רשימות שיעורים על בבא מציעא נ״ד

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת בבא מציעא, תשע"ו

« רשימות שיעורים על בבא מציעא נ״ג ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא מציעא נ״ה ×¢×´× »

1 תוספות פתח ↗

או דלמא ד' בה' פריק וחומש מעכב - וא"ת והלא בהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ומסתמא הוא הדין במעשר וי"ל דודאי אם אמר הוא וחומשו מחולל על פרוטה פחות מועיל אבל כי לא מזכיר בהדיא החומש לא מהני:

2 בבא מציעא פתח ↗

הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ. עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם – הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע. בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ – הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה. בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע – הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע. עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ – הַבְּעָלִים נוֹתְנִין שְׁלֹשִׁים, לְפִי שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חוֹמֶשׁ עַל עִילּוּי שֶׁל זֶה. שְׁמַע מִינַּהּ חוּמְשָׁא מִלְּבַר. שְׁמַע מִינַּהּ. כְּתַנָּאֵי: ״וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו״, שֶׁיְּהֵא הוּא וְחוּמְשׁוֹ חֲמִשָּׁה, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: חֲמִישִׁיתוֹ חוּמְשׁוֹ שֶׁל קֶרֶן. אִיבַּעְיָא לְהוּ: חוֹמֶשׁ מְעַכֵּב, אוֹ אֵינוֹ מְעַכֵּב? אַרְבְּעָה בְּאַרְבְּעָה פָּרֵיק, וְאַכְּנַפְשֵׁיהּ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, אַלְמָא חוֹמֶשׁ לָא מְעַכֵּב. אוֹ דִּלְמָא אַרְבְּעָה בְּחַמְשָׁה פָּרֵיק, וְחוֹמֶשׁ מְעַכֵּב. אָמַר רָבִינָא, תָּא שְׁמַע: הַדְּמַאי – אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִּיעוּר. הָא קֶרֶן יֵשׁ לוֹ. מַאי טַעְמָא? קֶרֶן דִּמְעַכֵּב בִּדְאוֹרָיְיתָא – אִיתַהּ בִּדְרַבָּנַן, חוֹמֶשׁ דְּלָא מְעַכֵּב בִּדְאוֹרָיְיתָא – לֵיתַהּ בִּדְרַבָּנַן. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: נָתַן אֶת הַקֶּרֶן, וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יֹאכַל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא יֹאכַל. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּשַּׁבָּת, וְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּחוֹל. מִדְּאָמַר נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּשַּׁבָּת, מִכְּלָל דִּפְלִיגִי אֲפִילּוּ בְּחוֹל. מִדְּאָמַר נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּחוֹל, מִכְּלָל דִּפְלִיגִי אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. מַאי לָאו בְּהָא סְבָרָא קָמִיפַּלְגִי: דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר חוֹמֶשׁ לָא מְעַכֵּב, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר חוֹמֶשׁ מְעַכֵּב? אָמַר רַב פָּפָּא: לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא חוֹמֶשׁ לָא מְעַכֵּב. וְהָכָא בְּחָיְישִׁינַן לִפְשִׁיעוּתָא קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר חָיְישִׁינַן לִפְשִׁיעוּתָא. וּמַר סָבַר לָא חָיְישִׁינַן לִפְשִׁיעוּתָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים בְּהֶקְדֵּשׁ – שֶׁחִילֵּל, הוֹאִיל וְגִזְבָּרִין תּוֹבְעִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק. וּבְהֶקְדֵּשׁ לָא פְּלִיגִי? וְהָתַנְיָא: נָתַן אֶת הַקֶּרֶן, וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַחוֹמֶשׁ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חִילֵּל, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא חִילֵּל. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּהֶקְדֵּשׁ, וְדִבְרֵי חֲכָמִים בְּמַעֲשֵׂר. מִדְּאָמַר נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּהֶקְדֵּשׁ – מִכְּלָל דִּפְלִיג אֲפִילּוּ בְּמַעֲשֵׂר. מִדְּקָאָמַר נִרְאִין דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּמַעֲשֵׂר – מִכְּלָל דְּאִינְהוּ פְּלִיגִי אֲפִילּוּ בְּהֶקְדֵּשׁ! אֶלָּא אִי אִתְּמַר, הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁבָּת בְּהֶקְדֵּשׁ שֶׁחִילֵּל. חֲדָא – דִּכְתִיב: ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג״. וְעוֹד, הוֹאִיל וְגִזְבָּרִין תּוֹבְעִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הֲרֵי אָמְרוּ הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ מִתְחַלֵּל עַל הַקַּרְקַע, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״. חוּמְשׁוֹ מַהוּ שֶׁיִּתְחַלֵּל עַל הַקַּרְקַע? תְּרוּמָה אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא מִן הַחוּלִּין. דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ״, דָּבָר הָרָאוּי לִהְיוֹת קֹדֶשׁ. חוּמְשָׁהּ מַהוּ שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם שֶׁלֹּא מִן הַחוּלִּין? מַעֲשֵׂר אֵין מִתְחַלֵּל עַל הָאֲסִימוֹן. דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״, לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה. חוּמְשׁוֹ מַהוּ שֶׁיִּתְחַלֵּל עַל הָאֲסִימוֹן? אִתְגַּלְגַּל מִלְּתָא וּמְטָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לְהוּ: אָמַר קְרָא ״עָלָיו״, לְרַבּוֹת חוּמְשׁוֹ כְּמוֹתוֹ. אָמַר רָבִינָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, הַגּוֹנֵב תְּרוּמָה וְלֹא אֲכָלָהּ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל דְּמֵי תְרוּמָה. אֲכָלָהּ – מְשַׁלֵּם שְׁנֵי קְרָנִים וָחוֹמֶשׁ. קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ מִן הַחוּלִּין, וְהַקֶּרֶן דְּמֵי תְרוּמָה.

3 בבא מציעא פתח ↗

3 פסחים פתח ↗

מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, שֶׁנָּתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ. וְקָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין חוֹמֶשׁ מְעַכֵּב.

4 בבא מציעא פתח ↗

5 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

עליו - בכולהו חומשין כתיב יוסף עליו:

6 בבא מציעא פתח ↗

7 בבא מציעא פתח ↗

8 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

עליו לרבות שחומשו כמותו - וא"ת והלא אין חומש מעכב א"כ אין חומש כמותו ובסמוך גבי מעשר נמי אמרינן דאין מוסיף חומש על החומש וי"ל דעליו לא מיירי אלא בדבר שמשלם קרן משלם חומש:

9 תוספות על כתובות פתח ↗

זר שאכל תרומה לאביי פטור - ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה לרבי דאמר במיתה פסחים דף לג. דחייב גזירת הכתוב הוא וא"ת לאביי דפטר חייבי מיתות בידי שמים אי ר' נחוניא ס"ל כרבי דאמר הזיד במעילה במיתה אמאי תניא בפרק כל שעה פסחים דף כט. ושם האוכל חמץ של הקדש במועד יש אומרים לא מעל ואמרינן מאן י"א רבי נחוניא בן הקנה והא כיון דגלי רחמנא גבי הקדש דלא שייך קים ליה דאם לא כן אין לך אדם שמועל בהקדש א"כ בפסח נמי דאיכא כרת ליחייב ולא הוה לן למימר דקים ליה בדרבה מיניה וכ"ת במיתה דהקדש דוקא גלי רחמנא דלא אמרינן דקים ליה בדרבה מיניה אבל התם דהוי בפסח דאיכא כרת לא גלי קרא א"כ הא דתנן התם שם דף לא: האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומפרש בגמ' במזיד פטור דקים ליה בדרבה מיניה כרבי נחוניא והשתא בשוגג נמי ליפטר משום כרת דפסח דאפי' בשוגג אמרי' דקים ליה בדרבה מיניה כדאמרינן לקמן בפירקין כתובות דף לה. אלא ע"כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה וה"ה כי איכא כרת ולא אמרינן דוקא במיתה דגלי גלי אבל כי איכא כרת לא וי"ל דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומין דידיה כפרה ולא ממונא כדאמרינן במסכת תרומות פ"ו מ"א דאם רצה כהן למחול אינו יכול למחול משום דלא הוי ממון אלא כפרה ואפילו אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן ולכך לא שייך קים ליה בדרבה מיניה לפוטרו מכפרה אבל קרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה אלא משלם ממון שגזל הקדש ותדע דבתרומה חייב משום דכפרה הוא ולא משום כיון דגלי גלי דהא לרבא דלא פטר במיתה מטעם דקים ליה בדרבה מיניה מאי טעמא לא מיפטר אוכל תרומת חמץ בפסח אלא ודאי משום כפרה הוא וא"ת והא דתנן בפרק נושאין יבמות דף צט: כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ושחררו זה את זה וכן ספק בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון דאמרינן אם אכלו בתרומה אין משלמין קרן וחומש ואמאי כיון דכפרה הוא ליחייבו מספק וי"ל דודאי צריכין להפריש אבל אין נותנין לכהן ולפי זה צריך לומר שהכפרה תלויה בהפרשה והא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהיה צריך להפריש אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהא שלו:

10 בבא מציעא פתח ↗

11 בבא מציעא פתח ↗

12 בבא מציעא פתח ↗

13 בבא מציעא פתח ↗

14 בבא מציעא פתח ↗

15 בבא מציעא פתח ↗

16 בבא מציעא פתח ↗

17 תוספות פתח ↗

18 בבא מציעא פתח ↗

19 בבא מציעא פתח ↗

20 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

הקדש אינו מתחלל על הקרקע - הא דאמר שמואל לקמן בבא מציעא דף נז: בונין בחול ואח"כ מקדישין למ"ד חולין דף טז. תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש אתי שפיר ואפי' למ"ד חשוב כמחובר מ"מ כיון דאם לא היה קדוש סופו ליעקר מקרי תלוש:

21 בבא מציעא פתח ↗

22 בבא מציעא פתח ↗

23 בבא מציעא פתח ↗

שְׁמַע מִינַּהּ חוּמְשׁוֹ כְּמוֹתוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רָבָא, גַּבֵּי גָּזֵל כְּתִיב: ״וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו״. וּתְנַן: נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן, וְנִשְׁבַּע לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ – הֲרֵי זֶה מוֹסִיף חוֹמֶשׁ עַל חוֹמֶשׁ, עַד שֶׁיִּתְמַעֵט הַקֶּרֶן פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה. גַּבֵּי תְּרוּמָה כְּתִיב: ״אִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו״. וּתְנַן: הָאוֹכֵל תְּרוּמָה בְּשׁוֹגֵג – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ. אֶחָד הָאוֹכֵל וְאֶחָד הַשּׁוֹתֶה וְאֶחָד הַסָּךְ. אֶחָד תְּרוּמָה טְהוֹרָה, וְאֶחָד תְּרוּמָה טְמֵאָה – מְשַׁלֵּם חוּמְשָׁהּ וְחוּמְשָׁא דְחוּמְשָׁא. וְאִילּוּ גַּבֵּי מַעֲשֵׂר, לָא מִכְתָּב כְּתִיב, וְלָא מִיתְנָא תְּנֵא, וְלָא אִיבְּעוֹיֵי אִיבַּעְיָא לַן. גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ כְּתִיב: ״וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ״. וּתְנַן: הַפּוֹדֶה אֶת הֶקְדֵּשׁוֹ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. חוּמְשָׁא תְּנַן, חוּמְשָׁא דְחוּמְשָׁא לָא תְּנַן. מַאי? גַּבֵּי תְּרוּמָה כְּתִיב ״וְיָסַף״, גַּבֵּי קֹדֶשׁ נָמֵי הָא כְּתִיב ״וְיָסַף״. אוֹ דִלְמָא גַּבֵּי תְּרוּמָה כְּתִיב ״וְיָסַף״: אִי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לְוָיו דִּ״וְיָסַף״ וְשָׁדֵית לֵיהּ עַל ״חֲמִשִּׁיתוֹ״, הָוֵה לֵיהּ ״חֲמִישִׁיתָיו״. גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ כְּתִיב ״וְיָסַף חֲמִישִׁית״: אַף עַל גַּב דְּכִי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לְוָיו דִּ״וְיָסַף״ וְשָׁדֵית לֵיהּ עַל ״חֲמִישִׁית״, סוֹף סוֹף הָוֵה לֵיהּ ״חֲמִשִׁתוֹ״. וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ הֶקְדֵּשׁ שֵׁנִי. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַהֶקְדֵּשׁ רִאשׁוֹן מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, עַל הֶקְדֵּשׁ שֵׁנִי אֵין מוֹסִיף חוֹמֶשׁ! אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפִּי לְרָבִינָא: הָכִי אָמַר רָבָא: חוֹמֶשׁ כִּתְחִילַּת הֶקְדֵּשׁ דָּמֵי. מַאי הָוֵה עֲלַהּ? אָמַר רַב טָבְיוֹמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: אָמַר קְרָא ״וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ״, מַקִּישׁ חוּמְשׁוֹ לְכֶסֶף עֶרְכּוֹ. מָה כֶּסֶף עֶרְכּוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ – אַף כֶּסֶף חוּמְשׁוֹ נָמֵי מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עַל הֶקְדֵּשׁ רִאשׁוֹן מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, וְעַל הֶקְדֵּשׁ שֵׁנִי אֵין מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָמַר קְרָא: ״וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ״. הַמַּקְדִּישׁ, וְלֹא הַמַּתְפִּיס. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: ״וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ״, מָה בְּהֵמָה טְמֵאָה מְיוּחֶדֶת, שֶׁתְּחִילָּתָהּ הֶקְדֵּשׁ וְכוּלָּהּ לַשָּׁמַיִם – וּמוֹעֲלִין בָּהּ, אַף כֹּל שֶׁתְּחִילָּתָהּ הֶקְדֵּשׁ וְכוּלָּהּ לַשָּׁמַיִם – מוֹעֲלִין בָּהּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְתַנָּא: בִּשְׁלָמָא ״כּוּלָּהּ לַשָּׁמַיִם״ – לְמַעוֹטֵי קָדָשִׁים קַלִּים, כֵּיוָן דְּאִית לְהוּ לִבְעָלִים בְּגַוַּיְיהוּ – לֵית בְּהוּ מְעִילָה. אֶלָּא ״תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ״ לְמַעוֹטֵי מַאי? תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ הוּא דְּאִית בֵּיהּ מְעִילָה, סוֹף הֶקְדֵּשׁ לֵית בֵּיהּ מְעִילָה?! דִּלְמָא לְעִנְיַן חוֹמֶשׁ קָאָמְרַתְּ, וּכְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין, הָכִי קָאָמֵינָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרָבִינָא: בְּהֵמָה טְמֵאָה בִּתְחִילַּת הֶקְדֵּשׁ אִיתַהּ?

24 בבא מציעא פתח ↗

25 בבא מציעא פתח ↗

26 תמורה פתח ↗

בָּעֵי רַבִּי אָבִין: הִפְרִישׁ אָשָׁם לְהִתְכַּפֵּר בּוֹ, וְהוּמַם, וְהוֹסִיף עָלָיו חוֹמֶשׁ, וְחִלְּלוֹ חֲבֵירוֹ, וְנִתְכַּפֵּר בְּאָשָׁם אַחֵר, וְנִיתַּק זֶה לְעוֹלָה — מַהוּ שֶׁיּוֹסִיף עָלָיו חוֹמֶשׁ?

26 משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין פתח ↗

קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם וְנִפְדּוּ. אִם פָּדָה הַמַּקְדִּישׁ עַצְמוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ כִּשְׁאָר הַהֶקְדֵּשׁוֹת. וְהַמַּקְדִּישׁ שֶׁפָּדָה לְעַצְמוֹ הוּא שֶׁמּוֹסִיף חֹמֶשׁ לֹא הַמִּתְכַּפֵּר בָּהּ שֶׁפְּדָאָהּ. וְהֶקְדֵּשׁ רִאשׁוֹן הוּא שֶׁחַיָּב בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. אֲבָל הֶקְדֵּשׁ שֵׁנִי אֵינוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כז טו "וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית". הַמַּקְדִּישׁ וְלֹא הַמַּתְפִּיס: לְפִיכָךְ אִם חִלֵּל בְּהֵמָה עַל בְּהֵמָה שְׁנִיָּה בֵּין בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת בֵּין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם. אוֹ שֶׁהֵמִיר בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. כְּשֶׁהוּא פּוֹדֶה אֶת הַשְּׁנִיָּה שֶׁחִלֵּל עָלֶיהָ אוֹ אֶת הַתְּמוּרָה לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ: הַמַּפְרִישׁ אָשָׁם לְהִתְכַּפֵּר בּוֹ וְנָפַל בּוֹ מוּם וְהוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ וְחִלְּלוֹ עַל בְּהֵמָה אַחֶרֶת וְנִתְכַּפֵּר בְּאָשָׁם אַחֵר וְנִתְּקָה הַבְּהֵמָה שֶׁחִלֵּל עָלֶיהָ לִרְעִיָּה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הֲרֵי הוּא סָפֵק אִם מוֹסִיף עָלֶיהָ חֹמֶשׁ הוֹאִיל וְהוּא קָרְבַּן עוֹלָה וַהֲרֵי הוּא גּוּף אֶחָד וּקְדֻשָּׁה אַחֶרֶת. אוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף עָלֶיהָ חֹמֶשׁ מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָּאָה מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר הוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ:

27 תוספות פתח ↗

דלמא לענין חומש קאמר - וא"ת הא כבר ממעטינן הקדש שני מן המקדיש ולא מן המתפיס וי"ל דקרא דלעיל מיירי במקדיש ביתו והכא מיירי בבהמה טמאה דהוי מטלטלין וצריכי ומשום הכי לעיל נמי איצטריך כסף ערכו להוסיף חומש על חומש משום דלא כתיב חמישיתו גבי מקדיש ביתו אע"ג דבקרא דמקדיש בהמה טמאה כתיב ויסף חמישיתו. ותרוייהו באם בחוקותי:

28 בבא מציעא פתח ↗

29 בבא מציעא פתח ↗

30 בבא מציעא פתח ↗

31 בבא מציעא פתח ↗

32 בבא מציעא פתח ↗

1 תוס' ד"ה או דלמא

2 וז"ל וא"ת והלא בהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל כו' וי"ל דודאי אם אמר הוא וחומשו מחולל על פרוטה מועיל אבל כי לא מזכיר בהדיא החומש לא מהני עכ"ל. ובביאור דבריהם נראה שאם חומש מעכב י"ל שאין עצם נתינת החומש מעכבת, אלא רק דמעשה הפדיון צ"ל פדיון שיש בו חומש, ומשו"ה אם הזכיר את החומש בפדיונו יצא ואע"פ שלא נתנו.

3 אולם מפרש"י ד"ה חומש משמע שעצם נתינת החומש מעכבת. וכן משמע מהגמרא בפסחים לה: וגם מלשון הרמב"ם פ"ז מהל' ערכין הל"ג וז"ל הפודה קדשיו אין החומש מעכב אלא מאחר שנתן את הקרן יצא הקדש לחולין ומותר ליהנות בו. ומדברי סופרים שאסור לו ליהנות עד שיתן החומש שמא יפשע ולא יתן אבל בשבת מפני עונג שבת התירו לו לאכול ואע"פ שעדיין לא נתן את החומש והרי הגזברין תובעין אותו עכ"ל. ובכן הדרא קושית התוס' לדוכתא, ועוד צ"ע ברמב"ם שהביא את שתי ההלכות בפ"ז מהל' ערכין בהל"ג ובהל"ח. ולולי דמיסתפנא הייתי אומר דדין דשמואל חל להתיר את איסורי החפצא דהקדש ומע"ש דיצאו לחולין בפדיון שו"פ, אך החומש מעכב בקיום מצות הבאת מעות מע"ש לירושלים ובמצות אכילת מע"ש בתוכה דאינן מתקיימות בלי נתינת החומש המעכבת במצוות האלו. אך פירוש זה בדותא, דהניחא בפדיון מע"ש, אך בסוגיין אף דנו לגבי פדיון הקדש האם החומש מעכב, והרי שם ליכא מצות הבאה לירושלים, ואף במע"ש משמע דהחומש מעכב ביציאת פירות מע"ש לחולין ולא רק בקיום מצות ההבאה לירושלים, ועיין בלשונם דרש"י הרמב"ם, וצע"ג.

4 גמ'. אמר רמי בר חמא יש ג' אבעיות לרמי בר חמא בדין אי חומש כמותו: א האם החומש דפדיון הקדש מתחלל על קרקע. ב האם החומש דתשלומי תרומה משתלם שלא מן החולין. ג האם החומש דפדיון מע"ש מתחלל על אסימין. ויל"ע האם יש רק אבעיא אחת או שיש שלש אבעיות שונות.

5 ועיין ברש"י ד"ה עליו שכ' וז"ל בכולהו חומשין כתיב אף עליו עכ"ל. ומלשונו דכתב "בכולהו" משמע דס"ל דיש ג' אבעיות שונות ופשטינן כל אחת מהן מדכתיב בכל א' מהן "עליו" ללמד שחומשו כמוהו. ונראה לבאר את הגמרא אליבא דרש"י ששלש אבעיות שונות הן.

6 א בנוגע לאבעיא בפדיון הקדשות י"ל דהאבעיא היא האם החומש הוי חלק מגופו של הפדיון ומשו"ה אינו מתחלל על קרקע כמו עצם כסף הפדיון, או"ד דהחומש הוי חיוב תשלומין בפני עצמו וניתן לחללו על קרקע משום דאינו מעצם כסף הפדיון.

7 והנה לעיל בגמרא איתא דאם חומש מעכב "ארבעה בחמשה פריק" ובפשטות ר"ל דהחומש הוי חלק מעצם כסף הפדיון. ולפי"ז אין מקום לספקו של רמי בר חמא ופשיטא דהחומש אינו מתחלל על הקרקע. אך יש מקום לספקו אליבא דמ"ד דחומש אינו מעכב.

8 ורבא הסיק "עליו לרבות חומשו כמותו". ועיין בתוס' ד"ה עליו שכ' וז"ל וא"ת והלא אין חומש מעכב כו' וי"ל דעליו לא מיירי אלא בדבר שמשלם קרן משלם חומש עכ"ל, ובביאור דבריהם נראה דהפודה א"צ לתת חומש, דהפדיון חל בלי החומש, אך כשנותן את החומש הריהו מצטרף לעצם הפדיון, ודיני הפדיון חלים בחומש ואין החומש מתחלל על הקרקע.

9 ב והנה בנוגע לתשלומי דמי תרומה וחומש נראה דהחומש חל מדין מכפר. דכ"כ התוס' כתובות דף ל: ד"ה זר דיש נ"מ בין החומש דתשלומי תרומה לבין החומש דתשלומי מעילה. דבתשלומי תרומה הקרן והחומש חלים מדין מכפר ומשו"ה לא חל בהו דין קלבד"מ. משא"כ בקרן וחומש דתשלומי מעילה דחלין מדין תשלומי גזילה דהוי חלות דין של תשלומי נזק ולא חלין מדין כפרה, ומשו"ה חל בהן דין קלבד"מ לפטור מתשלומיהן. ולפי"ז מבואר דהחומש דתשלומי תרומה מהווה חלות מכפר כמו עיקר דמי הקרן - אלא דהאבעיא היא האם הזר נותן את הקרן והחומש דוקא בנתינה אחת או דנותנם בשתי נתינות, דאם נותנם בנתינה אחת צריך לתת לכהן גם את החומש נמי מדבר הראוי להיות קדש. ואילו אם נותן את החומש בנתינה בפני עצמה, ולא כחלק מנתינת הקרן, אינו צריך לתתו מדבר הראוי להיות קדש. ויוצא דאף אם החומש אינו ניתן מדבר הראוי להיות קדש והוי תשלומי דמים מ"מ אף הדמים מכפרין.

10 ויעויין ברמב"ם פ"י מהל' תרומות הלי"ח שכתב וז"ל כל האוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים שהוציאו מהן תרומות ומעשרות כו' עכ"ל. ועיי"ש במשנה למלך דרש"י ותוס' פליגי על הרמב"ם דס"ל דדין ראוי להיות קדש חל רק באוכל תרומה בשוגג כשהתשלומין חלים מדין כפרה. ואילו במזיד דפטור מלשלם חומש אינו משלם את הקרן מדין כפרה אלא מדין דמי מזיק בעלמא, ולכן אינו משלם מדבר הראוי להיות קדש. אך הרמב"ם סובר שגם הקרן דתשלומי תרומה שאכלה זר במזיד נמי אינו משתלם אלא מדבר הראוי להיות קדש.

11 ולפי הרמב"ם צ"ל דאף תשלומי מזיד כשמשלם קרן בלי חומש הויין חלות מכפר, ולכן צ"ל דבר הראוי להיות קדש. ותמה ע"ז במל"מ מפסק הרמב"ם פ"י מתרומות הלט"ו דכהן אינו יכול למחול תשלומי הקרן והחומש בשוגג, משום דאינם חיובי תשלומין בעלמא דניתן למוחלם אלא מהווים תשלומי כפרה דא"א למוחלם. ומאידך הרמב"ם פסק שם דבאכל תרומה במזיד מכיון דמשלם קרן בלי חומש והתשלומין חולין דאם רצה הכהן למחול הריהו מוחלם. וצ"ע דמאחר דהרמב"ם מחייב נמי את האוכל תרומה במזיד לשלם מדבר הראוי להיות קדש משמע דהוי חלות כפרה, וא"כ היאך יכול הכהן למחול, דמ"ש מזיד משוגג דא"א לכהן למוחלם.

12 ונראה דהרמב"ם סובר דשני דינים חלין בתשלומי אכילת תרומה במזיד: א דין תשלומין דעלמא מדין מזיק וגזלן, ב דין כפרה, אלא דס"ל דשני הדינים תלויים זה בזה. ולכן חייב לשלם מדבר הראוי להיות קדש כדי לקיים את הדין דכפרה. ומאידך, הכהן יכול למחול את הקרן כי במחילתו הריהו מפקיע את חיוב התשלומין שחל מדין מזיק. ודוקא כשהזר חייב לשלם את הקרן מדין מזיק הריהו נמי חייב לשלם מדין כפרה. אך במחילת החיוב לשלם מדין מזיק פקע נמי החיוב לשלם את הקרן מדין כפרה.

13 ונראה דכל זה הוא הביאור בשיטת הרמב"ם באכילה במזיד. ובאכילה בשוגג, לפי צד האבעיא שיכול לשלם את החומש מכל דבר ולא רק מדבר הראוי להיות קדש ג"כ נראה שיש שני דינים: א דין תשלומין, וב דין כפרה. אלא שדין דשוגג הריהו הפוך מדין מזיד לפי הרמב"ם, דעיקר המחייב ודין דחומש בשוגג הוי חלות כפרה. ומכיון שכפרה הוי עיקר החיוב משו"ה א"א לכהן למוחלו, דאין מחילה חלה אכפרה. אלא שמדין התשלומין בעלמא שחל בחומש הריהו משתלם בדמים בלי שיהיה דבר הראוי להיות קדש. ואילו לרמב"ם במזיד עיקר המחייב וחלות דינו הוא מצד דין תשלומין, ומשו"ה יכול הכהן למוחלו. ומ"מ כשמשלם במזיד את הקרן חל נמי דין כפרה, ולכן צריך לשלם את הקרן במזיד מדבר הראוי להיות קדש.

14 ברם עדיין צ"ע ברמב"ם דפסק דתשלומי מזיד צ"ל מדבר הראוי להיות קדש, דהא לרמב"ם בפ"י מהל' תרומות הלט"ו תשלומי מזיד הריהם חולין ולא מתקדשים בקדושת תרומה, שלא כתשלומי שוגג המתקדשים בקדושת תרומה, וקשה א"כ דאם תשלומי מזיד חולין הם ולא מתקדשים ל"ל שיהיו מדבר הראוי להיות קדש. ועוד קשה אליבא דצד האבעיא דהחומש אינו צ"ל ראוי להיות קדש, למה תשלומי מזיד צ"ל מדבר הראוי להיות קדש, דאדרבא, אם החומש דעיקר דינו הוא כפרה אינו צ"ל דבר הראוי להיות קדש ק"ו שתשלומי מזיד דעיקר דינם חל מדין תשלומי נזק, וכפרתם אינה אלא דין צדדי, דאינם צ"ל ראוי להיות קדש, וצ"ע.

15 ג רמי בר חמא אף הסתפק האם אפשר לתת החומש דמע"ש מאסימון. וצ"ע דהא פדיון מע"ש מתקדש בקדושת מע"ש וכדכתיב "וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו' ואכלת שם לפני ה' אלקיך" דברים י"ד: כ"ה - כ"ו, וה"ה לחומש, והרי א"א להקדיש כסף לקדושת מע"ש בקדושת פה אלא רק בדרך התפסת קדושת הפירות דמע"ש על הכסף, ומכיון דהחומש מתקדש הרי קדושתו נמי חלה דוקא בהתפסה מקדושת הפירות המתחללת ע"ג החומש, והוי החומש איפוא חלק מעצם כסף הפדיון, והיאך סד"א להשתמש באסימון לחומש מדאינו חפצא דכסף הראוי לקדושת מע"ש כדי להוציאו על אוכלים בירושלים.

16 וי"ל דבפרשת "וצרת הכסף" לא הוזכר החומש כי החומש מוזכר רק בפ' בחוקותי ויקרא כ"ז: ל"א וכדכתיב "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יסף עליו", ושם לא הוזכרה את מצות ההבאה לירושלים. ובכן י"ל דהחומש אינו חלק ממצות הבאת מע"ש לירושלים, ומשו"ה אינו צ"ל כסף צורה, דאינו חל אלא מדין פדיון בעלמא וכחיוב ממון בפני עצמו, ואינו צ"ל כסף צורה דהוי דין דחל רק בהבאת כסף מע"ש לירושלים.

17 תוס' ד"ה עליו וז"ל וא"ת והלא אין חומש מעכב עכ"ל. ובפשטות י"ל דאע"פ דאין החומש מעכב והפדיון חל בלעדיו מ"מ אם נותן חומש הדין הוי דחומשו כמותו. אמנם התוס' הקשו קושיא אחרת - דלמה לא נדרש מגזיה"כ דעליו דחומש מעכב כמו שדרשינן שדינו כמותו.

18 בא"ד. וי"ל דעליו לא מיירי אלא בדבר שמשלם קרן משלם חומש עכ"ל. ר"ל דגזיה"כ דעליו נוגעת לקדושת החפצא דהחומש, דקדושתו שוה לקדושת הקרן. ומאידך הדינים דאין חומש מעכב ושלא לשלם חומש על חומש אינם נוגעים לקדושת החפצא אלא נוגעים לחיובי הגברא, וע"ז לא חלה גזיה"כ דעליו שחומשו כמותו.

19 ולפי תירוצם של התוס' מסתבר דלרמי בר חמא היתה רק אבעיא אחת - דהיינו האם קדושת החפצא דהחומש שוה לקדושת הקרן או לא, ונ"מ בהקדש לגבי קרקע, בתרומה לגבי דבר הראוי להיות קדש, ובמע"ש לגבי כסף צורה ולא אסימון.

20 תוס' ד"ה הקדש.

21 ז"ל ואפי' למ"ד חשוב כמחובר מ"מ כיון דאם לא היה קדוש סופו ליעקר מקרי תלוש עכ"ל. כלומר דבונין בחול ע"מ להקדישו לבסוף דבלי ההקדש שחל לבסוף לא היה בונה, ולפיכך כל זמן דהוי חול אינו חשוב כמחובר דעומד ליעקר, ומשו"ה פודין עליו. ואה"נ שעם חלות ההקדש נעשה מחובר, אבל מאחר דחלות שם ודין מחובר חל מחמת ההקדש הפדיון חל, דאין פודין על מחובר לקרקע כדהוי מחובר לקרקע בלי חלות ההקדש, אך לא דהוי מחובר מחמת חלות ההקדש דאזי פודין עליו.

22 ב עיין בשיעורים דף נו: ד"ה בענין חפצא של קרקע ומחובר לקרקע אות ג' בביאור שיטת הרמב"ם לפי מרן הגר"מ הלוי זצ"ל.

23 גמ'. אמר רבא גבי גזל כתיב וחמישיתיו.

24 צ"ע ל"ל לגזיה"כ ללמדנו להוסיף חומש על חומש, הרי חיוב חומש מהווה חיוב ממון, ומ"ש חיוב ממון זה מכל חיוב ממון אחר דהכופר בו משלם קרן וחומש.

25 וי"ל דבלי גזיה"כ היינו אומרים דהחומש אינו חלות חיוב ממון אלא חלות חיוב כפרה בעלמא, ואי כפר בו פטור מחומש שני דהא לא כפר בשעבוד ממון, קמ"ל דהחומש מהווה חלות חיוב ושעבוד ממון, ומשו"ה הכופר בו משלם עוד חומש כיון שכפר בחיוב ממון.

26 גמ'. אהקדש ראשון מוסיף חומש על הקדש שני אין מוסיף חומש. עיין ברמב"ם פ"ז מהל' ערכין הל"ד - ו' ז"ל והקדש ראשון הוא שחייב בתוספת חומש, שנא' ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית המקדיש ולא המתפיס. לפיכך אם חלל בהמה על בהמה שניה בין בקדשי בדק הבית בין בקדשי מזבח שנפל בהם מום או שהמיר בקדשי מזבח, כשהוא פודה את השניה וחלל עליה או את התמורה לעצמו אינו מוסיף חומש. המפריש אשם להתכפר בו ונפל בו מום והוסיף עליו חומש וחללו על בהמה אחרת ונתכפר באשם אחר ונתקה הבהמה שחלל עליה לרעיה כו' הרי הוא ספק אם מוסיף עליו חומש הואיל והוא קרבן עולה והרי הוא גוף אחד וקדושה אחרת או אינו מוסיף עליה חומש מפני שהיא באה מכח הקדש ראשון שכבר הוסיף עליו חומש עכ"ל. פסקי הרמב"ם מיוסדים על סוגיות הגמרא במס' תמורה דף ט:. ונראה דס"ל שישנן שתי הלכות בפטור הקדש שני מחומש: א כשההקדש אינו חל משום קידוש פה הריהו פטור מחומש, ודין זה כולל הקדש שחל על בהמה שניה כגון קדושת התמורה דאינו קידוש פה אלא קידוש דחל מחמת מעשה התמורה; ב שאין משלמין חומש פעמיים באותו גוף הקרבן. וזהו הדין של מותר אשם שהביאו הרמב"ם בסוף ההלכות.

27 תוס' ד"ה לענין.

28 פרש"י ז"ל ומועלין בה היינו מוסיף חומש, ותימה והלא שלמים אינה כולה לשמים ומוסיף חומש כו'. וי"ל דתו"כ מרבה אף שלמים כו' עכ"ל. ויפלא שפרשו דמעילה ר"ל פדיון והוא פירוש תמוה בגמרא ומחוסר ביאור.

29 ונראה לבארו עפי"מ דכתב הרמב"ם פ"ו מהל' מעילה הל"ד וז"ל ואין מועל אחר מועל במוקדשים אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד. כיצד בקע בקרדום של הקדש ונהנה בפרוטה ופגם ובא חבירו ובקע בו ונהנה ופגם כולם מעלו, נטלה הקרדום ונתנו לחבירו הוא מעל אבל חבירו לא מעל כו' עכ"ל. ועיין בראב"ד שהשיג על הרמב"ם.

30 והנה הרמב"ם הבחין בין המעילה של הוצאה כשנתנו לחברו שמחללת את הקדושה שבחפצא ומוציאתו לחולין לבין המעילה של הנאה שאינה מוציאה את החפצא של הקדש לחולין. ומרן הגר"ח זצ"ל ביאר דלרמב"ם חלין שני דיני מעילה: א מעילת ההוצאה מרשות הקדש המהווה גזילת החפצא מהקדש, דהגזילה מוציאה את החפצא מהקדש ומחללת את קדושתו. ב מעילת ההנאה המהווה איסור בלבד, אך ליכא בה חלות של גזילת החפצא, שהשואל שלא מדעת אע"פ שעבר על איסור גזילה אך לא קנה את החפצא בקניני גזילה, ומשו"ה החפצא עצמו אינו חשוב גזול ולא מתחלל וקדושתו מתקיימת אפילו אחרי המעילה דהנאה.

31 ומאידך לפי הראב"ד בכל אופן דמעילה חלה גזילה מהקדש, דס"ל דהנהנה הוי גזלן מדין שואל שלא מדעת גזלן, ומשו"ה המעילה דהנאה נמי מוציאה את ההקדש לחולין דהכל הויא גזילה. ולפי"ז יש לומר דזהו הצד השוה שברש"י ושבתוס' להשוות את החומש דמעילה לחומש דפדיון, דהיינו דגם במעילה וגם בפדיון יש חלות של הוצאה מהקדש, וההוצאה לחולין מחייבת חומש בשניהם, בין במעילה ובין בפדיון.

32 ובכך נמי מבואר את סוף דברי התוס' דהביאו דדין החומש בפדיון קדשי קלים נלמד מגזיה"כ, דמכיון דקדשי קלים אינם בני מעילה, דאינם קדושים בקדושה חמורה דקדשי השם אלא בקדושה קלה אין ללמוד דין חומש בפדיונם מדין החומש בקדשי קדשים, שהרי קדשי השם הם שחלה בהם חלות הוצאה גמורה מהקדש. משא"כ בקדשי קלים דאינם קדשי השם, דחסרה בההוצאה מהקדש, ולכן סד"א דליכא בפדיונם חומש, קמ"ל גזיה"כ דאף בפדיון קדשי קלים חלה הוצאה מהקדש לענין תשלומי חומש בפדיונם, ואע"פ דלענין מעילה חסרה הוצאה מהקדש דמשו"ה ליכא בם מעילה.

3 משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין פתח ↗

אֶחָד קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת וְאֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם אֵין פּוֹדִין אוֹתָן לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְּשָׁוְיֵיהֶן. וְאִם עָבַר וְחִלְּלָן עַל פָּחוֹת מִשָּׁוְיֵיהֶן אֲפִלּוּ הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מֵאָה דִּינָר שֶׁחִלְּלוֹ עַל שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זֶה פָּדוּי וְיָצָא לְחֻלִּין וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בּוֹ. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ חֲקִירַת דָּמִים וְחַיָּב לְהַשְׁלִים אֶת דָּמָיו:

10 משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

כָּל הָאוֹכֵל תְּרוּמָה בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא מִן הַחֻלִּין הַמְתֻקָּנִים שֶׁהוֹצִיאוּ מֵהֶן תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. וּמְשַׁלְּמִין מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה וּמִן הַהֶפְקֵר וּמִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִטְּלָה תְּרוּמָה גְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִם הִקְדִּים הַמַּעֲשֵׂר לַתְּרוּמָה. וּמְשַׁלְּמִין מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּפְדּוּ שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה. וּמִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן אֲבָל לֹא מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כב יד "וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ". כַּקֹּדֶשׁ שֶׁאָכַל:

14 משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

הָאוֹכֵל אֶת הַחֹמֶשׁ בִּשְׁגָגָה הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עָלָיו חֻמְשׁוֹ. שֶׁהַחֹמֶשׁ כְּקֶרֶן לְכָל דָּבָר. וְכֵן מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל חֹמֶשׁ לְעוֹלָם. כָּל הַמְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ הֲרֵי הַתַּשְׁלוּמִין כִּתְרוּמָה לְכָל דָּבָר. אֶלָּא שֶׁאִם נִזְרְעוּ גִּדּוּלֵיהֶן חֻלִּין. וְאִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחל אֵינוֹ מוֹחֵל. וְכָל הַמְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן בִּלְבַד הֲרֵי הַתַּשְׁלוּמִין חֻלִּין וְאִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחל מוֹחֵל:

26 בבא מציעא פתח ↗

27 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

לענין חומש קאמרת - פרש"י ומועלי' בה היינו ומוסיף חומש ותימה והלא שלמים אינה כולה לשמים ומוסיף חומש כדאמר בהתודה שם וי"ל דבמסקנא דתורת כהנים מרבה אף קדשים קלים והכי איתא התם מה יש לי לרבות פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים ת"ל בבהמה טמאה ואם כל בהמה טמאה וכי פריך לעיל בשלמא כולה לשמים למעוטי קדשים קלים דליכא מעילה לא מסיק אדעתיה מסוף הברייתא דמרבה אף קדשים קלים:

29 משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

וְאֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל בְּמֻקְדָּשִׁים. אֶלָּא בִּבְהֵמָה וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ בִּלְבַד. כֵּיצַד. בָּקַע בְּקוֹרְדוֹם שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וְנֶהֱנָה בִּפְרוּטָה וּפָגַם וּבָא חֲבֵרוֹ וּבָקַע בּוֹ וְנֶהֱנָה וּפָגַם כֻּלָּם מָעֲלוּ. נָטַל הַקּוֹרְדוֹם וּנְתָנוֹ לַחֲבֵרוֹ הוּא מָעַל אֲבָל חֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. שָׁתָה בְּכוֹס שֶׁל זָהָב וְנֶהֱנָה בִּפְרוּטָה וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה כֻּלָּם מָעֲלוּ. נָטַל הַכּוֹס וּנְתָנוֹ לַחֲבֵרוֹ מַתָּנָה אוֹ מְכָרוֹ הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. רָכַב עַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר וְנֶהֱנָה בִּפְרוּטָה וּפָגַם וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב עָלָיו וְנֶהֱנָה וּפָגַם וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב עָלָיו וְנֶהֱנָה וּפָגַם. כֻּלָּם מָעֲלוּ. נָתַן הַחֲמוֹר לַחֲבֵרוֹ מַתָּנָה אוֹ מְכָרוֹ אוֹ הִשְׂכִּירוֹ הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. וְכֵן הַמַּשְׁאִיל קַרְדֹּם שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הוּא מָעַל לְפִי טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁבּוֹ וַחֲבֵרוֹ מֻתָּר לִבְקֹעַ בּוֹ לְכַתְּחִלָּה. וְהוּא הַדִּין לִבְהֵמָה:

« רשימות שיעורים על בבא מציעא נ״ג ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא מציעא נ״ה ×¢×´× »