רשימות שיעורים על בבא מציעא ק״ב

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת בבא מציעא, תשע"ו

« רשימות שיעורים על בבא מציעא ק״א ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא מציעא ק״ג ×¢×´× »

1 בבא מציעא פתח ↗

בְּגוּבְתָּא דְּקַנְיָא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ – עַל הַשּׂוֹכֵר לַעֲשׂוֹת לוֹ מְזוּזָה, וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא – לֹא יִטְּלֶנָּה בְּיָדוֹ וְיֵצֵא. וּמִנׇּכְרִי, נוֹטְלָהּ בְּיָדוֹ וְיוֹצֵא. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנְּטָלָהּ בְּיָדוֹ וְיָצָא, וְקָבַר אִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָּנָיו. מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אַרֵישָׁא. הַזֶּבֶל שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאֵין לַשּׂוֹכֵר אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וּמִן הַכִּירַיִם בִּלְבַד. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּחָצֵר דַּאֲגִירָא לֵיהּ לְשׂוֹכֵר וְתוֹרֵי דְּשׂוֹכֵר – אַמַּאי שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת? אֶלָּא בְּחָצֵר דְּלָא אֲגִירָא לְשׂוֹכֵר וְתוֹרֵי דְּמַשְׂכִּיר, פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא: בְּחָצֵר דְּמַשְׂכִּיר, וְתוֹרֵי דְּאָתוּ מֵעָלְמָא קָמוּ בַּהּ. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. מֵיתִיבִי: אִם אָמַר ״כׇּל מְצִיאוֹת שֶׁיָּבֹאוּ לְתוֹכוֹ הַיּוֹם תִּקְנֶה לִי חֲצֵרִי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאִם אִיתָא לְהָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, אַמַּאי לֹא אָמַר כְּלוּם? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת. אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא: יָצָא לוֹ שֵׁם מְצִיאָה בָּעִיר – דְּבָרָיו קַיָּימִין. וְאִי בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, כִּי יָצָא לוֹ שֵׁם מְצִיאָה בָּעִיר, מַאי הָוֵי? כֵּיוָן דְּיָצָא לוֹ שֵׁם מְצִיאָה בָּעִיר – מִיבְדָּל בְּדִילִי אִינָשֵׁי מִינַּהּ, וְהָוְיָא לַהּ כְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. מֵיתִיבִי: זֶבֶל הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וּמִן הַכִּירַיִם וְהַקּוֹלֵט מִן הָאֲוִיר – הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, וְשֶׁבָּרֶפֶת וְשֶׁבֶּחָצֵר – שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם אִיתָא לְהָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, קוֹלֵט מֵאֲוִיר אַמַּאי הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ? אֲוִיר חֲצֵרוֹ הוּא! אָמַר אַבָּיֵי: בְּמַדְבִּיק כְּלִי בְּשׁוּלֵי פָרָה. רָבָא אָמַר: אֲוִיר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ – לָאו כְּמוּנָּח דָּמֵי. וּמִי פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרָבָא? וְהָא מִיבְעֵי בָּעֵי לַהּ, דְּבָעֵי רָבָא: זָרַק אַרְנָקִי בְּפֶתַח זֶה וְיָצָאתָה בְּפֶתַח זֶה, מַהוּ? אֲוִיר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ כְּמוּנָּח דָּמֵי, אוֹ לָאו כְּמוּנָּח דָּמֵי? הָתָם לָא מַיפְסֵק וְלָא מִידֵּי, הָכָא מַיפְסֵק כְּלִי. וְשֶׁבָּרֶפֶת וְשֶׁבֶּחָצֵר, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. תַּרְתֵּי? אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: וְשֶׁבָּרֶפֶת שֶׁבֶּחָצֵר – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אָמַר רַב אָשֵׁי, זֹאת אוֹמֶרֶת: הַמַּשְׂכִּיר חֲצֵירוֹ סְתָם – לֹא הִשְׂכִּיר רֶפֶת שֶׁבָּהּ. מֵיתִיבִי: יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּיה חַיָּיבוֹת בְּשִׁילּוּחַ, וַאֲסוּרוֹת בְּגָזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וְאִם אִיתָא לְהָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. קְרִי כָּאן ״כִּי יִקָּרֵא״ – פְּרָט לִמְזוּמָּן! אָמַר רָבָא: בֵּיצָה בִּיצִיאַת רוּבָּהּ הוּא דְּאִיחַיַּיבָה לַהּ בְּשִׁילּוּחַ, וּמִיקְנָא לָא קַנְיָא עַד דְּנָפְלָה לַחֲצֵרוֹ, וְכִי קָתָנֵי ״חַיָּיבוֹת בְּשִׁילּוּחַ״ – מִקַּמֵּי דְּתִיפּוֹל לַחֲצֵירוֹ. אִי הָכִי, אַמַּאי אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם גָּזֵל! אַאִמָּן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם אַבֵּיצִים, וּמִדְּנָפֵיק רוּבַּהּ דַּעְתֵּיהּ עִילָּוַהּ. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָסוּר לִזְכּוֹת בַּבֵּיצִים כׇּל זְמַן שֶׁהָאֵם רוֹבֶצֶת עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם״ וַהֲדַר ״אֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ״. אֲפִילּוּ תֵּימָא דִּנְפַלָה לַהּ לַחֲצֵרוֹ, כֹּל הֵיכָא דְּאִיהוּ מָצֵי זָכֵי לֵיהּ – חֲצֵרוֹ זָכְיָא לֵיהּ, וְכֹל הֵיכָא דְּאִיהוּ לָא מָצֵי זָכֵי לֵיהּ – חֲצֵרוֹ נָמֵי לָא זָכְיָא לֵיהּ. אִי הָכִי: אֲסוּרוֹת בְּגָזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם? אִי דְּשַׁלְּחַהּ – גָּזֵל מְעַלְּיָא הוּא, אִי דְּלָא שַׁלְּחַהּ – הָא בָּעֵי שַׁלּוֹחַהּ! בְּקָטָן דְּלָאו בַּר שִׁילּוּחַ הוּא. קָטָן בַּר דַּרְכֵי שָׁלוֹם הוּא? הָכִי קָאָמַר: אָבִיו שֶׁל קָטָן חַיָּיב לְהַחְזִיר לוֹ מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. מַתְנִי׳ הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ לְשָׁנָה, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה – נִתְעַבְּרָה לַשּׂוֹכֵר. הִשְׂכִּיר לוֹ לָחֳדָשִׁים, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה – נִתְעַבְּרָה לַמַּשְׂכִּיר. מַעֲשֶׂה בְּצִיפּוֹרִי בְּאֶחָד שֶׁשָּׂכַר מֶרְחָץ מֵחֲבֵירוֹ בִּשְׁנֵים עָשָׂר זָהָב לְשָׁנָה, מִדִּינַר זָהָב לְחֹדֶשׁ,

2 רש"י פתח ↗

ותורי דמשכיר - דכיון דלא אוגריה ליה. מסתמא דתורי דמשכיר הוו בה:

2 מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר וכו'. במה דברים אמורים שהיו הבהמות שעשו הזבל וכו' עד אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים. בהשגות א"א דבר זה אינו מחוור שהרי בגמרא העמידוה בחצר דמשכיר ושוורים דאתו מעלמא פי' חצר דמשכיר דלא אגירא לשוכר מכלל דאי אגירא ליה וכו'. ובגמ' דף ק"א ע"ב שנינו במשנה בהשואל והזבל של בעל הבית ואיתמר עלה בגמרא במאי עסקינן אילימא בחצר דאגירא ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בעל הבית ואלא בחצר דלא אגירא ליה לשוכר ותורי דמשכיר הא נמי פשיטא לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא וקמו ביה מסייע ליה לרבי יוסי בר חנינא דאמר וכו' חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ע"כ ופירש רבינו בחצר דמשכיר אע"פ שהיא שכורה ביד השוכר כיון שהיא של משכיר והשוורים מעלמא הזבל של משכיר וזהו שלא הקשו אמאי של בעל הבית אלא בחצר דשוכר ותורי דשוכר אבל בתורי דעלמא אע"פ שחצר שכורה ביד שוכר לא הקשו אמאי של בעל הבית. והר"א ז"ל פירש בחצר דמשכיר שלא השכיר החצר פי' שלא השכיר החצר לשוכר לעשות בה חפציו אלא ליכנס בה לביתו וזה דעת רש"י ז"ל וזה לשונו בחצר דמשכיר שלא השכיר החצר ותורי דאתו מעלמא וסתם גללים אפקורי מפקרי להו בעלים וקניא ליה חצירו ואפילו קידם השוכר והגביהן לא זכה בהן ע"כ. וקצת נראה כפירוש רבינו ממה ששינו הלשון ואמרו בחצר דמשכיר ולא אמרו בחצר דלא אגירא ליה לשוכר:

3 בבא מציעא פתח ↗

4 בבא מציעא פתח ↗

5 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

קולט מן האויר אמאי הרי אלו שלו - תימה ואי ליתא דרבי יוסי אמאי שבחצר של בעה"ב:

6 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

זכתה לו - נראה אע"ג דלא אמר זכתה לי דזכתה לו כדאמרי' לעיל בבא מציעא דף י. אי תקון רבנן דלקני כי לא אמר מאי הוי ואין לומר דהתם היינו משום דנפל לו עליה דגלי בדעתיה שרוצה לקנות אבל הכא מי יימר דרוצה לקנות דאדרבה משמע לעיל דאי לא נפל קנה טפי ואע"ג דלא אמר אקני ועוד דאמר רבי יוסי בר' חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלמא אע"ג דלא אמר קני והכא נקט משום סיפא דאפילו אמר כיון דרץ כדרכו לא קני:

7 בבא מציעא פתח ↗

8 בבא מציעא פתח ↗

9 בבא מציעא פתח ↗

10 בבא מציעא פתח ↗

11 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

אאמן - כלומר גזל דדרכי שלום אפילו אאמן נמי קאמר דדעתו של בעל השובך עליהם דבטוח הוא דחוזרים למקומן לערב:

12 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

דשתיך - וא"ת וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל וכן מוכח לקמן עמוד ב דתנן מצא בחנות ובשולחנות הרי אלו שלו ואין חצירו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא וכן לקמן בבא מציעא דף כז. דקאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר דאז הוי שלו ולא אמרי' דקנה אותם תגר כשהיה ברשותו:

13 בבא מציעא פתח ↗

וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְלִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, וְאָמְרוּ: יַחְלוֹקוּ אֶת חֹדֶשׁ הָעִיבּוּר. גְּמָ׳ מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?! חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: וְאִם אָמַר לוֹ בִּשְׁנֵים עָשָׂר זְהוּבִים לְשָׁנָה מִדִּינַר זָהָב לְחֹדֶשׁ – יַחְלוֹקוּ. וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּצִיפּוֹרִי בְּאֶחָד שֶׁשָּׂכַר מֶרְחָץ מֵחֲבֵירוֹ בִּשְׁנֵים עָשָׂר זְהוּבִים לְשָׁנָה מִדִּינַר זָהָב לְחֹדֶשׁ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְלִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, וְאָמְרוּ: יַחְלוֹקוּ אֶת חֹדֶשׁ הָעִיבּוּר. אָמַר רַב: אִי הֲוַאי הָתָם, הֲוָה יָהֵיבְנָא לֵיהּ כּוּלֵּיהּ לְמַשְׂכִּיר. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? ״תְּפוֹס לָשׁוֹן אַחֲרוֹן״! הָא אָמַר רַב חֲדָא זִימְנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא, אָמְרִי בֵּי רַב: ״אִסְתֵּירָא מְאָה מָעֵי״ – מְאָה מָעֵי. ״מְאָה מָעֵי אִסְתֵּירָא״ – אִסְתֵּירָא. אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ, קָמַשְׁמַע לַן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּבָא בְּאֶמְצַע חֹדֶשׁ עָסְקִינַן. אֲבָל בָּא בִּתְחִלַּת חֹדֶשׁ – כּוּלֵּיהּ לְמַשְׂכִּיר, בָּא בְּסוֹף חֹדֶשׁ – כּוּלֵּיהּ לְשׂוֹכֵר. מִי אָמַר שְׁמוּאֵל לָא אָמְרִינַן ״תְּפוֹס לָשׁוֹן אַחֲרוֹן״? וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כּוֹר בִּשְׁלֹשִׁים אֲנִי מוֹכֵר לָךְ – יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ אֲפִילּוּ בִּסְאָה אַחֲרוֹנָה! כּוֹר בִּשְׁלֹשִׁים, סְאָה בְּסֶלַע אֲנִי מוֹכֵר לָךְ – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה. הָתָם טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דְּתָפֵיס, הָכָא נָמֵי קָא תָפֵיס. וְרַב נַחְמָן אָמַר: קַרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ קַיֶּימֶת. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן – ״תְּפוֹס לָשׁוֹן אַחֲרוֹן״, הַיְינוּ דְּרַב? אַף עַל גַּב דְּאָפֵיךְ מֵיפָךְ. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי יַנַּאי: שׂוֹכֵר אָמַר נָתַתִּי, וּמַשְׂכִּיר אָמַר לֹא נָטַלְתִּי – עַל מִי לְהָבִיא רְאָיָה? אֵימַת? אִי בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ – תְּנֵינָא, אִי לְאַחַר זְמַנּוֹ – תְּנֵינָא. דִּתְנַן: מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדָּה, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁלֹּא נִפְדָּה. לָא צְרִיכָא: בְּיוֹמָא דְּמִשְׁלַם זִמְנֵיהּ. מִי עֲבִיד אִינִישׁ דְּפָרַע בְּיוֹמָא דְּמִשְׁלַם זִמְנֵיהּ, אוֹ לָא? אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן, תְּנֵיתוּהָ:

14 רש"י פתח ↗

בסוף החדש כולו לשוכר - העמד ממון על חזקתו:

15 בבא מציעא פתח ↗

16 בבא מציעא פתח ↗

16 בבא בתרא פתח ↗

מַתְנִי׳ ״בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לָךְ – מִדָּה בְּחֶבֶל״, פִּיחֵת כׇּל שֶׁהוּא – יְנַכֶּה, הוֹתִיר כׇּל שֶׁהוּא – יַחֲזִיר. וְאִם אָמַר: ״הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר״, אֲפִילּוּ פִּיחֵת רוֹבַע לִסְאָה, אוֹ הוֹתִיר רוֹבַע לִסְאָה – הִגִּיעוֹ. יוֹתֵר מִכָּאן, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן.

17 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

בחזקת שלא נפדה - וא"ת לאביי דאמר בפרק השותפים ב"ב דף ה. ושם ד"ה ובא עביד איניש דפרע בגו זמניה אמאי הוי בחזקת שלא נפדה וי"ל דהתם הוי טעמא כי היכי דלא לטרדן והא לא שייך בפדיון הבן שיכול ליתן לאיזה כהן שירצה אבל קשה דא"כ היכי מייתי הכא מיניה ראיה לשוכר דשייך טעמא דלא לטרדן אלא יש לומר דלהכי הוי בחזקת שלא נפדה לפי שירא שימות הבן או יתעכלו המעות תוך שלשים דאין בנו פדוי כדאמר רבא בפרק יש בכור בכורות דף מט. ושם ושוכר נמי ירא להקדים השכר פן יפול הבית או יפול ביתו של משכיר עצמו ויוציאנו דאמר ליה לא עדיפת מנאי כדאמרינן לעיל בבא מציעא דף קא::

18 בבא מציעא פתח ↗

1 גמ'. הזבל של בעל הבית ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים. במאי עסקינן אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בעה"ב, אלא בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא, לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא וכו'.

2 וברש"י ד"ה בחצר דמשכיר וד"ה ותורי וכו' פירש וז"ל שלא השכיר את החצר ותורי דאתו מעלמא וסתם גללים אפקורי מפקירינהו בעלים וקניא ליה חצירו ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן עכ"ל. ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' שכירות ה"ה שכתב וז"ל הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מטפל בו להוציאו וכו' במה דברים אמורים בשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם הבהמה של אחרים הזבל של בעל החצר, שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א דבר זה אינו מחוור שהרי בגמ' העימדוה בחצר דמשכיר ושוורים דאתו מעלמא פ' חצר דלא אגירא לשוכר, מכלל דאי אגירא ליה כדידיה דמי וקניא ליה מידי דהוה אשוכר את מקומו עכ"ל. ובמגיד משנה שם ביאר דהראב"ד מפרש את הגמ' כרש"י דמיירי בחצר של המשכיר שלא השכירה לשוכר ומשו"ה המשכיר קונה את הגללים שבאו מתורי דעלמא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואילו הרמב"ם פירש דמיירי בחצר של המשכיר שהשכירה לשוכר, ואע"פ שהיא שכורה ביד השוכר מכיון שהגללים הם משוורים דאתו מעלמא קונה המשכיר - דהמשכיר קונה מן ההפקר. ומבואר דנחלקו בדין שדה המושכרת האם המשכיר קונה מן ההפקר או השוכר, וצ"ב ביסוד פלוגתתם. ולכאורה היה נראה לפרש דנחלקו בדין קנין חצר האם הבעלים קונים ע"י החצר - דהיינו שהבעלים תופסים את החפץ בחצר וקונים את החפץ עי"ז שתופסים את החפץ ע"י החצר, או"ד דחל קנין חצר ממילא עבור הבעלים, והחצר היא שפועלת את חלות הקנין, די"ל דרש"י והראב"ד ס"ל דחל קנין ע"י תפיסת הבעלים, ומשו"ה ס"ל דהשוכר קונה מן ההפקר דמכיון שהוא זה שמשתמש ודר בחצר חשיב כאילו הוא תופס את החפץ שבתוך החצר ולכן השוכר הוא זה שקונה מההפקר. משא"כ הרמב"ם סובר דחל קנין חצר מאליה עבור הבעלים, ומשו"ה ס"ל דקונה המשכיר שהוא הבעלים של החצר.

3 ועיין בש"ך חו"מ סימן שי"ג ס"ק ד' שהקשה דבגמ' דף יא. - יא ב איתא "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה אמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו ומקומו מושכר לו", ומבואר להדיא בגמ' דהשוכר קונה מדין קנין חצר בחצר המושכרת לו, וצ"ע בשיטת הרמב"ם. ותירץ הש"ך דדעת אחרת מקנה לו שאני, דכשיש דעת אחרת המקנה את החפץ לשוכר לבדו אזי קונה השוכר, והתם מיירי בדעת אחרת מקנה לשוכר ומשו"ה קונה השוכר. ונל"ב דלעולם החצר קונה להמשכיר והא דחל קנין מתנה לשוכר הוא משום דהמשכיר הקנה לשוכר את זכות קנין של החצר לענין מתנה, דחלק מהשכירות של החצר היינו שקנה השוכר את זכות הקנין דחצר. משא"כ לענין קנין מציאות מן ההפקר לא הקנה המשכיר לשוכר את זכות קנין של החצר, ומשו"ה המשכיר הוא זה שקונה מן ההפקר.

4 ועוד נראה לבאר שיטת הרמב"ם והש"ך על פי יסוד הגר"ח זצ"ל שקבע שבשכירות קנין הגוף לפירות שייך למשכיר ואילו לשוכר חל קנין פירות דעלמא. ולפי"ז י"ל שעצם החצר קנוי למשכיר ואילו ההשתמשות שבחצר קנויה לשוכר. ויוצא שמצד הקנין שבגופו של החצר, החצר תפוס למשכיר. ומאידך, מצד ההשתמשות שבחצר, השוכר הוי התופס. ולכן החפצא דהקנין תפוס בחצר בין למשכיר ובין לשוכר. ובתרתי דסתרי הזה שבין המשכיר לבין השוכר, תפיסת המשכיר אלימתא, שהרי הוא המוחזק בעצם גופו של החצר. ואילו תפיסת השוכר גריעה וחלשה כלפי תפיסת המשכיר בגוף החצר. ולפיכך החצר תופס דבר הפקר וקונהו למשכיר ולא לשוכר. ואילו כשיש דעת אחרת שמקנה את החפצא לשוכר אזי השוכר קונהו משום שעכ"פ מוחזק הוא ותפוס בחצר מצד ההשתמשות, ודעת האחרת התכוונה להקנות את החפצא לשוכר ולעשות אותו לבדו התופס בחפצא ולהקנותו לו ולא למשכיר.

5 גמ'. מיתבי זבל היוצא מן התנור ומן הכירים והקולט מן האויר הרי אלו שלו ושברפת ושבחצר של בעל הבית ואם איתא לדר' יוסי בר' חנינא דאמר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו קולט מאויר אמאי הרי אלו שלו אויר חצירו הוא. אמר אביי במדביק כלי בשולי פרה. ובתוס' ד"ה קולט הקשו דצ"ע דאי לא ס"ל כר' יוסי בר' חנינא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אמאי קיי"ל דהזבל שבחצר לבעל הבית. ובשיטמ"ק כתב בשם הראב"ד וז"ל דמדקאמר רבי יוסי קונה לו שלא מדעתו משמע קונה לו לגמרי, וכאלו היא מדעתו, ואלו מדעתו קיי"ל דאויר חצר כחצר דמי וכו ואם כן קולט מאויר אמאי שלו, אלמא שלא מדעתו לא קניא לגמרי וכו' עכ"ל. ומבואר דהראב"ד מפרש דהגמ' מק' דאי ס"ל כר' יוסי בר' חנינא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אזי אף אויר חצירו נמי קונה לו, וצ"ע מדוע קונה השוכר הזבל באויר. אמנם אפילו אי לא ס"ל כר' יוסי בר' חנינא מ"מ ניחא הא דעצם החצר קונה לבעל הבית ומשו"ה לא מקשינן אמאי הזבל שבחצר לבעל הבית. ודבריו צ"ע דאי לא ס"ל כר' יוסי בר' חנינא א"כ אמאי תיקני לו החצר עצמה שלא מדעתו, ומהו המקום לחלק בין אויר החצר לחצר עצמה.

6 והנה עיין במשנה לעיל דף יא. "ראה אותן רצין אחר מציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו. היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין ואמר זכתה לי שדי לא אמר כלום". ועיין בתוס' שם ד"ה זכתה שנקטו דאף אם לא אמר זכתה לי שדי קנה דקיי"ל כר' יוסי בר' חנינא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ומוכח דאע"פ שלא אמר קנה. אמנם יעויין ברמב"ם פי"ז מהל' גזילה ה"ח וז"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר. במה דברים אמורים בחצר המשתמרת אבל בשדה וגנה וכיוצא בהן אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי זכה בה. ואם אינו עומד שם או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם מחלק בין שדה המשתמרת לשדה שאינה משתמרת, דבשדה המשתמרת קונה אף אם לא עמד בצדה ולא אמר "תזכה לי שדי", משא"כ בשדה שאינה משתמרת בעינן שיעמוד לצד השדה ושיאמר "זכתה לי שדי" ואל"ה לא קנה. ושיטת הרמב"ם צ"ע דאי קיי"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו מדוע ס"ל דבחצר שאינה משתמרת צריך בעל החצר לעמוד בצד חצירו ולומר תיקני לי שדי.

7 ונראה דהרמב"ם סובר דיש חילוק בין קנין חצר בחצר המשתמרת לקנין בחצר שאינה משתמרת, וס"ל דיש ב' דינים בקנין חצר - דבחצר המשתמרת החצר קונה מאליה עבור הבעלים וליכא מעשה קנין מצד הבעלים, ואילו בחצר שאינה משתמרת הבעלים קונים ע"י החצר, וחל מעשה קנין לבעלים ע"י החצר. ומשו"ה בחצר שאינה משתמרת בעינן שיעמוד הבעלים בצדה ושיאמר "זכתה לי שדי" דע"י שהבעלים עומדים בצד החצר חל שמירת החפץ בתוך החצר ובאמירת "זכתה לי שדי" חל דעת קנין ובכך קונים הבעלים את החפץ ע"י החצר. משא"כ בחצר המשתמרת החצר תופסת את החפץ שבתוכה עבור הבעלים והחצר קונה מאליה לבעלים אף שלא מדעתם. אולם בחצר שאינה משתמרת אין החצר מצד עצמה תופסת את החפץ, אלא הבעלים תופסים את החפץ ע"י ששומרים את החפץ בתוך החצר, ומשו"ה בעינן דעת בעלים לפעול את הקנין, דהבעלים תופסים וקונים את החפץ ע"י ששומרים את החפץ בחצר. ולפי"ז יש לבאר דברי הראב"ד בסוגיין, דס"ל דאי לא קיי"ל כר' יוסי בר' חנינא אזי אויר החצר קונה רק מדעתו אמנם החצר עצמה שפיר קונה שלא מדעתו - משום די"ל דשאני הקנין שבאויר מהקנין דחצר עצמה, די"ל דהקנין באויר החצר חל ע"י הגברא דהיינו דנחשב כאילו הגברא תופס את החפץ באויר כדי לקנותו, ואין עצם אויר החצר קונה מאליו, ומשו"ה לא חל הקנין אלא מדעתו - דאזי חלה תפיסת הגברא בחפץ. משא"כ בקנין של החצר עצמה דאפילו שלא מדעתו חלה תפיסת החפץ בחצר עצמה, והחצר עצמה פועלת הקנין מאליה, ומשו"ה החצר קונה לו אף שלא מדעתו, אבל אין החצר עצמה תופסת וקונה מאליה באויר החצר אא"כ ס"ל כר' יוסי בר' חנינא.

8 ובביאור המחלוקת בין תוס' והרמב"ם האם צריך לעמוד בצד שדהו וגם לומר "זכתה לי שדי" נראה דתוס' ס"ל דאם הבעלים עומדים בצד השדה אזי משווים ליה לחצר המשתמרת ותו לא צריך לומר "זכתה לי שדי" דקיי"ל בחצר המשתמרת דקונה לו שלא מדעתו משום דהחצר עצמה תופסת החפץ וקונה מאליה עבור הבעלים. משא"כ הרמב"ם סובר דאם השדה אינה משתמרת מצד עצמה תו לא מהני מידי שיחול תפיסת החצר עצמה, ואין הקנין חל מאליו ע"י החצר עצמה אלא שחל הקנין ע"י תפיסת הבעלים, עי"ז שהבעלים שומרים את החפץ בחצר, ומשו"ה בעינן שיעמדו הבעלים בצד החצר ושיאמרו "זכתה לי שדי", דבעינן דעת לזכות להחיל תפיסת הבעלים ומעשה קנין של הבעלים. ועוד יתכן לפרש דתוס' ס"ל דכשעומד בצד שדהו חל קנין ע"י תפיסת הבעלים ואעפ"כ ס"ל דאינו צריך לומר "תזכה לי חצרי" דקנין שחל ע"י תפיסת הבעלים נמי לא צריך דעת.

9 ובסוגיין לעיל איתא דף קב. "מיתיבי אם אמר כל מציאות שיבאו לתוכו היום תקנה לי חצרי לא אמר כלום ואם איתא להא דר' יוסי בר' חנינא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אמאי לא אמר כלום, הכא במאי עסקינן בחצר שאינה משתמרת אי הכי אימא סיפא יצא לו שם מציאה בעיר דבריו קיימין ואי בחצר שאינה משתמרת כי יצא לו שם מציאה לעיר מאי הוי, כיון דיצא לו שם מציאה בעיר מיבדל בדילי אינשי מינה והויא לה חצר המשתמרת". והקשה הרא"ש מובא בשיטמ"ק ד"ה מבדל בדילי וז"ל ואם תאמר כיון דהויא בחצר המשתמרת למה לי אמר אפילו לא אמר נמי. וי"ל דמשום רבותא דרישא נקטיה, אי נמי כיון דאינה משתמרת ממש בעינן אמר עכ"ל. ונראה דר"ל דמכיון דלא הויא חצר המשתמרת ממש אלא דבדילי אינשי מינה, אזי אין החצר עצמה תופסת את החפץ לקנות בעצמה את החפץ מאליה, ולכן בעינן אמירת הבעלים ודעת הבעלים לקנות את החפץ שקונים את החפץ באמירתם ובדעתם ע"י החצר. אמנם עיין ברא"ש פ"א סימן ל"א דס"ל כשיטת התוס' דבעומד בצד שדהו אינו צריך לומר "זכתה לי שדי". ונראה דהרא"ש סובר דבחצר המשתמרת ממש חל הקנין ע"י החצר עצמה - דהחצר עצמה תופסת וקונה את החפץ מאליה עבור הבעלים ואין הבעלים עושים מעשה קנין, והרא"ש סובר דבעומד בצד שדהו אזי הבעלים משווים ליה לחצר המשתמרת וכל חפץ שנכנס לתוכה נשמר בחצר ומשו"ה ס"ל דכשהבעל עומד בצד שדהו תו לא צריך לומר "תזכה לי חצרי", דבכהאי גוונא החצר עצמה תופסת ופועלת את הקנין מאליה. משא"כ ב"יצא לה שם מציאה בעיר דמיבדל בדילי מינה", דרק אותה מציאה נשמרת בחצר, ובכה"ג י"ל שאין החצר עצמה תופסת את החפץ עבור הבעלים - אלא דהבעלים קונים את החפץ ע"י החצר - דהיינו שחל תפיסת הבעלים עי"ז שהחפץ נשמר בתוך החצר שלהן, והבעלים עצמם עושים את מעשה הקנין, ומשו"ה בעינן שיאמרו "זכתה לי חצרי" דבעינן דעת בעלים כדי שיקנו הבעלים.

10 והנה עיין ברמב"ם פכ"ט מהל' מכירה ה"י שכתב וז"ל וכן קטן שקנה מטלטלין וקנו מידו ושכר מהם המקום לא קנה עד שימשוך, לפי שאינו זוכה בדרכים שזוכין בהן הגדולים, ראיה לדבר שאין חצר של קטן ולא ארבע אמות שלו קונין לו, מפני שנתרבו מדין שליחות ולא מדין ידו כמו שיתבאר ולא יהיה הקנין או שכירות מקום גדול מחצירו, אבל הקטנה שנתרבתה חצירה מידה תקנה המטלטלין מאחרים אם קנו מידה או בשכירות מקום עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם סובר דאין לקטן קנין סודר וקנין אגב כי היכי שאין לקטן קנין חצר. משא"כ קטנה יש לה קנין סודר וקנין אגב משום שיש לה קנין חצר. והקשה עליו הש"ך חו"מ סימן רל"ה ס"ק ג' דמה שייך לחלק בין קטן לקטנה לענין קנין סודר וקנין אגב, דבשלמא לענין קנין חצר חילקו הש"ס בין קטן לקטנה משום דחצר דאשה משום ידה איתרבאי דכתיב ונתן בידה אבל לענין קנין חליפין אין טעם לחלק ביניהן. ונראה לתרץ דהרמב"ם סובר שקנין חצר הוי קנין מאליו שחל בלי מעשה קנין והרמב"ם סובר דכי היכי שנתמעט קטן מקנין חצר דהוי קנין החל מאליו בלי מעשה קנין ה"ה דנתמעט קטן מקנין סודר וקנין אגב דהויין קנינים שחלין מאליהן בלי מעשה קנין. דהגר"ח זצ"ל כבר ייסד עיין לעיל בשיעורים לפרק הזהב בענין קנין סודר דיסוד הקנין דקנין סודר הוי קנין מדעת שחל ע"י דעת מקנה ודעת קונה. וכן י"ל לענין קנין אגב דחל קנין ממילא על המטלטלין מאחר שחל מעשה קנין על הקרקע וליכא שום מעשה קנין על המטלטלין. ונראה דהמחלוקת אם חצר משום שליחות איתרבאי או משום יד איתרבאי הוא דלמ"ד חצר משום יד איתרבאי חל קנין חצר מדין תפיסת הבעלים דחשיב כאילו החצר היא ידו והבעלים תופסים את החפץ ופועלים את הקנין. משא"כ למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי י"ל דחל קנין חצר מאליו והחצר פועלת מעשה הקנין וזוכה עבור הבעלים כמו בשליח שמעשה השליח מתייחס לבעלים. ולפי"ז י"ל דהרמב"ם סובר דקטן נתמעט מקנינים שחלין מאליהם, משא"כ קטנה דמכיון דחל לקטנה קנין חצר משום ידה חל נמי קנין חצר מאליה, וה"ה דחל נמי קנין סודר וקנין אגב דהויין קנינים מאליהם לקטנה. אמנם יש להעיר דלפי"ז צ"ע מדוע אין קטן יכול לקנות בקנין חצר כשעומד בצד שדהו ואומר "תזכה לי שדי", דלפמש"נ קטן רק נתמעט מקנין מאליו אבל יש לקטן מעשה קנין וחל קנין משיכה לקטן, וא"כ י"ל דכשעומד בצד שדהו ואומר "תזכה לי שדי" הו"ל לקנות מכיון דבכה"ג חשיב כאילו הבעלים הם תופסים את החפץ ופועלים את הקנין וחל מעשה קנין לבעלים. ונראה לומר דהא דצריך לומר "תזכה לי שדי" אינו מדין דבעינן דעת לחלות הקנין בלבד אלא דעצם חלות תפיסת הבעלים חל רק ע"י שאומר "תזכה לי חצירי" ובעינן דעת לעצם מעשה הקנין וכדי שיחול תפיסת הבעלים, ומכיון שאין לקטן דעת ליכא לקטן מעשה קנין של חצר, ואף בעומד בצד חצירו ואומר תזכה לי חצירי לא קנה.

11 גמ'. מיתבי יוני שובך ויוני עלייה חייבות בשילוח ואסורות בגזל מפני דרכי שלום וכו' אמר רבא ביצה ביציאת רובה הוא דאיחייבה לה בשילוח ומיקנא לא קניא עד דנפלה לחצרו, וכי קתני חייבת בשילוח מקמי דתיפול לחצרו, אי הכי אמאי אסורות משום גזל אאמן. עיין ברש"י ד"ה אאמן וז"ל כלומר גזל דדרכי שלום אפילו אאמן נמי קאמר דדעתו של בעל השובך עליהם דבטוח שחוזרין למקומן לערב עכ"ל. ומבואר דרש"י סובר דיש איסור גזל מפני דרכי שלום בביצים ובאם. אולם התוס' ד"ה אי הכי כתבו דחל איסור גזל משום דרכי שלום באם בלבד ולא בביצים. וצ"ע ברש"י דאמאי הביצים אסורות משום גזל והא לא באו לתוך החצר משא"כ האם נמצאת בחצר ומשו"ה אסורה משום גזל. ועיין ברמב"ם פי"ז מהל' גזילה ה"ח וז"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר, בד"א בחצר המשתמרת אבל בשדה וגינה וכיוצא בהן אם היה עומד בצד שדהו ואומר זכתה לי שדי זכה בה, ואם אינו עומד שם או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה עכ"ל. ובהי"א שם כתב וז"ל מי שראה אחרים רצים אחר המציאה וכו' ואם אינו יכול להגיען הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכו' ולא אמר כלום אלא כל הקודם זכה בהן עכ"ל. ונראה דמבואר ברמב"ם דבחצר שאינה משתמרת ליכא תפיסת חפץ בחצר כלל, ולפי"ז י"ל דהאם אינה משתמרת בחצר ולא חל בה תפיסת החצר ודומה היא לביצים שלא יצאו עדיין ואינם מונחים בחצר, ולכן רש"י סובר דאם חל איסור גזל מפני דרכי שלום באם ה"נ שחל נמי איסור גזל מפני דרכי שלום בביצים. ואין האיסור גזל מפני דרכי שלום תלוי במעשה קנין דהרי ליכא מעשה קנין בהאם מכיון דהחצר אינה משתמרת לגבה. וקס"ד דחל איסור גזילה משום דרכי שלום היכא שחל מעשה קנין אולם יש חסרון בדעת קנין ומשו"ה מקשינן אמאי יש איסור גזל בביצים והרי לא נפלו לתוך החצר וליכא בהם מעשה קנין. ואמרינן דכי היכי דחל איסור גזילה באמן מפני דרכי שלום אע"פ שהוי חצר שאינה משתמרת לגבה ואין באם מעשה קנין ה"ה דחל איסור גזילה מפני דרכי שלום בביצים. ובשיטת התוס' נל"פ דס"ל דאיסור גזל מפני דרכי שלום חל באם בלבד ולא בביצים משום שהאם מונחת בחצר ואינה נקנית משום חסרון שמירה דהוי חסרון בדעת קנין, משא"כ בביצים שאינם כלל בחצר דליכא בהו מעשה קנין ליכא בהו נמי איסור גזילה מפני דרכי שלום.

12 גמ'. אפילו תימא דנפלה לה לחצירו כל היכא דאיהו מצי זכי ליה חצירו זכיא לה וכל היכא דאיהו לא מצי זכי ליה חצירו נמי לא זכיא ליה. ונראה לפרש הגמ' בב' אופנים: א י"ל דכי היכי שחל איסור לעשות מעשה קנין דקנין יד והגבהה לזכות בביצים משום דעובר בעשה ד"שלח תשלח את האם והבנים תקח לך" ה"ה דאסור לזכות בביצים ע"י קנין חצר ואע"פ שאינו עושה שום מעשה קנין, דהאיסור חל בחלות קנין הבנים ולא במעשה הקנין שעשה לקנות הבנים מבלי לשלוח מקודם את האם, ב י"ל דהאיסור תלוי במעשה לקיחת הבנים וכדכתיב "לא תקח האם על הבנים" ואף בקנין חצר חל מעשה קנין ותפיסה לבעל החצר ומשו"ה אמרינן דכל היכא דאיהו לא מצי זכי ליה אף חצירו לא זכיא ליה. ולכאורה יהיה נפ"מ בזה לענין קנין סודר וכגון בגוונא שקנה את הביצים בקנין סודר האם עובר בלאו ד"לא תקח" ובאיסור עשה ד"שלח תשלח", דאי נימא שהאיסור תלוי במעשה קנין י"ל דלא קא עבר מאחר דקנין סודר אינו קנין שחל ע"י מעשה קנין אלא דהויא דין קנין מדעת. משא"כ אם נאמר דהאיסור תלוי בחלות קנין י"ל דעובר אף בקנין סודר. וכן י"ל דנפ"מ לשיטת התוס' דראייה בעלמא קני בהפקר דאם האיסור תלוי במעשה קנין י"ל דליכא איסור בקנין ראייה משא"כ אם האיסור חל מחמת חלות הקנין אזי י"ל דאף בקנין ראייה חל איסור. ועיין בגמ' דף כה: "המוצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו", ובתוס' דף כו. ד"ה דשתיך הקשו דאמאי לא קני ליה לבעל החצר מדין קנין חצר, ותירצו דאין חצר קונה שלא מדעתו בדבר שיכול להיות שהבעלים לא ימצאנו לעולם. ובחידושי הריטב"א שם ד"ה מצא בגל הוסיף דמיירי דשתיך טפי ולא מסקי בעלים דעתייהו ע"ז וכל דלא מסקי בעלים אדעתייהו אין חצרם זוכה להם. ויתכן עוד לתרץ קושיית התוס' עפימש"נ בסוגיין דחצר קונה רק היכא שהבעלים עצמם יכולים לקנות בקנין יד, ומכיון דאין הבעלים עצמם יכולים לקנות בקנין יד דבר שאינו ידוע להם ה"ה דלא חל בזה קנין חצר.

13 גמ'. ושמואל אמר בבא באמצע חדש עסקינן אבל בא בתחילת חדש כוליה למשכיר בא בסוף חדש כוליה לשוכר וכו' ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה קיימת.

14 ופירש רש"י בד"ה ושמואל עד סוף ד"ה בסוף החדש כוליה לשוכר וז"ל מתני' דתני יחלוקו, בבא לב"ד באמצע החדש ואמר לו צא מביתי או תן לי שכר חדש זה, וכי מספקא לן איזהו לשון נתפיס אמרינן העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה דלמא לשון ראשון אית לן למיתפיס, ומה שלא עבר מן החדש או יצא או יתן לו שכרו העמד קרקע על חזקתה בחזקת בעליה. כולו למשכיר, העמד קרקע בחזקת בעליה. בסוף החדש כולו לשוכר, העמד ממון על חזקתו עכ"ל. ונראה דשמואל סובר דבתחילת החדש הספק הוא בנוגע לזכות תשמיש בחצר ומאחר שיש לבעלים קנין הגוף בחצר הריהם מוחזקים נמי בזכות תשמישי החצר ומשו"ה בתחילת החדש כוליה למשכיר. משא"כ בסוף החדש הספק הוא בנוגע לחיוב תשלומין והממון ובזה השוכר הוי מוחזק ולכן בסוף החדש כולו לשוכר.

15 ועוד י"ל דאע"פ דיש למשכיר חזקת מרא קמא מ"מ מועיל תפיסת השוכר כנגד חזקת מרא קמא ומשו"ה בסוף החדש כולו לשוכר, ואע"פ דבעלמא אמרינן שאין תפיסה מועלת כנגד חזקת מרא קמא י"ל דזה רק לענין תפיסת חפץ וכגון בדברים העשויים להשאיל דלא חלה בה תפיסה ודין מוחזק דכל מה שתחת יד אדם הוא שלו דאזלינן בהו בתר חזקת מרא קמא, משא"כ הכא דהשוכר הוי מוחזק במעותיו ומשו"ה כולו לשוכר ולא אזלינן בתר חזקת מרא קמא, ושמואל סובר דחזקת השוכר במעותיו עדיף מחזקת המרא קמא של המשכיר. ועוד י"ל דחזקת מרא קמא חלה מדין תפיסה ומדין בירור, והא דקיי"ל דאין מועיל תפיסה להוציא מידי חזקת המרא קמא היינו היכא שחלה החזקה מדין בירור, ובסוגיין ליכא למשכיר חזקה מדין בירור אלא מדין מוחזק דמעיקרא דמספק"ל אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון וחל דין חזקה דמעיקרא רק מדין ספק וניהוג ולא מדין בירור, ומשו"ה מועיל תפיסת השוכר להוציא מידי חזקת המרא קמא. ובסברת רב נחמן כתב רש"י בד"ה ורב נחמן וז"ל ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחילת החדש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר עכ"ל. כלומר לר"נ תפיסת השוכר הויא תפיסה לאחר שנולד הספק והמשכיר הוי מוחזק ראשון, ולא מהני תפיסת השוכר.

16 והנה עיין ברמב"ם פכ"ח מהל' מכירה ה"ו וז"ל אמר בית כור עפר אני מוכר לך הרי זה כמי שפירש ואמר בית כור עפר בין חסר בין יתר ואם פיחת מן המדה אחד מארבע ועשרים שהוא רובע לכל סאה או הותיר רובע לכל סאה הגיעו וכו' וכל שפיחת מבית כור ינכה לו מן הדמים וכל שהוסיף על בית כור יחזיר לו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד שם וז"ל א"א לא ידעתי מהו זה כי הפחות שבלשונות קולא היא לנתבע ואם נתן מעות הלוקח הוא התובע ואם לא נתן והלוקח מחזיק והמוכר תובע מעות יתרים הוא התובע ופעמים שחסר קולא או חומרא לנתבע וכן להיפך עכ"ל. ומשמע דהראב"ד סובר דמועילה תפיסה כנגד חזקת מרא קמא, וצ"ע דקיי"ל דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכסברת ר' נחמן, וא"כ תפיסה לא מהני להוציא מידי המרא קמא. וי"ל דהראב"ד מפרש בסברת רב נחמן דבאמת יתכן שתפיסה תועיל להוציא מידי המרא קמא, אולם הכא בסוגיין תפיסת השוכר גרע משום שתפס לאחר שנולד הספק וכבר חלה חזקת מרא קמא למשכיר ומשו"ה לא מהני תפיסת השוכר להיותו מוחזק ומכיון דלא הויא תפיסה מעליא נשארת חזקת המרא קמא במקומה וכולו למשכיר, משא"כ בבבא דבית כור דחלה תפיסת הלוקח בב"א עם חזקת מרא קמא של המוכר ושפיר חלה תפיסה להפקיע מידי המרא קמא אף לשיטת רב נחמן.

17 גמ'. על מי להביא ראייה. הגמרא משווה דין פרעון שכירות לדין פרעון פדיון הבן דבתרווייהו אמרינן דאין אדם פורע תוך זמנו. ועיין בתוס' ד"ה בחזקת דהקשו משיטת אביי דס"ל עביד איניש דפרע בגו זמניה. ולכאורה היה יתכן לתרץ דשאני שכירות ופדיון הבן ממלוה דעלמא, דבמלוה בעלמא חל חיוב לפרוע את החוב מיד ואף בתוך הזמן אלא דיש דין בגביית החוב דאין יורדין לגבות את החוב תוך זמנו. וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב בפי"ג מהל' מלוה ולוה ה"ה וז"ל וסתם מלוה ל' יום ואם התנה שיתבע בכל זמן שירצה יש לו לתבעו ביומו שתנאי ממון הוא עכ"ל, ומשמע דל' יום אינו אומדנא דעלמא דאינו מתחייב לשלם עד ל' יום, אלא דהוי דין דאורייתא דסתם הלואה ל' יום והא דיכול המלוה לשנות את זמן הפרעון הוא רק משום דהמתנה תנאי שבממון ע"מ שכתוב בתורה תנאו קיים. ולפי"ז י"ל דעצם החיוב לשלם את החוב חל מיד אלא דיש דין דאורייתא שאין גובין את החוב עד ל' יום. ומאחר שבמלוה חל חיוב לשלם את החוב מיד י"ל דבמלוה אמרינן עביד איניש דפרע את חובו תוך זמנו. משא"כ בפדיון הבן דליכא חיוב פדיון כלל תוך ל' יום ומשו"ה לא עביד איניש לפרוע את חובו תוך זמנו. וי"ל דה"ה בשכירות דפשיטא דלמ"ד אין שכירות אלא לבסוף ליכא חיוב בכלל לשלם לפני סוף הזמן. אמנם י"ל דאף למ"ד דס"ל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף היינו דחל מחייב לשלם כל הזמן אמנם חלות החיוב לשלם לכו"ע אינו חל אלא לבסוף, דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף ואין זה דין רק בגביית החוב אלא בעצם החיוב לשלם, ומשו"ה אף בשכירות אמרינן דלא עביד אינש לשלם תוך זמנו.

18 גמ'. מי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה. ונל"ב דאם הזמן הוי שיעור זמן פרעון בעלמא אזי י"ל דחל דין מקצת היום ככולו ומשלם ביום האחרון. אמנם אם נאמר דהזמן אינו דין שיעור זמן פרעון בעלמא אלא דין דאין משלמים אלא לאחר שנגמרה המלאכה אזי י"ל דאין משלמים ביום האחרון. ועיין ברמב"ם פ"ז מהל' שכירות ה"ג ובלחם משנה שם. והנה אליבא דהרא"ש כשטען השוכר שכבר שילם תוך זמנו צריך המשכיר לישבע שבועת הנוטלין בנקיטת חפץ ונוטל בשבועה. ואילו לרי"ף אינו נשבע כלל. ולשיטת הרמב"ם המשכיר נשבע שבועת היסת. בביאור מחלקותם י"ל דפליגי האם שבועת הנוטלין חלה מדין מברר דאזי החזקה דאין אדם פורע את חובו תוך זמנו מבררת ואינו נשבע שבועת הנוטלין. ומאידך אם הוי דין חיוב שבועה המזכה אותו בממון אזי אין החזקה מועלת לפוטרו מחיוב שבועה. והרמב"ם סובר דנשבע שבועת היסת דס"ל דהחזקה מבררת ופוטרתו מלישבע שבועת הנוטלין אך לא משבועת היסת, דס"ל דהוי חיוב שבועת היסת בעלמא שחל על כל הנוטלין ואינו חל מדין מברר כשבועת הנוטלין דעלמא.

2 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

בחצר דמשכיר - שלא השכיר את החצר:

10 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

וְכֵן קָטָן שֶׁקָּנָה מִטַּלְטְלִין וְקָנוּ מִיָּדוֹ וְשָׂכַר מֵהֶם הַמָּקוֹם לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ. לְפִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה בִּדְרָכִים שֶׁזּוֹכִין בָּהֶן הַגְּדוֹלִים. רְאָיָה לַדָּבָר שֶׁאֵין חָצֵר שֶׁל קָטָן וְלֹא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ קוֹנִין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּתְרַבּוּ מִדִּין שְׁלִיחוּת וְלֹא מִדִּין יָדוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְלֹא יִהְיֶה הַקִּנְיָן אוֹ שְׂכִירוּת הַמָּקוֹם גָּדוֹל מֵחֲצֵרוֹ. אֲבָל הַקְּטַנָּה שֶׁנִתְרַבְּתָה חֲצֵרָהּ מִיָּדָהּ תִּקְנֶה הַמִּטַּלְטְלִין מֵאֲחֵרִים אִם קָנוּ מִיָּדָהּ אוֹ בִּשְׂכִירוּת מָקוֹם:

14 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

ושמואל אמר - מתני' דתני יחלוקו:

16 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

אָמַר בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁפֵּרֵשׁ וְאָמַר בֵּית כּוֹר עָפָר בֵּין חָסֵר בֵּין יָתֵר. וְאִם פִּחֵת מִן הַמִּדָּה אֶחָד מֵאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים שֶׁהוּא רֹבַע לְכָל סְאָה אוֹ הוֹתִיר כָּךְ רֹבַע לְכָל סְאָה הִגִּיעוֹ. יֶתֶר עַל כֵּן יַחְשֹׁב עִמּוֹ עַל כָּל הָרְבָעִים כֻּלָּן שֶׁחָסְרוּ אוֹ הוֹסִיפוּ. וְכָל שֶׁפִּחֵת מִבֵּית כּוֹר יְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים וְכָל שֶׁהוֹסִיף עַל בֵּית כּוֹר יַחְזִיר לוֹ:

18 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

הַשּׂוֹכֵר שֶׁאָמַר נָתַתִּי שְׂכַר הַבַּיִת שֶׁנִּתְחַיַּבְתִּי בּוֹ וְהַמַּשְׂכִּיר אוֹמֵר עֲדַיִן לֹא נָטַלְתִּי בֵּין שֶׁהָיְתָה בִּשְׁטָר בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּעֵדִים. אִם תְּבָעוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ יִתֵּן וְיַחֲרִים עַל מִי שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ אוֹ יִטְעֹן עָלָיו בְּדָמִים שֶׁנָּתַן תְּחִלָּה טַעֲנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְיַשְׁבִּיעֵהוּ הֶסֵּת. תְּבָעוֹ הַמַּשְׂכִּיר לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וַאֲפִלּוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלֹשִׁים עַל הַמַּשְׂכִּיר לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ וְיִפָּטֵר. וְכֵן אִם שָׂכַר מִמֶּנּוּ וּפֵרֵשׁ שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַשָּׂכָר שָׁנָה בְּשָׁנָה וּתְבָעוֹ בְּתוֹךְ הַשָּׁנָה עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה. תְּבָעוֹ לְאַחַר הַשָּׁנָה וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל עַל הַמַּשְׂכִּיר לְהָבִיא רְאָיָה:

« רשימות שיעורים על בבא מציעא ק״א ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא מציעא ק״ג ×¢×´× »