רשימות שיעורים על בבא מציעא ק״א

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת בבא מציעא, תשע"ו

« רשימות שיעורים על בבא מציעא ק׳ ×¢×´× רשימות שיעורים על בבא מציעא ק״ב ×¢×´× »

1 בבא מציעא פתח ↗

חוּץ מִן הַהוֹצָאָה. שָׁטַף נָהָר זֵיתָיו. אָמַר עוּלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנֶּעֶקְרוּ בְּגוּשֵׁיהֶן, וּלְאַחַר שָׁלֹשׁ. אֲבָל בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ – הַכֹּל שֶׁל בַּעַל הַזֵּיתִים. דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי אַתְּ נְטַעְתְּ בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ, מִי הֲוָה אָכְלַתְּ? וְלֵימָא לֵיהּ: אִי אֲנָא נְטַעִי, לְאַחַר שָׁלֹשׁ הֲוָה אָכֵילְנָא לֵיהּ כּוּלֵּיהּ. הַשְׁתָּא קָאָכְלַתְּ פַּלְגָא בַּהֲדַאי! אֶלָּא כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנֶּעֶקְרוּ בְּגוּשֵׁיהֶן וּבְתוֹךְ שָׁלֹשׁ, אֲבָל לְאַחַר שָׁלֹשׁ הַכֹּל לְבַעַל הַקַּרְקַע. דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי אֲנָא נְטַעִי לְאַחַר שָׁלֹשׁ, מִי לָא הֲוָה אָכֵילְנָא לֵיהּ כּוּלֵּיהּ? וְלֵימָא לֵיהּ: אִי אַתְּ נְטַעְתְּ – בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ לָא הֲוָה אָכְלַתְּ, הַשְׁתָּא קָא אָכְלַתְּ פַּלְגָא בַּהֲדַאי? מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי אֲנָא נְטַעִי – הֲוָה קַטִּינֵי וּזְרַעְנָא תְּחוֹתַיְיהוּ סִילְקָא וְיַרְקָא. תָּנָא: אָמַר הַלָּה ״זֵיתַיי אֲנִי נוֹטֵל״ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּגוֹן דָּא צְרִיכָא רַבָּה. תְּנַן הָתָם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמְקַבֵּל שָׂדֶה אֲבוֹתָיו מִן הַנׇּכְרִי – מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. סַבְרוּהָ מַאי ״שְׂדֵה אֲבוֹתָיו״ – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאַמַּאי קָרוּ לַהּ ״שְׂדֵה אֲבוֹתָיו״ – שְׂדֵה אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וְקָסָבַר: אֵין קִנְיָן לְנׇכְרִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִיַּד מַעֲשֵׂר. וּמְקַבֵּל – כְּחוֹכֵר דָּמֵי. מָה חוֹכֵר, בֵּין עֲבַד וּבֵין לָא עֲבַד, בָּעֵי עַשּׂוֹרֵי וּמִיתַּן לֵיהּ, דְּכִי פּוֹרֵעַ חוֹבָתוֹ דָּמֵי. אַף מְקַבֵּל נָמֵי כִּי פּוֹרֵעַ חוֹבָתוֹ דָּמֵי, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב פַּפִּי, וְאָמְרִי לַהּ לְרַב זְבִיד: אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמְקַבֵּל שָׂדֶה אֲבוֹתָיו מִמֵּצִיק נׇכְרִי מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ, מַאי אִירְיָא מֵצִיק? אֲפִילּוּ אֵין מֵצִיק – נָמֵי! אֶלָּא: לְעוֹלָם יֵשׁ קִנְיָן לְנׇכְרִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִיַּד מַעֲשֵׂר, וּמְקַבֵּל לָאו כְּחוֹכֵר דָּמֵי. וּמַאי ״שְׂדֵה אֲבוֹתָיו״ – שְׂדֵה אֲבוֹתָיו מַמָּשׁ. וּלְדִידֵיהּ הוּא דְּקַנְסוּהּ רַבָּנַן, דְּאַיְּידֵי דַּחֲבִיבָא עֲלֵיהּ טָפֵי וְאָזֵיל מְקַבֵּל לַהּ. אֲבָל אִינִישׁ דְּעָלְמָא – לָא. וּלְדִידֵיהּ מַאי טַעְמָא קַנְסוּהּ רַבָּנַן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בָּרָה בְּיָדוֹ. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּגוֹן דָּא צְרִיכָא רַבָּה. אִיתְּמַר: הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ וּנְטָעָהּ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, אָמַר רַב: שָׁמִין לוֹ, וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בְּשָׂדֶה זוֹ לְנוֹטְעָהּ. אָמַר רַב פָּפָּא וְלָא פְּלִיגִי: כָּאן – בְּשָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לִיטַּע, כָּאן – בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִיטַּע. וְהָא דְּרַב לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר. דְּהָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שׁוּם לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא בָּעֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: זִיל שׁוּם לֵיהּ, וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. אֲמַר לֵיהּ: לָא בָּעֵינָא. לְסוֹף חַזְיֵיהּ דְּגַדְרַהּ וְקָא מְנַטַּר לַהּ. אֲמַר לֵיהּ גַּלִּית אַדַּעְתָּיךְ דְּנִיחָא לָךְ, זִיל שׁוּם לֵיהּ, וְיָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. אִיתְּמַר: הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ חוּרְבָּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וּבְנָאָהּ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ, וְאָמַר לוֹ: עֵצַיי וַאֲבָנַיי אֲנִי נוֹטֵל, רַב נַחְמָן אָמַר: שׁוֹמְעִין לוֹ, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מֵיתִיבִי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שׁוֹמְעִין לוֹ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לֵימָא רַב נַחְמָן דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי? הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: שׁוֹמְעִין לוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שׁוֹמְעִין לוֹ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

2 בבא מציעא פתח ↗

3 בבא מציעא פתח ↗

4 בבא מציעא פתח ↗

5 רש"י על גיטין פתח ↗

גמ' שאין קנין כו' - אם קנה עובד כוכבים קרקע בארץ אין קניינו קנוי להפקיעה מקדושתה שלא תתחייב במעשר וישראל הקונה ממנו מן הפירות צריך לעשר:

6 בבא מציעא פתח ↗

7 בבא מציעא פתח ↗

7 גיטין פתח ↗

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּסוּרְיָא, וְקָסָבַר: כִּיבּוּשׁ יָחִיד לָא שְׁמֵיהּ כִּיבּוּשׁ.

8 בבא מציעא פתח ↗

8 משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פתח ↗

לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ"ם וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל הַיּוֹצֵא לְחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁנֶּאֱמַר שמואל א כו יט "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים". וּבַפֻּרְעָנֻיּוֹת הוּא אוֹמֵר יחזקאל יג ט "וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ". כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָצֵאת מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ כָּךְ אָסוּר לָצֵאת מִבָּבֶל לִשְׁאָר הָאֲרָצוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה כז כב "בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ":

8 משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פתח ↗

אֵין דִּין עֶגְלָה עֲרוּפָה נוֹהֵג אֶלָּא בָּאָרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכֵן בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:

9 בבא מציעא פתח ↗

10 בבא מציעא פתח ↗

11 בבא מציעא פתח ↗

וְקָסָבַר: אֵין קִנְיָן לְנׇכְרִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִיַּד מַעֲשֵׂר.

12 בבא מציעא פתח ↗

13 בבא מציעא פתח ↗

14 בבא מציעא פתח ↗

14 משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר פֵּרוֹתָיו לְעַכּוּ"ם קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וּגְמָרָן הָעַכּוּ"ם פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. וְאִם אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁגְּמָרָן הָעַכּוּ"ם חַיָּב בַּכּל מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן הָעַכּוּ"ם שֶׁגָּמַר פֵּרוֹת יִשְׂרָאֵל. הוֹאִיל וְדִגּוּנָן בְּיַד עַכּוּ"ם אֵינָן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן:

15 בבא מציעא פתח ↗

16 בבא מציעא פתח ↗

17 בבא מציעא פתח ↗

18 בבא מציעא פתח ↗

19 תוספות על מנחות פתח ↗

כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. בנדה פרק כל היד נדה דף טו: פירש בקונטרס דדוקא בהמתו שהוא אכילת עראי אבל אכילת קבע לא היינו מדרבנן וקשה מהא דפריך התם ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והניח מגורה כו' ומשני דספק וספק הוא משום דשמא עביד כר' אושעי' ואי בהמתו דוקא אכתי תיקשי ליה דלאדם ודאי טבול לאכילת קבע מיהו ההוא איכא לשנויי דספק מוציא מידי ודאי בדרבנן ובפ"ק דפסחים דף ט. דמייתי לה אבדיקת חמץ דרבנן גבי אין חוששין שמא גיררה חולדה גבי חמץ החמירו כודאי דאורייתא אבל קשה מהך דשמעתין דאי בהמתו דוקא אכתי לא ליפטר מירוח עובד כוכבים מאכילת אדם דלא אפשר למיפטר נפשיה כר' אושעיא לענין אכילת עצמו ושייך למיגזר ביה משום בעלי כיסין והיה מפרש ה"ר אפרים מתוך כך דלאדם עצמו נמי שרי ובהמתו דנקט לפי שדרכו להערים בלשון זה שלצורך בהמתו מכניס שמתבייש לומר לצורך עצמו ואע"ג דאכילת קבע אסור קודם ראיית פני הבית היינו היכא דיכול לבא לידי חיוב כשיראה פני הבית אבל היכא שהכניסה במוץ שלה ומירחה בבית שוב אינו יכול לבא לידי חיוב עוד וקשה דבפ"ק דביצה דף יג: תניא הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי ופטור ובתוספתא קתני בהדיא מכניס לבית וקתני דוקא עראי אבל קבע לא אע"ג דהכניסן במוץ דהא שבלין קתני ועוד קשה אכתי יכול לבא לידי חיוב למ"ד בהשוכר את הפועלים ב"מ פח: דחיטין ושעורין בני גורן נינהו בגורן תלינהו רחמנא דלא גרע עשאן גורן בבית מעשאן גורן בשדה דחייב בלא ראיית פני הבית ונראה לפרש דהא דפריך הכא אי הכי תרומה נמי עביד ליה כרבי אושעיא דמידי דמאכל בהמה קשיא ליה מה הועילו חכמים בתקנתן כגון שעורין ושבלת שועל שהוא מאכל לסוסים ולרכש ועוד יש לפרש דהכי פריך תרומה נמי עביד לה כר' אושעיא ואע"ג דר' אושעיא לא מהני אלא לאכילת עראי לענין אכילת עראי אמאי לא נגזור משום בעלי כיסין כיון דיכול לפטור עצמו מעראי כדר' אושעיא וע"כ כי גזור משום בעלי כיסין אאכילת עראי גזור דאי אאכילת קבע מעיקרא נמי בלאו הכי לא אכיל דהתם גם מירוח העובד כוכבים נמי לא היה פוטר אלא מעראי אפי' כי לא גזרו משום בעלי כיסין דנהי דגלגול עובד כוכבים פוטר לגמרי היינו משום דכי משוית ליה כקודם גלגול שרי לגמרי אבל מירוח עובד כוכבים כי משוית ליה נמי כלא נתמרח מיתסרא מיהא אכילת קבע והא דקאמר לעיל חלת עובד כוכבים בארץ ותרומתו בחוצה לארץ מודיעין אותו שהוא פטור חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת הא בא"י מדמעת ודייק מינה דסבר גלגול העובד כוכבים פוטר מירוח העובד כוכבים אינו פוטר משמע הא אם היה מירוח עובד כוכבים פוטר היתה תרומתו נאכלת לזרים כמו חלה היינו התם דתבואה של עובד כוכבים שלא היתה עומדת להתחייב במעשר מיפטרא נמי לגמרי אבל אותה שתחילתה של ישראל ומכר לעובד כוכבים לא מיפטר מירוחו אלא מעראי ומיהו לגמרי מסקינן משום בעלי כיסין אפילו תחילתה דעובד כוכבים ומכר לישראל חייב כדפירש' לעיל מדלא מיפטר עובד כוכבים שמרח קודם שנתגייר וא"ת ומ"ש ממירוח הקדש לעיל דפטר לגמרי ותנן נמי בפ"ק דמס' פאה מ"ו המקדיש והפודה חייב במעשר עד שימרח הגזבר וי"ל דהתם משום פסידא דהקדש אוקמוה רבנן אדאורייתא וקצת יש דוחק לפירוש זה דקודם גזירה דבעלי כיסין מה שייך לחלק בין היה מתחילתו של עובד כוכבים לאותו שהיה של ישראל ומכרו לעובד כוכבים ואם שייך לחלק בו א"כ אחר שגזרו משום בעלי כיסין אמאי גזרו על אותו שהיה מתחלתו של עובד כוכבים ומ"מ לא יתכן פי' זה דבמס' פאה תרומות פרק תשיעי מ"ז משמע דמירוח העובד כוכבים פוטר מאכילת עראי דתנן המנכש עם העובד כוכבים בחסיות אע"פ שפירותיו טבל אוכל מהן עראי כלומר שטבל היו כשזרעם דמן הממורח זרע דגידולי טבל אסור בדבר שאין זרעו כלה כדתנן התם וחסיות דבר שאין זרעו כלה הם כדתניא בסוף הנודר מן הירק נדרים נח: והא דשרי עראי על כרחין לאו כמאן דאמר הכא אינו פוטר דאורייתא דלדידיה אפי' עראי אסור אלא כמ"ד פוטר וכי גזור משום בעלי כיסין בקבע אבל באכילת עראי לא גזור:

20 בבא מציעא פתח ↗

21 בבא מציעא פתח ↗

22 בבא מציעא פתח ↗

23 בבא מציעא פתח ↗

24 בבא מציעא פתח ↗

25 בבא מציעא פתח ↗

25 משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי פתח ↗

עַכּוּ"ם שֶׁהִרְכִּיב אִילַן מַאֲכָל עַל גַּבֵּי אִילַן סְרָק חַיָּב בְּעָרְלָה. וְיֵשׁ לָעַכּוּ"ם נֶטַע רְבָעִי. שֶׁאִם בָּא לִנְהֹג בְּמִצְוָה זוֹ הֲרֵי הוּא קֹדֶשׁ כְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁל יִשְׂרָאֵל:

26 בבא מציעא פתח ↗

27 בבא מציעא פתח ↗

27 בכורות פתח ↗

אֶלָּא דְּמָרְחִינְהוּ יִשְׂרָאֵל מֵרְשׁוּת גּוֹי. מְעַשְּׂרָן, דְּאֵין קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִיַּד מַעֲשֵׂר, וְהֵן שֶׁלּוֹ — דְּאָמַר לֵיהּ: קָאָתֵינָא מִכֹּחַ גַּבְרָא דְּלָא מָצֵית אִישְׁתַּעֵית אִישְׁתַּעוֹיֵי דִּינָא בַּהֲדֵיהּ.

28 בבא מציעא פתח ↗

29 בבא מציעא פתח ↗

30 בבא מציעא פתח ↗

31 בבא מציעא פתח ↗

32 בבא מציעא פתח ↗

33 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

גלית אדעתך דניחא לך - ועשיתה שדה העשויה ליטע וידו על העליונה הוא כשאר שתלי העיר כמנהג המדינה:

34 בבא מציעא פתח ↗

35 בבא מציעא פתח ↗

36 בבא מציעא פתח ↗

37 בבא מציעא פתח ↗

38 בבא מציעא פתח ↗

39 בבא מציעא פתח ↗

40 בבא מציעא פתח ↗

41 בבא מציעא פתח ↗

42 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

בשדה אין שומעין לו - אע"ג דכבר אשמועינן לעיל ר' יוחנן גופיה דטעמא דברייתא דאם אמר אני נוטל זיתיי אין שומעין לו משום ישוב ארץ ישראל איצטריך לאשמועינן למ"ד הכא משום כחשא דארעא דאפילו בחוצה לארץ אין שומעין לו אבל לעיל דוקא בארץ ישראל אין שומעין לו משום דכחשא דארעא לא עשה בידים אלא ממילא ע"י שטיפת הנהר נעשה ולמאן דאמר הכא נמי משום ישוב ארץ ישראל איצטריך לאשמועינן שלא תאמר אפילו בחוצה לארץ אין שומעין לו משום כחשא דארעא:

43 בבא מציעא פתח ↗

44 בבא מציעא פתח ↗

45 בבא מציעא פתח ↗

45 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

אָמַר לוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה עֲקֹר אִילָנְךָ וְלֵךְ שׁוֹמְעִים לוֹ. אָמַר הַנּוֹטֵעַ הֲרֵינִי עוֹקֵר אִילָנִי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁמַּכְחִישׁ אֶת הַקַּרְקַע:

46 בבא מציעא פתח ↗

47 בבא מציעא פתח ↗

בְּבַיִת – שׁוֹמְעִין לוֹ. בְּשָׂדֶה – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. בְּשָׂדֶה מַאי טַעְמָא – מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אִיכָּא דְאָמְרִי: מִשּׁוּם כַּחְשָׁא דְאַרְעָא. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ חוּצָה לָאָרֶץ. מַתְנִי׳ הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים – אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הֶחָג וְעַד הַפֶּסַח. בִּימוֹת הַחַמָּה, שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבַכְּרַכִּים, אֶחָד יְמוֹת הַחַמָּה וְאֶחָד יְמוֹת הַגְּשָׁמִים – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וּבַחֲנוּיוֹת, אֶחָד עֲיָירוֹת וְאֶחָד כְּרַכִּים – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: חֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִים וְשֶׁל צַבָּעִים שָׁלֹשׁ שָׁנִים. גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא יְמוֹת הַגְּשָׁמִים, דְּכִי אָגַר אִינִישׁ בֵּיתָא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אָגַר לְכוּלְּהוּ יְמוֹת הַגְּשָׁמִים, יְמוֹת הַחַמָּה נָמֵי, דְּכִי אָגַר אִינִישׁ בֵּיתָא לְכוּלְּהוּ יְמוֹת הַחַמָּה אָגַר! אֶלָּא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים הַיְינוּ טַעְמָא: דְּלָא שְׁכִיחַ בֵּיתָא לְמֵיגַר. אֵימָא סֵיפָא: בַּכְּרַכִּים, אֶחָד יְמוֹת הַחַמָּה וְאֶחָד יְמוֹת הַגְּשָׁמִים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאִילּוּ מְלוֹ לֵיהּ יוֹמֵי שְׂכִירוּת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מַפֵּיק לֵיהּ, וְאַמַּאי? הָא לָא שְׁכִיחַ בֵּיתָא לְמֵיגַר! אָמַר רַב יְהוּדָה, לְהוֹדִיעַ קָתָנֵי. וְהָכִי קָאָמַר: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ סְתָם – אֵין יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מֵחַג וְעַד הַפֶּסַח, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם מֵעִיקָּרָא. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כְּשֶׁאָמְרוּ שְׁלֹשִׁים, וּכְשֶׁאָמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לְהוֹדִיעוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁמַּשְׂכִּיר צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ, כָּךְ שׂוֹכֵר צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ, דְּאָמַר לֵיהּ: אִי אוֹדַעְתַּן, הֲוָה טָרַחְנָא וּמוֹתֵיבְנָא בֵּיהּ אִינִישׁ מְעַלְּיָא. אָמַר רַב אַסִּי: אִם נִכְנַס יוֹם אֶחָד בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים – אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הֶחָג עַד הַפֶּסַח. וְהָא אֲנַן שְׁלֹשִׁים יוֹם קָאָמַר! הָכִי קָאָמַר: אִם נִכְנַס יוֹם אֶחָד בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מֵהָנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הַחַג וְעַד הַפֶּסַח. אָמַר רַב הוּנָא: וְאִם בָּא לְרַבּוֹת בְּדָמֶיהָ מְרַבֶּה. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: הַאי לִנְקְטֵיהּ בְּכוּבְסֵיהּ דְּלִשְׁבְּקֵיהּ לִגְלִימֵאּ?! לָא צְרִיכָא דְּאִיַּיקּוּר בָּתֵּי. פְּשִׁיטָא נְפַל לֵיהּ בֵּיתָא – אֲמַר לֵיהּ: לָא עֲדִיפַתְּ מִינַּאי. זַבְּנֵיהּ אוֹ אוֹרְתֵיהּ אוֹ יַהֲבֵיהּ בְּמַתָּנָה – אֲמַר לֵיהּ: לָא עֲדִיפַתְּ מִגַּבְרָא דַּאֲתֵית מִינֵּיהּ. כַּלְּלֵיהּ לִבְרֵיהּ, חָזֵינַן: אִי הֲוָה אֶפְשָׁר לְאוֹדוֹעֵיהּ – אִיבְּעִי לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵי, וְאִי לָא – אָמַר לֵיהּ: לָא עֲדִיפַתְּ מִינַּאי. הָהוּא גַּבְרָא דִּזְבַן אַרְבָּא דְחַמְרָא. לָא אַשְׁכַּח דּוּכְתָּא לְאוֹתוֹבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לְהַהִיא אִיתְּתָא: אִית לָךְ דּוּכְתָּא לְאוֹגוֹרַי? אֲמַרָה לֵיהּ: לָא. אֲזַל קַדְּשַׁהּ יְהַבָה לֵיהּ דּוּכְתָּא לְעַיֹּילֵיהּ. אֲזַל לְבֵיתֵיהּ כְּתַב לַהּ גִּיטָּא, שַׁדַּר לַהּ. אֲזַלָא אִיהִי, אֲגַרָא שָׁקוֹלָאֵי מִינֵּיהּ וּבֵיהּ, אַפֵּיקְתֵּיהּ וְאוֹתְבֵיהּ בִּשְׁבִילָא. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: ״כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ גְּמוּלוֹ יָשׁוּב בְּרֹאשׁוֹ״. לָא מִיבַּעְיָא חָצֵר דְּלָא קָיְימָא לְאַגְרָא, אֶלָּא אֲפִילּוּ חָצֵר דְּקָיְימָא לְאַגְרָא, אָמְרָה לֵיהּ: לְכוּלֵּי עָלְמָא נִיחָא לִי לְאוֹגוֹרֵי וְלָךְ לָא נִיחָא לִי, דְּדָמֵית עֲלַי כִּי אַרְיָא אָרְבָא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁל נַחְתּוֹמִים וְשֶׁל צַבָּעִין שָׁלֹשׁ שָׁנִים. תָּנָא: מִפְּנֵי שֶׁהֶקֵּיפָן מְרוּבֶּה. מַתְנִי׳ הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ, הַמַּשְׂכִּיר חַיָּיב בַּדֶּלֶת, בַּנֶּגֶר וּבַמַּנְעוּל, וּבְכׇל דָּבָר שֶׁמַּעֲשֵׂה אוּמָּן. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אוּמָּן – הַשּׂוֹכֵר עוֹשֵׂהוּ. הַזֶּבֶל שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאֵין לַשּׂוֹכֵר אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וּמִן הַכִּירַיִם בִּלְבַד. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ, מַשְׂכִּיר חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ דְּלָתוֹת, לִפְתּוֹחַ לוֹ חַלּוֹנוֹת, לְחַזֵּק לוֹ תִּקְרָה, לִסְמוֹךְ לוֹ קוֹרָה. וְשׂוֹכֵר חַיָּיב לַעֲשׂוֹת לוֹ סוּלָּם, לַעֲשׂוֹת לוֹ מַעֲקֶה, לַעֲשׂוֹת לוֹ מַרְזֵב וּלְהָטִיחַ אֶת גַּגּוֹ. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: מְזוּזָה עַל מִי? מְזוּזָה?! הָאָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מְזוּזָה חוֹבַת הַדָּר הִיא. אֶלָּא: מְקוֹם מְזוּזָה עַל מִי? אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: תְּנֵיתוּהָ, דָּבָר שֶׁאֵין מַעֲשֵׂה אוּמָּן – הַשּׂוֹכֵר עוֹשֵׂהוּ, וְהַאי נָמֵי לָאו מַעֲשֵׂה אוּמָּן הוּא, אֶפְשָׁר הוּא

48 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

להודיע קתני - הנך שלשים ושנים עשר חדש דקתני במתניתין להודיע קאמר המשכיר בית לחבירו כלו ימי השכירות בימות הגשמים אינו יכול להוציאו משום דלא שכיחי בתי אא"כ הודיעו בימות החמה שלשים יום שלא ירחיב לו הזמן משיכלה זמנו והיינו מט"ו באלול צריך להודיעו שלשים יום קודם החג וממילא שמעינן אם כלו לו ימי שכירותו בימות החמה אינו יכול להוציאו עד שלשים יום משהודיעו ואם בא להוציאו בזמנו צריך להודיעו שלשים יום קודם הזמן ובכרכים צריך להודיעו שנים עשר חדש קודם יציאתו ואם לא הודיעו לא יצא אלא נותן לו כמשפט הראשון:

49 בבא מציעא פתח ↗

50 בבא מציעא פתח ↗

51 בבא מציעא פתח ↗

52 בבא מציעא פתח ↗

53 רש"י פתח ↗

מרזב - כל גגותיהן טחין בטיט ומשופעין מן ארבע צדיהן וסומכין נסרים לכותל אצל הגג להרחיק המים מן הכותל וכשנפלה אחת מהן הדיוט מחזירה:

54 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

חובת הדר היא - דדרשינן מנחות דף לד. ביתך דרך ביאתך למי שנכנס ויוצא לה זה הדר בה:

55 בבא מציעא פתח ↗

55 משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פתח ↗

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא מְזוּזָה וְלִקְבֹּעַ אוֹתָהּ אֲפִלּוּ הָיָה נוֹתֵן שָׂכָר עַל קְבִיעָתָהּ. מִפְּנֵי שֶׁהַמְּזוּזָה חוֹבַת הַדָּר הִיא וְאֵינָהּ חוֹבַת הַבַּיִת. וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא לֹא יִטְּלֶנָּה בְּיָדוֹ וְיֵצֵא. וְאִם הָיָה הַבַּיִת שֶׁל כּוּתִי הֲרֵי זֶה נוֹטְלָהּ כְּשֶׁיֵּצֵא:

56 מנחת חינוך פתח ↗

להסיר הנגפים. שלא להניח המוקשים וכו'. דיני' אלו מבוארים בר"מ פי"א וי"ב מהלכות רוצח ושמירת נפש ובחוה"מ סי' תכ"ז והדינים כ"ה. הבונה בית או לוקח או ניתן לו במתנה כן מרבינן בספרי דל"ד בונה וכו' מ"ע לעשות מעקה לגגו ואם לא עשה ביטל מ"ע ועובר על ל"ת ג"כ ולא תשים וכו' והשוכר בית כתב בהג"מ דנראה כיון דמרבינן לקוח ולא נזכר שכירות אין השוכר חייב במעקה מן התורה והא דאמרי' בב"מ דעל השוכר לעשות מעקה היינו מדרבנן ועי' בס' פאת השלחן בהלכות א"י שהאריך וכתב דהמשכיר בודאי חייב מן התורה כיון דהבית שלו והחיוב על השוכר מדרבנן וע"ש שמביא בשם כנה"ג דהשוכר חייב מן התורה ע"ש. והנה מ"ע זו היא ככל המצות שחייבה התורה בקום ועשה כמו אם לובש טלית חייב בציצית ומקיים מ"ע ואם אין בו ציצית בטל המצוה ה"נ אם יש לו בית אם עושה קיים מ"ע ואם לאו חוץ מה שביטל מ"ע עוד עובר בלאו. וגם פשוט תיכף ביש לו בית חל עליו העשה ולא תעשה ובכל רגע עובר על הלאו ועשה ואם אח"כ עשה מכל מקום לא תקן מה שעבר למפרע כמו שלא הטיל ציצית כי החיוב של המצוה בכל רגע רכוב עליו כי אין זה מצוה שהוא פ"א כמו לולב ומילה וכדומה וז"פ. והמצוה הוא כ"א על ביתו ואין אדם מחויב לעשות מעקה בבית של אחר אם אין בעה"ב עושה דכתיב כי תבנה וכו' לגגך. והנה המוכר בית בלא מעקה וכבר כתבנו דהתורה חייבה הלוקח אם כן נפקע המצוה ממוכר ומה שעבר עבר אבל עתה אינו שלו נפקע המצוה מאתו וחל על הלוקח. ובמשכיר ושוכר נראה דאם נאמר דהשוכר חייב מן התורה ושכירות ליומא ממכר והו"ל של השוכר נפקע המצוה מן המשכיר ועי' בחוה"מ סי' שנ"ג אי אמרינן שכירות ליומא ממכר ע"ש ובס' פאת השלחן. אך אם נאמר דהשוכר חייב רק מדרבנן אני מסופק דאפשר רבנן לא חייבו להשוכר רק באם אינו רוצה המשכיר לעשות חייב השוכר אבל אם שניהם לפנינו המשכיר והשוכר וכ"א רוצה לעשות כדי לקיים המצוה אפשר כיון דהוא חייב מן התורה אם כן מצוה דידי' הוא וחז"ל בכה"ג לא חייבו להשוכר כלל באם המשכיר רוצה ומה"ת חכמינו זכרונם לברכה יפקיעו מצות התורה מהחייב בה או אפשר כיון דחז"ל חייבו השוכר הפקיעו המצוה בשוא"ת ואין המצוה על המשכיר כלל והדין עם השוכר לקיים מצוה דרבנן ומצוה דידי' הוא. וכצד הראשון נ"ל כיון דהו"ל ביתו של המשכיר כמו דקיי"ל דאסור להשכיר לעכו"ם בית דירה מפני שמכניס בו ע"ז ועובר הישראל משום לא תביא תועבה אל ביתך דהו"ל ביתו של המשכיר אם כן ה"נ הו"ל גגך ומצוה מוטלת על המשכיר רק אם המשכיר אינו רוצה השוכר חייב מדרבנן ועי' בש"ך סי' שנ"ג דדעתו דשכירות לא קניא אם כן הו"ל של המשכיר וחז"ל למה יפקיעו מידו המצוה ע"כ הדין עם המשכיר והוא זוכה במצוה זו רק אם אינו רוצה חייב השוכר מדרבנן ועיין בע"ז דף כ"א בתוס' בד"ה אף במקום וכו' ואין כאן מקומו להאריך בדיני שכירות ובאתי רק לעורר. וגם כן המוכר ביתו בזמן היובל דהו"ל קנין פירות אם כן הקונה פטור מן התורה דל"ה גגך כמו גבי ביכורים דל"ה אשר נתת לי וכו' ה"נ רק המוכר חייב מן התורה דהו"ל שלו. ודין המוכר ביתו לזמן כבר הובא בח"ז דינים אלו ותלמוד לכאן ובאתי רק להזכיר. והנה לפמ"ש דמצוה זו הוא מ"ע ככל המצות כציצית ודומיהם וכן מבואר בדברי הר"מ בפי"א מה' ברכות דכל דבר שהוא אסור מפני הסכנה אין מברכין וכו' ועל עשיית מעקה אם עשה בעצמו מברך לעשות מעקה ואם עשה מעקה לאחרים מברך על עשיית מעקה וכו' ע"ש חזינן דהוא מ"ע ככל מ"ע שבתורה אם כן נראה ברור דהוא בעצמו או שלוחו מחויב לעשות מצוה זו דמצוה דרמיא עלי' מחויב הוא או שלוחו כמותו כמו מילה והפרשת חלה וכדומה אבל אם עושה המצוה ע"י חרש שוטה וקטן או עכו"ם דלאו בר שליחות לא קיים המצוה וביטל מ"ע ניהו דעל הל"ת לא עבר כיון דהוא נשמר ול"ש לא תשים כו' כמו כל ל"ת אך המ"ע לא קיים דמ"ע צריך לעשות או הוא או שלוחו כמו הפרשת תרומות ומעשרות או כדומה הרבה מצות ואם נעשה ע"י אנשים דלאו בני שליחות הם בודאי לא קיים וביטל המ"ע והדברים ברורי' מאד. ובזה מיושב קושית התוס' בקידושין דף ל"ד בד"ה מעקה שהקשו על הא דמבואר שם דנשים חייבות במעקה דהוי מ"ע שלא הזמן גרמא תיפוק לי' אפילו אם אינם חייבות בעשה הא הו"ל ל"ת ולא תשים דמים ועל הלאוים מוזהרים ע"ש. ולפמ"ש ניחא דאי בתורת ל"ת היתה אשה יכולה לעשות מעקה ע"י עכו"ם או חרש שוטה וקטן דלאו בני שליחות אבל עתה התורה חייבה אותם לקיים מ"ע וצריכה לעשות בעצמה או ע"י בר שליחות ובאם לאו בטלה עשה המחויבת וזה ברור בס"ד. ועיין בחוה"מ שפ"ב במילה אם אבי הבן מכבד לאחר למול מבטל מ"ע ועי' בתב"ש שע"י שליחות ש"ד על כל פנים שליחות בעינן עי' בח"ז. שוב ראיתי בס' מחנה אפרים בהלכו' שלוחין בסי' י"א שחקר אם עושה מעקה על ידי עכו"ם אם צריך לברך וע"ש שכ' דעל ידי פועל עכו"ם בשכירות אף דאין שליחות לעכו"ם פועל כידו וכו' ואח"ז כ' כל היכא דא"צ שליחות אף ע"י עכו"ם ש"ד ומעקה א"צ שליחות ע"ש. ולפענ"ד דצריך שליחות ככל מ"ע ואם א' עשה שלא מדעתו לא קיים המצוה וביטל מ"ע ככל מ"ע שבתורה כנ"ב בס"ד. ואינו דומה לסוכה דעשיי' אינה גמר מצותה עי' במנחו' בפ' התכלת. ודעת התוס' בקידושין שם דדוקא אם בנה בית בתחילה ע"מ שלא לעשות מעקה אבל אם הי' בדעתו לעשות מעקה ולאחר שבנאו נמלך ולא עשה או שעשה מעקה ונפל ואינו עושה עובר רק על עשה ועשית ואינו עובר על ל"ת ולא תשים וכו' ע"ש ובר"מ אינו מבואר חילוק זה ומראה מקום אני לך. ואינו חייב במעקה אלא אם הבית בית דירה.

1 גמ'. המקבל שדה אבותיו ממציק נכרי מעשר ונותן לו מאי איריא מציק אפילו אין מציק נמי אלא לעולם יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר ומקבל לאו כחוכר דמי ומאי שדה אבותיו שדה אבותיו ממש ולדידיה הוא דקנסוה רבנן דאיידי וחבחבה עליה טפי ואזיל מקבל לה אבל איניש דעלמא לא.

2 עיין ברמב"ן במלחמות ה' דס"ל דאי אפשר לומר במציק נכרי יש קנין להפקיע מידי תרו"מ מכיון דאין למציק קנין דהוי גזלן. וצ"ע בשיטת רש"י דסובר דחל הפקעה אף במציק אע"פ שאין לו קנין מכיון דקרקע אינה נגזלת. ונראה דרש"י סובר דאין קנין הנכרי מפקיע קדושת הארץ אלא הא דהקרקע היא בחזקת נכרי מפקיעה מקדושת הארץ, ולכן חלה הפקעה אף במציק. ויש להביא ראיה לזה משיטת הרמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה הט"ז דפסק דקדושה ראשונה שהיתה מחמת הכיבוש לא קידשה לעת"ל, דמשנתבטלה הכיבוש נתבטלה הקדושה. והנה אע"פ דנתבטלה הכיבוש מ"מ הקנין ממון של כלל ישראל בא"י מחמת שא"י מוחזקת היא מאבותינו לא בטלה, ואין לעכו"ם קנין ממון בא"י, וא"כ צ"ע אמאי בטלה קדושת הארץ בכיבוש נכרים. ומוכח דעצם הדבר שיש לעכו"ם תפיסה וחזקה בא"י מפקיעה את קדושת הארץ ואע"פ שאין לעכו"ם קנין בא"י. וה"נ י"ל דחלה הפקעה ע"י המציק אע"פ שאין לו קנין בקרקע.

3 בענין יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר וממצות התלויות בארץ

4 א. ביסוד המחלוקת האם יש קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר ומצוות התלויות בארץ והאם מועיל קנין עכו"ם להפקיע מצות שמיטה בא"י בזה"ז

5 עיין בסוגיית הגמ' בגיטין דף מז. - מח ב דאיתא שם "אמר רבה אע"פ שאין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לעובד כוכבים לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ור"א אומר אע"פ שיש קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מידי מעשר שנא' דגנך ולא דגן עובד כוכבים אבל אין קנין לעובד כוכבים לחפור בה בורות שיחין ומערות שנא' לה' הארץ במאי קמפליגי מ"ס דגנך ולא דגן עובד כוכבים ומ"ס דיגונך ולא דיגון עובד כוכבים". ועיין ברש"י ד"ה שאין קנין וז"ל אם קנה עובד כוכבים קרקע בארץ אין קנינו קנוי להפקיעה מקדושתה שלא תתחייב במעשר וישראל הקונה ממנו פירות צריך לעשר עכ"ל, ומלשון רש"י משמע דרבה סובר שאין לנכרי חלות קנין גמור להפקיע את א"י מקדושתה אולם אילו היה לעכו"ם קנין גמור כקנין דישראל אזי קנין העכו"ם היה מפקיע את הארץ מקדושתה. ובסברת ר"א י"ל דס"ל נמי דאין לעכו"ם חלות קנין גמור להפקיע הארץ מקדושתה, והא דיש קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר הוא משום דקנין עכו"ם מועיל לפטור את הפירות מחיוב תרו"מ וחל פטור מתרו"מ בהפירות כשהביאו שליש בידי עכו"ם. אמנם עיין ברמב"ם פ"א מהל' תרומות ה"י וז"ל גוי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא ביכורים והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לגוי מעולם. ויש קנין לגוי בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית כמו שיתבאר עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל בספר חידושי רבינו חיים הלוי שם דמדברי הרמב"ם מבואר דס"ל דלמ"ד אין קנין היינו שאין לנכרי קנין להפקיע הארץ מקדושתה ולכן כשחזר ישראל ולקחה ממנו לא הוי ככיבוש יחיד וחייב להפריש תרו"מ וביכורים מה"ת, משא"כ מ"ד יש קנין סובר דחל לנכרי קנין להפקיע קדושת הארץ - דעצם הקרקע נפקעת מקדושתה והויא כחו"ל. וכן משמע ממה שכתב הרמב"ם פ"ב מהל' ביכורים הט"ו וז"ל המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו הרי זה מביא ממנה ביכורים מה"ת לפי שאינה נפקעת מן המצוות בקנין הנכרי עכ"ל, דמשמע דלמ"ד יש קנין חל הפקעה בעצם קדושת הארץ. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א אע"פ שבכרו ברשות נכרי עכ"ל, וביאר הגר"ח זצ"ל דהראב"ד משיג דלא שייך כלל הפקעת עצם קדושת הארץ מהקרקע ומ"ד יש קנין סובר דחל פטור בפירות דפירות שגדלו ברשות עכו"ם פטורות מתרו"מ משום דגנך ולא דגן עכו"ם.

6 והנה עיין בתוס' במס' קידושין דף לו: ד"ה כל וז"ל אבל תרומה ומעשר אינן מוטלות אלא על מי שיש לו קרקע ודמי טפי לחובת הארץ, עוד י"ל דהיינו טעמא דלא בעי מתרומה ומעשר משום דתני בירושלמי רבותינו שבחו"ל היו מפרישים תרומה ומעשר עד שבאו הרובים וביטלום ובעי מאי רובים מתורגמניא ויש ליתן טעם דלפיכך בטלו תרומה ומעשר לפי שעכשיו בחו"ל אין הקרקעות שלנו שהרי משעובדות הן למלך ואנו נותנים מהם מס למלך א"כ אין להם דין קרקע להפריש תרומה ומעשר, וא"ת בא"י נמי משועבדות הן למלך ואפילו הכי מפרישים תרומה ומעשר וי"ל דאין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מיד מעשר עכ"ל. ומשמע דס"ל דאע"פ שגזרו חכמים חיוב תרומה ומעשר בחו"ל מ"מ אין מפרישים תרו"מ בזה"ז בחו"ל מכיון שהקרקעות משעבדים הן למלך וחל קנין לעכו"ם בחו"ל להפקיע מידי חיוב תרו"מ, משא"כ בא"י אין קנין לעכו"ם להפקיע מידי תרו"מ. ונראה דהתוס' ס"ל דדין יש קנין לעכו"ם אינה חלות הפקעת קדושת הארץ דפשיטא דלא תיקנו חכמים קדושת הארץ לענין תרו"מ בחו"ל אלא תיקנו חובת גברא מדרבנן להפריש תרו"מ בחו"ל, וחל קנין עכו"ם להפקיע חובת הפרשת תרו"מ בהפירות ומשו"ה קיי"ל שאין מפרישים תרו"מ בחו"ל בזה"ז.

7 והנה בגמ' גיטין מז. מבואר דמהני קנין עכו"ם להפקיע מידי מעשר בסוריא כיון דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש ותרו"מ נוהגים בה רק מדרבנן וכ"כ הרמב"ם פ"א מהל' תרומות ה"י. והאחרונים דנו דלפי שיטות הראשונים דחיוב שמיטה בזה"ז הוי רק מדרבנן א"כ לכאורה י"ל דא"י בזה"ז היא כסוריא דחייבת בשמיטה רק מדרבנן וכי היכי דמועיל קנין עכו"ם להפקיע מידי מעשר בסוריא ה"נ יועיל מכירת קרקעות דא"י לנכרי בזה"ז להפקיע מידי שביעית. וכתב הבית הלוי ח"ג סימן א' דאע"פ דשביעית בזה"ז מדרבנן מ"מ יש לחלק בין סוריא לבין א"י בזה"ז, דבסוריא חל קדושת הארץ מדרבנן - ומשו"ה חל בה קנין עכו"ם להפקיע מידי מעשר, משא"כ בא"י בזה"ז דאע"פ שחיוב מצוות התלויות בארץ נוהג בה רק מדרבנן מ"מ חל בה קדושת הארץ מה"ת ומשו"ה אין מועיל בה קנין עכו"ם בזה"ז להפקיע מידי מצוות התלויות בארץ. ונראה דזה מבואר היטב לפי שיטת הרמב"ם דקנין עכו"ם חל להפקיע מידי קדושת הארץ מדרבנן וקיי"ל דאין קנין לעכו"ם להפקיע מידי קדושת הארץ מדאורייתא. אמנם יש להעיר דלפי שיטת התוס' הנ"ל דלמ"ד יש קנין חל פטור בפירות ואינה הפקעה בעצם קדושת הארץ א"כ לכאורה י"ל דא"י בזה"ז דינה כסוריא וחל קנין עכו"ם לפטור את הפירות ממצוות התלויות בארץ.

8 ועיין בחידושי רבינו חיים הלוי פ"יב מהל' שמיטה ויובל הל' ט"ו שביאר דלשיטת הרמב"ם בזה"ז חיוב תרו"מ בא"י נוהג רק מדרבנן דבעינן ביאת כולכם לחייב תרו"מ מה"ת, דכתב הרמב"ם פ"א מהל' תרומות הל' כ"ו וז"ל התרומה בזה"ז ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מה"ת אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבאו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית לא כשהיו בירושה שניה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה עכ"ל. והעיר הגר"ח זצ"ל דבתרומה לא כתיב כי תבאו ועכצ"ל דילפינן תרו"מ משמיטה דכתיב בה כי תבאו - ונלמד דבעינן ביאת כולכם בשעת ירושה כדי להתחייב בתרו"מ ושמיטה ויובל מה"ת דאי ליכא ביאת כולכם חסר בעצם קדושת הארץ לענין תרו"מ ושמיטה, עיי"ש. ולכאורה לפי"ז י"ל דא"י בזה"ז שוה לסוריא, דחסר בה קדושת הארץ מה"ת לענין תרו"מ ושמיטה ויובל דליכא בזה"ז ביאת כולכם, וא"כ לכאורה חל בה קנין עכו"ם להפקיע מידי מצוות התלויות בארץ, ושפיר מועיל קנין עכו"ם בא"י בזה"ז להפקיע מידי שמיטה ודלא כמש"כ הבית הלוי. אמנם נראה דאע"פ דלפי"ד הגר"ח זצ"ל בספרו הל' שמיטה ויובל הנ"ל בזה"ז ליכא קדושת הארץ מה"ת מ"מ בזה"ז חלות שם א"י לא בטלה, וחלות שם א"י נוגע לכמה דינים כגון סמיכה וכמש"כ הרמב"ם פ"ד מהל' סנהדרין ה"ו וז"ל וכל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה עכ"ל, וכן לענין עגלה ערופה וכדפסק הרמב"ם פ"י מהל' רוצח ה"א וז"ל אין דין עגלה ערופה נוהג אלא בא"י עכ"ל. ולפי"ז י"ל דשאני א"י בזה"ז מסוריא, דמאחר שחל שם א"י אין קנין עכו"ם מועיל להפקיע מידי תרו"מ ושמיטה משא"כ בסוריא דליכא בה חלות שם א"י וכל חיובה בתרו"מ וקדושתה הוי מדרבנן מחמת דהוי ברשות ישראל ע"י כיבוש יחיד, ומשו"ה קנין עכו"ם בסוריא מועיל להפקיע מידי מעשר דתו אינה ברשות ישראל. ולפי"ז אף לפי"ד הגר"ח זצ"ל אי אפשר להפקיע דין שמיטה ע"י מכירת קרקע בא"י לנכרי.

9 ב. בדברי הגר"ח זצ"ל בדין יש קנין לנכרי להפקיע מידי תרו"מ

10 עיין בחידושי רבנו חיים הלוי פ"א מהל' תרומות ה"י שהגר"ח זצ"ל הקשה דבגמ' גיטין מז. מבואר דישראל שלקח שדה מנכרי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לנכרי משהביאה שליש חייבת השדה במעשר דנתחייבה כשהיתה ברשות ישראל, ומוכח דלמ"ד יש קנין לנכרי בא"י אע"פ שהיה לנכרי קנין בשדה מ"מ חייבת במעשר מכיון שהביאה שליש ברשות ישראל, ומשמע דאף למ"ד יש קנין לא פקעה קדושת הארץ דאי פקעה הקדושה ע"י קנין הנכרי אמאי מתחייבת השדה במעשר והא משלקחה ישראל לכאורה הויא ככיבוש יחיד. ועוד צ"ע מדוע בעינן מיעוטא דדגנך ולא דגן עכו"ם, דהא הוי כחו"ל.

11 והגר"ח זצ"ל העלה שם דדין דגנך ולא דגן עכו"ם אינו רק חלות פטור בפירות אלא דחל דין הפקעת קדושת הארץ דתנן פ"ו דמאי מ"ב החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו ר"י אומר אף המקבל ובגמ' ב"מ דף קא. מבואר דהיינו משום דס"ל דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר, ומוכח דלמ"ד יש קנין הפירות פטורין מתרו"מ מחמת הקנין שיש לנכרי בקרקע דהרי אע"פ שהפירות עצמן הן של ישראל מ"מ פטור מתרו"מ משום שהקרקע של נכרי ומוכח דמדין דגנך לנלמד דין הפקעת קדושת הארץ.

12 וביאר הגר"ח זצ"ל שם דרבה ור"א בגיטין מז א נחלקו אי חל קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר ולענין ממון לחפור בה בורות שיחין ומערות ורבה סובר דלענין ממון חל קנין לנכרי בגוף הקרקע לחפור בה בורות שיחין ומערות ולענין קדושת א"י ס"ל דאין לנכרי קנין בארץ להפקיע קדושה בין מהארץ ובין מהפירות, ורבה מחלק בין קדושה לממונא. ואילו ר"א סובר דאין קנין לנכרי בגוף הקרקע של א"י לחפור בה בורות וכן להפקיע קדושת הארץ אמנם יש קנין להפקיע קדושה מהפירות. ולפי"ז י"ל דאם קנה ישראל קרקע בא"י מן הנכרי והפירות הביאו שליש ברשותו חייבים הפירות בתרו"מ אף למ"ד יש קנין להפקיע מידי מעשר, משום דאף למ"ד יש קנין ליכא לנכרי קנין מוחלט בקרקע דלא מועיל קנינו לענין ממון, וכן אינו מועיל להפקיע הקרקע מקדושתה, והקנין חל רק רק להפקיע הפירות מקדושתם ולכן אם חזר ישראל ולקחן והביאו שליש ברשותו הריהם חייבים בתרו"מ. אמנם אילו היה חל קנין גמור לנכרי בא"י אזי היה מפקיע את עצם קדושת הארץ. וקיי"ל כרבה דליכא לנכרי קנין להפקיע קדושת הארץ ומשו"ה בעינן למיעוטא דדגנך לפטור את הפירות, עיי"ש באריכות.

13 ועיין עוד בחידושי רבנו חיים הלוי פ"ב מהל' ביכורים ה"טו שהקשה דכתב הרמב"ם בפ"א ה"י מהל' תרומות וז"ל נכרי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינו ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא ביכורים והכל מה"ת כאילו לא נמכרה לנכרי מעולם עכ"ל, ומבואר דקיי"ל דאין לנכרי קנין להפקיעה קדושת הארץ לגבי תרו"מ וביכורים ואם חזר ולקח ישראל הקרקע הפירות מחוייבים בהפרשת תרו"מ מה"ת. אמנם משמע מהרמב"ם דחל הפקעה בפירות עצמם - דפירות שגדלו ברשות עכו"ם מופקעים מחיוב תרו"מ אף למ"ד אין קנין לעכו"ם להפקיעה קדושת הארץ. וכן כתב הכס"מ פ"ב ה"טו מהל' ביכורים. וצ"ע דכתב הרמב"ם בהל' י"א שם וז"ל פירות הנכרי שגדלו בקרקע שקנה בא"י אם נגמרה מלאכתן ביד נכרי ומרחן הנכרי פטורים מכלום שנאמר דגנך ולא דגן נכרי, ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה וכו' עכ"ל, ומבואר להדיא דאע"פ שגדלו הפירות ברשות עכו"ם אם נתמרחו ע"י ישראל הרי הן חייבין בתרו"מ מה"ת, וצ"ע דלפי"ד הכס"מ לכו"ע חל פטור על פירות שגדלו ברשות נכרי וא"כ מדוע כשנתמרחו ע"י ישראל חייבין בתרו"מ מה"ת. וביאר מרן הגר"ח זצ"ל דיש ב' דינים: א דין הפקעה ב דין פטור בעלמא - דהיינו שלא נתחייבו בתרו"מ, ובזה חלוק דין הבאת שליש משעת מירוח - דשעת הבאת שליש הוי רק שיעור בחלות קריאת שם תרומה ומעשר - דאם הביאו הפירות שליש וקרא עליהם שם חל עליהם חלות שם תרומה ומעשר, אמנם הבאת שליש אינו זמן המחייב הפרשת תרו"מ - משא"כ מירוח הוי מחייב דתרו"מ. ולפיכך אם חל בשעת מירוח פטור בעלמא חל הפטור לעולם משא"כ בהבאת שליש אין הפטור חל לעולם אא"כ חלה חלות דין הפקעה מתרו"מ על הפירות. ומאחר דקיי"ל דאין קנין לעכו"ם להפקיע מתרו"מ א"כ הדין דדגנך ולא דגן נכרי הוי רק דין פטור ולכן רק אם נתמרחו הפירות בידי עכו"ם אמרינן שפטורים מתרו"מ לעולם דמאחר שחל פטור בשעת חובת הפרשת תרו"מ נפטרים לעולם. משא"כ בהבאת שליש אינם נפטרים אא"כ חל דין הפקעה ומכיון דקיי"ל אין קנין לעכו"ם ליכא דין הפקעה אלא חלות פטור בעלמא ולכן אם נתמרחו אח"כ ברשות ישראל חוזרין ומתחייבין.

14 ועיין ברמב"ם פ"א מהל' תרומות ה"יג וז"ל ישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם שיגיעו לעונת המעשרות וגמרן הנכרי פטורין מן התרומה ומן המעשרות, ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אע"פ שגמרן הנכרי חייב בכל מדבריהם, וכן הנכרי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד נכרי אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהם עכ"ל. ומבואר דאין חיוב הפרשת תרו"מ מדרבנן אלא א"כ הפירות הביאו שליש הגיעו לעונת המעשרות ברשות ישראל ונתמרחו ע"י עכו"ם אמנם אם בעונת המעשרות הפירות היו ברשות עכו"ם ונתמרחו אח"כ ע"י עכו"ם הן פטורין לגמרי. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א לא ידעתי זה הגמר מהו, אם ר"ל גמר הבישול וגמר המירוח ומשום מירוח קאמר אכתי אמאי פטור לגמרי והא אמרינן לעיל דאין קנין לנכרי בארץ להפקיע מיד מעשר ויהא חייב מדבריהם ולא מיתוקמא מילתא אלא בסוריא עכ"ל. ומבואר דהראב"ד השיג דמאי איכפת לן שהפירות היו קנויין לעכו"ם כשהגיעו לעונת המעשרות ולכן הן פטורין לגמרי דהרי קיי"ל אין קנין לעכו"ם להפקיע מידי תרו"מ, דליכא פוטר אלא המירוח בלבד ומירוח עכו"ם חייב מדרבנן גזירה משום בעלי כיסין עיין במנחות דף ס"ז.. וביאר הגר"ח זצ"ל בספרו שם דאף דקיי"ל אין קנין לעכו"ם להפקיע היינו דלא חל הפקעה לעולם ע"י קנין עכו"ם אמנם עכ"פ בשעה שהפירות קנויין לעכו"ם חל בהן דין פטור מתרו"מ, ומשו"ה אי היו הפירות ברשות עכו"ם כשהביאו שליש דלא נתחייבו מעולם ושוב נתמרחו ע"י עכו"ם אמרינן דהמירוח מועיל להפקיעם לגמרי מתרו"מ. משא"כ אם הביאו שליש ברשות ישראל אז גזרו שאין מירוח עכו"ם פוטרם וחייבין מדרבנן בתרו"מ. ונראה לבאר עוד דאם הפירות הביאו שליש ברשות ישראל אזי חל על הפירות שם "דגנך" ואין המירוח ע"י עכו"ם מחיל בו שם "דגנך" ומשו"ה גזרו רבנן דאף אם נתמרחו ע"י עכו"ם לאחר שהביאו שליש ברשות ישראל חייבין בתרו"מ מדרבנן, שהרי היו "דגנך" בשעת הבאת שליש. וכן אם הפירות הביאו שליש ברשות עכו"ם דלא חל בפירות שם "דגנך" מחמת גידולם מ"מ ע"י מירוח דישראל חל בהם שם "דגנך" ולכן חייבים מדרבנן ואילו אם הביאו שליש ביד עכו"ם ומרחו בעכו"ם אינם "דגנך" כלל ומשו"ה פטורים גם מדרבנן.

15 והנה הרמב"ם פ"א מהל' תרומות ה"י פסק דבסוריא קיי"ל דיש קנין לנכרי להפקיע מידי תרו"מ ואילו בא"י קיי"ל אין קנין ולפיכך אם קנה עכו"ם שדה בא"י וחזר ישראל וקנה ממנו לא הוי ככיבוש יחיד וחייב להפריש תרו"מ מה"ת. ויש להעיר דמשמע דבסוריא אילו קנה עכו"ם שדה וחזר ולקח ישראל ממנו לא יועיל קנין הישראל לחייב בתרו"מ מדרבנן משום דקנין העכו"ם חל להפקיע מסוריא חיוב תרו"מ לגמרי, וצ"ע א"כ מדוע אם חזר ישראל ולקח מהעכו"ם שדה בסוריא חייב בתרו"מ מדרבנן. ויתכן דקנין הישראל נחשב ככיבוש יחיד שמועיל בסוריא לחייב בהפרשת תרו"מ מדרבנן, אך יש לדחות דדין כיבוש יחיד אינו חל אלא בכיבוש ע"י מלך ואינו חל ע"י קנין יחיד. ועוד י"ל דבסוריא חל קנין עכו"ם לפטור מתרו"מ מדין פטור אבל ליכא חלות הפקעת קדושה בסוריא - דאין בסוריא קדושת א"י כלל, ומשו"ה מועיל קנין השדה בחזרה ע"י ישראל להתחייב בתרו"מ מדרבנן.

16 ג. ב' שעות חובה - הבאת שליש ומירוח ובדין מירוח עכו"ם

17 עיין ברמב"ם פ"ב מהל' מעשר ה"ח וז"ל המקדיש פירותיו כשהן מחוברין עד שלא באו לעונת המעשר ופדאן ואחר שפדאן הגיעו חייבין במעשר ואם באו לעונת המעשרות והם ביד הגזבר ואח"כ פדאן פטורין עכ"ל. ומבואר שאם הפירות הביאו שליש כשהן הקדש הן פטורין מן המעשר. ובפ"ג מהל' מעשר הכ"ה לגבי פירות שנתמרחו ברשות הקדש כתב וז"ל המקדיש פירות תלושין ופדאן קודם שתגמר מלאכתן חייב לעשר ואם נגמרה מלאכתן ביד ההקדש ואח"כ פדאן פטורין מן המעשרות שבשעת חובתן היו פטורין מן המעשרות עכ"ל. ומבואר דאם היו הפירות הקדש בשעת מירוח הן פטורין מן המעשר מכיון דבשעת חובתן היו פטורין. ונראה דיש שתי שעות חובה - הבאת שליש דאז חלה קריאת שם תרומה ומעשר על הפירות, ושעת חובת הפרשה שחל ע"י מירוח. והרמב"ם סובר דאם היו הפירות ביד הקדש באחת משתי שעות חובה האלה הרי הן פטורין לעולם מן המעשרות.

18 ויש לעיין בשיטת הרמב"ם דלענין פטור עכו"ם מבואר בגמ' גיטין מז. דלמ"ד יש קנין אם הביאו הפירות שליש בידי עכו"ם פטורין הן מתרו"מ, ואילו למ"ד אין קנין אינן נפטרין אא"כ המירוח היה בידי עכו"ם. וצ"ע מ"ש פטור דהקדש מהפטור דעכו"ם, דמדוע ס"ל למ"ד אין קנין דאין עכו"ם פוטר בשעת הבאת שליש וחל פטור ממעשר לדידיה רק כשהמירוח נעשה ע"י עכו"ם. ונראה דשאני דין הקדש מעכו"ם דבהקדש חל חלות דין הפקעה ממעשר בעצם החפצא של הפירות ואילו דין עכו"ם הויא רק חסרון במחייב דלא הוי "דגנך", ומשו"ה קיי"ל דחל דין פטור דהקדש בין בהבאת שליש ובין במירוח משום דהפירות היו מופקעים מתרו"מ בשעת חובתן, משא"כ הפטור דעכו"ם דהוי רק חסרון במחייב דתרו"מ דלא הוי "דגנך" ומשו"ה חל רק במירוח. וכן מבואר מדברי הגר"ח זצ"ל בפ"ב מהל' ביכורים הט"ו שביאר דאף דקיי"ל אין קנין לעכו"ם להפקיע היינו דלא חל הפקעה לעולם ע"י קנין עכו"ם - אמנם עכ"פ בשעה שהפירות קנויין לעכו"ם חל בהן דין פטור מתרו"מ - כלומר דיש חסרון במחייב דתרו"מ, ומשו"ה דוקא אי היו הפירות ברשות עכו"ם כשהביאו שליש ושוב נתמרחו ע"י עכו"ם דלא נתחייבו מעולם הן פטורים מאחר שהיו פטורין בשתי שעות החובה, משא"כ הקדש דחל מפקיע דאזי אפילו אם היו הפירות הקדש בשעת חובה אחת חל המפקיע לפוטרם מתרו"מ לעולם.

19 ויתכן דנפ"מ לענין אכילת קבע די"ל דאם נתמרחו בידי הקדש תו ליכא איסור לאכול הפירות אח"כ אכילת קבע דהופקעו הפירות ממעשר. משא"כ לאחר מירוח עכו"ם י"ל דאסור מדרבנן לאכול הפירות אכילת קבע, דמירוח עכו"ם אינה חלות הפקעה אלא רק חסרון במחייב ודין הפירות כקודם הפרשה שאסורין באכילת קבע ועיין בתוס' במנחות דף סז: ד"ה כדי שתהא בהמתו.

20 ד. בדין פירות שהביאו שליש בידי עכו"ם וחזר ישראל וקנאם ומירחן

21 ועיין ברמב"ם פ"א מהל' תרומות הי"א וז"ל פירות עכו"ם שגדלו בקרקע שקנה בא"י אם נגמרה מלאכתם ביד עכו"ם ומירחן העכו"ם פטורין מכלום שנאמר דגנך ולא דגן עכו"ם. ואם לקחן ישראל לאחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מה"ת וכו' עכ"ל. ומבואר דאם הביאו הפירות שליש בידי עכו"ם ונתלשו וחזר ישראל וקנאם ומירחן דחייבין בתרו"מ מה"ת. והנה יש לעיין בגדר הך דינא שאם חזר ישראל וקנה השדה ונתמרחו הפירות ע"י ישראל דחייבין בתרו"מ מה"ת אע"פ שהפירות הביאו שליש בידי עכו"ם, האם הפשט הוא דהמירוח הוי מחייב חדש בפ"ע שחל מכאן ולהבא, דאע"פ שהפירות הביאו שליש בידי עכו"ם והיו פטורים באותה שעה מ"מ מכיון שנתמרחו ברשות ישראל ע"י ישראל חל מחייב חדש ע"י מירוח ישראל לחייבם בהפרשת תרו"מ מכאן ולהבא. או"ד דחל המחייב למפרע - דפקע הפטור דדגן עכו"ם למפרע. ונ"מ אי קנה ישראל השדה מהעכו"ם וקרא שם תרומה על הפירות קודם למירוח ואח"כ מירח את הפירות. דאם חל דין תרו"מ במירוח דישראל רק מכאן ולהבא אזי לא חלה קריאת שם לאחר הבאת שליש קודם מעשה המירוח. אולם אם המירוח מפקיע הפטור דדגן עכו"ם למפרע אזי י"ל דחל קריאת שם קודם למירוח.

22 והנה יש להסתפק בשיטת הרמב"ם שסובר דאם היו הפירות בידי עכו"ם בין בשעת הבאת שליש ובין בשעת מירוח פטורין הן לגמרי מתרו"מ די"ל דס"ל דאיכא ב' זמנים נפרדים של שעת חובתן - א עונת המעשרות דהיינו בהבאת שליש, ב שעת מירוח. ואם היו הפירות ברשות עכו"ם בין בשעת הבאת שליש ובין בשעת המירוח פטורין הן לגמרי דבשתי שעות חובה היו פטורין מתרו"מ. והיכא שהפירות היו ברשות העכו"ם בהבאת שליש וקנה ישראל את הפירות לאחר שהביאו שליש בידי עכו"ם ומירחן ישראל הריהן חייבין בתרו"מ מה"ת, דאע"פ דליכא מחייב ושעת חובה דהבאת שליש, מ"מ חל מחייב בפ"ע של מירוח. אולם לפי"ז י"ל שלפני המירוח התבואה פטורה לגמרי ואין עליה חלות שם טבל כלל, שהרי הפירות לא נתחייבו כלל כשגדלו ברשות עכו"ם. ואם לקחן ישראל אבל עדיין לא מרחן פטורין הן לגמרי, ואפי' קריאת שם לא חל, ומותר לאכלן קבע. או"ד י"ל דליכא ב' שעות חובה אלא דהבאת שליש ומירוח מצטרפין יחד לשעת חובה אחת, והפטור בקנין עכו"ם חל ע"י צירוף שעת חובה דהבאת שליש ביחד עם המירוח דתרווייהו נעשו ברשות עכו"ם, אבל כל שאין שניהם ברשותו של עכו"ם הפירות אינן מופקעים לגמרי מתרו"מ. ולפי"ז י"ל שאם לקחן ישראל וקרא עליהם שם תרו"מ לאחר הבאת שליש קודם מירוח חל עליהם שם תרומה, דליכא הפקעה לגמרי אלא ע"י הבאת שליש ומירוח בצירוף. אמנם עיין ברמב"ם בפ"א מהל' תרומות הי"ד שכתב וז"ל מכר הנכרי לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות, ומירחן הנכרי ברשות ישראל אינן חייבין בתרומה ומעשרות עכ"ל. ומוכח דמירוח עכו"ם הוי פוטר בפנ"ע, דאע"פ שהפירות היו ברשות ישראל אם נתמרחו ע"י עכו"ם הן פטורין. ונראה לומר דיש ב' דינים של מירוח עכו"ם, חדא דמצורף לפטור עם שעת הבאת שליש, וזה תלוי בקנין העכו"ם דאם היו פירות של עכו"ם בשעת המירוח הן פטורין. ב חל דין דמעשה מירוח של עכו"ם פוטר מתרו"מ אף אם מרחו העכו"ם ברשות ישראל.

23 והנה לענין חלה מבואר במשנה פ"ג חלה מ"א דחל קריאת שם חלה משעת נתינת מים לעיסה וכן פסק הרמב"ם פ"ח מהל' ביכורים ה"ב אמנם לענין פטור חלה בעיסה של נכרי מבואר במשנה פ"ג חלה מ"ג וברמב"ם פ"ח מהל' ביכורים ה"ז דתלוי רק בשעת גלגול העיסה. וצ"ע מ"ש שעת נתינת מים בחלה משעת הבאת שליש בפירות דתרווייהו הויין שעת קריאת שם ואי הבאת שליש חשיבא שעת חובה לענין הדין דאם היו הפירות משל עכו"ם תו לא נתחייבו בתרו"מ וה"נ לכאורה צ"ל הדין לענין חלה דמכיון דבשעת נתינת המים חל שם חלה אזי י"ל דתהוי נמי שעת חובה לענין פטור עכו"ם, וא"כ צ"ע מ"ט דהפטור עכו"ם בחלה חל רק בשעת גלגול. ונראה דהבאת שליש ומירוח הויין שני דינים בפ"ע ושעות חיוב מיוחדות, דהבאת שליש הוי שעת חלות שם פרי לענין תרו"מ ואילו מירוח הוי מחייב מדין דיגון, ושתיהן הויין מחייבים בפ"ע ושפיר יש שתי שעות של חיוב. משא"כ בחלה דנתינת המים והגלגול הם שיעורים בחלות שם עיסה, אמנם יסוד המחייב דחיוב חלה אחד הוא - חלות שם עיסה. ולפי"ז ליכא למימר דחל פטור של עכו"ם בנתינת המים דמכיון דגלגול ג"כ מחייב מדין חלות שם עיסה נמצא שהגלגול כולל בתוכו נמי המחייב דנתינת מים, ובחלה המחייב של שם עיסה חל פעמיים בשעת נתינת מים ובגלגול ולכן עיקר הזמן הקובע הוא הגלגול, דאם היו של עכו"ם בעת נתינת המים ובשעת הגלגול הוי של ישראל לא חל דין פטור בשעת חובתה - דהיינו כשחל שם עיסה - דשעת חובה של נתינת המים חוזרת ומתקיימת בחפצא בשעת הגלגול.

24 ה. האם יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מצות כרם רבעי

25 עיין ברמב"ם פ"ב מהל' ביכורים הט"ו שכתב וז"ל המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו הרי זה מביא ממנה ביכורים מה"ת לפי שאינה נפקעת מן המצוות בקנין הנכרי עכ"ל. דפסק הרמב"ם כמ"ד אין קנין לנכרי להפקיע מידי תרו"מ ומשו"ה כשחזר ולקח ממנו חייב בביכורים. וכמו"כ כתב בפ"א מהל' תרומות ה"י וז"ל גוי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תו"מ ומביא ביכורים והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לגוי מעולם וכו' עכ"ל, ומשמע דהרמב"ם סובר דלמ"ד יש קנין חל פטור בתרו"מ בקנין עכו"ם, אולם הרמב"ם פסק כמ"ד אין קנין לעכו"ם להפקיע מתו"מ. אמנם יש להעיר ע"ז דלגבי ערלה וכרם רבעי פסק פ"י מהל' מע"ש ה"ט - ה"י סתם דיש לעכו"ם כרם רבעי בא"י וז"ל אבל משבאו לארץ אף מה שנטע עכו"ם חייב וכו' ויש לעכו"ם נטע רבעי עכ"ל, ולא תלה הדין בדין אין קנין לנכרי ומשמע דלענין ערלה וכרם רבעי כו"ע ס"ל דאין קנין עכו"ם מועיל להפקיע, וצ"ב מ"ש ערלה וכרם רבעי מתרומות ומעשרות וביכורים. ויתכן דהרמב"ם אזיל לשיטתו בפ"א מהל' תרומות הכ"ו דתרו"מ בזה"ז הוי מדרבנן כמו שמיטה בזה"ז דכתיב בה ביאת כולכם. וביאר הגר"ח זצ"ל בספר חידושי רבנו חיים הלוי פ"א מהל' תרומות ה"י דאע"פ דביאת כולכם כתיב בשמיטה מ"מ הלכה היא דחלה בקדושת הארץ דבלי ביאת כולכם חסרה בקדושת הארץ המחייבת שמיטה ובתרומות ומעשרות עיין לעיל באות ב', ומשו"ה שוה דין תרו"מ בזה"ז לשמיטה בזה"ז. והנה הרמב"ם בפ"י מהל' מע"ש לא כתב שמצות כרם רבעי בזה"ז היא מדרבנן ומשמע דס"ל דאף בזה"ז הוי מצוה מדאורייתא כמו ערלה בזה"ז דערלה אינה תלויה בקדושת הארץ דנוהגת אף בחו"ל. ולכן אף בכרם רבעי אע"פ שהיא מצוה התלויה בארץ נוהגת בזה"ז מדאורייתא. וי"ל אליבא דהרמב"ם דחסרון ביאת כולכם פוגמת קדושת הארץ דאינה קדושה שלימה ומ"מ חלה מקצת קדושת הארץ, ומצוות שמיטה ותרומות ומעשרות תלויות בקדושת א"י שלימה וגמורה ולכן אינן נוהגות בזה"ז אלא מדרבנן. משא"כ כרם רבעי חל בזה"ז מדאורייתא ואע"פ דליכא קדושת הארץ גמורה דחסרה ביאת כולכם. ולפי"ז י"ל דה"ה בדין קנין נכרי אליבא דמ"ד יש קנין לנכרי להפקיע מקדושת הארץ דקנין נכרי מפקיע הקדושה התלויה בביאת כולכם ולכן בקנין נכרי חל פטור לגבי שמיטה ותרו"מ דקנין נכרי מפקיע קדושת א"י השלימה וגמורה, משא"כ לגבי קדושת א"י המחייבת בכרם רבעי דלא בעינן קדושה גמורה ואף קדושת א"י שאינה שלימה וגמורה כקדושת א"י בזה"ז דליכא ביאת כולכם מחייבת בכרם רבעי בזה"ז מדאורייתא, דה"ה דחל חיוב כרם רבעי בזה"ז אף במקום דחל קנין נכרי, ולכן לכולי עלמא אילן נכרי חייב בכרם רבעי.

26 ו. ב' דינים בהפרשת תרומה - הפרשה להתיר שם טבל ודין הפרשה מחמת מצות נתינה לכהן ובענין פטור הקדש ועכו"ם

27 עיין ברמב"ם פ"א מהל' תרומות הי"א וז"ל פירות העכו"ם שגדלו בקרקע שקנה בא"י אם נגמרה מלאכתם ביד עכו"ם ומרחן העכו"ם פטורים מכלום שנאמר דגנך ולא דגן עכו"ם. ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה. ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן ותרומת מעשר ומוכרה לכהן, ומעשר ראשון היא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום. ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן, אבל טבל שאתה לוקח מן העכו"ם אין אתה נותן לכהן התרומת מעשר שהפריש ממנו אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה עכ"ל. ומקור דין זה הוא מסוגיית הגמ' בכורות יא: וז"ל הלוקח טבלים ממורחין מן העובד כוכבים מעשרן והן שלו, דמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו עובד כוכבים דגנך אמר רחמנא ולא דגן עכו"ם, אלא דמירחינהו ישראל מרשות עובד כוכבים מעשרן דאין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מיד מעשר והן שלו דאמר ליה קאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעיה דינה בהדיה וכו' דלמא כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר וכו', דאמר ריב"ל מנין ללוקח טבלים ממורחין מן העובד כוכבים שהוא פטור מתרומת מעשר שנאמר וכו' כי תקחו מאת בני ישראל טבלים שאתה לוקח מבני ישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן טבלים שאתה לוקח מן הנכרי אי אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן עכ"ל. ובפשטות לפי הסברא שבהו"א בגמ' דפטור מנתינה משום דקא טעין "קאתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינה בהדיה" פטור אף מנתינת תרומה גדולה, אמנם למסקנה דיליף מדרשה מקרא דכי תקחו מאת בנ"י ילפינן רק דפטור מנתינת תרומת מעשר דקמיירי ביה קרא ולא מתרומה גדולה. ולפי"ז צ"ע ברמב"ם שהביא את שני הטעמים - הדרשה דכי תקחו וכו' וגם הסברא שיכול הישראל לומר לכהן לגבי תרומת מעשר, דכיון שהוא בא מחמת העכו"ם שאינו חייב כלל, אף הישראל אינו חייב לתנו להם חינם, וצ"ע מדוע הוצרך הרמב"ם להביא את שני הטעמים.

28 ונראה לומר דיש ב' דינים בהפרשת תרו"מ: א דין הפרשה להתיר שם טבל, ב דין הפרשה מחמת חובת הנתינה, ונראה דחיוב נתינה דתרומת מעשר ומעשר ראשון חל בהבאת שליש, ואם הביאו שליש ביד עכו"ם ליכא חיוב נתינה לכהן וללוי. משא"כ לגבי תרומה גדולה חיוב נתינה אינו תלוי בהבאת שליש אלא דחל חיוב נתינה מחמת עצם חלות שם תרומה עצמה, דשם תרומה מחדשת דין נתינה לכהן, דהרי תרומה הויא קודש ואסורה לזרים, ומשו"ה י"ל דמאחר שחל שם תרומה חל חיוב לתנו לכהן. אולם נראה דבמעשר ראשון אין חיוב נתינה חל ע"י העצם שם מעשר, דליכא בה קודש דמותר לזרים, אלא דחל חיוב נתינה בפני עצמו, וחיוב נתינה דמעשר חל בהבאת שליש, ומכיון דהיו ברשות עכו"ם שאינו חייב בנתינה כלל, אף הישראל פטור מנתינה, וזוהי יסוד הסברא דקא אתינא מכח גברא דלית לך לאשיתעויי בהדיה. ונראה דה"ה לענין תרומת מעשר, דאע"פ דאית בה קדושה ואסורה לזרים, וא"כ לכאורה י"ל דתרומת מעשר להוי דומה לתרומה - דחל חיוב נתינה מחמת עצם שם תרומת מעשר - מ"מ ילפינן מגזה"כ ד"כי תקחו מאת בני ישראל", דהוי כמעשר דלית בה חיוב נתינה מחמת קדושתה, וחיוב נתינת תרומת מעשר תלוי בחיוב נתינת מעשר ראשון. ולפי"ז מיושב מדוע הוצרך הרמב"ם להביא שני הטעמים דהסברא דמכח גברא דלא מצית לאשתעויי קאתינא מועיל לענין לפטור מחיוב נתינה דמעשר ראשון. והוצרך הרמב"ם גם לדרשה דקרא ד"כי תקחו" לפטור מנתינת תרומת מעשר, דסד"א דיהא דומה לתרומה גדולה ויחול דין נתינה מחמת עצם שם תרומת מעשר משום דאף בתרומת מעשר חל חלות קדושה דאסורה לזרים, וקמ"ל הקרא דחיוב נתינת תרומת מעשר נגרר בתר מעשר ראשון, וכיון שנפטר ממעשר ראשון ה"ה דפטור מתרומת מעשר.

29 אמנם עיי"ש ברמב"ם בהי"ב שכתב וז"ל, מכר הגוי הפירות שלו לישראל כשהן מחוברין לקרקע, אם עד שלא באו לעונת המעשרות, ונגמרו ביד ישראל חייבין בכל, ונותן התרומות והמעשרות לבעלים, ואם מכרן אחר שבאו לעונת המעשרות, מפריש תרומת מעשר ומעשר, ונותן מהן לבעלים לפי חשבון כיצד לקח תבואה זרועה מן העכו"ם אחר שהביאה שליש ונגמרה ביד ישראל מפריש תרומות ומעשרות כמו שביארנו ונותן שני שלישי במעשר ללוי ושני שלישי תרומת מעשר לכהן ומוכר לו השליש עיי"ש. הרמב"ם סובר דחיוב הנתינה דתרו"מ ומעשר ראשון הולכת לפי חשבון הגידול. וצ"ע דאם חיוב נתינה דתרומת מעשר ומעשר תלוי בהבאת שליש, ובשעת הבאת שליש היו הפירות ביד עכו"ם מדוע א"כ נותן מתנות לכהן לפי חשבון, דלכאורה הפירות היו פטורין מנתינה בשעת חובתן - דהיינו בשעת הבאת שליש. וצ"ל דמוכח מזה דליכא שעת חובה לענין דין נתינה, אלא דדין נתינה תלוי בגידול ברשות ישראל דכל היכא שגדלה ברשות ישראל חל חיוב נתינה, ואע"פ שהביאו הפירות שליש בידי עכו"ם אם לקחן ישראל והוסיפו לגדול ברשותו הריהן חייבין. ונראה דהך דין נתינה הוא דין שחל בדיני ממונות, דהפטור דקא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי מיניה הוא דין בדיני ממונות, דאין דין פטור בגידולי נכרי מתרו"מ, אלא שאי אפשר לתבוע מנכרי בדיני ממונות תרו"מ ולכן כל מה שגדל אח"כ ברשות ישראל מחייב בנתינה. ועיין בכס"מ שציין דמקור דברי הרמב"ם הוא מהמשנה פ"ה מעשרות ה"ה וז"ל "הלוקח ירק מעכו"ם בסוריא אם עד שלא בא לעונת המעשרות חייב ואם משבאו לעונת המעשרות פטור וכו' רבי אומר הכל לפי חשבון". ומפרש בירושלמי ארישא דמתני' קאי דת"ק פטור כשבא לעונת המעשרות אע"פ שמוסיף ברשות ישראל ורבי סבר דמה שמוסיף חייב ומעשר לפי חשבון ואם הביא שליש ביד עכו"ם ושני שלישים ביד ישראל חייב שני שלישים ופסק רבינו כרבי משום דאתי כחכמים דאיתא תו התם בירושלמי תניא שדה שהביאה שליש לפני עכו"ם ולקחה ממנו ישראל ר"ע אומר התוספת פטור וחכמים אומרים התוספת חייב דע"כ לא פליגי אלא בסוריא אבל בא"י הכל לפי חשבון עכ"ל. אמנם לגבי הקדש קיי"ל פ"ב מהל' מעשר ה"ח דאם הגיעו הפירות לעונת המעשרות בידי הקדש הן פטורין לעולם, וצ"ע מ"ש הקדש מעכו"ם, דלכאורה נאמר אף בהקדש דהכל לפי חשבון והתוספת שגדלה בידי הדיוט יהא חייב בתרו"מ. ונראה דחלוק הפטור דהקדש מהפטור דנכרי, דהקדש הוי חלות פטור שמפקיע חיוב תרו"מ ולכן אם היו הפירות ברשות הקדש בשעת חובתן דהיינו בשעת עונת המעשרות הבאת שליש הריהן פטורין לעולם. משא"כ רשות נכרי אינה חלות פטור והפקעה אלא הוי רק חסרון במחייב. ומשו"ה כשגדלו הפירות אח"כ ברשות ישראל דליכא חסרון מחייב לגבי התוספת שגדל חייב בתרו"מ לפי חשבון.

30 ועיין ברמב"ם פ"א מהל' תרומות הכ"ב וז"ל פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבין בחו"ל פטורין ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם וכן פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה. שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות חו"ל ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם עכ"ל. ומדברי הרמב"ם משמע דיש חילוק בין חיוב פירות חו"ל שנכנסו לארץ לענין חלה דחיובן מה"ת לבין חיובן במעשרות שאינו אלא מדרבנן. ועיין בכס"מ שם שהקשה דמהקרא דשמה ילפינן לפטור פירות א"י שיצאו לחו"ל מחלה ומתרומות ומעשרות וא"כ הו"ל למילף דפירות חו"ל שנכנסו לא"י חייבין מה"ת בתרומות ומעשרות נמי. ולכאורה י"ל דפירות חו"ל פטורים מתרומות ומעשרות מתרי טעמי, א דהם מופקעים מתרו"מ דאינם חפצא של פירות א"י וחסר בהם עיקר המחייב דתרו"מ, ב חל חלות דין פטור בפירות חו"ל וכדחזינן דפירות א"י שיצאו לחו"ל פטורין מתרו"מ, ומוכח דאע"פ שאין חסרון במחייב ובחפצא של הפירות דהרי הן פירות א"י, מ"מ משיצאו לחו"ל פטורין מתרו"מ, ועל כרחך מוכח דחו"ל הוי דין פטור. ולפי"ז י"ל דמשום כך כתב הרמב"ם לחלק בפירות חו"ל שנכנסו לארץ בין דין חלה - שחייבין מה"ת, לבין חיובן בתרו"מ - דאינו אלא מדרבנן, דמכיון דהמחייב דתרו"מ הוי חלות שם פירות א"י, והנך פירות אינם חפצא של פירות א"י דהרי גידלום היה בחו"ל, אזי י"ל דהמירוח בא"י רק קובע בהם חיוב מעשר מדרבנן, משא"כ בחלה דעיקר המחייב הוא המעשה גלגול והחפצא של עיסה, ומכיון שנתגלגלו בא"י חייבין מה"ת בחלה. ותירץ הכס"מ באופן השני וז"ל ואפשר לומר בע"א דאה"נ פירות חו"ל שנכנסו לא"י חייבין בחלה מדאורייתא וה"ה לתרומות ומעשרות מיהו ה"מ כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר דומיא דחלה דמיירי בנכנסו לארץ קודם גלגול אבל אם נקבעו למעשרות בחו"ל ואח"כ נכנסו לארץ מאחר שבשבעת קביעותן למעשרות היו בחו"ל פרח מהן חיוב תרומה ומעשרות ופטורין מה"ת אבל חייבין מדבריהן ולפי"ז שיעור לשון רבנו כך הוא ואם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודם בחו"ל חייבין במעשרות מדבריהם לאחר שנכנסו לארץ עכ"ל.

31 ע"כ ענין יש קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר וממצות התלויות בארץ

32 גמ'. היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב שמין לו וידו על התחתונה. ופי' רש"י וז"ל ידו על התחתונה, אם השבח יתר על הוצאה יש לו הוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא שבח עכ"ל, ומשמע מרש"י דבשדה העשויה ליטע דידו דהיורד הוי על העליונה שנוטל היורד חלקו בהשבח, דהיינו שהיורד נוטל ממה שבעל השדה נהנית. ועיין בבעה"מ שהקשה על דברי רש"י מהמשך הגמ', דא"ל רב לההוא גברא זיל שום ליה וידו על העליונה, והיכן מצינו יורד שלא ברשות ב"ד ושלא ברשות בעלים שיהא נוטל בשבח היתר על ההוצאה. ולכן פי' הבעה"מ וז"ל דידו על העליונה כמעולה שבשכירות כאדם שאומר לחברו בנה לי קרקע זה או נטה לי שדה זו שלא אצטרך אני לטרוח בה דהא ודאי מהני ליה הנאה מעליא ופירש ידו על התחתונה בפחות שבשכירות כמה שמזלזלין הפועלים הפחותים עכ"ל. ונראה דהבעה"מ ס"ל דאין לחייב בעל השדה משום מה שנהנית מכיון שירד לשדה שלא ברשותו, ובעל כרחו אינו חל עליו חיוב של מה שנהנית, וחל עליו חיוב שכירות ופועל.

33 ונראה עוד דלפי שיטת הבעה"מ אע"פ שאין כאן התחייבות ודעת מקנה של פעולה, היורד נעשה לפועל מחמת מעשה הפעולה עצמה. משא"כ לרש"י יש רק מחייב של מה שנהנית, אבל ליכא מחייב מחמת עצם מעשה הפעולה, דס"ל דא"א שיעשה פועל בלי דעת מקנה. ואין להקשות ע"ז ממש"כ רש"י בד"ה גלית אדעתך דבידו על העליונה דנוטל את השבח אפי' יותר על ההוצאה דהוי כשאר שתלי העיר, דנראה שאין כוונתו לומר דנעשה פועל לענין זה, אלא דנוטל את השבח, אמנם השומא בזה השבח הוא כשאר שתלי העיר, דהיינו כמנהג האריסין.

34 ועיין ברמב"ם פ"י מהל' גזילה ואבידה ה"ד וה"ז דס"ל דיש ג' דרגות וז"ל היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה אם היתה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה ונוטל מבעל השדה, ואם אינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה. ובה"ז כתב וז"ל היורד לשדה חבירו ברשות אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה שאם היתה ההוצאה יתר על השבח נוטל ההוצאה ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל השבח וכו' עכ"ל. והנה בנוגע לקושיית הבעה"מ על רש"י דהאיך יקח היורד שלא ברשות לשדה העשויה ליטע את כל השבח דקשה היאך עושה הלה סחורה בשדה של חבירו ושכל השבח יהיה שלו תירץ הרמב"ן במלחמות ה' דאין כוונת רש"י שנוטל את כל השבח אלא שנוטל כאריס וזהו כוונתו במש"כ "שנוטל כשתלי העיר כמנהג המדינה" דר"ל דנוטל כדין אריס. אמנם הרמב"ם כתב ביורד שלא ברשות לשדה העשויה ליטע "אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה ונוטל מבעל השדה", ודבריו צ"ב האם ס"ל כשיטת רש"י דנוטל כאריס או"ד ס"ל כבעה"מ דנוטל כפועל. ברם לגבי היורד ברשות כתב הרמב"ם בסתמא דנוטל את השבח ולכאורה הוא תמוה דהאיך נוטל כל השבח ועושה סחורה בשדה של חבירו וכתמיהת הבעה"מ על רש"י.

35 ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי פכ"א מהל' מלוה ולוה ה"א שהביא דבירושלמי פ"א דמעשרות איתא שהזורע שדה הפקר חייב במעשרות, וצ"ע דהיאך קנה הזורע את הפירות להתחייב במעשרות. ותירץ הגר"ח זצ"ל דמבואר בירושלמי דיש דין קנין מסוים דיצירת כפיו ומעשה ידיו, דמכיון שהזורע יצר את הפירות בזריעתו לפיכך קנה אותם ומתחייב במעשר. וכ"ז בשדה הפקר. אך בשדה בעלים דעלמא כשפועל זורע את השדה הבעלים קונים את הפירות מדין ארעי אשבח דהוי קנין לבעל השדה והקנין דארעי אשבח מונע ומפקיע את קנין הפועל מדין מעשה ידיו. ואמנם ס"ל להרמב"ם דכ"ז נכון בפועל ואריסין דעלמא - דקנין ארעי אשבח אלים טפי. ואילו ביורד ברשות אך לא בתורת פועל ואריס אזי הקנין דמעשה ידיו ויציר כפיו של היורד עדיף ואלים מהקנין דארעי אשבח ולכן היורד קונה את כל שבח הפירות ולית ליה לבעל השדה בהם קנין כלל. ונראה דרש"י והרמב"ן חולקים על הרמב"ם וס"ל דבכל אופן גם היורד ברשות נוטל כאריס ולא יותר. ובביאור סברתם י"ל דס"ל דביורד ברשות חלין ב' קנינים, קנין מעשה ידיו ויציר כפיו של היורד וגם קנין ארעי אשבח דבעל השדה וע"כ הדין הוא לחלוק בפירות כדין האריסים.

36 גמ'. עציי ואבני אני נוטל וכו' בבית שומעין לו. עיין ברי"ף ובבעה"מ ובמלחמות ה' דנחלקו הראשונים בדין טול עציך ואבניך, דהרי"ף סובר דשומעין לבעל הקרקע, ואילו הבעה"מ סובר דאין שומעין לבעל הקרקע. והרמב"ן כתב דהבעה"מ נקט דהרי"ף סובר דשומעין לו בבית אבל לא בשדה. והרמב"ן סובר דלפי הרי"ף שומעין לו בין בבית ובין בשדה.

37 והנה ביסוד החילוק שבין בית לשדה בדין עציי ואבני אני נוטל בגמרא מבואר שני טעמים, או משום ישוב א"י או משום כחשא דארעא, ונפ"מ בחו"ל. והרמב"ן מבאר דסברת כחשא דארעא לא שייך כשבעל הקרקע אומר טול עציך דהא מוחל לו על הכחש. והרמב"ן מוסיף דלא חיישינן לישוב א"י. וי"ל דהבעה"מ סובר אליבא דהרי"ף דחיישינן לישוב א"י ולכן א"א לבעל הקרקע בא"י לומר טול עציך. ובדין זה נחלקו הרמב"ם והראב"ד פ"י מהל' גזלה ואבדה ה"ה, שכתב הרמב"ם וז"ל אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך שומעין לו. אמר הנוטע הריני עוקר אילני אין שומעין לו מפני שמכחיש את הקרקע עכ"ל. והשיג הראב"ד וז"ל נ"ל שאין אומרין כן בא"י מפני ישוב א"י עכ"ל. ויוצא דהרמב"ם פסק רק את הטעם דכחשא דארעא ולפיכך פסק שבעל הקרקע בכל מקום יכול לומר טול עציך ואף בארץ ישראל. ואילו הראב"ד פסק נמי כטעמא דישוב הארץ ומשו"ה ס"ל דבא"י אין בעל הקרקע יכול לומר טול עציך. וזהו גם מש"כ הראב"ד בהשגה השניה וז"ל מפני שמכחיש את הקרקע אפילו בחוצה לארץ כיון שמכחיש את הקרקע וזה מוסיף הוא דאית ליה נמי משום ישוב א"י עכ"ל.

38 אמנם הבעה"מ סובר דא"א לבעל הקרקע לומר טול עציך ואבניך בין בבית בשדה. ואילו הרמב"ן ס"ל דיכול בעל הקרקע לומר טול עציך ואבניך. ופלוגתתם צ"ב. ויתכן דמחלוקת זו תלויה במחלוקת שבין בעה"מ והרמב"ן בתשלומי יורד שלא ברשות, דהבעה"מ נקט דידו על העליונה היינו דמי פעולה כמעולה שבשכירים. ואילו הרמב"ן סובר דמקבל כאריס חלק בהשבח. וי"ל דלפי הרמב"ן חיוב בעל הקרקע לשלם הוא מדין מה שנהנית שמחלקים בשבח ובפירות כדיני האריסים ובעה"ב. ואילו הבעה"מ סובר דחל דין פועל שמשתלם דמי פעולה. ובכן אם החיוב חל מדין מה שנהנית כהרמב"ן יכול בעל הקרקע לומר טול עציך ואבניך דאזי אינו נהנה ופטור מלשלם. ואילו לפי הבעה"מ דס"ל שהיורד משתלם כפועל אין התשלומין תלויים בהנאת בעל הקרקע המחוייב לשלם עבור הפעולה בין אם נהנה ממנה ובין שלא נהנה ממנה וכדין כל פועל שמקבל דמי פעולתו אפילו כשבעל הבית אומר איני רוצה בהנאתה כי פועל משתלם עבור הפעולה ולא עבור ההנאה שהמציא לבעה"ב.

39 אמנם עיין בבעה"מ שכתב ד"היכא דהוי ההוא בנין שלא כראוי לבעל הקרקע ולית ביה שום הנאה דלדידיה מתבעי ליה למבנייה דלאו בההוא בנינא כגון זו מסתברא דמצי א"ל טול עציך ואבניך דהא לא מהני ליה ולא מידי". ומבואר דבאופן כזה דליכא אפשרות של הנאה כלל לבעה"ב היורד לא הוי כפועל ובעה"ב פטור ויכול לומר לו טול עציך אבניך. משא"כ באופן שאפשר לבעל הבית ליהנות דנעשה היורד לפועל אזי א"א לבעל הקרקע לומר לו טול אבניך שכבר חייב לשלם לו כפועל.

40 ועוד י"ל דהבעה"מ סובר דכמו דחיישינן לכחשא דארעא, דמשו"ה היורד אינו יכול לומר עציי ואבני אני נוטל דחייב לחשש לפסידא דבעה"ב, דה"ה דחייבים לחשוש לפסידא דהיורד, ומשו"ה אף בעה"ב אינו יכול לומר ליורד טול עציך ואבניך שהרי בכך היורד מפסיד את הכל. מאידך הרי"ף והרמב"ן ס"ל דאין לדמות פסידא דהיורד לפסידא דבעה"ב כי היורד ירד שלא ברשות ואם יקח עציו ואבניו הריהו מזיק לבעה"ב ומשו"ה אינו יכול ליקח את עציו ואבניו. משא"כ כשבעה"ב אומר ליורד שיטול את עציו ואבניו דבעה"ב אינו מזיקו כלל כי בזה שהיורד ירד שלא ברשות הוא הזיק את עצמו ומשו"ה יכול בעה"ב לומר ליורד שיטול את עציו ואבניו. ונראה שטענת הרי"ף והרמב"ן מסתבר ושבעה"מ סובר דבעה"ב אינו יכול לומר ליורד טול עציך לא מדין מזיק אלא מדין להמנע ממדת סדום. דמכיון דהבנין ראוי לבעה"ב והקרקע עמד ליטע ולהבנות אם בעה"ב יכריח ליורד ליטול את עציו ואבניו ושיפסיד היורד את הכל הרי זה ממדת סדום וכנגד "ועשית הישר והטוב". ומצד דין עשיית הישר והטוב אסור לו לבעה"ב לומר ליורד טול עציך ואבניך. והרי"ף והרמב"ן ס"ל שגם דין מדת סדום לא חל כאן מאחר שהיורד ירד שלא ברשות בעה"ב ובכל אופן יכול לומר לו ליטול את העצים והאבנים ששם אותם בקרקעו שלא ברשות.

41 ונראה עוד ביאור בשיטת הבעה"מ לפי הרי"ף לחלק בין בית לשדה בדין טול עציך ואבניך דבבית יכול לומר הכי אך לא בשדה. דנתבאר לעיל דבשדה חל דין קנין דארעי אשבח שבכך בעל השדה קונה את הפירות. וי"ל דג"כ משום כחשא דארעא תיקנו רבנן שבעל השדה קונה את הנטיעות שהיורד נטע בשדהו. ולפיכך כמו שהיורד אינו יכול לומר אטול עציי ה"ה דבעל השדה אינו יכול לומר ליורד טול עציך דהרי הם כבר קנויים לבעל השדה ואינם של היורד. משא"כ בבית דליכא תקנת כחשא דארעא וליכא חלות קנין דארעי אשבח ולכן האבנים הם עדיין של היורד כל זמן שבעה"ב לא הסכים לקנותם ולשלם עבורם, ומשו"ה בעה"ב יכול לומר לו טול אבניך.

42 ברם עיין בתוס' דף קא: ד"ה בשדה שכתב שבשטף נהר זיתיו לא חל כחשא דארעא משום שלא נטעם בידים, ומשמע קצת דכחשא דארעא הוי דין מזיק בעלמא שחל רק במזיק בידים ולא בשטיפת נהר. והנה אם ננקוט שחל קנין בנטיעות מדין ארעי אשבח יתכן דיחול הקנין גם בזיתים ואם בעל הזיתים יטול את הזיתים הריהו מזיק את בעל השדה משום שלוקח זיתים שאינם שלו אלא של בעל השדה שקנאם בשדהו.

43 הערות בפסקי הרמב"ם בדין יורד לתוך שדה חבירו

44 א עיין ברמב"ם פ"י מהל' גזלה ואבדה ה"ד - ה"ט ומהא שהביא הרמב"ם דין יורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות בהל' גזלה משמע דהיורד עובר על איסור גזילה דהריהו משנה ממון חבירו שלא ברשות וחל בזה איסור גזילה.

45 ב עיין ברמב"ם פ"י מהל' גזו"א ה"ה דהרמב"ם פסק דין כחשא דארעא והשמיט דין ישוב א"י והשיגו הראב"ד, והבאנו פלוגתתם לעיל. והנה הרמב"ם פסק פ"ד מהל' שכנים ה"י וז"ל שטף נהר את זיתיו ושתלם בתוך שדה חבירו ואמר הלה זיתי אני נוטל אין שומעין לו משום ישוב הארץ אלא יעמדו במקומן עכ"ל. וצ"ע למה בשטף נהר את זיתיו הביא הרמב"ם את הטעם דישוב א"י ולא ביורד לתוך שדה חבירו. ויתכן דהרמב"ם קבל את הטעם דישוב א"י רק להתיר אבידה וכגון בשטף נהר את זיתיו דחלות שם אבידה בחפצא מהוה חלות מתיר לקחת ממון חבירו האבוד. אך ביורד לתוך שדהו דליכא מתיר דאבידה לא חל הדין דישוב א"י.

46 ג כתב הרמב"ם פ"י מהל' גזו"א הי"א וז"ל אבל אם שמו לו ואמרו לבעל השדה תן לו ואמר נתתי אע"פ שעדיין לא נשבע היורד הרי בעל השדה נאמן לישבע שבועת היסת שנתן ויפטר שהקרקע בחזקת בעליה עכ"ל. וצ"ע מה בא הרמב"ם להוסיף במש"כ "שהקרקע בחזקת בעליה", דהרי הבעלים פטורים מדין כופר בכל, כי טוענים פרעתיך והמוציא מחבירו עליו הראייה. ונראה דסד"א דהשבח ליורד כל זמן שלא שילם בעה"ב דקנה היורד מדין קנין דמעשה ידיו וא"כ היורד הוי המוחזק ולא בעל השדה, קמ"ל דהשבח של בעל השדה מעיקרא דדינא דקנהו מדין ארעי אשבח, והספק הוא רק אם הוא פרע חובו או לא, וע"כ בעל השדה הוי המוחזק בממונו ועל היורד להביא ראייה שלא שילמו.

47 גמ'. המשכיר בית לחבירו סתם, אין יכול להוציאו בימות הגשמים מחג ועד הפסח, אלא א"כ הודיעו שלשים יום מעיקרא.

48 ומבואר דאין המשכיר יכול להוציא את השוכר מן הבית אלא א"כ הודיעו קודם לכן ל' יום. ועיין ברש"י ד"ה להודיע קתני שכתב דהיינו אפי' בשכירות שקצובה לזמן דצריך להודיעו קודם גמר השכירות ובלא"ה אינו יכול להוציאו מביתו. אמנם עיין ברמב"ם פ"ו משכירות ה"ו שכתב דדוקא בשכירות סתם צריך להודיעו, משא"כ בשכירות קצובה לזמן אינו צריך להודיעו.

49 ונראה דלפי שיטת רש"י דאף בשכירות לזמן קצוב צריך להודיעו בכדי להוציאו מביתו, ואם לא הודיעו ונשאר השוכר בביתו אין זה נחשב כהמשך של השכירות הראשונה, שהרי הגיע סוף זמן השכירות, אלא דחל לשוכר היתר וזכות השתמשות חדשה שאין הבעלים יכולים להוציאו מהבית מבלי להודיעו קודם לכן ל' יום. אולם יש לעיין לפי שיטת הרמב"ם דאינו צריך להודיעו בשכירות שקצובה לזמן מסוים וחל דין הודעה רק בשכירות סתם, מהו הדין בשכירות סתם היכא שלא הודיעו האם השכירות הראשונה נמשכת או"ד דחל היתר השתמשות חדשה לשוכר. דהנה יתכן לפרש הדין שאין צריך להודיעו בשכירות לזמן בב' אופנים: א דבשכירות לזמן הוי כאילו כבר הודיעו, מכיון דידוע מתי תגמר השכירות. ולפי"ז י"ל דבשכירות סתם צריך לבטל השכירות ע"י הודעתו, וכל שלא הודיעו השכירות הראשונה עדיין נמשכת. משא"כ בשכירות הקצובה לזמן חלה הודעה מתחלת השכירות ואין צריך הודעה שנייה לבטל השכירות הראשונה. ב י"ל דבשכירות לזמן קצוב נתבטלה השכירות מאליה בהגיע הזמן ולא בעינן הודעה כדי לבטלה. ועיין בגמ' "אמר רב הונא ואם בא לרבות בדמיה מרבה וכו' לא צריכא דאייקור בתי", ולכאורה מהא דיכול להרבות בדמיה מוכח דלא הוי המשך השכירות הראשונה דא"כ איזה זכות יש למשכיר להרבות בדמיה, ועל כרחך צ"ל דחל זכות והיתר השתמשות חדשה לשוכר דאי אפשר להוציאו מן הבית מבלי להודיעו קודם לכן ל' יום, אמנם עכ"ז המשכיר יכול להרבות בדמיה עבור ההשתמשות בבית. ונראה דסברא זו מבואר נמי מדברי הריטב"א בד"ה לא צריכא דאייקור וכו' שכתב וז"ל אבל מורי ז"ל לא ניחה ליה דהא כיון שלא הודיעו מעיקרא הרי הוא כאילו השכירו לו עד הפסח ולמה ירבה לו בשכרו, לכן פירש דהכא בשהודיעו מיירי שהוא מניחו שם ל' יום לחפש לו בית, דכיון שכן ואייקור בתי יש לו ג"כ להרבות בדמים כי למה ידור בביתו בזול בעל כרחו כיון שלא פשע מלהודיעו עכ"ל. ומבואר אליבא דהריטב"א דבלא הודיעו השכירות הראשונה נמשכת וא"א להרבות בשכירות, ואילו בהודיעו ויש לו ל' יום לחפש בית הו"ל שכירות חדשה ומרבה בשכירות. ולכאורה יתכן עוד נפ"מ בזה דהנה יש להסתפק לפי שיטת הראשונים דס"ל דרשות שוכר קונה לשוכר מדין קנין חצר מה יהיה הדין היכא דלא הודיעו ונשאר השוכר בבית האם קני ליה הך חצר או לא. ולכאורה זה תלוי דאם נאמר דהשכירות הראשונה נמשכת אזי י"ל דמועילה אף לקנין חצר, משא"כ אי הוי רק זכות השתמשות חדשה ואין לו קניני שכירות אזי י"ל דלא יועיל לקנין חצר. אמנם יתכן דאף אי הוי רק זכות השתמשות דמועיל הך זכות השתמשות לקנין חצר, ויל"ע בזה.

50 ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' שכירות ה"ט וז"ל נפל בית המשכיר שהיה דר בו הרי זה יש לו להוציא השוכר מביתו ואומר לו אינו בדין שתהיה אתה יושב בביתי עד שתמצא מקום ואני מושלך בדרך שאין אתה בעל זכות בבית זה יותר ממני עכ"ל. וצע"ק באריכות לשונו. ונראה דר"ל דהשכירות הראשונה כלתה והשוכר יושב בבית בימי הגשמים בהיתר השתמשות חדשה. ולכן כח המשכיר בבית עדיף משל השוכר, דאע"פ שבתוך ימי השכירות יש לשוכר כח עדיפות לדור בבית כי יש לו קנין השתמשות לזמן בבית דהמשכיר הקנה לו את הבית בשכירות לזמן קצוב, אך שאני לאחר ימי השכירות כשהשוכר יושב בבית בימי הגשמים שאין לו קנין שכירות אלא רק היתר השתמשות בעלמא, ולכן יש למשכיר הקנין בבית ומשו"ה כוחו עדיף ויכול להוציא את השוכר מהבית כשבית המשכיר נפל, ודו"ק.

51 וע"ע ברמב"ם שם ה"ז וז"ל המשכיר בית לחבירו סתם אינו יכול להוציאו עד שיודיעו ל' יום מקודם כדי לבקש מקום ולא יהיה מושלך בדרך ולסוף השלשים יצא וכו' קבע לו ל' לפני החג אם נשאר מן הל' יום אפילו יום א' לאחר החג אינו יכול להוציאו עד מוצאי הפסח והוא שיודיעו ל' יום מקודם עכ"ל. וצ"ע למה צריך להודיעו פעם שנית ל' יום לפני מוצאי פסח דהרי הודיעו קודם החג. וי"ל דההודעה הראשונה נתבטלה דלא היתה ל' יום לפני החג ולפיכך צריך להודיעו פעם שנית ולתת לו ל' יום לחפש לו בית שיוכל להכנס בו אחרי פסח.

52 משנה. המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב בדלת בנגר ובמנעול ובכל דבר שמעשה אומן אבל דבר שאינו מעשה אומן השוכר עושהו.

53 עיין ברש"י ד"ה מרזב וז"ל וכשנפלה אחת מהן הדיוט מחזירה עכ"ל. ובפשטות ס"ל דהכל תלוי במעשה אומן שעל המשכיר מעשה אומן ועל השוכר מעשה הדיוט. אמנן יעויין ברמב"ם פ"ו מהל' שכירות ה"ג שכתב וז"ל המשכיר בית לחבירו חייב להעמיד לו דלתות לפתוח לו חלונות שנתקלקלו ולחזק את התקרה ולסמוך את הקורה שנשברה ולעשות נגר ומנעול וכל כיוצא באלו הדברים שהן מעשה אומן והן עיקר גדול בישיבת הבתים והחצירות. וממש"כ "והן עיקר גדול בישיבת בתים וחצירות" משמע דבנוסף למעשה אומן בעינן שדבר זה יהיה עיקר גדול בישבת הבתים וחצירות, ודלא כרש"י.

54 גמ'. בעו מיניה מרב ששת מזוזה על מי, מזוזה האמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא אלא מקום מזוזה. יש להסתפק האם חל חיוב מזוזה רק על מי שיש לו קניני דירה בבית דהיינו ששכר את הבית ויש לו זכות קנין לדור בבית, או"ד דחיוב מזוזה תלוי במעשה דירה - שחל חובת מזוזה על מי שדר בבית, ואע"פ שאין לו זכות וקנין לדור בבית, וכגון שנתנו לו הבעלים רשות לדור בבית ויכולים לסלקו כל זמן שהם רוצים דחל עליו חובת מזוזה מחמת מעשה דירה שדר בבית. ועיין ברש"י ד"ה חובת הדר היא וז"ל דדרשינן מנחות לד א ביתך דרך ביאתך למי שנכנס ויוצא לה זה הדר בה עכ"ל. ומשמע דחיוב מזוזה חל על מי שדר בבית בפועל ואינו תלוי בקניני דירה וחלות שכירות. ועיין ברמב"ם פ"ה מהל' תפילין הי"א שכתב וז"ל המשכיר בית לחבירו על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה וכו' מפני שמזוזה חובת הדר היא ואינה חובת הבית וכו' עכ"ל. וממש"כ "שמזוזה חובת הדר היא ואינה חובת הבית" משמע קצת נמי דהרמב"ם סובר כרש"י דחיוב מזוזה תלוי במעשה דירה בלבד והוי חובת גברא בלבד, דאי בעינן קנין זכות דירה בבית אזי הו"ל חובת הבית, דהקנין שבבית מחייב במזוזה. אמנם יש לדחות דאי מזוזה הוי חובת הבית אזי חיוב מזוזה אינו תלוי בדירה כלל אלא דהבית עצמו טעון מזוזה, קמ"ל דהוי חובת הדר. אולם יתכן דהרמב"ם סובר שחיוב מזוזה תלוי בזכות קנין לדור בבית ולא במעשה דירה בלבד, ודלא כרש"י. ועיין בגמ' יומא דף יא. "ת"ר כל הלשכות שהיו במקדש לא היה להן מזוזה חוץ מלשכת פרהדרין שהיה בה דירה לכה"ג וכו'". ומוכח לכאורה מהגמ' דחיוב מזוזה תלוי במעשה דירה ולא בקניני דירה דלא היה לכה"ג קניני דירה בלשכת פרהדרין.

55 ועוד יש להעיר בדברי הרמב"ם שהביא את ההלכה שהשוכר חייב במזוזה בין בהל' מזוזה פ"ה מהל' סת"ם הי"א ובין בהל' שכירות פ"ו מהל' שכירות ה"ג, וצ"ע מדוע הביא הרמב"ם דין זה פעמיים. ונראה דהרמב"ם סובר דיש ב' דינים בחיוב מזוזה: א חיוב בתורת מצוה, ב חיוב בדיני ממונות, והרמב"ם סובר שהשוכר חייב במזוזה מתרי טעמי - דחייב במצות מזוזה משום דמזוזה חובת הדר היא, וחייב נמי במזוזה משום חובת השוכר בדיני ממונות, וכשאר חיובי ממונות של השוכר כגון לעשות סולם ומרזב ולהטיח את גגו. ולכאורה יתכן נפ"מ בזה לגבי שוכר שהוא קטן שפטור ממצות דמ"מ חייב במזוזה מפאת חובת שוכר בדיני ממונות.

56 והנה בגמ' איתא דהשוכר חייב במעקה, אמנם יש לעיין האם השוכר חייב במעקה משום מצות מעקה או"ד דמצות מעקה חלה על המשכיר, והשוכר חייב רק משום דיני ממונות. ועיין ברמב"ם פ"יא מהל' רוצח ה"א - ה"ג וז"ל מצות עשה לעשות אדם מעקה לגג שנאמר ועשית מעקה לגגיך, וכו' וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר ולא תשים דמים בביתך עכ"ל. ולכאורה לגבי הלאו י"ל דהשוכר קא עבר על הלאו שהוא גורם התקלה שמניח גגו בלי מעקה ולכאורה משום כך חייב השוכר בעשיית מעקה, אמנם יש לעיין מי חייב בעשה לבנות מעקה - השוכר או המשכיר, וברמב"ם פ"ו מהל' שכירות ה"ג כתב להדיא ד"השוכר חייב לעשות מעקה ומזוזה", אמנם יש לעיין האם זהו משום דקעבר על הלאו או"ד דהשוכר חייב נמי בעשה, וצ"ע.

2 משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר בַּמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. וּבִקְדֻשַּׁת שְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן שְׁבִיעִית וּמַעַשְׂרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. לְפִי שֶׁקְּדֻשַּׁת הַמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה וּשְׁכִינָה אֵינָהּ בְּטֵלָה. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר ויקרא כו לא "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" וְאָמְרוּ חֲכָמִים אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹמְמִין בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדִים אֲבָל חִיּוּב הָאָרֶץ בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת אֵינוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּבּוּשׁ רַבִּים וְכֵיוָן שֶׁנִּלְקְחָה הָאָרֶץ מִידֵיהֶם בָּטַל הַכִּבּוּשׁ וְנִפְטְרָה מִן הַתּוֹרָה מִמַּעַשְׂרוֹת וּמִשְּׁבִיעִית שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מִן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עֶזְרָא וְקִדְּשָׁהּ לֹא קִדְּשָׁהּ בְּכִבּוּשׁ אֶלָּא בַּחֲזָקָה שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ וּלְפִיכָךְ כָּל מָקוֹם שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל וְנִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת עֶזְרָא הַשְּׁנִיָּה הוּא מְקֻדָּשׁ הַיּוֹם וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּלְקַח הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ וְחַיָּב בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּרוּמָה:

7 משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

עַכּוּ"ם שֶׁקָּנָה קַרְקַע בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא הִפְקִיעוּהָ מִן הַמִּצְווֹת אֶלָּא הֲרֵי הִיא בִּקְדֻשָּׁתָהּ. לְפִיכָךְ אִם חָזַר יִשְׂרָאֵל וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ אֵינָהּ כְּכִבּוּשׁ יָחִיד אֶלָּא מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וּמֵבִיא בִּכּוּרִים. וְהַכּל מִן הַתּוֹרָה כְּאִלּוּ לֹא נִמְכְּרָה לְעַכּוּ"ם מֵעוֹלָם וְיֵשׁ קִנְיָן לְעַכּוּ"ם בְּסוּרְיָא לְהַפְקִיעַ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת וּמִן הַשְּׁבִיעִית כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

8 גיטין פתח ↗

וּבִשְׁלֹשָׁה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: חַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית – כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָרוֹצֶה לִיכָּנֵס לָהּ בְּטׇהֳרָה – נִכְנָס, וְהַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְּסוּרְיָא –

8 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

אֵין סוֹמְכִין זְקֵנִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ הַסּוֹמְכִין נִסְמְכוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲפִלּוּ הָיוּ הַסּוֹמְכִין בָּאָרֶץ וְהַנִּסְמָךְ חוּצָה לָאָרֶץ אֵין סוֹמְכִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיוּ הַסּוֹמְכִין בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְהַנִּסְמָכִין בָּאָרֶץ. הָיוּ שְׁנֵיהֶם בָּאָרֶץ סוֹמְכִין אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עִם הַסְּמוּכִים בְּמָקוֹם אֶחָד. אֶלָּא שׁוֹלְחִין לוֹ אוֹ כּוֹתְבִין לוֹ שֶׁהוּא סָמוּךְ וְנוֹתְנִין לוֹ רְשׁוּת לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת הוֹאִיל וּשְׁנֵיהֶם בָּאָרֶץ. וְכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם רְאוּיָה לִסְמִיכָה:

8 משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

הַתְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל וַאֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא אֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן. שֶׁאֵין לְךָ תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד וּבִזְמַן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כה ב "כִּי תָבֹאוּ" בִּיאַת כֻּלְּכֶם כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה וּכְמוֹ שֶׁהֵן עֲתִידִין לַחֲזֹר בִּירֻשָּׁה שְׁלִישִׁית. לֹא כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה שְׁנִיָּה שֶׁהָיְתָה בִּימֵי עֶזְרָא שֶׁהָיְתָה בִּיאַת מִקְצָתָן וּלְפִיכָךְ לֹא חִיְּבָה אוֹתָן מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין בְּמַעַשְׂרוֹת שֶׁאֵין חַיָּבִין בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם כִּתְרוּמָה:

10 גיטין פתח ↗

תָּא שְׁמַע: יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּקַח שָׂדֶה מִגּוֹי עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, וְחָזַר וּמְכָרָהּ לוֹ מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ – חַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר, שֶׁכְּבָר נִתְחַיְּיבָה. נִתְחַיְּיבָה – אִין, לֹא נִתְחַיְּיבָה – לָא!

12 גיטין פתח ↗

וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִידֵי מַעֲשֵׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דְּגָנְךָ״ – וְלֹא דְּגַן גּוֹי; אֲבָל אֵין קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לַחְפּוֹר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַה׳ הָאָרֶץ״.

13 משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

14 מנחות פתח ↗

מִדְּרַבָּנַן, גְּזֵירָה מִשּׁוּם בַּעֲלֵי כִיסִים.

15 משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

17 משנה תורה, הלכות מעשרות פתח ↗

הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעֲשֵׂר וּפְדָאָן וְאַחַר שֶׁפְּדָאָן הִגִּיעוּ חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר. וְאִם בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וְהֵם בְּיַד הַגִּזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן פְּטוּרִין:

18 גיטין פתח ↗

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: ״דְּגָנְךָ״ – וְלֹא דְּגַן גּוֹי, וּמָר סָבַר: דִּיגּוּנְךָ, וְלֹא דִּיגּוּן גּוֹי.

21 משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

פֵּרוֹת הָעַכּוּ"ם שֶׁגָּדְלוּ בְּקַרְקַע שֶׁקָּנָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אִם נִגְמְרָה מְלַאכְתָּם בְּיַד עַכּוּ"ם וּמֵרְחָן הָעַכּוּ"ם פְּטוּרִין מִכְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר דברים יח ד "דְּגָנְךָ" וְלֹא דְּגַן עַכּוּ"ם. וְאִם לְקָחָן יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּתְלְשׁוּ קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן וּגְמָרָן יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין בַּכּל מִן הַתּוֹרָה. וּמַפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמוֹכְרָהּ לַכֹּהֵן. וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן הִיא שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לַלֵּוִי בְּמַעֲשֵׂר וְלַכֹּהֵן בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר אֲנִי בָּאתִי מִכֹּחַ אִישׁ שֶׁאֵין אַתֶּם יְכוֹלִין לִטּל מִמֶּנּוּ כְּלוּם. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ לֹא יִתֵּן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן כִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר במדבר יח כו "כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר" טֶבֶל שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל אַתָּה מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. אֲבָל טֶבֶל שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִן הָעַכּוּ"ם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לַכֹּהֵן הַתְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁהִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ אֶלָּא מוֹכְרָהּ לַכֹּהֵן וְלוֹקֵחַ דָּמֶיהָ:

22 משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

מָכַר עַכּוּ"ם לְיִשְׂרָאֵל פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וּמֵרְחָן הָעַכּוּ"ם בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל אֵינָן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. הוֹאִיל וּבָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת בִּרְשׁוּת עַכּוּ"ם וּמֵרְחָן הָעַכּוּ"ם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל:

23 משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פתח ↗

אֵימָתַי מַפְרִישִׁין חַלָּה. כְּשֶׁיִּתֵּן אֶת הַמַּיִם וְיִתְעָרֵב הַקֶּמַח בְּמַיִם מַפְרִישׁ הַחַלָּה מִתְּחִלַּת דָּבָר שֶׁנִּלּוֹשׁ שֶׁנֶּאֱמַר במדבר טו כ "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם". וְהוּא שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר שָׁם בָּעֲרֵבָה קֶמַח שֶׁלֹּא נִתְעָרֵב בַּמַּיִם שִׁעוּר עֹמֶר. וְאִם אָמַר הֲרֵי זֶה חַלָּה עַל הָעִסָּה וְעַל הַשְּׂאוֹר וְעַל הַקֶּמַח שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר וְלִכְשֶׁתֵּעָשֶׂה כֻּלָּהּ עִסָּה אַחַת תִּתְקַדֵּשׁ זוֹ שֶׁבְּיָדוֹ לְשֵׁם חַלָּה הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

25 משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

25 משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פתח ↗

הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לְעַכּוּ"ם וְחָזַר וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה מֵבִיא מִמֶּנָּה בִּכּוּרִים מִן הַתּוֹרָה. שֶׁאֵינָהּ נִפְקַעַת מִן הַמִּצְוָה בְּקִנְיַן הָעַכּוּ"ם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

27 משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

29 משנה תורה, הלכות מעשרות פתח ↗

30 משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

פֵּרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּצְאוּ חוּצָה לָאָרֶץ פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה וּמִן הַתְּרוּמוֹת וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר במדבר טו יח "אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה". שָׁמָּה אַתֶּם חַיָּבִין בְּחוּצָה לָאָרֶץ פְּטוּרִין. וְאִם יָצְאוּ לְסוּרְיָא חַיָּבִין מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ חַיָּבִין בְּחַלָּה שֶׁנֶּאֱמַר שָׁמָּה. שָׁמָּה אַתֶּם חַיָּבִין בֵּין בְּפֵרוֹת הָאָרֶץ בֵּין בְּפֵרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ. וְאִם נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר בְּיַד יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ חַיָּבִין בְּמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם:

37 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

44 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וּנְטָעָהּ אִם הָיְתָה שָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לִטַּע אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשָׂדֶה זוֹ לִטְּעָהּ וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַשָּׂדֶה. וְאִם אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִטַּע שָׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה: אָמַר לוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה עֲקֹר אִילָנְךָ וְלֵךְ שׁוֹמְעִים לוֹ. אָמַר הַנּוֹטֵעַ הֲרֵינִי עוֹקֵר אִילָנִי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁמַּכְחִישׁ אֶת הַקַּרְקַע: הַחֲצֵרוֹת הֲרֵי הֵן רְאוּיִין לְבִנְיָן וּלְהוֹסִיף בָּהֶן בָּתִּים וַעֲלִיּוֹת. לְפִיכָךְ הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁהַבּוֹנֶה בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ הֲרֵי זֶה כְּנוֹטֵעַ שָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לִטַּע וְשָׁמִין לוֹ כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּבִנְיָן זֶה לִבְנוֹתוֹ. וְהוּא שֶׁיִּבְנֶה בִּנְיָן הַמּוֹעִיל הָרָאוּי לְאוֹתָהּ חָצֵר כְּמִנְהַג אוֹתוֹ מָקוֹם: הַיּוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ בִּרְשׁוּת אֲפִלּוּ נָטַע שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִטַּע שָׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. שֶׁאִם הָיְתָה הַהוֹצָאָה יֶתֶר עַל הַשֶּׁבַח נוֹטֵל הַהוֹצָאָה וְאִם הַשֶּׁבַח יֶתֶר עַל הַהוֹצָאָה נוֹטֵל הַשֶּׁבַח. וּבַעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ וְהַשֻּׁתָּף בְּשָׂדֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בָּהּ כְּיוֹרֵד בִּרְשׁוּת הֵן וְשָׁמִין לָהֶם וְיָדָם עַל הָעֶלְיוֹנָה: הַיּוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְנָטַע אוֹ בָּנָה וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעַל הַשָּׂדֶה וְהִשְׁלִים הַבִּנְיָן אוֹ שֶׁשָּׁמַר הַנְּטִיעוֹת וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁמַּרְאִין שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה לְמַה שֶּׁעָשָׂה זֶה וּבִרְצוֹנוֹ בָּא הַדָּבָר שָׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה: הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ חֻרְבָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וּבְנָאָהּ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת שָׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וְאִם אָמַר בַּעַל הַבִּנְיָן עֵצַי וַאֲבָנַי אֲנִי נוֹטֵל. בַּבַּיִת שׁוֹמְעִין לוֹ. בַּשָּׂדֶה אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁמַּכְחִישׁ אֶת הַקַּרְקַע. אָמַר לוֹ בַּעַל הַקַּרְקַע טֹל מַה שֶּׁבָּנִיתָ שׁוֹמְעִין לוֹ:

45 משנה תורה, הלכות שכנים פתח ↗

שָׁטַף נָהָר אֶת זֵיתָיו וּשְׁתָלָם בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְאָמַר הַלָּה זֵיתַי אֲנִי נוֹטֵל אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ מִשּׁוּם יִשּׁוּב הָאָרֶץ אֶלָּא יַעַמְדוּ בִּמְקוֹמָן. וְאִם עֲקָרָן הַנָּהָר בְּגוּשֵׁיהֶן כְּשֶׁשְּׁתָלָן יַחְלְקוּ הַפֵּרוֹת בַּעַל הַשָּׂדֶה עִם בַּעַל הַזֵּיתִים כָּל שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּלְאַחַר שָׁלֹשׁ הַכּל לְבַעַל הַשָּׂדֶה. וְאִם לֹא נֶעֶקְרוּ בְּגוּשֵׁיהֶן הַכּל לְבַעַל הַקַּרְקַע מִיָּד:

46 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

כָּל שֶׁשָּׁמִין לוֹ וְנוֹטֵל שֶׁטָּעַן בַּעַל הַשָּׂדֶה וְאָמַר נָתַתִּי וְהַיּוֹרֵד לַשָּׂדֶה אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי. הַיּוֹרֵד נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ כְּלוּם וְנוֹטֵל שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִין לְבַעַל הַשָּׂדֶה עֲדַיִן לֹא שָׁמוּ לְךָ וְלֹא יָדַעְתָּ כַּמָּה אַתָּה חַיָּב לִתֵּן הֵיאַךְ נָתַתָּ. אֲבָל אִם שָׁמוּ לוֹ וְאָמְרוּ לְבַעַל הַשָּׂדֶה תֵּן לוֹ וְאָמַר נָתַתִּי אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִשְׁבַּע הַיּוֹרֵד הֲרֵי בַּעַל הַשָּׂדֶה נֶאֱמָן וְיִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁנָּתַן וְיִפָּטֵר. שֶׁהַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ:

50 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּשְׂכִּיר יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ וְלֹא הַשּׂוֹכֵר יָכוֹל לָצֵאת עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ מִקֹּדֶם. אִם הוּקְרוּ הַבָּתִּים יֵשׁ לַמַּשְׂכִּיר לְהוֹסִיף עָלָיו וְלוֹמַר לַשּׂוֹכֵר אוֹ שְׂכֹר בְּשָׁוֶה עַד שֶׁתִּמְצָא אוֹ תֵּצֵא. וְכֵן אִם הוּזְלוּ הַבָּתִּים יֵשׁ לַשּׂוֹכֵר לִפְחוֹת הַשָּׂכָר וְלוֹמַר לַמַּשְׂכִּיר אוֹ הַשְׂכֵּר לִי כְּשַׁעַר שֶׁל עַתָּה אוֹ הֲרֵי בֵּיתְךָ לְפָנֶיךָ. נָפַל בֵּית הַמַּשְׂכִּיר שֶׁהָיָה דָּר בּוֹ הֲרֵי זֶה יֵשׁ לוֹ לְהוֹצִיא הַשּׂוֹכֵר מִבֵּיתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ אֵינוֹ בְּדִין שֶׁתִּהְיֶה אַתָּה יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי עַד שֶׁתִּמְצָא מָקוֹם וַאֲנִי מֻשְׁלָךְ בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין אַתָּה בַּעַל זְכוּת בְּבַיִת זֶה יוֹתֵר מִמֶּנִּי:

55 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ דְּלָתוֹת וְלִפְתֹּחַ לוֹ הַחַלּוֹנוֹת שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ וּלְחַזֵּק אֶת הַתִּקְרָה וְלִסְמֹךְ אֶת הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה וְלַעֲשׂוֹת נֶגֶר וּמַנְעוּל וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ מִדְּבָרִים שֶׁהֵן מַעֲשֵׂה אֻמָּן וְהֵם עִקָּר גָּדוֹל בִּישִׁיבַת הַבָּתִּים וְהַחֲצֵרוֹת. הַשּׂוֹכֵר חַיָּב לַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה וּמְזוּזָה וּלְתַקֵּן מְקוֹם הַמְּזוּזָה מִשֶּׁלּוֹ. וְכֵן אִם רָצָה לַעֲשׂוֹת סֻלָּם אוֹ מַרְזֵב אוֹ לְהָטִיחַ גַּגּוֹ הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה מִשֶּׁל עַצְמוֹ:

« רשימות שיעורים על בבא מציעא ק׳ ×¢×´× רשימות שיעורים על בבא מציעא ק״ב ×¢×´× »