רשימות שיעורים על בבא מציעא צ״ב

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת בבא מציעא, תשע"ו

« רשימות שיעורים על בבא מציעא צ״א ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא מציעא צ״ג ×¢×´× »

1 בבא מציעא פתח ↗

וּמְהַלֵּךְ כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי. וּבַחֲמוֹר כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת. כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת מֵהֵיכָן אָכְלָה! אֵימָא עַד שֶׁתְּהֵא פּוֹרֶקֶת. תְּנֵינָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: חֲמוֹר וְגָמָל אוֹכְלִים מִמַּשּׂאוֹי שֶׁעַל גַּבֵּיהֶן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטּוֹל בְּיָדוֹ וְיַאֲכִילֵם. מַתְנִי׳ אוֹכֵל פּוֹעֵל קִישּׁוּת אֲפִילּוּ בְּדִינָר, כּוֹתֶבֶת וַאֲפִילּוּ בְּדִינָר. רַבִּי אֶלְעָזָר חַסָּמָא אוֹמֵר: לֹא יֹאכַל פּוֹעֵל יָתֵר עַל שְׂכָרוֹ, וַחֲכָמִים מַתִּירִין. אֲבָל מְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם שֶׁלֹּא יְהֵא רַעַבְתָן וִיהֵא סוֹתֵם אֶת הַפֶּתַח בְּפָנָיו. גְּמָ׳ חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אֲבָל מְלַמְּדִין: לְתַנָּא קַמָּא לֵית לֵיהּ ״מְלַמְּדִין״. לְרַבָּנַן אִית לְהוּ ״מְלַמְּדִין״. אִיבָּעֵית אֵימָא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב אַסִּי. דְּאָמַר רַב אַסִּי: אֲפִילּוּ לֹא שְׂכָרוֹ אֶלָּא לִבְצוֹר אֶשְׁכּוֹל אֶחָד – אוֹכְלוֹ. וְאָמַר רַב אַסִּי: אֲפִילּוּ לֹא בָּצַר אֶלָּא אֶשְׁכּוֹל אֶחָד – אוֹכְלוֹ. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָךְ קַמַּיְיתָא – מִשּׁוּם דְּלָא אִיכָּא לְמִיתַּב לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא לְמִיתַּב לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – אֵימָא לִיתֵּב בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר לֵיכוֹל. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא – דְּאֶפְשָׁר לְקַיּוֹמֵי לְבַסּוֹף, אֲבָל הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר לְקַיּוֹמֵי לְבַסּוֹף – אֵימָא לָא, צְרִיכָא. אִיבָּעֵית אֵימָא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב. דְּאָמַר רַב: מָצָאתִי מְגִילַּת סְתָרִים בֵּי רַבִּי חִיָּיא, וְכָתוּב בָּהּ: אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״ – בְּבִיאַת כׇּל אָדָם הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְאָמַר רַב: לָא שְׁבַק אִיסִי חַיֵּי לְכׇל בְּרִיָּה. אָמַר רַב אָשֵׁי, אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: דִּלְמָא בְּעוֹשִׂין בִּסְעוּדָּתָם, דְּעָבְדוּ וְאָכְלוּ? אָמַר לִי: אֲפִילּוּ הָכִי, נִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ לְאוֹגַר אָגוֹרֵי דְּנוֹגַר אֲגִירֵי וְנִיקְטְפֵיהּ לְפַרְדֵּיסֵיהּ, וְלָא נֵיתוֹ כּוּלֵּי עָלְמָא וְאָכְלוּ לֵיהּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: פּוֹעֵל מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, אוֹ מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאָמַר: תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי. אִי אָמְרַתְּ: מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל – יָהֲבִינַן לְהוּ, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל – לְדִידֵיהּ זַכִּי לֵיהּ רַחֲמָנָא, לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו – לָא זַכִּי לְהוּ רַחֲמָנָא, מַאי? תָּא שְׁמַע: אוֹכֵל פּוֹעֵל קִישּׁוּת וַאֲפִילּוּ בְּדִינָר, כּוֹתֶבֶת וַאֲפִילּוּ בְּדִינָר. אִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל – אֲגִיר בְּדַנְקָא אָכֵיל בְּזוּזָא?! וְאֶלָּא מַאי – מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל, סוֹף סוֹף אֲגִיר בְּדַנְקָא אָכֵיל בְּזוּזָא! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – רַחֲמָנָא זַכִּי לֵיהּ, הָכָא נָמֵי רַחֲמָנָא זַכִּי לֵיהּ. תָּא שְׁמַע, רַבִּי אֶלְעָזָר חַסָּמָא אוֹמֵר: לֹא יֹאכַל פּוֹעֵל יוֹתֵר עַל שְׂכָרוֹ, וַחֲכָמִים מַתִּירִין. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, וּמָר סָבַר מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל. לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, וְהָכָא ״בִּכְנַפְשְׁךָ״ קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: כְּנַפְשְׁךָ בִּדְבַר שֶׁמּוֹסֵר נַפְשׁוֹ עָלָיו, וּמָר סָבַר כְּנַפְשְׁךָ: מָה נַפְשְׁךָ, אִם חָסַמְתָּ – פָּטוּר, אַף פּוֹעֵל אִם חָסַמְתָּ – פָּטוּר. תָּא שְׁמַע: נָזִיר שֶׁאָמַר ״תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי״ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל – אַמַּאי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ? הָתָם, מִשּׁוּם ״לָךְ לָךְ״ אָמְרִין נְזִירָא: ״סְחוֹר סְחוֹר לְכַרְמָא לָא תִּקְרַב״. תָּא שְׁמַע: פּוֹעֵל שֶׁאָמַר ״תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי״ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל – אַמַּאי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ? מַאי פּוֹעֵל – נָזִיר. וְהָתַנְיָא ״נָזִיר״, וְהָתַנְיָא ״פּוֹעֵל״! מִידֵּי גַּבֵּי הֲדָדֵי תַּנְיָין? תָּא שְׁמַע: מִנַּיִן לְפוֹעֵל שֶׁאָמַר ״תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי״ שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן״. וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי נָזִיר, אִי הָכִי מִשּׁוּם ״אֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִּתֵּן״, מִשּׁוּם ״לָךְ לָךְ״ אָמְרִין נְזִירָא הוּא! אִין הָכִי נָמֵי, וְאַיְּידֵי דְּקָתָנֵי לַהּ בִּלְשׁוֹן פּוֹעֵל – קָא נָסֵיב לֵהּ קְרָא דְּפוֹעֵל. תָּא שְׁמַע: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְקַצּוֹת בִּתְאֵנִים

2 רשימות שיעורים על בבא מציעא פתח ↗

מתני' אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות

3 בבא מציעא פתח ↗

4 בבא מציעא פתח ↗

5 בבא מציעא פתח ↗

6 תוספות על פסחים פתח ↗

בדין הוא דאפי' תוך זמנו מותר - פרש"י מותר באכילה וקשה דאי אפשר אם לא יהא שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריותו ולא גרע מחמץ שחייב באחריותו דהוי כשלו ועוד לקמן דקאמר ואזדו לטעמייהו דפליגי בחמץ שעבר עליו הפסח ליפלגו בפסח גופיה ונראה לריב"א דהא דקאמר אפי' תוך זמנו מותר היינו בהנאה והא דקאמר אבל אתה אוכל של אחרים לאו דוקא אי נמי אחר זמנו קאמר ומיהו בשל גבוה קשה לפרש בתוך הפסח דאם לא פדאו אסור בהנאה ואם פדאו הרי הוא שלו ושמא י"ל אבל אתה נהנה משל גבוה שלא יהא איסור חמץ אבל איסור הקדש יש:

6 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

משלו הוא אוכל - תוספת שכר הוא שהוסיפה לו תורה:

7 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

הכי גרסינן בספרים שלנו אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל אמאי פודה ומאכילן איסורא לא זכי ליה כו' - אבל אי משלו הוא אוכל אתי שפיר שהרי הוא כאילו התנה עמו מעיקרא כדפרישית לעיל ומשני משום דמיחזי כמקח טעות ור"ח פי' אמאי פודה ומאכילן יאכלו בלא פדייה כיון דמשל שמים אוכל ומשני איסורא לא זכי ליה רחמנא ולגירסא זו קשה דאכתי הוה ליה למיפרך אמאי אוכלין כלל דהכי פריך בסמוך גבי נתפרסו עגוליו והוה ליה לשנויי משום דמיחזי כמקח טעות כדמשני בסמוך:

8 בבא מציעא פתח ↗

9 בבא מציעא פתח ↗

תָּא שְׁמַע: מִנַּיִן לְפוֹעֵל שֶׁאָמַר ״תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי״ שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן״. וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי נָזִיר, אִי הָכִי מִשּׁוּם ״אֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִּתֵּן״, מִשּׁוּם ״לָךְ לָךְ״ אָמְרִין נְזִירָא הוּא!

10 בבא מציעא פתח ↗

11 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

משום לך לך אמרי' נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב - כלומר קנסא הוא דקנסוהו שימנע עצמו מלהשכיר לענבים:

12 תוספות פתח ↗

ואי אמרת משלו הוא אוכל אמאי אין שומעין לו - וא"ת דמאי פריך הא כיון דהוא אינו יכול לאכול הוה ליה כחולה שאינו יכול ליתן להם וי"ל דלא דמי לחולה דחולה אינו תאב לפירות שלפניו ולהכי לא זכי ליה רחמנא אבל נזיר דתאב זכי ליה כשאר פועל וא"ת אלא מאי משל שמים הוא אוכל א"כ אמאי נקט נזיר וי"ל דאורחא דמילתא נקט שהנזיר רגיל לומר כן לפי שאינו אוכל:

13 בבא מציעא פתח ↗

14 בבא מציעא פתח ↗

הֲרֵי זֶה אוֹכֵל וּפָטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר. ״עַל מְנָת שֶׁאוֹכֵל אֲנִי וּבְנִי״, אוֹ ״שֶׁיֹּאכַל בְּנִי בִּשְׂכָרִי״ – הוּא אוֹכֵל וּפָטוּר, וּבְנוֹ אוֹכֵל וְחַיָּיב. וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, בְּנוֹ אַמַּאי חַיָּיב? אָמַר רָבִינָא: מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כְּמִקָּח. תָּא שְׁמַע: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת בְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכֵלוּ. וְאִם לֹא הוֹדִיעָם – פּוֹדֶה וּמַאֲכִילָן. וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל – אַמַּאי פּוֹדֶה וּמַאֲכִילָן? אִיסּוּרָא לָא זַכִּי לְהוּ רַחֲמָנָא! הָתָם מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כְּמִקָּח טָעוּת. אֵימָא סֵיפָא: נִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו, נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכֵלוּ, וְאִם לֹא הוֹדִיעָן – מְעַשֵּׂר וּמַאֲכִילָן. וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל, אַמַּאי מְעַשֵּׂר וּמַאֲכִילָן? אִיסּוּרָא לָא זַכִּי לְהוּ רַחֲמָנָא! וְכִי תֵּימָא: הָכָא נָמֵי מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כְּמִקָּח טָעוּת. בִּשְׁלָמָא נִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו – מִיחֲזֵי כְּמִקָּח טָעוּת. אֶלָּא נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו, מַאי מִקָּח טָעוּת אִיכָּא? מִידָּע יָדַע דְּאִיטְּבִיל לְהוּ לְמַעֲשֵׂר! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: שֶׁנִּתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו לַבּוֹר. וְהָתַנְיָא: יַיִן מִשֶּׁיֵּרֵד לַבּוֹר! כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר מִשֶּׁיְּקַפֶּה, דַּאֲמַרוּ לֵיהּ: לָא הֲוָה יָדְעִינַן. וְנֵימָא לְהוּ: אִיבְּעִי לְכוּ אַסּוֹקֵי אַדַּעְתַּיְיכוּ דִּלְמָא מְקַפֶּה! בְּאַתְרָא דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּנָגֵיד אִיהוּ מְקַפֶּה! וְהַשְׁתָּא דְּתָנֵי רַב זְבִיד בִּדְבֵי רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: יַיִן מִשֶּׁיֵּרֵד לַבּוֹר וִיקַפֶּה, וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִשֶּׁיְּשַׁלֶּה בֶּחָבִיּוֹת. אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁלֹּא נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו לַבּוֹר, דַּאֲמַרוּ לֵיהּ: לָא הֲוָה יָדְעִינַן דִּמְשַׁלֵּי. וְנֵימָא לְהוּ: אִיבְּעִי לְכוּ אַסּוֹקֵי אַדַּעְתַּיְיכוּ דִּלְמָא מְשַׁלֵּי! בְּאַתְרָא דְּהָהוּא דְּשָׁרֵיק הָהוּא מְשַׁלֵּי. תָּא שְׁמַע: קוֹצֵץ אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ, עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַגְּדוֹלִים, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ – מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת. אֲבָל אֵינוֹ קוֹצֵץ לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי בְּהֶמְתּוֹ – מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת. קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּמַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל – מִשּׁוּם הָכִי אֵינוֹ קוֹצֵץ, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל – קְטַנִּים נָמֵי נִקּוֹץ לְהוּ! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁאֵין מַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת. אִי הָכִי, גְּדוֹלִים נָמֵי! גְּדוֹלִים יָדְעִי וְקָא מָחֲלִי. וְהָא תָּנֵא רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: קוֹצֵץ אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי בְּהֶמְתּוֹ. וְעַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים. וְקוֹצֵץ עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, בֵּין גְּדוֹלִים וּבֵין קְטַנִּים. מַאי לָאו, אִידֵּי וְאִידֵּי בְּמַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת, וּבְהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, וּמָר סָבַר מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל?! לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּשֶׁאֵין מַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת, וּבָרַיְיתָא – בְּמַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת. בְּמַאי אוֹקֵימְתַּהּ – בְּמַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת? אִי הָכִי קְטַנִּים נָמֵי נִקּוֹץ לְהוּ! צַעֲרַיְיהוּ דִּבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים לָא זַכִּי לֵיהּ רַחֲמָנָא. בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא לְמַתְנִיתִין – בְּשֶׁאֵין מַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת,

15 בבא מציעא פתח ↗

16 בבא מציעא פתח ↗

17 בבא מציעא פתח ↗

18 תוספות פתח ↗

19 בבא מציעא פתח ↗

20 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

קוצץ - ליטול מעות ולא יאכל:

21 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

אי אמרת משל שמים הוא אוכל משום הכי אינו קוצץ - ע"י עבדיו הקטנים דאין לפועל קטן זכות אלא כשנותן לתוך פיו:

22 בבא מציעא פתח ↗

1 משנה. אוכל פועל קישות אפילו בדינר כותבת ואפילו בדינר ר' אלעזר חסמה אומר לא יאכל פועל יתר על שכרו וחכמים מתירין אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו.

2 עיין בגמ' "חכמים היינו ת"ק איכא בינייהו אבל מלמדין, לת"ק לית ליה מלמדין לרבנן אית להו מלמדין". ונראה דלכולי עלמא חל איסור על הבעה"ב למנוע את הפועל מלאכול ואפילו לומר לפועל שלא לאכול ג"כ אסור. והחכמים ות"ק רק נחלקו האם מותר לבעה"ב לומר לו עצה לטובתו שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו ופרש"י "שימנעו לשוכרו למלאכתו", דת"ק ס"ל אין מלמדין דס"ל שאסור לבעה"ב לומר לפועל שלא לאכול ואפילו אם זוהי עצה לטובתו כדי שלא יהיו נמנעים מלשוכרו. ונראה דמשנה זו היא סמך לשיטת הרמב"ם פי"ב מהל' שכירות ה"א וז"ל הפועלים שהן עושין וכו' הרי על הבעה"ב מצוה שיניח אותן לאכול ממה שהן עושין בו שנאמר כי תבא בכרם רעך וכו' עכ"ל. ומבואר דמהפסוק כי תבא בכרם רעך לא נלמד רק היתר אכילה לפועל וזכות ממון אלא דיש גם מצוה על הבעה"ב להניח לפועל לאכול, ואם הבעה"ב מונעו מלאכול עבר על איסור עשה. אך מלשון המשנה "אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן" משמע דאין זה דין דוקא על הבעה"ב אלא אף על שאר בנ"א, ורק כאן חל היתר ללמדו שלא יאכל יותר מדאי דזוהי עצה לטובתו. וכן כתב השיטמ"ק בשם הר"ר יהונתן בד"ה מתני' וז"ל אבל מלמדין אותו אוהביו ורעיו שלא יהא רעבתן ויהא סותם הפתח בפניו, כלומר שלא ימצא אדם שישכור אותו. ואליבא דת"ק אסור ללמד אותו אפילו בדרך עצה שאין לנו לעקור מה שנצטוינו מן התורה והתורה זכתה לו עכ"ל. ומשמע דס"ל דיש מצוה על כולי עלמא שלא למנוע את הפועל מלאכול.

3 ובביאור המחלוקת האם יכול לאכול יתר על שכרו או לא, נראה לומר דנחלקו במהות זכות אכילת פועל, האם הפועל אוכל משום שהאכילה היא חלק מעצם השכירות, או דהוי זכות אכילה בפני עצמה. ולכאורה אי זכות האכילה היא חלק מעצם השכירות אזי זכות אכילת הפועל היא עד כדי תשלומי השכירות, אבל אי הוי זכות בפ"ע י"ל דמותר לפועל לאכול כל מה שירצה ואפילו יתר מכדי שכרו.

4 והנה עיין ברא"ש סימן י"ב וז"ל ונראה לפרש דת"ק אית ליה הך דאיסי דכי היכי דשרי לאכול יותר על שכרו ה"נ מיקל ומתיר לאכול לעושין בסעודתן ופועל משמע כל מי שרוצה לפעול אפילו בסעודתו. ור' אלעזר אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו וכ"ש אם אין נותנין לו שכר דלא יאכל כלום. וחכמים מתירין שיאכל פועל יותר על שכרו אבל אם אינו נוטל שכר לא יאכל דלית לן דאיסי עכ"ל. ובביאור דבריו נראה דאי ס"ל כר' אלעזר אזי זכות האכילה היא חלק של השכירות וא"כ בעושין בסעודתן דאין כאן שכירות אין לפועלים זכות אכילה. אולם אליבא דחכמים י"ל דהזכות אכילה הוי זכות בפני עצמה ולכן מותר לפועל לאכול אפילו יתר משכרו, אמנם מ"מ בעינן חלות שם פועל ולכן סברי דהעושה בסעודתן דאינו פועל אינו אוכל. ולפי הת"ק בעושה בסעודתן אע"פ דליכא שכירות מ"מ חל בו שם פועל משום דהבעה"ב מרוויח ממנו ואם הזכות אכילה הוי זכות בפ"ע י"ל דמותר לאכול אף בעושין בסעודתן.

5 גמ'. א"ל אפילו הכי ניחא ליה לאינש לאגורי אגורי ונקטפיה לפרדיסיה ולא ניתי כולי עלמא ואכלי ליה. וצ"ע דמה נ"מ אי ניחא ליה לבעה"ב או לא, והא מ"מ אין כאן התחייבות שכירות ולכן אינם אוכלים דאינם פועלים. ועיין לעיל בשיעורים דף צא. ד"ה ת"ר החוסם וכו' שהבאנו שיטת המאירי שהתורה הטילה חיוב מזונות בעצם השכירות כאילו התחייב בעה"ב מדעת המתחייב. ולפי"ז י"ל דה"ה כאן אילו היה ניחא ליה לבעה"ב שיעשו בסעודתן היה חל דין שכירות וזכות אכילה מה"ת כאילו היה דעת המתחייב. אך משום דלא ניחא ליה לבעה"ב לא חל דין שכירות וזכות אכילה.

6 גמ'. איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל, למאי נפ"מ דאמר תנו לאשתי ובני, אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו, אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידיה זכי ליה רחמנא לאשתו ובניו לא זכי להו רחמנא. עיין ברש"י בד"ה משלו הוא אוכל שכתב וז"ל תוספת שכר שהוסיפה לו התורה עכ"ל, ובד"ה או משל שמים וז"ל במתנת גמילות חסדים כשאר מתנות עניים עכ"ל. ונראה דאליבא דרש"י הגמ' מסתפקת האם דין אכילת פועל הוי חיוב ממון דרמיא על הבעה"ב מדין שכירות או דהיא רק מצוה בעלמא משום גמילת חסדים ליתן לפועל לאכול אבל ליכא התחייבות וחיוב ממון על הבעה"ב ליתן לפועל לאכול. ואי משלו הוא אוכל אזי יש לפועל זכות ממון לאכול והוי כחוב ומשו"ה יכול לומר תנו לאשתי ובני, משא"כ אי משל שמים הוא אוכל דהוי מצוה בעלמא ומתנה כגמ"ח אזי אי אפשר לו ליתן לאשתו ובניו. והנה עיין ברש"י ד"ה לדידיה זכי ליה רחמנא וז"ל בצדקה וכל זמן דלא מטי לידיה לא זכי ליה דליתביה לאשתו ובניו עכ"ל. ומבואר דמשבאו הפירות ליד הפועל חל קנין לפועל בגוף הפירות ויכול הוא להקנות הפירות למי שירצה. אמנם עיין בתוס' ד"ה אי אמרת וז"ל ואי משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו שלא זיכתה לו הכתוב אלא במה שהוא לועס ואוכל ואין לו כח ליתן כלום עכ"ל. ומבואר דתוס' סברי דלמ"ד משל שמים הוא אוכל יש לפועל רק היתר אכילה במה שהוא לועס ואוכל פירותיו של הבעה"ב אבל אין לו קנין בגוף הפירות ולכן אין לו כח להקנות את הפירות לאחרים אפילו לאחר שבאו לידו, ודלא כרש"י. והנה יש לעיין בסברת רש"י דמשבאו הפירות לידו יכול להקנותם לאחר אף למ"ד משל שמים הוא אוכל, דהרי רש"י נקט דלמ"ד משל שמים הוא אוכל הוי ליה כצדקה, ולכאורה בצדקה אי קיבל עני מעות צדקה אין לו רשות להקנות אותן המעות אח"כ לעשיר אחר, וצ"ע דמאי שנא מפירות דפועל. ונראה דבצדקה הטעם שאין העני רשאי ליתן את המעות אח"כ לעשיר אחר אינו משום חסרון בעלות ודעת מקנה אלא משום דמעות צדקה ניתנו לחלוקה לעניים כמצותן ובזה חל קיום מצות צדקה, ואם העני משתמש במעות צדקה שלא כמצוותן החלוקה בטילה והוי ליה גזל. משא"כ בפועל אפילו אי משל שמים הוא אוכל ליכא בפירות קיום מצות צדקה דניבעי חלוקה כמצותן, ולכן מאחר שבאו הפירות לידו הרי הן שלו לכל דבר ויכול לעשות בפירות כל מה שירצה.

7 ולפי"ז נתבאר דרש"י ותוס' נחלקו בגדר "משל שמים הוא אוכל", דרש"י סובר דאין על הבעה"ב חיוב ממון ליתן פירות לפועל ויש לבעה"ב רק מצוה משל שמים ליתן פירות לפועל, אמנם מאחר שבאו הפירות ליד הפועל הרי הן שלו לכל דבר, ובשעת אכילה הפועל אוכל פירות שהן ממונו. מאידך תוס' ס"ל דעצם ממון הפירות הן משל שמים ולא רק דהנתינה לפועל היא משל שמים, ויש לפועל היתר לאכול פירות שבדיני ממונות הן משל שמים. ועיין בגמ' להלן צב: "ת"ש השוכר את הפועל לעשות בנטע רבעי שלו הרי אלו לא יאכלו ואם לא הודיעם פודה ומאכילן ואי אמרת משל שמים הוא אוכל אמאי פודה ומאכילן איסורא לא זכי להו רחמנא", ובתוס' ד"ה ה"ג כתבו בשם הר"ח וז"ל ור"ח פירש אמאי פודה ומאכילן יאכלו בלא פדייה כיון דמשל שמים אוכל ומשני איסורא לא זכי ליה רחמנא עכ"ל, וצ"ב מהו ההו"א שיאכל הפועל נטע רבעי בלא פדיון דלכאורה אין הכוונה דדין אכילת פועל מתיר איסורים דאין שום הוה אמינה שפועל יכול לאכול טבל, וצ"ע מ"ש נטע רבעי דס"ד שיאכלנו בלא פדיון. ונראה דהר"ח מפרש כתוס' דמשל שמים הוא אוכל ר"ל שעצם הפירות הן ממון של שמים, והר"ח סובר דסד"א דאכילת הנטע רבעי דפועל מהוה חלות פדיון, דפדיון נטע רבעי הוא שמפקיע ממון גבוה מהנט"ר, ומכיון שחל לפועל היתר אכילה בממון שמים י"ל דעצם ההיתר לאכול ממון שמים נמי חל להתיר אכילת נט"ר דהוי ממון גבוה כמו שפדיון נט"ר מתיר אכילת נט"ר. אולם לפי שיטת רש"י ד"משל שמים הוא אוכל" היינו דהנתינה היא משל שמים אך הפירות הוי ממון דפועל אי אפשר לפרש כהר"ח דס"ד שיהא מותר לפועל לאכול נטע רבעי בלא פדיון.

8 והנה במשנה לקמן דף צג. איתא ד"קוצץ אדם ע"י עצמו" - דהפועל יכול למחול על זכות אכילתו בקציצה. וצ"ע קצת דאי משל שמים הוא אוכל איך יכול הפועל למחול על אכילתו, דלפי רש"י ד"משל שמים הוא אוכל" היינו דיש מצוה על הבעה"ב ליתן לפועל לאכול איך יכול הפועל למחול ולהפקיע המצוה דרמיא על הבעה"ב. וכמו"כ צ"ע לפי תוס' דס"ל ד"משל שמים הוא אוכל" ר"ל דהוי ממון שמים היאך חלה מחילה. ולכאורה נראה דיש לפרש באופן אחר כוונת הגמ' "משל שמים הוא אוכל" דר"ל דבאמת חל קנין ממון לפועל בגוף הפירות, אולם אי אפשר לו להקנות את הפירות לאדם אחר דליכא לפועל חלות דעת מקנה, דמשמים הקנו את הפירות רק לפועל בלבד ולא לאדם אחר. אולם מאחר דגם למ"ד משל שמים הוא אוכל חל לפועל קנין ממון בגוף הפירות שפיר מהני מחילתו על זכות אכילתו. ועיין ברמב"ם פי"ב מהל' שכירות הי"ג שכתב וז"ל פועל שאמר תנו לאשתי וכו' מה שאני אוכל אין שומעין לו שלא זכתה תורה אלא לפועל עצמו עכ"ל. ועיין ברמב"ם פי"ב מהל' שכירות ה"ג וז"ל וכן פועל שהוליך בידו ממה שעשה או שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים עובר בלא תעשה שנא' ואל כליך לא תתן עכ"ל, וצ"ע מדוע בהי"ג כתב רק "דאין שומעין לו" ואילו בהלכה ג' כתב דעובר בלאו ד"ואל כליך לא תתן". וי"ל דעובר בלאו רק כשנתן לאחר יתר מכדי אכילתו ואילו כשנתן לאחר כדי אכילתו ליכא לאו וחל רק דין דאין שומעין לו, ובהי"ג הרמב"ם מיירי באופן שאמר הפועל "תנו לאשתי מה שאני אוכל" דהיינו שיעור דבכדי אכילתו, דלא עבר על הלאו ד"ואל כליך לא תתן" וחל רק דין דאין שומעין לו משום שהתורה לא זיכתה אלא רק הפועל בלבד. משא"כ בהל' ג' מיירי שנתן יתר מכדי אכילתו דעובר על לאו ד"ואל כליך לא תתן". ונראה דהביאור בזה הוא דהרמב"ם פסק כמ"ד משל שמים הוא אוכל אמנם הרמב"ם אינו מפרש "משל שמים" כשיטת התוס' שאין לפועל קנין בעצם הפירות אלא דחל לפועל היתר אכילה בממון שמים, דלכאורה לפי סברת התוס' אין חילוק בין היכא שנתן הפועל לאדם אחר פירות כשיעור מה שהוא היה אוכל לבין אם נתן לאחר יתר מכדי אכילתו, דהפירות אינם ממון של הפועל ואף אם נתן לאחר כשיעור כדי אכילתו עובר בלאו. ועל כרחך צ"ל דהרמב"ם סובר דאף למ"ד משל שמים הוא אוכל חל זכות קנין לפועל בגוף הפירות, אלא דאין לפועל זכות להקנות את הפירות לאחר, דהתורה רק זכתה את הפועל לבדו בזכות אכילה בפירות ואינו יכול להקנות זכות זו לאחרים. אמנם הרמב"ם מחלק בין היכא שנתן הפועל לאחר את מה שהוא היה אוכל לבין כשנתן יתר מכדי אכילתו, דכשנתן לאחר כדי אכילתו לא עבר בלאו ד"ואל כליך לא תתן" דמאחר דהפירות הם ממונו דיש לפועל בהם קנין ממון ליכא איסור גזילה והפסד ממון להבעלים בנתינתם לאחר. והרמב"ם סובר דכי היכי דליכא לאו דגזילה כשנתן פירות בשיעור דכדי אכילתו לאחר, מכיון שיש לו זכות לאכול אותן הפירות לא הוי גזילה דאינו נוטל ממון מבעה"ב ומפסידו, ה"נ ליכא לאו ד"ואל כליך לא תתן", דהלאו ד"ואל כליך לא תתן" הוי לאו נוסף ולאו טפל לאיסור גזילה בדומה ללאו דלא תעשוק את רעך, ואי ליכא איסור גזילה ה"נ ליכא איסור ד"ואל כליך לא תתן". משא"כ ביתר מכדי אכילתו דליכא לפועל זכות אכילה באותן הפירות כלל ואינם ממונו ומשו"ה עובר בלאו ד"ואל כליך לא תתן" דהוי חלות איסור גזילה, והלאו ד"ואל כליך לא תתן" חל רק ביתר מכדי אכילתו.

9 אולם יש להעיר ע"ז דלקמן בגמ' צב. איתא "ת"ש מנין לפועל שאמר תנו לאשתי ובני שאין שומעין לו שנאמר ואל כליך לא תתן" ומסתימת הגמ' משמע דבין אם אמר תנו מה שאוכל או יתר על כדי אכילתו עובר בלאו ד"ואל כליך לא תתן" וקשה על מש"כ דהרמב"ם סובר דרק בנתן יתר מכדי אכילתו עובר בלאו ד"ואל כליך לא תתן". ויתכן לתרץ דמש"כ הרמב"ם בפי"ג מהל' שכירות ה"ג "וכן פועל שהוליך ממה שעשה" ר"ל שנתן שיעור דכדי אכילתו לאחר, ומש"כ "או שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים עובר בל"ת שנא' ואל כליך לא תתן" ר"ל דלא אכל כל שיעור האוכל שמותר לו לאכול אלא השאיר ממנו ונתנו לאחר. ולפי"ז מבואר דהרמב"ם סובר שעובר באיסור "ואל כליך לא תתן" אף כשנתן הפועל שיעור דכדי אכילתו לאחרים, וכמשמעות הגמרא. ולפי"ז י"ל דיסוד האיסור ד"ואל כליך לא תתן" אינו איסור טפל לאיסור גזילה, אלא הוי חלות איסור ממון בפני עצמו, בדומה לאיסורי רבית ואונאה דהויין חלות שם איסורי ממון בפנ"ע ואינם אסורים מדין גזילה. ומאחר שחל איסור מיוחד ד"ואל כליך לא תתן" בגוונא שנותן הפועל לאחרים את מה שהוא עצמו היה אוכל אע"פ שיש לפועל עצמו זכות לאכול אותן הפירות, סובר הרמב"ם דהוא הדין נמי אף היכא דלקח יותר מכדי אכילתו ונתן לאחרים נמי אסור משום הלאו ד"ואל כליך לא תתן", דהוי איסור ממון בפ"ע ואינו אסור מדין איסור גזילה בעלמא. ומבואר דהנידון אי עבר בלאו ד"ואל כליך לא תתן" כשנתן הפועל פירות כדי אכילתו לאחרים תלוי האם האיסור ד"ואל כליך לא תתן" הוי לאו טפל לאיסור גזילה או חלות שם איסור ממון בפני עצמו.

10 גמ'. ת"ש אוכל פועל קישות ואפילו בדינר וכו' אי אמרת משלו הוא אוכל אוגיר בדנקא אכיל בזוזא ואלא מאי משל שמים הוא אוכל סוף סוף אוגיר בדנקא אכיל בזוזא, אלא מאי אית לך למימר רחמנא זכי ליה הכי נמי רחמנא זכי ליה. יתכן לפרש דר"ל דכמו דלמ"ד מן השמים הוא אוכל אין הפירות חלק מהשכירות כמו"כ למ"ד משלו הוא אוכל אין אכילת הפירות חלק מהשכירות, והטענה דאוגיר בדנקא אכיל בזוזא הוא רק אם אכילת הפירות הוא חלק מהשכירות, דאינו בדין שתהיה מרובה מעיקר השכר. אך אם אכילת הפועל אינה חלק מהשכירות אלא זכות ממון בפ"ע אזי ליכא טענה זו.

11 גמ'. ת"ש נזיר שאמר תנו אין שומעין לו ואי אמרת משלו הוא אוכל אמאי אין שומעין לו התם משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. עייין ברש"י ד"ה משום וז"ל כלומר קנסא הוא דקנסוהו שימנע עצמו מלהשכיר לענבים עכ"ל. אמנם אילולא דבריו היה נראה לפרש בכוונת הגמ' דאי השכירות אסורה ליכא לפועל זכות אכילה מדאורייתא, ואסור לנזיר להשכיר עצמו לבצור ענבים דסחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב, והוא הדין אם השכיר פועל את עצמו לבצור בשבת ליכא לפועל זכות אכילה.

12 תוס' ד"ה ואי וז"ל וי"ל דלא דמי לחולה דחולה אינו תאב לפירות שלפניו ולהכי לא זכי ליה רחמנא אבל נזיר דתאב זכי ליה כשאר פועל עכ"ל.

13 ונל"ב דר"ל דיסוד זכות פועל לאכול מיוסד בצערו כשאינו אוכל ובחולה ליכא צער. ועיין בגמ' לקמן דף צב: "צעריה דבנו ובתו הקטנים לא זכי ליה רחמנא" דמשמע דיסוד הדין דאכילת פועלים הוא כדי למנוע צער.

14 גמ'. ואי אמרת משלו הוא אוכל בנו אמאי חייב אמר רבינא משום דמיחזי כמקח. ונראה דאליבא דההו"א כשאומר הפועל ע"מ שיאכל בני בשכרי אין הפועל מקנה את הפירות לבנו אלא שמראה מקום לבנו שיאכל את הפירות במקומו, ולכן אין כאן מקח דהא ליכא הקנאה לבנו אלא רק נתינת רשות לאכול במקום אביו הפועל, ומשו"ה הבן פטור ממעשר. ובתירוץ הגמ' דמיחזי כמקח י"ל דהוי גזירה דרבנן כעין מראית עין משום דמיחזי כמקח. א"נ י"ל דלמסקנת הגמ' הפועל מקנה את זכותו לבנו לאכול ולפיכך הוי מקח ועיין בשיטמ"ק.

15 ת"ש השוכר את הפועל לעשות בנטע רבעי שלו הרי אלו לא יאכלו ואם לא הודיעם פודה ומאכילן, ואי אמרת משל שמים הוא אוכל אמאי פודה ומאכילן איסורא לא זכי להו רחמנא, התם משום דמיחזי כמקח טעות וכו'.

16 נראה לבאר השקלא וטריא שבגמ' דבס"ד הגמ' נקטה דחל מקח טעות רק אם יש טעות בעיקר דעת הקונה ובדעת המקנה דיש חסרון בעיקר דעת המתחייב - וכגון שהקונה חשב שהוא קונה חפץ שלם ואילו המוכר נתן לו חפץ שיש לו חסרון ופגם דאזי יש חסרון בעצם דעת המתחייב של הקונה לקנות והוי מקח טעות. אולם אם יש טעות בענין צדדי שאינו חלק מעיקר דעת המקנה ודעת הקונה ליכא מקח טעות. ולפי"ז נראה דאי משלו הוא אוכל אזי י"ל דהאכילה היא חלק מעיקר הדעת מקנה ודעת המתחייב דהפועל, דהפועל חשב שיקבל שכר וגם יאכל וחל מקח טעות, ומשו"ה חייב הבעה"ב לפדות הנט"ר ולהאכילם. אמנם אי משל שמים הוא אוכל אזי האכילה אינה חלק מהדעת מקנה ודעת המתחייב דהפועל אלא מתנה היא מן השמים ואינה קובעת מקח טעות באופן דהוי איסורא ואינו יכול לאכול. דאע"פ שהפועל טעה שחשב בדעתו שיוכל לאכול מ"מ אין זה אלא טעות בענין צדדי ולא בעצם השכירות ולא הוי מקח טעות. ועיין בראב"ד בשיטמ"ק וז"ל אי אמרת משלו הוא אוכל ודאי מקח טעות הוא כמי שהתנה לו ארבעה ואינו נותן לו אלא שלשה, אבל משל שמים אינו מן התנאים שלו אלא חסד שמים הוא ואינו בכאן, ושני ליה אפילו הכי משום דמיחזי כמקח טעות הוא וכו' עכ"ל. ונראה דכוונתו כמש"נ. וע"ע בשיטמ"ק בשם הרא"ש.

17 ועוד נראה לבאר דיש ב' דיני מקח טעות: א כשיש אומדנא דמוכח שאינו משתמע לתרי אנפי דע"מ כך נשכרו, דהוי ליה כאילו התנו במפורש שע"מ כן נשכרו, דאזי אף אם הטעות היא בדבר צדדי ולא בדעת מקנה עצמה חל מקח טעות. ב מקח טעות כשאין אומדנא דמוכח דהו"ל כאילו פירשו להדיא שע"מ נשכרו, אלא דיש אומדנא דיש כאן טעות בסמיכת דעת. והגמ' נקטה בהוה אמינא דמיירי שאין כאן אומדנא דמוכח דחו"ל כאילו התנו בפירוש שאינם נשכרים אא"כ יכולים הם לאכול, אלא דחל מקח טעות משום סמיכת דעת, דיש לפועלים טענה שבעל הבית היה צריך להודיעם שהפירות הם נטע רבעי. והמקח טעות הוא משום דהפועלים סמכו על השוכר שיודיעם והשוכר לא קיים את חובתו להודיעם, ולא משום דיש אומדנא דמוכח דהו"ל כאילו התנו שלא יעבדו אם אינם יכולים לאכול. אולם נראה דמקח טעות כזה חל רק בדבר שהוא מעיקר הדעת מקנה, ולכן אם פועל אוכל משלו והאכילה היא תוספת שכר בנוסף לשכירות אזי י"ל דהפועלים סמכו ע"ז ואם הבעה"ב אינו מודיע לפועלים שהפירות נגמרו מלאכתן למעשר או שהן נט"ר ואסורים באכילה חל מקח טעות, מכיון שלא הודיע בדבר שהוא חלק מהדעת מקנה וההתחייבות. אבל אי משל שמים הוא אוכל אזי ליכא דעת מקנה להקנות זכות אכילת הפירות לפועלים דהוי מתנה מן השמים, ולכן אין חובה על הבעה"ב להודיעם שהפירות נגמרו מלאכתן למעשר או דהפירות נט"ר, ומה שלא הודיעם לא נחשב למקח טעות. ומסיק הש"ס דמיירי כאן במקח טעות שחל משום אומדנא דמוכח - דהפועלים לא היו נשכרין אילו ידעו שאין להם היתר אכילה. ונראה שזהו כוונת הריטב"א בשיטמ"ק ד"ה ואם לא הודיען וז"ל פירוש דמקח טעות הוא שאילו הודיען לא היו נשכרין אצלו וכו' ומהדרינן דאפילו הכי מיחזי כמקח טעות שהרי היו סבורין שימצאו שם מה שיאכלו בתורת צדקה ועל דעת כן נשכרו לו מן הסתם עכ"ל. ומשמע דפירש דבס"ד הגמ' נקטה דחל מקח טעות משום שהיה לו להודיען וחל דין מקח טעות מחמת דיש טעות בסמיכת דעת שסמכו על הבעה"ב שיודיעם ולא הודיעם, וקמ"ל דחל מקח טעות משום דיש אומדנא דמוכח שלא היו נשכרין אילו ידעו שלא יוכלו לאכול.

18 תוס' ד"ה הכי גרסינן וז"ל ור"ח פ' אמאי פודה ומאכילן יאכלו בלא פדייה עכ"ל. כלומר דאם אוכל משל שמים הא גופא הו"ל כפדיון דשמים מאכילו ומשמע דאזיל כמ"ד מע"ש ממון גבוה, דממון גבוה הוי יסוד האיסור דמע"ש ובכן מכיון שהפועל אוכל משמים הרי צריך להיות מותר במעשר שני גם בלי פדיון, דמדין פועל אוכל מממון שמים בפירות דאכל מעלמא וה"ה דיכול לאכול ממון גבוה דמע"ש, והוא חידוש. והגמ' מתרצת דאיסורא לא זכי ליה רחמנא, כלומר דאיסור נט"ר מונע את חלות זכות והיתר אכילת פועל מעיקרו דלא חל לפועל היתר אכילה כלל בדבר איסור ואפילו במע"ש ונט"ר.

19 גמ'. השוכר את הפועל לעשות בנטע רבעי שלו הרי אלו לא יאכלו ואם לא הודיעם פודה ומאכילן. לכאורה צ"ע למה נקט המשנה "בנט"ר שלו", דלכאורה הוא הדין אם השכיר א' פועל לעשות בנט"ר של חבירו, ומסתימת לשון המשנה משמע דבנט"ר של חבירו אינו פודה ומאכילו והפועל אינו אוכל. ונראה דבאופן כזה אין חובה על הבעלים לפדות הנט"ר ולהאכיל את הפועל, דהרי הבעלים עצמם לא השכירוהו ולא הטעוהו, והפועל לא סמך בדעתו שיאכל מן הפירות. ועוד י"ל דאם א' השכיר פועל לעשות בשל חבירו שאין הפועל אוכל כלל מהפירות דבעה"ב ואפילו מפירות של היתר דהא הבעה"ב לא השכירו והתורה זכתה לפועל רק כשבעה"ב השכירו אך לא לפועל שאדם אחר השכירו ולא בעה"ב, ויל"ע בזה.

20 גמ'. ת"ש קוצץ אדם על ידי עצמו על ידי בנו ובתו הגדולים וכו' ועל ידי אשתו מפני שיש להם דעת אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים ולא ע"י בהמתו מפני שאין בהן דעת, קס"ד במעלה להן מזונות אי אמרת בשלמא משל שמים הוא אוכל משום הכי אינו קוצץ, אלא אי אמרת משלו הוא אוכל קטנים נמי נקוץ להו, הכא במאי עסקינן בשאין מעלה להן מזונות, אי הכי גדולים נמי, גדולים ידעי וקא מחלי וכו' צערייהו דבנו ובתו הקטנים לא זכי ליה רחמנא. ועיין ברש"י ד"ה קוצץ ז"ל ליטול מעות ולא יאכל. ע"י עצמו בשביל עצמו. מפני שיש בהן דעת וידעי וקא מחלי עכ"ל. ומבואר דהפועל יכול למחול על זכות אכילתו אף למ"ד משל שמים הוא אוכל. וצ"ע לפי רש"י דמשל שמים הוא אוכל ר"ל דהוי מתנה מן השמים ואינו חוב שהבעל הבית חייב לפועל א"כ איך מועיל בזה מחילה. ועיין במנחת חינוך מצוה תקע"ו אות ט' שהעיר דלכאורה המחילה חלה רק אליבא דר"י דסובר דמתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו קיים בדבר שבממון, ולפי"ז י"ל דהמחילה חלה בעצם השכירות דשכירות זו אין בה דין אכילת פועל.

21 והנה עיין בגמ' וז"ל אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים ולא ע"י בהמתו מפני שאין בהן דעת, קס"ד במעלה להן מזונות אי אמרת בשלמא משל שמים הוא אוכל משום הכי אינו קוצץ, אלא אי אמרת משלו הוא אוכל קטנים נמי נקוץ להו עכ"ל. ולכאורה היה נראה לפרש דאי פועל משל שמים הוא אוכל היינו דהוי מתנה לפועל מן השמים א"כ אין האב יכול למחול על זכות בנו ובתו הפועלים, דהאב אינו בעלים על זכות האכילה. אמנם אי משלו הוא אוכל דהאכילה הוי שכר נוסף על דמי השכירות י"ל דכי היכי דהאב הוא הבעלים על שכירות בתו והדמים הם שלו ה"נ יכול למחול על זכות האכילה, וכן משמע מפרש"י ד"ה אמאי אינו קוצץ וז"ל כי היכי דאגרייהו דידיה אכילתן נמי דידיה עכ"ל. אולם עיין ברש"י ד"ה אי אמרת משל שמים הוא אוכל משום הכי אינו קוצץ וז"ל ע"י עבדיו הקטנים דאין לפועל קטן זכות עד שיכניס לתוך פיו עכ"ל. ומשמע דס"ל כשיטת התוס' דהפועל קונה הפירות רק ע"י האכילה, ולפני האכילה ליכא זכות ממון, ולכן אין האב יכול למחול קודם לאכילה. ולכאורה רש"י היה צריך לפרש דאי משל שמים הוא אוכל אזי אין האכילה תוספת שכר אלא זכות בפ"ע שזיכתה התורה לפועל ולכן אין האב יכול למחול. ומרש"י משמע דאי הוי זכות ממון אזי האב או האדון הוי בעלים למחול בין אם הוי תוספת שכר או זכות ממון בפ"ע, אבל בממון שלא זכה בה עדיין אינו יכול למחול. וצ"ע בדברי רש"י דסותר את עצמו דבד"ה אלא אי אמרת משלו הוא אוכל כתב וז"ל דתוספת שכר הוא עכ"ל, דמשמע דאי הוי זכות אכילה בפ"ע אינו יכול למחול, וצ"ע.

22 ובהמשך הגמ' איתא "דכולי עלמא בשלו הוא אוכל וכו' אי הכי קטנים נמי נקוץ להו, צערייהו דבנו ובתו הקטנים לא זכי ליה רחמנא", ונראה לומר דהגמ' מתרצת דזכות האכילה הוי זכות בפ"ע משום צער, ומשו"ה אין האב יכול למחול. ובהוה אמינא נקטה הגמ' דאי משלו הוא אוכל - האכילה הוי תוספת שכר על השכירות, ולכן האב יכול למחול, ולבסוף נקטה הגמ' דהוי זכות ממון בפ"ע, ומשו"ה אין האב יכול למחול זכות האכילה. משא"כ עבד דאין לו יד דמה שקנה עבד קנה רבו, ואי משלו הוא אוכל האדון יכול למחול. ואי משל שמים אז לא קנה העבד זכות האכילה ולכן אין האדון יכול למחול. ולפי"ז יתכן לתרץ דברי רש"י, דלעיל הגמ' הקשה דבמשנה איתא דאינו קוצץ אף ע"י עבד קטן ובשלמא אי משל שמים הוא אוכל משו"ה אינו קוצץ אבל אי משלו הוא אוכל מדוע אינו יכול לקצוץ, וכתב רש"י דאי משל שמים הוא אוכל אזי אין לקטן זכות אלא כשנותן לתוך פיו. וצ"ע מדוע לא פירש דאי משל שמים הוא אוכל אזי אין האכילה תוספת שכר ואין בזה מחילה. וי"ל דמיירי אף בעבד קטן ובעבד קיי"ל דמה שקנה עבד קנה רבו וא"כ אף אם הוי האכילה זכות ממון בפ"ע יכול האדון למחול. ולכן הוצרך רש"י לפרש דלא קנה העבד עד שיכניס לתוך פיו ולפני כן ליכא כלל זכות ממון ומשו"ה אין האדון יכול למחול. אולם לענין בתו י"ל דאי משל שמים הוא אוכל אין האכילה חלק מהשכירות ואין האב יכול למחול, וקס"ד דאי משלו הוא אוכל האכילה היא תוספת שכר וחלק מהשכירות ומשו"ה יכול האב למחול. והגמ' מתרצת דאי משלו הוא אוכל האכילה הויא זכות ממון נפרדת בפ"ע משום צער, ולפיכך אין האב יכול למחול זכות אכילת בתו הקטנה.

6 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו - דמשעה ששכרו הוי כאילו התנה עמו ואי משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל. ואין לו כח ליתן כולם:

8 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

הַמְבַטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ וְאָכַל אוֹ שֶׁאָכַל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כג כו "וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף" וְגוֹ'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא עוֹסֵק בִּקְצִירָה לֹא יָנִיף חֶרְמֵשׁ לַאֲכִילָתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן פּוֹעֵל שֶׁהוֹלִיךְ בְּיָדוֹ מִמַּה שֶּׁעָשָׂה אוֹ שֶׁלָּקַח יֶתֶר עַל אֲכִילָתוֹ וְנוֹתֵן לַאֲחֵרִים עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כג כה "וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן". וְאֵין לוֹקִין עַל שְׁנֵי לָאוִין אֵלּוּ שֶׁאִם אָכַל אוֹ הוֹלִיךְ חַיָּב לְשַׁלֵּם:

9 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

יִשְׂרָאֵל הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל דברים כה ד "תַחְסֹם". וְהָעַכּוּ"ם הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תַחְסֹם. אָמַר לְעַכּוּ"ם חֲסֹם פָּרָתִי וְדוּשׁ בָּהּ. יָשַׁב לָהּ קוֹץ בְּפִיהָ וְדָשׁ בָּהּ וַהֲרֵי אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. הִרְבִּיץ לָהּ אֲרִי מִבַּחוּץ אוֹ שֶׁהִרְבִּיץ בְּנָהּ מִבַּחוּץ. הֲרֵי שֶׁצָּמְאָה וְאֵינוֹ מַשְׁקֶה אוֹתָהּ. פָּרַס עוֹר עַל גַּבֵּי הַדַּיִשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹּאכַל. כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה. הָיָה הַדָּבָר שֶׁהִיא עוֹשָׂה בּוֹ רַע לִבְנֵי מֵעֶיהָ וּמַזִּיקָהּ אוֹ שֶׁהָיְתָה חוֹלָה וְאִם תֹּאכַל מִזֶּה מַתְרֶזֶת מֻתָּר לְמָנְעָהּ. שֶׁלֹּא הִקְפִּידָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל הֲנָאָתָהּ וַהֲרֵי אֵינָהּ נֶהֱנֵית:

17 קידושין פתח ↗

גֵּט פָּשׁוּט, עֵדָיו מִתּוֹכוֹ. מְקוּשָּׁר, עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו. פָּשׁוּט שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו, וּמְקוּשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מְקוּשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ – כָּשֵׁר, שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ פָּשׁוּט. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. וְהָוֵינַן בַּהּ: וְתַנָּא קַמָּא לֵית לֵיהּ מִנְהַג הַמְּדִינָה? וְאָמַר רַב אָשֵׁי: בְּאַתְרָא דִּנְהִיגִי בְּפָשׁוּט וַעֲבַד לֵיהּ מְקוּשָּׁר, אִי נָמֵי: בְּאַתְרָא דִּנְהִיגִי בִּמְקוּשָּׁר וַעֲבַד לֵיהּ פָּשׁוּט – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּוַדַּאי קְפִידָא. כִּי פְּלִיגִי, בְּאַתְרָא דִּנְהִיגִי בֵּין בְּפָשׁוּט בֵּין בִּמְקוּשָּׁר, וַאֲמַר לֵיהּ: ״עֲבֵיד לִי פָּשׁוּט״, וַאֲזַל וַעֲבַד לֵיהּ מְקוּשָּׁר. מָר סָבַר: קְפֵידָא, וּמָר סָבַר: מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר – דִּתְנַן: הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי״, וְקִבֵּל לָהּ גִּיטָּהּ מִמָּקוֹם אַחֵר – פָּסוּל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר. אַלְמָא קָסָבַר: מַרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ. אָמַר עוּלָּא: מַחֲלוֹקֶת בְּשֶׁבַח מָמוֹן, אֲבָל בְּשֶׁבַח יוּחֲסִין, דִּבְרֵי הַכֹּל – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. מַאי טַעְמָא – ״מְסָאנָא דְּרַב מִכַּרְעַאי לָא בָּעֵינָא״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִם הִטְעָהּ לִשְׁבַח יוּחֲסִים אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא. דְּקָתָנֵי: ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹּהֵן״ וְנִמְצָא לֵוִי, ״לֵוִי״ וְנִמְצָא כֹּהֵן, נָתִין וְנִמְצָא מַמְזֵר, ״מַמְזֵר״ וְנִמְצָא נָתִין. וְלָא פְּלִיג רַבִּי שִׁמְעוֹן. מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי: אֶלָּא דְּקָתָנֵי: ״עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בַּת אוֹ שִׁפְחָה מְגוּדֶּלֶת״ וְאֵין לוֹ, עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ וְיֵשׁ לוֹ, דִּשְׁבַח מָמוֹן הוּא, הָכִי נָמֵי דְּלָא פְּלִיג?! אֶלָּא פְּלִיג בְּרֵישָׁא וְהוּא הַדִּין לְסֵיפָא. הָכָא נָמֵי פְּלִיג בְּרֵישָׁא וְהוּא הַדִּין לְסֵיפָא. הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם, אִידֵּי וְאִידֵּי דִּשְׁבַח מָמוֹן, פְּלִיג בְּרֵישָׁא וְהוּא הַדִּין בְּסֵיפָא. הָכָא, דִּשְׁבַח יוּחֲסִים הוּא, אִם אִיתָא דִּפְלִיג, נִתְנֵי! אִיבָּעֵית אֵימָא: הָכָא נָמֵי שְׁבַח יוּחֲסִים, מִי סָבְרַתְּ מַאי מְגוּדֶּלֶת – גְּדוֹלָה מַמָּשׁ? מַאי מְגוּדֶּלֶת – גַּדֶּלֶת, דְּאָמְרָה הִיא: לָא נִיחָא לִי דְּשָׁקְלָה מִילֵּי מִינַּאי וְאָזְלָא נָדְיָא קַמֵּי שִׁיבָבוֹתַיי. תָּנוּ רַבָּנַן: ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי קַרְיָינָא״, כֵּיוָן שֶׁקָּרָא שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיִּקְרָא וִיתַרְגֵּם. יְתַרְגֵּם מִדַּעְתֵּיהּ?! וְהָתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמְתַרְגֵּם פָּסוּק כְּצוּרָתוֹ – הֲרֵי זֶה בַּדַּאי. וְהַמּוֹסִיף עָלָיו – הֲרֵי זֶה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף. אֶלָּא מַאי תַּרְגּוּם – תַּרְגּוּם דִּידַן. וְהָנֵי מִילֵּי דַּאֲמַר לַהּ: ״קַרְיָינָא״, אֲבָל אָמַר לַהּ: ״קָרָא אֲנָא״ – עַד דְּקָרֵי אוֹרָיְיתָא נְבִיאֵי וּכְתוּבֵי בְּדִיּוּקָא. ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה״, חִזְקִיָּה אָמַר: הֲלָכוֹת, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: תּוֹרָה. מֵיתִיבִי: אֵיזוֹ הִיא מִשְׁנָה? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֲלָכוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִדְרָשׁ!

« רשימות שיעורים על בבא מציעא צ״א ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא מציעא צ״ג ×¢×´× »