רשימות שיעורים על בבא מציעא צ״ו

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת בבא מציעא, תשע"ו

« רשימות שיעורים על בבא מציעא צ״ה ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא מציעא צ״ז ×¢×´× »

1 בבא מציעא פתח ↗

רָבָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹנָתָן וּמְתָרֵץ לִקְרָאֵי כְּרַבִּי יוֹנָתָן, דְּתַנְיָא: ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם״. מַשְׁמַע דְּאִיתֵיהּ בְּתַרְוַיְיהוּ, וּמַשְׁמַע נָמֵי דְּכִי אִיתֵיהּ בַּחֲדָא וְלֵיתֵיהּ בַּחֲדָא – פָּטוּר. וּכְתִיב: ״בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״ – מַשְׁמַע דְּלֵיתֵיהּ בְּתַרְוַיְיהוּ, מַשְׁמַע נָמֵי דְּכִי אִיתֵיהּ בַּחֲדָא וְלֵיתֵיהּ בַּחֲדָא – חַיָּיב. לוֹמַר לָךְ: הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה – אֵין צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה, הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה – צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה. אֵיפוֹךְ אֲנָא! מִסְתַּבְּרָא שְׁאֵלָה עֲדִיפָא, מִשּׁוּם דְּקָא מַיְיתֵי לַהּ לִרְשׁוּתֵיהּ. אַדְּרַבָּה, שְׁבוּרָה וּמֵתָה עֲדִיפָא, שֶׁכֵּן חַיָּיב בָּאוֹנָסִין! אִי לָא שְׁאֵלָה, שְׁבוּרָה וּמֵתָה מַאי עָבֵיד? וְאִי לָאו שְׁבוּרָה וּמֵתָה, שְׁאֵלָה מַאי עָבֵיד? אֲפִילּוּ הָכִי שְׁאֵלָה עֲדִיפָא, שֶׁכֵּן חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. רַב אָשֵׁי אָמַר, אָמַר קְרָא: ״וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ״, וְלֹא רֵעֵהוּ עִמּוֹ – ״שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״, הָא רֵעֵהוּ עִמּוֹ – פָּטוּר. אִי הָכִי: ״בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ״, וְ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ״ לְמָה לִי? אִי לָאו הָנָךְ, הֲוָה אָמֵינָא: הַאי אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא הוּא. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא שְׁאָלָהּ לְרִבְעָהּ, מַהוּ? כִּדְשָׁיְילִי אִינָשֵׁי בָּעֵינַן וּלְהָכִי לָא שָׁיְילִי אִינָשֵׁי, אוֹ דִלְמָא טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם הֲנָאָה, וְהַאי נָמֵי הָא אִית לֵיהּ הֲנָאָה. שְׁאָלָהּ לֵירָאוֹת בָּהּ, מַהוּ? מָמוֹנָא בָּעֵינַן וְהָאִיכָּא, אוֹ דִלְמָא מָמוֹנָא דְּאִית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ בָּעֵינַן וְלֵיכָּא? שְׁאָלָהּ לַעֲשׂוֹת בָּהּ פָּחוֹת מִפְּרוּטָה, מַהוּ? מָמוֹנָא בָּעֵינַן וְאִיכָּא, אוֹ דִלְמָא כׇּל פָּחוֹת מִפְּרוּטָה – לֹא כְּלוּם הִיא. שָׁאַל שְׁתֵּי פָּרוֹת לַעֲשׂוֹת בָּהֶן פְּרוּטָה, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: זִיל בָּתַר שׁוֹאֵל וּמַשְׁאִיל, וְאִיכָּא? אוֹ דִּלְמָא: זִיל בָּתַר פָּרוֹת וְכֹל חֲדָא וַחֲדָא לֵיכָּא מָמוֹנָא? שָׁאַל מִשּׁוּתָּפִין וְנִשְׁאַל לוֹ אֶחָד מֵהֶן, מַהוּ? כּוּלּוֹ בְּעָלָיו בָּעֵינַן – וְהָא לֵיכָּא, אוֹ דִלְמָא מֵהָהוּא פַּלְגָא דִּידֵיהּ מִיהָא מִיפְּטַר? שׁוּתָּפִין שֶׁשָּׁאֲלוּ וְנִשְׁאַל לְאֶחָד מֵהֶן, מַהוּ? כּוּלּוֹ שׁוֹאֵל בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא? אוֹ דִלְמָא בְּהָהִיא פַּלְגָא דְּשַׁיְילֵיהּ מִיהַת מִיפְּטַר? שָׁאַל מֵהָאִשָּׁה וְנִשְׁאַל בַּעְלָהּ, אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה וְנִשְׁאַל לַבַּעַל, מַהוּ? קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן גּוּף דָּמֵי, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וְהִשָּׁאֵל לִי עִם פָּרָתִי, מַהוּ? ״בְּעָלָיו״ מַמָּשׁ בָּעֵינַן וְלֵיכָּא, אוֹ דִלְמָא שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, וְאִיכָּא? אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי: בַּעַל – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, שָׁלִיחַ – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹנָתָן וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה. בַּעַל – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לַחֲבֵירוֹ לְפֵירוֹת, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא, רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר מֵבִיא וְקוֹרֵא: קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי. וְרֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא: קִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי. שָׁלִיחַ – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹנָתָן וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה. דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאַפּוֹטְרוֹפּוֹס: כׇּל נְדָרִים שֶׁתְּהֵא אִשְׁתִּי נוֹדֶרֶת מִכָּאן עַד שֶׁאָבֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי – הָפֵר לָהּ, וְהֵפֵיר לָהּ, יָכוֹל יְהוּ מוּפָרִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מָצִינוּ בְּכׇל מָקוֹם שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב עִילִישׁ לְרָבָא: הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ צֵא וְהִשָּׁאֵל עִם פָּרָתִי, מַהוּ? תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם אֵינוֹ כְּמוֹתוֹ. תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, הָנֵי מִילֵּי שָׁלִיחַ – דְּבַר מִצְוָה הוּא. אֲבָל עֶבֶד, דְּלָאו בַּר מִצְוָה – לָא. אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר אֵין שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, הָנֵי מִילֵּי שָׁלִיחַ. אֲבָל עֶבֶד, יַד עֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ דָּמְיָא. אֲמַר לֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא יַד עֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ דָּמְיָא. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ

2 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

מהו - מחייב באונסיה או לא:

3 בבא מציעא פתח ↗

4 בבא מציעא פתח ↗

5 בבא מציעא פתח ↗

6 בבא מציעא פתח ↗

7 בבא מציעא פתח ↗

8 נימוקי יוסף על בבא מציעא פתח ↗

מן השותפין. פרה של שניהם ונאנסה מי אמרינן בעליו עמו קרינן לגבי חלק שותף זה ופטור שואל מאותו חצי של אותו שותף:

9 נימוקי יוסף על בבא מציעא פתח ↗

לכוליה שואל בעינן. המשאיל צריך שיהיה נשאל לשואל ולא לחצי שואל מכאן יש לדקדק דאין כל אחד מהם חייב בכולה אלא בפלגא כדין בעל חוב ואידך פלגא אינו חייב אלא מדין ערב דאי חייב כל אחד בכולי ממונא אם כן הרי נשאל לכוליה שואל ונפקא מינה לשנים שלוו מאחד דאע"פ שלא כתבו אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה כדאיתא בירושלמי לאו דליחייב כל אחד מינייהו בכוליה ממונא כדין בע"ח אלא בפלגא דממונא כדין בע"ח ובאידך פלגא כדין ערב וכבר כתבתי זה בהמפקיד בתחלתו בשם הרנב"ר ז"ל:

10 בבא מציעא פתח ↗

11 בבא מציעא פתח ↗

12 בבא מציעא פתח ↗

13 בבא מציעא פתח ↗

14 בבא מציעא פתח ↗

15 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

שליח פלוגתא דר' יונתן ור' יאשיה דתניא כו' - וא"ת היכי מדמה שאילה בבעלים לנדרים דהא שום דרשא איכא לרבי יאשיה דלא הוי שליח כמותו דבעלמא לא פליגי וי"ל דטעמא דרבי יאשיה התם משום דכתיב תרי זימני אישה אישה יקימנו ואישה יפרנו למעוטי שלוחו וה"נ כתיב בעליו תרי זימני אי נמי משום דלשון בעליו ואישות משמע ליה הוא דוקא ולא שלוחו:

16 בבא מציעא פתח ↗

17 בבא מציעא פתח ↗

18 בבא מציעא פתח ↗

19 תוספות על יבמות פתח ↗

קנין פירות כקנין הגוף דמי - מה שהתקינו באושא דאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה דהבעל מוציא מיד הלקוחות לרבי יוחנן לא איצטריך וכן משמע בהחובל ב"ק דף פח: ושם דמסיק תקנת אושא לר"ל א"נ קנין הגוף דאשה עדיף שאין לבעל פירות אלא מכחה ועוד דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן וה"ר יעקב דאורליינ"ש תירץ דאיצטריך תקנתא דאושא להיכא דכתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסייך:

20 בבא מציעא פתח ↗

21 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

עבד דלאו בר מצוה לא - ושליחות נפקא לן לעיל בבא מציעא דף עא: מאתם גם אתם לרבות שלוחכם דבעינן דומיא דמשלח שיהיו דיניו נוהגים בו וזה אין דין שואל נוהג בו וגם משאיל שאין לו כלום בלא רבו:

22 טור פתח ↗

מי שהיו לו נשים רבות ומת ולו אח ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת כולן ואין היבם יכול ליבם אלא אחת מהם ולא חולץ אלא אחת מהן היו בהן כשרות לכהונה ופסולות כמו גרושה או חללה בא לייבם מייבם לאיזו שירצה בא לחלוץ חולץ לפסולה ולא לכשרה כדי שלא לפוסלה לכהונה בחליצה היו לו אחין רבים ונפלו נשותיו לפניהם אחד מייבם או חולץ לאחת מהיבמות והותרו שאר הצרות ומצוה על הגדול שבהם לייבם או לחלוץ לא רצה חוזרים על כל האחין זה אחר זה דרך גדילתן לא רצו חוזרים אצל גדול ואומרים לו עליך המצוה או חלוץ או יבם וכופין אותו לחלוץ אבל אין כופין אותו לייבם אמר הגדול המתינו עד שיגדל הקטן או שהיה אחיו חרש ואמר המתינו עד שיבריא אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך המצוה או חלוץ או יבם וכן אם היה גדול במדינה אחרת אין הקטן ממנו בשנים שהוא כאן יכול לומר על אחי הגדול המצוה המתינו לו עד שיבא אלא אומרים לזה שבכאן חלוץ או יבם: לא רצה הגדול לייבם אלא לחלוץ והקטן ממנו רוצה לייבם ביאת הקטן עדיפא אבל אם שניהם אין רוצים לייבם אלא לחלוץ חליצת הגדול עדיפא מהקטן אע"פ שמצוה בגדול לייבם קדם הקטן ויבם זכה היו לו אחים רבים ומתו ונפלו נשותיהם לפניו אם אפשר לו לייבם את כולם מייבם ואם לאו חולץ למי שירצה מהן ומייבם למי שירצה מהן אחת מכל בית ובית:

22 משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

אָמַר כְּשֶׁהוּא בָּרִיא כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאַחַר כָּךְ נִבְעַת מַמְתִּינִין עַד שֶׁיַּבְרִיא וְכוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לָהּ. וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִמָּלֵךְ בּוֹ אַחַר שֶׁהִבְרִיא. וְאִם כָּתְבוּ וְנָתְנוּ קֹדֶם שֶׁיִּבָּרֵא הֲרֵי זֶה פָּסוּל:

23 בבא מציעא פתח ↗

24 בבא מציעא פתח ↗

25 בבא מציעא פתח ↗

26 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

והוא דקני מיניה - דבעלים אבל לא קני מכי אהדריה כלתה קנייה דמשיכה ראשונה:

27 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

שאלה בבעלים היא - שהיא עמו תדיר במלאכתו והיא נשאלת לו תחלה משנשאה:

28 בבא מציעא פתח ↗

29 בבא מציעא פתח ↗

30 טור פתח ↗

האיש יורש את אשתו שמתה בחייו משנמסרה לו או ליד שלוחו כדפרישית לעיל ויורש כל נכסיה בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל בד"א במוחזק לה אבל בראוי לה כגון ירושה שראויה לירש ומתה בחיי מורישה אינו עומד במקומה לירש אבל שבח נוטל במה שיורש ממנה שהרי ברשותו השביח ואינו יורש מלוה אשתו ופי' ר"י שהלותה מנכסי מלוג שלה בעודה תחתיו וא"א הרא"ש ז"ל כתב ודאי מה שהלותה בעודה תחתיו הוא יורש אלא איזו היא מלוה שלה שאינו יורש כגון שמתו מורישיה והיה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה ומתה קודם שגבתה אותה אינו יורש אותה וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה ומתה האשה קודם שגבתה אותה אינו יורש אותה. מי שאמר נכסי לפלוני ואחריו ליורשי קי"ל דה"ה נמי ליורשי יורשיו ואם היה לו בת ומתה בחיי אותו פלוני והיה בן לבת הבן עומד במקום אמו לירש לפלוני אבל אם אין לבת יורש אלא בעלה אינו יורש אותו פלוני דהוה ליה ראוי ואם אמר מעכשיו נכסי לפלוני ואחריו ליורשי הוה ליה מוחזק ובעל הבת יורש כתב הרמב"ם הנושא אשה שהיא אסורה לו הואיל ויש לו בה קידושין אם מתה תחתיו יורשה פירוש כגון איסורי לאוין דתפסי בה קידושין וכן הנושא קטנה אע"פ שאין קדושיה קידושין גמורין יורשה אבל פקח שנשא חרשת ומתה לא ירשנה והחרש שנשא פקחת ומתה ירשנה שהרי היא בת דעת ולדעת נוסת וזכתה לו ממונה קטנה שנתקדשה לדעת אביה וניסת שלא מדעתו בין בפניו בין שלא בפניו שאביה יכול למחות בנישואיה אם מתה אפי' שתק האב ולא מיחה אין הבעל יורשה אא"כ אומר האב שחפץ בנישואיה ע"כ כתב הרשב"ם אפי' אשתו נשואה שהיא עמו בקטטה ונתן עיניו לגרשה ומתה אינו יורשה ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים אבל ודאי ארוסתו שאמרו עליה שהיא בעלת מום והכניסה לביתו לבודקה ובתוך כך מתה ואומר שלא מצא בה מום ומבקש ליורשה שאומר שהיה בדעתו בהכנסתה לביתו לשם נישואין דקי"ל סתם חצר דידיה לנישואין אינו יורשה דכיון שהכניסה לבודקה לא חשבינן הך כניסה לשם נישואין וכ"כ הרמב"ם הורו הגאונים אשה שחלתה ובקשה מבעלה שיגרשנה ותצא בלא כתובה כדי שלא ירשנה אין שומעין לה ואפי' אמרה אני שונאת אותו ואיני רוצה לעמוד עמו אין שומעין לה ע"כ נפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע איזה מת תחילה ואין לו בנים ממנה יורשי הבעל אומרים היא מתה תחילה וירשה ואנו נירשנו ויורשי האשה אומרים הבעל מת תחילה וזכתה בכתובתה ונדוניתה ואנו נירש אותה וכגון שייחד לה נכסים לכתובתה שאינה צריכה לישכע דאם לא כן אפילו מת הבעל תחילה אין יורשין כתובתה יורשי הבעל יורשים עיקר הכתובה והתוספת ויורשי האשה יורשים נכסי מלוג שלה ובנכסי צאן ברזל יחלקו בין שניהם אשה שיש לה נכסים ורוצה לינשא ונתנה במתנה קורם לכן ונישאת הבעל אינו זוכה בהם וגם המקבל לא קנאם לא שנא נתנתם לרחוק או לקרוב שלא כוונה אלא להבריחם מבעלה אפי' לא הודיעה לעדים שמכוונת להבריחם רק שידוע שעומדת לינשא או שניסת מיד אחרי המתנה אנו אומדים דעתה שלהבריח כוונה בד"א שלא שיירה לעצמה כדי פרנסתה אבל אם שיירה כדי פרנסתה מתנתה מתנה עד שתכתוב לו היום ולכשארצה פירוש היום תחול זו המתנה ותהיה תלויה ועומדת עד שארצה לקיימה אבל בכל פעם שארצה הרשות בידי לבטלה וכיון שנתנה לו כל נכסיה או מקצתם וכתבה לו היום ולכשארצה אע"פ שהמתנה תלויה עד שתרצה ועדיין לא נגמרה אין הבעל אוכל הפירות אלא המקבל ואם תרצה ליתנם או למוכרם לאחר הרשות בידה אבל כל זמן שלא תמכרם או תתנם לאחר אוכל המקבל הפירות ואם מתה בחיי הבעל תשאר למקבל מת הבעל בחייה תחזור לידה ואפי' מתה אחרי מות הבעל מיד קודם שחזרה בה כתב הרמ"ה שישאר למקבל וא"א הרא"ש ז"ל כתב שתחזור ליורשים: כיון שהבעל יורש את אשתו אינה יכולה למכור שום דבר מנכסיה ואם מכרה אחר שניסת בין אם נפלו לה קודם אירוסין או אחר אירוסין הבעל מוציא מיד הלקוחות שעשו אותו כלוקח בנכסיה והוא לקח תחילה לפיכך מכרה בטל לאלתר שהוא מוציא מיד הלוקח הגוף ופירי אלא לענין זה הוא מכר שאם תתאלמן או תתגרש יחזור ללוקח ואם תמות בחייו ישאר בידו והרמב"ם כתב הבעל מוציא מיד הלוקח פירות כל ימיה אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלוקה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה ויש מהגאונים שכתבו שהבעל צריך ליתן הדמים ללוקח כמו הכיר בה שאינו שלו ולקחה שיש לו דמים ולא עוד אלא שאם השביח הלוקח הנכסים נוטל השבח ויש מהגאונים שכתבו שנוטלם בלא דמים וכ"כ ר"ה אלא שכתב ואי איתנהו לדמי בידה דאשה בעידנא דמתה שקלינהו לוקח ולא מצי בעל למימר אחריני נינהו ומציאה אשכחה וכ"כ הרמב"ם וא"צ ליתן ללוקח דמים שקבל ומיהו אם הדמים שלקחה מהלקוחות בעצמם הם בעין צריך להחזירם ללוקח ואינו יכול לומר מציאה מצאה ור' אפרים כתב אפילו הודה הבעל שהם בידו א"צ להחזירם אבל אם הבעל מודה או שיש עדים שברשותו מכרה איני מוציא מיד הלקוחות דכשלוחו דמיא ואי בעי לוקח מחרים עליה דבעל דלא עביד הערמה ומאי דמכרה להנאתו ולדעתו אי לא מודה אית ליה דינא להחרים סתם בכך וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפילו נמצאו בידה מעות ואין ידוע אם הם אותם אנו תולין שדמי מכר זה הן ולא מצי בעל למימר דילמא מציאה אשכחה נפלו לה קודם שנתארסה ונתארסה מוכרת לכתחילה נפלו לה משנתארסה לא תמכור לכתחילה בעודה ארוסה ואם מכרה ונתנה קיים בד"א בנכסים ידועים לבעל אבל בנכסים שאינן ידועים אפילו נפלו לה משניסת אם מכרה או נתנה קיים אלא שלכתחילה לא תמכור ואיזה הן שאין ידועים כגון שנפלה לה ירושה במדינת הים בין מקרקעי בין מטלטלי שאין הבעל מצפה לאותן נכסים כגון שמתו מורישיה במדינת הים ולא הכיר הבעל באותן המורישין וכיוצא בזה כגון שהיה לאביה נכסים ביד אחר ולא נתברר שהיו של אביה עד אחר נישואין גם זה לא נשאה על דעת אלו הנכסים וגם צריך שלא נודעו לבעל בין נפילה למכירה דמיד כשנודעו לבעל נעשו נכסי מלוג וכן הפירות שימצאו בידה מיד שיודעו לו יהיו נכסי מלוג וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכמו שהיא אינה יכולה למכור כך הוא אינו יכול למכור לבדו ואם מכר המכר בטל מיד ואפי' הוא יכול לערער עליו וכ"ש היא ולא מיבעיא נכסי מלוג שהן באחריותה שאינו יכול למוכרם אלא אפי' נכסי צאן ברזל שהם באחריותו אם מכרן לבדו מכרו בטל וכ"ש אם מכרה היא לבדה ופר"ח שדין נכסי צאן ברזל כדין נכסי מלוג שאפי' הבעל מבטל מיד המכר שמכר לבדו וכ"ש שהאשה מבטלתו וכן אם מכרה היא הבעל מבטלו מיד ולדעת רש"י דוקא מכרה האשה מבטלו הבעל מיד אבל אם מכר הבעל הוא אינו יכול לבטלו מיד אלא אשה יכולה לבטלו מיד אם תרצה ואם מתה ולא בטלה אותו אז הבעל יורש כחה ויכול לבטלו כמו שהיא היתה מבטלת אותו אם היתה היה ורב אלפס פסק שהמכר שמכר הבעל לבדו מנצ"ב קיים ואפי' האשה אינה יכולה לבטלו עד שעת טירפא וכן פי' ר"י דבין בשדה שהכניסה לו שום משלה וכתבו אותו בכתובה ובין נכסי צאן ברזל הוי מכר שלו קיים עד שעת טירפא ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכתב דוקא בקרקע אמרינן שמכר הבעל קיים עד שעת טירפא אבל המכנסת נדוניא לבעלה במטלטלין כסף וזהב ובגדים אין הבעל יכול למוכרם אע"פ שהבעל יש לו נכסים כנגד נדוניתה וכ"ש שאין הבעל חוב יכול ליטלן בחובו וכן מה שהחתן פוסק לה אינו יכול למוכרן ע"כ והרמב"ם כתב מכר מטלטלים של נכסי צאן ברזל אע"פ שאינו רשאי מכרו קיים ע"כ מכרו שניהם ביחד או אפילו לקח מהאיש תהלה ואח"כ מהאשה המכר קיים בנכסי מלוג אבל בנכסי צאן ברזל ובשאר כל נכסי הבעל אם לקח מהאשה ואח"כ מהאיש המכר קיים אבל אם לקח מהאיש ואחר כך מהאשה או שמכרו שניהם ביחד המכר בטל מפני שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואפי' כתבה לו דין ודברים אין לי עמך על שדה זו וקנו מידה אינו מועיל וטורפת מן הלקוחות אא"כ קבלה עליה אחריות אם יטרפוה ממנו שיחזור עליה דכולי האי לא היתה עושה משום נחת רוח וכן אם מכר לאחד ולא נתרצית במכר ואח"כ מכר לאחר לא שנא אותו קרקע ולא שנא אחרת ונתרצית וחתמה לו קנה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כיון שלא נתרצית לראשון וכ"ש אם מכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל שאינה כלום שיכולה לומר מפני נחת רוח עשיתיו אבל אם מכרה או נתנה לו מנכסי מלוג שלה קיים כתב הרמב"ם נכסי צאן ברזל שנגנבו או נאבדו ומחלה אותן האשה לבעלה וקנו מידה בעדים יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הא למה זה דומה למי שקנו מידה שאין לה אחריות ושהחזירה נכסים אלו נכסי מלוג שהרי אין הבעל מביא ראיה זו ליטול כלום ולא להחזיק בנכסים אלא ליפטר מתביעתה מלשלם אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי נכסי צאן ברזל הקיימין לא קנה מפני שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ע"כ: שאלות לא"א הרא"ש ז"ל רחל אשת יעקב נסתלקה ליעקב בעלה מקרקע ידוע שהיה לו בענין שלא יהיה לה שיעבוד כתובתה ולא שיעבוד שאר שטרות שהיה לה עליו על אותו קרקע הידוע ונסתלקה ממנו סילוק גמור ונתנה לו הקרקע ידוע שנסתלקה ממנו במתנה גמורה שלימה וקיימת מעכשיו ולעולם ובטלה מאותו קרקע שנסתלקה ממנו טענת נחת רוח עשיתי לבעלי ושאר כל הטענות המפסידות זה הסילוק וקבלה בעדה ובעד כל הבאים מחמתה לבד יעקב בעלה אחריות הקרקע שנסתלק לו והתנתה רחל בעיקר זה הסילוק שלא יתקלקל לה שום דבר מכל מה שחל שיעבוד שטר כתובה שנתחזק לה על יעקב בעלה ולא שום דבר מכל מה שנתחזק עוד משיעבוד שום שטר שנתחזק לה עליו באיזו ענין שיהיה אלא שישאר לה שיעבוד כתובת שטר או שאר שטרות שנתחזק לה עליו על כל שאר נכסיו חוץ מקרקע הידוע שנסתלק לו ממנו אי הוי סילוק אי לא תשובה אין סילוק זה מועיל דקי"ל כשמואל דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כל זמן שלא קבלה עליה אחריות ואפילו אמרה בשעת הסילוק על מנת שלא אוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אין מועיל כלום דכל זה אומרת כדי לעשות נחת רוח לבעלה ואין לך דבר שמבטל טענת נחת רוח אא"כ כתבה ללוקח אחריות שאם יטרוף של בעלה ממנו שהיא תשלם לו דכולי האי לא עשתה נחת רוח לבעלה אם לא שגמרה להקנות ובסילוק זה שקבלה עליה אחריות אין בקבלת אחריות זה כח וטעם לומר שיבטל טענת נחת רוח דמה היא מפסדת בקבלת אחריות זה דנימא כולי האי לא עבדה בשביל נחת רוח דבשלמא כשקבלה עליה אחריות בשיטרפום ב"ח של בעלה מהלוקח שהיא תשלם לו דבר גדול הוא שהכניסה עצמה לדבר זה ובשביל נחת רוח לא היתה עושה דבר זה אם לא שגמרה בדעתה להקנות אבל באחריות זה מה היא מפסדת וא"ת האחריות שקבלה עליה היינו שאם מכרה כתובתה לאחר ואם תתאלמן או תתגרש ויבא הלוקח שלקח כתובתה לגבות מקרקע זה שנסתלקה ממנו שהיא חייבת לסלקו ותפרע לבעלה או ליורשין מה שיגבה הלוקח מאותו הקרקע באותו אחריות לא היתה מפסדת כלום דכיון שמחלה שיעבוד אותו קרקע לבעלה לא יוכל הלוקח שקנה כתובתה לגבות מאותו קרקע דהוי כמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו שהוא מחול שהרי היא מכרה כתובתה ללוקח וכתבה ליה קני לך איהו וכל שיעבודיה ומחלה שיעבודה שוב לא יוכל הלוקח לגבות מאותו קרקע הילכך יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואפי' היה הסילוק מועיל כגון אילו מכרו לאחר וקבלה עליה אחריות שאם יטרפנו בעל חוב שהיא תשלם לו אפ"ה לא נתמעט חלק האשה בשביל סילוק זה לפי תקנת טוליטולה שתטול האשה חצי עזבון המת בכתובתה והיורשים חצי האחר כי אותו קרקע שסלקה עצמה ממנו בכלל עזבון המת הוא לחלקו בין היורשים ובין האלמנה כי היא לא מחלה אלא שיעבוד כתובתה שאם ימכרנו שלא תטרפנו מן הלקוחות או אם תתאלמן ויהיה חצי עזבון המת יותר מכתובתה שאז תטרוף כתובתה משלם לפי תקנת טוליטולה אז לא תגבה כתובתה מאותו קרקע כי מחלה שיעבוד מעליו אלא תגבה כתובתה משלם משאר נכסי המת כי לא מחלה ולא פחתה כתובתה כלום רק שיעבודה שעל אותו קרקע מחלה הלכך גם עתה שיש לה חצי עזבון המת בכתובתה ואותו קרקע בכלל עזבון המת אף אם תאמר שלא תטול ממנו בחצי חלקה בשביל שסילקה שיעבודה מכל מקום בחצי עזבון המת זכתה ויטלו היורשים חלקם מאותו קרקע שסילקה שיעבודה ממנו והוא תטול ממקום אחר ואפשר כיון שזוכה בחצי עזבון המת מכח התקנה ואינה באה לב"ד לגבות כתובתה אלא לגבות חצי עזבון המת מכח התקנה נסתלק מכאן מחילת שיעבוד כתובתה שמחלה על אותו קרקע והיא זוכה מכח התקנה אף בחצי קרקע שנסתלקה ממנה כי הוא בכלל עזבון המת וששאלת בעל אומר לאשתו שתעשה בבגדיה ותבשיטיה מה שתרצה ונתנה לאחר במתנה אי הויא מתנה דע שאין במתנתה כלום שהבעל חייב לכסות אשתו והיא אינה יכולה למכור וליתן לאחר הכסות שהוא קונה לה ואפי' הכניסה לו הבגדים מבית אביה הוי כאילו קנאם שאם תתנם לאחר צריך לקנות לה אחרים והמלבושים שהכניסה לו בין אם הן נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל אינה יכולה למוכרם וליתנם ומה שאומר לה שתעשה לה בתכשיטיה מה שתרצה אין הלשון מועיל שאני יכול לפרש שתעשה בהן מה שתרצה להשאילם או להפקידם ביד אחר כדי שלא יוכל הבעל ליקחם ואין מתנתה מתנה וששאלת ראובן שהיה לאשתו קרקע של נכסי מלוג ונתחזק עליו שטר לשמעון ואחר ללוי ולשמעון שהוא הראשון לא נתחייבה לו האשה עם ראובן בעלה בשטר וללוי שהוא המאוחר נתחייבה ומתה בחיי הבעל מי קודם לגבות תשובה לוי המאוחר גובה ולא שמעון דכיון שלא נתחייבה לו האשה החיוב שנתחייב לו ראובן אינו כלום שאינו יכול לשעבד נכסי מלוג של אשתו לאחרים אבל לוי שנתחייבה לו גם האשה גובה אע"פ שהיא מאוחר כיון שהיא נתחייבה לו לא פקע שיעבודו אע"פ שמתה בחיי הבעל אע"פ שהבעל שיעבד לשמעון המוקדם כל מה שעתיד לקנות והיה עתיד לקנות הקרקע של אשתו מ"מ הרי סילק עצמו ועשה דבר שגרם שלא בא לכלל ירושה ושיעבוד דאקני לא חל אלא לאחר שיבואו הנכסים לידו:

31 בבא מציעא פתח ↗

שׁוֹאֵל הָוֵי, אוֹ שׂוֹכֵר הָוֵי? אָמַר רָבָא, לְפוּם חוּרְפָּא שַׁבֶּשְׁתָּא – מָה נַפְשָׁךְ, אִי שׁוֹאֵל הָוֵי – שְׁאָלָהּ בִּבְעָלִים הִיא, אִי שׂוֹכֵר הָוֵי – שְׂכִירוּת בִּבְעָלִים הִיא. אֶלָּא כִּי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרָמִי בַּר חָמָא: דַּאֲגַר מִינַּהּ פָּרָה וַהֲדַר נַסְבַהּ, שׁוֹאֵל הָוֵי אוֹ שׂוֹכֵר הָוֵי? שׁוֹאֵל הָוֵי וְאָתְיָא שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים מַפְקְעָא שְׂכִירוּת שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים, אוֹ דִלְמָא שׂוֹכֵר הָוֵי וּשְׂכִירוּת כִּדְקָיְימָא קָיְימָא? וּמַאי שְׁנָא: דְּאִי שׁוֹאֵל הָוֵי, דְּאָתֵי שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים מַפְקְעָא שְׂכִירוּת שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים. אִי שׂוֹכֵר נָמֵי הָוֵי, תֵּיתֵי שְׂכִירוּת בִּבְעָלִים תַּיפֵּוק תַּפְקַע שְׂכִירוּת שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים! אֶלָּא כִּי קָא מִיבַּעְיָא לְרָמֵי בַּר חָמָא: כְּגוֹן דַּאֲגַרָא אִיהִי פָּרָה מֵעָלְמָא, וַהֲדַר נַסְבַהּ, וְאַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: שׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם לַשּׂוֹכֵר, לָא תִּיבְּעֵי לָךְ – דְּוַדַּאי שְׁאֵילָה בִּבְעָלִים הִיא. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ, אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: תַּחְזוֹר פָּרָה לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים, מַאי – שׁוֹאֵל הָוֵי, אוֹ שׂוֹכֵר הָוֵי? אָמַר רָבָא: בַּעַל לָא שׁוֹאֵל הָוֵי וְלָא שׂוֹכֵר הָוֵי, אֶלָּא לוֹקֵחַ הָוֵי – מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, וָמֵתָה – הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, מִי מָעַל? אָמַר רָבָא: מַאן לִימְעוֹל? לִימְעוֹל בַּעַל, דְּהֶיתֵּרָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיקְנֵי, אִיסּוּרָא לָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיקְנֵי. תִּימְעוֹל אִיהִי, דְּהֶיתֵּרָא נָמֵי לָא נִיחָא לַהּ דְּלִיקְנֵי. נִימְעֲלוּ בֵּית דִּין, כִּי עֲבַדוּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא וַאֲמַרוּ: בַּעַל לוֹקֵחַ הָוֵי – לְהֶיתֵּרָא, לְאִיסּוּרָא לָא עֲבֻיד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא. אֶלָּא אָמַר רָבָא: בַּעַל מָעַל לִכְשֶׁיּוֹצִיא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַמּוֹצִיא מְעוֹת הֶקְדֵּשׁ לְחוּלִּין. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כָּחַשׁ בָּשָׂר מֵחֲמַת מְלָאכָה, מַאי? אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן וְרַב חִלְקִיָּה בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא שְׁמֵיהּ: מִכְּלָל דְּכִי מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה מְחַיֵּיב? נֵימָא: לָאו לְאוֹקֹמַהּ בְּכִילְּתָא שְׁאֵילְתַהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: לָא מִיבַּעְיָא כָּחַשׁ בָּשָׂר מֵחֲמַת מְלָאכָה דְּפָטוּר, אֶלָּא אֲפִילּוּ מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה נָמֵי פָּטוּר. דַּאֲמַר לֵיהּ: לָאו לְאוֹקֹמַהּ בְּכִילְּתָא שְׁאֵילְתַהּ. הָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל נַרְגָּא מֵחַבְרֵיהּ, אִיתְּבַר. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי סָהֲדִי דְּלָאו שַׁנֵּית בֵּיהּ, וְאִיפְּטַר. וְאִי לֵיכָּא סָהֲדִי מַאי? תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל נַרְגָּא מֵחַבְרֵיהּ וְאִיתְּבַר, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁלֵּים לֵיהּ נַרְגָּא מְעַלְּיָא. אֲמַרוּ לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב:

32 בבא מציעא פתח ↗

33 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

שאלה בבעלים שכרה שלא בבעלים מהו - משמע אבל שכרה בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים פשיטא דשכירות כדקיימא קיימא וא"ת דאמרינן לעיל בבא מציעא דף צו: דאתיא שכירות בבעלים ומפקע שכירות שלא בבעלים אלמא אין שניה מתחברת עם הראשונה וי"ל דגזירת הכתוב הוא דבכל היכא דאיכא בעלים או בראשונה או בשניה פטור:

34 בבא מציעא פתח ↗

35 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

או דלמא שכירות בשאלה מישך שייכא - כל חיובי שוכר דגניבה ואבידה ישנן בשואל ולא הוסיף כלום ומחמת משיכה ראשונה באו לו והיא בבעלים הואי ופטור:

36 תוספות פתח ↗

בעל בנכסי אשתו לא שואל הוי ולא שוכר הוי - ומיהו נראה לר"י דשומר חנם הוי וחייב בפשיעה ולפי זה הלוקח בהמה לשלשים יום אע"ג דלאו שואל הוי ולא שוכר דבלשון מקח לקח מכל מקום שומר חינם הוי:

37 בבא מציעא פתח ↗

38 תוספות פתח ↗

אלא לוקח הוי מדרבי יוסי ברבי חנינא - וא"ת ולימא דיורש הוי דהיכא דאיכא פסידא דאחרינא הוי יורש ולא לוקח כדאמרי' בסוף פ' יש נוחלין ב"ב דף קלט: והכא איכא פסידא דאם שאלה האשה יתחייב בגניבה ואבידה אי הוי יורש כדאמר רבא באלו נערות כתובות דף צד: יתומים שהניח להם אביהם פרה שאולה ומתה בתוך ימי שאילתה או נאנסה אין חייבין באונסין משמע דבגניבה ואבידה חייבין וי"ל דלא שוייה רבנן יורש אלא משום פסידא דאלמנתו כדי שתהא ניזונת מנכסיו כדאמרינן התם אבל משום פסידא דמשאיל אין לנו לעשות כיורש לחייבו בגניבה ואבידה שאם ירצה לא ישאילנו דמי דוחקו להשאילו והוי כאילו אפסיד אנפשיה:

39 בבא מציעא פתח ↗

40 בבא מציעא פתח ↗

41 בבא מציעא פתח ↗

42 בבא מציעא פתח ↗

43 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

בעל בנכסי אשתו מי מעל - מי אמרינן בעל מעל שהוא עושה עיקר המעשה שנשאה ועל ידי זה זוכה במעות או דלמא היא עשתה עיקר המעשה שהיא נשאת לו או דלמא בית דין עשו עיקר המעשה שתיקנו שיזכה במעות:

44 בבא מציעא פתח ↗

45 בבא מציעא פתח ↗

46 תוספות פתח ↗

אמר רבא מאן נמעול נמעול בעל - הלא לא עשה שום מעשה דאיסורא לא ניחא ליה דליקני לא היה צריך לטעם זה דאפי' ניחא ליה דליקני הכל מה שבידה אפילו של אחרים ושל הקדש לא היה קונה כי לא תקנו לו חכמים וא"כ היאך היה לו למעול בנישואין לבדו בלא לקיחת מעות אלא לפי שגבי ב"ד הוצרך להאי טעמא נקטיה נמי הכא אי נמי נקטיה למימר דאפילו לקח המעות לא ימעול כיון דאיסורא לא ניחא ליה דליקני ולא נתכוין לזכות בשל אחרים ואינו מתכוין בנטילתו להוציאו מרשות בעלים דסבור שהן שלו ואינו מועל אלא כשבא להוציא מרשות בעלים כגון גונב או גוזל ההקדש מרשות חבירו כדמוכח פ"ק דחגיגה דף י: ושם דאמר נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ופריך מיגזל גזלה מה לי הוא ומה לי חבירו ומשני בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן אלמא כיון שהוא ברשותו שאינו מתכוין להוציאו מרשות בעלים אלא סבר הוא שהוא שלו אינו מועל בנטילתו תמעול איהי איהי נמי לא עשתה כלום דלא ניחא לה דליקנו בנישואין אלא היתר שתיקנו לו חכמים ואפי' לקחתם ונתנם לו אינה מועלת כיון שאינה מתכוונת להוציא מרשות בעלים אלא את שלו סבורה ליתן לו נמעלו בית דין וכו':

47 תוספות על קידושין פתח ↗

שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב - וא"ת והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש והשליח לא ידע שהוא של הקדש דחייב המשלח ואמאי זה נהנה וזה מתחייב הוא וי"ל דמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנאת השליח אלא ע"י הגבהה דשליח דמיד דאגבהיה שליח קנייה וההיא שעתא חייב משלח אמנם מסופק היה ר"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה או שב על עורות של הקדש או התחמם בגיזי עולה והשליח לא ידע דהם של הקדש דהשתא לא עשאו שליח אלא מן ההנאה אם יתחייב המשלח כדאמרינן גבי מעילה או דילמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן:

48 בבא מציעא פתח ↗

48 משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהַנּוֹטֵל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וּנְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ. וְאִם נְתָנָהּ לְזֶה הַגִּזְבָּר שֶׁהָיְתָה תַּחַת יָדוֹ הוּא מָעַל וְהַגִּזְבָּר לֹא מָעַל. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין אֵלּוּ הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בְּמוֹעֵל בְּזָדוֹן שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְחַלֵּל הֶקְדֵּשׁ. הַנּוֹטֵל פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ עַל דַּעַת שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ לֹא מָעַל עַד שֶׁיּוֹצִיא אוֹתָהּ בַּחֲפָצָיו אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אוֹתָהּ בְּמַתָּנָה. נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. שֶׁאֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל בִּשְׁאָר הֶקְדֵּשׁוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

49 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

נטל אבן או קורה. א"א זו היא שהעמיד בגמרא בגזבר שהכל תחת ידו שנטילתו אינה ניכרת לגזל ההקדש וכן כל אדם שהקדשו תחת ידו הרי הוא הגזבר ולא מעל עד שיוציא. ומה שהקשו בגמרא מ"ש הוא ומ"ש חבירו לא ר"ל שימעלו הוא וחבירו אלא ה"ק מ"ש כשגנבה מבית ההקדש ונטלה לעצמו שלא מעל וכשנתנה לחבירו מעל אטו שינוי רשות בעינן למעילה והראשון מעל והשני לא מעל ושני ליה אי בשנטלה מבית הקדש ה"נ שהוא מעל מיד ואם נתנה לחבירו אותו חבר לא מעל אלא הכא בגזבר שנטלה מרשות עצמו עסקינן שנטילתו אינו ניכר חסרון להקדש עד שיוציאנה לאחר:

50 בבא מציעא פתח ↗

51 בבא מציעא פתח ↗

52 בבא מציעא פתח ↗

53 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

ואין מועל אחר מועל במוקדשין. א"א בכל זה יצא מכלל משנתנו וטעה אחר התוספתא כי אין במשנתנו אלא בהמה וכלי שרת ובודאי בהמה תמימה דומיא דכלי שרת והוא מפני שמצא בתוספתא בקע בקורדום ובא חבירו ובקע בו שניהם מעלו שינה הלשון וכתב בהמה וכלי תשמיש ופירש הבהמה חמור ואינו אלא בהמה תמימה למזבח דומיא דכלי שרת שהן למזבח ואין להם פדיון אבל כלי המוקדשין אם הראשון נהנה בו ופגם שוב אין בו מועל. ואין סומכין על תוספתא שהיא סותרת המשנה והגמרא:

54 בבא מציעא פתח ↗

55 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב פתח ↗

כל אלו שאמרנו וכו'. א"א אין הכל מודים בגזול ויבש שאין פסולים משום הדור אלא גזול ה"ל מצוה הבאה בעבירה יבש מפני שהוא כמת, בירושלמי:

56 תוספות על מעילה פתח ↗

אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד - תימה דתניא בתוספתא בקע בקרדום של הקדש ובא חברו ובקע בו ובא חברו ובקע בו כולם מעלו וליכא למימר דבקרדום כלי שרת מיירי דהא תני התם בסיפא נתנה לחברו וחברו לחברו הראשון מעל והשני לא מעל ובעולה כולם מעלו ומפרש דהתם במאי עסקינן כגון לאחר שבקע החזירו דמה שהחזירו הרי הוא של הקדש כאילו לא מעלו ורבינו יצחק מפרש דהתם בגזברין עסקינן דלעולם לא יצאו לחולין בשום מעילה עד שיוציאנה מרשותו:

57 תוספות על בבא קמא פתח ↗

נתנו לבכורות בנו או לב"ח - אותו לשון שפירש בקונטרס דאבעלים קאי רחוק מאד חדא שצריך לפרש לאותו לשון שמת בפשיעה ולא כי אורחיה ועוד דלשון חיוב ופטור לא שייך אבכורות בנו וב"ח וצריך לדחות דמשום אחרינא נקט חיוב ופטור ועוד דבתוספתא פ"ז קתני הגביהו או נתנו לבכורות בנו משמע דאגנב קאי דאי אבעלים מה צריך הגבהה והא דידיה הוא ועוד דראיה דמייתי ממתני' בגמרא אבעיא דתקנו משיכה בשומרים אי אפשר ליישבה להאי לישנא לפי מה שמפרש בגמ' ול"א שפירש בקונטרס נתנו הגנב לבכורות בנו הוא עיקר דמתחייב הגנב במשיכת הני וא"ת ואמאי מחייב במשיכה והא אין שליח לדבר עבירה וי"ל דהנהו לא ידעי דאתי לידיה באיסורא אלא סבורין שהיה שלו ובין ללישנא דמפרש בפ"ק דבבא מציעא דף י: ושם טעמא דאין שליח לדבר עבירה משום דשליח בר חיובא הוא ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובין ללישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שייך לכאן דהתם אין יודע שהשליח יעבור אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו ולעיל בבא קמא עא. גבי גנב וטבח בשבת דמוקי לה בטובח על ידי אחר ופריך וכי היכן מצינו שזה חוטא וזה מתחייב הוי מצי למימר דסבור שהוא שלו אבל משני שפיר והאמת אבל ק"ק היכי יליף מה מכירה ע"י אחר אף טביחה כו' דלמא דוקא כשסבור שהוא שלו כיון דליכא יתור: ועיין תוס' קדושין מב: ד"ה אמאי:

58 בבא מציעא פתח ↗

59 בבא מציעא פתח ↗

59 משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב פתח ↗

שׁוֹפָר שֶׁל עַכּוּ"ם אֵין תּוֹקְעִין בּוֹ לְכַתְּחִלָּה וְאִם תָּקַע יָצָא. וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת אִם תָּקַע בּוֹ לֹא יָצָא. שׁוֹפָר הַגָּזוּל שֶׁתָּקַע בּוֹ יָצָא שֶׁאֵין הַמִּצְוָה אֶלָּא בִּשְׁמִיעַת הַקּוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ וְלֹא הִגְבִּיהוֹ הַשּׁוֹמֵעַ יָצָא וְאֵין בַּקּוֹל דִּין גֵּזֶל. וְכֵן שׁוֹפָר שֶׁל עוֹלָה לֹא יִתְקַע בּוֹ וְאִם תָּקַע יָצָא שֶׁאֵין בַּקּוֹל דִּין מְעִילָה. וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא נֶהֱנָה בִּשְׁמִיעַת הַקּוֹל. מִצְוֹת לֹא לֵהָנוֹת נִתְּנוּ. לְפִיכָךְ הַמֻּדָּר הֲנָיָה מִשּׁוֹפָר מֻתָּר לִתְקֹעַ בּוֹ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה:

60 בבא מציעא פתח ↗

61 בבא מציעא פתח ↗

62 בבא מציעא פתח ↗

63 תוספות על פסחים פתח ↗

אף מעילה בכזית - תימה לר"י דהכא משמע דמאן דיליף חטא חטא סבירא ליה דמעילה בכזית כמו תרומה וכולהו אית להו גזירה שוה דפרק הנהנה גם זה שם יליף מעילה מתרומה למילי טובא ורבנן לא פליגי ארבי אלא לענין מיתה משום דכתיב בו ולא במעילה ואם כן מ"ט דרבנן דלעיל דאמרי לא אמר שוה פרוטה אלא לענין מעילה אבל בתרומה עד שיהא בו כזית:

64 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

ואזהרה של מעילה מזה וכו'. א"א ופשוטה מזו היא בתרומת הקדשים לא תאכל:

65 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

וכן אם נתנה לחבירו. א"א דבר זה לא נמצא לו יסוד. שמצא בתוספתא נטל פרוטה של הקדש ואמר הרי היא שלי לא אמר כלום עד שיוציאנה לחולין נתנו לספר אע"פ שלא סיפר מעל ובעולה נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו. זאת מצא ואיני סומך עליה כי לא באה על דרך מתוקן ואפשר מפני שהיא קדושת הגוף אינה יוצאה לחולין לא בפגימה ולא בנתינה אבל קשה לי מ"ש עולה:

66 בבא מציעא פתח ↗

67 בבא מציעא פתח ↗

68 בבא מציעא פתח ↗

69 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

70 בבא מציעא פתח ↗

71 בבא מציעא פתח ↗

72 בבא מציעא פתח ↗

72 מעילה פתח ↗

מַתְנִי׳ נֶהֱנָה כְּבַחֲצִי פְרוּטָה וּפָגַם כַּחֲצִי פְרוּטָה, אוֹ שֶׁנֶּהֱנָה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה בְּדָבָר אֶחָד וּפָגַם בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה בְּדָבָר אַחֵר – לֹא מָעַל, עֵד שֶׁיֵּהָנֶה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה וְיִפְגֹּם בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה בְּדָבָר אֶחָד. אֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל בְּמוּקְדָּשִׁין אֶלָּא בְּהֵמָה וּכְלִי שָׁרֵת בִּלְבַד. כֵּיצַד? רָכַב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב, וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב – כּוּלָּן מָעֲלוּ. שָׁתָה בְּכוֹס שֶׁל זָהָב, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה – כּוּלָּן מָעֲלוּ. תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת, וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ, וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ – כּוּלָּן מָעֲלוּ. רַבִּי אוֹמֵר: כׇּל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ פִּדְיוֹן – יֵשׁ בּוֹ מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל. גְּמָ׳ מַנִּי? מַתְנִיתִין רַבִּי נְחֶמְיָה, הִיא: דְּתַנְיָא אֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל אֶלָּא בִּבְהֵמָה בִּלְבַד. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: בְּהֵמָה וּכְלִי שָׁרֵת. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא? קָסָבַר: בְּעִנְיָינָא דִבְהֵמָה כְּתִיב, דִּכְתִיב בְּאֵיל הָאָשָׁם. וְרַבִּי נְחֶמְיָה, אָמַר לָךְ: קַל וָחוֹמֶר: אִם אֲחֵרִים מֵבִיא לִקְדוּשָּׁתָן, הוּא עַצְמוֹ – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! רַבִּי אוֹמֵר: כׇּל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ פִּדְיוֹן, יֵשׁ כּוּ׳. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אָמַר רָבָא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ עֵצִים. דְּתָנוּ רַבָּנַן: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עֵצִים״ – לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי גְזִירִין. רַבִּי אוֹמֵר: עֵצִים – קׇרְבָּן הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין תְּנוּפָה. אָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין עֵצִים. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין קְמִיצָה. רַב פָּפָּא אָמַר: קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ תְּמִימִין וְנַעֲשׂוּ בַּעֲלֵי מוּמִין וְעָבַר וּשְׁחָטָן אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. וְהָתַנְיָא: קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ תְּמִימִין, וְנַעֲשׂוּ בַּעֲלֵי מוּמִין, וְעָבַר וּשְׁחָטָן, רַבִּי אוֹמֵר: יִקָּבְרוּ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִפָּדוּ. מַתְנִי׳ נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל.

73 בבא מציעא פתח ↗

74 בבא מציעא פתח ↗

75 בבא מציעא פתח ↗

76 בבא מציעא פתח ↗

77 בבא מציעא פתח ↗

78 בבא מציעא פתח ↗

79 בבא מציעא פתח ↗

80 בבא מציעא פתח ↗

81 בבא מציעא פתח ↗

82 בבא מציעא פתח ↗

83 בבא מציעא פתח ↗

1 גמ'. וז"ל שאלה לרבעה מהו כדשיילי אינשי בעינן ולהכי לא שיילי אינשי או"ד טעמא מאי משום הנאה והאי נמי הא אית ליה הנאה. שאלה ליראות בה מהו ממונא בעינן והאיכא או"ד ממונא דאית ליה הנאה מיניה בעינן וליכא עכ"ל.

2 וברש"י ד"ה מהו פירש וז"ל מחייב באונסיה או לא עכ"ל. והיינו דמספק"ל אי הוי שואל להתחייב באונסין או לא. אולם עיין ברמב"ם פ"ב משאלה ה"ט וז"ל השואל את הבהמה בבעלים לרבעה וכו' הרי כל אלו ספק שאלה בבעלים עכ"ל, ומבואר שהרמב"ם ביאר דהספק שבגמ' הוא לענין הפטור דבעליו עמו, ומשמע קצת דס"ל דבכל הנך גוונא הוי שואל גמור להתחייב באונסין. וצ"ע דאי הויא שואל לענין חיוב אונסין מהו הספק אם חל בו פטור דבעליו עמו דהרי זה בכלל הכתוב דכי ישאל איש מעם רעהו וגו' אם בעליו עמו לא ישלם.

3 ונראה לפרש דלהרמב"ם ג"כ הספק הוא בדין השאלה עצמה האם נחשב לשואל בכה"ג או לא, ומ"מ הרמב"ם סובר דלאחר שנשתמש בה לכך הרי הוא בודאי חייב באונסין, דחל חיוב אונסין משום דכל הנאה שלו, וחייב באונסין כמו שואל שלא מדעת. ולכן אף אי ליכא חלות שם שואל משום דליכא מעשה שאלה בכך, מ"מ הריהו חייב באונסין מכיון שנהנה. ומספק"ל להגמ' אי חל חלות שם מעשה שאלה ומסירת הבעלים לשמירה בהנך גווני מכיון שאין דרך שאלה בכך, ונ"מ לענין דין שמירה בבעלים - דהפטור דבעליו עמו תלוי בחלות שם מעשה שאלה ומסירת הבעלים לשמירה - דבכדי שיחול פטור דבעליו עמו בעינן קניני שמירה ודעת מקנה. ולכן אף אי נימא דחייב הוא באונסין כדין שואל שלא מדעת וחל ביה שם שואל מחמת שנהנה מהחפץ, מ"מ כיון דליכא חלות שם מעשה שאלה אינו נפטר בבעליו עמו. ולפי"ז י"ל דה"ה דליכא דין בעליו עמו בשומר אבידה ובשואל שלא מדעת, מכיון דחסר בהו חלות שם מעשה שאלה - דליכא דעת מקנה ומסירת הבעלים לשאלה.

4 ועוד י"ל דמספק"ל אם הפטור דבעליו עמו חל רק היכא שיש צירוף בין מלאכת הבעלים ומלאכת הפרה או לא, ובהנך גווני מכיון שיש חסרון במלאכת הפרה לא חל צירוף למלאכת הבעלים ולכן ליכא פטור דבעליו עמו או"ד דלא בעי צירוף. ומ"מ הוי שואל לענין חיוב אונסין.

5 גמ'. שאל משותפין ונשאל לו אחד מהן מהו כולו בעליו בעינן והא ליכא או דילמא מההוא פלגא דידיה מיהא מיפטר. בפשטות הספק בגמ' הוא האם חל דין בעליו עמו לפטור את השומר מחצי התשלומין דפטור מלשלם לשותף שהיה עמו במלאכה או לא - דחייב לשלם הכל. אולם יתכן לפרש דמספק"ל האם חל פטור מלשלם אף לשותף השני ופטור מתשלומין לגמרי או לא. והביאור בזה די"ל דמספק"ל האם הפטור דבעליו עמו הווה חלות דין פטור תשלומין בלבד או חלות הפקעת שם שומר ועיין לעיל בשיעורים דנחלקו בזה הקצה"ח והגר"ח זצ"ל, דאי הויא רק חלות פטור תשלומין אזי י"ל דחל פטור תשלומין רק על חצי - דחל פטור תשלומין רק כלפי השותף שהיה עמו במלאכה, דשייך פטור תשלומין על כל פלגא ופלגא בפ"ע. אולם אי נימא דהוי חלות הפקעת שם שומר י"ל דמכיון דלגבי השותף הא' לא פקע ממנו שם שומר אזי מכיון דהוי מעשה שאלה אחת חל ביה שם שומר לגמרי אף כלפי השותף הב', דרק אם הוי כל הבעלים עמו במלאכה חל הפקעת שם שומר.

6 ועוד י"ל דמספק"ל האם הוי חדא שאלה או ב' שאלות נפרדות, דאי הוי ב' שאלות נפרדות י"ל דחל דין בעליו עמו לגבי שותף א' אע"פ שחייב השומר לשלם לשותף השני. ואילו אי הוי חלות שם מעשה שאלה אחת י"ל דליכא פטור דבעליו עמו כלל דכולו בעליו בעינן.

7 ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' שאלה ופקדון ה"ח וז"ל שאל מן השותפין, ונשאל לו אחד מהן, וכן השותפין ששאלו, ונשאל לאחד מהן, הרי זה ספק אם היא שאלה בבעלים, או אינה, לפיכך אם מתה, אינו משלם, ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם, פשע בה השומר הרי זה משלם עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דס"ל דהאיבעיא בגמ' בשאל מן השותפין ונשאל לו א' מהן הוא האם חל פטור דבעליו עמו לגמרי אפי' על החלק של השותף הב' שלא היה עמו במלאכה, או"ד דליכא כלל פטור דבעליו עמו וחייב לשלם לשני השותפין. ונראה דאליבא דהרמב"ם דין בעליו עמו מהווה חלות הפקעת שמירה, ומספק"ל האם חל הפקעת שם שומר לגמרי דמאחר דלגבי א' מהבעלים חל דין בעליו עמו הוא הדין דחל הפקעת שם שומר מדין בעליו עמו אף לגבי השותף הב' משום דהויא מעשה שאלה אחת, ומכיון שא' מהבעלים היה עמו במלאכה פקע מיניה חלות שם שומר לגמרי. או"ד דלא פקע חלות שם שומר אא"כ כל הבעלים הויין עמו במלאכה, וחייב לשלם אף לשותף הא' שהיה עמו במלאכה. אולם אי נימא דחלות דין בעליו עמו מהווה דין פטור תשלומין גרידא י"ל דמ"מ חל פטור תשלומין כלפי הבעלים שהם עמו במלאכה, ועל כרחך מוכח דהרמב"ם סובר דיסוד הדין דבעליו עמו מהווה חלות הפקעת דין שמירה.

8 ועיין בנימוקי יוסף דף נה. בדפי הרי"ף ד"ה מן השותפין וז"ל פרה של שניהם ונאנסה מי אמרינן בעליו עמו קרינן לגבי חלק שותף זה ופטור שואל מאותו חצי של אותו שותף עכ"ל. ונראה דהנמו"י ס"ל דהפטור דבעליו עמו מהווה דין פטור תשלומין ולכן מספק"ל האם חל דין פטור תשלומין לגבי שותף הא'. ומספק"ל אי הוי ב' שאלות נפרדות ולכן חל פטור תשלומין לשותף הא', או"ד דכולו בעלים בעינן דהוי חלות שם שאלה אחת וליכא פטור אא"כ איכא כל הבעלים במלאכה.

9 גמ'. שותפין ששאלו ונשאל לא' מהן מהו כולו שואל בעינן וליכא או"ד בההיא פלגא דשיילי מיהת מיפטר. עיין בנימוקי יוסף דף נה. בדפי הרי"ף ד"ה לכוליה שואל בעינן, וד"ה תיקו וז"ל משאיל צריך שיהיה נשאל להשואל ולא לחצי שואל, מכאן יש לדקדק דאין כל אחד מהם חייב בכולה אלא בפלגא כדין בעל חוב ואידך פלגא אינו חייב אלא מדין ערב, דאי חייב כל אחד בכוליה ממונא א"כ הרי נשאל לכוליה שואל. ונפקא מינה לשנים שלוו מאחד דאע"פ שלא כתבו אחראין וערבאין זה לזה, אחראין וערבאין זה לזה כדאיתא בירושלמי, לאו דליחייב כל אחד מינייהו בכוליה ממונא כדין בע"ח, אלא בפלגא דממונא כדין בע"ח ובאידך פלגא כדין ערב וכו' כתב הרמב"ם פ"ב מהל' שאלה אם מתה אינו משלם ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם הרי שהרב ז"ל לא כתב אם מתה אינו משלם אלא פלגא כמו שמשמע מהלכה זו, וגם הרי"ף ז"ל כתב סתם וצריך עיון שנראה שדעתם ז"ל שאינו משלם כלום דיהבינן ליה דין שואל בבעלים בכוליה מספק, ומלישנא דגמרא דאמר בפשיטות והא ליכא לא משמע הכי, ואם נאמר דהם ז"ל סומכים יותר על פשט הירושלמי דאמר דהם אחראין וערבאין דמשמע להו דכל אחד חייב מבתלמוד דידן בענין כזה וכו' ועלתה בתיקו ומ"מ כיון דאיכא שואל אחרינא בהדיא לאו כוליה שואל הוא ומשום הכי מסופק גם להם בירור הדין ואם כן צ"ל שגם בפלגא לאו כוליה שואל הוא דמאן פלג לך חד פלגא מאידך פלגא וכו' עכ"ל. ומבואר דהנמו"י מדייק מסוגיין דמספק"ל בשותפין ששאלו ונשאל הבעלים לא' מהם אי הוי שמירה בבעלים לגבי אותו שואל לפטור מחצי תשלומין דבשנים שלוו כ"א מחויב רק על חצי החוב מדין בע"ח וחייב לשלם החצי השני רק מדין ערב דאל"ה להוי בעליו עמו לפטור את הכל. אולם עייין ברא"ש שבועות פ"ב ס"ב שהביא דעת הרמב"ן ששניהם חייבין בכל, ויכול המלוה לגבות ממי שירצה. וחולק עליו אבי העזרי וסבר דכל אחד חייב רק בחציו, אך דכל אחד נעשה ערב לחברו היכא שאין לו מה לשלם ועיין בזה בטוש"ע חו"מ סי' עז ס"א. ומבואר דהרמב"ן סובר דב' שלוו כאחת חלה הלואה אחת לשניהם כאחד, ולכן יכול המלוה לגבות את כל החוב ממי שירצה, משא"כ האבי העזרי סובר דהוי כב' הלואות, ולכן אינו יכול לגבות אלא חציו מכל אחד. וצ"ע לרמב"ן מסוגיין דלשיטתו לכאורה הו"ל בעליו עמו לפטור את הכל. ונראה לתרץ דבשנים שלוו אע"פ שחל לכל א' קנין הוצאה רק בחצי המעות, דכל א' מהשותפין יכול להוציא רק את חצי המעות, מ"מ חלה מעשה הלואה אחת, והמחייב בתשלומין הוי מעשה ההלואה, ומשו"ה שניהם חייבים בכל מדין לוה. משא"כ בשואל קיי"ל דשותפין ששאלו חייבים באחריות רק על החצי שלהם - משום דיסוד האחריות דשואל חל מחמת שכל הנאה שלו, ומכיון שחל קניני שאלה לכל שותף ליהנות רק מחצי הריהו מתחייב באחריות שואל רק בחצי.

10 ועוד יתכן לפרש דבאמת בשותפין ששאלו הרי הן חייבין כל א' באחריות על הכל, דחלה קבלת אחריות מחמת מעשה השאלה כמו בהלואה, והוי מעשה שאלה אחת ושניהם חייבים באחריות על הכל, ומ"מ דין בעליו עמו אינו חל אלא על חצי, דהדין דבעליו עמו אינו תלוי בחיוב האחריות אלא בקניני שאלה, ומכיון דיש לכל א' מהשותפין קנין שאלה רק על חצי השאלה חשיב חצי שואל לענין בעליו עמו.

11 גמ'. שאל מן האשה ונשאל בעלה עמה אשה ששאלה ונשאל לבעל מהו קנין פירות כקנין גוף דמי או לא. יש לדקדק דלא נסתפקו בגמ' מה הדין כששאל מן האשה ונשאלה האשה במלאכה, וצ"ע דלכאורה אי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי י"ל דבכה"ג הוי האשה בבעלים, ומשמע דאין האשה נחשבת לבעלים לפוטרו מדין בעליו עמו, וצ"ע ועיין בשיטמ"ק.

12 ונראה דאע"פ שבנכסי מלוג כשהפרה נאנסה השואל משלם תשלומי הפרה לאשה, מ"מ הבעל שיש לו את קנין הפירות להשתמש בפרה הוא זה שמקנה את זכות ההשתמשות להשואל, וחלות שם בעלים לענין בעליו עמו תלוי בהמקנה דהיינו בבעל ולא באשה. והאשה אינה אלא המחייב - דהפרה היא שלה, אמנם דין בעליו עמו תלוי במקנה ולא בהמחייב. וכן באשה ששאלה האשה היא המתחייבת בתשלומין אם יאנס החפץ אולם בעלה הוא הקונה את זכות ההשתמשות דיש לבעל קנין פירות, ומספק"ל אי הוי בעליו עמו משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי או לא. ומשמע דאם נשאל לאשה ליכא פטור דבעליו עמו דאע"פ דהאשה היא המתחייבת מ"מ דין בעליו עמו תלוי במי שנהנה - והבעל הוי הנהנה דיש לו קנין וזכות השתמשות.

13 אולם יש להעיר ע"ז דבגמ' לקמן צו: איתא דאם שכרה האשה פרה מעלמא ואח"כ נישאה הוי שאלה בבעלים לשיטת הרבנן בדף לה: דס"ל דהמשכיר פרה לחבירו והשאילו לאחר נשבע השוכר לבעלים והשואל משלם לשוכר, ואילו לר' יוסי לא הוי בעליו עמו. ובשלמא לרבנן האשה הוי הבעלים לענין הפטור דבעליו עמו מכיון דהיא הויא המקנה שמוסרת הפרה לבעלה דהוי שואל, אמנם לר' יוסי צ"ע מדוע אין כאן פטור דבעליו עמו דהבעלים הראשונים אינם אלא המחייב והאשה היא המקנה ולכאורה הדין של בבעלים תלוי בהמקנה. ונראה דלר' יוסי השוכר לא הוי בעלים דאע"פ דיש לשוכר זכות השתמשות בחפץ מ"מ זה ברור דאין לשוכר קנין הגוף בחפץ ולא אמרינן בשוכר קנין פירות כקנין הגוף, ומשו"ה פשיטא דלר' יוסי ליכא פטור דבעליו עמו. משא"כ לרבנן הוי השוכר בעלים מכיון דהשואל משלם לשוכר. ועוד י"ל דר' יוסי סובר שאין השוכר רשאי להשאיל מדעתו וחלה השאלה רק משום שהבעלים נתנו לו רשות להשאיל, ומשו"ה אין השוכר נחשב למקנה ולכן אין בו דין בעלים לענין בעליו עמו. משא"כ הבעל הוי בעלים משום שיכול להשאיל מעצמו. ואילו רבנן ס"ל דהשוכר הוי חלות שם בעלים לענין בעליו עמו דהוא הוי המקנה ואע"פ שאינו יכול להשאיל אא"כ נתנו לו הבעלים רשות היינו רק כדי שלא יהיה נחשב השוכר פושע בשמירתו, דהבעלים יטענו "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר" ומשו"ה בעינן רשות הבעלים להשאיל. ברם השוכר הוי המקנה ומשו"ה הוא הוי בעלים לענין הפטור דבעליו עמו. מאידך ר' יוסי סובר שאין השוכר יכול להקנות אא"כ נתנו לו הבעלים רשות משום דאין לשוכר קנין בכדי להקנות וההקנאה חלה ע"י המשכיר ומשו"ה אין לשוכר שם בעלים לענין בעליו עמו.

14 גמ'. האומר לשלוחו צא והשאל לי עם פרתי מהו בעליו ממש בעינן וליכא או דלמא שלוחו של אדם כמותו ואיכא. יש לעיין מהו יסוד הספק בגמ'. ולכאורה היה נראה לפרש עפ"י מה דיש לחקור בדין בעליו עמו אי הוי פטור דממילא - דהיינו שחל הפטור ממילא מחמת זה שהבעלים במציאות הם עוסקים במלאכת השואל. או דלמא דבעליו עמו חל מחמת חלות שם מעשה מלאכה של הבעלים עבור השואל, די"ל דאם הפטור דבבעלים חל ממילא עי"ז שבמציאות הבעלים עוסקים במלאכת השואל אזי א"א לחול דין פטור ע"י שליח, דהרי אין הבעלים עצמם עוסקים במלאכת השואל. משא"כ אם הפטור חל מחמת חלות שם מעשה בעלים שנעשה עבור השואל אזי יתכן שחל אף ע"י שליח. ויתכן דיש עוד נפ"מ בזה לענין האם חל פטור דבעליו עמו ע"י מלאכה בטעות או באונס, דאם נאמר דהפטור חל ממילא מחמת עצם המציאות שהבעלים עוסקים במלאכת השואל אזי י"ל דחל אף ע"י מלאכה באונס ובטעות. משא"כ אם הפטור חל מחמת מעשה מלאכה של הבעלים והבעלים הם פועלים את הפטור אזי י"ל דלא חל ע"י מלאכה באונס או בטעות. וכן נפ"מ אי חל דין בעליו עמו בקטן שהשאיל את עצמו למלאכה או לא, דלכאורה מעשה קטן אינו חלות שם מעשה בעלים אבל אם הפטור חל ממילא י"ל דחל אף בקטן. אולם עיין בגמ' דמדמינן לה להפרת נדרים, וצ"ע דהתם בודאי החלות חלה ע"י מעשה הפרה דהבעל.

15 ונראה לפרש הגמ' באופן אחר דלכו"ע הבעלים הויין הפוטרים - שחל הפטור מחמת מעשה מלאכה של הבעלים ואין הפטור דבבעלים פטור דחל ממילא, אלא דמספק"ל אי שייך בזה שליחות או דהויא כמו מצוה שבגופו - שאין מלאכת הבעלים נתפסת בשליחות כמו שאין שליחות במצוה שבגופו. אי נמי י"ל דמספק"ל האם שליחות חל רק היכא דאיכא דעת מקנה ובמלאכת הבעלים והפרה ליכא דעת מקנה ולכן ליכא חלות שליחות, או"ד דאף בלי דעת מקנה חל דין שליחות. ברם אם חל דין שליחות במצוות כגון בבדיקת חמץ א"כ מוכח דלא בעינן דעת מקנה לחלות דין שליחות, צ"ל דליכא חלות שליחות בדין בעליו עמו ובהפרה מגזה"כ מיוחדת ועיין בתוס' ד"ה שליח.

16 גמ'. המוכר שדה לחבירו לפירות ר' יוחנן אמר מביא וקורא ריש לקיש אומר מביא ואינו קורא. ר' יוחנן אמר מביא וקורא קנין פירות כקנין הגוף דמי וריש לקיש אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. עיין ברמב"ם פ"ד מהל' ביכורים ה"ו שכתב וז"ל המוכר שדה לפירות הלוקח מביא ואינו קורא שקנין פירות אינו כקנין הגוף אבל מביא אדם מנכסי אשתו ביכורים וקורא אע"פ שאין לו גוף הקרקע שנא' אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק כריש לקיש, והנה מסתימת לשון הרמב"ם משמע דהלוקח שדה לפירות מביא ואינו קורא מדאורייתא. וכן משמע ממה שחילק הרמב"ם בין בעל בנכסי אשתו שמביא וקורא מדאורייתא לבין לוקח שדה לפירות דבקנין פירות מצות הבאת ביכורים היא מדאורייתא. והנה עיין ברמב"ם פ"ב מהל' ביכורים הי"ב שפסק וז"ל האריסין והחכירין וכו' והגזלנין אינן מביאין ביכורים ואפילו נתייאשו הבעלים שנא' ביכורי אדמתך עכ"ל. והקשה הגר"ח זצ"ל שהרי לאריס יש קנין פירות וא"כ למה פסק הרמב"ם שאינו מביא ביכורים דמ"ש מהלוקח שדה לפירות שמביא ביכורים. וכן הקשה מהקונה אילן בתוך שדה חבירו שאינו מביא לפי שאין לו קרקע שם הי"ג, וצ"ע דהרי יש לו קנין פירות וא"כ למה אינו מביא.

17 ותירץ הגר"ח זצ"ל דיש שני מיני קנין פירות: א כשקונה את גוף הקרקע לפירותיה, ב כשקונה קנין פירות לבדו אבל לא קונה את הגוף לפירות. ונראה דכשהלוקח קונה את הגוף לפירות מביא ביכורים. מאידך אם יש לאדם קנין פירות בלבד בלי קנין בגוף הקרקע אינו מביא ביכורים כלל. ולפיכך האריס החוכר והקונה אילן אינם מביאים ביכורים דאע"פ שיש להם קנין פירות מ"מ אין להם קנין בגוף הקרקע לפירותיה ולפיכך אינם מביאים. אולם הלוקח שדה לפירותיה קונה את גוף השדה לפירות ומאחר שקנינו בפירות הוא בגוף הקרקע לפיכך מביא ואינו קורא.

18 ואמר הגר"ח זצ"ל שחילוק זה מבואר ברמב"ם שפסק בפכ"ג מהל' מכירה ה"ח וז"ל ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה מחבירו, שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנטעה או לזרעה כל זמן שירצה או להובירה, והשוכר אינו כן כמו שיתבאר בענין שכירות, ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל דהרמב"ם מחלק בין הקונה שדה לפירות ובין השוכר, דבקונה שדה לפירות חל קנין בגוף השדה לפירותיה ויש לו קנין גוף לפירות בגוף השדה עצמה משא"כ השוכר אינו קונה את הגוף לפירות ורק קונה את קנין הפירות בעצמו בלי קנין גוף כלל. ומשו"ה קנין השוכר הוא מוגבל יותר מהקונה שדה לפירותיה, דאינו רשאי להשכיר משא"כ הקונה שדה לפירותיה יכול להקנות מה שקנה לאחרים. והנה עוד כתב הרמב"ם שם ה"א וז"ל מקנה אדם הגוף לפירותיו וכו' ואין זה מקנה דבר שלא בא לעולם שהרי הגוף מצוי ומקנה לפירות הא למה זה דומה לשוכר בית או שדה לחבירו שלא הקנה לו הגוף אלא הנאת הגוף עכ"ל. ונראה שכוונת הרמב"ם היא לומר דשוכר שאין לו קנין הגוף אינו קונה את הגוף לפירות ורק את עצם קנין הפירות עצמו והנאתו, וכמו שחל לשוכר קנין פירות בעצמו ה"ה שחל קנין הגוף לפירות. אבל שני קנינים שונים הם - כי השוכר קונה רק את קנין הפירות בלבד ולא את גוף הקרקע, ואילו הקונה גוף הקרקע לפירותיו קונה את גוף הקרקע בשביל הפירות. וממשיך הרמב"ם שם ה"ה - ה"ו וז"ל המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה. ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם מבחין בין המוכר לזמן קצוב ובין המקנה שדה לפירות, דבשניהם הקונה קנה קנין בגוף הקרקע אלא שבקנין לזמן יש לקונה רשות לבנות או להרוס את גוף הקרקע לכל דבר שירצה כי יש לו קנין הגוף, והוא מוגבל רק לגבי זמן אבל לא בנוגע לדברים אחרים. ואילו בקונה גוף לפירות הרי גוף הקרקע קנוי לו לפירות בלבד אבל לא לדברים אחרים, ולכן אסור לו לשנות את הקרקע ולהרסה.

19 ועל פי יסודו של הגר"ח זצ"ל נראה שהמחלוקת בין ר"י ור"ל אי קנין הפירות כקנין הגוף דמי או לא קיימת רק בקנין הגוף לפירות, אבל בקנין פירות לבדו כבשוכר כו"ע מודי דלאו כקנין הגוף דמי. ובכך נראה לבאר דברי התוס' ביבמות דף לו: ד"ה קנין פירות שהקשו אליבא דר"י דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי למה יש צורך בתקנת אושא שהרי גם בלי התקנה בדין הוא שהבעל יוציא המקח מידי הלקוחות כי יש לו קנין הפירות שכקנין הגוף דמי. ותירצו התוס' וז"ל קנין הגוף דאשה עדיף שאין לבעל פירות אלא מכחה ועוד דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן עכ"ל. ולפי"ד הגר"ח זצ"ל נראה דר"ל דשאני קנין הפירות דבעל בנכסי אשתו שאינו קנין גוף לפירות אלא קנין פירות דעלמא בלי קנין בגוף הנכסים כלל מהטעמים שכתבו התוס'. ולפיכך לכו"ע לא אמרינן קנין הפירות דבעל כקנין הגוף דמי, וכמו דלא אמרינן כן בנוגע לקנין הפירות דשוכר, ומשו"ה בעינן תקנת אושא כדי לזכות את הבעל בזכות ביטול המכירה.

20 ולפי"ז נמי מבואר למה המשכיר שדה לחבירו יכול למוכרו לאחר ולא אמרינן שקנין הפירות דשוכר כקנין הגוף דמי אליבא דר' יוחנן ויעכב את המשכיר מלמכור. דמכיון שאין להשוכר קנין בגוף השדה לפירות אלא קנין פירות לבדו, קנין הפירות שלו לאו כקנין הגוף דמי, ואינו יכול לעכב את המשכיר מלמכור.

21 גמ'. א"ל רב עיליש לרבא האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו וכו' תיבעי למ"ד שלוחו של אדם כמותו הני מילי שליח דבר מצוה הוא אבל עבד דלאו בר מצוה הוא לא. יש לעיין בביאור הגמ', דהרי עבד בר שליחות הוא בדיני ממונות עיין ברמב"ם פ"ב מהל' שלוחין ה"ב ובכס"מ שם ואינו שליח בגיטין וקידושין משום שאינו בתורת גיטין וקידושין גיטין כג ב, ומ"ש דין בעליו עמו דאינו שליח משאר דיני ממונות ומהו כוונת הגמ' "דלאו בר מצוה הוא". ועיין ברש"י ד"ה עבד דלאו בר מצוה הוא וז"ל ושליחות נפקא לן מאתם גם אתם לרבות שלוחכם דבעינן דומיא דמשלח שיהיו דיניו נוהגים בו וזה אין דין שואל וגם משאיל נוהגים בו שאין לו כלום בלא רבו עכ"ל. ודבריו צ"ב.

22 ונראה דיסוד דין שלוחו של אדם כמותו חל כשהשליח הוי בעל המעשה, דבתורת בעל המעשה עושה את השליחות עבור המשלח, והמעשה דידיה מתייחס למשלח מחמת חלות דין שליחות. והנה הרמב"ם והטור נחלקו בדין מינה שליח להוליך גט לאשתו ונשטתה הבעל, דהרמב"ם פ"ב מהל' גירושין הט"ו פסק דפסול רק מדרבנן ואילו הטור אה"ע סימן קס"א סובר דפסול מדאורייתא. ונראה דהרמב"ם סובר דמדאורייתא השליח הוי בעל המעשה ומשו"ה שפיר יכול לגרש את האשה מדאורייתא אע"פ שנשטתה הבעל. ואילו הטור סובר דהשליח אינו בעל המעשה לגרש את האשה כשנשטתה הבעל. ולפי"ז י"ל דא"א לעבד כנעני להיות שלוחו של רבו לגבי דין בעליו עמו, דהא מלאכת העבד אינה שלו וא"א שיתמנה העבד להיות שליח רבו למלאכה דהא כלפי רבו אין העבד בעלים על המלאכה שעשה, ואינו יכול להשוות דין בעליו עמו. דרק מי שהוא בעלים על המלאכה שעושה יכול להשוות דין בעליו עמו במלאכתו. ולכן דוקא לענין בעליו עמו אין רבו יכול למנות את עבדו להיות שלוחו לעשות מלאכה עם השואל, דאין העבד בעלים על המלאכה שעושה. משא"כ בשאר דיני ממונות כגון להיות שליח לעשות קנין עבור אדם שני שאינו רבו שפיר הוי עבד בר שליחות ונחשב לבעל המעשה.

23 גמ'. או"ד אפ' למ"ד אין שלוחו של אדם כמותו ה"מ שליח אבל עבד יד עבד כיד רבו. הגמ' מחוסרת ביאור. ויתכן לפרש דר"ל דאע"פ דלא אמרינו שלוחו של אדם כמותו לגבי בעליו עמו דהוי כמו מצוה שבגופו דבעינן שגוף הבעלים עצמם יעסקו במלאכת השואל, אך שאני עבד דידו כיד רבו דמי והו"ל כגוף הבעלים עצמם ויכול העבד להיות שליח הבעלים לגבי דין בעליו עמו. אך לכאורה זה אינו נכון דדין יד עבד כיד רבו דמי הוי הלכה בהלכות קנינים ומהיכי תיתי דלהוי כגוף הבעלים לענין בעליו עמו. וי"ל הגמ' באופן אחר דלא חל דין שליחות בעבד לענין בעליו עמו, שאין גוף העבד כגוף רבו אלא הגמ' ר"ל דמכיון דיד עבד כיד רבו דמי לפיכך חל בעבד דין בעליו עמו בלי דין שליחות. והוא משום שמלאכת העבד קנויה לרבו מדין יד עבד כיד רבו, ולכן כשהעבד עוסק במלאכת השואל נמצא שהשואל מקבל את מלאכתו מהבעלים, וזה גופא שמקבל השואל מלאכת הבעלים משווה דין בעליו עמו, דלדין בבעלים לא צריך שהבעלים עצמם יעסקו בגופם במלאכת השואל אלא רק שהשואל מקבל מלאכה מהבעלים, וע"י מלאכת העבד מקבל השואל מלאכה מהבעלים, דיד עבד כיד רבו דמי, ומלאכת העבד הוי מלאכת הבעלים.

24 בעי רמי בר חמא, בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי וכו' אמר רבא בעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח הוי וכו' באושה התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות.

25 יש לעיין מה קמספק"ל להגמ' אי שואל הוי או שוכר הוי, דהרי קיי"ל בכתובות נ: דלוקח הוי. וי"ל דאף מעיקרא סברא הגמ' דהבעל לוקח הוי אלא דמספק"ל אי יש לו גם חיוב אחריות דשואל או"ד חיוב אחריות דשוכר. ונראה דשאלה זו תלויה באם יש לבעל קנין פירות בלבד או קנין גוף לפירות, דאם יש לו קנין גוף לפירות אינו שומר ושואל כלל דהרי החפצא היא שלו. ואילו אם יש לו קנין פירות בלי קנין הגוף י"ל דהוי שומר עבור האשה. והגמ' מוכיחה מהא דהבעל גובה מהלקוחות שאין לבעל קנין פירות בעלמא דא"כ היאך גובה את גוף הקרקע מהלקוחות, ועל כרחך דיש לבעל קנין הגוף לפירות, ומשו"ה הבעל יכול להוציא מידי הלקוחות. ולפי"ז אין הבעל דומה לשואל או לשוכר דיש להן רק זכות השתמשות בחפץ וקנין פירות בעלמא, דיש לבעל קנין הגוף לפירות ולכן הבעל פטור מלשלם מדין שומר דהחפץ קנוי לו. ועיין בתוס' הרא"ש דחל קנין הגוף לבעל למפרע. ובס"ד הגמ' נקטה דיש לבעל רק זכות לפירות ומספק"ל האם חייב משום כך באחריות כשוכר משום דחייב בפרקונה או דהוי כשואל. ונראה דדין זה תלוי האם נכסי מלוג ופרקונה נתקנו כתשלומין זה תחת זה או לא, דאם הויין תשלומין י"ל דהויין תשלומי שכירות והבעל הוי שוכר. אך אם ליכא תשלומין הוי שואל. ולמסקנא נקטינן דיש לבעל קנין גוף לפירות ומשו"ה אינו שומר כלל לא שואל ולא שוכר.

26 והנה עיין בגמ' לקמן דף קג. שואל אדם בטובו לעולם והוא דקני מיניה, וברש"י שם פירש "אבל לא קני מכי אהדריה כלתה קנייה דמשיכה ראשונה", והיינו דלרש"י בעינן קנין כדי שלא תהא כלתה השאלה בחזרה. אולם הראב"ד בשיטמ"ק ד"ה הא דאמר רב נחמן פירש דהא דבעי קנין הוא כדי שיחול השאלה לזמן שאינו מוגבל. וכן מבואר מדברי הרמב"ם פ"א מהל' שאלה ופקדון ה"ח וז"ל השואל כלי מחבירו להשתמש בו ואמר לו השאילני דבר פלוני בטובתך כלומר אין אתה משאיל לי כדרך כל המשאילין אלא כפי טובת לבך ונדבותיך שאינך מקפיד על הזמן אם ארך, אם קנו מידו הרי השואל משתמש בו לעולם עד שיתבטל הכלי מלעשות מלאכתו וכו' עכ"ל. ומבואר דבעינן קנין מיוחד בכדי שיחול חלות שאלה לעולם. והנה יש לבעל זכות השתמשות בנכסי מלוג כל זמן שאשתו בחיים. וי"ל דהוי רק זכות השתמשות לזמן דהיינו בחיי אשתו, ולפי"ז י"ל דבעל בנכסי אשתו הוי שואל דיש לו זכות השתמשות לזמן כשואל דעלמא בלי קנין הגוף ועם חיוב השבה. ומאידך י"ל דיש לבעל זכות השתמשות לעולם בלי חיוב השבה אלא שמיתת אשתו מפקיעה את זכות ההשתמשות שלו, ולכן אינו שואל אלא לוקח דקנה בו קנין הגוף לפירות והוי כשלו. וי"ל דזהו יסוד הספק בגמ' דידן אי הבעל שואל הוי או לוקח הוי.

27 ועיין ברשב"א ומובא גם בשיטמ"ק ד"ה אי שואל הוי שאלה בבעלים היא וז"ל קשיא לי ודילמא בפרה שנפלה לה בשעה שהיתה ישנה או בשעה שאינה ראויה למלאכה שבאותה שעה אינה עמו מלאכתו וכו', ונראה לי שאשה אין לה שעה שאינה חייבת להיות עם הבעל במלאכתו, משא"כ באומנין שיש להם שעות פנויות שאינם חייבים לעשות בצרכי בני המדינה, ומסתברא ליה שהאשה היא שהיא במלאכת הבעל לעולם אבל הבעל אינו עם האשה אלא בעתים שהוא מתעסק ממש בצרכיה עכ"ל. ויש להעיר דמתוס' לעיל דף צד. ד"ה פרה משמע דבעינן שיהא עוסק ממש במלאכה, ולשיטתם תיקשי קושיית הרשב"א דנוקמי שאינה עוסקת ממש במלאכה. וי"ל דמכיון שהאשה תמיד מזומנת לעשות מלאכה עבור הבעל הוי בעליו עמו, ואף לפי התוס' לא בעינן מלאכה ממש אלא הזמנה למלאכה. וכן משמע ממש"כ רש"י דף צו: בד"ה שאלה בבעלים היא וז"ל שהיא עמו תדיר במלאכתו והיא נשאת לו תחילה משנשאה עכ"ל, ומשמע דחל פטור בבעלים אע"פ שאינה עוסקת ממש במלאכה אלא מחמת שהיא מזומנת למלאכה תדיר.

28 גמ'. באושא התקינו אשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. עיין בתוס' ב"ק דף פט. ד"ה באושא וכו' וז"ל וא"ת לר' יוחנן למה הוצרך לתקן כיון דכקנין הגוף דמי וי"ל דאצטרך להיכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד סוף העולם דאין זה אוכל פירות וכו' עכ"ל. ועיין ברשב"א הובא בשיטמ"ק שם שתירץ קושיית התוס' וז"ל וי"ל דקסבר ר' יוחנן דליתא לתקנת אושא דמעולם לא תיקנוה דלא איצטרכו לה והתוס' תירצו וכו' ונלע"ד בזה ובנותן מתנה לאשתו דקיי"ל שקנתה ואין הבעל אוכל פירות דא"ל בשתי אלו שאם מכרה בחיי בעלה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות וכו' שבתקנת אושא עשו את הבעל כלוקח ראשון ואם הוא שנעשה לוקח ראשון סלק עצמו מהן היאך אפשר שיחזור ומוציא מיד לוקח שני עכ"ל. לפי הרשב"א זכות הבעל להוציא מהלקוחות ע"פ תקנת אושא תלויה בקנין פירות שיש לו, ואם אין לו קנין פירות אינו יכול להוציא מיד הלקוחות. מאידך להתוס' אינו תלוי בקנין הפירות שלו אלא שיש לו זכות מדין יורש את אשתו להוציא את הנכסים מיד הלקוחות.

29 ועיין בסוגיא בב"ב דף קלט. - קלט ב שדנה האם בעל בנכסי אשתו יורש הוי או לוקח הוי. והגמ' הוכיחה מדין דר' יוסי ב"ר חנינא שבאושא התקינו שהבעל מוציא מיד הלקוחות דשויוהו רבנן כלוקח. ולכאורה נראה מדברי הגמ' כמש"כ הרשב"א דאלמוהו רבנן לקנין הפירות שלו שיש לו בחייה להיות כקנין הגוף ולכן הבעל כלוקח ראשון ומוציא מיד הלקוחות. ומאידך אליבא דהתוס' נראה דהא דאיתא בגמ' דלוקח הוי ר"ל דיש לו זכות יורש מחיים, ר"ל שבאושא התקינו דשונה זכות היורש דבעל משאר דיני היורשים. דליורשים אחרים אין זכות ירושה בחיי מורישם. ואילו לבעל יש זכות ירושה בנכסי אשתו גם בחייה, ומשו"ה מוציא מיד הלקוחות.

30 ויתכן דנפ"מ בין שיטת התוס' לשיטת הרשב"א היא אם המכירה בטילה מיד או רק לאחר מיתת האשה. דהנה כתב הטור אה"ע סימן צ' וז"ל כיון שהבעל יורש את אשתו אינה יכולה למכור שום דבר מנכסיה ואם מכרה וכו' הבעל מוציא מיד הלקוחות שעשו אותו כלוקח נכסיה והוא לקח תחילה לפיכך מכרה בטל לאלתר שהוא מוציא מיד הלוקח הגוף והפרי וכו' והרמב"ם כתב הבעל מוציא מיד הלוקח פירות כל ימיה אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלוקח וא"א הרא"ש כתב כסברא ראשונה עכ"ל. לפי הרא"ש המכירה בטילה מיד, ואילו להרמב"ם פכ"ב מהל' אישות ה"ז המכירה חלה בשעתה ובטילה רק לאחר מיתת האשה. ומסתברא שאם יסוד זכות הבעל להוציא מיד הלקוחות הוא מכח קנין פירות שלו דשווינהו החכמים כקנין הגוף כהרשב"א המכירה בטילה לאלתר כדעת הרא"ש. מאידך אם יסוד זכות הבעל הוא מדין ירושה כתוס' י"ל שזוכה בנכסים שמכרה בשעת מיתתה כירושה דעלמא - וכהרמב"ם.

31 גמ'. ואתיא שאלה בבעלים מפקעא שכירות שלא בבעלים או דלמא שוכר הוי ושכירות כדקיימא קיימא וכו' אי שוכר נמי הוי תיתי שכירות בבעלים תיפוק שכירות שלא בבעלים.

32 יש לעיין בביאור הגמ' האם ס"ל ללישנא בתרא דשכירות קמייתא פקעה לגמרי וחלה רק השכירות השנייה בבעלים ומשו"ה פטור, או"ד דחלו ב' השכירות, והשכירות בתרייתא שבבעלים פוטרת אף החיוב דשכירות הראשונה.

33 ועיין בגמ' לקמן צח: דאיבעיא לן שאלה בבעלים ואח"כ שכרה שלא בבעלים מהו, ובתוס' דף צח: ד"ה שאלה הקשו ז"ל משמע אבל שכרה בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים פשיטא דשכירות כדקיימא קיימא ופטור, וא"ת דאמרינן לעיל דאתיא שכירות בבעלים ומפקע שכירות שלא בבעלים, אלמא אין שניה מתחברת עם הראשונה עכ"ל. ונראה דהתוס' הקשו דלכאורה מסוגיין מבואר דהשכירות הראשונה שלא בבעלים פקעה ע"י שחלה השכירות האחרונה שבבעלים ופטור, כדאמרינן בסוגין, וא"כ אמאי לא אמרינן התם נמי דהשכירות האחרונה שהיתה שלא בבעלים מפקיעה השכירות הראשונה שהיתה בבעלים. ומבואר דהתוס' נקטו בקושייתם דיסוד הפטור בסוגיין הוא משום דהשכירות השנייה מפקיעה חלות השכירות הראשונה. ועיי"ש שתירצו התוס' וז"ל י"ל דגזירת הכתוב הוא דבכל היכא דאיכא בעלים או בראשונה או בשניה פטור עכ"ל. ובביאור דבריהם נראה דס"ל דלעולם חלו ב' חיובי שכירות ומכיון שחל בשכירות השנייה פטור דבעליו עמו חל הפטור אף לשכירות הראשונה.

34 ועוד יש לתרץ קושיית התוס' באופן אחר, דלקמן בדף צח: מיירי בשכירות שחלה מדין דעת המתחייב והתם שני השכירות הן מענין אחד דתרוויהו חלין מחמת דעת המתחייב, ובכה"ג ס"ל דהשכירות השנייה מישך שייכא לשכירות הראשונה ואינה מפקיעה את השכירות הראשונה. משא"כ דין שכירות דבעל בנכסי אשתו דאינה חלה מחמת דעת המתחייב אלא דחלה משום תקנת חכמים תחת שיש לו זכות פירות בנכסי אשתו, ולכן י"ל דלא הויא המשך של השכירות הראשונה. ויתכן דרק בשכירות הבעל אמרינן דתיתי שכירות בבעלים ומפקיעה שכירות שלא בבעלים, דשכירות דהבעל שחלה מתקנת חכמים בלי דעת המתחייב מפקיעה השכירות הראשונה שחלה ע"י דעת המתחייב, דהויין ב' מיני שכירות בפ"ע דלא שייכי אהדדי.

35 ועיין ברש"י לקמן דף צח: ד"ה או דלמא שכירות בשאלה מישך שייכא וז"ל כל חיובי שוכר דגניבה ואבידה ישנן בשואל ולא הוסיף כלום ומחמת משיכה ראשונה באו לו וההיא בבעלים הואי ופטור עכ"ל. אליבא דרש"י קנין הראשון דמשיכה דשואל קונה בעד השכירות השניה לבסוף. ואליביה פשיטא דלא קשה קושיית התוס' דהא דיני הבעל בנכסי אשתו אינם משתייכים לקנין הראשון שעשה לפני הנשואין, דהנשואין מחדשים דינים מחודשים בין הבעל לבין אשתו ונכסיה. ולפי"ז לא קשה קושיית התוס'. וצ"ל דהתוס' ס"ל דדין בבעלים תלוי בתחילת ההשתמשות במציאות ולא בחלות דין שאלה, ומסתבר דס"ל דדין בבעלים חל משעת "הנך לפני" ולא משעת קנין המשיכה.

36 תוס' ד"ה בעל וכו'. וז"ל ומיהו נראה לר"י דשומר חנם הוי וחייב בפשיעה ולפי"ז הלוקח בהמה לשלושים יום אע"ג דלאו שואל הוי ולא שוכר דבלשון מקח לקח מ"מ שומר חנם הוי עכ"ל.

37 עיין ברמב"ם פ"ב מהל' שאלה ופקדון הל' י"א וז"ל האשה ששאלה ואח"כ נשאת הרי הבעל כלוקח ממנה ואינו לא ש"ש ולא שואל לפיכך אם היתה דבר השאלה בהמה ומתה הבעל פטור אע"פ שהוא משתמש בה כל ימי שאלתה, אפילו פשע מפני שהוא כלוקח והאשה חייבת לשלם כשיהיה לה ממון וכו' עכ"ל. ומבואר דתוס' והרמב"ם חולקים בדין אחריות של הבעל דהתוס' ס"ל דחייב בפשיעה כשומר חנם ואילו להרמב"ם הבעל פטור מכלום. ויש לעיין בביאור שיטת הרמב"ם דהבעל פטור לגמרי, דיתכן לומר דס"ל דמכיון שהבעל לוקח הוי וקנה את החפץ משו"ה לא חלה עליו חלות דין שמירה על החפץ מכיון דהוי שלו. ועוד י"ל דליכא חלות שמירה מכיון שלא היתה מסירה מדעת לשמירה וליכא קבלת אחריות מדעת לשמור. אולם היכא שקיבל הבעל על עצמו אחריות שמירה מדעת חל חלות שמירה אע"פ דהוי שלו. ונפ"מ היכא שמקבל הבעל על עצמו בפירוש אחריות דשומר חנם האם חלה או לא. דלצד הא' א"א שתחול שמירה על חפץ שהוא שלו ואפילו אם מקבל שמירה על עצמו. ואילו לצד הב' במקום שיש קבלת שמירה מדעת שפיר חלה שמירה.

38 תוס' ד"ה אלא לוקח הוי וכו'.

39 התוס' סוברים דיורשי השואל הויין כש"ש דחייבין בגניבה ואבידה. אולם הרמב"ן מובא בשיטמ"ק ד"ה הא דמסקינן בעל בנכסי אשתו חולק ע"ז וס"ל דהיורשים פטורים לגמרי, ואינם חייבים אף בפשיעה. וז"ל דאמרי אבי אני יורש שמירתו אין אני שומר, דלא שיעבד נכסים בשמירה אלא שישמור הוא עצמו הלכך פטורים אפילו פשעו עכ"ל. וצ"ב ביסוד פלוגתתם.

40 ויתכן לפרש דהתוס' ס"ל דמכיון דיש ליורשים זכות השתמשות בפרה הריהן חייבים כשומר שכר, ואע"פ שאין זכות ההשתמשות באה להם ישיר מן הבעלים אלא דבא להם מדין ירושה מאביהן, מ"מ מכיון דיש להן זכות השתמשות הויין ש"ש. והוי כעין דין פרוטה דר' יוסף דשומר אבידה הוי ש"ש מפני שנשכר ואע"פ שאינו מרויח השכר באופן ישיר מהבעלים מדעתם. דה"ה היורשים דעכ"פ מרויחים מההשתמשות מתחייבים כשוכר ואע"פ שהריוח ושכר לא בא להם באופן ישיר מבעל הפרה. ואילו הרמב"ן סובר דבעינן שיקבל שכר באופן ישיר מהבעלים וכאן זכות ההשתמשות באה להן מאביהן. ועוד נראה דהרמב"ן סובר דמכיון דהיתה מסירה אחת מהבעלים להאב, א"א שתחול ב' דיני שמירה מחמת מסירה אחת, ואם האב נעשה שואל ע"י המסירה מהבעלים א"א שיחול על היורשים גם דין שומר שכר. משא"כ תוס' ס"ל דשפיר חלין ב' דיני שומר במסירה אחת.

41 אולם עדיין צ"ב מדוע ס"ל להתוס' דחלין ב' דיני שמירה רק אם הבעל הוי יורש, דאמאי לא נימא הכי אף אם הבעל לוקח הוי, ומהי הנפ"מ אי יורש הוי או לוקח הוי מ"מ ליחייב הבעל כש"ש. ונראה דאי יורש הוי אזי חלה התחייבות אחת של שמירה, דהיורש חייב בשמירת המוריש, ודומה לדין מצוה על היתומים לפרוע את חוב אביהן, דה"ה יורש דחייב בקיום מצות שמירה שחלה על המוריש. ומשום כך חשיב למסירה אחת מהבעלים לשניהם והתחייבות אחת לשמור. משא"כ אי לוקח הוי אזי יש ב' חיובי שמירה נפרדים בפ"ע דא"א למסירה אחת מהבעלים לחייב ב' חיובי שמירה בפ"ע. ועוד י"ל דאי הבעל הוי יורש אזי הרי הוא עומד במקום אשתו וזוכה בפירות מן המשאיל ע"י אשתו, וא"כ הריהו שוכר וש"ש משום דזוכה בפירות ישירות מהבעלים. משא"כ אי לוקח הוי אזי האשה היא המקנה לו את הפירות ואין הבעלים מקנים לו את הפירות ולכן אינו נעשה ש"ש להבעלים.

42 והנה הרמב"ם פסק פ"ב מהל' שאלה ופקדון הי"א וז"ל אשה ששאלה ואח"כ נשאת הרי הבעל כלוקח ממנה ואינו לא ש"ש ולא שואל לפיכך אם היתה דבר השאלה בהמה ומתה הבעל פטור אע"פ שהוא משתמש בה כל ימי שאלתה אפילו פשע מפני שהוא כלוקח והאשה חייבת לשלם כשיהיה לה ממון. ואם הודיעה את בעלה שהיא שאולה ה"ז נכנס תחתיה עכ"ל. ועיין במגיד משנה דהקשה מ"ש מיורשים שפטורים ואע"פ שיודעים שהבהמה שאולה. ונראה דדינו של הרמב"ם אינו שהבעל נעשה שואל של הבעלים אלא שמקבל על עצמו חיובי האשה ומשלם תחתיה. וזה לא שייך ביורשים שאביהם מת ואינו חייב לשלם כלל. ונראה דזהו דין מסוים דחל בשעת קידושין ונשואין דאם הודיעה האשה לבעלה שהבהמה שאולה אזי הבעל מתחייב מתנאי כתובה לשלם תחתיה את חיובי השאלה שהיא מחוייבת לשלם.

43 גמ'. בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו מי מעל אמר רבא מאן לימעול, לימעול בעל דהיתרא ניחא ליה דליקני איסורא לא ניחא ליה דליקני. עיין בתוס' ד"ה בעל וז"ל מי אמרינן בעל מעל שהוא עושה עיקר המעשה שנשאה ועל ידי זה זוכה במעות או"ד היא עשתה עיקר המעשה שהיא נשאת לו עכ"ל. ומבואר דקס"ד דהבעל מעל ע"י מעשה הנישואין, ונראה דמוכח מכאן דכדי לקנות נכסי מלוג בעינן דעת קנין ומשו"ה הנישואין הויין מעשה קנין ומפני זה ס"ד דמועל הבעל, ודלא כשאר כסות ועונה שחלין ממילא ע"י חלות האישות. ונראה דכ"ז הוי משום דבעל לוקח הוי כלומר דיש מעשה קנין שעושה בנכסיה במעשה הקידושין דאילו הוי יורש הקנין שלו חל ממילא בלי מעשה קנין ופשיטא שאינו מועל. ועוד יש להעיר דלכאורה זהו חידוש מיוחד בהל' מעילה דפשיטא דלא יחול דין כזה לענין גזילה דאטו מי נימא דאם נשא אשה והיה ברשותה נכסי אדם אחר שהבעל יהא חייב משום גזלן. ומשמע מכאן דס"ל דיסוד איסור מעילה אינו משום גזילה דאל"ה היאך ימעול דפשיטא דמעשה הנישואין אינו מעשה גזילה.

44 גמ'. דהיתרא מי לא ניחא לה דליקני. לפי גירסא זו אין לאשה דעת מקנה בנכסי מלוג ורק לבעל יש דעת קונה. ויש גורסין "איהי נמי לא ניחא לה" ולפי גירסא זו י"ל דיש לאשה דעת מקנה להקנות לו נכסי מלוג דהיתרא.

45 גמ'. נימעלו ב"ד. כלומר דליכא לאשה דעת מקנה ודעת קונה לבעל בנכסי מלוג אלא חל זכייה ממילא מדין מעשה ב"ד וא"כ סד"א שב"ד ימעלו. ולכאורה קשה לומר לגבי ב"ד דלהוי גזילה דהא אינם נכסי האשה אלא דהקדש אלא דחלה מעילה מדין הוצאה שב"ד גרמו שהבעל יהנה מנכסי הקדש והו"ל כשלוחם ויש מעילה של הוצאה דב"ד גרמו לו.

46 תוס' ד"ה אמר. בא"ד. וז"ל אי נמי נקטיה למימר דאפילו לקח המעות לא ימעול כיון דאיסורא לא ניחא ליה דליקני ולא נתכון לזכות בשל אחרים ואין מתכון בנטילתו להוציאו מרשות בעלים דסבור שהן שלו ואינו מועל אלא כשבא להוציא מרשות בעלים כגון גונב או גוזל ההקדש מרשות חבירו כדמוכח בפ"ק דחגיגה דאמר נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל וכו' ומשני בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן אלמא כיון שהוא ברשותו שאינו מתכון להוציאו מרשות בעלים אלא סבר הוא שהוא שלו אינו מועל בנטילתו עכ"ל.

47 ומבואר דהתוס' פירשו דגזבר אינו מועל בנטילתו משום שטעה וסבר דהחפץ הוי שלו ולא נתכוון להוציאו מרשות הקדש. אך הגזבר מועל בהוצאה שנתנה לחבירו, וצ"ב דמ"ש הא קסבר שהוא שלו ואין כאן מעשה גזילה. וי"ל דההגבהה אינו מעשה גזילה משום דקסבר שהוא שלו, אך כשנתנו לאחר חל מעשה גזילה. א"נ י"ל דהוי דין מחודש מעילה דהוצאה אע"פ דליכא מעשה גזילה מ"מ מעילה דהוצאה מחייבת אף בלי חלות דין גזילה. אולם עיין ברש"י לקמן דף צט: ד"ה נטל אבן וז"ל במס' חגיגה פרכינן מכדי מישקל שקליה מה לי בנאה הוא מה לי נתנה לחבירו ואוקמינן בגזבר שאבני קודש מסורין לו עסקינן דבלאו הכי נמי ברשותו הוה מנחא הלכך לא מעל בהגבהתו עכ"ל, דרש"י מפרש דאף אם ידע הגזבר שאין הקורה שלו לא מעל משנטלה מכיון דהוי ברשותו מעיקרא ולא הוי הוצאה מרשות הקדש. ולשיטתו באדם אחר שהגביה חפץ של הקדש מעל דחלה הוצאה מרשות הקדש ואף אם טעה וחשב דהחפץ הוי שלו מ"מ מעל דעצם ההגבהה הוי מעשה הוצאה ואע"פ שלא נתכוון להוציא מרשות הקדש, ודלא כהתוס'. ויתכן דלרש"י חל דין גזילה לגבי הדיוט ואפילו היכא דקסבר שהוא שלו. אך לכאורה צ"ע למה אינו פטור מדין מתעסק כמו בשבת בנתכוין להגביה את התלוש ונמצא מחובר שפטור מדין מתעסק. וי"ל דבדיני ממונות לגבי גזילה ומעילה לא חל פטור מתעסק כדמצינו דאדם מועד לעולם. וכ"ז בנוגע למעילה דהוצאה דחייב משום גזילת הקדש, אך במעילה דהנאה י"ל דאינו חייב משום גזילה אלא מחמת איסוה"נ ושפיר חל לגבי זה פטור מתעסק. ולכאורה זה תלוי בספק של הר"י בתוס' בקידושין דף מג. ד"ה שלא עיי"ש

48 ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' מעילה ה"ז וז"ל אמרו חכמים שהנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחבירו שניהם מעלו. ואם נתנה לזה הגזבר שהיתה תחת ידו הוא מעל והגזבר לא מעל ויראה לי שאין אלו הדברים אמורים אלא במועל בזדון שהרי לא נתחלל הקדש, הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו או יתן אותה במתנה, נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל וכו' עכ"ל. ולכאורה הרמב"ם ס"ל כדעת התוס' דאם נטל הקדש וטעה דחשב שהוא שלו לא מעל עד שיוציאנה מרשותו. אולם נראה דיסוד סברת הרמב"ם אינה משום שטעה וחשב שהוא שלו - דאפילו אם ידע דלא הוי שלו לא מעל בנטילה ובקנין גרידא, והרמב"ם סובר דאינו מועל אא"כ נהנה או הוציאו מרשותו, וכדמבואר ממש"כ בהל' ח' וז"ל נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל שהרי לא נהנה עדיין, בנה אותה בתוך ביתו מעל, נתנה על גבי חלון שבתקרה ולא חיברה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה שאין זו הנאה הניכרת עכ"ל. הרי הרמב"ם סובר דהקדש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וליכא הוצאה מרשות הקדש ע"י קנין בלבד ואינו מועל אא"כ הוציאה לרשות אדם אחר או שעשה שינוי בחפצא או שנהנה. ולפי"ז י"ל דמש"כ הרמב"ם "הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו לא מעל", לאו דוקא אלא ר"ל דהוי שוגג ולא מזיד. דאילו במזיד חל מעשה גניבה המוציא את החפצא מרשות הקדש וחייב לשלם קרן בלי חומש מדין גונב הקדש וכדפסק הרמב"ם פ"ב מהל' גניבה ה"א וז"ל גנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנא' ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש וכו' עכ"ל. ועיי"ש בראב"ד שהשיג וז"ל א"א גנב נכסי הקדש משלם קרן וחומש ואשם להקדש שהרי מעל עכ"ל. אך להרמב"ם הגבהה ונטילה בעלמא בשוגג אינו מעשה גניבה והוצאה מהקדש לחייב במעילה, דדוקא גניבה במזיד מחייב מדין גניבה לשלם קרן בלי חומש.

49 ועיין בראב"ד פ"ו מהל' מעילה ה"ח שכתב וז"ל א"א זו היא שהעמידו בגמ' בגזבר שהכל תחת ידו שנטילתו אינה ניכרת לגזל ההקדש, וכן כל אדם שהקדשו תחת ידו הרי הוא הגזבר ולא מעל עד שיוציא וכו' אלא הכא בגזבר שנטלה מרשות עצמו עסקינן שבנטילתו אינו ניכר חסרון להקדש עד שיוציאנה לאחר עכ"ל. ונראה דהראב"ד סובר כרש"י דאי חל קנין גזילה אזי היה מועל, אולם בגזבר ליכא מעילה דהחפץ כבר היה ברשותו ואין הקנין שלו חלות גזילה. ונראה דהראב"ד לשיטתו בפ"ד מהל' גניבה ה"י דפסק הרמב"ם שם וז"ל שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וכו' אם יש עליו עדים חייב בכפל וכו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א זה אינו כלום עכ"ל. ובביאור השגתו כתב המגיד משנה שם וז"ל כוונתו לומר שלא מצינו כפל בשומר אלא בטוען טענת נגנב ונשבע הא לא הכי לא, דאע"ג דאחר שגנב מרשות בעלים משלם כפל הוא עצמו ודאי לא ישלם, דאי לא למה לן שבועה משעת כפירה ליחייב בכפל עכ"ל. ונראה דהראב"ד סובר דליכא דין גניבה בשומר שגנב חפץ שברשותו, דמה מועיל קנין גניבה שעשה והרי החפץ כבר הוי ברשותו, ורק שליחות יד מחייבת בכפל מגזה"כ. וה"נ בהקדש ס"ל להראב"ד דגזבר אינו מועל ע"י מעשה קנין גרידא שעשה כיון דהחפץ כבר הוי ברשותו כשומר הקדש.

50 ועוד נראה לומר דיתכן דאף התוס' מודים לשיטת הראב"ד דליכא גניבה בשומר שגנב חפץ שברשותו ומ"מ ס"ל דחל מעילה בגזבר שעשה קנין על חפץ של הקדש שברשותו, די"ל דגניבה שאני דכתיב בה "וגנב מבית האיש" ובעי מעשה גניבה מרשות הבעלים. משא"כ גזילה חלה אף כשכובש ממון בעלים תחת ידו ולא בעי הוצאה מרשות הבעלים, ובקנין בעלמא חל דין גזילה ומעל. ולפי"ז צ"ל דהרמב"ם סובר דאף בשומר חל גניבה מחמת דהחפץ עדיין נחשב ברשות הבעלים דרשות השומר כרשות הבעלים דמיא, ומשו"ה חל בקנין השומר מעשה גניבה שהוציא החפץ מרשות הבעלים.

51 בענין מעילה

52 א. ביאור שיטת הרמב"ם דיש מועל אחר מועל בנהנה מקדשי בדק הבית

53 כתב הרמב"ם פ"ו מהל' מעילה ה"ג - ה"ד וז"ל המועל בקדשי בדק הבית כיון שמעל בשגגה נתחלל הקדש וזה שנהנה אחריו פטור. מעל בזדון הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה לא נתחלל הקדש אלא הרי הוא בהוויתו ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה מעל. בד"א כשמעל בקדש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר אבל אם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר יש בו מועל אחר מועל. ואין מועל אחר מועל במוקדשים אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד. כיצד בקע בקרדום של הקדש ונהנה בפרוטה ופגם ובא חבירו ובקע בו ונהנה ופגם כולם מעלו. נטל הקרדום ונתנו לחבירו הוא מעל אבל חבירו לא מעל וכו' עכ"ל. אליבא דהרמב"ם אפילו בקדשי בדק הבית דוקא מעילה של הוצאה מחללת ומוציאה הקדש לחולין ואילו מעילה של הנאה אינה מחללת הקדש ומשו"ה יש מועל אחר מועל בנהנה מהקדש. וביאר הגר"ח זצ"ל דהרמב"ם סובר שמעילה דהוצאה מחייבת מטעם גזילה ומשו"ה מחללת ומוציאה לחולין. ואילו מעילה של הנאה אינה מחייבת מטעם גזילה אלא משום איסור הנאה בלבד ומשו"ה אינה מחללת ואינה מוציאה לחולין. ועיין בראב"ד ה"ד שחולק על הרמב"ם וסובר שאף מעילה של הנאה מחללת קדשי בדק הבית דיש לו פדיון. ויתכן דס"ל דגם אסה"נ דמעילה מחללת בדק הבית מחמת האיסור. א"נ דס"ל דהנהנה נמי חשוב כגזלן מדין שואל שלא מדעת גזלן. אך לפי"ז צ"ב ברמב"ם שמחלק בין הנאה לבין הוצאה דהא גם הנאה הוי גזילה.

54 ונראה ליישב בשלשה אופנים:

55 א יתכן שבשואל שלא מדעת, אף שחלין עליו חיובי גזילה מ"מ חסר לו קניני גזילה. וכ"כ השיטמ"ק ב"ק דף צז. בשם הראב"ד שאע"פ ששואל שלא מדעת חייב כגזלן לענין מתה מחמת מלאכה מ"מ אין לו דין שינוי קונה. ומוכח דיש לשואל שלא מדעת חיובי גזילה אך אין לו קניני גזילה בחפצא. והגר"ח זצ"ל הוסיף דלפי"ז לא יפסל לולב שאול שלא מדעת משום לולב הגזול בשאר ימי החג אף אליבא דהראשונים דס"ל דלולב גזול פסול כל ז' ועיין ברמב"ם ובראב"ד פ"ח מהל' לולב ה"ט, שמאחר שאין לשואל שלא מדעת קניני גזילה בחפצא ליכא חלות פסול של גזול. ורק לולב גזול שיש בו קניני גזילה ושיצא מרשות הבעלים פסול בפסול גזול למצוה. והגר"מ זצ"ל אמר שאף בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו - זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו - היינו דוקא בגזילה ממש, שקניני הגזילה שיש לו לגזלן מפקיעים את הרשות של הנגזל. אולם בשואל שלא מדעת, מכיון שאין לגזלן קניני גזילה שפיר יכול הנגזל להקדישו. ויתכן לפי"ז שקניני גזילה בלבד מוציאים הקדש לחולין, ולכן הרמב"ם מחלק בין הנאה לבין הוצאה, שדוקא מעילת הוצאה מחללת הואיל וחלין קניני גזילה משא"כ מעילת הנאה ושואל שלא מדעת שאין בה קניני גזילה.

56 ב התוס' במעילה יט ב ד"ה אין מועל אחר מועל וכו' כתבו בישוב שיטה זו וז"ל כגון לאחר שבקע החזירו דמה שהחזירו הרי הוא של הקדש כאילו לא מעלו עכ"ל, ודבריהם טעונים ביאור. ונראה דר"ל שלא חל על השואל שלא מדעת דין גזלן אלא לענין אונסין שאירעו קודם שיוחזר החפץ לבעליו. אולם אם החזיר השואל את החפץ פקע הגזילה למפרע. ואף שבכל גזלן העושה השבה אח"כ אמרינן שגזילתו פקע מכאן ולהבא דוקא, בשואל שלא מדעת שעשה השבה אמרינן שמעולם לא היה גזלן. אך אין תירוץ זה נראה נכון אליבא דהרמב"ם.

57 ג עיין בתוס' בקידושין דף נה. ד"ה אין מועל אחר מועל וז"ל האי דתוספתא דקאמר בא חבירו וביקע בו ובא חבירו וביקע בו דכולן מעלו מיירי דכל חד וחד יסבור שהוא שלו ואינו מתכוין להוציא מרשות לרשות אלא ליהנות ולהניחו אחר ההנאה וכו' אבל נתנו לחבירו וחבירו לחבירו לא מעל אלא הראשון שהוציא מרשות לרשות ונהי דסבר שהיא שלו מ"מ מתכוין להוציאו מרשותו לרשות חבירו עכ"ל. ובביאור דבריהם יש להקדים דהראשונים נחלקו בדין גנב חפץ בשוגג וכסבור שהוא שלו. שיטת התוס' בב"ק דף עט. ד"ה נתנו לבכורות בנו או לב"ח היא דהלוקח חפץ חבירו בשוגג מפני שסבר שהוא שלו ולא של חבירו חייב מדין גנב. וכן קבע הרמב"ם בפ"ב מהל' גניבה הט"ז. ואילו הראב"ד חולק עליו ומשמע דאליביה מי שלקח חפץ חבירו וסבר שהוא שלו אינו גנב. ולפי"ז נראה שהתוס' מחלקים בין לקיחת חפץ לעצמו לבין שואל שלא מדעת. דהלוקח חפץ לעצמו הוי גנב ואף היכא שקסבר שהחפץ הוא שלו, משא"כ בנתכוין ליהנות ושואל שלא מדעת אינו גזלן באופן דקסבר שהחפץ שלו. ויוצא לפי התוס' דהתוספתא מיירי בשואל שלא מדעת שקסבר שהחפץ שלו ואינו גזלן ואין הנאתו מוציאה את החפץ לחולין דרק גזילה מוציאה לחולין. ונמצא שהוא חייב מדין נהנה מהקדש בלבד ולא מדין גזלן. אך לכאורה פירוש זה אינו הולם את שיטת הרמב"ם, שהרי הרמב"ם בה"ג - ה"ד כתב סתם שהנהנה אינו מחלל הקדש ולא נקט דזה רק בגוונא שהנהנה קסבר שהחפץ הוא שלו. ומשמע דהרמב"ם סובר כתירוץ הראשון ששואל שלא מדעת חייב מדין גזילה אך אין לו קניני גזילה, ולפיכך אין ההקדש יוצא לחולין.

58 ב. דין מעילה של הנאה ודין מעילה מדין גזילת הקדש

59 הגר"ח זצ"ל היה רגיל לומר דלדעת הרמב"ם יש שני דינים במעילה: א דין מעילה של הנאה שאין בה דין גזילה ושאינה מוציאה לחולין, ב דין מעילה של הוצאה שחלה מדין גזילה ומוציאה לחולין עיין ברמב"ם פ"ו מהל' מעילה ה"ג - ה"ד, ועיין לעיל באות א'. ולפי"ז יש לבאר פסק הרמב"ם בפ"א מהל' שופר ה"ג וז"ל שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול ואין בקול דין גזל. וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה. ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות ניתנו עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם דן באפשרות שהתוקע בשופר של עולה לא יצא ידי חובתו מתרי טעמי: א מטעם גזילת הקול, וע"ז כתב דיצא מפני שאין בקול דין מעילה כלומר שקול אינו גזול וכמש"כ בתחילת ההלכה לגבי שופר הגזול, ב מטעם איסור הנאה מהקדש, וע"ז כתב דאינו עובר על איסור הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו.

60 והנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהל' מעילה ה"ז וז"ל הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו או עד שיתן אותה במתנה עכ"ל. והנה נחלקו הראשונים בדין מי שלקח חפץ וכסבור שהוא שלו האם חייב מדין גנב או לא. ומהרמב"ם פ"ב מהל' גניבה הט"ז משמע דס"ל דחייב. ולפי"ז צ"ע למה פסק שהנוטל הקדש בדעת שהוא שלו לא מעל. ונראה דהרמב"ם מחלק בין גניבה בעלמא לבין מעילה. בנגיבה דעלמא מעשה הגניבה לבדו מחייב ולכן בכל אופן הגנב חייב ואף היכא דקסבר שהחפץ הוא שלו. מאידך במעילה אע"פ שהלקיחה מרשות הקדש מחייבתו מדין גזילה אין היא מחייבת אא"כ חל נמי איסור מעילה. והיכא דקסבר שהחפץ שלו ליכא מעילה דלגבי האיסור הו"ל מתעסק, ומכיון שאינו עובר באיסור הנאה דמעילה תו לא מעל מדין גזילה ואין החפץ יוצא לחולין. ומש"כ הרמב"ם בסוף ההל' שאם הוציא אותה בחפציו מעל י"ל דמיירי באופן דלא הוי מתעסק דהוי ליה למידע דשל הקדש הוא ועבר באיסור המעילה, ודו"ק.

61 והנה עיין ברמב"ם פ"א מהל' מעילה ה"ג דאזהרת מעילה מהפסוק לא תוכל לאכול בשעריך וגו'. והקשה הגר"ח זצ"ל דבשלמא אזהרת הנאה מבוארת מהך קרא, אמנם מנ"ל דחל איסור לקחת הקדש לעצמו או לתת לחבירו שמעל בכולו משום מעילה של הוצאה. ותירץ הגר"ח זצ"ל שאסור מכח הלאו של גזילה שכן הוצאה מהקדש הוי גזילה ומוזהרת מאותו פסוק.

62 והנה הגר"ח זצ"ל ביאר דבקדשי בדק הבית חלה רשות הקדש וממון הקדש ואילו בקדשי מזבח קיי"ל ב"ק דף עו. ד"מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן". ויל"ע א"כ האיך יתכן גזילת הקדש בהוצאה מקדשי מזבח. ונראה ליישב בדומה למה שמצינו בדעת ר' יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הם משום שאין בהם מעילה, משא"כ קדשי קדשים. ומוכח מכך שדין מעילה אליבא דר' יוסי הגלילי מחדש בעלות להקדש ומפקיע בעלות ההדיוט מקדשי קדשים. וה"ה לדידן - מעילה יוצרת בעלות להקדש ומשום כך חל דין גזילה מהקדש ואף שעיקר הקרבן תורא דראובן הוא. ויוצא שהוצאה וגזילה מהקדש חל מדין בעלות הקדש דמעילה, ודו"ק.

63 והנה התוס' בפסחים לג א ד"ה אף מעילה בכזית הקשו דמאחר שלרבנן אזהרת מעילה נלמדת גז"ש חטא חטא מתרומה למה אין שיעור של מעילה בכזית כמו תרומה, ומ"ט שיעור מעילה הוא בפרוטה, וכשם שחייבים מיתה בידי שמים אליבא דרבי במעילה בשיעור כזית כמו תרומה, ה"נ בדין הוא אליבא דרבנן בנוגע לחיוב המעילה בכלל שהשיעור יהיה בכזית. וביאר מרן הגר"ח זצ"ל שמכיון שיסוד החיוב של מעילה אליבא דרבנן הוא גזילה לכן שיעורה בפרוטה כגזילות דעלמא. אך במה דברים אמורים בנוגע לחיוב קרבן המעילה ותשלומי קרן וחומש בשוגג, אבל בנוגע למעילה במזיד מאחר שאזהרתה נלמדת חטא חטא מתרומה שיעורה בכזית כמו באיסור אכילת תרומה. ונראה דדין המעילה במזיד אליבא דרבנן דומה לדין המיתה בידי שמים אליבא דרבי בשיעור כזית, ובכך מתורצת קושיית התוס'.

64 אולם הרמב"ם בפ"א מהל' מעילה ה"ג קובע להדיא ששיעור פרוטה במעילה חל אף בנוגע למלקות במזיד. וביאר הגר"ח זצ"ל דהרמב"ם אזיל לשיטתו שאזהרת המעילה נלמדת מלאו מיוחד שנא' לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ולא נלמד מגז"ש חטא חטא מתרומה ועיין בראב"ד שם שהשיג על הרמב"ם. ולפי"ז שפיר משוה הרמב"ם דין המלקות במזיד לחיוב הקרבן בשוגג, דאליבא דהרמב"ם יוצא שבין לענין מלקות ובין לענין קרבן יסוד המחייב של מעילה הוא גזילה ולא אכילה, ושיעורה פרוטה כגזילות דעלמא.

65 ג. ביאור שיטת הראב"ד פ"ו מעילה ה"ה

66 עיין ברמב"ם פ"ו מהל' מעילה ה"ה שכתב וז"ל בהמת קדשי מזבח אינו כן אלא יש בה מועל אחר מועל עד כמה פעמים. כיצד תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש ובא חבירו ותלש כולן מעלו. וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו. ויראה לי שדין המנחות והעופות והנסכים וכלי שרת כדין הבהמה שכולן קדושת הגוף הן עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א דבר זה לא נמצא לו יסוד. שמצא בתוספתא וכו' ובעולה נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו זאת מצא ואיני סומך עליה כי לא באה על דרך מתוקן ואפשר מפני שהיא קדושת הגוף אינה יוצאה לחולין לא בפגימה ולא בנתינה, אבל קשה לי מ"ש עולה עכ"ל. והנה לצד הראשון בראב"ד אפילו קדושת הגוף יוצאת לחולין בהוצאה אך לא בהנאה. ומאידך בקדושת דמים ס"ל לראב"ד דגם הנאה וגם הוצאה מחללין, וצ"ב.

67 ויתכן דס"ל לראב"ד דהוצאה והנאה מהווין מעשי גזילה, הוצאה מפני שהוציא את החפצא לרשות אדם אחר ובכך גוזלו, ובהנאה מחמת הדין דשואל שלא מדעת הוי גזלן. ולכן שתיהן מחללין בקדו"ד דקדושת דמים יוצאת לחולין בפדיון קנין כסף, ומשו"ה נמי יוצאת לחולין בקנין גזילה. משא"כ קדושת הגוף דאינה יוצאת לחולין בפדיון ואינה מתחללת בקנין ממון ומשו"ה הנאה נמי אינה מחללת קדושת הגוף. משא"כ הוצאה המחללת הקדש לא מדין קנין גזילה אלא מדין מעשה מחלל ומתיר בפ"ע ולכן הוצאה מחללת אף קדושת הגוף.

68 ונראה לבאר את דין יציאה לחולין בחילול ההקדש בהוצאה עפ"י המחלוקת שבין הבעה"מ והרמב"ן במס' ע"ז דף נב: דמבואר שם דאבני מזבח ששקצום אנשי יון לע"ז נאסרו אע"פ שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובטעם הדבר אמר ר"פ "התם קרא אשכח ודרש דכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה". ונחלקו הבעה"מ והרמב"ן בביאור הדין ד"ובאו בה פריצים וחיללוה", לדעת הבעה"מ הפסוק מיירי בפריצי ישראל ואבני המזבח יצאו לחולין ע"י פריצי ישראל משום "דבני מעילה נינהו". והבעה"מ מחלק בין אבני מזבח לכלי שרת, דכלי שרת קדשי בקדושת הגוף ואינם יוצאים לחולין ע"י מעילה. ואילו אבני מזבח קדושים בקדו"ד ופושעי ישראל מעלו בהן ויצאו לחולין ע"י מעילה. אמנם הרמב"ן חולק עליו דס"ל דאבני המזבח נמי הויין קדוה"ג ואין יוצאות לחולין ע"י מעילת ישראל, והפסוק "ובאו בה פריצים וחיללוה" בעובדי כוכבים כתיב. וז"ל ע"י עובדי כוכבים יצאו לחולין וכו' שהרי נביא מתנבא על המקדש שיחרב ואמר שיצא לחולין על ידם וגזה"כ היה הכל אע"פ שאין מעילה בקרקעות ואע"פ שאינם בני מעילה וכו' עכ"ל. ומבואר דאליבא דהרמב"ן יש גזה"כ ד"ובאו בה פריצים וחיללוה" שמחדשת דאף קדושת הגוף כגון אבני המזבח וכלי שרת יוצאות לחולין מחמת שנתחללו ע"י עכו"ם. ולפי"ז י"ל דבדומה לזה סובר הראב"ד דבמוציא קדוה"ג לרשות אחר הקדושת הגוף מתחללת ויוצאת לחולין כמו דמתחללת קדוה"ג כשבאו בה פריצים וחיללוה.

69 ד. ביאור פלוגתת הרמב"ם והראב"ד פ"ו מהל' מעילה ה"ח

70 עיין ברמב"ם פ"ו מהל' מעילה ה"ח ובהשגת הראב"ד שם. ועיין לעיל בשיעורים לתוס' ד"ה אמר מש"נ ביסוד פלוגתתם.

71 ה. ביאור הספק שבר"ן האם למ"ד יש מעילה בקונמות יוצא הקונם לחולין ע"י מעילה

72 עיין בר"ן בנדרים דף לה. ד"ה ולענין הלכה שכתב וז"ל ומסתפקא לי מאן דמעל בקונמות אי משתרי ההוא קונם לבתר דמעל כהקדש שיוצא לחולין ע"י מעילה עכ"ל. וספקו מחוסר ביאור. ונראה דהנה ביציאה לחולין ע"י מעילה חלוקין קדשי מזבח מקדשי בדק הבית, שקדשי מזבח וכלי שרת אינם יוצאים לחולין מאחר שקדושים בקדוה"ג ואילו קדשי בדק הבית דהויין קדושת דמים יוצאים לחולין עיין במעילה דף יט: וברמב"ם פ"ו מהל' מעילה ה"ג - ה"ה. והנה בנוגע לקונמות נקט הגר"ח זצ"ל דלא חלה בהן קדוה"ג כלל וכל דין קדושת קונומות הוא מדין קדושת דמים. ומסתבר לומר הכי דיסוד דין קדושת הגוף הוא שהחפץ קדוש למצותו כגון קרבנות שקדושים למצות הקרבתם וכלי שרת הקדושים למצות השרות שבמקדש, מאידך קונמות שאין בהם קיום מצוה כלל ולפיכך אין בהם קדושת הגוף אלא קדושת דמים. ולפי"ז קונמות יוצאות לחולין ע"י מעילה כמו שאר הדברים הקדושים בקדושת דמים.

73 ברם הרי נתבאר עיין ברשימות שיעורים למס' נדרים שיתכן שבקונמות חל דין אסה"נ של הקדש אבל לא חלות רשות גבוה. והנה י"ל שהדין של יציאה לחולין ע"י מעילה תלוי בגזילה מרשות גבוה ולא באסה"נ מהקדש, ולפי"ז לא יצאו הקונמות לחולין ע"י מעילה מכיון שחסר גזילה מרשות גבוה. וי"ל דזהו ביאור בספקו של הר"ן.

74 ועוד נראה לבאר ספקו של הר"ן עפ"י המחלוקת שבין הבעה"מ והרמב"ן הובא לעיל באות ג' ביסוד דין "ובאו בה פריצים וחללוה" דמחלל הקדש ומוציא לחולין, דלבעה"מ הדין חל מדין מעילה, ולרמב"ן חל דין מסוים בשעת החורבן שהמקדש התחלל ע"י עכו"ם. וי"ל דלפי הבעה"מ דמעילה מוציאה לחולין מגזה"כ ד"ובאו בה פריצים וחללוה" י"ל שאין מעילה מוציאה קונמות לחולין. שהרי בקונמות ליכא "ובאו בה פריצים וחללוה" דזה שייך לקדשי המקדש. מאידך אליבא דהרמב"ן "ובאו פריצים וחללוה" הוא דין מסוים שעכו"ם מחללין קדושת המקדש, ומעילת ישראל שמוציאה לחולין הוא דין בפ"ע. ולפי"ז יתכן שאף קונמות יוצאים לחולין ע"י מעילה כהקדשות אחרים מאחר שחל בהן איסור מעילה ואיסור המעילה לבדו הוא המוציא לחולין בלי גזילה.

75 ע"כ ענין מעילה

76 גמ'. אלא אמר רבא, לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור, אלא אפי' מתה מחמת מלאכה נמי פטור, דאמר ליה לאו לאוקמא בכילתא שאילתה. ועיין ברמב"ן דף צו: ד"ה הא דאמרינן במתה מחמת מלאכה שהקשה דאמאי פטור השואל משום האי טעמא דלאו לאוקמא בכילתא שאילתא, והרי שואל חייב הוא בכל באונסין, אפי' אונס גמור. ותירץ הרמב"ן וז"ל וי"ל דשואל ודאי חייב באונסין, אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה, וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה עכ"ל. ובשיטה מקובצת כתב בשם הרשב"א וז"ל נראה לי דהיינו עיקר טעמיה דרבא דודאי מאן דמשאיל פרה לחבירו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמא בכילתא שאלה, ואפילו הכי לא שם ליה מעיקרא בכחשא, וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד דמה לי קטלה כוליה מה לי קטלה פלגא. ופירוש מתה מחמת מלאכה היינו שמתה מחמת אובצנא ולא שמתה בעודה עושה מלאכה דאנן מתה מחמת מלאכה אמרינן מתה במלאכתו לא אמרינן והרמב"ם שכתב בשעת מלאכה אינו מחוור עכ"ל. ובביאור דברי הרשב"א נראה דס"ל דמהא דיש לשואל זכות השתמשות בדבר השאול על כרחך דהתורה פטרתו מכחש שבא מחמת המלאכה דאל"ה הוי תרתי דסתרי, דהיאך ישתמש בדבר השאול דבעל כרחו יתכחש החפץ מחמת המלאכה - דכל מלאכה מכחישה החפץ ויתחייב לשלם ולא יתכן חלות דין שאלה אא"כ הדין הוא דשואל משתמש בחפץ מבלי לשלם. ועל כרחך צ"ל דזכות השתמשות פוטרת מאחריות דכחש שבא מחמת המלאכה, וא"כ י"ל דהוא הדין דפטור אם מתה מחמת מלאכה דמה לי קטלה כוליה מה לי קטלה פלגא. ולפי הרשב"א עצם הקרא ד"וכי ישאל איש מעם רעהו וגו'" הוי גזה"כ דזכות ההשתמשות פוטרת מכחש וממיתה שבא מחמת המלאכה. ונראה דזהו נמי יסוד סברת הרמב"ן דשואל פטור ממתה מחמת מלאכה משום דקניני שאלה וזכות ההשתמשות פוטרתו, דאל"ה למאי שאלה, ואם מתה מחמת מלאכה פטור משום דהוי פשיעה דהמשאיל.

77 אולם עיין ברמב"ם פ"א מהל' שאלה ה"א וז"ל אם שאל בהמה מחברו לחרוש בה, ומתה כשהיא חורשת, הרי זה פטור, אבל אם מתה קודם שיחרוש בה, או אחר שחרש בה וכו', הרי זה חייב לשלם עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דפטור רק ממיתה בשעת מלאכה, אבל אם מתה הבהמה מחמת מלאכה אחרי שנגמרה המלאכה השואל חייב, ועיין ברמב"ן וברשב"א שהשיגו על דברי הרמב"ם. ודבריו צ"ע דמדוע ס"ל דחל פטור רק כשמתה בשעת מלאכה ולא בכל אופן שמתה מחמת מלאכה. ונראה דהרמב"ם סובר דשואל פטור מאונסים בשעת תשמיש מדין בעלים, דבשעה שמשתמש בחפץ השאול הוי החפץ שלו לענין אונסין, ודומה לדין בעל בנכסי אשתו דלוקח הוי ואין בו דין שומר, דכיון דהחפץ הוי שלו א"א שיחול עליו דין שומר, דליכא חלות דין שמירה בחפץ שהוא שלו, דשמירה חלה רק על חפץ של אדם אחר. והרמב"ם ס"ל דכששואל משתמש בחפץ נחשב החפץ לשלו, ולכן אינו חייב באותה שעה מדיני שמירה דשואל, דאין שמירה חל בשלו. אמנם החפץ נחשב לשלו רק בשעה שמשתמש בה ומשום כך סובר שאם מתה לאחר גמר המלאכה השואל חייב, ואע"פ שמתה מחמת המלאכה. ולפי"ז נראה דלשיטת הרמב"ם הפטור במיתה בשעת מלאכה אינו חל מחמת קניני השאלה וזכות ההשתמשות כדעת הרמב"ן, אלא משום דבשעת המלאכה לא חל עליו חלות דין שומר כלל לענין אונסין.

78 ונמצא לפי"ז דיסוד הפטור דשואל במתה מחמת מלאכה אינה חלות פטור מדיני שומרים, וכדס"ל לרמב"ן והרשב"א - דזכות ההשתמשות פוטרת מאונסין שבאין מחמת ההשתמשות, אלא דפטור משום דבשעת השאלה פקע מיניה חלות שם שואל לענין אונסין מכיון דחל בו חלות שם בעלים. אך לפי"ז לכאורה קשה אליבא דהרמב"ם למה נשבע שמתה מחמת מלאכה, והרי טענת מתה מחמת מלאכה אינה טענת פטור תשלומין מדין שומר אלא טענת פטור משום דאינו שומר כלל לענין זה מדהו"ל בעצמו בעלים. ונראה דהמחייב של שבועת השומרים אינה דוקא טענת פטור דשומר מלשלם שמחייבו לישבע אלא עצם חיוב ההשבה שאינו מקיים אותה מאיזה טעם שיהיה.

79 אמנם עיין ברמב"ם בפ"א מהל' שאלה ה"ד שכתב וז"ל השואל בהמה חייב במזונותיה משעה שמשכה עד סוף ימי שאלתה, ואם כחש בשרה חייב לשלם מה שפחתה בדמיה, כחש בשרה מחמת מלאכה פטור עכ"ל, ומלשונו משמע דלענין כחש בשר פטור מכל כחש שבא מחמת מלאכה - ואף אם אינו בשעת המלאכה, דהפטור דכחש אינו תלוי דוקא בשעת מלאכה כמו גבי מיתה, ושיטתו צ"ב.

80 ויתכן לומר דלענין כחש הרמב"ם סובר כדעת הרמב"ן דהפוטר דכחש חל מחמת קניני השאלה וזכות ההשתמשות, דא"א להתחייב בכחש שבא מחמת המלאכה דזהו תרתי דסתרי לקנין השאלה וזכות ההשתמשות דשואל בחפץ. משא"כ לענין מיתה ס"ל דלא הוי תרתי דסתרי דיתכן שחל זכות השתמשות ומ"מ חייב במיתה דאין הכרח שתמות הבהמה ע"י ההשתמשות, ולכן חייב השואל באחריות של מתה מחמת מלאכה ורק פטור הוא כשמתה בשעת המלאכה משום דאזי פקע מיניה חלות שם שואל לענין אונסין דהוי כבעלים.

81 אמנם יש לדייק ברמב"ם דהביא דין כחש ביחד עם חיוב מזונות הבהמה, וצ"ב דמדוע כללן הרמב"ם אהדדי. ונראה דהרמב"ם סובר דשואל אינו חייב בכחש בשר משום חיוב אחריות דשאלה, אלא דהמחייב בכחש הוי חיוב המזונות, דחייב ליתן מזונות לבהמה כדי שלא יפחת בשרה. והחיוב מזונות חל על השואל מחמת קניני השאלה שלו דהוי בעלים וחייב להאכילה כדי שלא תתכחש ואינו מדין אחריות דשומר. ומשו"ה הרמב"ם סובר דאין הפטור דכחש תלוי בכחש שבשעת המלאכה, דבשעת המלאכה חל רק פטור מחיובי אחריות דשומר אבל לא מחיובי בעלים, והשואל חייב במזונות גם בשעת המלאכה מדין בעלים ולכן אינו פטור מכחש שבשעת המלאכה. אמנם השואל פטור מכחש שבא מחמת המלאכה, דבזה אמרינן דלא שייך כחש זה לחיוב מזונות, אלא למלאכתה, ולכן פטור.

82 והנה עייין בקצה"ח סי' ש"מ סק"א, שהסתפק במתנה השואל להתחייב במתה מחמת מלאכה אם בעי קנין או לא, עיי"ש בכל דבריו. ולכאורה י"ל דזה תלוי במח' הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל, דאי הפטור דמתה מחמת מלאכה הוי דין פטור דשומר שחל מחמת דין קניני השתמשות, י"ל דלא בעי קנין, דאינו בא להתחייב עצמו בדבר חדש, אלא לסלק ממנו דין פטור. משא"כ לפי שיטת הרמב"ם דס"ל דאינו חל על השואל חלות שמירה לעינן מיתה בשעת מלאכה, דבשעת המלאכה החפץ נחשב לשלו, אזי י"ל דצריך קנין, דכשמתנה ע"מ להתחייב במתה בשעת המלאכה זוהי חלות התחייבות בפ"ע להיות שומר. אולם נראה דאף להרמב"ם דס"ל דבשעת מלאכה אין חלות חיובי שמירה, מ"מ אינו חל הפקעת דין שומר מהשואל לגמרי, שהרי השואל חייב שבועת השומרים שמתה מחמת מלאכה, ואילו לא היה שומר כלל, לא היה חייב שבועת השומרים בזה, ומוכח דאף לפי הרמב"ם ליכא הפקעת שם שומר לגמרי, ולכן יתכן דל"צ קנין אלא תנאי בעלמא מועיל לחייבו במתה מחמת מלאכה.

83 והנה יש להסתפק האם הפטור דמתה מחמת מלאכה חל רק בשואל לפטורו מאונס שבא מחמת המלאכה, או"ד דחל אף בשוכר לגבי גניבה ואבידה - וכגון שנגנבה או נאבדה מחמת המלאכה. ונראה דלפי דברי הרשב"א דס"ל דמהא דיש לשואל זכות השתמשות בדבר השאול על כרחך דהתורה פטרתו מכחש שבא מחמת המלאכה דאל"ה הוי תרתי דסתרי, דהיאך ישתמש בדבר השאול דבעל כרחו יתכחש החפץ מחמת המלאכה - דכל מלאכה מכחישה את החפץ ויתחייב לשלם וזה לא יתכן, ועל כרחך צ"ל דזכות השתמשות פוטרת מאחריות דכחש שבא מחמת המלאכה, וא"כ י"ל דהוא הדין דפטור ממתה מחמת מלאכה דמה לי קטלה פלגא מה לי קטלה כולה. אולם נראה דכ"ז נכון בשואל שחל חיוב אונסין משום דכל הנאה שלו ועל כרחך הטעם דשואל פטור ממתה מחמת מלאכה הוא מחמת זכות ההשתמשות שיש לו וקניני שאלה. משא"כ בשוכר שחל חיוב האחריות דגניבה ואבידה מחמת קבלתו י"ל שחייב אף בגניבה ואבידה מחמת מלאכה, ואין זכות התשמיש שיש לו פוטרו. ועוד יש להסתפק בגדר חיוב שואל בגניבה ואבידה האם שואל חייב מחמת זכות תשמישו וקניני שאלה כמו שחייב באונסין או"ד שחייב מדין קבלת אחריות, ונ"מ לענין אם יפטר בגניבה ואבידה מחמת מלאכה, וכמשנ"ת.

7 משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון פתח ↗

שָׁאַל מִן הַשֻּׁתָּפִין וְנִשְׁאַל לוֹ אֶחָד מֵהֶן וְכֵן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁשָּׁאֲלוּ וְנִשְׁאַל לְאֶחָד מֵהֶן הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הִיא שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים אִם אֵינָהּ. לְפִיכָךְ אִם מֵתָה אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. וְאִם תָּפְסוּ הַבְּעָלִים אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם. פָּשַׁע בָּהּ הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם:

16 משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פתח ↗

הָאֲרִיסִין וְהַחֲכִירִין וּבַעֲלֵי זְרוֹעַ שֶׁאוֹנְסִין אֶת הַבְּעָלִים וְלוֹקְחִין מֵהֶן אַרְצוֹתָם בְּפָחוֹת וְהַגַּזְלָנִין אֵינָן מְבִיאִין בִּכּוּרִים. וַאֲפִלּוּ נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים שֶׁנֶּאֱמַר שמות כג יט שמות לד כו "בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ":

18 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

הַמּוֹכֵר גּוּף הַקַּרְקַע לִזְמַן קָצוּב הֲרֵי זֶה מְכִירָה. וּמִשְׁתַּמֵּשׁ הַלּוֹקֵחַ בַּגּוּף כְּחֶפְצוֹ וְאוֹכֵל הַפֵּרוֹת כָּל זְמַן הַמְּכִירָה וּבַסּוֹף תַּחְזֹר לִבְעָלֶיהָ: וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין הַמּוֹכֵר קַרְקַע לִזְמַן קָצוּב וּבֵין הַמַּקְנֶה אוֹתָהּ לְפֵרוֹתֶיהָ. שֶׁהַקּוֹנֶה לְפֵרוֹת אֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁנּוֹת צוּרַת הַקַּרְקַע וְלֹא יִבְנֶה וְלֹא יַהֲרֹס. אֲבָל הַקּוֹנֶה לִזְמַן קָצוּב הוּא בּוֹנֶה וְהוֹרֵס וְעוֹשֶׂה בְּכָל זְמַנּוֹ הַקָּצוּב כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה הַקּוֹנֶה קִנְיַן עוֹלָם לְעוֹלָם:

22 בבא מציעא פתח ↗

25 כתובות פתח ↗

יָתֵיב רַב יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא וְיָתֵיב רַב הַמְנוּנָא, וְקָאָמַר: כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַבָּנִים יוֹרְשִׁין אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע — כָּךְ אֵין הַבָּנוֹת נִיזּוֹנוֹת אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע. אֲוַושׁ עֲלֵיהּ כּוּלֵּי עָלְמָא: דְּשָׁבֵיק אַרְעָא — הוּא דְּיָרְתִי לֵיהּ בְּנֵיהּ, דְּלָא שָׁבֵיק אַרְעָא — לָא יָרְתִי לֵיהּ בְּנֵיהּ?! אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: וְדִלְמָא כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין קָאָמַר מָר?! אֲמַר לֵיהּ: מָר, דְּגַבְרָא רַבָּא הוּא, יָדַע מַאי קָאָמֵינָא. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: רַב זָן מֵחִיטֵּי דַעֲלִיָּיה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: פַּרְנָסָה הֲוַיא, וּמַאי עֲלִיָּיה — מֵעִילּוּיָיא דְאָב, וּכְדִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: לְפַרְנָסָה, שָׁמִין בָּאָב. אוֹ דִלְמָא מְזוֹנֵי מַמָּשׁ הֲוָה, וּמַאי עֲלִיָּיה — מִדְּבָרִים טוֹבִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בָּעֲלִיָּיה. דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף: בָּעֲלִיָּיה הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ בָּנוֹת נִיזּוֹנוֹת מִן הַמִּטַּלְטְלִין. תָּא שְׁמַע: בִּידֵיהּ דְּרַבִּי בַּנַּאי אֲחוּהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא הֲווֹ מִטַּלְטְלִין דְּיַתְמֵי. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל. אֲמַר לֵיהּ: זִיל זוּן. מַאי לָאו לִמְזוֹנֵי, וְכִדְרַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף סְבִירָא לֵיהּ? לָא, הָתָם לְפַרְנָסָה הֲוַאי. וּשְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: לְפַרְנָסָה שָׁמִין בָּאָב. הֲוָה עוֹבָדָא בִּנְהַרְדְּעָא, וְדוּן דַּיָּינֵי דִנְהַרְדְּעָא. בְּפוּמְבְּדִיתָא, וְאַגְבִּי רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: זִילוּ אַהְדַּרוּ, וְאִי לָא — מַגְבֵּינָא לְכוּ לְאַפַּדְנַיְיכוּ מִינַּיְיכוּ. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי סְבוּר לְמֵיזַן מִמִּטַּלְטְלֵי. אֲמַר לְהוּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: מִילְּתָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ לָא עֲבַדוּ בָּהּ עוֹבָדָא אַתּוּן עָבְדִין בַּהּ עוֹבָדָא?! רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר לְמֵיזַן מִמִּטַּלְטְלִין. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים: רַבִּי, יוֹדֵעַ אֲנִי בְּךָ שֶׁאֵין מִדַּת הַדִּין אַתָּה עוֹשֶׂה, אֶלָּא מִדַּת רַחְמָנוּת. אֶלָּא, שֶׁמָּא יִרְאוּ הַתַּלְמִידִים וְיִקְבְּעוּ הֲלָכָה לְדוֹרוֹת. הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַר לְהוּ: הַבוּ לַהּ מִתַּמְרֵי דְּעַל בּוּדְיָא, אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִילּוּ בַּעַל חוֹב הֲוָה כִּי הַאי גַּוְונָא, מִי הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ מָר? אֲמַר לֵיהּ: דְּחַזְיָיא לְבוּדְיָא קָאָמֵינָא.

29 בבא בתרא פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהַשְׁתָּא דִּשְׁלַח, מִי יָדְעִינַן?! הָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ, הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה נִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, וּמֵתָה – הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.

30 בבא מציעא פתח ↗

37 משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון פתח ↗

אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת הֲרֵי הַבַּעַל כְּלוֹקֵחַ מִמֶּנָּה וְאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵר שָׂכָר וְלֹא שׁוֹאֵל. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה דְּבַר הַשְּׁאֵלָה בְּהֵמָה וּמֵתָה הַבַּעַל פָּטוּר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כָּל יְמֵי שְׁאֵלָתָהּ אֲפִלּוּ פָּשַׁע מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּלוֹקֵחַ וְהָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לְשַׁלֵּם כְּשֶׁיִּהְיֶה לָהּ מָמוֹן. וְאִם הוֹדִיעָה אֶת בַּעְלָהּ שֶׁהִיא שְׁאוּלָה הֲרֵי זֶה נִכְנָס תַּחְתֶּיהָ. כָּל שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהִיא שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים כָּךְ אִם הָיָה שׂוֹכֵר אוֹ נוֹשֵׂא שָׂכָר הֲרֵי הִיא שְׂכִירוּת בַּבְּעָלִים וּפָטוּר. וְכָל שֶׁאֵינָהּ שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים כָּךְ אֵינָהּ שְׂכִירוּת בַּבְּעָלִים. וְכָל שֶׁהוּא סָפֵק בִּשְׁאֵלָה כָּךְ הוּא סָפֵק בִּשְׂכִירוּת:

42 משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון פתח ↗

47 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

נטל אבן וכו' - . במסכת חגיגה דף י: פרכינן מכדי מישקל שקליה מה לי בנאה הוא ומה לי נתנה לחבירו ואוקמינן בגזבר שאבני קודש מסורין לו עסקינן דבלאו הכי נמי ברשותו הוה מנחא הלכך לא מעל בהגבהתו:

48 משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

הַגּוֹנֵּב אֶת הָעַכּוּ"ם אוֹ שֶׁגָּנַב נִכְסֵי הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא הַקֶּרֶן בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב ח "יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" לְרֵעֵהוּ וְלֹא לַהֶקְדֵּשׁ לְרֵעֵהוּ וְלֹא לְעַכּוּ"ם. וְכֵן הַגּוֹנֵב קָדָשִׁים מִבֵּית בַּעֲלֵיהֶן בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים בֵּין קָדָשִׁים שֶׁאֵין הַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן בֵּין קָדָשִׁים שֶׁהַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל וּמִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב ו "וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ" וְלֹא מִבֵּית הֶקְדֵּשׁ:

49 מגיד משנה על משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

שומר שגנב וכו' אם יש עליו עדים חייב בכפל. כתב עליו הראב"ד זה אינו כלום עכ"ל. כוונתו לומר שלא מצינו כפל בשומר אלא בטוען טענת גנב ונשבע הא לאו הכי לא דאע"ג דאחר שנגנב מרשות הבעלים משלם כפל וכמו שנתבאר הוא עצמו ודאי לא ישלם דאי לא למה לן שבועה משעת כפירה ליחייב בכפל. ונ"ל שדעת רבינו ז"ל בשנשבע על כך וטען טענת גנב וקמ"ל שאין זה שליחות יד הפוטרו מן הכפל לדעתו ז"ל למעלה אלא הרי הוא חייב בכפל לפי ששליחות יד הוא בשנשתמש במה שנפקד אצלו אלא שגם זה צ"ע. סוף דבר איני יודע טענה לרבינו:

57 תוספות על קידושין פתח ↗

אין מועל אחר מועל - פירש בקונטרס אין מעילה זו אחר זו בקרן אחד של הקדש דכיון שמעל בה הראשון יוצא לחולין אלא בהמה וכלי שרת בלבד תימה דבתוספתא דמעילה פ"ב תניא קרדום של הקדש ביקע בו ובא חבירו וביקע בו כולן מעלו נתנו לחבירו וחבירו לחבירו הוא מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה והשתא היכי דמי אי האי קרדום כלי שרת כי נתנו לחבירו אמאי לא מעל חבירו הא אמרינן יש מועל אחר מועל בכלי שרת ואם אינה כלי שרת אמאי אמר כולן מעלו הא אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד ויש לומר דלעולם מיירי בקרדום שאינה כלי שרת ולא קשה מידי דהא דאמרי' הכא דאין מועל אחר מועל היינו כשהוא סבור שהכלי של חבירו ואז הוא מתכוין לגוזלה היכא דנתנו לחבירו כדין שליחות יד בפקדון דהיכא דמתכוין להוציאו מרשות לרשות נקרא גזלן על כל הפקדון אפילו לא הוציאן אלא מקצתן אבל האי דתוספתא דקאמר בא חבירו וביקע בו ובא חבירו וביקע בו דכולן מעלו מיירי דכל חד וחד יסבור שהוא שלו ואינו מתכוין להוציאו מרשות לרשות אלא ליהנות ולהניחו אחר ההנאה ואז כשיהנה לא ימעול אלא כפי טובת הנאה שיש לו במלאכה ומשום הכי אמרינן שלא יצא לחולין ומעלו כולן אבל נתנו לחבירו וחבירו לחבירו לא מעל אלא הראשון שהוציאו מרשות לרשות ונהי נמי דסבר שהיא שלו מ"מ מתכוין הוא להוציאו מרשותו לרשות חבירו ולפיכך צ"ל בא חבירו ורכב עליו ובא חבירו ורכב עליו כולן מעלו ואע"ג שנתכוין לגוזלו ולהוציאו מרשות לרשות דאם לא כן מאי איריא בהמה וכלי שרת אפילו בקדשי בדק הבית יש מועל אחר מועל היכא דאינו מתכוין להוציאו מרשות לרשות אלא ליהנות ממנו ולהניח כדפרישית אלא לעולם מיירי שמתכוין לגוזלה ואפ"ה אמרינן דכולן מעלו כדפרישית וראיה לחלק בין נהנה מדבר שסבור שהוא שלו לדבר שהיה סבור שהוא של אחרים מההיא דאמרינן מעילה דף כ. גבי נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ופריך מכדי משקל שקלה מה לי שקלה הוא מה לי שקלה חבירו ומוקי רישא דלא מעל באבנים מסורות לגזבר שאינם יוצאים מרשות הקדש וגם הגזבר לא נתכוון לגוזלם אלא ליהנות מהם דסבור שהם שלו וסיפא דקתני הוא מעל מיירי שנתכוון להוציאם מרשות לרשות כדקתני נתנם לחבירו הוא מעל ועוד ראיה מההיא דפרק אלו נערות כתובות לד: דקאמר התם הניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים הם דשל אביהם היא טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול אבל כסבורים שהיא דפקדון וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר שלם אם כן מצינו חילוק בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים:

59 משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

הַמּוֹעֵל בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת כֵּיוָן שֶׁמָּעַל בִּשְׁגָגָה נִתְחַלֵּל הֶקְדֵּשׁ וְזֶה שֶׁנֶּהֱנָה אַחֲרָיו פָּטוּר. מָעַל בְּזָדוֹן הוֹאִיל וְאֵינוֹ חַיָּב בְּקָרְבַּן מְעִילָה לֹא נִתְחַלֵּל הֶקְדֵּשׁ אֶלָּא הֲרֵי הוּא בַּהֲוָיָתוֹ וְאִם בָּא אַחֵר וְנֶהֱנָה בּוֹ בִּשְׁגָגָה מָעַל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁמָּעַל בַּקֹּדֶשׁ וְהוֹצִיאוֹ בְּתוֹרַת חֻלִּין וְהִקְנָהוּ לְאַחֵר. אֲבָל אִם נֶהֱנָה בּוֹ וּפְגָמוֹ וְלֹא הִקְנָה לְאַחֵר יֵשׁ בּוֹ מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל: וְאֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל בְּמֻקְדָּשִׁים. אֶלָּא בִּבְהֵמָה וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ בִּלְבַד. כֵּיצַד. בָּקַע בְּקוֹרְדוֹם שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וְנֶהֱנָה בִּפְרוּטָה וּפָגַם וּבָא חֲבֵרוֹ וּבָקַע בּוֹ וְנֶהֱנָה וּפָגַם כֻּלָּם מָעֲלוּ. נָטַל הַקּוֹרְדוֹם וּנְתָנוֹ לַחֲבֵרוֹ הוּא מָעַל אֲבָל חֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. שָׁתָה בְּכוֹס שֶׁל זָהָב וְנֶהֱנָה בִּפְרוּטָה וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה כֻּלָּם מָעֲלוּ. נָטַל הַכּוֹס וּנְתָנוֹ לַחֲבֵרוֹ מַתָּנָה אוֹ מְכָרוֹ הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. רָכַב עַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר וְנֶהֱנָה בִּפְרוּטָה וּפָגַם וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב עָלָיו וְנֶהֱנָה וּפָגַם וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב עָלָיו וְנֶהֱנָה וּפָגַם. כֻּלָּם מָעֲלוּ. נָתַן הַחֲמוֹר לַחֲבֵרוֹ מַתָּנָה אוֹ מְכָרוֹ אוֹ הִשְׂכִּירוֹ הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. וְכֵן הַמַּשְׁאִיל קַרְדֹּם שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הוּא מָעַל לְפִי טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁבּוֹ וַחֲבֵרוֹ מֻתָּר לִבְקֹעַ בּוֹ לְכַתְּחִלָּה. וְהוּא הַדִּין לִבְהֵמָה:

60 משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

61 משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

כָּל הַמּוֹעֵל בְּזָדוֹן לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם מַה שֶּׁפָּגַם מִן הַקֹּדֶשׁ בְּרֹאשׁוֹ. וְאַזְהָרָה שֶׁל מְעִילָה מִזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר דברים יב יז "לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ" וְגוֹ' דברים יב יז "וּנְדָרֶיךָ". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לָאוֹכֵל מִבְּשַׂר עוֹלָה הוֹאִיל וְכֻלּוֹ לַשֵּׁם. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר כָּל קֹדֶשׁ שֶׁהוּא לַהַשֵּׁם לְבַדּוֹ בֵּין מִקָּדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ בֵּין מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אִם נֶהֱנֶה בָּהֶן שְׁוֵה פְּרוּטָה לוֹקֶה. מָעַל בִּשְׁגָגָה מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנָה וְתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. וּמֵבִיא אַיִל בִּשְׁנֵי סְלָעִים וּמַקְרִיבוֹ אָשָׁם וּמִתְכַּפֵּר לוֹ וְזֶהוּ הַנִּקְרָא אֲשַׁם מְעִילוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ה טו "וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ" וְגוֹ' ויקרא ה טז "וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ" וְגוֹ'. וְשִׁלּוּם הַקֶּרֶן בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ עִם הֲבָאַת הַקָּרְבָּן מִצְוַת עֲשֵׂה:

62 בבא קמא פתח ↗

אֶלָּא לְעוֹלָם – לָא שְׁנָא קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְלָא שְׁנָא קָדָשִׁים קַלִּים; וּדְקַשְׁיָא לָךְ: מָה לִי מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט מָה לִי מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם; מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט – מֵעִיקָּרָא תּוֹרָא דִרְאוּבֵן, וְהַשְׁתָּא תּוֹרָא דְשִׁמְעוֹן. מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם – מֵעִיקָּרָא תּוֹרָא דִרְאוּבֵן, וְהַשְׁתָּא תּוֹרָא דִרְאוּבֵן.

66 משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

בֶּהֱמַת קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ אֵינָהּ כֵּן אֶלָּא יֵשׁ בָּהּ מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל עַד כַּמָּה פְּעָמִים. כֵּיצַד. תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ כֻּלָּן מָעֲלוּ. וְכֵן אִם נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ כֻּלָּן מָעֲלוּ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁדִּין הַמְּנָחוֹת וְהָעוֹפוֹת וְהַנְּסָכִים וּכְלֵי שָׁרֵת כְּדִין הַבְּהֵמָה שֶׁכֻּלָּן קְדֻשַּׁת הַגּוּף הֵן:

68 עבודה זרה פתח ↗

אָמַר רַב פָּפָּא: הָתָם קְרָא אַשְׁכַּח וּדְרַשׁ, דִּכְתִיב: ״וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ״.

70 משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ לֹא מָעַל שֶׁהֲרֵי לֹא נֶהֱנָה עֲדַיִן. בָּנָה אוֹתָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ מָעַל. נְתָנָהּ עַל גַּבֵּי חַלּוֹן שֶׁבַּתִּקְרָה וְלֹא חִבְּרָהּ לֹא מָעַל עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה שֶׁאֵין זוֹ הֲנָיָה הַנִּכֶּרֶת:

72 נדרים פתח ↗

כְּתַנָּאֵי: ״קֻוֽנָּם כִּכָּר זוֹ הֶקְדֵּשׁ״ וַאֲכָלָהּ, בֵּין הוּא וּבֵין חֲבֵירוֹ — מָעַל, לְפִיכָךְ יֵשׁ לָהּ פִּדְיוֹן. ״כִּכָּר זוֹ עָלַי לְהֶקְדֵּשׁ״ וַאֲכָלָהּ, הוּא — מָעַל, חֲבֵירוֹ — לֹא מָעַל. לְפִיכָךְ אֵין לָהּ פִּדְיוֹן. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

72 משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

77 משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון פתח ↗

הַשּׁוֹאֵל כֵּלִים אוֹ בְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִשְּׁאָר מִטַּלְטְלִין מֵחֲבֵרוֹ וְאָבַד אוֹ נִגְנַב אֲפִלּוּ נֶאֱנַס אֹנֶס גָּדוֹל כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבְּרָה הַבְּהֵמָה אוֹ נִשְׁבֵּית אוֹ מֵתָה חַיָּב לְשַׁלֵּם הַכּל שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב יג "וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ" וְגוֹ' שמות כב יג "וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנֶּאֱנַס שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה. אֲבָל אִם שָׁאַל בְּהֵמָה מֵחֲבֵרוֹ לַחְרשׁ בָּהּ וּמֵתָה כְּשֶׁהִיא חוֹרֶשֶׁת הֲרֵי זֶה פָּטוּר. אֲבָל אִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁיַּחֲרשׁ בָּהּ אוֹ אַחַר שֶׁחָרַשׁ בָּהּ אוֹ שֶׁרָכַב עָלֶיהָ אוֹ דָּשׁ בָּהּ וּמֵתָה כְּשֶׁהִיא דָּשָׁה אוֹ בִּשְׁעַת רְכִיבָה הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַשּׁוֹאֵל בְּהֵמָה מֵחֲבֵרוֹ לֵילֵךְ בָּהּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וּמֵתָה תַּחְתָּיו בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ. אוֹ שֶׁשָּׁאַל דְּלִי לְמַלְּאוֹת בּוֹ וְנִקְרַע בַּבּוֹר בִּשְׁעַת מִלּוּי. אוֹ שֶׁשָּׁאַל קַרְדֹּם לְפַצֵּל בּוֹ עֵצִים וְנִשְׁבַּר בְּעֵת שֶׁפִּצֵּל בּוֹ מֵחֲמַת הַבִּקּוּעַ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁלֹּא שָׁאַל אֶלָּא לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה זוֹ וַהֲרֵי לֹא שִׁנָּה:

79 משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון פתח ↗

הַשּׁוֹאֵל בְּהֵמָה חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ מִשָּׁעָה שֶׁמְּשָׁכָהּ עַד סוֹף יְמֵי שְׁאֵלָתָהּ. וְאִם כָּחַשׁ בְּשָׂרָהּ חַיָּב לְשַׁלֵּם מַה שֶּׁפָּחֲתָה בְּדָמֶיהָ. כָּחַשׁ בְּשָׂרָהּ מֵחֲמַת הַמְּלָאכָה פָּטוּר וְיִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין שֶׁמֵּחֲמַת מְלָאכָה כָּחֲשָׁה:

« רשימות שיעורים על בבא מציעא צ״ה ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא מציעא צ״ז ×¢×´× »