזמא אלא מתנה כך להסמיך חבירו על דבריו אבל הכא על דעת כן מלוהו מעותיו שתהא השדה משוקעת בידו אם לא יתן לו עד שלש שנים אבל לרב נחמן דאמר דאף לאחר מתן מעות קונה הכל לא יתכן טעם זה ומפרש ר"י טעם שוה לשניהם דהכא קני טפי מבעלמא שבתחילת המשכנתא הוי קצת כעין מקח וממכר שמקנה לו כל הקרקע להשתעבד לו בתורת משכון וגם עשה לו טובה בהלואה הלכך כשמתרצה לו שיהא שלו אם לא יתן לו עד ג' שנים יש בדעתו לקיים ולא להסמיכו על דבריו אמר כן אלא גומר בדעתו להקנות לו לרב הונא כדאית ליה ולרב נחמן מקמי דהדר ביה כדאית ליה ומשום דעדיפא הך אסמכתא משאר אסמכתא אתי שפיר נמי למניומי ולרב נחמן בתר דאהדריה מניומי דמהני הכא מעכשיו בלא ב"ד חשוב ובפ"ג דנדרים דף כז: אמרי' והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב וסתם קנו מיניה היינו קנין סודר וקנין סודר אינו אלא מעכשיו דלא מהני לקנות בו אחר זמן כיון דבההיא שעתא כבר הדר סודר למרי' כדאמר בפרק השותפין בנדרים דף מח: אלמא בשאר אסמכתות אפי' מעכשיו לא קני אלא דוקא בב"ד חשוב ומיהו קנס שעושין בשעת שידוכין מהני אפילו לא קנו בב"ד חשוב כיון שנוהגין בו כל העולם מידי דהוי אסיטומתא דלקמן בבא מציעא דף עד. דקניא ועוד דבדין הוא להתחייב כל החוזר בו כיון שמבייש את חבירו וכן אם קבל עליו המלמד בשעה שהשכירוהו קנס אם יחזור בו ולא נמצא מלמד אחר מזומן אין זה אסמכתא דלא חשיב גזום כיון שמפסידו והוי כמו לקמן בבא מציעא דף קד. אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דלאו אסמכתא היא וא"ת דפרק ארבעה נדרים דפריך מרב נחמן ארב הונא טפי ה"ל למיפרך דרב הונא אדרב הונא דרב הונא אית ליה הכא דאסמכתא לא קני אע"פ דתפיס המלוה והוי כמו אתפיס דהתם דקאמר לאחר מתן מעות לא קנה וי"ל דהתפיסה דהכא דהוי במקרקעי לא חשיב כאתפיס דהתם דהוי במטלטלי ור"ת תירץ אקושיא דלעיל דלא קשיא דרב הונא דאמר הכא בשעת מתן מעות קנה אדרב הונא דנדרים דהכא קני משום דתפיס מלוה גופיה ולעיל בפרק הזהב בבא מציעא דף מח: דלא קני מוכר הערבון אע"ג דתפיס ליה היינו משום דלא קני לוקח כפליים דאיהו לא תפיס:

30 בבא מציעא פתח ↗

31 רשימות שיעורים על קידושין פתח ↗

הגמ' בב"מ פב. קובעת דהדין דרבי יצחק דבע"ח קונה משכון קאי רק במשכנו שלא בשעת הלואה ואילו במשכנו בשעת הלואה לא חל דין דבע"ח קונה משכון. ועיי"ש בסוגיא דהנ"מ היא דהבע"ח חייב באחריותו של המשכון רק במשכנו שלא בשעת הלואה בלבד. אולם בסוגיות אחרות דמשכון לא נמצא החילוק הזה, ולכן נחלקו הראשונים במסקנא מתי חל הדין דרבי יצחק.406וע"ע בכל הסוגיא הזאת ברשימות שיעורים לשבועות מד. בענין משכון אליבא דר' יצחק, אות א וברשימות שיעורים לב"מ פב. בענין משכון אליבא דר' יצחק.

32 בבא מציעא פתח ↗

33 בבא מציעא פתח ↗

34 בבא מציעא פתח ↗

35 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו - פירוש לכך מודה רבי אליעזר משום דהוי שלא בשעת הלואתו וקני משכון ושטר דנקט לאו דוקא אלא לומר דאיירי שלא בשעת הלואתו דכיון שעשה שטר מסתמא לא לקח משכון בשעת הלואה עד אחרי כן אבל רישא דפליגי היינו בשעת הלואה ולמאי דמוקי לה דפליגי בדרבי יצחק היה סבור דרבי יצחק איירי אף בשעת הלואה ורבי אליעזר פליג עליה בהא אבל בסיפא דאיירי שלא בשעת הלואה מודה דקני דעיקר קרא דולך תהיה צדקה איירי שלא בשעת הלואה ועל פ"ה דפי' שלהי שבועת הדיינים שבועות ד' מד. ושם ד"ה מאי דמשום שטר מודה ר' אליעזר בסיפא דכיון דיש שטר לשם משכון קבל ולא לזכרון דברים בעלמא כמו ברישא תימה דאי ברישא לא נקט משכון אלא לזכרון דברים בעלמא משום דליכא שטרא א"כ אמאי לא יהיה משמט אפילו שוה המשכון כנגד מעותיו כדמשמע בהזהב לעיל בבא מציעא מט. דהיכא דלא נקט אלא לזכרון דברים בעלמא דמשמט והתם משמע דאם שוה משכון כנגד מעותיו לכ"ע אינו משמט ועוד אמאי קאמר מתניתין מחוורתא דלא כרבי אליעזר לוקמה בשטר דמודה ר' אליעזר אלא ש"מ דאף ר' אליעזר אינו מודה אלא שלא בשעת הלואה ומיהו יש לתרץ דהלוהו על המשכון משמע בלא שטר ועוד דאי מתני' מיירי בשטר לא הוה פליג ר' יהודה דאמר הלוהו מעות שומר חנם דלא יחלוק ארבי אליעזר ורבי עקיבא ובה"ג דרב יהודאי גאון נמי משמע דסיפא דהלוהו בשטר איירי שלא בשעת הלואה דמוקי הא דאמר רבי יצחק דב"ח קונה משכון היינו דוקא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה לא קני היינו דוקא בשטר דכיון דאיכא שטרא לא סמיך אמשכון אלא אשטרא אבל בלא שטר אפילו בשעת הלואה קני והוי שומר שכר ושלא בשעת הלואה הוי שומר שכר אע"ג דאיכא שטרא דודאי אמשכון סמיך וא"כ סיפא דהלוהו בשטר איירי שלא בשעת הלואה דבשעת הלואה לא איבד מעותיו דאשטר סמיך ומה שר"ל דהיכא דליכא שטר קני אפילו בשעת הלואה לא מטעם דר' יצחק דקרא לא איירי אלא שלא בשעת הלואה אלא קני מדשמואל וסברי דהלכה כשמואל ואין הלכה כרב יוסף:

36 בבא מציעא פתח ↗

37 תוספות על גיטין פתח ↗

וגובה מנכסים משועבדים - לשון שני פי' בקונטרס אם שטר מלוה הוא גובה מנכסים משועבדים וכן נראה לר"ת עיקר דאפילו בשאר שטרות גובה בעדי מסירה מנכסים משועבדים כדמשמע בפ' בתרא לקמן גיטין דף פו: דאמר רב הלכה כר"א בגיטין ובשאר שטרות לא והא קתני וגובה מנכסים משועבדים אלמא דר"א איירי נמי בשאר שטרות וקשה דאמר בגט פשוט ב"ב דף קעו. הוחזק כתב ידו בב"ד מהו פי' מהו שיגבה ממשעבדי ומייתי מהך. דגיטין דקתני וגובה מנכסים משועבדים ומשני שאני התם דאיכא כתובה משמע דדוקא בגט איירי ולא בשאר שטרות ורשב"ם גרס התם שאני התם דמשעת כתיבה שיעבד נפשיה פירוש כשנכתב השטר נכתב כדי למוסרו בפני עדים שיהו עדי מסירה במקום עדי חתימה והוי קול כאילו עדים חתומים אבל לעיל איבעיא לן הוחזק כתב ידו בב"ד ומסר בינו לבין עצמו ולא נתכוין אלא להודאה ולא לעשות שטר שיהיה לו קול והתם לא יועיל אפילו איתחזק בב"ד ורבינו חננאל פי' דההיא דגט פשוט שם דף קעו. פליגא אההיא דהמגרש לקמן גיטין דף פו: ופסק רבינו חננאל שיש לסמוך אההיא דגט פשוט ולא מגבינן בעדי מסירה אלא מבני חרי והא דפריך סתמא דהש"ס בפירקין דף יא. גבי שטר פרסאה דמסרי באפי סהדי ישראל אי הכי ממשעבדי נמי ליגבי לא קשה לפסק רבינו חננאל דמיירי בחתימי עליה סהדי עובדי כוכבים הדיוטות כדפי' בקונטרס ומשום הכי ס"ד דגבי ממשעבדי כיון דמסרי באפי סהדי ישראל חשיבי הנך הדיוטות כערכאות וגם מלשון הקונטרס מוכיח לקמן דלא גבי ממשעבדי אלא בעדי חתימה:

38 בבא מציעא פתח ↗

39 בבא מציעא פתח ↗

40 בבא מציעא פתח ↗

41 בבא מציעא פתח ↗

42 בבא מציעא פתח ↗

43 בבא מציעא פתח ↗

44 בבא מציעא פתח ↗

45 בבא מציעא פתח ↗

46 בבא מציעא פתח ↗

47 בבא מציעא פתח ↗

48 בבא מציעא פתח ↗

49 בבא מציעא פתח ↗

50 בבא מציעא פתח ↗

51 בבא מציעא פתח ↗

52 בבא מציעא פתח ↗

53 בבא מציעא פתח ↗

54 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

המוכר ש"ח לחבירו ויש משכון בידו ומסרו ביד הלוקח שוב א"י למחול ללוה מה שכנגד המשכון וה"ה אם היתה משכונות קרקע וירד הלוקח והחזיק בה שאינו יכול למחול ויש מי שחולק בזו:

55 בבא מציעא פתח ↗

56 בבא מציעא פתח ↗

56 משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּדִינָר וַהֲרֵי זֶה הַמַּשְׁכּוֹן בְּיָדֵךְ עַד שֶׁאֶתֵּן הַדִּינָר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לוֹ. לְפִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַדִּינָר לְיָדָהּ וְלֹא הַמַּשְׁכּוֹן נָתַן לֶהֱיוֹתוֹ שֶׁלָּהּ. הָיָה בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹן עַל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל אֲחֵרִים וְקִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. לְפִי שֶׁבַּעַל חוֹב יֵשׁ לוֹ מִקְצָת קִנְיָן בְּגוּפוֹ שֶׁל מַשְׁכּוֹן:

57 בבא מציעא פתח ↗

58 בבא מציעא פתח ↗

59 בבא מציעא פתח ↗

60 בבא מציעא פתח ↗

61 בבא מציעא פתח ↗

62 ריטב"א על קידושין פתח ↗

איתיביה רבא לרב נחמן קדש' במשכון מקודשת ופרקינן התם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק דא"ר יצחק מנין לב"ח שקונה משכון. פי' לענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעי' משמטתו וה"ה דלא סגי ללוה במחילת החוב עד שיחזיר לו משכונו כדאיתא לקמן בפירקין וכיון דאית ליה למלוה קנין וזכות במשכון זה מקדש בו את האשה ולא מבעיא לאחר שהחליטוהו לו ב"ד בפרעון חובו או שהרהינו אצלו ולא פדאו דהא פשיט' דדידיה הוא אלא אפילו קודם לכן דאע"ג דקי"ל בפ' כל שעה כרבא דאמר מכאן ולהבא היא גובה ואי אקדיש מלוה או זבין לא עביד כלום ואפילו החליטוהו לו ב"ד לזמנו שאני הכא במשכון דאית ליה קנין בגויה מדר' יצחק ובדידיה אי זבין מלוה או אקדיש דבריו קיימין למפרע כשיחלטוהו לו ב"ד הילכך באשה מקודשת לו מעתה ואפילו פדאו לוה בזמנו דשאני קדושין מזביני והקדש דכל היכא דבשעת קדושין איכא הנאת פרוטה וסמכה דעתה עליה מקדשא ביה תדע דהא לקמן אמרינן דלכ"ע אית להו מתקדשת במלוה דאחרים אלא דפליגי במלוה דאחרים אם יש לה הקנאה במלוה על פה א"נ אי סמכא דעתה או חיישה למחיל' מדשמואל וכיון שכן הכא במלוה על המשכון שיש לה הקנאה ואין המלוה יכול למחול ללוה אחר שמכרו או נתנו לכ"ע סמכא דעתא ומיקדשת ביה ואע"ג דבמלוה דידה אינה מתקדשת שאני התם דדעתה אזוזי וליתנהו בעולם כדפי' לעיל אבל במלוה דאחרים ודאי דעתה אההיא הנאה ולא אזוזי וכ"ש כשיש עליה משכון דדעתה אזכיה שזוכה במשכון וכיון דאית ליה ביה קנין מדרבי יצחק זכיא ביה ומקדשה ביה והא דנקט במלוה על המשכון דאחרים אע"ג דה"ה דמתקדש' במלוה דאחרים בלא משכון כדאיתא לקמן משום דבמלוה שאין עליה משכון פליגי תנאי ובמלוה על המשכון מודו כ"ע דהא מצי מקני ולא מצי מחיל נקט הכי. והא דר"י איתא בין במשכנו בשעת הלואתו בין במשכנו שלא בשעת הלואתו ואע"ג דקר' מיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו כ"ש אידך במשכנו לו מדעתו וכבר פירש' אותה בפ' השוכר את האומנין:

63 בבא מציעא פתח ↗

64 בבא מציעא פתח ↗

65 בבא מציעא פתח ↗

66 בבא מציעא פתח ↗

67 תוספות על גיטין פתח ↗

שאני משכון דקני ליה מדרבי יצחק - ואם תאמר והא דר' יצחק שלא בשעת הלואתו כדאמרינן בהאומנים ב"מ פב. ובשלהי פרק הדיינין שבועות מד. והכא המלוה על המשכון קתני דמשמע בשעת הלואתו כדאמרי' התם והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני ואין סברא לחלק בין המלוה להלוהו ועוד בפרק הזהב ב"מ דף מח: ובפ' הדיינין שבועות מד: משמע נמי דאפי' בשעת הלואתו אינו משמט גבי מלוה על המשכון ואינו שוה אלא פלגא דקאמר רשב"ג דאינו משמט פי' מה שכנגד המשכון ורבי יהודה הנשיא סבר דמשמט משום דלא תפיס ליה אלא לזכרון דברים בעלמא והיינו ע"כ במשכון בשעת הלוואתו דשלא בשעת הלוואתו מאי דמשכן שקיל לגוביינא ואפילו הכי אם היה שוה המשכון כנגד ההלואה אינו משמט וי"ל דמסתבר ליה להש"ס מאחר דקני ליה מדרבי יצחק שלא בשעת הלוואתו אלים נמי שיעבודיה בשעת הלואה דלא משמט דקרינן ביה ולא של אחיך בידך וכן צריך לפרש בפרק כל שעה פסחים לא: דמייתי דר' יצחק גבי ישראל שהלוה לעובד כוכבים על חמצו דאלים שיעבודיה אפילו בשעת הלוואתו דמיקרי שלך לעבור בבל יראה הואיל שלא בשעת הלוואה קני לגמרי דאפילו מקבל פקדון מעובדי כוכבים אם מקבל עליה אחריות מחייב עליה בבל יראה ועובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו אי הוה קני עובד כוכבים מישראל לא מחייב ישראל אפי' משכנו בשעת הלוואה משום דאלים שיעבודיה דלא חשיב מצוי ביד ישראל דדרשינן לא ימצא מי שמצוי בידו למעוטי ייחד לו בית אפי' קיבל עליו אחריות כדאמרינן בפ"ק דפסחים דף ו. ומיהו בפ"ק דקידושין דף ח:. גבי קדשה במשכון אחרים דמקודשת ומייתי מדר' יצחק צריך לומר דדוקא במשכנו שלא בשעת הלוואתו מקודשת דבפרק האומנין ב"מ פב. משמע דלא מהני דר' יצחק להתחייב באונסין ולא חשיב אלא כשומר שכר אלמא לא חשיב כשלו לגמרי א"כ מאיזה טעם נחשב כשומר שכר אם לא משום דנהנה דקני ליה לקנות בו את האשה וקרקעות או בחליפין וא"כ . בשעת הלוואתו אינו יכול לקדש בו את האשה:

68 בבא מציעא פתח ↗

69 תוספות על קידושין פתח ↗

משכון דאחרים וכדרבי יצחק - אע"ג דרבי יצחק איירי במשכון שלא בשעת הלואתו מצינו למימר כיון דבעל חוב קונה משכון שלא בשעת הלואה קנין גמור עד שיפדה בשעת הלואה נמי אלים שיעבודיה לחשב ממון לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות וכן צריך לפרש בפ' השולח גיטין דף לז. ושם בההיא דאמר המלוה על המשכון אינו משמט ומפרש התם משום דקני ליה כרבי יצחק ורבי יצחק הוי שלא בשעת הלואתו והמלוה משמע בשעת הלואתו כדמשמע סוף פרק האומנים ב"מ פא: ושם אלא ה"פ התם כיון דקני ליה שלא בשעת הלואתו לגמרי סברא הוא דיקנה הוא בשעת הלואתו שלא ישמט דחשיב של אחיך בידך ודרשינן בספרי פ' ראה את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך וכן יש לפרש פרק כל שעה פסחים דף לא: ושם בההיא דישראל שהלוה את העובד כוכבים על חמצו אחר הפסח עובר לרבי מאיר ומפרש התם משום דקנה ליה כר' יצחק וכיון דקני ליה כרבי יצחק שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו קני ליה נמי לענין דקרינן ליה שלך אי אתה רואה:

70 בבא מציעא פתח ↗

71 שבועות פתח ↗

לָא; בִּדְלָא שָׁוֵי – כּוּלֵּי עָלְמָא לֵית לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל; וְהָכָא בִּדְשָׁוֵי שִׁיעוּר זוּזֵי, וּבִדְרַבִּי יִצְחָק קָא מִיפַּלְגִי – דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״.

71 קידושין פתח ↗

מָנֶה אֵין כָּאן – מַשְׁכּוֹן אֵין כָּאן. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: קִידְּשָׁה בְּמַשְׁכּוֹן מְקוּדֶּשֶׁת! הָתָם בְּמַשְׁכּוֹן דַּאֲחֵרִים וְכִדְרַבִּי יִצְחָק.

72 בבא מציעא פתח ↗

73 תוספות על קידושין פתח ↗

מנין לבעל חוב שקונה משכון - פי' בקונט' בשאר דוכתי להתחייב באונסין וקשה דהא ר"מ ור' יהודה פליגי במלוה על המשכון אי הוי שומר שכר אי שומר חנם אבל שואל לא הוי ואוקי גמרא ר"מ כר' יצחק משמע דר' יצחק לא אמר להתחייב באונסין לכך נראה לי שקנה את המשכון להתחייב בגניבה ואבידה:

74 בבא מציעא פתח ↗

75 בבא מציעא פתח ↗

76 בבא מציעא פתח ↗

77 קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

שאין האומן קונה בשבח כלי. כ' הרא"ש בתשובה כלל מ"ב סי' ו' ז"ל ששאלת הנותן טבל' לאומן לצייר בה ציורין ששוחקין עליו באיסקונדרי' ואסרה על בעלי' אחר שציירה קודם שפרע לו שכרו אם יש כח בידו לאוסרו תשובה כיון דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי הרי אין לו בגוף כלום אלא שכר הוא דמחייב עלה בעל הכלי ואין לו כח לאסור הכלי ואפי' אם היה האומן קונה בשבח כלי היינו היכא שיש ממשות בשבח כגון שנותן לו עצים ותיקון כלי אבל הכא לא עשה אומן אלא ציירה בסימנין. ואין בזה ממש דאיבעיא לן פרט הגוזל קמא דף ק"א אם יש שבח סימנין ע"ג צמר או לא כגון אם צבע קוף צמרו של ראובן בסימנין של שמעון אם חייב ראובן לשלם השבח שהשביח הצמר ולא איפשטא האיבעיא ואינו חייב לשלם נמצא שלא קנה הצייר בצבע כלום וכי תימא יכול לגרוד אם יגרדנו אין בו ממש כדקאמר התם במאי מעבר ליה בצפון צפון עבורי מעבר ועוד כיון דאין אומן קונה בשבח כלי אין יכול לגורדו ולקלקל כליו של בעה"ב עכ"ל והוא תמוה מאד שהוא נגד סוגיא דפרק הגוזל בבא קמא דף צ"ט שם אמר רב אשי ל"ש אלא שנתן לחרש שידה תיבה לנעוץ בהם מסמר ונעץ בהם מסמר ושברן אבל נתן לחרש עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ושברן פטור מ"ט אומן קונה בשבח כלי כו' לימא מסייע ליה הנותן צמד לצבע והקדיחו יורה נותן לו דמי צמרו דמי צמרו אין דמי צמרו ושבחו לא לאו שהקדיחו אחר נפילה דאיכא שבחא וש"מ אומן קונה בשבח כלי אמר שמואל הבמ"ע כגון דצמר וסימנין דבעה"ב וצבע אגר ידי' הוא דשקל א"ה נותן לו דמי צמרו וסימנין מיבעי ליה אלא שמואל דחויי קא מדחי ליה וע"ש ומבואר דאפי' בצבע אמרינן אומן קונה בשבח כלי וכבר התפלא בזה בתשובת מוהר"ש הלוי חח"מ סי' ז' דכתב עלה דתשובת הרא"ש הנז' ז"ל הן אמת כי תשוב' זו כל רואה אותה האיש משתאה וחרד על דברו דהרא"ש שכתב דלמ"ד אומן קונה לא הוי בצביע' וקשה טובא מה שהקשה החכם החשוב יצ"ו דבפרק הגוזל על מתני' דנתן לאומנין לתקן כו' עד אמר לך שמואל דחוי קא מדחי ליה הרי בפירוש דבצביעת צמר ג"כ אומן קונה בשבח כלי זולת אם הסימנין הם של בעה"ב וע"ש מ"ש ואין דבריו עולים בכוונת הרא"ש וכאשר הוא עצמו כתב שם ובדוחק נלע"ד לומר כן ע"ש. אמנם לענ"ד נראה דודאי למ"ד אומן קונה בשבח כלי קונה נמי בצביעה אלא דאע"ג דצבע דידיה כיון דצבע לאו מלתא לית ביה ולא כלום וכמו שהוכיח הרא"ש מהך דבעי' לה יש שבח סי' ע"ג צמר ע"ש דף ק"א רבינא אמר הבמ"ע כגון דצמר דחד וסי' דחד וקאתי קוף וצבע להאי צמר בהנך סי' יש שבח סי' ע"ג צמר דא"ל הב לי סי' דגבך נינהו או דלמא אין שבח סי' ע"ג צמר וא"ל לית לך גבי ולא מידי כו' ת"ש בגד שצבע בקליפי ערלה ידלק אלמ' חזותא מלתא כו' התם גזירת הכתוב משום דכתיב שלש ערלים חד לצביעה וכיון דאפי' בסימנין דחברי' לא מצי אמר סימנא גבך כיון דאין שבח סי' ע"ג צמר וא"כ לא עדיף האומן בשבח' דידיה כיון דאפי' למ"ד אומן קונה בשבח כלי אינו קונה כל הכלי אלא בשבח כלי וכמו שיבואר בס"ק ד' ולא מצבעו קוף ואין לו אלא מה שהנאהו ובצבע קוף אפי' מה שנהנה א"צ לשלם כמ"ש תוס' אבל אין לו בשבח כיון דאינו אלא חזות' וה"ל כליתנהו ומש"ה אין לו מה לאסור דאפי' צבע דאיסור אינו איסור אלא בערלה דכתי' שלש ערלים חד לחזותא ומכ"ש זה שאין לו בה דבר ממש ואין לו לאיסור לחול כלל אבל בצבע קוף בצמר דחד וסי' דחד והלך בעל הסימנין והעביר את הסימנין ע"י צפון ודאי אינו חייב לשלם עבור הסימנין דסימנין דידי' נינהו אלא דבעל הצמר א"צ לשלם עבורן כיון דליתנהו בעיני' ומשום נהנה נמי א"צ לשלם כיון דלא באה לו הנאה ע"י מעשה אדם וכמ"ש תוס' שם אבל עכ"פ סימנא דידיה נינהו שם ויכול להעביר סימן דידיה בצפון. וזהו שכת' הרא"ש וכ"ת יכול לגורדו וכיון דיכול לגורדו הרי אית ליה זכות בו ונימא דיכול לאוסרו מה"ט לזה קאמר אם יגרדנו אין בו ממש כו' ועוד כיון דאין אומן קונה בשבח כלי חוזר לראשונה במה שהתחיל דלדידן דקי"ל אין אומן קונה אין יכול לגורדו אבל למ"ד אומן קונה ושבחא דידיה אלא שאין בו ממש ואין לו כח לאסרו אבל לגורדו יכול וא"כ בהקדיחו יורה ודאי א"צ לשלם את השבח כיון דשבחא דידיה למ"ד אומן קונה וז"ב ונכון ואכתי יש לדקדק במ"ש הרא"ש וכ"ת יכול לגורדו תיפוק ליה כיון דאין שבח סי' ע"ג צמר א"כ אפי' צבע דאיסור אינו אסור אלא בערלה דרבי קרא ערלים ואפשר כיון דעכ"פ מדרבנן אסור חזותא בכל האיסורים ועוד דהא הוי בעיא דלא איפשטא ביש שבח סי' ולזה כת' הרא"ש כיון דלא איפשט' אין לו כח לאסור דספק ממונא לקולא ואין לו בממונא כלום ולזה קאמר וכ"ת יכול לגורדו ואכתי אית ליה ביה זכות ממון לזה קאמר אם יגרדנו אין בו ממש וא"כ אין לו שום זכות ממון שיהיה נתפס עליו איסורו: אמנם יש מקום עיון לפמ"ש הרא"ש דלדידן דאין אומן קונה בשבח כלי אין האומן יכול לאסור שבחא בהא דתנן קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ר"י בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו וכתבו תוס' בקידושין פ' האומר דף ס"ג וז"ל קונם מה שאני עושה לפיך ולא גרסינן איני עושה כיון דבלאו דמשועבד לבעלה לא מצי למיתסר בקונם ע"ש והיינו משום דקונם שאיני עושה ה"ל דבר שאין בו ממש אע"ג דמפרש לה בפ' אע"פ באומרת יקדשו ידי לעושיהן היינו משום קושיא דמקשי בש"ס דה"ל דשלבל"ע אבל שאיני עושה בלא"ה לא חייל לזה כתבו דגרסי שאני עושה והיינו שהקונם חל על מעשה ידיה לאחר שתעשה דכה"ג הוי נדר שיש בו ממש. וכ"כ הר"ן פרק הנודר נדרים דף נ"ז בהא דתנן שם האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי וז"ל ולא תיקשי לך מעשה ידי' דבר שאין בו ממש כו' א"נ מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא ע"ש וכיון דאומן אינו קונה ולא מצי אסר לשבחא אפי' אחר שנעשה שבח' היכא מצי אסר לשבחא קודם שעשה לומר קונם על מעשה ידיו לאחר שיעשה כיון דלאחר שנעשה לאו דידיה הוא וא"כ אמאי צריך להפר לריב"ן שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור ופירש"י שצריכה לטחון ולבשל ולאפות והא כיון דגוף הקמח של הבעל ולית לה בשבח' כלום שתאסר אותו שבחא לאחר שנעשה וכיון דהיא רשאה לכתחלה לבשל ולאפות דהא לא אסרה אלא המעשה ידי' אחר שתעשה ואחר שתעשה ה"ל דבר שאינו שלה. ובחידושי לאה"ע סי' פ"א שם הארכנו בזה וכתבנו משום דדעת ר"י ור"ת דאומן קונה בשבח כלי וכמ"ש הרא"ש פ"ב דקידושין בשמם ע"ש. ומש"ה חייל נמי קונם במעשה ידי' אחר שתעשה דכה"ג ה"ל דבר שיש בו ממש דאוסרת את גוף מעשה ידיה לאחר שתעשה ועיין תוס' נדרים ס"פ קמא בהא דאמרו קונם פי מדבר עמך דהיינו באומר יאסר פי לדיבורו ידי לעושיהן והקשו בתוס' ז"ל ידי לעושיהם וא"ת ותיפוק ליה דמעשה ידיו גופיה יש בו ממש כדמוכח בכתובות דף נ"ט דאם אמר קונה מעשה ידי דחייל לר' מאיר דאמר אדם מקנה דשלבל"ע וי"ל דאין ה"נ וכו' ועוד דאיכ' מעשה ידים שאין בהם ממש כגון שלא אתן תבן לפני בקרך עכ"ל והו' לכאורה תמוה דודאי שלא אתן ה"ל דבר שאין בו ממש וכמו קונם שאיני עושה ביוד אבל קונם שאתן הרי הקונם חל על דבר שיש בו ממש וכמו קונם שאני עושה בלא יוד ועיין ש"ך י"ב סי' רל"ז סקכ"ו ולפמ"ש דהא דחייל נדר על המעשה ידיו אחר שיעשה היינו משום דתוס' סברי דאומן קונה בשבח כלי אבל קונם שאתן לפני בקרך דבזה ל"ש באומן קונה בשבח כלי דה"ל כשליח' דאגרתא דליכ' שבחא כדאמרי' פ' הגוזל קמא דף ל"ט מש"ה ה"ל כה"ג דקונם שלא אתן תבן אפי' אומר שאני אתן נמי לא חייל כיון דליכ' שבועה ודוק היטב ושם באה"ע הארכנו:

78 בבא מציעא פתח ↗

79 בבא מציעא פתח ↗

80 בבא מציעא פתח ↗

בְּמִלְוֶה צָרִיךְ לְמַשְׁכּוֹן קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: מִצְוָה קָא עָבֵיד שֶׁהִלְוָהוּ, וְהָוֵי שׁוֹמֵר שָׂכָר. וּמָר סָבַר: לָאו מִצְוָה קָא עָבֵיד, שֶׁלַּהֲנָאָתוֹ מִתְכַּוֵּין, וְהָוֵי שׁוֹמֵר חִנָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מוּתָּר לָאָדָם לְהַשְׂכִּיר מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי לִהְיוֹת פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל. וְאַף אַבָּא שָׁאוּל לָא אָמַר אֶלָּא בְּמָרָא וּפָסָל וְקַרְדּוֹם, הוֹאִיל וּנְפִישׁ אַגְרַיְיהוּ וְזוּטַר פְּחָתַיְיהוּ. מַתְנִי׳ הַמַּעֲבִיר חָבִית מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּשְׁבָרָהּ, בֵּין שׁוֹמֵר חִנָּם בֵּין שׁוֹמֵר שָׂכָר – יִשָּׁבַע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זֶה וְזֶה יִשָּׁבַע, וְתָמֵיהַּ אֲנִי אִם יְכוֹלִין זֶה וָזֶה לִישָּׁבַע. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּעֲבִיר חָבִית לַחֲבֵירוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּשְׁבָרָהּ, בֵּין שׁוֹמֵר חִנָּם בֵּין שׁוֹמֵר שָׂכָר – יִשָּׁבַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹמֵר חִנָּם – יִשָּׁבַע, נוֹשֵׂא שָׂכָר – יְשַׁלֵּם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זֶה וְזֶה יִשָּׁבַע, וְתָמֵיהַּ אֲנִי אִם יְכוֹלִין זֶה וָזֶה לִישָּׁבַע. לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַבִּי מֵאִיר נִתְקַל לָאו פּוֹשֵׁעַ הוּא? וְהָתַנְיָא: נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ וְלֹא סִילְּקָהּ נָפְלָה גְּמַלּוֹ וְלֹא הֶעֱמִידָהּ, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב בְּהֶיזֵּיקָן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְקַיְימָא לַן דִּבְנִתְקַל פּוֹשֵׁעַ פְּלִיגִי! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תִּבְרַהּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. וַאֲתָא רַבִּי יְהוּדָה לְמֵימַר: שׁוֹמֵר חִנָּם – יִשָּׁבַע, נוֹשֵׂא שָׂכָר – יְשַׁלֵּם. הַאי כִּי דִינֵיהּ וְהַאי כִּי דִינֵיהּ. וַאֲתָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמֵימַר: אִין, גְּמָרָא כְּרַבִּי מֵאִיר. וּמִיהוּ תָּמֵיהַּ אֲנִי אִם יְכוֹלִין זֶה וָזֶה לִישָּׁבַע. בִּשְׁלָמָא שׁוֹמֵר חִנָּם מִשְׁתְּבַע דְּלָא פְּשַׁע בַּהּ: אֶלָּא שׁוֹמֵר שָׂכָר אַמַּאי מִשְׁתְּבַע? כִּי לָא פְּשַׁע נָמֵי שַׁלּוֹמֵי בָּעֵי. וַאֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נָמֵי, הָתִינַח בִּמְקוֹם מִדְרוֹן. שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִדְרוֹן, מִי מָצֵי מִשְׁתְּבַע דְּלָא פְּשַׁע בַּהּ!

81 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

אימור דאמר ר' יצחק שלא בשעת הלואתו - פי' בקונטרס דשלא בשעת הלואתו קני ליה להתחייב אף באונסין ולפירושו הא דאמר בפ"ק דפסחים דף ה: דחייב לבער פקדונות של כותים כשקבל עליו ישראל אחריות היינו דוקא כשקבל עליו אחריות דאונסין. דהא מלוה על המשכון של חמץ בשעת הלואה אע"ג דאחריות המשכון עליו מגניבה ואבידה מדשמואל ואפי' בדלא פריש כדפ"ל דמה שכנגד המשכון כמפורש דמי אפ"ה אין חייב לבער אם לא מטעם דקני ליה לגמרי שלא בשעת הלואתו כדרבי יצחק ומיהו נראה דשלא בשעת הלואתו לא קני להתחייב באונסין אלא דהוי שומר שכר דהא מדמה מתניתין דקתני שומר שכר לדרבי יצחק וכן פי' בהדיא בה"ג שהבאתי לעיל וכן פירש בשערים דרב האי גאון בשער מ"ב וצריך לפרש מאיזה טעם יהיה שומר שכר דאי חשיב קנין גמור אפילו באונסין יתחייב ואי לא חשיב קנין גמור לא יהיה אפילו שומר שכר וי"ל דבההיא הנאה שיכול לקדש בו את האשה כדאמרי' בפ"ק דקדושין דף ח: ושם דקדשה במשכון דאחרים מקודשת ולקנות בו עבדים וקרקעות הוי עליה שומר שכר ולפי זה הא דאמר קדשה במשכון מקודשת היינו דוקא במשכון שמשכנו שלא בשעת הלואתו וא"ת ולמה יחשב שומר שכר בשביל כך והלא כך היה יכול לקדש במעותיו וי"ל דכיון דעכשיו שנוטל משכון אין מעותיו בידו חשיב שומר שכר לפי שיכול לעשות בו קדושין או קנין ועוד דחליפין יכול לעשות במשכון מה שלא היה יכול לעשות במעות דאין מטבע נעשה חליפין וקשה דבפרק כל שעה פסחים דף לא: ושם פליגי רבנן אר"מ דאמר ישראל שהלוה לכותי על חמצו עובר עליו ומפרש התם דפליגי בדרבי יצחק דרבנן לית להו דר' יצחק א"נ כ"ע אית להו דרבי יצחק וטעמא דרבנן דאמרי אינו עובר משום דסברי דישראל מכותי לא קני והשתא לרבנן אמאי אינו עובר והא קי"ל כשמואל והוי שומר שכר אפי' בדלא פריש כדפרישית דהא משום דר' יצחק לא הוי אלא ש"ש ואפ"ה מיקרי חמצו וי"ל דמשום חיוב דשומר שכר לא מיקרי חמצו אי לאו משום דאמר הכתוב דקני ליה והוי שלו כדר' יצחק:

82 בבא מציעא פתח ↗

83 בבא מציעא פתח ↗

84 בבא מציעא פתח ↗

85 רש"י על פסחים פתח ↗

למאן דאמר כו' - רבי שמעון קאמר ליה בבבא קמא דף עא: קדשים שחייב באחריותן חייב:

86 בבא מציעא פתח ↗

87 בבא מציעא פתח ↗

88 בבא מציעא פתח ↗

89 בבא מציעא פתח ↗

90 בבא מציעא פתח ↗

91 בבא מציעא פתח ↗

91 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן בֵּין שֶׁהִלְוָהוּ מָעוֹת בֵּין שֶׁהִלְוָהוּ פֵּרוֹת בֵּין שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ בֵּין שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ אַחַר שֶׁהִלְוָהוּ הֲרֵי זֶה שׁוֹמֵר שָׂכָר. לְפִיכָךְ אִם אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִגְנַב חַיָּב בְּדָמָיו. וְאִם נֶאֱנַס הַמַּשְׁכּוֹן כְּגוֹן שֶׁנִּלְקַח בְּלִסְטִים מְזֻיָּן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִשְּׁאָר אֳנָסִין יִשָּׁבַע שֶׁנֶּאֱנַס וִישַׁלֵּם בַּעַל הַמַּשְׁכּוֹן אֶת חוֹבוֹ עַד פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה:

92 בבא מציעא פתח ↗

93 בבא מציעא פתח ↗

94 בבא מציעא פתח ↗

95 בבא מציעא פתח ↗

96 תוספות על בבא קמא פתח ↗

בההיא הנאה דלא קבעי למיתב ריפתא לעניא - משום דעוסק במצוה ודוקא בשעה דמתעסק בה כגון שוטח לצורכה או משום עסק שצריך לה לאבידה אבל בשביל שאבידה בביתו לא יפטר מלמיתב ריפתא לעניא כיון שיכול לקיים שתיהם כדמוכח בסוכה דף כה. ושם. דלא נפקא לן מקרא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דוקא היכא שאינו יכול לקיים שתיהם וסברא הוא דאטו אדם שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו יפטר מן המצות ועוד דבפרק אין בין המודר נדרים לג: אמר דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ואי פטרת ליה כל זמן שהאבידה בביתו שכיח ושכיח הוא פסק ר"ח וה"ג דהלכה כרב יוסף משום דאמרינן באין בין המודר שם דכ"ע אית להו פרוטה דרב יוסף ואפילו מאן דשרי למודר להחזיר אבידה לא שרי אלא משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ואור"י דאינה ראיה כלל דגם רבה מודה לרב יוסף דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דס"ל דלא נעשה שומר שכר בכך ומ"מ הוא נהנה לכך אסור למודר אבל לא הוה שומר שכר ואין לדקדק נמי בשמעתין דהלכה כרב יוסף דמשני רב יוסף לעולם בגינתו המשתמרת וקמ"ל דלא בעינן דעת בעלים כדרבי אלעזר והכי מוקי לה סוגיא דאלו מציאות ב"מ ד' כט. ושם כי נראה דרבה קבלה מרב יוסף דקרא כדר"א אתי ורבה נמי שהיה מדקדק מתחילה דכשומר חנם דמי לא משמע ליה קרא אלא אסמכתא בעלמא דהא טעמא משום דמאי הנאה קא מטי ליה כדלעיל ולא פליגי רבה ורב יוסף אלא בסברא בעלמא וה"פ דההיא דאלו מציאות שם ד' לא. אי דמנטרא לרבה כדאית ליה מפשיעה לרב יוסף כדאית ליה מגניבה ואבידה פשיטא דלהא לא צריך קרא ונראה לר"י דהלכה כרבה בכל מקום לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה כדאיתא במי שמת ב"ב ד' קמג: ואין לפרש דהיינו דוקא בבבא בתרא כמו שיש מפרשים מדאמר במי שאחזו גיטין ד' עד: ושם ותסברא והא קי"ל כרבה ובהא אין הלכה כרשב"ג ואין לומר דשמא בההיא מילתא קיימא לן דהלכה כרבה דהוה ליה למימר והא קי"ל בהא הלכתא כרבה כדאמר ובהא אין הלכה כרשב"ג ועוד דבפרק המפקיד ב"מ מג. גבי מפקיד מעות אצל שולחני מותרים ישתמש בהן צרורים לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותם קאמר רב נחמן דקי"ל כוותיה בדיני נאנסו לא דמשום שהתירו לו חכמים להשתמש בהן אינו נעשה רק שומר שכר א"כ באלו מציאות שם דף כט. גבי מה יהא בדמים רבי טרפון אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן לא הוי אלא ש"ש כמו שאמר שם לרבה ואין לומר דהתם מודה רב נחמן דחייב באונסין משום היתר תשמיש משום דבלאו הכי היה שומר שכר שהיה שומר אבידה דאין זה סברא דמשום שני סברות דפטור מלמיתב ריפתא לעניא ועוד דמותר להשתמש לא יעשה בשביל כך שואל אלא ש"ש בעלמא ועוד יש להביא ראיה דהלכתא כרבה מדמוקי סתמא דגמרא מתניתין דהאומנין ב"מ דף פ: הלוהו על המשכון שומר שכר מחוורתא דלא כרבי אליעזר דאמר במלוה חבירו על המשכון ואבד ישבע ויטול מעותיו ולרב יוסף הו"מ לאוקמה אפילו כרבי אליעזר דלמסקנא מוקי כולהו אליביה ופלוגתייהו במלוה צריך למשכון אי מצוה קעביד אי לא פי' שצריך למשכון להשתמש בו ופוחת לו והולך מהלואתו כך פירש התם בקונטרס וא"כ הו"מ לאוקמה מתניתין באין צריך למשכון דכ"ע מצוה קעביד ולכל הוי כשומר שכר והא דבעי לאוקמא פלוגתייהו בדרבה ורב יוסף והוי רבה כר"א שהוא שמותי ועוד קאמר לימא דרב יוסף תנאי היא ומסיק דרב יוסף ככולי עלמא ומשמע דרבה ודאי תנאי היא ואינו יכול להעמיד אלא כר"א ולא כרבי עקיבא דאי לרבי עקיבא ודאי הוי שומר שכר אי אפשר לומר כן דעל כרחך לרבה אפי' לרבי עקיבא שומר חנם הוי דבאלו מציאות ב"מ דף כט. ושם לרבה לא הוי לרבי טרפון דמתיר להשתמש אלא שומר שכר א"כ לר"ע לא הוי אלא שומר חנם לכך נראה דרבה לא יעמיד כלל פלוגתייהו בשומר אבידה אלא יאמר דלכולי עלמא שומר חנם הוי ופלוגתייהו בדשמואל דר"ע אית ליה דשמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ור"א לית ליה דשמואל ורב יוסף כי מוקי פלוגתייהו בדשמואל לא קאי רבי אליעזר כוותיה שהוא פוטר את המלוה באבידה אף מדמי המשכון ולכך מוקי פלוגתייהו בשומר אבידה והוי כר"ע וקאמר לימא דרב יוסף תנאי היא דרבה ודאי לאו תנאי דמוקי פלוגתייהו בדשמואל ומסיק דכולי עלמא אית להו דרב יוסף כו' והא דתנן בשבועות ד' מג ושם סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה דמשמע שחייב לשלם המשכון כשאבד מיירי שאבד בפשיעה לרבה דאמר שומר חנם הוי:

97 בבא מציעא פתח ↗

98 בבא מציעא פתח ↗

99 בבא מציעא פתח ↗

100 בבא מציעא פתח ↗

101 בבא מציעא פתח ↗

102 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני - משמע דמלוה חבירו על המשכון משמע בשעת הלואה ותימה דבפרק השולח גיטין לז. ושם ד"ה שאני קאמר תנן המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט ומפ' התם דהמלוה על המשכון אינו משמט משום דקני ליה מדר' יצחק והא לא קאמר רבי יצחק אלא שלא בשעת הלואתו ועל המשכון משמע דאפילו בשעת הלואתו אינו משמט ויש לומר דכיון שלא בשעת הלואה קני ליה לגמרי מדרבי יצחק בשעת הלואה נמי דליכא קנין אלא שעבוד אלים שעבודיה ליחשב ולא של אחיך בידך וכן בפרק כל שעה פסחים ד' לא: ושם ד"ה בדר"י גבי ישראל שהלוה לנכרי על חמצו עובר עליו משום דרבי יצחק כדאמרינן התם התם נמי כיון דשלא בשעת הלואה קני אהני שעבודיה בשעת הלואה ליחשב כשל ישראל וכן נכרי שהלוה לישראל על חמצו אי לאו דנכרי מישראל לא קני לא היה נאסר אף משכנו בשעת הלואתו דלא קני כיון דשלא בשעת הלואה הוה קני בשעת הלואה נמי הוה אלים שעבודיה דנכרי שלא יצטרך לבערו ואף על גב דהוי דישראל וקרינא ביה שלך מ"מ מדאפקיה קרא מלא ימצא לא מחייב אלא כשמצוי לו לגמרי וכיון דאלים שעבודיה דנכרי לא חשיב מצוי והכי נמי אמרינן בפרק קמא דפסחים ד' ו. ושם ד"ה יחד יחד לו בית אין זקוק לבער אע"ג דחשיב לגמרי כשל ישראל כיון דקבל אחריות מ"מ כיון דיחד לו בית אינו מצוי אצלו:

103 בבא מציעא פתח ↗

104 בבא מציעא פתח ↗

105 בבא מציעא פתח ↗

106 רש"י פתח ↗

מתני' ישבע - שלא פשע ויפטר ובגמרא מפרש טעמא אמאי פטור שומר שכר בשבועה הא בלאו פשיעה נמי חייב שאין זה אונס אלא כגניבה ואבידה שהן קרובין לאונס ופשיעה:

107 בבא מציעא פתח ↗

108 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

אמר שמואל כספים אין להם שמירה כו' - צריך עיון אם שמרם בקרקע ונגנבו משם אם שומר שכר חייב ובפרק הכונס ב"ק דף נז ושם ד"ה כגון משמע דחייב. דפריך אביי לרב יוסף והאמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל ואי שומר אבידה שומר שכר הוי קרנא בעי לשלומי ומאי פריך דלוקמא בטוען שנגנבה באונס כגון שהעמיק בקרקע ק' אמות או שתקפתו שינה או חולי אלמא כל גניבה לא הויא אונס אלא לסטים מזויין וכן בתר הכי דמייתי לא אי אמרת בשומר חנם שכן משלם כפל ואי לסטים מזויין גנב הוא שומר שכר נמי משלם כפל משמע דמשום גניבה לא מפטר שומר שכר אם לא בטענת גניבת ליסטים מזויין מיהו הנהו יש לדחות דה"מ למימר וליטעמיך דבלאו הכי נמי מצי למימר וליטעמיך אפי' גזלן הוא תמצא שומר שכר משלם כפל בבעלים ויש להביא ראיה מפ' השואל לקמן בבא מציעא דף צה. ושם דכי יליף גניבה ואבידה בשואל משומר שכר פריך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטענת ליסטין מזויין ומשני אי בעית אימא גזלן הוא משמע שאין שום גניבה שיפטר בה שומר שכר אך תמהון גדול הוא למה לא יהא אונס אם העמיק בקרקע ק' אמות דמאי ה"ל תו למיעבד או אם תקפתו שינה או חולי גדול ואיך יתכן ששום גניבה לא נמצא שתהא אונס גמור כליסטין מזויין ולרבה אית ליה בסוף הפועלים לקמן בבא מציעא דף צג: דאי על בעידנא דעיילי אינשי פטור א"כ תמצא גניבת אונס בשומר שכר ומיהו יש לדחות דרבה יסבור כאידך שינויא דקרנא עדיף כרב יוסף בהכונס ב"ק דף נז: ומ"מ אין סברא כלל שלא נמצא גניבת אונס שיפטר בה שומר שכר ואין לתרץ דהואיל וחייב רחמנא שומר שכר בגניבה אע"פ שהיא קרובה לאונס כדאמר בהשואל לקמן בבא מציעא ד' צד: חייב אף בכל גניבת אונס דהא בליסטין מזויין הוא פטור אע"ג דגנב הוא לרב יוסף א"כ מאי משני בהשואל דף צה. לסטין מזויין גזלן הוא אכתי איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטענת גניבת אונס תאמר בשואל דכי נילף שחייב בגניבה ואבידה לא ישלם כפל אפילו בטענת גניבת אונס דמסתמא הוא חייב קרן בכל אונסין דכעין זה פריך פ"ק דמנחות דף ה: גבי הצאן להוציא הטרפה ובפרק שור שנגח ד' וה' ב"ק דף מ: גבי שור האצטדין מהו לגבי מזבח ונראה דכיון דאתי שואל מק"ו דשומר שכר אין לחייבו בגניבת אונס בקרן ודיו לבא מן הדין להיות כנדון דשומר שכר פטור מגניבת אונס אף שואל כן וא"ת וגניבת אונס בשואל לפי האמת מנ"ל דלא מצינו ששואל פטור אלא במתה מחמת מלאכה דמשומר שכר לא אתי כדפי' וי"ל דנפקא לן מוכי ישאל איש וי"ו מוסיף על עניין ראשון והוי כאילו כתיב גניבה ואבידה להדיא בשואל וכיון דכתיב ביה גניבה ואבידה ואונסין ליכא למפטריה בגניבת אונס והא דיליף בברייתא מק"ו היינו אילו לא נאמר קרא הייתי אומר ק"ו:

109 בבא מציעא פתח ↗

110 בבא מציעא פתח ↗

111 בבא מציעא פתח ↗

112 בבא מציעא פתח ↗

113 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

וסבר רבי מאיר כו' - אבל דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא ואע"ג דחכמים דפטרי בנשברה כדו ולא סילקה הוו ר' יהודה כדמוכח בהמניח ב"ק דף כח: ושם ד"ה אמר דסבר רבי יהודה נתקל לאו פושע הוא וכיון דלא הוי פושע אע"ג דלא הוי אנוס גמור פטור בנשברה כדו ולא סילקה דלא חשיב בור אלא שנעשה בפשיעה אבל בשנעשה באונס דכעין גניבה ואבידה כמו רוח שאינה מצויה פטור כדקתני בסיפא דברייתא דנשברה כדו ומודה רבי מאיר לחכמים במעלה קנקנין על הגג לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שהוא פטור וא"ת כי נמי סבר רבי מאיר דנתקל לאו פושע הוא אלא אנוס אמאי פטור והא אדם המזיק מרבינן ב"ק דף כו: מפצע תחת פצע לחייב על אונס כרצון וי"ל דלאו בכל אונס חייב אדם המזיק אלא באונס דכעין גניבה ואבידה כמו רוח שאינה מצויה דאמרינן סוף פרק שני דב"ק דף כז. דנפל ברוח שאינה מצויה מן הגג חייב נזק ורוח שאינה מצויה הוי כעין אבידה כדאמרינן סוף פרק ד' וה' שם ד' מה. וכולן חייבים להחזיר דמי השור לבעליו חוץ מש"ח ומוקי לה התם דנטריה שמירה פחותה ולא נטריה שמירה מעולה ש"ח כלתה שמירתו כו' ושמירה פחותה היינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה כדמשמע בריש הכונס בבא קמא דף נה: והוי כעין גניבה ואבידה דש"ח פטור וש"ש חייב אבל באונס גמור פטור אדם המזיק כדמשמע בירושלמי דאם היה ישן ובא חבירו וישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והשני חייב ובהגוזל בתרא שם דף קיב. טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול דכיון שלא היה להם לידע שהיא שאולה אין משלמים מה שהזיקו אלא מה שנהנו ובריש המניח בבא קמא דף כז: ושם ד"ה ושמואל לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ושאר שינויי דהתם דפטר ליה לפי שלא היה לו לידע וכן במתניתין דהתם דף לב. היה בעל חבית ראשון כו' ואם עמד בעל חבית פטור בעל קורה והרבה כיוצא באלו וא"ת ורבי יהודה דאמר נתקל לאו אנוס הוא ומחייב שומר שכר אמאי פטור מעביר בחנם והלא הוא אדם המזיק וי"ל דנתקל הוי לרבי יהודה כעין גניבה דהוי קרוב לאונס ולכך פטור אדם המזיק ולא מחייב אדם המזיק אלא בדבר שהוא כעין אבידה דהוי קרוב לפשיעה כדאמר בהשואל לקמן בבא מציעא דף צד: דאבידה קרובה לפשיעה וגניבה קרובה לאונס ורוח שאינה מצויה חשובה כעין אבידה ולהכי חייב בה אדם המזיק וכן משמע בהגוזל קמא ב"ק דף צט: ושם ד"ה אימא דפריך למאן דפטר טבח אומן שקלקל היכא דעביד בחנם מברייתא דקתני בהמה לטבח וניבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר השתא מה היה סברתו של מקשה שהוא כנושא שכר אע"פ שעושה בחנם אי סבר דחשיב פושע אמאי תולה אותו בנושא שכר היה לו לומר מפני שהוא פושע ואי סבר שדומה לגניבה ואבידה אעפ"כ חייב כדין אדם המזיק אם כן מה מתרץ אימא מפני שהוא נושא שכר ואי דומה לגניבה ואבידה בלא שכר נמי ליחייב כדין אדם המזיק ואי המתרץ מדמה לה לאונס גמור א"כ נושא שכר נמי ליפטר אלא ודאי אדם המזיק חייב בכעין אבידה ופטור בכעין גניבה והוה מדמי ליה המקשה קלקול שחיטה דאומן לכעין אבידה ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר אבל בחנם פטור דהוי כעין גניבה:

114 בבא מציעא פתח ↗

115 בבא מציעא פתח ↗

116 בבא מציעא פתח ↗

117 בבא מציעא פתח ↗

118 בבא מציעא פתח ↗

118 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

שׁוֹר שֶׁקְּשָׁרוֹ בְּעָלָיו בְּמוֹסֵרָה וְנָעַל בְּפָנָיו כָּרָאוּי וְיָצָא וְהִזִּיק. אִם תָּם הוּא מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. וְאִם הָיָה מוּעָד פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא לו "וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ" הָא אִם שְׁמָרוֹ פָּטוּר וְשָׁמוּר הוּא זֶה. וְכֵן אִם הִזִּיק בְּדָבָר שֶׁהוּא מוּעָד לוֹ מִתְּחִלָּתוֹ כְּגוֹן שֶׁאָכַל דְּבָרִים הָרְאוּיִים לוֹ אוֹ שָׁבַר בְּרַגְלָיו בְּדֶרֶךְ הִלּוּכוֹ פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:

119 בבא מציעא פתח ↗

120 בבא מציעא פתח ↗

121 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

122 בבא מציעא פתח ↗

123 בבא מציעא פתח ↗

124 בבא מציעא פתח ↗

124 תלמוד ירושלמי בבא קמא פתח ↗

משנה: אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד בֵּין עֵר בֵּין יָשֵׁן. סִימָּא אֶת עֵין חֲבֵירוֹ וְשִׁבַּר אֶת הַכֵּלִים מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.

125 רשימות שיעורים על בבא קמא פתח ↗

משנה. ארבעה אבות נזיקין וכו' והמבעה. אליבא דרב לקמן דף ג: מבעה זה אדם. יש לחקור בתשלומי אדם המזיק אם יסוד המחייב הוא ביטול חובת שמירה, דהיינו שפשיעת הבעלים בשמירת המזיק מחייבתם לשלם את הנזק וכמבואר במשנה לקמן דף ט: וז"ל כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו עכ"ל, או שהמחייב דאדם הוא עצם מעשה הנזק שעשה ולא במה שפשע בשמירת גופו, שהרי מסתבר שבאדם אינו חל שם מזיק ואין חובת שמירת נזקין מוטלת עליו, דדוקא כשנמצא ברשותו של אדם חפצא של מזיק חלה עליו לשומרו מלהזיק. אמנם אדם הואיל ואינו נקרא בשם מזיק לא יחול עליו חיוב שמירת מזיקים ומתחייב לשלם עבור מעשה ההיזק ולא בגלל פשיעה בשמירת גופו.1חקירת רבינו זצ"ל כאן היא דוקא בנוגע לאדם המזיק. וידועה החקירה בשאר הניזקין האם עיקר המחייב לשלם הוא ביטול חובת השמירה או מעשה הנזק שממונו עשה. עיין בשיעורים לפרק הכונס דף נה: ד"ה משנה, דף נו. ד"ה תחילתו בפשיעה, ודף נו: בסוף ד"ה תוס' ד"ה פשיטא ובמקומות אחרים ברשימות. ברם רבינו זצ"ל נקט בדרך כלל בשיעורים שהמחייב בשאר הניזקין הוא ביטול חובת השמירה וכפשטות המשנה לקמן דף ט:, עיין באחרונים.

126 בבא מציעא פתח ↗

126 כתובות פתח ↗

אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רָבָא, וְכֵן לְעִנְיַן גִּיטִּין. אַלְמָא קָסָבַר רָבָא יֵשׁ אוֹנֶס בְּגִיטִּין.

127 בבא מציעא פתח ↗

128 סנהדרין פתח ↗

תְּנַן: בָּא בַּמַּחְתֶּרֶת וְשִׁיבֵּר אֶת הֶחָבִית, יֵשׁ לוֹ דָּמִים – חַיָּיב, אֵין לוֹ דָּמִים – פָּטוּר. טַעְמָא דְּשִׁיבֵּר, דְּכִי אֵין לוֹ דָּמִים פָּטוּר. הָא נָטַל – לָא.

129 בבא מציעא פתח ↗

130 תוספות על בבא קמא פתח ↗

אין שמין לא לגנב ולא לגזלן - פ"ה אין שמין הנבילה והשברים לבעלים שיחזיר הגנב הפחת אלא ישלם בהמה שלימה וכלים מעולים והשברים שלו ואע"ג דקיימא לן ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין גנב וגזלן שאני משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל הלכך צריך להחזיר הגזילה או דמיה ולא סובין וכן משמע בירושלמי מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן א"ר אבא בר ממל חיים שנים ישלם ולא מתים עד כדון גניבה גזילה מנין א"ר אבא בר ממל והשיב הגזלה אשר גזל כאשר גזל והיינו טעמא דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים אבל מזיק לא נתחייב אלא כמו שהזיק וה"ט דמ"ד אף לשואל כיון דחייב באונסין נמצא שקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן.:

131 בבא מציעא פתח ↗

132 בבא מציעא פתח ↗

133 בבא מציעא פתח ↗

134 בבא מציעא פתח ↗

135 בבא מציעא פתח ↗

135 בבא קמא פתח ↗

זוֹבוֹ שֶׁל זָב, וְרוּקּוֹ, וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו, וְדַם הַנִּדָּה – מְטַמְּאִין בֵּין בְּמַגָּע בֵּין בְּמַשָּׂא. וְדִלְמָא הָכִי נָמֵי – לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּלֹא צִחְצוּחֵי זִיבָה! אִם כֵּן, לִתְנְיַיהּ גַּבֵּי זוֹבוֹ; מַאי שְׁנָא דְּקָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי רוּקּוֹ? אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאָתֵי מֵרוּקּוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: וְהָא הַאי תַּנָּא לָא דָּרֵישׁ דַּיּוֹ, וְאַף עַל גַּב דְּלָא מִפְּרִיךְ קַל וָחוֹמֶר! דְּתַנְיָא: מַפָּץ בְּמֵת מִנַּיִין? וְדִין הוּא, וּמָה פַּכִּין קְטַנִּים – שֶׁטְּהוֹרִים בְּזָב, מְטַמֵּא בְּמֵת; מַפָּץ – שֶׁמְּטַמֵּא בְּזָב, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא בְּמֵת? וְקָמַיְיתֵי לַהּ בֵּין לְטוּמְאַת עֶרֶב, בֵּין לְטוּמְאַת שִׁבְעָה. וְאַמַּאי? אֵימָא: אַהֲנִי קַל וָחוֹמֶר לְטוּמְאַת עֶרֶב, וְאַהֲנִי דַּיּוֹ לְאַפּוֹקֵי טוּמְאַת שִׁבְעָה! אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר רְמָא נִיהֲלֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר זְכַרְיָה לְאַבָּיֵי, וַאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: תַּנָּא – מִמַּפָּץ בְּשֶׁרֶץ מַיְיתֵי לַהּ, וְהָכִי קָאָמַר: מַפָּץ בְּשֶׁרֶץ מִנַּיִין? וְדִין הוּא, וּמָה פַּכִּין קְטַנִּים – שֶׁטְּהוֹרִים בְּזָב, טְמֵאִין בְּשֶׁרֶץ; מַפָּץ – שֶׁטָּמֵא בְּזָב, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָמֵא בְּשֶׁרֶץ? אֶלָּא מַפָּץ בְּמֵת מִנַּיִין? נֶאֱמַר ״בֶּגֶד וָעוֹר״ בְּשֶׁרֶץ, וְנֶאֱמַר ״בֶּגֶד וָעוֹר״ בְּמֵת; מָה ״בֶּגֶד וָעוֹר״ הָאָמוּר בְּשֶׁרֶץ – מַפָּץ טָמֵא בּוֹ, אַף ״בֶּגֶד וָעוֹר״ הָאָמוּר בְּמֵת – מַפָּץ טָמֵא בּוֹ. מוּפְנֶה; דְּאִי לָא מוּפְנֶה, אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְשֶׁרֶץ – שֶׁכֵּן מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה, תֹּאמַר בְּמֵת – שֶׁאֵין מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה, אֶלָּא בִּכְזַיִת. לָאיֵי אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֶה – מִכְּדֵי שֶׁרֶץ אִתַּקַּשׁ לְשִׁכְבַת זֶרַע, דִּכְתִיב: ״אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא וְגוֹ׳״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל שֶׁרֶץ״; וּכְתִיב בֵּיהּ בְּשִׁכְבַת זֶרַע: ״וְכׇל בֶּגֶד וְכׇל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע״. ״בֶּגֶד וָעוֹר״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּשֶׁרֶץ – לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי. וְאַכַּתִּי מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד הוּא! הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד – לְמֵידִין וְאֵין מְשִׁיבִין, שַׁפִּיר; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְמֵידִין וּמְשִׁיבִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּמֵת נָמֵי אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֶה – מִכְּדֵי מֵת אִתַּקַּשׁ לְשִׁכְבַת זֶרַע, דִּכְתִיב: ״וְהַנּוֹגֵעַ בְּכׇל טְמֵא נֶפֶשׁ, אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ וְגוֹ׳״; וּכְתִיב בֵּיהּ בְּשִׁכְבַת זֶרַע: ״וְכׇל בֶּגֶד וְכׇל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע״; ״בֶּגֶד וָעוֹר״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּמֵת – לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי, וְהָוֵי מוּפְנֶה מִשְּׁנֵי צְדָדִין. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: דּוּן מִינַּהּ – וְאוֹקֵי בְּאַתְרַאּ; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רָבָא, אָמַר קְרָא: ״וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ – כׇּל טְמָאוֹת שֶׁאַתֶּם מִטַּמְּאִין בְּמֵת, לֹא יְהוּ פְּחוּתִין מִשִּׁבְעָה. וּתְהֵא שֵׁן וָרֶגֶל חַיָּיב בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מִקַּל וָחוֹמֶר – וּמָה קֶרֶן, שֶׁבִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק – בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיֶּיבֶת; שֵׁן וָרֶגֶל, שֶׁבִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם – אֵינוֹ דִּין שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּיב? אָמַר קְרָא: ״וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר״ – וְלֹא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

136 בבא מציעא פתח ↗

137 בבא מציעא פתח ↗

138 בבא מציעא פתח ↗

139 בבא מציעא פתח ↗

140 בבא מציעא פתח ↗

141 בבא מציעא פתח ↗

142 בבא מציעא פתח ↗

143 בבא מציעא פתח ↗

144 בבא מציעא פתח ↗

145 בבא מציעא פתח ↗

146 בבא מציעא פתח ↗

147 בבא מציעא פתח ↗

148 תוספות על בבא קמא פתח ↗

ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש - גבי שור ומבעה לא הוצרך לפרש החומרא כי הכא משום דחד מחד קל למצוא חומר באחד מה שאין בחבירו והא דלא תני הכא לא הרי האש כהרי השור ומבעה כדקתני לעיל לא הרי המבעה כהרי השור משום שלא היה יכול למצוא חומרא מה שאין בשניהם דאי משום דכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו כמו שורו אין זה חומרא מדלא חשיב לה גבי חומר באש מבשור והא דאמרינן לקמן בבא קמא דף ג: ודף ו. גבי אבנו וסכינו מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו ה"ק מאי שנא אש שאע"פ שכח אחר מעורב בו ראוי להתחייב בו משום שהוא ממונך ושמירתו כו' ובסיפא גבי בור הוה מצי למימר לא הרי הבור שתחילת עשייתו לנזק כהרי אלו ולא חש לפי שהפסיק באש ובור לא רצה לשנות קודם אש דא"כ הוי אתי אש מיניה דכולהו אתי מבור וחד מהנך כדאמרינן בגמ' ד' ה: והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר וקצת קשה דמשמע דעונשין ממון מן הדין ובמכלתין תניא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן אלא ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין ומיהו בפרק הפרה לקמן בבא קמא מט: ושם דריש ליה לדרשה אחרינא שעל עסקי פתיחה וכרייה באה לו או להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון לקמן בבא קמא נא.: וע' תוס' לקמן בבא קמא ד: ד"ה ועדים:

149 בבא מציעא פתח ↗

150 בבא מציעא פתח ↗

151 בבא מציעא פתח ↗

152 בבא מציעא פתח ↗

153 סנהדרין פתח ↗

פְּשִׁיטָא, מַזִּיק הוּא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם? תְּנֵינָא: אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן! קַשְׁיָא.

153 בבא קמא פתח ↗

מַתְנִי׳ אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם – בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד, בֵּין עֵר בֵּין יָשֵׁן. סִימֵּא אֶת עֵין חֲבֵירוֹ וְשִׁיבֵּר אֶת הַכֵּלִים – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.

154 בבא מציעא פתח ↗

155 בבא מציעא פתח ↗

156 בבא מציעא פתח ↗

157 בבא מציעא פתח ↗

158 תוספות על בבא קמא פתח ↗

מהו להציל עצמו בממון חבירו - איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש:

159 תוספות על בבא קמא פתח ↗

160 בבא מציעא פתח ↗

161 שיטה מקובצת על בבא קמא פתח ↗

כמאן כרבי עקיבא דאמר קלוטה וכו'. ואם תאמר לרבי עקיבא נמי כיון דמטיא לאויר חצרו וכו' ככתוב בתוספות. ונראה לי כיון דחיוב מיתה אתי קודם חיוב תשלומין פטור כדאמרינן לעיל כגון שהצית בגופו של עבד ופטור אגדי ואגדיש אף על פי שנשרפו אחר מיתת העבד אבל כשחיוב תשלומין קודם לחיוב מיתה אז חייב לשלם כי ההיא דהניזקין מדאגבהה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך ובההיא דשמעתין אליבא דרבנן שהקנין בא קודם חיוב מיתה אבל כשחיוב מיתה בא קודם כל היזק שיעשה באותה מלאכה פטור לענין שבת לא מחייב וכו'. וא"ת כיון שהקנין בא בין עקירה להנחה וכו' ככתוב בתוספות. ונראה לי דלא דמיא לההיא כלל דהתם נתכוון לזרוק ארבע אבל הכא לא נתכוון אלא להקנות לו הגנבה והכי פירושו כיון דמטא לאויר חצר קנה והוא לא נתכוון אלא להקנות לו הגנבה ואפילו קלטתו הרוח ולא מטא לארעא אינו חושש ולענין שבת לא מחייב עד שיתכוון שתנוח בחצר והוה ליה כמו נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור ואין כאן חיוב מיתה ואמאי פטור מן התשלומין. תוספי הרא"ש ז"ל.וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל וה"ר יהודה מקורביל פירש דהכא עקירה לאו צורך הנחה היא דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכל מחשבת הזורק היה לקנות הגנבה לבעל החצר ומכי מטיא לאויר דקניא אתעבידא מחשבתו ומה תועלת יש לו בהנחה הילכך לאו צורך הנחה היא ומכל מקום מחייב בהנחה זו שיודע היה שסופה לנוח ולא דמי לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור דהתם היה סבור שתנוח לסוף שתים ולא אתעבידא מחשבתו. ע"כ.והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל ואין אומרים בזו עקירה צורך הנחה היא כמו שביארנו בזרק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו שפטור שאין אומרים כן אלא לנזקין אבל לענין מכירה לא. ע"כ.אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו והרי בא על אמו הוא חייב מיתה ואלו תבעה אמו אתננה בפנינו אין מחייבין אותו שאין אדם מת ומשלם ואף על פי כן אם נתנו לה בלא הכרח בית דין חל עליו שם אתנן ונאסר. מכאן למדו קצת מפרשים בהא שאמרנו אין אדם מת ומשלם שבדיני שמים מכל מקום חייב שאם לא כן אין זה אתנן אלא מתנה בעלמא ומתוך כך פירשו בבבא מציעא שאמרו החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ארבעה לפרה ושלשה לחמור שאם היו מלקות ותשלומין באין כאחת שפטור מדיני אדם משלם בדיני שמים. וחכמי הצרפתים מחדשים בזו שיטה אחרת לומר שאף בית דין מחייבין ליתן אתנן אף בחייבי מיתות ואין גורסין בכאן מי אמרינן ליה זיל שלים אלא ודאי אמרינן ליה זיל שלים. וכן בלקוט תאנים שבתאנתי ותקנה לי גנבתך בית דין מחייבין ליתן וכן החוסם את הפרה משלם בדיני שמים לא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא בדבר הבא דרך נזקין אבל בדבר שקבלו עליו דרך תנאי משא ומתן כגון אתנן וכגון חוסם פרה שקבל עליו שלא לחסום ואף אם לא קבל עליו מכל מקום הרי הוא כמי שקיבל הואיל ומן התורה היא וכן מכר בשבת בלקיטת תאנה מכירה היא ומשלם בבית דין. ומכל מקום שיטת הסוגיא אינה מוכחת כדבריהם. הרב המאירי ז"ל.וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו רבא אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא בשאמר לו הלוקח לגנב עקוץ תאנה מתאנתי בשבת בדמי גנבתך ותקנה לי גנבתך בכך דחליפין נינהו וקנו ואף על גב דכי אתו לקמן לדינא ותבע ליה לוקח לגנב תן לי גנבה שמכרת לי לא מחייב לשלומי ליה לאו משום דלא קני ליה לגנב אלא משום דמתחייב בנפשו הוא ופטור ומאי טעמא קני שהרי אתנן אסרה תורה בהקרבה ואפילו בא על אמו בת מיתבא לה אתנן היא אלא כיון דבתורת הכי יהיב לה אתנן קרינא ליה וזכיא ביה דאי לא זכיא ביה לאו אתנן הוא ואמאי אסור בהקרבה הכא נמי כיון דאמר ליה לא ניחא לי דתקנה אלא בהכי הוו זביניה וכיון דזביני נינהו סלקא דעתך אמינא לחייב בתשלומי ארבעה וחמשה קא משמע לן דכיון דמתחייב בנפשו הוא פטור. ע"כ.

162 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַב הוּנָא: קָטָן הָרוֹדֵף, נִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ. קָסָבַר, רוֹדֵף אֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה, לָא שְׁנָא גָּדוֹל וְלָא שְׁנָא קָטָן.

162 משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פתח ↗

אַף זוֹ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא לָחוּס עַל נֶפֶשׁ הָרוֹדֵף. לְפִיכָךְ הוֹרוּ חֲכָמִים שֶׁהָעֻבָּרָה שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד מֻתָּר לַחְתֹּךְ הָעֵבָּר בְּמֵעֶיהָ בֵּין בְּסַם בֵּין בְּיָד מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּרוֹדֵף אַחֲרֶיהָ לְהָרְגָהּ. וְאִם מִשֶּׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ אֵין נוֹגְעִין בּוֹ שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ וְזֶהוּ טִבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם:

163 בבא מציעא פתח ↗

164 בבא מציעא פתח ↗

165 בבא מציעא פתח ↗

166 בבא מציעא פתח ↗

167 תוספות על בבא קמא פתח ↗

והתניא נשברה כדו כו'. וא"ת והיכי מייתי מברייתא דפטר ר"מ בקנקנים ברוח שאינה מצויה דלמא ה"מ לענין שאר נזקין אבל מתני' איכא לאוקמי באדם המזיק דבדרך הלוכו נפלו החרסים על האדם מכחו ואדם המזיק חייב ברוח שאינה מצויה כדאמרינן לעיל סוף פרק שני דף כז. וי"ל דבמתניתין נמי קתני והוחלק אחד במים דתקלת מימיו הוא ולא אדם המזיק ולמה מחייב שם ר"מ יותר מבקנקנים וא"ת ומאי פריך מולנערה לא תעשה דבר דבנפשרה ודאי מחייב ר"מ אע"פ שהנפילה היתה באונס מ"מ אחר כך היה לו לסלק וי"ל דרבי מאיר מחייב בכל ענין אף על פי שלא היה לו פנאי לסלק:

168 בבא מציעא פתח ↗

169 בבא מציעא פתח ↗

170 בבא מציעא פתח ↗

171 בבא מציעא פתח ↗

172 בבא מציעא פתח ↗

173 בבא מציעא פתח ↗

174 בבא מציעא פתח ↗

175 בבא מציעא פתח ↗

1 תוס' ד"ה לא דכ"ע.

2 כבר ביארנו שלדעת רש"י הדין דשמואל הוי הלכה מיוחדת בהלכות מלוה ומשכון דמשכון חל מדין פרעון. ברם חלות הפרעון היא רק כל זמן שהמלוה לא החזיר את המשכון, אבל משהחזירו פקע ממנו דין הפרעון והמלוה גובה משאר הנכסים. ורש"י סובר שדינו של שמואל חל בדלא פירש - בלי התחייבות מיוחדת - אלא חל מעיקר דין מלוה ומשכון. וחלות דין הפרעון תלויה באי ההשבה, ובהשבה פקע דין הפרעון.

3 ר"ח ור"ת, לעומת זאת, סוברים שהדין של שמואל הוא דוקא כשפירש - כלומר כשהמלוה מתחייב בהתחייבות מיוחדת. ולפי ר"א החולק על שמואל דינו של שמואל לא חל מדהוה אסמכתא דלא קניא, ואילו לר"ע הנוקט כשמואל אינו אסמכתא וקניא.

4 ועיין במס' שבועות דף מד: שלשיטת שמואל שביעית אינה משמטת כל החוב גם כשיש עליו משכון כל שהוא. ואליבא דרש"י הגמרא מבוארת שהרי סובר דאליבא דשמואל החוב פרוע, ובכן לא חל בו איסור "לא יגוש" דשביעית. ברם אליבא דתוס' צ"ע למה לא יחול דין שמיטה בכל החוב.

5 ונראה דאליבא דתוס' יתכן לומר שלשה ביאורים בדינא דשמואל: א שהמלוה התנה למחול את כל החוב אם המשכון יאבד. ב המלוה התנה להתחייב באחריות שמירת המשכון יותר מכדי שוויו, ובאבד המשכון הלוה פטור מלשלם שהרי המלוה התחייב לשלם לו עבור אבידת המשכון והפוכי מטרתא ל"ל. ג שהתנאי חל כהתחייבות מצד הלוה, שאם יאבד המשכון לא התחייב מעיקרא לשלם עבור החוב. וונראה דקושייתנו על התוס' משביעית היא רק לפי שני הביאורים הראשונים. ברם לפי הביאור השלישי י"ל שהלוואה שאפשר שלא תבא לידי פרעון כלל אם המשכון אבד, אינה כהלוואה בעלמא שניתנת לנגישה ולתביעה ואינה נכללת באיסור ד"לא יגוש".

6 והנה התוס' בשבועות דף מד. ד"ה שומר אבידה וכו' כתבו בסוף דבריהם שקבלת האחריות על חמץ המחייבת בבל יראה ובל ימצא היא דוקא אחריות דאונסים וז"ל דאל"ה ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו יאסר בהנאה בלא דר' יצחק ורבנן נמי אמאי פליגי שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל דקיימא לן כוותיה כיון דקיי"ל כרבה אלא ודאי כיון דלא מיחייב באונסים לא מקרי חמצו. מיהו מדר' יצחק אע"ג דלא מיחייב באונסים כדפרי' לעיל אסור בהנאה כיון דקני ליה והוי שלו אבל שומר לא מיחייב לבער אם לא מקבל עליו אחריות אונסים עכ"ל. התוס' הוכיחו דדוקא קבלת אחריות דאונסין מחייבת את השומר בב"י וב"י מהא דבגמ' פסחים לא: אינו מבואר שיש איסור ב"י וב"י אליבא דשמואל כי אם אליבא דר' יצחק. ולכאורה ראייתם מתקבלת דוקא לפי הביאור השני הנ"ל בשמואל, שחיוב האחריות דשומר של המלוה עבור המשכון מחייבתו. וא"כ קשה למה לא יעבר על ב"י וב"י כשמואל אלא דע"כ מוכח דפטור מב"י וב"י כי רק חיוב אחריות דאונסין מחייב בב"י וב"י. מאידך אליבא דהביאור הראשון והשלישי הנ"ל אין הדין דשמואל חל מדין אחריות עבור המשכון אלא כתנאי מצד המלוה למחול הביאור הראשון, או כתנאי מצד הלוה לשלם את החוב הביאור השני ואין ראייתם ראיה.

7 ועיין ברמב"ן לסוגיין שמבאר כי שמואל ס"ל נמי כר' יצחק, וחיוב האחריות הוא מדין דר' יצחק או לפי ר' יוסף, ולא ס"ל דהו"ל מדין פרעון אלא דהוי דין בשווי המשכון שלא נמדד לפי שער השוק אלא כמו שקיבלו המלוה ואם קבל המלוה קתא דמגלא לאלף זוז חל שם משכון על כל האלף זוז.

8 אמנם נראה שדין ב"י וב"י תלוי בהגדרת הגזיה"כ ששומר שקיבל אחריות על חמצו של נכרי חייב בב"י וב"י פסחים דף ה: - האם חיובו תלוי בחלות של אחריות, או"ד בגורם לממון בעלמא. והנה הרמב"ם פסק בפ"ד מהל' חו"מ הל"ד שישראל שהחזיק חמץ בפסח בשביל עכו"ם אנס עובר בב"י וב"י. ולכאורה תמוה, שהרי לא קיבל עליו אחריות. ובע"כ שלדעת הרמב"ם מאחר שהחמץ גורם לממון חייב בב"י וב"י. ואילו הראב"ד בהשגתו שם כתב וז"ל והתשלומין שהם מן האונס אינן כדין האחריות עכ"ל. ועולה שלהראב"ד דוקא חלות אחריות מחייבת בב"י וב"י ולא גורם לממון בעלמא. ולפי"ז, אליבא דכל שלשת הביאורים בדשמואל הרי החמץ גורם לממון, אלא שהביאור השני בלבד מבאר את הדין דשמואל מטעם אחריות. ובהתאם לכך, אם התוס' מחייבים בב"י וב"י מטעם גורם לממון כדעת הרמב"ם ליכא הבדל בין הביאורים השונים בדשמואל, אבל אם סוברים שחיוב השומר בב"י וב"י חל מטעם אחריות ניתן להבחין ביניהם וכדנבאר לעיל.

9 והנה בתוס' שלפנינו כ' דר' אליעזר לית ליה דשמואל דסובר דהוי אסמכתא דלא קניא, ור"ע סבר דלא מקרי אסמכתא משום דהכא המלוה מחל את כל החוב. ובפשטות התוס' ס"ל דפליגי ר"א ור"ע האם מחילה נתפס בדין אסמכתא דלא קניא, או"ד דדין אסמכתא לא קניא חל בהתחייבות בלבד ולא במחילה דקניא בכל אופן. והוא לכאורה כמהלך הראשון הנ"ל שהצענו כדי לבאר הדין דשמואל אליבא דתוס'.

10 ברם יעויין ברמב"ם פי"א מהל' מכירה הל"ד דהרמב"ם פסק דאין דין אסמכתא חל במחילה ואכן קניא, ואילו הראב"ד השיג עליו וס"ל דגם במחילה אין אסמכתא קניא. ונראה לבאר את הבחנת הרמב"ם לחלק בין אסמכתא במחילה דקניא לבין בהתחייבות דלא קניא בתרי אנפי. יתכן דבהתחייבות צריכים חלות קנין כדי להוציא ממון ואילו במחילה הממון כבר נמצא אצל המוחזק והקנין חל שיחזיק עוד בממונו אך לא חל כדי להוציאו ממנו. וכח המוחזק בממונו מועיל לומר דאסמכתא קניא ליה, אך אין אסמכתא קניא כנגד המוחזק בממון כדי להוציא את ממונו ממנו. ועוד י"ל דהדעת למחול אינה צריכא להיות כ"כ חזקה כמו הדעת להתחייב ולהקנות.

11 אך עדיין קשה מהגמ' בשבועות המשווה דין דשמואל לדין השמטת החוב בשביעית ואילו אליבא דתוס' דינו חל מדין מחילת החוב, וצ"ע היאך זה שייך להשמטת החוב בשביעית. ולכן נ"ל דאפילו לתוס' אין כאן חלות דין מחילה בעלמא, אלא דעפ"י דעתו למחול חל חלות שם ודין משכון הקובע חלות פרעון בכל החוב, ובדומה לרש"י דביאר דין דשמואל מדין פרעון, אלא דלרש"י דינו חל בסתם בלי דעת מפורשת, ואילו לתוס' הדין תלוי בדעתו המפורשת. וכן מצינו בענין מתנה ע"מ שכתוב בתורה דראשונים מבארים את דין מחילה, אך לא ר"ל מחילה ממש דהא חל תנאי אלא ר"ל דכח המחילה משווה ליה לבעלים להתנות, וה"ה היכא כח המחילה משווה ליה לבעלים לקבוע חפצא דמשכון עם חלות פרעון על כל החוב. אמנם אף לתוס' הדין הוא דהמשכון מתהפך להיות חלות פרעון. ולכן לתוס' נמי ניחא הגמ' בשבועות דהגמ' השווה את דין הפרעון במשכון דשמואל עם דין השמטת חוב בשביעית, דהמשכון ששוה מקצת החוב מפקיע השמטת החוב מכולו, והוא מפני דחל חלות פרעון בכל החוב.

12 ולפי"ז נראה דלא צריכים לדון במחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד בביאור המחלוקת שבין ר"א ור"ע. דהרמב"ם והראב"ד פליגי באסמכתא אי קניא במחילה דעלמא. ואילו במחלוקת שבין ר"א ור"ע ליכא חלות מחילה דעלמא, אלא שיש קביעות דין המשכון שאינו לבטיחות אלא דהוי משכון של פרעון. ויתכן א"כ דאע"פ דבמחילה דעלמא אסמכתא לא קניא אך במשכון אכן קניא, דאין כאן הפקעת ממון כבמחילת חוב ממש אלא רק קביעת דין המשכון - לפרעון.

13 ויעויין בסוף לישנא דתוס' דף פב. ד"ה נימא וז"ל והא דקתני מתני' ש"ש לאו דוקא דהא האי לישנא לא שייך אמעות יתרים על המשכון אלא כלומר כדין ש"ש דמפסיד הכל בגניבה ואבידה ולא באונסין א"נ מתני' איירי בדשוי דסתם משכון שוה כנגד כל החוב ולכך קרי ליה ש"ש עכ"ל. וצ"ע דלפי דברינו דחיוב דשמואל אף לתוס' חל מדין פרעון אזי בכל אופן לישנא דש"ש לאו דוקא הוא כי המלוה מפסיד לא בתורת שומר אלא בתורת פרעון. ועוד קשה דאם לפי תוס' המלוה מפסיד בתורת פרעון אזי למה פטור באונסין, הרי שואל שיש לו קנין חייב באונסין, ומ"ש מלוה על המשכון משואל.

14 ונראה לתרץ את הקושיא השניה דשאני שואל שכל הנאה שלו ומשו"ה חייב באונסין. משא"כ מלוה דאע"פ דהוי הבעלים דהמשכון שקנאו בתורת פרעון מ"מ אין כל הנאה שלו שהרי אסור לו להשתמש בו וצריך להחזירו ללוה כשמשלם לו את דמי ההלוואה. ומאחר שקנין המלוה במשכון הוי קנין קלוש משו"ה המלוה חייב רק על גניבת ואבידת המשכון ולא על אונסין. והמלוה דומה בכך לשוכר ואומן דג"כ קנו את הפקדון וחייבים רק אגניבה ואבידה מכיון דקנינם בפקדון הוי קנין קלוש ומצומצם. ועיין בשיעורים לעיל דף פ: ד"ה שוכר כיצד ובמה שנתבאר שם בשיטות רש"י והראב"ד, ונראה דדין המלוה התופס משכון דומה לדיני שוכר ואומן.

15 ולפי"ז נמצא שיש שני בעלי המשכון גם המלוה וגם הלוה. ומאחר שאף הלוה הוי בעלים משו"ה חל על המלוה דין שומר המחויב לשמור את המשכון ולהשיבו ללוה כשישלם לו. ועל חלות דין השמירה הזה דנים התוס' בלישנא דמתניתין.

16 ולפי"ז נראה להוסיף עוד נופך בביאור דין דשמואל דמשכון ששוה רק מקצת החוב חל כנגד כולו, די"ל דמאחר דהמלוה הוי הבעלים של המשכון שקונהו מדין פרעון משו"ה בידו לקבע את שוויותו לגבי עצמו ולומר לדידי שוה לי המשכון כנגד שוויות כל החוב. ומכיון שקבע בתורת בעלים את שוויות של המשכון לעצמו שהיא כנגד כל החוב משו"ה אם אבד המשכון אבד את כל החוב, דכלפי עצמו קבע את שיעור השוויות של המשכון כשוויות של כל החוב. ולפי"ז לא צ"ל אליבא דתוס' דלשמואל חל חלות דין פרעון די"ל דחל חלות קנין כמו אליבא דר' יצחק. משא"כ לרש"י דחל חלות שם פרעון.

17 בענין שיטת הרמב"ן באסמכתא

18 עיין ברמב"ן על הרי"ף למס' נדרים דף ט: מדפי הרי"ף שהקשה מהא דמצינו דיני תנאים דחלין בדיני ממונות והקנין לא בטל מטעם אסמכתא, וצ"ע מהו הגדר להבחין בין קנין בתנאי דקניא, ובאסמכתא לא קניא. ותירץ הרמב"ן וז"ל דלא אמור רבנן אסמכתא אלא במילתא דתלי לה ההוא דמתני בגופיה ובדעתיה כגון הא דאיתמר הכא אי לא אתינא מכאן ועד ל' יום וכו' דכיון דמקנה הוא דאתניה אנפשיה אסמכתא היא דאית ליה בדעתיה לקיומי ההוא תנאה וכו', אבל תנאי בני גד ובני ראובן מקנה הוא דאתני עליה דקונה וא"ל אי עבדת מילת פלן ופלן תיקני הדא ארעא או האי מטלטלין ולאו מילתא דאסמכתא דהא לאו בדידיה דמקנה היא מילתא ולאו בדעתא דיליה תליא דליסמוך בה דעתיה בכלום בעולם אלא גמר ויהיב הוא על תנאה וכו' עכ"ל.

19 ונראה דיתכן לבאר את דברי הרמב"ן בב' אופנים: א י"ל דהרמב"ן מבחין בהיכי תימצי ובאומדן דעת המתחייב, דכשתולה קיום התנאי בדעתו ובמעשיו בטוח הוא בעצמו שלא יקיים את התנאי ולא יתחייב, וממילא חסר בדעת המתחייב שלו, דאינו מתחייב בדעת גמורה ודבריו הם גוזמא בעלמא. משא"כ כשמתנה בדעת ובמעשה של אחרים דאז התחייב בדעת גמורה מכיון דאינו בטוח כ"כ שחבירו לא יקיים את התנאי, ושלא יתחייב. ומשו"ה על הצד שחבירו יקיים את התנאי הריהו מתחייב בדעת גמורה. ועיין בתוס' בסנה' דף כד: ד"ה כל.

20 ב א"נ י"ל דהרמב"ן ר"ל דהגזה"כ דתנאי ב"ג וב"ר מחדש חלות דין דעת המתחייב גמורה לחלות הקנין אלא שמותנית בקיום וביטול התנאי. ואילו כשהמקנה התנה התחייבות בלשון משפטי התנאים ומתחייב בגוזמא אמרינן דהוי אסמכתא דלית ליה דעת להתחייב ולא קניא. וחלות דיני תנאי חלין דוקא כשהמתחייב מתנה את קיום ובטול התנאי על חבירו הקונה ומחייבו לקיים או לבטל את התנאי כבנו גד ובני ראובן, כשכלל ישראל התנה עליהם בתנאי כפול לבא למלחמה כחלוצי צבא דבידיהם היה לקיים או לבטל את התנאי ובכך לקבל נחלתם או לא לקבלה.

21 בא"ד. ואפילו תולה נמי בדעת אחר כגון דאמר אי לא אתי איש פלוני מכאן ועד ל' יום שדי נתונה לך שדי מכורה לך לאו אסמכתא היא דהא לא סמיך אדעתיה וכו' עכ"ל. ומדבריו כאן משמע כביאור הראשון דשיטת הרמב"ן מיוסדת באומדנא דמוכח בהשערת דעת המתחייב, ובתולה באחרים יש אומדן דמוכח שיש דעת להתחייב. ברם יתכן לפרש את דבריו גם לפי הביאור הב', די"ל דס"ל דחלין דיני תנאים גם בתולה קיום ובטול התנאי באדם שלישי ולא רק במעשה של הקונה. ולפי"ז אף באמר אם ירד גשמים תקנה שדי חל דין תנאי, דהא ירידת גשמים אינה תלויה בדעתו. ורק כשמתנה ותולה בדעתו ובמעשיו ליכא חלות תנאי והו"ל אסמכתא.

22 בא"ד. ודמיא הא מילתא לתולה בדעת יונתו דאתמר התם דלאו אסמכתא היא לכולי עלמא, אלא משום דבנקשא תליא מילתא ומימר אמר אנא ידענא נקשא טפי, הא לאו הכי תנאה הוי ולא אסמכתא עכ"ל. ולכאורה מדברי הרמב"ן כאן משמע דבמתנה אם ירד גשמים הוי תנאי שהרי התנה על היונים בלי נקשא. וחידוש הוא דיש חלות קיום ובטול התנאי אף כשאיננו בידי אדם כלל. אמנם כשתולה בעצמו ליכא חלות קיום ובטול התנאי.

23 בא"ד. ואי קשיא לך וכו' ערב משתעבד פלוגתא דר' יהודה, לר' יהודה דאמר אסמכתא לא קניא לא משתעבד, ואיצטריך גמ' ב"ב קעב ב למימר דשאני התם דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה, הא לאו הכי אסמכתא הוי, והא תולה בדעת אחר הוא אי לא פרע לך לוה עד מישלם זמנך אנא יהיבנא לך. ולטעמיך ערב דלאחר מתן מעות דלית ביה הנאה דמהימנותא לכלום לא לישתעבד בקנין דהא קנין באסמכתא לא ניקני, אלא ערב לאו אסמכתא ולא הוי אסמכתא דמי לאסמכתא דאנן סהדי דאי לאו דסמיך באומדנא דנפשיה דודאי פרע ליה משום דלא עבד איניש דלישוי נפשיה לוה רשע ולא ישלם לא הוה איהו משעבד נפשיה כלל, א"נ מימר אמר כפינא ליה בבי דינא ופרענא לך מדיליה ואי לא פרענא לך מדיליה משלמנא מדילי, ואסמכתא זוטרתי היא דסמיך בנפשיה וכי איכא הנאה דהימנותא או קנין משתעבדי דלא אסמכתא גמורה היא כיון שתולה אף בדעת אחר עכ"ל. ודבריו צ"ב דמהי כוונתו באסמכתא זוטרתי ואסמכתא גמורה.

24 ונראה דאסמכתא גמורה הויא רק כשמתחייב בספק בתנאי דאם, ותולה ההתחייבות בדעתו ובמעשיו, דמפני דסמך על עצמו בלי חלות משפטי התנאים הו"ל אסמכתא ולא קניא. משא"כ בערב דאינו מתחייב מספק דהיינו דאם הלוה לא ישלם אזי יתחייב כמו המשחק בקוביא ומפריחי יונים, אלא דין ערב הוי דמתחייב הערב בודאי בכל אנפי ומיד משעת ההלוואה והקנין בין אם ישלם הלוה לבסוף ובין אם לא ישלם הלוה לבסוף. אלא דמדין ערבות הוא דאין גובין מהערב תחילה, דחל דין קדימה בגביית החוב לגבות את החוב מהלוה קודם. ודומה לדין דאין גובין מנכסים משעובדים במקום שיש נכסים בני חורין, דהנכסים המשועבדים השתעבדו בתורת ודאי, אלא דחל דין קדימה בגביית החוב שגובין מנכסים בני חורין קודם לנכסים משועבדים, וי"ל דה"ה לגבי ערב. ולפיכך אין כאן אסמכתא גמורה דהא ליכא בערב ספק התחייבות כדבאסמכתא גמורה דעלמא. והויא רק אסמכתא זוטרתי כלומר דאע"פ דהתחייב הערב בוודאות בלי ספק מ"מ יש אומדנא דמוכח דהתחייבותו היא גוזמא בעלמא בלי דעת קנין להתחייב, דערבותו הוי פטפוטי דברים בעלמא דהא סמך על הלוה ועל הב"ד דבודאי ישלם הלוה לבסוף את החוב, והוא לא ישלם. וכל דברי הערב היו רק כדי לפייס את המלוה ולא בדעת להתחייב בחיוב ממון. והרמב"ן קובע דיש נפ"מ לענין להתחייב מחמת ההיא הנאה דמהימנא ליה בקנין, דבאסמכתא גמורה מחמת ספק התחייבות לא יועילו כבשאר אסמכתות הגמורות. משא"כ באסמכתא דערב דאינו אסמכתא גמורה דאין כאן ספק התחייבות, אלא התחייבות גמורה בודאי ביחד עם ספק האם יצטרך לשלם לבסוף, או לא. ומשום כך הוי אסמכתא זוטרתי, ובאסמכתא זוטרתי כזו אמרינן סברת בההיא הנאה לחייבו, ואף מועיל קנין בלבדו בלי ב"ד חשוב כבשאר אסמכתות הגמורות.

25 ונראה דאליבא דהרמב"ן ישנן ב' דיני אסמכתא: א דין אסמכתא זוטרתי דחל בדליכא דעת קנין גמורה להתחייב. ובאסמכתא כזו מועיל אף קנין סודר לבדו, והוא דין אסמכתא דחל בערב לאחר מתן מעות, דע"ז מועיל קנין סודר לבדו לחייבו, וע"ז מועיל נמי ההיא הנאה לחייבו בשעת הלואה. ב דין אסמכתא גמורה דחל בספק התחייבות, דהיינו כשמתחייב מספק בלי חלות דין תנאים. דבמקום דמתחייב בספק ותולה ההתחייבות בתנאי גמור אזי חלין משפטי התנאים דבני גד ובני ראובן הקובעים דהתחייבות זו חלה ותלויה היא בקיום ובטול התנאי. מאידך כשמתחייב בספק בלי דיני תנאים כגון כשמתחייב מספק ותולה בדעת עצמו אזי ההתחייבות אינה חלה כלל, דליכא חלות התחייבות בספק ע"פ דין, ורק קנין במקום דחל תנאי גמור עפ"י משפטי התנאים חלה חלות קנין מספק כפי הלכות התנאים, וכגון דתולה בדעת אחרים.

26 ונפקא מינא לגבי קנין סודר לבדו בלי ב"ד חשוב עיין בנדרים דף כז:, דבאסמכתא זוטרתי, כשיש חסרון בדעת המקנה של המתחייב, מועיל קנין סודר להוכיח שגמר את דעתו בדעת גמורה. ומשום הכי ערב לאחר מתן מעות מתחייב בסודר בלי ב"ד חשוב. ומאידך כשיש אסמכתא גמורה כלומר ספק התחייבות בלי משפטי התנאים, לא מועיל קנין סודר בלי ב"ד חשוב, מדהוי עיקר ההתחייבות ספק, דליכא התחייבות דחלה מספק בלי משפטי התנאים. דנראה דמעיקר חלות דין דהתחייבות צ"ל התחייבות וודאית בלי ספק, דספק התחייבות אינה התחייבות כלל, אלא רק ע"י חלות דין משפטי התנאים, כשתולה ההתחייבות בתנאי גמור, חלה ההתחייבות גם מספק. והיינו כשמתנה בדעת אחרים ולא בדעת עצמו, דבדעת עצמו ליכא חלות תנאי אלא רק ספק התחייבות בעלמא, וספק התחייבות לא חלה כלל. וסברת "בההיא הנאה" מועילה רק בנוגע לגמירת דעת באסמכתא זוטרתי ואינה מועילה בנוגע להתחייבות מספק, דא"א לחול אפילו כשיש דעת גמורה בלי חלות משפטי התנאים.

27 בא"ד. וכי מעיינינן וכו' אשכחן לכולהו דאינון מילי דבטול מעשה אם לא באתי וכו' אבל בקום ועשה מסתברא דלאו אסמכתא כגון דאמר אי עבידנא הכי והכי שדעי נתונה לך מכורה לך אשגח אתנסויה וערב ההיא מילתא דאתני בה כגון דבדעתא דנפשיה עביד ש"מ גמר ואקני עכ"ל. הרמב"ן קובע דתנאי דקיומו הוא בשב ואל תעשה הוי אסמכתא, ואילו אם הקיום הוי בקום ועשה אינה אסמכתא. ובביאור דבריו נראה דמכיון דעושה מעשה בקום ועשה לבסוף המעשה שעושה לבסוף משלים את החסרון שבדעתו דמעיקרא דהיה בספק ובאסמכתא. ואילו אם לבסוף היה רק שב וא"ת ולא עשה מעשה בקום ועשה לא השלים את דעתו, ונשאר בדעתו דמעיקרא בספק והוי אסמכתא. ונראה דהשלמת הדעת לבסוף בקום ועשה אינו גילוי מילתא למפרע דהיתה לו דעת מעיקרא אלא דשעת קיום התנאי הויא שעת קביעת דעת הקנין להשלימה כדי שהקנין יחול, והוא חידוש.

28 בא"ד. וכל דאמור רבנן באסמכתא ליתא אלא בדיני ממונות אבל בגיטין וקידושין ליכא דינא דאסמכתא וכו' עכ"ל. ונראה לבאר דבריו בב' אופנים: א עיין ברמב"ם פ"ג מהל' זכייה ה"ח שכתב וז"ל ורבותי הורו שאין צריך לכפול התנאי ולהקדים הן ללאו אלא בגיטין ובקידושין בלבד ואין לדבר זה ראייה עכ"ל. וכתב שם הראב"ד וז"ל אע"פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר וטעם גדול יש בדבר ואיך יתכן דזה מוכר קרקע או נותנו ואומר איני נותנו או מוכרו אא"כ יעשה לי כך וכך ונוציא אותו מידו ולא עשה בו מה שהתנה עליו, אבל גיטין וקידושין אומדן דעתא הוא מכיון שנתן דעתו לגרש או לקדש אינו אלא כמפליג בדברים, וקירוב הדעת וריחוק הדעת אין תנאי מועיל בו לרחק ולקרב אא"כ חזקו בכפילו ובכל הענינים שנתפרשו בו כי כולם חזוק התנאי הם ובין תבין וכו' עכ"ל. ובביאור שיטת הראב"ד נראה דס"ל דבדיני ממונות כשתולה המקנה את חלות הקנין באיזה דבר נעשה אותו דבר לחלק מעיקר דעת המקנה והמתחייב. ולכן הקנין לא חל בלי אותו דבר, דבדליכא אותו דבר נחשב עצם דעת המקנה דמעיקרא לדעת קנין בטעות דממילא בטלה. משא"כ בגיטין וקידושין דאע"פ שתלאם באיזה שהוא דבר מ"מ אותו דבר לא נעשה לחלק מעצם הדעת לגיטין ולקידושין, דאף בדליכא אותו דבר חלה דעת האיש לגרש ולקדש דליכא בזה טעות כלל. אך כשתולה האיש את הגט או את הקידושין באותו דבר בתנאי כפול שהתנהו כפי משפטי התנאים אז הגט או הקידושין חלין בתנאי, דקיום התנאי מקיים את הדעת ואת החלות, ובטול התנאי מבטל את הדעת ואת החלות. ברם ליכא בזה שום חלות דין ושם טעות בדעת של האיש לגרש ולקדש, אלא שעצם החלות מותנה בתנאי - בקיומו ובביטולו.

29 ולפי"ז י"ל דבדיני ממונות דלא חלו בו משפטי התנאים אלא רק דיני דעת בעלמא, אזי כשיש אסמכתא מוכח דליכא דעת להקנות והקנין בטל מחמת חסרון דעת. משא"כ בגיטין וקידושין דליכא ספק וחסרון בעצם הדעת לגרש ולקדש ואפילו כשתולה בדבר אחר דחלה התלייה רק עפ"י משפטי התנאים ומשו"ה דין אסמכתא לא חל בם, כי משפטי התנאים קובעים שבקיום התנאי הגיטין והקידושין חלין ובבטול התנאי אזי חלותם מתבטלת. אמנם לכאורה ביאור זה אינו הולם את שיטת הרמב"ן, דהרמב"ן ס"ל כהראב"ד דדיני ממונות א"צ למשפטי התנאים. ב ועוד י"ל דהרמב"ן סובר דבכדי שיחול דין אסמכתא לא קניא צריכא להיות אסמכתא ברשות, דהא במקום שמזיק או מבייש לא אמרינן אסמכתא לא קניא דלית ליה רשות להזיק או לבייש חבירו. ועיין בתוס' לעיל דף סו. ד"ה ומניומי וה"ה בגיטין וקידושין דלית ליה רשות להגזים ולומר דברים בעלמא בלי התחייבות באמת דהא מדובר באיסור חמור דאשת איש.

30 ע"כ ענין שיטת הרמב"ן באסמכתא

31 בענין משכון אליבא דר' יצחק

32 א. החילוק שבין משכון בשעת הלואה לבין שלא בשעת הלואה

33 גמ'. שמשכנו שלא בשעת הלואה וכו'.

34 יש מחלוקת בראשונים האם לקבל את חילוק הגמ' דידן לחלק בין שעת הלואה לבין שלא בשעת הלואה אליבא דר' יצחק, דבסוגיות אחרות לא מצינו חילוק זה. אך בביאור חילוק הגמרא בין משכנו בשעת הלואה לבין משכנו שלא בשעת הלואה נראה לבאר עפ"י דברי הר"ן בריש פרק שבועת הדיינין על הרי"ף דפוס ווילנא דף י"ח. וז"ל כי אמרי' בב"ח דקונה משכון ה"מ או בשמשכנו בשעת הלואתו משום דקני ליה מעותיו וכו' ואי נמי שמשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה משום דבגוביאנא דבי דינא אתו לידיה וגזה"כ הוא דקני ליה כדר' יצחק דהרי הוא כאלו הגביהו לו ב"ד וכו' אבל כשנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתו כיון שמלוה אינו קונה במה קנאו למשכון. שמא תאמר אע"פ שהמלוה אינו קונה לה קנאו במשיכה לשעבודו שכשם שאילו הקנהו לוה למלוה לגמרי נקנה במשיכה כך כשהקנהו לו בתורת משכון משיכה קונה לו זו היא שלמד הרב רבי יוסף ז"ל מההיא דקדושין שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא כיון שאין כח במעות הראשונים לקנות וכו' עכ"ל. הר"ן קובע דלדעת הר"י מגא"ש קיימים שני דיני משכון: א משכון בשעת הלואה הנקנה ע"י כסף ההלואה; ב משכון שלא בשעת הלואה הנקנה ע"פ גביית ב"ד. אמנם קנין משיכה בעלמא אינו קונה משכון. ולפי"ז נראה לבאר הגמרא בסוגיין: משכון בשעת ההלואה חל ע"פ קנין מעות של החוב מעיקרא, ומשו"ה דין המשכון הריהו כדין שאר הנכסים המשועבדים המשתעבדים בשעת הלואה. ובדומה לשאר הנכסים המשועבדים שאין למלוה בהם חלות קנין הגוף כי אם זכויות שעבוד ה"ה במשכון. ואילו משכון שלא בשעת הלואה נקנה ע"פ גביית בי"ד ומועלת להקנות למלוה קנינים בגופו של המשכון. וי"ל שהוא משום דהוי חלות פרעון ולפיכך חל בו קנין הגוף למלוה. דקנין דנעשה עפ"י גביית ב"ד מהווה פרעון ולכן עדיף מקנין כסף דהלואה עצמה ומחיל קנין בגופו של המשכון ולא רק חלות שעבוד.

35 ויעויין בתוס' דף פא: ד"ה דברי הכל שהביאו את פסק דר' יהודאי גאון דבמלוה בעל פה חל דין דר' יצחק ולמלוה חל קנין כשמשכנו בין בשעת ההלואה ובין שלא בשעת ההלואה. ואילו במלוה בשטר בע"ח קונה משכון רק כשמשכנו שלא בשעת הלואה. ופסקו מחוסר ביאור.

36 ונראה לבארו עפ"י מש"כ הר"ן בשם הר"י מגא"ש, דס"ל לר' יהודאי גאון דכשיש שטר חוב אזי מעות המלוה אינן קנין ההלוואה, דהקונה הוא רק השטר חוב לבדו. והרי שטר קנין קונה רק בקרקע ולא במטלטלין, משא"כ קנין מעות שקונה בין בקרקע ובין במטלטלין. ולכן במלוה בשטר חסר קנין בשעת ההלואה לקנות את המטלטלין דמשכון, ואילו במלוה בע"פ הקנין הוי קנין מעות דחל בשעת ההלואה הקונה את המטלטלין דמשכון עבור המלוה.

37 ונראה לומר דשיטתו מיוסדת במחלוקת הראשונים דפליגי האם שטר מלוה חל כשטר ראייה או כשטר קנין. ונ"מ בדין שטר בעדי מסירה האם מועיל להשוות את המלוה למלוה בשטר. והיא שתי דעות ברש"י גיטין דף ג: ד"ה וגובה, ועיי"ש גם בתוס' ד"ה וגובה. והנה שטר בעדי מסירה בלבדו הוי רק שטר קנין ולא שטר ראייה. ומאידך שטר עם עדי חתימה הריהו גם שטר קנין וגם שטר ראייה. ופליגי בזה - דאם מלוה בשטר זקוק לשטר ראייה אזי שטר בעדי מסירה לא כרתי להשוות המלוה למלוה בשטר, ורק עדי חתימה כרתי בשטרי מלוה. ונראה שאם שטר מלוה צ"ל דוקא שטר ראייה עם ע"ח, השעבוד חל מחמת קנין מעות ההלוואה, כי השטר בא לראייה בעלמא ולא להחיל את הקנין. ומאידך אם גם שטר בע"מ חל להשוותה למלוה בשטר, אזי קנין השעבוד חל מחמת קנין השטר ולא מחמת מעות ההלואה. ור' יהודאי גאון סובר ששטר מלוה הוי שטר קנין. וכשיש שטר מלוה שקונה אזי מעות ההלואה אינן קונות כלל. ואילו במלוה ע"פ דליכא בו שטר אזי מעות ההלואה קונות את השעבוד. ברם במקום שיש שטר רק השטר קונה ולא המעות.

38 ולפי"ז נראה לבאר שיטת ר' יהודאי גאון דס"ל דמעות ההלואה קונות משכון דר' יצחק וזה חל במלוה בע"פ בשעת הלואת המעות. מאידך במלוה בשטר רק השטר לבדו קונה ולא מעות ההלואה. ומעות ההלואה יכולין לקנות משכון דהוי מטלטלין. משא"כ שטר דלא שייך לקנות משכון כי שטר קנין אינו קונה מטלטלין דלא חל שטר כלל בקניית מטלטלין. ומשו"ה פסק דבמלוה בשטר "אשטר קא סמיך", דהיינו רק השטר קונה ולא המעות ושטר אינו קונה משכון. משא"כ במלוה בעל פה דמעות ההלואה קונות את המשכון בקנין מעות בשעת ההלואה, ולכן דינא דר' יצחק חל במלוה ע"פ אף בשעת ההלואה ודינו אינו חל בשעת ההלואה במלוה בשטר. ואילו שלא בשעת ההלואה דין דר' יצחק חל, כי המשכון נקנה שלא בשעת ההלואה ע"י גביית ב"ד, וחלה בכל ההלואות בין במלוה בע"פ ובין במלוה בשטר.

39 מאידך תוס' שלפנינו אינם מבארים את שיטת ר' יהודאי גאון כנ"ל. אלא מבארים דסובר דדין דר' יצחק חל רק שלא בשעת הלואה עפ"י חלות דין גביית ב"ד. ואילו בשעת ההלואה לא חל קנין דר' יצחק. ונראה דהתוס' שלפנינו ס"ל דבשעת ההלואה חסר קנין לקנות את המשכון, דאנן פסקינן מעות אינן קונות במטלטלין לעיל דף מז: או מדאורייתא או מדרבנן, ושטר נמי אינו קונה במטלטלין. וקניני ההלואה חלין רק להחיל שעבודים אך לא קנינים. והוא דין מסוים בהלואות דחלין שעבודים, אך קנינים דעלמא לא חלין.

40 אמנם התוס' מבארים את הדין דר' יהודאי גאון באופן אחר, דחלה אחריות על המשכון בשעת ההלואה מההלכה דשמואל דבע"ח מחויב באחריות המשכון, ושדין זה חל רק במלוה בע"פ ולא במלוה בשטר. ואף שיטתם מחוסרת ביאור.

41 ונראה לבאר דס"ל דהדין דשמואל חל מדין פרעון, דהמשכון מהווה פרעון, ומשו"ה המשכון מחייב את המלוה באחריות כל החוב, דכל זמן שאינו מחזיר את המשכון החוב פרוע. וסבורים דכל זה נכון במלוה בע"פ דכל זמן דהמשכון נמצא בידי המלוה החוב פרוע. משא"כ במלוה בשטר - שהשטר עומד לגבייה ומכריז שהחוב אינו פרוע, ומשו"ה א"א להחיל בחוב זה חלות דין פרעון ע"י המשכון. ומשו"ה דינא דמשכון אליבא דשמואל איני חל במלוה בשטר.

42 וכל זה אליבא דר' יהודאי גאון, אמנם ראשונים אחרים חלוקים עליו. דשיטת הרי"ף הרמב"ם והרמב"ן הוא דהדין דר' יצחק חל בין בשעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה - שלא כסוגיין המחלק - אלא כשאר הסוגיות שבש"ס שאינן מחלקין בין שעת הלואה לבין שלא שעת הלואה. ונראה דסבורים דקנין מעות דבשעת ההלואה חל בכל ההלואות - בין במלוה בע"פ ובין במלוה בשטר - להחיל קנין בחפצא דהמשכון. וסבורים דחלות דין קנין משכון דר' יצחק חל מחמת מעות ההלואה ואינו תלוי בדין מעות קונות או אינן קונות בכהת"כ, כי קנין מעות דההלואה חלות דין מסוים הוא דחל בהלואה, דמעות דההלואה אכן קונות משכון בשעת ההלואה בכל ההלואות.

43 ושיטה שלישית היא שיטת התוס' בסוגיין ובשאר המקומות דדין דר' יצחק חל רק שלא בשעת הלואה דחל מדין גביית ב"ד. ברם בשעת ההלואה דין דר' יצחק אינו חל, ונראה שהוא משום דחסר מעשה קנין לקנות את המשכון, כי שטר לא שייך לקנות מטלטלין, ואף מעות דההלואה אינן קונות שלא ניתנות בתורת כסף קנין אלא בתורת מלוה, ומשו"ה אינו קונות. והא דחלין שעבודים הוא מדיני הלואה ולא מדיני קנין דכהת"כ.

44 תוס' ד"ה וה"א.

45 שיטת התוס'

46 תוס' לפנינו ובקידושין דף ח: ד"ה משכון וכו' מצמצמים את ההבדל בדר' יצחק בין שעת הלואה לבין שלא בשעת הלואה וז"ל שם בקידושין מצינו למימר כיון דבעל חוב קונה משכון שלא בשעת הלואה קנין גמור עד שיפדה בשעת הלואה נמי אלים שיעבודיה לחשב ממון לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות וכן צריך לפרש בפ' השולח בההיא דאמר המלוה על המשכון אינו משמט וכו' אלא ה"פ התם כיון דקני ליה שלא בשעת הלואתו לגמרי סברא הוא דיקנה הוא בשעת הלואתו שלא ישמט דחשיב של אחיך בידך וכו' וכיון דקני ליה כרבי יצחק שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו קני ליה נמי לענין דקרינן ליה שלך אי אתה רואה עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים ובמיוחד לפי ההסבר של הר"ן, שהרי שני דינים שונים קיימים במשכון: משכון שלא בשעת הלואה החל מדין קנין ופרעון מחמת גביית ב"ד ועוד משכון בשעת הלואה החל מהמת קנין מעות דההלואה המחיל שעבודי חוב בעלמא - ובכן צ"ע בדברי התוס' שכתבו דמאחר שיש קנין במשכון שלא בשעת הלואה לכל דבר דה"ה בשעת הלואה שיש קנין למקצת הדברים.

47 ונראה לבאר דהנה קיי"ל מטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבע"ח, "שהמטלטלין אינם תחת שעבוד בע"ח מה"ת" רמב"ם פי"א הל' מלוה הל"ז, והוא משום דלאו בני אחריות הן, כי רק נכסים דלא ניידי דהיינו קרקע ערבאין ואחראין הן, כלומר מוכנים הם לגביית המלוה, ונותנים לו בטיחות לגבות את החוב. משא"כ מטלטלין בידי הלוה דיכול להעלימם ולא ערבאין ואחראין הן בעד החוב ומשו"ה אינם משתעבדים. משא"כ משכון דהוי מטלטלין בידי המלוה המבטיחים לו את החוב, ומדהוויין ערבאין ואחראין משו"ה בני שעבוד הן, ובכן גובין מהמשכון לשלם את החוב ואפילו מיתמי הלוה. וכעין חילוק זה מצינו אף בהלכה אחרת ברמב"ם. שהרי הרמב"ם פסק פ"כ מהל' מלוה ולוה הל"א - ד שדין שבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה חל רק בגביית קרקע אך לא בגביית מטלטלין. ובפשטות סברתו הוא משום דעל קרקע חלין שעבודים, ומשו"ה חלה זכות קדימה לבע"ח מוקדם ולשעבודיו בקרקעות הלוה מכיון דבני שעבוד הן. משא"כ במטלטלין דלאו בני שעבוד הן דמשו"ה לא חלה עליהן זכות קדימה לבע"ח מוקדם ולכן אצל מטלטלין בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה.

48 אמנם מאידך כתב הרמב"ם פ"ג מהל' ערכין הלי"א וז"ל האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי והיו בידו עשר סלעים ונתן תשע לשניה וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן, שהערכין לאו כחובות הן, שאע"פ שכל מה שבידו משועבד לראשונה, הקדש מאוחר שגבה גבה עכ"ל. וצ"ע דל"ל לומר דבהקדש מאוחר מה שגבה גבה, הרי מיירי במטלטלין דהא שלם סלעים, ובמטלטלין אפילו בהדיוט בע"ח מאוחר מה שגבה גבה מדאינם בני שעבוד.

49 ונראה דשאני בהקדש דאף מטלטלין תחת שעבוד הקדש מדאורייתא דאמרי' בהן כל מקום דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ולכן אף מטלטלין נחשבין בני ערבות ואחריות להשתעבד להקדש, משא"כ בהדיוט דמטלטלין לאו בני אחריות ושעבוד הן, חוץ ממטלטלין שהן משכון בידי המלוה דהויין בני אחריות וערבות, דבני שעבוד הן.

50 ובזה נמי מבואר את ההבדל בין מלוה בשטר דחל שעבוד נכסים אקרקע, לבין מלוה בע"פ דלא חל שעבוד נכסים, והוא משום דצריך המלוה שטר כדי ליצור לו בטיחות ואחריות אנכסים המשועבדים - דכשיש שטר הלוה אינו יכול להכחישו. ואילו במלוה בע"פ יש ללוה כח הכחשה, ואזי הנכסים אינם ערבאין ואינם מבטיחים את גביית המלוה, ולכן לאו בני אחריות נינהו, ולא חל שעבוד אפילו אקרקע. ואין חילוק בין אם זה מדין דאורייתא או מדרבנן דמ"מ עיקר יסוד החילוק בין מלוה בשטר לבין מלוה בע"פ בדין שעבוד נכסים הוא משום חלות האחריות על הנכסים במלוה בשטר, וחסרון אחריות וערבות בנכסים במלוה בע"פ.

51 ברם עכ"ז עדיין קשה, היאך השווה תוס' משכון בשעת הלואה דחל מדין חלות שעבוד למשכון שלא בהלוואת דהוי חלות גבייה וקנין אליבא דר' יצחק. ונראה שתוס' סוברים שאף במשכון בשעת הלואה מתחילה גביית החוב במידת כל שהיא, ועקב כך חלים קניינים למלוה בנוגע למקצת דברים. כי במשכון שלא בשעת הלואה ב"ד גובים את המשכון עם כל הכח של גביית ב"ד, ולכן המלוה קונה את המשכון שלא בשעת הלואה בקנין גמור. אולם גם תפיסת המלוה במשכון בשעת הלואה אינה חלה בתורת נכסים המשועבדים דעלמא אלא שגביית החוב כבר מתחילה עם תפיסת המשכון של המלוה, ולפיכך אף במשכון בשעת הלואה חלין מקצת קניינים למלוה לדברים מסוימים - כגון לענין קידושי אשה ולענין השמטת כספים. אמנם שיטתם עדיין מחוסרת ביאור, דמ"ש קנין זה מזה.

52 ונראה לבאר דבריהם עפ"י דברי המאירי שם ד"ה כבר ביארנו וכו' שכתב וז"ל אלא שגדולי המפרשים פירשו זו שבגיטין שאני משכון דזימנין דקני ליה לגמרי כדר' יצחק ומאחר שכן אף בשעת הלואה יש שם קנייה כל שהיא לגבות ממנה את חובו ושלא להשמט עכ"ל. ומבואר מדבריו דר' יצחק חידש שיש קנין במשכן שלא בשעת הלואה, ואע"פ שאינו שלו לגמרי ואינו יכול להשתמש בו עכ"ז קונה אותו בקנין גבייה. ובדומה לכך חל נמי קנין אך קלוש יותר במשכון בשעת הלואה שהוא הוי שעת התחלת הגבייה. ונראה דר"ל כי בשעת הלואה קונה את המשכון במקצת כדי לגבות ממנו בשעה שהלוה לא ישלם, דכשהלוה לא ישלם אח"כ ויגבה עפ"י ב"ד מהמשכון אז יהפך המשכון להיות משכון שלא בשעת הלואה הנקנה לו בקנין חזק. ובכן בשעת הלואה קנה את המשכון בקנין כ"ש כדי לגבות ממנו בב"ד לאחר זמן, ואינו שעבוד בעלמא אלא חלות קנין בגופו של המשכון. ויתכן לפי"ז דלתוס' חלות דין משכון חל רק מפאת דין דר' יצחק דסוברים דלא חל שעבוד אמטלטלין מדליכא קנין בהלואה להחיל עליהן חלות שעבוד - דלא שטר ולא כסף קונים בהן. ומשו"ה ס"ל דמשכון חל רק מחלות דין גבייה בלבד וכשיטת ר' יצחק.

53 והנה התוס' שלפנינו בב"מ ביארו כמה דינים דחלין במשכון בשעת הלואה משום דכבר התחילה הגבייה ולפי' יש למלוה קנין כ"ש בחפצא. א ששמיטה אינה משמטת חוב שיש עליו משכון מכיון דכבר התחילה הגבייה. ב ועוד ביארו התוס' דאם ישראל משכנו לחמצו אצל נכרי שהישראל פטור מב"י וב"י וז"ל ואע"ג דהוי דישראל וקרינן ליה שלך מ"מ מדאפקיה קרא מלא ימצא לא מחייב אלא כשמצוי אצלו וכיון דאלים שעבודיה דנכרי לא חשיב מצוי כו' עכ"ל. ולכאורה הביאור בזה הוא דהמחייב דב"י וב"י הוא שהחמץ מצוי אצל הישראל והוי ברשותו, ומכיון דהגבייה התחילה בתפיסת הנכרי אין החמץ מצוי ברשותו אצל הישראל, ואע"פ דהוי שלו הריהו פטור מב"י וב"י.

54 והנה עיין בשו"ע חו"מ ס"ו סעיף ל' שפסק שהמוכר שטר חוב לחבירו והיה לו עליו משכון ומסר את המשכון ללוקח אין המוכר יכול למחול את החוב. ומאידך מי שמכר שטר חוב בעלמא לחבירו וחזר ומחלו מחול. ונראה להסביר את ההבדל בין שני המקרים ע"פ המבואר בראשונים שהדין שהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול הוא משום שהמוכר מכר רק את שעבוד הנכסים. ומ"מ נשאר המוכר עם שעבוד הגוף, וכשמחל את שעבוד הגוף ממילא שעבוד הנכסים בטל כי שעבוד הנכסים תלוי הוא בשעבוד הגוף. ואילו שעבוד המשכון אינו תלוי בשעבוד הגוף, ולכן אם מסר ללוקח את המשכון, אפילו מחל המוכר את שעבוד הגוף שעבוד המשכון עדיין קיים. ולכאורה הביאור בזה הוא כדנתבאר לעיל שבמשכון הגבייה כבר התחילה משעת מסירת המשכון, וחלות דין המשכון וקנינו חל בלי תלייה בשעבוד הגוף מאחר שהמשכון קנוי למלוה בקנין לגבות ממנו.

55 ג. המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד בבע"ח קונה משכון האם חייב באונס

56 כתב הרמב"ם בפ"י מהל' שכירות הל"א וז"ל המלוה את חבירו על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלואתו בין שמשכנו אחר שהלוהו הרי זה שומר שכר וכו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אין אנו מודים לו ולרבותיו בזה שאם משכנו אחר הלואתו קונה אותו אף לאונסין כרבי יצחק עכ"ל. והנה הרמב"ם פסק כר' יצחק בפ"ט מהל' שמיטה ויובל הלי"ד וז"ל המלוה על המשכון אינו משמיט והוא שיהיה החוב כנגד המשכון וכו' עכ"ל. וכן בנוגע לקידושי אשה פ"ה מהל' אישות הלכ"ג פסק כר' יצחק וז"ל היה בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש בו אשה אע"פ שאינו שלו הרי זו מקודשת. לפי שבעל חוב יש לו מקצת קנין בגופו של משכון עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק כר' יצחק בשמיטה ובקידושי אשה, ומסתימת לשונו משמע שפסק כמותו בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה כדפסק בהל' שכירות לענין אחריות. אולם יש לעיין בשיטת הראב"ד דבהל' שכירות צמצם הראב"ד את הדין ר' יצחק למשכון שלא בשעת הלואה לחייבו באונסין, ואילו בקידושין ובשמיטה אינו משיג על הרמב"ם ומשמע דס"ל כוותיה אפילו במשכון שבשעת הלואה, וצ"ע.

57 וי"ל דהראב"ד סובר שדין האונסין תלוי בקנינים גמורים החלין דוקא ע"י גביית בי"ד שלא בשעת הלואה. ואילו בנוגע לקידושי אשה ושמיטה סגי במקצת קנין בגופו של המשכון כלשונו של הרמב"ם שחלה אף בשעת הלואה. ויתכן שדעת הראב"ד היא כהתוס' בקידושין ושבסוגיין דס"ל דיש התחלת גביית החוב במשכון בשעת הלואה, ולפיכך חלין מקצת קנינים.

58 ד. דין קידשה קידושין במשכון

59 עיין בגמ' קידושין דף ח: קידשה במשכון מקודשת וכו' במשכון דאחרים וכדר' יצחק וכו', ופרש"י ח ב ד"ה במשכון דאחרים וז"ל שהיה בידו וקדשה בחוב שיש לו עליו הלכך מקודשת שהמשכון עצמו קנוי לה עכ"ל. וק"ק למה כתב "וקדשה בחוב שיש לו עליו" והרי לכאורה עיקר הקידושין הוא במשכון ולא בהחוב.

60 ונראה דרש"י סובר שא"א להקנות את המשכון בלי החוב שכן המשכון משועבד דוקא לשם פרעון החוב ורק בעל החוב יכול לקנות את המשכון ולא אדם אחר. ולכן אם האיש רוצה לקדש את האשה במשכון חייב להקנות לה את החוב עם המשכון לפי שאינה יכולה לקנות את המשכון אא"כ יש לה זכות של בעל חוב. ומסתבר לומר דרש"י מיירי במשכון בשעת הלואה שהוא משועבד לפרעון החוב, ולכן קניית המשכון תלויה בקניית החוב. ואילו משכון שלא בשעת הלואה שהוא קנוי למלוה בתורת גבייה וקנין י"ל שניתן להקנותו בלי החוב, וצ"ע בזה.

61 ויוצא אליבא דרש"י שהקנאת משכון דאחרים לאשה מקנה לה את החוב בלי מעשה קנין אחר, כגון מעמד שלשתן או כתיבת ומסירת השטרות שעושים בהקנאת חובות דעלמא, והוא חידוש בהלכות הקנאת החובות. ועוד יוצא לרש"י דמקדשה גם עם החוב ביחד עם המשכון דעצם החוב נמי הוי חלק מכסף הקידושין כמו המשכון.

62 והנה כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' אישות הלכ"ג וז"ל היה בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש בו אשה אע"פ שאינו שלו הרי זו מקודשת לפי שבעל חוב יש לו מקצת קנין בגופו של משכון עכ"ל. הרמב"ם חולק על רש"י כי לדעת רש"י מקדשה בחוב וכן מבואר במאירי לסוגיין וע"ע בריטב"א בקידושין דף ח: ואילו אליבא דהרמב"ם מקדשה במקצת קנין שיש לו בגופו של המשכון.

63 ונראה דהרמב"ם אינו מקבל את שיטת רש"י משום דס"ל דא"א להקנות חוב בהקנאת המשכון. דרק יכול להקנות את המשכון בלי הקנאת החוב ובכך מקדשה. ברם יל"ע מהי מקבלת בקניית המשכון בלי החוב דהא לכאורה אינה מקבלת מידי - דהא אסור ליהנות מהמשכון וגם אינה גובה ממנו את החוב, וצ"ע א"כ במה מקדשה.

64 ונראה דבשעת גביית החוב, הלוה יסרב לשלם למלוה החוב בלי שהמלוה יחזיר לו את המשכון שנתנו. ואזי המלוה יצטרך לבקש את המשכון מהאשה, והיא לא תתן לו את המשכון וגם לא תחזירנו ללוה אם לא שתקבל מדמי תשלומי החוב, ובהכרח שהמלוה יצטרך לתת לה מדמי תשלומי החוב כדי שיוכל להחזיר את המשכון ללוה כדין. וזוהי עיקר הנאת האשה שמקבלת מהמשכון ואע"פ שלא קנתה את החוב עצמו בקניית המשכון.

65 ויוצא דלרש"י עם קניית המשכון האשה קונה את החוב עצמו והיא נעשה לבעלת החוב לגבות ישיר מהמשכון את כל דמי החוב. ואילו לפי הרמב"ם האיש המלוה עדיין הוי בעל החוב אלא שבהקנאת המשכון לאשה בהכרח יצטרך לתת לה לבסוף מדמי החוב כדי שתסכים להחזיר את המשכון ללוה ומקדשה בהנאה זו. אמנם האיש המלוה עדיין הוי בעל החוב לבדו ולא האשה.

66 ולכאורה תהיה נ"מ בין רש"י והרמב"ם לענין מחילת החוב. די"ל דלרש"י האשה יכולה למחול את החוב שהרי קנתה אותו בקניית המשכון. ואילו להרמב"ם האשה אינה בעלת החוב, גם אחרי שקנתה את המשכון, ולכן איננה יכולה למחול אותו. אך יתכן לומר שאף לשיטת הרמב"ם האשה יכולה למחול את החוב, שהרי בארנו בענין מכירת שטר חוב עיין בשיעורים לעיל דף נו. דיתכן לקנות את זכות גביית החוב בלי לקנות את עיקר החוב. ובכן י"ל דלרמב"ם נמי כשהאשה קונה את המשכון קונה היא אף את זכות גביית החוב בלי קניית עיקר החוב עצמו, שלא כדנ"ל. וא"כ יתכן דיכולה למחול, דהא יש לה את זכות הגבייה, ויל"ע בזה.

67 אולם נראה דכ"ז הוא אליבא הרמב"ם וסייעתו, דס"ל דאין לחלק במשכון דר"י בין שלא בשעת הלואה לבין בשעת הלואה שלא כסוגיין שאכן מחלקת. אך יעויין בתוס' בסוגיין דף פב: ד"ה אימור ובתוס' בגיטין דף לז. ד"ה שאני שמחלקים דהדין דר' יצחק יהני אף בשעת הלואה, אך רק לענין שמיטה וב"י וב"י, אבל לא לקדושין, וז"ל צ"ל דדוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו מקודשת עכ"ל. ושיטתם היא שלא כהרמב"ם וגם שלא כהתוס' בקדושין דף ח: ד"ה משכון דס"ל דאף בקידשה במשכון דקבל בשעת הלואה מקודשת. ונראה דלתוס' בגיטין מעשה הגבייה דחל במשכון בשעת הלואה מהווה חלות שם תפיסה בחפצא דמשכון, דהוי עכשיו תפוס ברשותו, ונ"מ לענין שמיטה ב"י וב"י. ומ"מ לית ליה למלוה בעלות בחפצא דמשכון להקנותו לאדם אחר, ומשו"ה אינו יכול לקדש בו אשה. משא"כ להרמב"ם ולתוס' בקדושין דס"ל דקונה את המשכון בשעת הלואה בקנין הגוף ושיכול להקנותו לאדם אחר, ולכן ס"ל דיכול אף לקדש בו אשה.

68 אלא דבזה פליגי הרמב"ם וחכמי ספרד עם בעלי התוס' שבסוגיין ובקדושין, דהרמב"ם סובר דהדין דר"י חל בכל משכון בין בשעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה, ומשמיט את ההבדל שמבואר בסוגיין דסובר דלא כהלכתה היא. ואילו בעלי התוס' ס"ל לדינא דיש הבדל בין בשעת הלואה לבין שלא כשעת הלואה, אך התוס' ס"ל דקנין גמור דר"י חל רק שלא בשעת ההלואה ואילו בשעת הלואה חל מקצת קנין ולא קנין גמור.

69 ברם צ"ע אליבא דתוס' בקדושין דס"ל דגם במשכון בשעת הלואה יכול הבע"ח לקדש אשה - דא"כ מהי הנ"מ לדינא בין משכון בשעת הלואה לבין משכון שלא בשעת הלואה. ויתכן דס"ל דנ"מ לענין מצות החזרת המשכון ביום או בלילה, דשלא בשעת הלואה הרי זו מצוה בפני עצמה בלי איסור גזילה, דהא בע"ח קונה משכון ומשו"ה אין באי - החזרתו איסור גזל. משא"כ בשעת הלואה דקנין הבע"ח קלוש, ובכן אם אינו מחזיר את המשכון ביום או בלילה עובר אף על איסור גזילה.

70 ברם עוד צ"ע דבסוגיין איתא דדין משכון לפי ר' יצחק מחייב את הבע"ח כשומר שכר רק שלא בשעת הלואה, ואילו בשעת הלואה הו"ל ש"ח. ולכאורה קשה דהרי לפי התוס' יכול הבע"ח לקדש אשה גם במשכון בשעת הלואה, וא"כ למה אינו ש"ש מחמת שנהנה שיכול לקדש בו אשה. וי"ל דהתוס' ס"ל דהנאה זו אינה משוותו לש"ש דהויא הנאה צדדית וגם לא שכיחא. והא דהוי ש"ש הוא מעין דין שוכר אליבא דרש"י, ואומן להראב"ד דחייבים כש"ש מעין חיוב של שואל באונסים, מדין בעלים. אולם מאחר שאין כל ההנאה שלהם לפיכך הם פטורים מאונסין עיין לעיל בשעורים דף פ: ד"ה שוכר כיצד משלם. וי"ל דה"ה במשכון דהקנין שיש לו בו מחייבו מדין ש"ש אך לא כשואל דהא אסור להשתמש בו. ברם יש לו חלות שם בעלות המספיק לאשוויי לש"ש. וכ"ז במשכון שלא בשעת ההלואה. ואלו במשכון שבשעת הלואה יש לו רק מקצת קנין בגופו של המשכון, ולפיכך איננו אפילו ש"ש אלא רק ש"ח בלבד, וצ"ע בזה.

71 והנה כ' הר"י מגא"ש דף מד. בשבועות וז"ל וא"ת דכיון דלא מקנא גופה ממש קאמר, ההוא דאמרינן התם בפרק האשה נקנית דף ח: קדשה במשכון מקודשת דאוקימנא במשכון דאחרים כדר' יצחק במאי קא מיקדשה ליה. הא אמרינן דאע"ג דלא מקנא ממש קא קני ליה לגופיה, מכל מקום הא קני ביה זכותא בעלמא משום דהא קא משתעבד ליה, והו ליה כמאן דקני גופיה לההיא זכותא, ולאו למיהוי הגוף קנוי קנין גמור, כדאמרינן התם קנה דקל לפירותיו שהוא קנין הגוף הדקל לפירותיו, ולא שיהא הגוף קנוי מעיקרו קנין ממש, הילכך כיון שקנה גוף המשכון לההיא זכותא שהוא השעבוד כי מקדש ביה איתתא מיקדשה ליה עכ"ל. ומבואר דשיטת הר"י מגא"ש היא כהרמב"ם שמקדשה בגוף המשכון, ומדמהו לדקל לפירותיו כלומר גוף המשכון קנוי לענין גבייה.

72 ה. שיעור האחריות במשכון אליבא דר' יצחק

73 יש מחלוקת בראשונים אליבא דר' יצחק הסובר שבעל חוב קונה משכון אם חייב באחריות דאונסין או רק בגניבה ואבידה בלבד. עיין בתוס' קידושין דף ח: ד"ה מנין וכו' שחלוקים בכך רש"י ותוס'. וכבר הזכרנו למעלה שגם הרמב"ם והראב"ד חלוקים בשאלה זו. ועלינו להבין שיטת הפוטרים מאונסין שהרי אם המשכון קנוי לו למה לא יתחייב באונסין בדומה לשואל.

74 ונראה שיש להסביר את הנ"מ בין בעל חוב ומשכון לבין שואל בנוגע לאונסין בשתי דרכים: א י"ל דשאני משכון, כי יש זכות ללוה לפדותו מידי המלוה בכל עת שירצה ולשלם את החוב, ובכן קנין המלוה מצומצם ואינו קנין גמור המחייבו באונסין. ב א"נ לשואל יש רשות השתמשות ואילו בעל חוב אסור להשתמש במשכון, ועקב כך קנין בעל חוב קלוש מקנין השואל ולכן הבע"ח פטור מאונסין. ומסתבר ששני החילוקים האלה תלויים זה בזה, זאת אומרת דמכיון שברשות הלוה לפדות את המשכון בכל עת שירצה לכן אין למלוה זכות השתמשות במשכון.

75 ועיין בבעה"מ ובמלחמות ה' בשבועות דף מג: שגם הם חלוקים בדין בעל חוב במשכון. אליבא דהרמב"ן בע"ח חייב בגניבה ואבידה כמו ש"ש דעלמא, ולבעה"מ בע"ח חייב באונסין כי המשכון הוא שלו שכן קנה אותו לגביית חובו. ויוצא שלדעת הרמב"ן החיוב בגניבה ואבידה הוא מדין שומר שכר, והשכר הוי שיכול לקדש בו אשה או הפרוטה דרב יוסף. ברם תוס' אינם פוסקים כרב יוסף אלא כרבה, ומשו"ה פוסקים כשמואל דאבד קתא אבד כל מעותיו דס"ל דר"ע כשמואל. ומ"מ מחייבים רק בגניבה ואבידה ולא באונסין, ומטעם התחייבות מיוחדת דהמלוה. ועיין עוד בשעורים להלן בתוס' ד"ה לא. ולפי המבואר במס' כתובות דף לד ע"פ הרבה ראשונים ששומר משלם משעת פשיעה ולא משעת משיכה עולה שהוא הדין בבעל חוב במשכון. מאידך אליבא דבעה"מ בע"ח חייב באונסין מדין בעלים ומשום הקנין שעשה בשעת קבלת המשכון נתחייב מאותה שעת משיכת המשכון באונסין.

76 ועיי"ש ברמב"ן במלחמות ד' שמבאר את פלוגתתו עם הבעה"מ בחיוב אונסין, וז"ל דאע"ג דקני ליה כדר' יצחק אין כל הנאה שלו ואדרבא יש ממנו הנאה גדולה לחבירו שהוא מחזירו אצלו, ועוד שאינו משתמש בו, ומעותיו של זה בטלות אצלו, ולא מצינו שואל שיהא אסור בשאלתו וכו' כיון שאין כל הנאה שלו אינו נעשה עליו אלא שומר שכר עכ"ל. לשיטת הרמב"ן בעלות לענין גבייה ולענין הקנאה שיש למלוה במשכון אינה מספיקה לחייבו באונסין, ורק בעלות של השתמשות כמו שיש לשואל דעלמא קובעת חיוב אונסין. מאידך רש"י והבעה"מ והראב"ד ס"ל שבעלות לגבייה ולהקנאה מחייבת באונסין בלי בעלות של השתמשות.

77 ועיין ברמב"ן במלחמות שם שהביא ראייה לשיטתו מאומן, וז"ל והם אמרו אומן קונה בשבח כלי ומקדשין את האשה ואינו אלא שומר שכר דתנן כל האומנין שומרי שכר הן עכ"ל. ועיין ב"ק דף צח: למ"ד אומן קונה בשבח כלי אם נתן לחרש עצים לעשות שידה ועשה מהן שידה ושיברו האומן פטור. וצ"ע שאם אומן פטור מלשלם על היזק שעשה בידים לשבח שהשביח כי השבח הריהו שלו ק"ו שפטור מלשלם על אבידת השבח מדין ש"ש. ובע"כ שהרמב"ן לא קאי על אבידת השבח שהרי האומן קנאו ופטור, אלא קאי על גופן של העצים כי האומן קונה רק את השבח. ומשמע שהרמב"ן סובר שאם אומן קונה בשבח כלי קונה נמי קנין בגופו של הכלי ולא רק בשבח. ועיין בקצות החושן חו"מ ש"ו: ב' שדן בשיטת הרמב"ן באריכות. ולכאורה לפי הרמב"ן אומן קונה קנין גם בגופו של הכלי ולא רק בשבחו והוי ש"ש גם על גוף הכלי ואע"פ שיש לו בו קנין. ולפי"ז מבואר הדמיון דהרמב"ן למשכון, דהיינו דקנין בלי זכות השתמשות אינו מחייב באונסין. שקנין אומן בגוף הכלי הוי קנין שאינו גמור בלי זכות השתמשות ומשו"ה פטור מאונסין והוי רק ש"ש. ולכאורה מסברא סתבר לומר כשיטת הרמב"ן דהיאך שייך לומר דקנה את השבח בלי לקנות הכלי, דהא השבח מונח בצורת הכלי ומשתייך לגופו של הכלי. ובהכרח שחל לאומן קנין בגופו של הכלי עם הקנין שיש לו בשבחו. וחייב כש"ש על שמירת גוף הכלי ואילו על השבח אינו שומר כלל דהא השבח הוי לגמרי של האומן.

78 ו. בדין בן שירש משכון אליבא דר' יצחק

79 והנה לדעת אותם הראשונים רש"י ראב"ד ובעה"מ דס"ל שמלוה שלקח משכון שלא בשעת הלואה חייב באונסין אליבא דר' יצחק יל"ע מה יהיה הדין כשמת המלוה והניח בן קטן והמשכון נאבד ע"י אונס, האם הקטן חייב או פטור. ולכאורה זה יהיה תלוי ביסוד חיוב אונסין - האם הוא חל מדין קנין, דאזי י"ל דהואיל והקטן קנה את המשכון בירושה הריהו חייב. או"ד דחיוב אונסין חל מדין אחריות דשומר בדומה לשואל, ומאחר שקטן אינו בר שמירה הריהו פטור. והנה בפשטות דברי בעה"מ משמע דס"ל שהמחייב במשכון הוא הקנין הפשוט דהרי הוא שלו, ולפי"ז הדין יהא שקטן שירש משכון חייב באונסין. אך מהרמב"ן שהשיג עליו והעלה שאינו דומה מלוה לשואל, נראה שהוא הבין בבעה"מ שהמחייב הוא מדין שומר בדומה לשואל וא"כ י"ל דקטן שירש משכון הריהו פטור. ועוד נ"מ תהיה לענין דין בעליו עמו - דאם המחייב הוא מדין קנין אזי י"ל דבעליו עמו אינו מפקיע את החיוב, והריהו חייב. ואילו אם המחייב הוא מדין שואל ופרשת השומרין אזי אם בעליו עמו הריהו פטור.

80 ו. בענין איסור בל יראה ובל ימצא בחמץ משכון

81 תוס' ד"ה אימור.

82 בנוגע לב"י וב"י קיימת מחלוקת גדולה בראשונים עי' רא"ש פ"ק דפסחים אות ד' באיזה אופן שומר של חמץ חייב בב"י וב"י. לשיטה אחת כל השומרים וגם ש"ח חייב. שיטה שניה מחייבת דוקא ש"ש ולא ש"ח. ושיטה שלישית מחייבת רק השואל תוס' דידן אליבא דרש"י.

83 ונראה דהשיטה הראשונה מחייבת את כל הד' שומרים משום דכולם חייבים באחריות דשומרים. ואילו השיטה השניה ס"ל כשיטת הרמב"ם דשומר הפושע חייב מטעם מזיק, משא"כ ש"ש חייב בגו"א מטעם אחריות, ורק אחריות מחייבת שומר בב"י וב"י ולא חיוב מזיק, ומשו"ה ש"ח פטור. ואילו השיטה השלישית מחייבת שומר בתורת בעלים, ורק שואל שיש לו קנין השתמשות וחיוב אונסין הוי בעלים וחייב.

84 ועיין בסוף דברי התוס' שלפנינו דמחלקים בין דין בעל המשכון דחמץ אליבא דשמואל לבין דינו אליבא דר' יצחק, וז"ל וי"ל דמשום חיוב דשומר שכר לא מקרי חמצו אי לאו משום דאמר הכתוב דקני ליה והוי שלו כדר' יצחק עכ"ל. כלומר דהמחייב בב"י וב"י בשומר הוי הקנין בשלו שחל בשואל המחוייב באונסין ובבעל המשכון אליבא דר"י. דאע"פ דבעל המשכון מחוייב רק כש"ש אך חייב בתורת בעלים, שמפני שאין כל ההנאה שלו ואין לו זכות השתמשות בחפצא משו"ה פטור מאונסין וחייב כמו ש"ש בגו"א. ומ"מ הו"ל בעלים דקנה את המשכון להיות שלו. משא"כ אליבא דשמואל דאינו קונה קנין בגופא דהמשכון, אלא משום דתפיס ליה מדין פרעון שאם נאבד המשכון הלוה פטור מלשלם, ברם חיוב דבעל המשכון חל בתורת שומר שכר המחויב על גניבה ואבידה והו"ל כאומר לדידי שוה לי קתא דמגלא אלפא זוזי, ומכיון דאין לו קנין בחפצא דמשכון אינו עובר בב"י וב"י, דחיוב שמירה דחל מדין ש"ש לא מחייב בב"י וב"י.

85 ברם נראה שיש אף דרך אחרת להבחין בין שיטת שמואל שאינה מחייבת בב"י וב"י לבין שיטת ר' יצחק המחייבת. דעיין במס' פסחים דף ה: בנוגע לשומר חמץ של נכרי שמחויב השומר בב"י וב"י וז"ל הגמרא: הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי עיין ברש"י ד"ה למ"ד וז"ל רבי שמעון קאמר ליה בב"ק קדשים שחייב באחריותן חייב עכ"ל, אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר. שאני הכא דאמר לא ימצא, עכ"ל. ויוצא דלכ"ע אפי' למ"ד "דבר הגורם לממון לאו כממון דמי" - שומר חייב בב"י וב"י. ברם הירושלמי למס' פסחים פרק שני הל"ב מקשה וז"ל אית תניי תני לא יראה לך, לך אין את רואה, אבל רואה את לגבוה. אית תניי תני אפי' לגבוה וכו' א"ר בון בר חייה קומי רב זעירא תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש עכ"ל. וקשה לפי הירושלמי מ"ש קדשים שחייב באחריותן שעובר עליהן בב"י וב"י דוקא לר"ש הסובר "דבר הגורם לממון כממון דמי" ואילו בשומר חמץ של נכרי לכ"ע עובר בב"י וב"י - אפילו אליבא דרבנן הסוברים "דבר הגורם לממון לאו כממון דמי".

86 וביאר מרן הגר"מ הלוי זצ"ל שההבדל בין דינו של שומר לדינו של בעל הקרבן הוא מחמת ההבדל שבחלות דין האחריות המוטלת עליהם, בשומר חל דין אחריות ממש עבור החפצא של הפקדון, כלומר, הפקדון נמסר לרשות השומר והוא אחראי עליו ולכן ההפסד שלו. עיקר חיוב השמירה שלו הוא בעד אחריותו להשיב את הפקדון בעין לבעליו או לשלם להם בעבורו. בקרבן, לעומת זה, אין החפצא ברשות בעליו וחייבים הבעלים לשלם ולהביא קרבן שני כשהקרבן הראשון נפסל או הלך לאיבוד מחמת נדרו ומחמת חיוב כפרתו. ברם אין גוף החפצא של הקרבן הראשון ברשותו ובאחריותו, ואינו דומה לשומר פקדון שהחפצא נמסר לרשותו ע"פ קנין שמירה, והפקדון עצמו וגופו באחריותו ובביתו דמשום כך הריהו חייב לשלם עבורו.

87 ולפיכך רק לפקדון מתייחסת גזיה"כ לא ימצא המחייבת שומר בב"י וב"י משום שאחריות הפקדון מוטלת עליו והפקדון נמסר לבית השומר לרשותו ולאחריותו. מאידך עצם הקרבן אינו ברשות הבעלים ולא נמסר לאחריותו. אם הקרבן נאבד הוא משלם עבור קרבן שני מטעם אחר - בגלל נדרו או עקב חיוב הכפרה המוטל עליו. ולכן הקרבן הראשון הוא דבר הגורם לממון בעלמא, ודוקא לפי ר"ש הסובר "דבר הגורם לממון כממון דמי" חל דין בעלים כדי לחייבם בב"י וב"י.

88 ונראה שבדרך זו נמי אפשר לבאר את ההבדל שבין ר' יצחק לבין שמואל. דאליבא דר' יצחק י"ל דהחפצא של המשכון דחמץ נמסר לרשות המלוה שהוא אחראי עליו דהו"ל שומר שכר המחוייב באחריות הפקדון דהמשכון של חמץ, ומשו"ה חייב בב"י וב"י ככל שומר שכר דעלמא השומר חמץ ברשותו בפסח. משא"כ אליבא דשמואל דאינו מחייב המלוה בתורת אחריות של שומר דהא שמואל סובר דאבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי. והדין שמפסיד אלפא זוזי אינו חל מדין שמירה ואחריות עבור החפצא דהחמץ דשוה פחות מאלפא זוזי, אלא שמואל מחייב מחלות דין מסוים דפרעון ואינו מחייבו מדין שומר, ולפיכך י"ל שאין הפקדון של חמץ נמסר לרשותו. ואה"נ דאליבא דשמואל החמץ הוי גורם לממון ואליבא דר"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי יעבור על ב"י וב"י. אבל לדידן דס"ל גורם לממון לאו כממון דמי הריהו פטור מדאינו חייב בתורת שומר ואין החפצא של חמץ מצוי אצלו ברשותו כבשומר או כר' יצחק ומשו"ה פטור.

89 ז. ביאורי מחלוקות הרמב"ם והראב"ד באיסורי משכון

90 עיין בפסק הרמב"ם בפ"ג מהל' מלוה הל"ד וז"ל המלוה את חבירו אחד עני ואחד עשיר לא ימשכנו אלא בב"ד ואפילו שליח ב"ד שבא למשכן לא יכנס לביתו וימשכננו אלא עומד בחוץ והלוה נכנס לביתו ומוציא לו המשכון שנאמר בחוץ תעמוד וכו' עבר ב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון מידו בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנא' השב תשיב לו וכו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל שבוש הוא זה אלא מפני שנתחייב באחריותו כדכתיבנא לעיל עכ"ל. אמנם הרב המגיד מבאר למה לא העלה הרמב"ם כהראב"ד שהוא לאו הניתק לתשלומין ואין אדם לוקה ומשלם, וז"ל שהלאו הוא בשעת נטילת המשכון ובאותה שעה לא היה מתכוין לגוזלו אלא ליטלו במשכון בחובו וכשנאבד נפקע חובו בכדי שוויו שהרי לכך נוטלו עכ"ל, ומבואר דהמגיד משנה תירץ שהלאו והחיוב הממון לא באו כאחד, שכן חיוב המלקות חל בשעת לקיחת המשכון ואילו חיוב התשלומין חל בשעת גניבה ואבידה. ונראה שכך הוא הדין אם נאמר שהחיוב דבעל החוב במשכון הוא מדין אחריות דשומר. מאידך אם בעל החוב מתחייב מחמת הקנין שעשה בשעת לקיחת המשכון אזי חל החיוב משעת הלקיחה והאיסור חל יחד עם חיוב התשלומין. ולפי"ז יוצא דהרמב"ם והראב"ד אזלי לשיטתם, דהרמב"ם פסק שב"ח חייב באחריות המשכון כש"ש וס"ל דיסוד חיובו הוא מדין אחריות דשומר, וא"כ שפיר ס"ל שלא באו שני החיובים - המלקות והממון - כאחד ואינו לאו הניתן לתשלומין. ואילו הראב"ד נאמן לשיטתו דס"ל שבע"ח חייב באונסין וחיוב התשלומין חלין בשעת לקיחת המשכון כמו איסור הלקיחה והרי הוא לאו הניתן לתשלומין ואינו לוקה ומשלם בשם הגר"ח זצ"ל.

91 והנה הרמב"ם והראב"ד פליגי נמי בפ"ג מהל' מלוה ולוה הל"א - ב בממשכן בשעת ההלואה אם עובר המלוה על הלאוין דולא תחבול בגד אלמנה ודלא יחבול רחים ורכב. וז"ל הרמב"ם אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה ולא על פי ב"ד שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה וכו' וכן המלוה את חבירו בין שהלוהו על המשכון בין שמשכנו אחר הלואה בידו או על פי ב"ד לא יחבול כלים שעושין בהן אוכל נפש וכו' שנאמר כי נפש הוא חובל וכו' עכ"ל. והשיג הראב"ד על הל"א וז"ל בשעת הלואה אין זה חובל עכ"ל, וכדומה בהל"ב כ' וז"ל לא נהיר עכ"ל. אליבא דראב"ד אין איסורי לחבול אלמנה או רחים ורכב חלין בשעת הלואה. ויתכן שהראב"ד לשיטתו בפ"י מהל' שכירות הל"א שבמשכנו שלא בשעת הלואה "קונה אותו אף לאונסין כרבי יצחק", ואילו בשעת הלואה אינו קונה אותו והו"ל ש"ש בלבד. משא"כ לדעת הרמב"ם שם דינו של ר' יצחק חל בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה, ובשני האופנים הריהו ש"ש. ולפי"ז מבואר דאליבא דראב"ד חלות שם "משכון" חל דוקא שלא בשעת הלואה דאזי שקונה אותו לאונסין וכדר"י. אולם בשעת הלואה שאינו קונה אותו אינו נחשב לחובל ואינו נתפס בחלות שם משכון שאינו אלא זכרון דברים ובטיחות בעלמא. ונראה להוסיף כי שלא בשעת הלואה ב"ד ממשכנין בע"כ של הלוה מדין גבייה כדנ"ל, ולפיכך שפיר נתפס בחלות דין ושם משכון ונקרא חובל דהיינו בעל כרחו של הלוה. מאידך בשעת הלואה הלוה נותן את החפץ למלוה מדעת, ובכן אינו נקרא חובל ואינו נתפס בשם ודין משכון. חלות הגבייה בע"כ היא הנותנת למלוה קניינים דר"י בחפצא של המשכון. בשעת הלואה, לעומת זאת, מאחר שאין חלות גבייה בע"כ של הלוה אין הקנינים דר"י חלים ולא נקרא חובל.

92 ועיין לקמן בב"מ קי"ד ב וברמב"ם פ"ג מהל' מלוה הל"ה שמצות החזרת המשכון לבעליו ביום ובלילה מצות לא תשכב בעבוטו וכו' חלה דוקא במשכון שלא בשעת הלואה ולא במשכון בשעת הלואה, ודין זה לכ"ע בין לרמב"ם ובין לראב"ד. ויתכן לבאר הלכה זו כדנ"ל: משכון בשעת הלואה חל מעיקרא דדינו להיות מטלטלן המשועבדים כמו אפותיקי, ובכן אם יחזור המשכון לבעליו יפקעו השעבודים - ועל זה לא חייבתו התורה. מאידך משכון שלא בשעת הלואה דינו חל מעיקרא כדבר הקנוי ע"י חלות גבייה ואף אם יחזירנו לבעליו ללילה או ליום לא יפקעו קנייני הגבייה של המלוה, ולכן שפיר חייבתו התורה להחזירו.

93 גמ'. מר סבר מצוה קא עביד וכו'. הגמרא משוה דין שמירת המשכון לדין שומר אבידה שאם מצוה קא עביד דינו כשומר שכר. והנה טעם דרב יוסף דשומר אבידה הו"ל ש"ש בההיא הנאה דלא בעיא למיתב ליה ריפתא לעניא ב"ק דף נו:.

94 ובמס' נדרים דף לג: חלוקים ר' אמי ור' אסי אם אסור להחזיר אבידה בשנכסי בעל האבידה אסורין על המחזיר משום דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף או"ד מותר ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח.

95 לשם ביאור מחלוקתם עלינו להניח שמוצא אבידה הו"ל שומר לא משום קבלת אחריות כמו שומרים דעלמא אלא משום דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה עיין בגמ' ב"ק דף נו:. ולכאורה המחלוקת בדין שומר אבידה תלוי' בהגדרת כוונת התורה כשהטילה על המוצא דין שומר - האם התכוונה התורה לחייבו בשמירה מעולה מדין ש"ש, או לחייבו בשמירה פחותה מדין ש"ח. והנה פרוטה דרב יוסף אינה דומה לשכר שמשלמים לש"ש דעלמא, שהרי לא בעל האבידה משלם לו פרוטה זו, אלא שממילא ומדין עוסק במצוה פטור מן המצוה נהנה המחזיר מן השמים בפרוטה דרב יוסף. ונראה דסברת רב יוסף היא כי מאחר שהנאת פרוטה הזאת קיימת מן השמים התורה אף הטילה על המחזיר דין שומר שכר, כמו שהשמירה חלה עליו בע"כ מן השמים כן השכר מגיע אליו מן השמים, ושכר פרוטה דרב יוסף הבא מן השמים קובע את השמירה לשמירה מעולה של ש"ש. אמנם יתכן שכ"ז בנוגע לחלות דין השומר, ואילו בנוגע לאיסור נדר מאחר שהפרוטה אינה משתלמת מבעל האבידה ישיר אך באה ממילא מן השמים ובדרך עקיפין לידי המחזיר אין איסור נדר חל על המחזיר להשיב את האבידה אפילו מודר הוא מבעל האבידה. ובזה פליגי ר' אמי ור' אסי האם ההנאה הזאת שבאה בעקיפין נאסרת למודר הנאה.

96 ולפי"ז יש לבאר דברי התוס' בב"ק דף נו: ד"ה בההיא וכו' וז"ל דגם רבה מודה לרב יוסף דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דס"ל דלא נעשה שומר שכר בכך ומ"מ הוא נהנה לכך אסור למודר אבל לא הוה שומר שכר עכ"ל. ונראה דר"ל שאף אם נאסור את הפרוטה דרב יוסף כהנאה המגיעה בעקיפין מנכסי בעל האבידה למחזיר ואסור לו ליהנות ממנה כמודר, בכל זאת אליבא דרבה אין הפרוטה דרב יוסף הופכתו לש"ש. דמאחר דהשמירה לא נוצרה מחמת קבלת האחריות מדעת השומר אלא שהתורה שעבדתו אין הנאת הפרוטה דרב יוסף קובעתו לש"ש, לפי שאין הנאת השכר באה במישרין מבעל האבידה אלא באה לו בעקיפין מן השמים, וסובר רבה שבהתאם לכך הטילה התורה על המחזיר שמירה פחותה של ש"ח ולא החמורה דש"ש.

97 ויתכן לומר דה"ה במשכון, אין חלות הדין של שמירת משכון חלות דין שמירה דעלמא שחלה עם קבלת אחריות דהמלוה ללוה, אלא התורה שעבדה למלוה לשמור את המשכון כמו ששעבדה שומר אבידה בשמירת האבידה. ובדומה למה שנאמר באבידה שהתורה הטילה דין ש"ש על המחזיר משום פרוטה דרב יוסף, ה"ה במשכון הטילה התורה על המלוה דין ש"ש משום פרוטה דר"י.

98 והנה התוס' מבארים שהפרוטה דרב יוסף מתהווה בשעת ניעור ושטיחת האבידה לצורכה שבשעות אלו עוסק במצוה. וקשה דהניחא אבידה שמקיים בה מצות והשבותו לו דברים כב, ב שדרשו חז"ל ראה היאך תשיבנו לו עיין ברמב"ם פי"ג מהל' גזלה ואבדה הל' י"א, אבל במשכון איזו מצוה מקיים המלוה בשעת ניעור ושטיחת המשכון. ועו"ק מ"ש שומר משכון משאר שומרים דעלמא שהרי ש"ח השוטח את הפקדון אינו נחשב לעוסק במצוה ואינו הופך להיות ש"ש מפרוטה דר"י אך נשאר ש"ח ובמה שונה שומר משכון משומר פקדון דעלמא.

99 ולפי זה נראה דשמירת משכון אינה חלות דין שמירה דעלמא כבשאר השומרים, אלא חלות דין שמירה מיוחדת ושהמלוה אכן מקיים בה מצות הלוואה ומשכון בעת שמירתו ובשעה שמטפל בו. וכן עולה נמי ממש"כ בעל נמוקי יוסף לסוגיין דף נא. ברי"ף ב"מ דפוס ווילנא בשם הראב"ד וז"ל וק' היכי מדמי הלואה שנעשית מצותה משעה שהלוה לשומר אבידה שעושה מצוה כל זמן השמירה. ופריק וז"ל דה"נ הוי ש"ש כל שעתא מפני שממתין לו ואינו מוכר המשכון ליפרע ממנו וכו' עכ"ל. ר"ל שמקיים מצוה כל זמן שהמשכון ברשותו ואינו מוכרו, דכשם שבאבדה קיימת מצוה תמידית בשמירתה כמו כן בנוגע לקבלת המשכון ולשמירתו יש מצוה תמידית שחל בה דין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ומסתבר לפי"ז לומר שלגמרי הושווה משכון לאבידה, שאף במשכון חל דין השמירה מן השמים כאחד מדיני ההלוואה בדומה לחלות חיוב שמירה באבידה. ועוד יש להוכיח דשמירת המשכון חלה מן השמים ולא מדעת המתחייב של המלוה והלוה, שהרי חלה דין שמירה אף במשכון שלא בשעת הלואה, וחלות משכון שלא בשעת הלואה היא בעל כורחו של הלוה. וא"כ הרי חסרה מסירת המפקיד של הפקדון לשמירה מדעת ואף דעת המלוה להתחייב בשמירתו ג"כ איננה, ובכן ע"כ שחלות שמירה מיוחדת חלה מן השמים ע"פ פרשת מלוה במשכון בדומה לשמירת אבידה.

100 ובשט"מ לסוגיין דף פ"ב ד"ה דכו"ע הביא בשם הריטב"א וז"ל וא"ת מאי איריא מלוה על המשכון אפי' שומר פקדון יהא ש"ש מן הסתם דהא מחויב לנערו ומשתכר בפרוטה דר"י. וי"ל דגבי שומר כיון דמיד בעלים בא לו וכל עיקר לא נחת אלא לשמירה דעלמא וקבלו סתם אנן סהדי דלא נחת אלא להיות ש"ח וכו' אבל באבידה שבאה לו שלא לדעת הבעלים ולא באה לו משום שמירה אלא משום מצוה, וכן במלוה על המשכון שלא באה לו אלא משום מצוה אני אומר דדעתו להיות ש"ש בפרוטה דר"י וכו' עכ"ל. ודבריו צ"ב.

101 אמנם מכל מקום מלשון הריטב"א משמע כמו שנתבאר לעיל, שההפקדה באבידה ובמשכון שוה והיא באה מן השמים ומן התורה ולא ישיר מדעת הבעלים, ובהפקדה כזו בלבד חל דין פרוטה דר"י לעשותו ש"ש. ומשמע נמי דס"ל דבמשכון נמי השמירה חלה מאליה מן השמים בלי דעת מפקיד ונפקד, ובלי חלות דין של מסירת הבעלים לשומר.

102 והנה יש לחקור האם חל דין בעליו עמו בשומר אבידה ובשומר משכון. והגר"מ זצ"ל אמר דהואיל והשמירה בשומר אבידה ומשכון אינה חלה מחמת מסירת המפקיד, אלא דחלה מאליה מן השמים א"כ י"ל דהפטור של בעליו עמו לא חל, כי הפטור דבעליו עמו חל רק במסירת המפקיד, ועיין בב"ק נו:. ועיין בסוף דברי התוס' דף פא: ד"ה והא הדנים במי שקיבל משכון מעכו"ם אם עובר בב"י וב"י אליבא דר' יצחק. וקשה לכאורה שהרי אין שמירה לעכו"ם. ומוכח שלדעתם אליבא דצד א' אין הדין דר' יצחק משום חלות שמירה דעלמא אלא הוי חלות חיוב מיוחד. ומסתבר לומר לשיטתם דהפטור דבעליו עמו לא חל במשכון דר' יצחק.

103 ולפי זה מסתלקת קושית העולם שהקשו שמאחר שכל ש"ח דעלמא עושה חסד עם בעל הפקדון למה אינו הופך להיות ש"ש משום פרוטה דר"י. עקב הנחה הנ"ל ניתן לומר: א רק באבידה ומשכון שלא היתה קבלת שמירה, וחלות שמירה היא חיוב מיוחד מן השמים קיימת מצות צדקה בשמירה עצמה - שכך היא מצותן של אבידה ומשכון לשומרם ולקיים בהם מצות צדקה וחסד. ולפיכך הפכתם התורה להיות שומרי שכר. לא כן בשמירה דעלמא כי למרות שש"ח דעלמא גומל חסד הרי קיבל את הפקדון לשמירתו מדעת המתחייב שלו, והמצוה אינה דין בעצם חלות השמירה כי אם דבר צדדי, ונשאר שומר חנם; ב י"ל שבאבידה ופקדון הואיל והתורה היא המפקידה לו מן השמים גם הפרוטה דר"י שבאה אליו מן השמים נחשבת לשכר השמירה ונעשה השומר ש"ש. ואילו בש"ח דעלמא אפילו במקום שנהנה מפרוטה דר"י אינו הופך להיות ש"ש כי הפרוטה דר"י לא הגיעה אליו מן המפקיד שלו אלא מן השמים וכדי שיעשה ש"ש בדין הוא ששכרו יגיע אליו ישיר מן המפקיד, ולכן נשאר ש"ח.

104 ברם במס' ב"ק קו: מלכתחילא הגמרא השווה שומר אבידה לשומר של קטן שכשם שיש חיוב טט"ג בשומר אבידה כן יש בשומר של קטן כי בשניהם חסרה מסירת מפקיד בן דעת. ורב אשי חילק שאין להשוות קטן לאבידה כי אבידה "אתיא מכח בן דעת". ומשמע שבעל האבידה נחשב למפקיד המוסר את האבידה שלו לשמירה, וצ"ע.

105 ע"כ ענין משכון אליבא דר' יצחק

106 רש"י ד"ה ישבע.

107 ז"ל ישבע שלא פשע ויפטר ובגמרא מפרש אמאי פטור ש"ש בשבועה הא בלאו פשיעה נמי חייב שאין זה אונס אלא כגניבה ואבידה שהן קרובין לאונס ופשיעה עכ"ל. ומבואר מרש"י דגניבה ואבידה הן ממוצעים בין פשיעה לאונס. וכן משמע נמי מדברי הרמב"ם פ"א מהל' שכירות הל"ב וז"ל השואל משלם הכל בין שאבד דבר השאול או נגנב או שאירע אונס גדול מזה כו' נושא שכר או השוכר שניהם דין אחד להן אם נגנב או אבד הדבר השכור או שנטל שכר על שמירתו הרי אלו משלמים, ואם ארעו אונס גדול מזה כגון שהיתה בהמה ומתה או נשברה או נשבית או נטרפה הרי אלו נשבעין שנאנסה ופטורין כו' נושא שכר והשוכר משלמין את האבידה ואת הגניבה ונשבעין על האונסין הגדולים כגון שבורה ושבויה ומתה וטריפה או שאבד הדבר בספינה שטבעה בים או נלקח בלסטים מזומן וכל כיוצא באלו משאר אונסין הגדולים עכ"ל. אליבא דהרמב"ם גניבה ואבידה מוגדר כ"אונס" אך אינם "אונסים גדולים" - כלומר הריהם פחותים מפשיעה ממש, אך הויין פשיעה יותר מאונס גדול - דהיינו יותר מאונס גמור דכל התורה כולה דרחמנא פטריה. דאילו גניבה ואבידה אינם בגדר אונס דכהת"כ, אולם הריהם כאונס בהלכות שמירה לגבי ש"ח שפטור עליהם, ואילו ש"ש חייב עליהם.

108 ועל שיטת רש"י והרמב"ם דנים בתוס' לעיל דף מב. ד"ה אמר שיש להם צד לומר דש"ש חייב בגניבה ואבידה ואפילו באונס גמור, וכן הביא בהגהות מיימוניות פ"א מהל' שכירת אות ג' בשם הר"י וז"ל כיון דחייב הכתוב ש"ש בגניבה וסתם גניבה קרובה לאונס היא כדאמרי בריש פרק השואל סברא היא דבכל ענין שהיה הגניבה חייב מגזה"כ ואפילו באונס שחפר מאה אמה וישב שם לשמור אך שקפצה עליו שינה או רוח שגעון אע"ג דבלסטים מזויין דהיינו שבויה דקרא פטר בה הכתוב אע"פ שאין אונס גדול מזה עכ"ל.

109 גמ'. התינח במקום מדרון, שלא במקום מדרון מי מצי משתבע דלא פשע. צ"ע, דלכאורה איפכא מסתברא, דבמקום מדרון צריך להזהר יותר ואם נתקל הריהו פושע, ואילו שלא במקום מדרון לא צריך להתבונן ולהזהר כ"כ ואם נתקל אינו פושע. ועוד צ"ע דבסוגית נתקל פושע במס' ב"ק דף כט. לא הבחינו בין במקום מדרון ובין שלא במקום מדרון ולמה בסוגין הבחינו ביניהם.

110 ונראה דר"מ סובר שבכל אופן אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ולפיכך נתקל לאו פושע הוא. ואילו ר"א סובר דדרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ואם נתקל הריהו פושע. ושאני הכא בסוגיין בשכיר שהשכירו בעה"ב להעביר חבית ממקום למקום, דכשבעה"ב השכירו במקום מדרון עלול שם להתקל יותר, ואזי הבעה"ב לקח על עצמו את הסיכון והאפשרות שהשכיר יתקל, ובהשכירו ולא התנה עליו שישלם אם נתקל סימן הוא שנתן לו רשות להעביר את חביתו ואם יתקל האחריות של בעה"ב שהשכירו לכך. משא"כ בשלא במקום מדרון, שאין הסיכון כ"כ גדול שיתקל, ולכן ליכא רשות מבעה"ב שכשיתקל יפטר והשכיר איפוא חייב לשלם מאחר שפשע ונתקל.

111 בענין אדם המזיק

112 א. אדם מועד לעולם

113 בדין אדם מועד לעולם ב"ק כו א יש שלש שיטות בראשונים: א שיטת התוס' דף פב: ד"ה וסבר שאדם המזיק חייב באונס כעין אבידה ופטור באונס כעין גניבה ובאונס גמור; ב שיטת הנ"י ב"ק דף כו. שאדם המזיק פטור באונס גמור ובשאר האופנים חייב; ג שיטת הרמב"ן בחידושיו לסוגיין ב"מ דף פב: שאדם המזיק חייב באונס גמור.

114 ובביאור המחלוקת נראה דיש לחקור האם המחייב של אדם המזיק הוא ביטול חובת השמירה המוטלת עליו כעין חובת השמירה המוטלת על בעליהם של ממון המזיק, או שהמחייב באדם המזיק הוא מעשה הנזק שעשה. ונראה דלתוס' המחייב הוא ביטול חובת השמירה ולכן ס"ל דפטור באונס כעין גניבה, כי באופן הזה אין להאשימו בביטול חובת שמירה.

115 ויל"ע בביאור שיטת התוס' דס"ל דיש לחלק בחובת השמירה של אדם המזיק לשמור את גופו מלהזיק בין פשיעה כעין גניבה לבין פשיעה כעין אבידה, דהרי ש"ש דעלמא חייב בשמירת הפקדון ומשלם בין בכעין אבידה ובין בכעין גניבה ומ"ש שמירת גופו דאדם המזיק משמירת פקדון בשומר שכר, דבשמירת גופו דאדם המזיק ס"ל להתוס' דחייב באונס כעין אבידה ופטור באונס כעין גניבה, משא"כ בש"ש חייב בין בכעין אבידה ובין בכעין גניבה.

116 ונראה לבאר עפ"י דברי הגר"ח זצ"ל שביאר דישנן שני מחייבים שונים בשומר פקדון: א ביטול השמירה בקום ועשה, ב חיוב השבה המוטלת על השומר להשיב את הפקדון לבעלים. ולפי"ז נראה דס"ל לתוס' דבש"ש דעלמא חלין שני הדינים, דהיינו דין ביטול חובת השמירה בקום ועשה בגוונא דפשיעה כעין אבידה. דאם השומר פשע פשיעה כעין אבידה אזי השומר ביטל את חובת השמירה המוטלת עליו בקום ועשה וחייב לשלם ע"ז, בדומה למזיק בידים דעלמא. ואילו באונס כעין גניבה ש"ש חייב מחמת חסרון השבת הבעין, והוי חיוב דחל עליו בשב ואל תעשה.

117 וי"ל דלכן יש נפ"מ אף לענין אדם המזיק דעלמא שאינו שומר פקדון אלא שחייב בשמירת גופו מלהזיק. דאילו פשע בכעין אבידה אזי י"ל שהוא ביטל את חובת השמירה המוטלת עליו בקום ועשה, ומשו"ה הריהו חייב לשלם. משא"כ כשהזיק באונס כעין גניבה דלא ביטל את חובת שמירת גופו ואף איננו חייב באחריות החפצא מכיון דאינו שומר פקדון, ומשו"ה כשהזיק באונס כעין גניבה הריהו פטור מלשלם, דהו"ל שב ואל תעשה ואינו חייב מדין אדם המזיק.

118 והנה בדין שמירת הנזקין יש חילוק בין שור תם דבעי שמירה מעולה לבין שאר מזיקין דבעו שמירה פחותה עיין בסוגיית הגמ' ב"ק דף מה: וברמב"ם פ"ז מהל' נזקי ממון ה"א. דשור תם בעי שמירה כשיעור שמירת ש"ש ושאר המזיקים כשיעור שמירת ש"ח. אולם לפימש"נ יל"ע אליבא דהתוס' האם תם צריך רק שמירה בכעין אבידה ולא בכעין גניבה או לא, וצ"ע.

119 מאידך הרמב"ן סובר שהמחייב הוא מעשה הנזק ולכן אדם המזיק אפילו באונס גמור חייב מאחר שעשה מעשה נזק. ונראה דשיטת הנ"י מתבארת בא' משתי דרכים: א י"ל שסובר שהמחייב באדם המזיק הוא ביטול חובת השמירה אך לנ"י יש שיעור אחר מתוס' ואף באונס כעין גניבה יש ביטול חובת השמירה המחייב אדם המזיק. אולם באונס גמור במקום שאין ביטול לחובת השמירה אדם המזיק פטור. ב א"נ י"ל דהנ"י ס"ל דהמחייב באדם המזיק הוא מעשה הנזק, אך באונס גמור פקעה חלות מעשה המזיק וכדכתיב "ולנערה לא תעשה דבר". ומלשון הנ"י משמע כפירוש השני דהנמו"י מביא את הפסוק "ולנערה לא תעשה דבר" בנוגע לאדם המזיק כדי לפוטרו באנוס גמור. מאידך לרמב"ן מעשה מזיק באונס נחשב למעשה מזיק, ולכן הרמב"ן מחייב את המזיק באונס לשלם. והרמב"ן סובר שהפסוק "ולנערה לא תעשה דבר" חל רק לפטור מעונשין אך לא חל במזיק שחיובו הוא חיוב ממון בעלמא ולא עונש.

120 ב. דיונם של התוס' והרמב"ן

121 עיין בתוס' דף פב: ד"ה וסבר דס"ל דאדם המזיק חייב כשלא שמר את עצמו כעין אבידה ופטור כשלא שמר את עצמו כעין גניבה. וכבר ביארנו דיסוד שיטתם הוי שהמחייב של אדם המזיק הוי אי שמירת גופו שלא להזיק ולא את עצם מעשה המזיק שעשה. אך עלינו לבאר למה הבחינו באדם המזיק בין חסרון שמירה בכעין אבידה דחייב לבין חסרון שמירה בכעין גניבה דפטור.

122 ונראה לבאר את שיטתם עפי"מ שמובא כמה פעמים בשיעורים בשם מרן הגר"ח זצ"ל דישנם שני מחייבים בשומר: א מחייב דביטול חובת השמירה שעליו; ב מחייב דהשבת החפצא והאחריות לשלם בלי ההשבה. ועפי"ז ביאר הגר"ח זצ"ל את שיטת הרמב"ם פ"ב מהל' שכירות הל"ג שפסק ששומר הפושע מזיק הוא וחייב אף על קרקע, משא"כ על גניבה אבידה ואונס שומר קרקע פטור מלשלם עליהם. וביאר הגר"ח זצ"ל דבפשע השומר ביטל את חובת השמירה שעליו וחובת השמירה חלה אף על קרקע ומשו"ה חייב השומר לשלם. ואילו בגניבה אבידה ואונסים השומר לא ביטל את חובת השמירה שעליו ומשלם מדין אחריות על הפקדון ומחמת חסרון ההשבה, וחובת ההשבה והאחריות לא חלין על קרקע.

123 ובדרך זו נראה שניתן לבאר נמי את שיטת התוס' שאינם מחלקים כהרמב"ם בין פשיעה לבין החיובים האחרים דשומר אלא בין כעין אבידה לבין כעין גניבה. דהתוס' ס"ל דש"ש חייב בכעין אבידה משום שביטל את חובת השמירה שעליו והו"ל ביטול חובת השמירה בקום ועשה וחייב כמו מזיק. משא"כ בכעין גניבה דש"ש חייב מדין אחריות וחסרון השבה בלבד ולא מדין פושע ומזיק. ולכן תוס' מחלקים נמי לענין החיוב דאדם המזיק, ומחייבים אותו דוקא בכעין אבידה. והביאור בזה הוא דבכעין אבידה הו"ל כאילו הזיק האדם בקום ועשה מדביטל את חובת השמירה המוטלת עליו, וכמו בשומר פקדון שביטול השמירה חשוב כמזיק בקום ועשה בידים ה"ה באדם המזיק עצמו ביטול שמירת גופו בכעין אבידה הו"ל כאילו הזיק בידיו בקום ועשה וחייב. משא"כ בכעין גניבה דבשומר דעלמא ליכא ביטול שמירה אלא שחייב מדין השבה ואחריות שלא שייך לומר כן אצל אדם המזיק, ומשו"ה אדם המזיק בכעין גניבה פטור דא"א להחשיבו כמזיק בקום ועשה, שאינו אלא שב ואל תעשה שפטור באדם המזיק ואע"פ שבשומר חייב.

124 והנה התוס' מביאים ראייה מהירושלמי ב"ק פ"ב בענין שנים שהלכו לישון והזיקו זה את זה שמבואר בירושלמי שאותו שישן תחילה והזיק לשני הבא אצלו לישון פטור. ומוכח שמזיק באונס פטור. והרמב"ן השיב ע"ז שהניזק גרם שיוזק ולכן המזיק פטור, וז"ל דהתם משום דשני פשע בעצמו עכ"ל, ודומה למשסה כלב בעצמו שבעל הכלב פטור ב"ק כד ב וכמו"כ הביאו התוס' ראייה לשיטתם מבעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון שאם עמד בעל חבית ונשברה חבית בקורה שפטור. והרמב"ן דוחה גם ראיה זאת, שכן הניזק פשע ובעצמו גרם לנזק ולפיכך המזיק פטור. אותה מחלוקת מצויה גם בנוגע לדין אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ב"ק כז ב שלתוס' פטור מפני שהוא אונס כעין גניבה, ולרמב"ן פטור משום שהניזק גרם את הנזק לעצמו.

125 התוס' הביאו עוד ראיות - אחת מסוגיין מדין מעביר חבית ממקום למקום ושברה שפטור, ומטבח אומן שקלקל שפטור לקמן צט ב. אשר לאלה השיב הרמב"ן וז"ל שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק עכ"ל. ומסתבר שכוונתו שזכות האומן לעסוק במלאכתו מפקיעה את השם מזיק ממעשיו. וניתן להוסיף שהמחייב דמזיק לרמב"ן תלוי במעשה העבירה - כי המזיק עשה עוול לניזק. וסובר שעבירה באונס שמה עבירה, אלא שאנוס פטור מעונשי גופו ולא מתשלומי ממון דמזיק. ברם כשעסק אומן במלאכתו והזיק ליכא עבירה ועוול כי התעסק ברשות והתכוון לטובת הניזק, וכשאין עבירה מזיק פטור מתשלומי נזק. ולפי"ז יתכן שאם קטן יזיק יהיה פטור מלשלם אפילו כשיגדל כי אין במעשיו חלות מעשה איסור.

126 ונראה דלרמב"ן מעשה אונס נחשב למעשה גברא ולמעשה עבירה אלא שיש חלות פטור בנוגע לעונשי הגוף. לעומת זאת יתכן שלנ"י אונס גמור פטור מחיוב מזיק כי לדעתו מעשה אונס אינו מעשה גברא כלל, ולכן אנוס פטור מחיובי מזיק. אמנם שיטת הרמב"ן קשה שהרי קיי"ל ריש מס' כתובות דף ג. שיש טענת אונס בגיטין, ובגמ' נדרים דף כז. מבואר דקיום התנאי באונס אינו קיום תנאי בדיני ממונות ובגיטין מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר, ומוכח שמעשה אונס אינו מעשה גברא כלל וכפי שביארנו בנ"י, וצ"ע בזה. אך דברי הרמב"ן אינם סותרים את הגמרא ב"ק דף כח: הפוטרת מזיק באונס מולנערה לא תעשה דבר כי שם מיירי בנוגע לממון המזיק ולעשיית בור המזיק שהמחייב הוא ביטול חובת השמירה ובאונס ליכא מחייב זה כלל.

127 והתוס' הביאו עוד ראייה אחרת מהגמ' בב"ק קיב. בשהניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה ואם מתה אין חייבין באונסיה, אבל כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול, ולא משלמין בשביל מה שהזיקו דאנוסין הן. ומוכרח שמזיק באונס פטור. ועלינו לבאר את ההלכה שיורשי שואל פטורין מנזק אליבא דהרמב"ן.

128 ונראה דבמס' סנה' דף עב. בנוגע לבא במחתרת רב אמר שאם נטל כלים ויצא פטור משום דקלבד"מ. וז"ל הגמרא אמר רבה מסתברא מילתא דרב בששיבר דליתנהו אבל נטל לא, והאלקים אמר רב אפילו נטל, דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותיה קיימי ה"נ ברשותיה קיימי, ולא היא, כי אוקימנא רחמנא ברשותיה לענין אונסין, אבל לענין מקנא ברשותיה דמרייהו קיימי, מידי דהוה אשואל עכ"ל. ועיין שם בבעה"מ שפסק כרבה, ואפילו שיבר את הכלים לאחר שיצא מהמחתרת פטור מלשלם נזק. וכתב הבעה"מ וז"ל דשאני דין רודף מדין גזלן דרודף מכי אתו לידיה קננהו בדמי מההיא שעתא, דידיה קא תבר ופטור מלשלם, ואע"ג דכי איתנהו הדרי בעינייהו חומרא הוא דרמו רבנן עליה דליהדר ממונא למריה כיון דאיתיה בעיניה כו' עכ"ל. והשיב עליו הרמב"ן במלחמות ד' וז"ל מאי איכא בין נטל ולא שבר לשבר לאחר זמן כיון שלא קנאו משעה ראשונה ועל אותה שעה אתה פוטרו אם שבר לאחר זמן אמאי פטור, הרי על שבירה זו אתה מחייבו כו' ועכשיו הוא שובר כליו של חבירו אמאי פטור, ומה שאמר בעל המאור ז"ל דבדמיה קננהו וכי איתנהו דהדרי חומרא דרבנן הוא דברי הבאי הם שהרי מפורש בגמ' דכי אוקמינהו רחמנא ברשותיה ה"מ לענין אונסין, אלמא מדינא דאורייתא הדרי כו' עכ"ל. הבעה"מ מחדש שמאחר שהבא במחתרת פטור מדיני אחריות של גזילה פטור אף ממזיק. ולכאורה דברי בעה"מ מרפסין איגרי כי למה יפטר הגזלן שהזיק מלשלם עבור הנזק.

129 ונראה שהבעה"מ סובר שהבא במחתרת דהזיק מכיון דפטור מדין אחריות דגזילה פטור נמי מתשלומי נזק, דגזלן דהזיק את החפצא הגזול משלם רק מדין אחריות דגזלן, ובמקום שאינו חייב מדין האחריות דגזילה אינו חייב משום מזיק. וי"ל דסברתו היא כי לגזלן יש קנינים בחפצא ולכן אם הזיק אינו חייב לשלם מדין מזיק, בדומה למי שהזיק את שלו שאינו נחשב למזיק ופטור, דכל חיוב גזלן בנזק הוא מדין גזילה. ונראה דסמוכין לשיטת בעה"מ נמצא בדין דגמרא ב"ק דף צז. שגזלן אינו משלם עבור השתמשות בגזילו, כי קניני הגזילה שיש לו בדבר הגזול פוטרים אותו מלשלם וי"ל דה"ה לגבי תשלומי מזיק. ואילו הרמב"ן מחלק בין חיובי ההשתמשות ותשלומי מה שנהנית וס"ל דקניני הגזילה פוטרים את הגזלן מלשלם עבור ההשתמשות ומה שנהנית, לבין חיוב מזיק דס"ל שגזלן משלם נזק מדין מזיק.

130 והנה יש לחקור בדין השואל המשלם עבור אונסין - האם משלם מדין אחריות דשומר או מחמת הקנין שיש לו בדבר השאול. ולכאורה הכרעת חקירה זו תלויה בסוגיא ב"ק דף יא. הדנה אם שמין לשואל. ועיי"ש שאין שמין לגנב ולגזלן. וכתבו התוס' שם ד"ה אין וכו' וז"ל והיינו טעמא דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים וכו' וה"ט דמ"ד אף לשואל, כיון דחייב באונסין, נמצא שקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן עכ"ל. ומבואר דאליבא דתוס', למ"ד אין שמין לשואל השואל משלם בגלל קנינו בחפצא כמו גנב וגזלן, ואילו למ"ד שמין לשואל משלם השואל מדין אחריות דשומר ולא מחמת קנין.

131 והנה יורשי השואל משתמשין בדבר השאול כל ימי שאלתה. וחזינן מזה שיש להם זכותי שאלה. ואם ננקוט שלשואל יש קנין בחפצא י"ל שה"ה שליורשי השואל יש קניני שאלה. ובכן ניתן לומר אליבא דהרמב"ן שמשום כך אין יורשי השואל משלמים מדין מזיק שכן קניני השאלה שלהם פוטרים אותם מחיוב מזיק. אמנם עדיין קשה שהרי קיי"ל שמין לשואל. ויתכן שזה רק בנוגע לדין שינוי שבכך אין שואל כמו גזלן הקונה בשינוי, אך מ"מ יש קניני שאלה לשואל הפוטרים אותו ממזיק.

132 ברם אליבא דהרמב"ן עדיין קשה למה קניני השואל פוטרים אותו מנזק ואילו קנין גזילה אינו פוטר את הגזלן הבא במחתרת מנזק שלא כבעה"מ. ויתכן שהרמב"ן סובר שאין לבא במחתרת קנין גזילה כי מאחר שחל דין קלבד"מ ופטור מלשלם ונמצא שאינו חייב בחיובי גזילה ואף אינו קונה קניני גזילה. ומשום כך אם הזיק חייב, ואילו לשואל יש קנין שאלה, ולפי' פטור מחיובי מזיק.

133 ג. שיטת הרמב"ם

134 שיטת הרמב"ם בנוגע לאדם המזיק באונס לכאורה היא כהנ"י שאונס גמור פטור ובשאר האופנים אדם המזיק חייב. דז"ל בפ"ו מהל' חובל הל"ד היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה כו' היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים היא וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ומלשונו שכ' "שזו מכה בידי שמים" משמע דהוי אונס גמור וס"ל דבכה"ג הוא פטור, ומשמע דבשאר גווני הוא חייב משום מזיק - וכשיטת הנ"י. אך עיין ברמב"ם פ"א מהל' חובת ומזיק הלי"א שפסק וז"ל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער ובין ישן כו' בד"א שהישן חייב לשלם בשנים שישנו כאחד ונתהפך אחד מהן והזיק את חבירו או קרע בגדו, אבל אם היה אחד ישן ובא אחר ושכב בצדו זה שבא באחרונה הוא המועד ואם הזיקו הישן פטור. וכן אם הניח כלי בצד הישן ושברו פטור שזה שהניחו הוא המועד שפשע עכ"ל. בנוגע לפטור הישן שהזיק לשני ששכב בצדו מבואר ברמב"ם שהוא משום שהשני "הוא המועד", כלומר, שהשני גרם לעצמו שיוזק. והיא כדעת הרמב"ן שאפי' יזיק אדם באונס גמור חייב אבל לא כשהניזק יגרום לעצמו שיוזק. ותימה שהרי הרמב"ם בפ"ו פסק כמו הנ"י שאנוס גמור שהזיק פטור, וא"כ למה ביאר פטור הישן שהזיק כמו הרמב"ן שביאר שיש פטור משום שהניזק גרם את הנזק לעצמו, וצ"ע.

135 ונראה דהנה עיין בגמ' ב"ק כה: "אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה". כלומר עשיית המזיק באונס אינה מחייבת בבור. ויש לדון אם יתחייב כשיעשה מזיק מפני פקוח נפש - כגון כשאנסוהו לכרות בור ברה"ר. ויתכן שזה יהיה תלוי בשאלה אם העושה מעשה בגלל פקו"נ נחשב כאנוס לעשות את המעשה או לא. והנה הרמב"ם פ"ה מהל' יסודי התורה הל"ד פסק בג' העבירות דעליהן נאמר הדין דיהרג ואל יעבור שאם מישהו יעבור על העבירה כדי שלא ייהרג שפטור מעונש בי"ד וז"ל ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ"ל שאין ממיתין אותו בי"ד אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו בעדים ובהתראה שנא' בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס וכו' ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר כו' עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דמעשה עבירה שנעשה משום פקו"נ חשוב כאונס. ואמנם הגר"ח זצ"ל היה רגיל להוכיח מכאן שמעשה אנוס חשוב למעשה עבירה, שהרי בג' עבירות יש מצות יהרג ואל יעבור, ופשוט שמצות קידוש השם חלה רק כדי שלא יעשה הגברא מעשה עבירה. ומוכח לכאורה מהרמב"ם שעבירה באונס חשובה עבירה, אלא שבשאר עבירות חל המתיר של פקו"נ ואילו בג' עבירות אין ההיתר חל. ומ"מ מי שעשה איזו שהיא עבירה מפני פקו"נ אנוס הוא ופטור מעונשים.

136 אולם עיין בכסף משנה שם שהביא דהרמ"ך חולק על הרמב"ם ולדעתו מי שעבר על אחת מג' עבירות כדי שלא ייהרג חייב עונש בי"ד. ויתכן לבאר את שיטת הרמ"ך בשתי דרכים:

137 א י"ל שהרמ"ך סובר שאין בפקו"נ דין אנוס. אך בשאר עבירות פקו"נ הוי מתיר ובג' עבירות לא חל מתיר דפקו"נ. ולפיכך בג' עבירות אם עבר מחמת פקו"נ חייב שאינו אנוס ורק במקום אונס ממש במציאות חל דין אונס כגון בנערה המאורסה שנאנסה בשדה.

138 ב יתכן שהרמ"ך סובר כהרמב"ם דבפקו"נ בשאר עבירות חל שם אונס, אלא שסובר שבג' עבירות כשם שאין דין פקו"נ חל להתיר, דה"ה דאינו חל לפוטר מעונש מדין אונס.

139 ולפי"ז הספק שנסתפקנו בדין דעשיית המזיק מחמת פקו"נ יהיה תלוי בשני הביאורים האלו ברמ"ך. דאם ננקוט כביאור הראשון שסובר שאין פקו"נ נחשב לאונס אזי י"ל דעשיית המזיק מחמת פקו"נ מחייבת כי איננה עשייה באונס. ואילו אליבא דהביאור השני אף הרמ"ך סובר שמעשה דעלמא שנעשה מחמת פקו"נ חשוב לאונס, ולכן עשיית המזיק מחמת פקו"נ מהווה עשיית המזיק באונס ופטור.

140 והנה בנוגע לדין אדם המזיק ופקו"נ נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ח מהל' חובל ומזיק הל' ב' - ד' וז"ל הרמב"ם: בד"א כשהראה המוסר מעצמו, אבל אם אנסוהו עכו"ם או ישראל אנס להראות והראה הרי זה פטור מן התשלומין. ואם נשא ונתן ביד אע"פ שהוא אנוס חייב לשלם. המציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם וכו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל גם בזה ע"ד הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכן הדין שאין לך דבר עומד בפני פקו"נ ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חבירו הואיל וייחדו לו בפירוש כו' עכ"ל. ועיין שם בהג"מ ובלחם משנה.

141 וביאר הגר"מ זצ"ל שהרמב"ם סובר שיש ב' אופני חיוב מסור: א מסור שהראה את הממון; ב מסור שנשא ונתן את הממון ביד. מסור שהראה את הממון אינו חייב מדין מזיק דעלמא שהרי אינו אלא גרמא בנזקין וצ"ל פטור כי האנס עצמו לקח את הממון, ונמצא שהמוסר עצמו אינו המזיק אלא העכו"ם הוי המזיק. ומוכרח שמוסר שהראה לעכו"ם חייב לשלם מדין נפרד של מסור, והוא חיוב מיוחד שחל עקב חלות השם רשע של מסור בגברא. ובהתאם לכך י"ל דבמקום שהמסור נאנס באונס למסור את הממון הואיל וא"א לקרותו בשם מסור כי אינו רשע אינו חייב לשלם. ואילו כשנשא ונתן ביד חייב המסור מדין אדם המזיק דעלמא, ומזיק דעלמא מחמת פקו"נ חייב לשלם. ומאידך הראב"ד סובר שמזיק שהזיק בידים משום פקו"נ פטור ולפיכך סובר שמסור שנשא ונתן ביד משום פקו"נ פטור.

142 והנה כבר הבאנו את מחלוקת הראשונים בדין אדם המזיק באונס. דשיטת התוס' היא שאדם המזיק באונס גמור פטור ואדם המזיק חייב רק באונס כעין אבידה. שיטת הרמב"ן שאדם המזיק באונס גמור חייב. ושיטת נ"י שאדם המזיק פטור באונס גמור, ואלא"ה חייב.

143 ושיטת הרמב"ם בענין זה טעונה עיון וכדהקשינו לעיל. כי מההלכה שלפנינו בפ"ח מהל' חובל ומזיק הל' ב' - ד' בנשא ונתן ביד משום פקו"נ שחייב יוצא שלרמב"ם מזיק באונס גמור חייב, שהרי הרמב"ם סובר בנוגע ליהרג ואל יעבור שאם עבר פטור משום שאנוס הוא. ואם מזיק מחמת פקו"נ חייב אזי ניתן להסיק שהרמב"ם סובר כשיטת הרמב"ן שמזיק באנוס גמור חייב. וכן משמע מפסק הרמב"ם הנ"ל בפ"א בהל' הגוזל ומזיק בל"א בדין אדם ישן שהזיק. ואילו בפ"ו מהל' חובל ומזיק הל"ד פסק הרמב"ם וז"ל היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב. היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים הוא וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. לרמב"ם פטור ב"מכה בידי שמים" ומוכח שהרמב"ם סובר שאדם שהזיק באנוס גמור פטור כדעת הנ"י, וכן כתב המגיד משנה שם, וא"כ צ"ע למה פסק שמסור בידו מחמת פקו"נ חייב. ונראה שיש ליישב את הסתירה בשלשה אופנים:

144 א יתכן שהרמב"ם ס"ל כהרמב"ן שאדם המזיק באונס גמור חייב, וכפי שמשמע מפסקו בנשא ונתן ביד, אלא שהבחין בין אדם המזיק בקום ועשה לבין אדם המזיק בשב ואל תעשה. כשאדם הזיק בקום ועשה חייב אף באונס גמור שהרי עשה מעשה היזק. דמעשה היזק בקום ועשה באונס שמה מעשה היזק ומחייב אותו. ואילו אדם שהזיק בשב ואל תעשה אינו חייב משום מעשה ההיזק שעשה, כי בשב ואל תעשה חסר לו מעשה מזיק אך חייב משום שפשע בשמירת גופו. ולכן הרמב"ם סובר דבאונס גמור המזיק שהזיק בשב ואל תעשה פטור שהרי לא פשע כלל בשמירת גופו. ולפי"ז יתכן שהשמטת השליבה נחשבת לאדם שהזיק בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה, ולפיכך פטור באונס גמור. ולפי"ז מיושבת הסתירה בין דין השליבה לבין דין הישן, דבשליבה הזיק באונס בשב ואל תעשה ופטור, ואילו בישן הזיק באונס בקום ועשה ואינו פטור מחמת אונס אלא רק מחמת שהשני הזיק את עצמו.

145 ב א"נ י"ל דמעיקרא דדינא פקו"נ חל כמתיר של איסורים. אלא שנוסף לדין של מתיר פקו"נ חל נמי כפוטר של עונשים. וכל זה נכון בנוגע לעבירות ועונשיהן. ברם חיוב אדם המזיק לשלם נזק אינו חלות עונש אלא חלות חיוב ממון דעלמא. ומאחר שדין פקו"נ להתיר אינו חל במזיק ה"ה שאינו חל דין פקו"נ כפוטר, ומשום כך פסק הרמב"ם שמזיק בפקו"נ חייב. מאידך אונס הבא מכח "מכה בידי שמים" חל מעיקרא דדינא כפוטר, ולפיכך חל גם לפטור תשלומי מזיק.

146 ג יתכן שהרמב"ם סובר שאונס בגופו משום מכה בידי שמים מפקיע את מעשה האדם מעיקרו ולפיכך חל בו פטור אף באדם המזיק - שהרי מי שאנוס בגופו מן השמים לא עשה מעשה מזיק כלל. ברם אונס מחמת פקו"נ אינו מפקיע את מעשה הגברא אלא שחל כפטור עונש. ומשום הכי אינו חל במזיק שחיובו הוא חיוב ממון דעלמא ולא עונש, ולפיכך חייב. ולפי"ז מבואר נמי דין ישן שהזיק דההיזק לא היה בעל כרחו במכה מן השמים אלא שהיה מתעסק בשינה והזיק שלא בכוונה, אך עכ"ז עשה מעשה המזיק בעצמו ובגופו.

147 ונראה דסברא זו אף נוגעת לדברי הגר"ח זצ"ל הנ"ל שביאר שלפי הרמב"ם אנוס נחשב למעשה עבירה, והגר"ח הסתייע ממה שפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' יסוה"ת הל"ד שיש דין קידוש השם בג' העבירות החמורות - ועכ"ז פסק שאם עבר פטור מעונשין. ומוכרח שאנוס מהווה מעשה עבירה המחייב בקידוש השם. אך כ"ז נכון בנוגע לאנוס מחמת פקו"נ. אבל אינו מוכרח בנוגע לאונס בגופו מחמת מכה בידי שמים כי יתכן שאונס כזה אינו מעשה עבירה כלל.

148 והנה בנוגע למה שהסתפקנו מה הדין בעשיית מזיק מחמת פקו"נ האם חייב או לא. י"ל דלפי הביאור הראשון שהרמב"ם סובר שחל דין פקו"נ באדם המזיק, אלא שהבחין בין מי שהזיק בקום ועשה לבין מי שהזיק בשב ואל תעשה, ה"ה שיחול דין פקו"נ ואנוס בעשיית המזיק ויפטר בעשיית המזיק. מאידך אם ננקוט כביאור השני שלרמב"ם אין דין פקו"נ חל בנוגע לניזקין אזי ה"ה בנוגע לעשיית המזיק. ואם עשה את המזיק משום פקו"נ צ"ל חייב, כי דין פקו"נ חל דוקא בנוגע לעבירות ועונשין ולא בחיובי ממון דנזקין ואין דין הצלה דפקו"נ פוטר בנזקין.

149 אך עדיין יל"ע בשיטת הרמב"ם דאם ס"ל דאדם המזיק באונס שלא ע"י מכה בידי שמים חייב, למה פטור במעביר חבית וביורשי שואל וכדהקשו בתוס'. ונראה שאין זה קשה די"ל דהרמב"ם מחלק בין מזיק ברשות למזיק שלא ברשות, דאדם המזיק שלא בכוונה ברשות פטור, ובחבית ויורשים מיירי דהזיקו ברשות ומשו"ה הם פטורים. דרק באדם המזיק שלא ברשות חייב באונס, ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' חובל ומזיק ה"ג דרשות מפקיע מעשה מזיק שלא בכוונה.

150 ה. המחייב של אדם המזיק - חסרון שמירה או מעשה מזיק

151 עיין בריש מס' ב"ק דף ב. במשנת "ד' אבות נזיקין כו' והמבעה" ומבואר בגמ' שם דף ג: דאליבא דרב מבעה זה אדם והנה יש לחקור בתשלומי אדם המזיק האם יסוד המחייב הוא ביטול חובת שמירה, דהיינו שפשיעת האדם בשמירת גופו המזיק מחייבת אותו לשלם את הנזק וכמבואר במשנה בב"ק דף ט: וז"ל כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו עכ"ל, או שהמחייב דאדם הוא עצם מעשה הנזק שעשה ולא במה שפשע בשמירת גופו, שהרי מסתבר שבאדם אינו חל שם מזיק ואין חובת שמירת נזקין מוטלת עליו, דדוקא כשנמצא ברשותו של אדם חפצא של מזיק חלה עליו לשומרו מלהזיק, אמנם אדם הואיל ואינו נקרא בשם מזיק לא חל עליו חיוב שמירת מזיקים ומתחייב לשלם עבור מעשה ההיזק ולא בגלל פשיעה בשמירת גופו.

152 ונראה להביא ראיה משיטת רש"י וכמבואר בראשונים בב"ק דף צח: בד"ה ואכפייה רפרם לרב אשי וז"ל ששרף שטר חבירו בילדותו עכ"ל, דאדם שהזיק בקטנותו חייב לשלם כשיגדיל. מאידך אם שור של קטן הזיק הקטן פטור מלשלם ב"ק דף לט. משום שאינו בר שמירה ולא פשע בחיוב של שמירת שורו. ומוכח מרש"י שאדם המזיק בגופו אינו חייב משום אי שמירה אלא מחמת עצם מעשה ההיזק שעשה ומעשה קטן חשוב למעשה מזיק ומשום כך חייב לשלם לכשיגדיל.

153 ויעויין במתניתין בב"ק כו. שאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד ובסנהדרין עב. כתוב בין באונס בין ברצון. וחלוקים הראשונים בדין זה. שיטת התוס' היא שאדם המזיק חייב באונס כעין אבידה אבל באונס כעין גניבה פטור, וכתב הרב המגיד בפ"ו מהל' חובל ומזיק הל"ד ששיטת הרמב"ם אינה כן אלא שאדם המזיק פטור דוקא באונס גמור. ולכאורה יש לבאר את מחלוקתם לאור החקירה הנ"ל ביסוד המחייב של אדם המזיק. די"ל דלדעת התוס' המחייב של אדם המזיק הוא הפשיעה בשמירת גופו כמו המחייב בשאר המזיקין, ולכן אדם שהזיק חייב רק כשפשע בשיעור של כעין אבידה. אולם אם נאנס כעין גניבה פטור כי לא פשע בשיעור הפשיעה המחייב. מאידך הרמב"ם, לפי הה"מ, סובר שמעשה המזיק מחייב אדם, לפיכך חייב בכל אופן שהזיק ואינו פטור אלא באונס גמור שאינו נחשב למעשה אדם בכל התורה כולה וכדכתיב ולנערה לא תעשה דבר.

154 אך יש לעיין אליבא דרש"י והרמב"ם לפי הה"מ הסוברים שהמחייב דתשלומי אדם המזיק הוא עצם מעשה ההיזק שעשה ולא החסרון של שמירה, למה מנה רב אדם בתוך אבות הנזיקין, והרי בשאר הנזיקין המחייב לשלם הוא פשיעת הבעלים בשמירת המזיק ואילו באדם המחייב לשלם אינו פשיעתו אלא עצם מעשה הנזק שעשה. ומאידך אליבא דהתוס' הנ"ל הסוברים שהמחייב של אדם המזיק דומה למחייב של שאר הנזיקין, דהיינו פשיעה בחיוב שמירה המוטלת עליו, ניחא למה נמנה אדם בין אבות הנזיקין דמשנתנו. ועוד צ"ע שאם אין באדם חלות שם מזיק מהו הביאור בלשון המשנה "הצד השוה שבהן שדרכן להזיק", דמשמע שיש בכולם חלות שם מזיק המחייב שמירה, והרי לא שייך חלות שם זה באדם.

155 והנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהל' חובל ומזיק הל"ג וז"ל אם היו שניהן ברשות או שניהם שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל דין זה אינו מחוור דאפילו שניהם ברשות או שלא ברשות ולא הוה ידע ביה אם הזיקו חייבין אבל הוזקו זה בזה פטורין עכ"ל. ולכאורא נראה שביאור שיטת הרמב"ם הוא שהמחייב של אדם המזיק הוא ביטול חובת השמירה המוטלת עליו שלא כדנ"ל בשיטתו, ולכן אם הוא ברשות אינו חייב לשמור את עצמו כ"כ ולפיכך אם היזק שלא בכוונה פטור. אך אף אדם שברשות חייב לשמור את עצמו מלהזיק בכוונה ולכן חייב. אמנם אם ננקט בשיטת הרמב"ם כנ"ל שסובר שהמחייב הוא מעשה המזיק צ"ע בביאור הבחנתו בין ברשות ושלא ברשות ובין כוונה לשלא בכוונה. ובאמת זהו יסוד השגת הראב"ד על הרמב"ם שהמחייב הוא מעשה מזיק ולכן סובר שאין לחלק בין ברשות לבין שלא ברשות. אמנם נראה דהרמב"ם סובר דאע"פ דהמחייב דאדם המזיק הוא ההיזק ולא חסרון השמירה מ"מ ברשות מפקיע חלות שם מעשה המזיק כשהזיק ברשות שלא בכוונה פקע חלות מעשה המזיק ופטור. ודוקא כשהזיק בכוונה הרי מעשה מזיק מחייב. אך מה שהבחין הראב"ד בין הזיקו לבין הוזקו, דהיינו כשהא' רץ והשני עומד דהוי הרץ "הזיק" וכששניהם רצים הו"ל שניהם "הוזקו", צריך ביאור. ומסתבר שהראב"ד סובר שבהוזקו זה בזה בשב ואל תעשה אין כאן מעשה נזק המחייב, כי המחייב בהוזק הוא האי - שמירה, ולכן כששניהם ברשות והוזקו זה בזה פטורים. ואילו כשהזיקו בקום ועשה המחייב הוא מעשה הנזק ולכן חייבים אף ברשות. ואליבא דהרמב"ם י"ל דכשהזיק בכוונה מעשה המזיק מחייבו ושלא בכוונה המחייב הוא חסרון שמירה. ומשו"ה חלוקים בדיניהם כשהזיק ברשותו. א"נ דסובר שחייב בכל אופן משום חסרון שמירה אלא שברשותו אינו פוטרו כשהזיק בכוונה דלית ליה רשות לא לשמור את גופו ומלהזיק בכוונה.

156 לאור ביאור זה ברמב"ם שהמחייב באדם הוא אי שמירה ניחא מה שכלל רב אדם המזיק אם שאר אבות הנזיקין שאף אדם חייב כשאר מזיקים משום אי שמירה. ואילו לפי מש"כ בשיטת הראב"ד ניתן לומר שרב מנה אדם המזיק בין שאר אבות הנזיקין דוקא באופן שהזיק בשב ואל תעשה, כגון שנתקל הניזק במזיק. בכה"ג יסוד המחייב הוא אי שמירת גופו ובכן דומה למחייב של שאר אבות הנזיקין המתחייבים מחמת חסרון שמירה. ויתכן שאף רש"י סובר כהראב"ד וגם לדעתו המשנה מיירי רק בנזק ע"י שב ואל תעשה של המזיק, וניחא מה שמנה רב אדם בתוך שאר אבות הנזיקין המחוייבים לשלם משום פשיעת הבעלים.

157 ה. חיובי תשלומי נזק בחובל ונזקי ממון

158 יש לברר ענין נוסף בחיוב אדם המזיק. אמנם הכל מודים שאדם המזיק עובר באיסור, שכן מצוות רבות מורות על כך כגון האזהרות של השבת אבידה, לא תעמד על דם רעך, ואהבת לרעך כמוך וכו' וכו'. אך יש לחקור אם חיוב התשלומין מהוה עונש למעשה העבירה, או"ד חיוב בעצמו הוא ואינו נובע מן האיסור.

159 והנה הבאנו למעלה את שיטת רש"י דקטן שהזיק חייב לכשיגדל. ולכאורה מוכרח מרש"י דהחיוב תשלומין אינו עונש, שהרי קטן לאו בר עונשין. ובהגהת אשר"י בנוגע למה שהובא בפסקי הרא"ש פרק החובל אות ט' שחש"ו שחבלו באחרים פטורים הוסיף וז"ל מיהו קטן חייב לשלם לכשיגדיל וכן פרש"י לקמן בהגוזל עצים כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלייתא עכ"ל. אליבא דהגהת אשר"י שמקורה בס' אור זרוע פסקי בבא קמא סי' שמ"ו קטן שחבל חייב לשלם לכשיגדיל כמו קטן שהזיק שחייב לשלם. ברם הגר"ח זצ"ל טען שאין הנידון דומה לראיה. די"ל דרש"י מחייב קטן שהזיק ממון חבירו שכן עשה מעשה נזק ומעשה הנזק מחייבו בחיוב תשלומין דעלמא. חיוב החובל, לעומת זה, אינו חיוב תשלומין דעלמא אך עונש ממון משום הלאו דלא יוסיף. וסמוכין לכך משיטת הרמב"ם שחיוב הנזק של חובל הוא קנס ולא ממון פ"ה מהל' חובל הל"ו, וזה מוכיח שהחיוב מהווה עונש. הרי שחיוב חובל עונש הוא ואילו חיוב אדם המזיק חיוב ממון בעלמא הוא ולא חלות דין עונש. ולפי"ז העלה הגר"ח זצ"ל שמסתבר דלא כהגה"א וי"ל דדברי רש"י משתייכים לקטן שהזיק ממון שהוא מתחייב מחמת מעשה ההיזק שעשה ומדין תשלומי ממון בעלמא. מאידך קטן שחבל פטור אף משיגדיל כי קטן אינו בר עונשין ואף לא עונש ממון. ולכאורה יש סיוע לדברי מרן הגר"ח זצ"ל מהמשנה ב"ק דף פז. וז"ל חש"ו פגיעתן רעה כו' והם שחבלו באחרים פטורין. העבד והאשה פגיעתן רעה כו' והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן. נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם עכ"ל, דיש לדייק דבנוגע להעבד ואשה איתא שחייבים לאחר זמן, ואילו בקטן לא הוזכר במשנה דחייב לכשיגדיל, ומשמע שפטור מחבלה אף משהגדיל.

160 והנה לדברי הגהת אשר"י יתכן לומר שתשלומי היזק הם עונשין, אלא שדינם שונה מעונשי הגוף. קטן פטור מעונשין בגופו כגון ממיתה וממלקות, אבל קטן מתחייב בעונשי ממון. וסובר הגה"א שבין חבלה ובין אדם המזיק חיובי עונשי ממון הם, ומאחר שקטן שהזיק חייב מדין עונש ממון לשלם לכשיגדיל ה"ה קטן שחבל נענש לשלם לכשיגדיל ממון דחבלה.

161 ונראה דיש להביא עוד ראיה בענין זה. הדין הוא שאדם שהדליק את גדיש חבירו בשבת פטור מלשלם מפני שהוא מתחייב בנפשו וקלבד"מ עי' ב"ק דף לד:. אמנם בגמרא ב"ק דף ע: איתא וז"ל אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו עכ"ל. ובביאור הדין של אתנן חלוקים הראשונים. בעלי התוספות ועוד ראשונים מפרשים שהוא משום שבקלבד"מ חל חיוב לשלם בידי שמים וחיוב התשלומין בידי שמים אוסר את האתנן. אך בשיטה מקובצת שם מובא בשם המאירי שכ' בשם חכמי הצרפתים וז"ל שאף ב"ד מחייבין ליתן אתנן וכו' לא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא בדבר הבא דרך נזקין אבל בדבר שקבלו עליו דרך תנאי משא ומתן כגון אתנן וכו' ומשלם בב"ד וכו' עכ"ל. ולכאורה נראה שלדעת חכמי הצרפתים הפטור דקלבד"מ חל דוקא בחיוב ממון הנובע מדין עונש, אבל חיובי ממון אחרים, כגון החיוב לשלם עבור מקח, שאינם חלין מדין עונשין ליכא בהם פטור קלבד"מ. ולפי"ז יוצא הוא שלחכמי הצרפתים החיוב לשלם באדם המזיק אינו חיוב ממון בעלמא כי אם חלות דין עונש.

162 ויוצא שהסבר הנ"ל בשיטת חכמי הצרפתים שהובאה במאירי הוא שלא כדברי הגר"ח זצ"ל שאמר שאדם המזיק אינו חלות דין עונש. אולם ניתן לפרש את דבריהם באופן אחר. די"ל דחכמי הצרפתים מחלקים בין חיוב ממון שחל מחמת דעת המתחייב לבין חיוב ממון שחל מחמת מעשה. במקח וממכר חיוב התשלומין חל כתוצאה של דעת המתחייב, ובכן החוב לשלם חל אף בקלבד"מ כי חיוב של דעת המתחייב אינו נתפס בפטור קלבד"מ. מאידך אדם המזיק אינו מחויב משום דעת המתחייב אלא משום מעשה המזיק ולפיכך נתפס בפטור קלבד"מ. לפי"ז יוצא שגם לפי חכמי הצרפתים אין חיוב אדם המזיק חיוב עונש אלא חיוב ממון בעלמא שחל מחמת מעשה הנזק שעשה, ואין כאן שום סתירה ליסוד הגר"ח זצ"ל.

163 והנה יש לעיין ברמב"ם דלכאורה יש סתירה בדבריו, דבפ"א מהל' חובל ומזיק הלט"ז כתב וז"ל המזיק את חבירו בכוונה בכל מקום חייב בחמשה דברים כו' היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה שניהם פטורים עכ"ל. ומבואר דלענין חובל הרמב"ם פסק שבהוזקו כששניהם ברשות הרי הם פטורים. ואילו בפ"ו מהל' חובל ומזיק הל"ג כתב וז"ל וכן אם היו שניהן ברשות או שניהם שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור עכ"ל. כאן לענין מזיק ממון הרמב"ם איננו מבחין בין הזיק לבין הוזק אלא דבכל אופן שהזיקו שלא בכוונה כששניהם ברשות הריהם פטורים. והסתירה בולטת, והראב"ד כבר השיג עליו מחמת זה.

164 אך נראה דלפי מה שיסד מרן הגר"ח זצ"ל יתכן ליישב את הסתירה שברמב"ם, די"ל דהמחייב בחבלה הוי האיסור והתשלומין בחבלה הריהן חלות דין עונשין, ואילו במזיק ממון המחייב הוי חיוב ממון בעלמא וכן נמי התשלומין הריהן חיובי ממון בעלמא. ולפי"ז יתכן לומר דבחבלה המחייב הוא עצם מעשה החבלה ואילו במזיק ממון המחייב הוא חסרון שמירה. ומשו"ה בחובל כששניהם ברשות והוזקו זה בזה דליכא מעשה חבלה בקום ועשה אזי פקע האיסור לחבול ופטורים. אך דין זה לא שייך למזיק ממון שהמחייב בו הוא חסרון השמירה ולא מעשה העבירה. ובמזיק ממון הבחין הרמב"ם בין כוונה לבין שלא בכוונה דבשלא בכוונה המזיק לא פשע כל כך בשמירתו, וכששניהם ברשות אין עליהם לשמור את עצמם כל כך, ומשו"ה כשהזיקו שלא בכוונה הריהם פטורים ואע"פ שהזיקו זה לזה בקום ועשה שהרי מ"מ ליכא המחייב דחסרון שמירה. ונראה שהביאור הזה כפתור ופרח בדברי הרמב"ם.

165 ו. נתקל פושע

166 בענין נתקל פושע עיין בסוגיין, ובב"ק דף כט.. ומצויות שלש שיטות בראשונים בביאור דין נתקל פושע שהזיק בשעת נפילה כשהחרסית נפלה על מישהו והזיקתו.

167 התוס' ב"ק דף כח: בד"ה והתניא סוברים שחייב מדין אדם המזיק; ב הרמב"ן סובר שחייב משום אש; ג הבעה"מ סובר שאם נתקל פושע הו"ל אדם המזיק וחייב, ואם נתקל לאו פושע הו"ל בור באונס שפטור.

168 והנה בסוגיא בב"ק מבואר דלמ"ד נתקל פושע חייב בשעת נפילה ולמ"ד נתקל לאו פושע פטור. והתוס' מפרשים שחייב מדין אדם המזיק וזה תואם את שיטתם שאדם המזיק באונס כעין גניבה פטור ואילו באונס כעין אבידה חייב. אך לשיטת הרמב"ן שאדם המזיק באונס גמור חייב, א"א לפרש שחייב משום שפשע בשעת נפילה מדין אדם המזיק שהרי אדם המזיק חייב גם בשלא פשע ובאונס.

169 וכתב הרמב"ן במלחמות ה' לב"ק שם וז"ל דבשעת נפילה אפי' לר"מ האומר נתקל פושע הוא לאו היינו אדם המזיק דלאו מכחו קא אזיל שהקרקע שנתקל בה דחפתו ודמי למי שדחפו אדם ונפלה כדו והזיקה דלאו מכחו דידיה מזיק, ומיהו כיון שלא היה לו ליכשל בקרקע חייב, ולא דמיא לאבן מונחת לו בחיקו דהתם כיון שעמד ומפני עמידתו נפלה ה"ל כחו ואדם המזיק הוא, אבל הכא כיון שנתקל על כרחו נפל מכח הקרקע שנתקל בו ולא מכחו נפלה אלא ממילא נפלה, ומ"מ כיון שהוא פשע באותה תקלה שנתקל ה"ל כאשר דבעידנא דקא אזלי קא מזקי וחייב בין בנזקי אדם בין בנזקי כלים, דומיא דאסו"מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה שהנפילה לא מכח אדם אתיא אלא מכח הרוח ועל כרחו של מניח נפלו, וכיון שפשע באותה הנחה אשו הוא וחייב, ה"נ באותה נפילה אנוס הוא שהרי נתקל ועל כרחו יפול אבל באותה תקלה פשע וחייב כו' עכ"ל. ביאור דבריו הוא שבנתקל אין הנזק נעשה מכח האדם לבדו אלא גם עקב הקרקע שהפילתו והתערבות כח הקרקע בנפילת האדם מפקיעה את מעשה האדם מהנזק ולכן אין כאן חיוב של אדם המזיק. עכ"ז יש חיוב של אש המזיק וכדין אסו"מ שהניחן בראש גגו החייבים כשהזיקו דרך הילוכם ע"י כח אחר שמעורב בם.

170 אמנם קשה דמ"ש נתקל שאינו אדם המזיק אליבא דהרמב"ן משום שהקרקע הפילתו והאדם לא הזיק מכחו מאדם שנפל מראש הגג ברוח מצויה שחייב בד' דברים מדין אדם שחבל ב"ק דף כז. ואע"פ שכח אחר של הרוח הפילו, ואין אומרים שכח אחר של הרוח שגרם לנפילתו מפקיע את החיוב של אדם המזיק או של אדם החובל.

171 ונראה דיש להבחין בין אדם שהזיק בגופו עם כח אחר מעורב בו לבין אדם שהזיק בכחו עם כח אחר מעורב בו. אדם שהזיק בגופו נחשב לאדם המזיק אפילו כשנפל משום כח אחר מעורב בו וזהו אופן הנזק כשנפל מראש הגג והזיק וחבל. ואילו אדם שהזיק בכחו כגון בנתקל שהפיל מידו כד והזיק בכחו אינו חייב מדין אדם המזיק משום שכח אחר מעורב עם כחו. ועל כן נתקל אינו חייב מדין אדם המזיק אלא משום אש.

172 אולם התוס' לעומת זאת, סוברים שבכל אופן חשוב לאדם המזיק אפילו יש כח אחר המעורב עם כח האדם. ונראה שתהיה נ"מ אף לענין שחיטה ונטילת ידים הזקוקות לכח גברא. דאם יהיה כח אחר מעורב עם כח האדם אליבא דתוס' ייחשב לכח גברא ואליבא דהרמב"ן תפקע חלות דין כח גברא כי כח אחר מעורב עם כח האדם.

173 וכתב בעל המאור שם וז"ל ר"מ וסתם מתני' סבר נתקל פושע הוא כיון דבשעת נפילה מזיק בפשיעה ומכחו קא אתי כו' כיון שאדם הוא המזיק הא קי"ל אדם חייב בכל, ומר דהוא ר"י דמתני' ורבנן דברייתא סבר נתקל לאו פושע הוא אלא אנוס הלכך לאו נזקי אדם הוא אלא בור ובור באונס פטור כו' עכ"ל. ונראה שדעת הרז"ה כהרמב"ן שיש כאן חסרון במעשה אדם שכן כח אחר מעורב עם כחו אך הבעה"מ סובר שיהיה תלוי בפשיעת האדם. אם האדם פשע, נחשב המעשה למעשה אדם וחייב מדין אדם המזיק, הגם שכח אחר מעורב בו. מאידך אם לא פשע הנתקל ונפל מחמת כח הקרקע אז פקע מעשה האדם מהנפילה ונחשב לבור ולא לאדם המזיק.

174 ועל מש"כ בעה"מ שאם לא פשע הו"ל בור השיג הרמב"ן וז"ל ולא דמי לבור שאין לך בור מזיק דרך הלוכו אלא בשעה שעמד ניזוק בא ונתקל ונשוף בו עכ"ל. ויתכן שבעה"מ סובר כי הואיל והכח האחר המעורב בשעת הנפילה הוא כח הכובד של הקרקע אינו אש אלא בור. אך נראה יותר לפי"מ שכתב הנ"י שם וז"ל מיירי בהדי דקא אזיל ניזק פגע בהו והוחלק במים דרך נפילתן דלאו מכח הליכתן אתזק אלא מכח הלוכו על גביהן עכ"ל. הנ"י חידש שאם הוזק הניזק כשהלך אל המזיק מופקעים כל דיני נזקין האחרים והו"ל הנזק של בור. עיקר הגדר של בור הוא שהניזק הלך אצל המזיק ובכך הוזק, וה"ה כאן. משום כך אף לבעה"מ אין כאן המזיק של אש אלא מזיק בור שהרי הניזק הלך אצל המזיק ובכך הוזק.

175 ע"כ ענין אדם המזיק

4 בבא מציעא פתח ↗

8 פסחים פתח ↗

לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחְרָיוּת, הָא — דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחְרָיוּת.

10 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

לְפִיכָךְ הַנּוֹתֵן עֵרָבוֹן לַחֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ אִם אֲנִי חוֹזֵר בִּי עֶרְבוֹנִי מָחוּל לְךָ וְהַלָּה אוֹמֵר וְאִם אֲנִי חוֹזֵר בִּי אֶכְפּל לְךָ עֶרְבוֹנְךָ. אִם חָזַר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ קָנָה זֶה הָעֵרָבוֹן שֶׁהֲרֵי הוּא תַּחַת יָדוֹ. וְאִם חָזַר בּוֹ הַמּוֹכֵר אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִכְפּל הָעֵרָבוֹן שֶׁזּוֹ אַסְמַכְתָּא הִיא וְאַסְמַכְתָּא לֹא קָנָה:

11 בבא מציעא פתח ↗

16 קידושין פתח ↗

אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: אָמַר לַהּ ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, וְהִנִּיחַ לָהּ מַשְׁכּוֹן עֲלֵיהֶם – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת,

23 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב הוּנָא: ״מִמְּךָ״ – אֲפִילּוּ מֵרֵישׁ גָּלוּתָא, וַאֲפִילּוּ מִשַּׁבּוּר מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה: פּוֹק עַיֵּין בָּהּ, דִּלְאוּרְתָּא בָּעֵי לַהּ רַב הוּנָא מִינָּךְ. נְפַק דָּק וְאַשְׁכַּח – דְּתַנְיָא: גֵּט שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמַן, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אִם כָּתוּב בּוֹ ״גֵּרַשְׁתִּיהָ הַיּוֹם״ – כָּשֵׁר. אַלְמָא ״הַיּוֹם״ – הַהוּא יוֹמָא דְּנָפֵיק בֵּיהּ מַשְׁמַע; הָכָא נָמֵי, מִמְּךָ – מֵהָהוּא גַּבְרָא דְּנָפֵיק מִתּוּתֵי יְדֵיהּ מַשְׁמַע. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְדִלְמָא אַבָּא שָׁאוּל כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי; אֲבָל הָכָא לֵיחוּשׁ לִנְפִילָה! אֲמַר לֵיהּ: לִנְפִילָה לָא חָיְישִׁינַן. וּמְנָא תֵּימְרָא דְּלָא חָיְישִׁינַן לִנְפִילָה? דִּתְנַן: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בְּעִיר אַחַת, שֵׁם אֶחָד יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן וְשֵׁם אַחֵר יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן – אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטַר חוֹב זֶה עַל זֶה, וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטַר חוֹב. הָא הֵם עַל אֲחֵרִים – יְכוֹלִין; וְאַמַּאי? לֵיחוּשׁ לִנְפִילָה! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ לִנְפִילָה לָא חָיְישִׁינַן? וְאַבָּיֵי – לִנְפִילָה דְחַד לָא חָיְישִׁינַן, לִנְפִילָה דְרַבִּים חָיְישִׁינַן.

26 נדרים פתח ↗

דְּאִי הֲוָה יָדַע דְּמִית, מִן לְאַלְתַּר הֲוָה גָּמַר וְיָהֵיב גִּיטָּא. מַאי שְׁנָא מֵהָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: אִי לָא אָתֵינָא מִכָּאן עַד תְּלָתִין יוֹמִין לֶיהֱוֵי גִּיטָּא. אֲתָא וּפַסְקֵיהּ מַעְבָּרָא. אֲמַר לְהוּ: חֲזוֹ דַּאֲתַאי, חֲזוֹ דַּאֲתַאי! וַאֲמַר שְׁמוּאֵל: לָא שְׁמֵיהּ מֵתְיָיא. אַמַּאי? וְהָא מֵינָס אֲנִיס! דִּלְמָא אוּנְסָא דְּמִיגַּלְּיָא שָׁאנֵי, וּמַעְבָּרָא מִיגַּלֵּי אוּנְסֵיהּ. וּלְרַב הוּנָא, מִכְּדִי אַסְמַכְתָּא הִיא. וְאַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא! שָׁאנֵי הָכָא דְּמִיתַּפְסָן זָכְוָתֵיהּ. וְהֵיכָא דְּמִיתַּפְסִין לָאו אַסְמַכְתָּא הִיא? וְהָתְנַן: מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ, וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ, וְאָמַר: אִם אֵין אֲנִי נוֹתֵן לוֹ מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם — תֵּן לוֹ שְׁטָרוֹ. הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִתֵּן. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן. וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר אַסְמַכְתָּא קָנְיָא! שָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר לִבַּטְלָן זָכְוָתֵיהּ. וְהִלְכְתָא: אַסְמַכְתָּא קָנְיָא. וְהוּא דְּלָא אֲנִיס, וְהוּא דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ בְּבֵית דִּין חָשׁוּב. מַתְנִי׳ נוֹדְרִין לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וְלַמּוֹכְסִין. שֶׁהִיא תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ תְּרוּמָה. שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בַּכֹּל נוֹדְרִין,

28 משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה פתח ↗

וְכָל הָאוֹמֵר עַל מְנָת כְּאוֹמֵר מֵעַכְשָׁו דָּמִי וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּל הַתְּנַאי. כָּךְ הוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטָה. וְרַבּוֹתַי הוֹרוּ שֶׁאֵין צָרִיךְ לִכְפּל הַתְּנַאי וּלְהַקְדִּים הֵן לְלָאו אֶלָּא בְּגִטִּין וּבְקִדּוּשִׁין בִּלְבַד. וְאֵין לְדָבָר זֶה רְאָיָה:

37 רש"י על גיטין פתח ↗

וגובה מנכסים משועבדים - גובה כתובתה בגט זה מנכסים משועבדים דתנן בכתובות דף פט. הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה לישנא אחרינא גובה מנכסים משועבדים אם שטר מלוה הוא גובה מנכסים משועבדים שט"ח נמי קרי גט כדאמר בעלמא ב"ק דף צה. וגט חוב שאין בו אחריות:

46 גיטין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי מַשְׁכּוֹן, דְּקָנֵי לֵיהּ מִדְּרַבִּי יִצְחָק – דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״ – אִם אֵינוֹ קוֹנֶה, צְדָקָה מִנַּיִן? מִכָּאן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן.

47 משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹבוֹת הַרְבֵּה כָּל שֶׁקָּדַם חוֹבוֹ גּוֹבֶה תְּחִלָּה בֵּין מִן הַלּוֶֹה עַצְמוֹ בֵּין מִן הַלָּקוֹחוֹת. וְאִם קָדַם הָאַחֲרוֹן וְגָבָה מוֹצִיאִים מִיָּדוֹ שֶׁכָּל שֶׁקָּדַם חוֹבוֹ זָכָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקַרְקָעוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ בְּעֵת שֶׁלָּוָה אֲבָל הַקַּרְקָעוֹת שֶׁקָּנָה אַחַר שֶׁלָּוָה מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת הַרְבֵּה אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לְכָל אֶחָד מֵהֶן מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת מְשֻׁעְבָּד לְךָ אֵין בָּהֶן דִּין קְדִימָה אֶלָּא כֻּלָּן שָׁוִין וְכָל שֶׁקָּדַם וְגָבָה זָכָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אַחֲרוֹן: לָוָה וְכָתַב לוֹ שֶׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת מְשֻׁעְבָּד לְךָ וְאַחַר כָּךְ קָנָה שָׂדֶה וְחָזַר וְלָוָה מֵאַחֵר הֲרֵי הַשָּׂדֶה מְשֻׁעְבָּד לָרִאשׁוֹן וְהוּא קוֹדֵם לִגְבּוֹת. וְכֵן אֲפִלּוּ הָיוּ מֵאָה אֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין אֶלָּא כָּל שֶׁקָּדַם וְגָבָה מֵהֶן זָכָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אַחֲרוֹן. קִדֵּם אֶחָד מִשְּׁאָר אָדָם וְתָפַס מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁל זֶה כְּדֵי לִזְכּוֹת לְאֶחָד מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת לֹא זָכָה שֶׁכָּל הַתּוֹפֵס לְבַעַל חוֹב בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חוֹב לַאֲחֵרִים לֹא קָנָה. אֲבָל אֵין עָלָיו חוֹב לַאֲחֵרִים קָנָה לוֹ. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ הַלּוֶֹה זְכֵה בְּחֵפֶץ זֶה לִפְלוֹנִי זָכָה לוֹ וְאֵין אֶחָד מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת יְכוֹלִין לִגְבּוֹת מֵאֵלּוּ הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁכְּבָר זָכָה בָּהֶן אַחֵר: שְׁטָרוֹת שֶׁזְּמַן כֻּלָּן יוֹם אֶחָד אוֹ שָׁעָה אַחַת בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין שָׁעוֹת כָּל שֶׁקָּדַם מֵהֶן וְגָבָה בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין זָכָה: בָּאוּ כֻּלָּן בְּיַחַד לִגְבּוֹת. וְכֵן בַּעֲלֵי חוֹבוֹת שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן קוֹדֵם לִזְמַן חֲבֵרוֹ שֶׁבָּאוּ לִגְבּוֹת מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן דִּין קְדִימָה. אוֹ שֶׁבָּאוּ לִגְבּוֹת מִקַּרְקַע שֶׁקָּנָה הַלּוֶֹה לְאַחַר שֶׁלָּוָה מִן הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶן וְאֵין בַּנְּכָסִים כְּדֵי שֶׁיִּגְבֶּה כָּל אֶחָד מֵהֶן אֶת חוֹבוֹ. מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן. כֵּיצַד חוֹלְקִין. אִם כְּשֶׁיִּתְחַלֵּק הַמָּמוֹן הַנִּמְצָא עַל מִנְיָנָם יַגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶן כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ אוֹ פָּחוֹת חוֹלְקִים לְפִי מִנְיָנָם בְּשָׁוֶה. וְאִם יַגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶם יוֹתֵר עַל חוֹבוֹ חוֹלְקִים מִכָּל הַמָּמוֹן בֵּינֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶם כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ וְחוֹזְרִין הַנִּשְׁאָרִים מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת וְחוֹלְקִין הַיֶּתֶר בֵּינֵיהֶן כַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת. כֵּיצַד. הָיוּ שְׁלֹשָׁה חוֹבוֹת שֶׁל זֶה מָנֶה וְשֶׁל זֶה מָאתַיִם וְשֶׁל זֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִם הָיָה כָּל הַנִּמְצָא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת נוֹטְלִין מֵאָה מֵאָה. וְכֵן אִם נִמְצָא שָׁם פָּחוֹת מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. נִמְצָא שָׁם יֶתֶר עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חוֹלְקִין שְׁלֹשׁ מֵאוֹת בְּשָׁוֶה וְיִסְתַּלֵּק בַּעַל הַמֵּאָה וּשְׁאָר הַמָּמוֹן חוֹלְקִין אוֹתוֹ הַשְּׁנַיִם עַל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ. כֵּיצַד. נִמְצְאוּ שָׁם חֲמֵשׁ מֵאוֹת אוֹ פָּחוֹת חוֹלְקִין שְׁלֹשׁ מֵאוֹת בְּשָׁוֶה וְיִסְתַּלֵּק הָאֶחָד וְחוֹזְרִין וְחוֹלְקִין הַמָּאתַיִם אוֹ הַפָּחוֹת בְּשָׁוֶה וְיִסְתַּלֵּק הַשֵּׁנִי. נִמְצָא שָׁם שֵׁשׁ מֵאוֹת חוֹלְקִין שְׁלֹשׁ מֵאוֹת בְּשָׁוֶה וְיִסְתַּלֵּק בַּעַל הַמָּנֶה וְחוֹזְרִין וְחוֹלְקִין הַמָּאתַיִם בֵּין הַשְּׁנַיִם בְּשָׁוֶה וְיִסְתַּלֵּק בַּעַל הַמָּאתַיִם. וְנוֹתְנִין הַמֵּאָה הַנִּשְׁאָרִים לְבַעַל הַשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִמְצָא בְּיָדוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת בִּלְבַד. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ חוֹלְקִין אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לִגְבּוֹת כְּאַחַת. וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרוּ שֶׁחוֹלְקִין לְפִי מָמוֹנָם:

48 משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין פתח ↗

הָאוֹמֵר עֶרְכִּי עָלַי וְחָזַר וְאָמַר עֶרְכִּי עָלַי וְהָיוּ בְּיָדוֹ עֶשֶׂר סְלָעִים וְנָתַן תֵּשַׁע לַשְּׁנִיָּה וְסֶלַע לָרִאשׁוֹנָה יָצָא יְדֵי שְׁתֵּיהֶן. שֶׁהָעֲרָכִין לָאו כְּחוֹבוֹת הֵן. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּל מַה שֶּׁבְּיָדוֹ מְשֻׁעְבָּד לָרִאשׁוֹנָה. הֶקְדֵּשׁ מְאֻחָר שֶׁגָּבָה גָּבָה. אֲבָל אִם נָתַן תֵּשַׁע לָרִאשׁוֹנָה וְאַחַת לַשְּׁנִיָּה יְדֵי שְׁנִיָּה יָצָא. שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁנָּתַן הַסֶּלַע לֹא נִשְׁאַר בְּיָדוֹ כְּלוּם וַהֲרֵי אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת. יְדֵי רִאשׁוֹנָה לֹא יָצָא. שֶׁהֲרֵי כָּל מַה שֶּׁהָיָה בְּיָדוֹ מְשֻׁעְבָּד לָרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁנָּתַן הַתֵּשַׁע נִשְׁאַר לוֹ סֶלַע וַהֲרֵי לֹא נָתַן כָּל מַה שֶּׁיָּדוֹ מַשֶּׂגֶת. לְפִיכָךְ יִשָּׁאֵר עָלָיו שְׁאָר עֵרֶךְ רִאשׁוֹן עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר וְיַשְׁלִים:

54 בבא מציעא פתח ↗

56 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

56 משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן אֵינוֹ מַשְׁמִיט. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַחוֹב כְּנֶגֶד הַמַּשְׁכּוֹן. וְאִם הָיָה יֶתֶר מַשְׁמִיט הַיֶּתֶר:

59 קידושין פתח ↗

71 בבא מציעא פתח ↗

75 כתובות פתח ↗

רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה — לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה. הָתִינַח עֲבוֹדָה זָרָה וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, אֶלָּא שְׁחִיטַת שַׁבָּת — שְׁחִיטָה רְאוּיָה הִיא! דִּתְנַן: הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ — שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה! סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר. דְּתַנְיָא: הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג — יֹאכַל, בְּמֵזִיד — לֹא יֹאכַל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג — יֹאכַל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, בְּמֵזִיד — לֹא יֹאכַל עוֹלָמִית. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג — יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לַאֲחֵרִים וְלֹא לוֹ, בְּמֵזִיד — לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית, לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר? כִּדְדָרֵישׁ רַבִּי חִיָּיא אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם״, מָה קוֹדֶשׁ אָסוּר בַּאֲכִילָה — אַף מַעֲשֵׂה שַׁבָּת אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה. אִי: מָה קוֹדֶשׁ אָסוּר בַּהֲנָאָה — אַף מַעֲשֵׂה שַׁבָּת אָסוּר בַּהֲנָאָה! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לָכֶם״ — שֶׁלָּכֶם יְהֵא. יָכוֹל אֲפִילּוּ בְּשׁוֹגֵג? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״, בְּמֵזִיד אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא בְּשׁוֹגֵג. פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: מַעֲשֵׂה שַׁבָּת דְּאוֹרָיְיתָא, וְחַד אָמַר: דְּרַבָּנַן. מַאן דְּאָמַר דְּאוֹרָיְיתָא — כְּדַאֲמַרַן, מַאן דְּאָמַר דְּרַבָּנַן — אָמַר קְרָא: ״קֹדֶשׁ הִיא״, הִיא קוֹדֶשׁ, וְאֵין מַעֲשֶׂיהָ קוֹדֶשׁ. וּלְמַאן דְּאָמַר דְּרַבָּנַן, מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּפָטְרִי? כִּי קָא פָּטְרִי רַבָּנַן אַשְּׁאָרָא. טוֹבֵחַ לַעֲבוֹדָה זָרָה, כֵּיוָן דִּשְׁחַט בֵּיהּ פּוּרְתָּא — אִיתְּסַר לֵיהּ, אִידַּךְ כִּי קָא טָבַח, לָאו דְּמָרֵיהּ קָא טָבַח! אָמַר רָבָא: בְּאוֹמֵר בִּגְמַר זְבִיחָה הוּא עוֹבְדָהּ. שׁוֹר הַנִּסְקָל, לָאו דִּידֵיהּ הוּא דְּקָטָבַח! אָמַר רַבָּה: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁמְּסָרוֹ לְשׁוֹמֵר, וְהִזִּיק בְּבֵית שׁוֹמֵר, וְנִגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית שׁוֹמֵר, וּגְנָבוֹ גַּנָּב מִבֵּית שׁוֹמֵר. וְרַבִּי מֵאִיר, סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יַעֲקֹב, וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יַעֲקֹב דְּאָמַר: אַף מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ הֶחְזִירוֹ שׁוֹמֵר לִבְעָלָיו — מוּחְזָר. וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן — כְּמָמוֹן דָּמֵי. רַבָּה אָמַר: לְעוֹלָם בְּטוֹבֵחַ עַל יְדֵי עַצְמוֹ, וְרַבִּי מֵאִיר, לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם אִית לֵיהּ, מֵת וּמְשַׁלֵּם לֵית לֵיהּ. וְשָׁאנֵי הָנֵי, דְּחִידּוּשׁ הוּא שֶׁחִידְּשָׁה תּוֹרָה בִּקְנָס, אַף עַל גַּב דְּמִיקְּטִיל — מְשַׁלֵּם. וְאַזְדָּא רַבָּה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבָּה: הָיָה גְּדִי גָּנוּב לוֹ, וּטְבָחוֹ בְּשַׁבָּת — חַיָּיב, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּיב בִּגְנֵיבָה קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר שַׁבָּת. גָּנַב וְטָבַח בְּשַׁבָּת — פָּטוּר, שֶׁאִם אֵין גְּנֵיבָה, אֵין טְבִיחָה וְאֵין מְכִירָה. וְאָמַר רַבָּה: הָיָה גְּדִי גָּנוּב לוֹ וּטְבָחוֹ בַּמַּחְתֶּרֶת — חַיָּיב, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּיב בִּגְנֵיבָה קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר מַחְתֶּרֶת. גָּנַב וְטָבַח בַּמַּחְתֶּרֶת — פָּטוּר, שֶׁאִם אֵין גְּנֵיבָה, אֵין טְבִיחָה וְאֵין מְכִירָה. וּצְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמְעִינַן שַׁבָּת — מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָהּ אִיסּוּר עוֹלָם. אֲבָל מַחְתֶּרֶת, דְּאִיסּוּר שָׁעָה הוּא — אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן מַחְתֶּרֶת — מִשּׁוּם דְּמַחְתַּרְתּוֹ זוֹ הִיא הַתְרָאָתוֹ. אֲבָל שַׁבָּת, דְּבָעֲיָא הַתְרָאָה — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. אָמַר רַב פָּפָּא: הָיְתָה פָּרָה גְּנוּבָה לוֹ, וּטְבָחָהּ בְּשַׁבָּת — חַיָּיב, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּיב בִּגְנֵיבָה קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר שַׁבָּת. הָיְתָה פָּרָה שְׁאוּלָה לוֹ, וּטְבָחָהּ בְּשַׁבָּת — פָּטוּר. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: רַב פָּפָּא, פָּרָה אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן?! אֲמַר לֵיהּ: רַב פָּפָּא, שְׁאוּלָה אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַב פָּפָּא: מִשְּׁעַת מְשִׁיכָה הוּא דְּאִתְחַיַּיב לֵיהּ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, הָכָא נָמֵי: מִשְּׁעַת שְׁאֵלָה אִתְחַיַּיב בְּאוּנְסֶיהָ. קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רָבָא: הִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן פָּרָה שְׁאוּלָה — מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהּ כׇּל יְמֵי שְׁאֵלָתָהּ, מֵתָה — אֵין חַיָּיבִין בְּאוֹנְסָהּ. כִּסְבוּרִין שֶׁל אֲבִיהֶם הִיא וּטְבָחוּהָ וַאֲכָלוּהָ — מְשַׁלְּמִין דְּמֵי בָשָׂר בְּזוֹל. הִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים — חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַרֵישָׁא, וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא. מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַרֵישָׁא, כׇּל שֶׁכֵּן אַסֵּיפָא — וּפְלִיגָא דְּרַב פָּפָּא. וּמַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא, אֲבָל אַרֵישָׁא לָא — וְהַיְינוּ דְּרַב פָּפָּא. בִּשְׁלָמָא רַבִּי יוֹחָנָן לָא אָמַר כְּרֵישׁ לָקִישׁ, דְּקָא מוֹקֵים לָהּ כְּרַבָּנַן. אֶלָּא רֵישׁ לָקִישׁ מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי יוֹחָנָן? אָמַר לָךְ: כֵּיוָן דְּאִילּוּ אַתְרוֹ בֵּיהּ — פָּטוּר, כִּי לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ — נָמֵי פָּטוּר. וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ. דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: חַיָּיבֵי מִיתוֹת שׁוֹגְגִין, וְחַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת שׁוֹגְגִין וְדָבָר אַחֵר — רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב — דְּהָא לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר — כֵּיוָן דְּאִילּוּ אַתְרוֹ בֵּיהּ — פָּטוּר, כִּי לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ — נָמֵי פָּטוּר. אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: ״וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ״,

86 בבא קמא פתח ↗

אֶלָּא לְעוֹלָם – לָא שְׁנָא קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְלָא שְׁנָא קָדָשִׁים קַלִּים; וּדְקַשְׁיָא לָךְ: מָה לִי מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט מָה לִי מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם; מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט – מֵעִיקָּרָא תּוֹרָא דִרְאוּבֵן, וְהַשְׁתָּא תּוֹרָא דְשִׁמְעוֹן. מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם – מֵעִיקָּרָא תּוֹרָא דִרְאוּבֵן, וְהַשְׁתָּא תּוֹרָא דִרְאוּבֵן.

90 משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין וַאֲפִלּוּ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁבָּא לְמַשְׁכֵּן לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וִימַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא עוֹמֵד בַּחוּץ וְהַלּוֶֹה נִכְנָס לְבֵיתוֹ וּמוֹצִיא לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד יא "בַּחוּץ תַּעֲמֹד". אִם כֵּן מַה בֵּין בַּעַל חוֹב לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. שֶׁשְּׁלִיחַ בֵּית דִּין יֵשׁ לוֹ לִקַּח הַמַּשְׁכּוֹן מִיַּד הַלּוֶֹה בִּזְרוֹעַ וְנוֹתְנוֹ לַמַּלְוֶה וּבַעַל חוֹב אֵין לוֹ לִקַּח הַמַּשְׁכּוֹן עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַלּוֶֹה מִדַּעְתּוֹ. עָבַר בַּעַל חוֹב וְנִכְנַס לְבֵית הַלּוֶֹה וּמִשְׁכְּנוֹ אוֹ שֶׁחָטַף הַמַּשְׁכּוֹן מִיָּדוֹ בִּזְרוֹעַ אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נִתַּק לַעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד יג "הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ". וְאִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ כְּגוֹן שֶׁאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִשְׂרַף לוֹקֶה. וּמְחַשֵּׁב דְּמֵי הַמַּשְׁכּוֹן וְתוֹבֵעַ הַשְּׁאָר בְּדִין:

91 משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

אַלְמָנָה בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּה בֵּין שֶׁהִיא עֲשִׁירָה אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ לֹא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה וְלֹא שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה וְלֹא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד יז "וְלֹא תַחֲבל בֶּגֶד אַלְמָנָה". וְאִם חָבַל מַחֲזִירִין מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאִם תּוֹדֶה לוֹ תְּשַׁלֵּם וְאִם תִּכְפֹּר תִּשָּׁבַע. אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּחְזִיר לוֹקֶה: וְכֵן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בֵּין שֶׁהִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן בֵּין שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ אַחַר הַלְוָאָה בְּיָדוֹ אוֹ עַל פִּי בֵּית דִּין לֹא יַחֲבל כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶם אֹכֶל נֶפֶשׁ כְּגוֹן הָרֵחָיִם וְהָעֲרֵבוֹת שֶׁל עֵץ וְיוֹרוֹת שֶׁמְּבַשְּׁלִין בָּהֶם וְסַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד ו "כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל". וְאִם חָבַל מַחְזִיר בְּעַל כָּרְחוֹ וְאִם אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּחְזִיר לוֹקֶה:

92 משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

אֶחָד הַמְמַשְׁכֵּן אֶת חֲבֵרוֹ בְּבֵית דִּין אוֹ שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בְּיָדוֹ בִּזְרוֹעַ אוֹ מִדַּעַת הַלּוֶֹה אִם אִישׁ עָנִי הוּא וּמִשְׁכְּנוֹ דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ הֲרֵי זֶה מְצֻוֶּה לְהַחְזִיר לוֹ הָעֲבוֹט בְּעֵת שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ. מַחְזִיר לוֹ אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה כְּדֵי לִישֹׁן עָלָיו וְאֶת הַמַּחְרֵשָׁה בַּיּוֹם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בָּהּ מְלַאכְתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד יג "הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט". עָבַר וְלֹא הֵשִׁיב לוֹ כְּלִי הַיּוֹם בַּיּוֹם וּכְלִי הַלַּיְלָה בַּלַּיְלָה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד יב "לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ" לֹא תִּשְׁכַּב וַעֲבוֹטוֹ אֶצְלְךָ זוֹ כְּסוּת לַיְלָה. וּבְכֵלִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּהֶן מְלַאכְתּוֹ בַּיּוֹם אוֹ לוֹבְשָׁן הוּא אוֹמֵר שמות כב כה "עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" מְלַמֵּד שֶׁיַּחֲזִירוֹ כָּל הַיּוֹם. אִם כֵּן הוּא שֶׁמַּחְזִיר לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן בְּעֵת שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ וְלוֹקֵחַ אוֹתָהּ בְּעֵת שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ מַה יּוֹעִיל הַמַּשְׁכּוֹן. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁמֵט הַחוֹב בִּשְׁבִיעִית וְלֹא יֵעָשֶׂה מִטַּלְטְלִין אֵצֶל בָּנָיו אֶלָּא יִפָּרַע מִן הַמַּשְׁכּוֹן אַחַר שֶׁמֵּת הַלּוֶֹה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַמְמַשְׁכֵּן אֶת הֶעָנִי דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ וְלֹא הֶחֱזִירוֹ לוֹ בִּזְמַנּוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִשּׁוּם דברים כד י "לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ" וּמִשּׁוּם הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט וּמִשּׁוּם לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ. אֲבָל אִם מִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִיר כְּלָל וְאֵינוֹ עוֹבֵר בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ:

93 בבא קמא פתח ↗

רַבָּה אָמַר כְּשׁוֹמֵר חִנָּם דָּמֵי – מַאי הֲנָאָה קָא מָטֵי לֵיהּ? רַב יוֹסֵף אָמַר כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר דָּמֵי – בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּלָא בָּעֲיָא לְמִיתַּבי לֵיהּ רִיפְתָּא לְעַנְיָא, הָוֵי כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר.

94 נדרים פתח ↗

וְחַד אָמַר: אֲפִילּוּ נִכְסֵי בַּעַל אֲבֵידָה אֲסוּרִין עַל מַחְזִיר מַהְדַּר לֵיהּ, וּמִשּׁוּם פְּרוּטָה דְּרַב יוֹסֵף לָא שְׁכִיחַ.

95 בבא קמא פתח ↗

אִיכָּא דִּמְפָרְשִׁי הָכִי: רַב יוֹסֵף אָמַר כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר דָּמֵי – כֵּיוָן דְּרַחֲמָנָא שַׁעְבְּדֵיהּ בְּעַל כּוּרְחֵיהּ, הִלְכָּךְ כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר דָּמֵי.

98 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

וְצָרִיךְ לְבַקֵּר אֶת הָאֲבֵדָה וּלְבָדְקָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפָּסֵד וְתֹאבַד מֵאֵלֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב ב "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כֵּיצַד. מָצָא כְּסוּת שֶׁל צֶמֶר מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְלֹא יְנַעֲרֶנָּה בְּמַקֵּל וְלֹא בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם. וְשׁוֹטְחָהּ עַל גַּבֵּי מִטָּה לְצָרְכָּהּ בִּלְבַד אֲבָל לֹא לְצָרְכָּהּ וּלְצָרְכּוֹ. נִזְדַּמְּנוּ לוֹ אוֹרְחִים לֹא יִשְׁטְחֶנָּה בִּפְנֵיהֶם וַאֲפִלּוּ לְצָרְכָּהּ שֶׁמָּא תִּגָּנֵב:

104 בבא קמא פתח ↗

רַב אָשֵׁי אָמַר: לָא דָּמֵי; אֲבֵידָה – קָא אָתְיָא מִכֹּחַ בֶּן דַּעַת, וְהָא – לָא אָתְיָא מִכֹּחַ בֶּן דַּעַת.

107 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

וְאֵלּוּ הֵן שְׁלֹשָׁה דִּינִין שֶׁלָּהֶן. שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁנִּגְנַב הַפִּקָּדוֹן מִמֶּנּוּ אוֹ אָבַד וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נֶאֱנַס הַפִּקָּדוֹן אֹנֶס גָּדוֹל כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה בְּהֵמָה וּמֵתָה אוֹ נִשְׁבֵּית הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שֶׁשָּׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִין וּפָטוּר שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב ו "וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ" וְגוֹ' שמות כב ז "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים". הַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם הַכּל בֵּין שֶׁאָבַד דָּבָר הַשָּׁאוּל אוֹ נִגְנַב בֵּין שֶׁאֵרְעוֹ אֹנֶס גָּדוֹל מִזֶּה כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה הַבְּהֵמָה הַשְּׁאוּלָה אוֹ נִשְׁבְּרָה אוֹ נִשְׁבֵּית שֶׁכָּךְ כָּתוּב בְּשׁוֹאֵל שמות כב יג "וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם". נוֹשֵׂא שָׂכָר אוֹ הַשּׂוֹכֵר שְׁנֵיהֶם דִּין אֶחָד יֵשׁ לָהֶן אִם נִגְנַב אוֹ אָבַד הַדָּבָר הַשָּׂכוּר אוֹ שֶׁנָּטַל שָׂכָר עַל שְׁמִירָתוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מְשַׁלְּמִים. וְאִם אֵרְעוֹ אֹנֶס גָּדוֹל מִזֶּה כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה בְּהֵמָה וּמֵתָה אוֹ נִשְׁבְּרָה אוֹ נִשְׁבֵּית אוֹ נִטְרְפָה הֲרֵי אֵלּוּ נִשְׁבָּעִין שֶׁנֶּאֶנְסָה וּפְטוּרִין שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב ט "וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה" שמות כב י "שְׁבֻעַת ה'" וְגוֹ' וּכְתִיב שמות כב יא "אִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו" וְגוֹ'. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכּל. וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכּל חוּץ מִן הַמֵּתָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר מְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵבָה וְנִשְׁבָּעִין עַל הָאֳנָסִין הַגְּדוֹלִים כְּגוֹן שְׁבוּרָה וּשְׁבוּיָה וּמֵתָה וּטְרֵפָה. אוֹ שֶׁאָבַד הַדָּבָר בִּסְפִינָה שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם אוֹ נִלְקַח בְּלִסְטִים מְזֻיָּן וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ מִשְּׁאָר אֳנָסִין הַגְּדוֹלִים:

109 בבא קמא פתח ↗

פְּלִיגִי בִּשְׁעַת נְפִילָה – בְּנִתְקָל פּוֹשֵׁעַ. מָר סָבַר: נִתְקָל פּוֹשֵׁעַ הוּא, וּמָר סָבַר: נִתְקַל לָאו פּוֹשֵׁעַ הוּא.

118 בבא קמא פתח ↗

גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? קָסָבַר: סְתָם שְׁווֹרִים – לָאו בְּחֶזְקַת שִׁימּוּר קָיְימִי; וְאָמַר רַחֲמָנָא תָּם נִיחַיַּיב – דְּנִיבְעֵי לֵיהּ שְׁמִירָה פְּחוּתָה, הֲדַר אָמַר רַחֲמָנָא ״וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ״ גַּבֵּי מוּעָד – דְּנִבְעֵי לֵיהּ שְׁמִירָה מְעוּלָּה; וְיָלֵיף נְגִיחָה לְתָם – נְגִיחָה לְמוּעָד.

122 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם פָּשַׁע הַשּׁוֹמֵר בַּעֲבָדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן חַיָּב לְשַׁלֵּם. שֶׁאֵינוֹ פָּטוּר בַּעֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּשְׁטָרוֹת אֶלָּא מִדִּין גְּנֵבָה וַאֲבֵדָה וּמֵתָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שֶׁאִם הָיָה שׁוֹמֵר חִנָּם עַל מִטַּלְטְלִין וְנִגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ יִשָּׁבַע וּבַעֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּשְׁטָרוֹת פָּטוּר מִשְּׁבוּעָה. וְכֵן אִם הָיָה שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמְּשַׁלֵּם גְּנֵבָה וַאֲבֵדָה בְּמִטַּלְטְלִין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם בְּאֵלּוּ. אֲבָל אִם פָּשַׁע בָּהּ חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁכָּל הַפּוֹשֵׁעַ מַזִּיק הוּא. וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין דִּין הַמַּזִּיק קַרְקַע לְדִין הַמַּזִּיק מִטַּלְטְלִין. וְדִין אֱמֶת הוּא זֶה לַמְּבִינִים וְכֵן רָאוּי לָדוּן. וְכֵן הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַמּוֹסֵר כַּרְמוֹ לְשׁוֹמֵר בֵּין בַּאֲרִיסוּת בֵּין בִּשְׁמִירוּת חִנָּם וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיַּחְפֹּר אוֹ יִזְמֹר אוֹ יְאַבֵּק מִשֶּׁלּוֹ וּפָשַׁע וְלֹא עָשָׂה חַיָּב כְּמִי שֶׁהִפְסִיד בַּיָּדַיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁהִפְסִיד בַּיָּדַיִם חַיָּב עַל כָּל פָּנִים:

124 בבא קמא פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי, הָכִי אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עוּלָּא: לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בַּדְּרָכִים.

125 רש"י על בבא קמא פתח ↗

ואכפייה רפרם לרב אשי - ששרף שטר חבירו בילדותו:

126 בבא קמא פתח ↗

אַמַּאי? אָנוּס הוּא, וְאוֹנֶס רַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ – דִּכְתִיב: ״וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר״!

126 נדרים פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אָנוּס הוּא, וְאָנוּס רַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר״.

127 בבא קמא פתח ↗

אָמַר רָבָא: הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם פָּרָה שְׁאוּלָה – מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהּ כׇּל יְמֵי שְׁאֵלָתָהּ. מֵתָה – אֵין חַיָּיבִין בְּאוֹנְסֶיהָ. כִּסְבוּרִים שֶׁל אֲבִיהֶם הִיא, וּטְבָחוּהָ וַאֲכָלוּהָ – מְשַׁלְּמִין דְּמֵי בָשָׂר בְּזוֹל. הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם אַחְרָיוּת נְכָסִים – חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם.

128 בבא מציעא פתח ↗

129 בבא קמא פתח ↗

וּמִי אָמַר רַב עַבְדָּא כִּמְקַרְקְעֵי דָּמֵי? וְהָאָמַר רַב דָּנִיאֵל בַּר רַב קַטִּינָא אָמַר רַב: הַתּוֹקֵף בְּעַבְדּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה – פָּטוּר. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ עַבְדָּא כִּמְקַרְקְעֵי דָּמֵי, אַמַּאי פָּטוּר? בִּרְשׁוּתָא דְּמָרֵיהּ קָאֵי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה. כִּי הָא דִּשְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְמָרֵי בַּר מָר, בְּעִי מִינֵּיהּ מֵרַב הוּנָא: הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר אוֹ אֵין צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר? וּשְׁלַחוּ לֵיהּ: אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. הָכִי הַשְׁתָּא?! בִּשְׁלָמָא הָתָם, בֵּין לְמַאן דְּאָמַר בֵּיתָא מְיַתְּבָא יָתֵיב – נִיחָא לֵיהּ, בֵּין לְמַאן דְּאָמַר ״וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר״ – נִיחָא לֵיהּ. אֶלָּא הָכָא, מִי נִיחָא לֵיהּ דְּנִכְחוֹשׁ עַבְדֵּיהּ? אָמְרִי: הָכִי נָמֵי, נִיחָא לֵיהּ דְּלָא לִיסְתְּרֵי עַבְדֵּיהּ. בֵּי רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא הֲווֹה תָּקֵיף עַבְדֵי דְּאִינָשֵׁי דְּמַסֵּיק בְּהוּ זוּזֵי, וְעָבֵד בְּהוּ מְלָאכָה. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בְּרֵיהּ: מַאי טַעְמָא עָבֵיד מָר הָכִי? אֲמַר לֵיהּ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: עַבְדָּא – נְהוֹם כְּרֵיסֵיהּ לָא שָׁוֵי. אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן כְּגוֹן דָּארוּ עַבְדֵּיהּ – דִּמְרַקֵּיד בֵּי כוּבֵּי; כּוּלְּהוּ עַבְדֵי מֶעְבָּד עָבְדִי! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כְּרַב דָּנִיאֵל סְבִירָא לִי – דְּאָמַר רַב דָּנִיאֵל בַּר רַב קַטִּינָא אָמַר רַב: הַתּוֹקֵף בְּעַבְדּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה – פָּטוּר. אַלְמָא נִיחָא לֵיהּ, דְּלָא לִיסְתְּרֵי עַבְדֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא מַסֵּיק בְּהוּ זוּזֵי; מָר, כֵּיוָן דְּמַסֵּיק בְּהוּ זוּזֵי – מִחֲזֵי כְּרִבִּית. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – אֵין צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר, הִלְוָהוּ וְדָר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ – צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר! אֲמַר לֵיהּ: הֲדַרִי בִּי. אִיתְּמַר: הַתּוֹקֵף סְפִינָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְעָשָׂה בָּהּ מְלָאכָה, אָמַר רַב: רָצָה – שְׂכָרָהּ נוֹטֵל, רָצָה – פְּחָתָהּ נוֹטֵל. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא פְּחָתָהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא פְּלִיגִי; הָא דַּעֲבִידָא לְאַגְרָא, הָא דְּלָא עֲבִידָא לְאַגְרָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דַּעֲבִידָא לְאַגְרָא; הָא דִּנְחֵית לֵיהּ אַדַּעְתָּא דְּאַגְרָא, וְהָא דִּנְחֵית לֵיהּ אַדַּעְתָּא דְּגַזְלָנוּתָא. גָּזַל מַטְבֵּעַ וְנִסְדַּק וְכוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: ״נִסְדַּק״ – נִסְדַּק מַמָּשׁ, ״נִפְסַל״ – פְּסָלַתּוּ מַלְכוּת. וְרַב יְהוּדָה אָמַר: פְּסָלַתּוּ מַלְכוּת נָמֵי – הַיְינוּ נִסְדַּק. אֶלָּא הֵיכִי דָּמֵי ״נִפְסַל״? שֶׁפְּסָלַתּוּ מְדִינָה זוֹ, וְיוֹצֵא בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ ״נִפְסַל״ – פְּסָלַתּוּ מַלְכוּת; הֲרֵי פֵּירוֹת וְהִרְקִיבוּ, יַיִן וְהֶחְמִיץ – דְּכִי פְּסָלַתּוּ מַלְכוּת דָּמֵי; וְקָתָנֵי: מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵילָה! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם נִשְׁתַּנָּה טַעְמוֹ וְרֵיחוֹ, הָכָא לֹא נִשְׁתַּנָּה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב יְהוּדָה: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ פְּסָלַתּוּ מַלְכוּת נָמֵי הַיְינוּ ״נִסְדַּק״; הֲרֵי תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת, דְּכִי פְּסָלַתּוּ מַלְכוּת דָּמֵי, וְקָתָנֵי: אוֹמֵר לוֹ ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לָא מִינְּכַר הֶיזֵּיקַהּ, הָכָא מִינְּכַר הֶיזֵּיקַהּ. אִיתְּמַר: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּטְבֵּעַ, וְנִפְסַל הַמַּטְבֵּעַ, רַב אָמַר:

132 בבא קמא פתח ↗

תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין: תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְגַנָּב, וְגַזְלָן, וְעֵדִים זוֹמְמִין,

134 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

הָיָה עוֹלֶה בַּסֻּלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחְתָּיו וְנָפְלָה וְהִזִּיקָה. אִם לֹא הָיְתָה מְהֻדֶּקֶת וַחֲזָקָה חַיָּב. הָיְתָה חֲזָקָה וּמְהֻדֶּקֶת וְנִשְׁמְטָה אוֹ שֶׁהִתְלִיעָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁזּוֹ מַכָּה בִּידֵי שָׁמַיִם הִיא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק אֲבָל בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק פָּטוּר עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

135 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים כְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. וְאֵלּוּ הֵן הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מַעֲלָה עַל מַעֲלָתָן. וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר תהילים מד כג "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר תהילים נ ה "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח". וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר וְעָבַר וְלֹא נֶהֱרַג הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וְעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהִיא חִלּוּל הַשֵּׁם. וְאַף עַל פִּי כֵן מִפְּנֵי שֶׁעָבַר בְּאֹנֶס אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין אֲפִלּוּ הָרַג בְּאֹנֶס. שֶׁאֵין מַלְקִין וּמְמִיתִין אֶלָּא לְעוֹבֵר בִּרְצוֹנוֹ וּבְעֵדִים וְהַתְרָאָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּנוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּלֶךְ ויקרא כ ה "וְנָתַתִּי וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ הַהוּא לֹא אָנוּס וְלֹא שׁוֹגֵג וְלֹא מֻטְעֶה. וּמָה אִם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהִיא חֲמוּרָה מִן הַכּל הָעוֹבֵד אוֹתָהּ בְּאֹנֶס אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִיתַת בֵּית דִּין. קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וּבַעֲרָיוֹת הוּא אוֹמֵר דברים כב כו "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר". אֲבָל אִם יָכוֹל לְמַלֵּט נַפְשׁוֹ וְלִבְרֹחַ מִתַּחַת יַד הַמֶּלֶךְ הָרָשָׁע וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה הִנֵּה הוּא כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ. וְהוּא נִקְרָא עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּמֵזִיד וְהוּא נִטְרָד מִן הָעוֹלָם הַבָּא וְיוֹרֵד לַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם:

140 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

143 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֶרְאָה הַמּוֹסֵר מֵעַצְמוֹ. אֲבָל אִם אֲנָסוּהוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ יִשְׂרָאֵל אַנָּס לְהַרְאוֹת וְהֶרְאָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְאִם נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָנוּס חַיָּב לְשַׁלֵּם. שֶׁהַמַּצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם: כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁגָּזַר הַמֶּלֶךְ לְהָבִיא לוֹ יַיִן אוֹ תֶּבֶן וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְעָמַד מוֹסֵר וְאָמַר הֲרֵי יֵשׁ לִפְלוֹנִי אוֹצַר יַיִן אוֹ תֶּבֶן בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהָלְכוּ וּלְקָחוּהָ. חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֲנָסוֹ הַמֶּלֶךְ לְמוֹסֵר זֶה עַד שֶׁיַּרְאֶה לוֹ אוֹצְרוֹת יַיִן אוֹ תֶּבֶן אוֹ עַד שֶׁיַּרְאֶה לוֹ מָמוֹן חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו וְהֶרְאָה לוֹ מִפְּנֵי הָאוֹנֵס הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁאִם לֹא יַרְאֶה לוֹ יַכֵּהוּ אוֹ יְמִיתֵהוּ: נָשָׂא מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ וּנְתָנוֹ לְאַנָּס חַיָּב לְשַׁלֵּם מִכָּל מָקוֹם. אַף עַל פִּי שֶׁהַמֶּלֶךְ אֲנָסוֹ לְהָבִיא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאִם אֲנָסוֹ לְהָבִיא וְהֵבִיא חַיָּב בְּשֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַמָּמוֹן לִרְשׁוּת הָאַנָּס. אֲבָל אַנָּס שֶׁאָנַס יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁהֶרְאָהוּ וְעָמַד הָאַנָּס עַל הַמָּמוֹן וְנַעֲשָׂה בִּרְשׁוּתוֹ וְאָנַס אֶת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁהוֹלִיכוֹ לוֹ לְמָקוֹם אַחֵר. וַאֲפִלּוּ הוֹלִיכוֹ זֶה הַמּוֹסֵר שֶׁהֶרְאָהוּ. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָמַד הָאַנָּס בְּצַד הָאוֹצָר כְּבָר אָבַד כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ וּכְאִלּוּ נִשְׂרַף:

147 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

149 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק. אֲבָל בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם אֶלָּא אִם הִזִּיק בְּזָדוֹן אֲבָל בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּאֹנֶס פָּטוּר. וְכֵן אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהִזִּיק אֶחָד מֵהֶן מָמוֹן חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה פָּטוּר:

151 בבא קמא פתח ↗

הַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר כּוּ׳. מַאי ״מַבְעֶה״? רַב אָמַר: מַבְעֶה זֶה אָדָם, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מַבְעֶה זֶה הַשֵּׁן.

152 בבא קמא פתח ↗

מַתְנִי׳ שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – חַיָּיב. וְשֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ – פָּטוּר.

153 בבא מציעא פתח ↗

155 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

156 בבא קמא פתח ↗

וּלְטַעְמָיךְ, הָא דְּתָנֵי קַרְנָא: אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין, וְאָדָם אֶחָד מֵהֶן; אָדָם – שְׁמִירַת גּוּפוֹ עָלָיו הוּא! אֶלָּא כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֲבָהוּ לְתַנָּא: תְּנִי: אָדָם – שְׁמִירַת גּוּפוֹ עָלָיו;

162 בבא מציעא פתח ↗

163 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

הַמַּזִּיק אֶת חֲבֵרוֹ בְּכַוָּנָה בְּכָל מָקוֹם חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. וַאֲפִלּוּ נִכְנַס לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהִזִּיקוֹ בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהוֹצִיאוֹ וְאֵין לוֹ רְשׁוּת לְהַזִּיקוֹ. אֲבָל אִם הֻזַּק זֶה שֶׁנִּכְנַס בְּבַעַל הַבַּיִת הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר. וְאִם הֻזַּק בּוֹ בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁנִּכְנַס שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. הָיוּ שְׁנֵיהֶם בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהֻזְּקוּ זֶה בָּזֶה שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:

166 בבא קמא פתח ↗

170 בבא קמא פתח ↗

וְאָמַר רַבָּה: נָפַל מֵרֹאשׁ הַגָּג בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה, וְהִזִּיק וּבִיֵּישׁ – חַיָּיב עַל הַנֶּזֶק, וּפָטוּר בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים. בְּרוּחַ מְצוּיָה, וְהִזִּיק וּבִיֵּישׁ – חַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, וּפָטוּר עַל הַבֹּשֶׁת. וְאִם נִתְהַפֵּךְ – חַיָּיב אַף עַל הַבֹּשֶׁת.

« רשימות שיעורים על בבא מציעא פ״א ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא מציעא פ״ג ×¢×´× »