רשימות שיעורים על בבא מציעא צ׳

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת בבא מציעא, תשע"ו

« רשימות שיעורים על בבא מציעא פ״ט ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא מציעא צ״א ×¢×´× »

1 בבא מציעא פתח ↗

וְהַדָּשׁוֹת בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר, אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״, אֲבָל מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן – מֵבִיא בּוּל מֵאוֹתוֹ הַמִּין וְתוֹלֶה לָהּ בַּטְּרַסְקָלִין שֶׁבְּפִיהָ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: מֵבִיא כַּרְשִׁינִים וְתוֹלֶה לָהּ, שֶׁהַכַּרְשִׁינִים יָפוֹת לָהּ מִן הַכֹּל. וּרְמִינְהִי: פָּרוֹת הַמְרַכְּסוֹת בִּתְבוּאָה – אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״. וְהַדָּשׁוֹת בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר – עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״. וְנׇכְרִי הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל – אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״. וְיִשְׂרָאֵל הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל נׇכְרִי – עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״. קַשְׁיָא תְּרוּמָה אַתְּרוּמָה, קַשְׁיָא מַעֲשֵׂר אַמַּעֲשֵׂר! בִּשְׁלָמָא תְּרוּמָה אַתְּרוּמָה לָא קַשְׁיָא – כָּאן בִּתְרוּמָה, כָּאן בְּגִידּוּלֵי תְרוּמָה. אֶלָּא מַעֲשֵׂר אַמַּעֲשֵׂר קַשְׁיָא! וְכִי תֵּימָא מַעֲשֵׂר אַמַּעֲשֵׂר נָמֵי לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּמַעֲשֵׂר, כָּאן – בְּגִידּוּלֵי מַעֲשֵׂר. בִּשְׁלָמָא גִּידּוּלֵי תְרוּמָה – תְּרוּמָה! אֶלָּא גִּידּוּלֵי מַעֲשֵׂר – חוּלִּין נִינְהוּ. דִּתְנַן: גִּידּוּלֵי טֶבֶל וְגִידּוּלֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – חוּלִּין! אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, הָא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי מֵאִיר, הָא רַבִּי יְהוּדָה. הָא רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא, הָא רַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מָמוֹן הֶדְיוֹט הוּא. הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁבֳּלִין. וּלְרַבִּי יְהוּדָה? וְהָא בָּעֵי חוֹמָה! כְּגוֹן שֶׁדָּשׁ לִפְנִים מֵחוֹמַת בֵּית פָּאגֵי. אִיבָּעֵית אֵימָא: לָא קַשְׁיָא. כָּאן – בְּמַעֲשֵׂר וַדַּאי, כָּאן – בְּמַעֲשֵׂר דְּמַאי. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, תְּרוּמָה אַתְּרוּמָה נָמֵי לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בִּתְרוּמַת וַדַּאי, כָּאן – בִּתְרוּמַת דְּמַאי. בִּשְׁלָמָא מַעֲשֵׂר דְּמַאי אִיכָּא, אֶלָּא תְּרוּמַת דְּמַאי מִי אִיכָּא? וְהָתַנְיָא: אַף הוּא בִּיטֵּל אֶת הַוִּידּוּי וְגָזַר עַל הַדְּמַאי – לְפִי שֶׁשָּׁלַח בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְרָאָה שֶׁלֹּא הָיוּ מַפְרִישִׁין אֶלָּא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה בִּלְבָד! אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וַדַּאי, כָּאן – בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר דְּמַאי. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: הָיְתָה אוֹכֶלֶת וּמַתְרֶזֶת, מַהוּ? מִשּׁוּם דִּמְעַלֵּי לַהּ הוּא, וְהָא לָא מְעַלֵּי לַהּ? אוֹ דִלְמָא דְּחָזְיָא וּמִצְטַעֲרָא, וְהָא חָזְיָא וּמִצְטַעֲרָא? אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: תְּנֵיתוּהָ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: מֵבִיא כַּרְשִׁינִים וְתוֹלֶה לָהּ, שֶׁהַכַּרְשִׁינִים יָפוֹת לָהּ מִן הַכֹּל. שְׁמַע מִינַּהּ מִשּׁוּם דִּמְעַלֵּי לַהּ הוּא. שְׁמַע מִינַּהּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ שֶׁיֹּאמַר אָדָם לְנׇכְרִי ״חֲסוֹם פָּרָתִי וְדוּשׁ בָּהּ״? מִי אָמְרִינַן: כִּי אָמְרִינַן אֲמִירָה לְנׇכְרִי שְׁבוּת, הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן שַׁבָּת – דְּאִיסּוּר סְקִילָה, אֲבָל חֲסִימָה, דְּאִיסּוּר לָאו – לָא, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא? תָּא שְׁמַע: נׇכְרִי הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל – אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״. מִעְבָּר הוּא דְּלָא עָבַר, הָא אִיסּוּרָא אִיכָּא. בְּדִין הוּא דְּאִיסּוּרָא נָמֵי לֵיכָּא, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא סֵיפָא דְּיִשְׂרָאֵל הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל נׇכְרִי עוֹבֵר, תְּנָא רֵישָׁא: אֵינוֹ עוֹבֵר. תָּא שְׁמַע דִּשְׁלַחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: הָלֵין תּוֹרֵי

2 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

והדשות במעשר ובתרומה אינו עובר משום לא תחסום - פי' בקונטרס דסתם דייש לא הוי תרומה ומעשר שאין רגילות להיות תרומה ומעשר אלא אחר מירוח תימה דא"כ אפילו הן חולין מתוקנים לא יעבור דאין רגילות להיות מתוקנים קודם מירוח ונראה דטעמא משום דכתיב דישו דמשמע הראוי לו ומעשר ממון גבוה הוא ותרומה נמי לישראל אסור ליתן לפני בהמתו ואפילו כהן דוקא כרשינין שהוא מאכל בהמה מותר להאכיל ולא חטין משום הפסד תרומה וכן דריש בהדיא במעילה דף יג. ושם ד"ה מאי מדישו גבי הא דתנן וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש:

3 תוספות על יבמות פתח ↗

נכסי כהן - בפרק הזרוע והלחיים חולין קלא. מפרש למה אמרו בכורים נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה משא"כ במעשר שני כדתנן במסכת מעשר שני פ"א מ"ז ומייתי לה בקידושין בפ"ב דף נו. אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ולכאורה משמע דדוקא הני הוא דאסירי אבל ליקח מהן מלבושין שרי וכן תנן במסכת מעשר שני פ"ה משנה יב ומייתינן לקמן יבמות דף עד. לא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין משמע הא לחי דומיא דמת נתתי דהיינו מלבושים דהכי דייק לקמן גבי סיכה וקשה דבירושלמי אמר בהדיא לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימינן אם להביא ארון ותכריכין דבר זה אסור לחי ולמת משמע דאסור לקנות מלבושים לחי ובכמה מקומות תנן במסכת מעשר שני פ"א מ"ז דאסור לעשות שום סחורה במעשר ולא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואר"י דמ"ל דהנהו משניות דאסרי אתו כר"מ דאמר בקידושין דף נב: ממון גבוה הוא והנך כר"י דשרי דאמר שם ממון הדיוט הוא והא דמשמע בפ"ב דקידושין דף נד: ושם דליכא אלא חד סתמא כרבי יהודה אע"ג דההיא דשרי מלבושים אתיא כוותיה מ"מ יש יותר סתמות כר"מ עוד נראה לר"י דהמשניות אינן חולקין זו על זו ומן התורה לא אסירי אלא עבדים וקרקע ובהמה טמאה אבל מלבושים שרו ומדרבנן אסרו אפילו מלבושים והא דדריש בירושלמי לא נתתי למת ליקח לו ארון ותכריכין לחי נמי אסור אסמכתא בעלמא היא ואכילת בהמה דשריא במעשר שני בשעת דישה למ"ד ממון הדיוט הוא נראה דבשלא בשעת דישה אסור מיהא מדרבנן ולמ"ד ממון גבוה נראה דאסור מן התורה להאכיל לבהמה:

4 בבא מציעא פתח ↗

4 משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי פתח ↗

מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כז ל "לַה' הוּא". לְפִיכָךְ אֵינוֹ נִקְנֶה בְּמַתָּנָה אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ הַטֶּבֶל וְהַמְקַבֵּל מַפְרִישׁ הַמַּעֲשֵׂר. וְאֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ וְאֵין מַחְלִיפִין אוֹתוֹ וְאֵין מַרְהִינִין אוֹתוֹ: כֵּיצַד אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ. לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וִימַשְׁכְּנֶנּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ. עָבַר וּמִשְׁכְּנוֹ מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. כֵּיצַד אֵין מַרְהִינִין אוֹתוֹ. לֹא יֹאמַר לוֹ הֵא לְךָ מַעֲשֵׂר זֶה וְיִהְיֶה בְּיָדְךָ וְתֵן לִי עָלָיו מָעוֹת. כֵּיצַד אֵין מַחְלִיפִין אוֹתוֹ. לֹא יֹאמַר לוֹ הֵא לְךָ יֵין מַעֲשֵׂר וְתֵן לִי שֶׁמֶן מַעֲשֵׂר. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הֵא לְךָ יַיִן שֶׁאֵין לִי שֶׁמֶן וְאִם רָצָה חֲבֵרוֹ לִתֵּן לוֹ שֶׁמֶן מֻתָּר שֶׁהֲרֵי לֹא הֶחֱלִיף עִמּוֹ אֶלָּא הוֹדִיעוֹ שֶׁאֵין לוֹ וְאִם רָצָה הַלָּה לִתֵּן יִתֵּן: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין שׁוֹקְלִין כְּנֶגְדּוֹ אֲפִלּוּ דִּינְרֵי זָהָב. וַאֲפִלּוּ לְחַלֵּל עֲלֵיהֶם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחֵר גְּזֵרָה שֶׁמָּא לֹא יְכַוֵּן מִמֶּנּוּ מִשְׁקָלוֹ וְנִמְצְאוּ הַפֵּרוֹת חֲסֵרִים וְהוּא שׁוֹקֵל בָּהֶן מָעוֹת לְחַלֵּל עֲלֵיהֶם מַעֲשֵׂר אַחֵר נִמְצָא מוֹצִיא מַעֲשֵׂר לְחֻלִּין בְּפָחוֹת בְּדָמָיו:

5 תוספות על יבמות פתח ↗

6 בבא מציעא פתח ↗

7 תוספות על יבמות פתח ↗

8 תוספות פתח ↗

כאן במעשר ראשון דמיקרי דישו כאן במעשר שני - דאפילו לר' יהודה אינו עובר חוץ לחומה כדפריך בסמוך והא בעי חומה ותימה והלא אי לאו רעך היה אוכל פועל משל הקדש כי היכי דשרי משל חבירו ולא הוי גזל וה"נ אית לן למימר דשרי חוץ לחומה דהא לרבי יהודה ממונו הוא ויכול לקדש בו האשה אפילו חוץ לחומה כדמשמע בקדושין דף נג: וי"ל דאפילו הכי לא קרינן ביה דישו שלו ולא של רעך דה"נ אמרינן בסוף פרק חלק סנהדרין דף קיא: דלכולי עלמא לא מיקרי שללה גבי עיר הנדחת ופטורה מן החלה דלא מיקרי עריסותיכם:

9 בבא מציעא פתח ↗

10 תוספות על מכות פתח ↗

אמר רבי יוחנן מאימתי מעשר שני חייבים עליו משיראה פני הבית. וקשה דכיון דקודם שיראה פני הבית הכי נמי דמותר לאכלו חוץ א"כ למה הוזקק לעולם לפדות מעשר שני וי"ל דודאי ליכא לאו אבל עשה איכא דכתיב וצרת הכסף בידך אבל בלא פדייה לא:

11 סנהדרין פתח ↗

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְלֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי: ״אַף לָרְשָׁעִים״? וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה׳ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר״. רַבִּי חַגָּא הֲוָה סָלֵיק וְאָזֵיל בְּדַרְגָּא דְּבֵי רַבָּה בַּר שֵׁילָא. שַׁמְעֵיהּ לְהָהוּא יָנוֹקָא דְּאָמַר: ״עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹדֶשׁ ה׳ לְאֹרֶךְ יָמִים״, וּסְמִיךְ לֵיהּ ״תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה וְגוֹ׳״. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ אֶרֶךְ אַפַּיִם רָאָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כׇּל צַדִּיק וְצַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ וְגוֹ׳״. מַאי ״לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה״? לָעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ וּמְצַפִּים לִישׁוּעָתוֹ. יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִשְׁאָר עַמּוֹ״ – לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם. ״וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה״. ״וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט״ – זֶה הָרוֹדֶה אֶת יִצְרוֹ, ״וְלַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט״ – זֶה הַדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, ״וְלִגְבוּרָה״ – זֶה הַמִּתְגַּבֵּר בְּיִצְרוֹ, ״מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה״ – זֶה שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, ״שָׁעְרָה״ – אֵלּוּ שֶׁמַּשְׁכִּימִין וּמַעֲרִיבִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה נִשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ? אָמַר לָהּ: ״וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ וְגוֹ׳ פָּקוּ פְּלִילִיָּה״. וְאֵין פּוּקָה אֶלָּא גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה״. וְאֵין פְּלִילָה אֶלָּא דַּיָּינִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתַן בִּפְלִלִים״. מַתְנִי׳ אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר״. וְאֵינָן נֶהֱרָגִים עַד שֶׁיִּהְיוּ מַדִּיחֶיהָ מֵאוֹתָהּ הָעִיר וּמֵאוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט, וְעַד שֶׁיּוּדַח רוּבָּהּ, וְעַד שֶׁיַּדִּיחוּהָ אֲנָשִׁים. הִדִּיחוּהָ נָשִׁים וּקְטַנִּים, אוֹ שֶׁהוּדַּח מִיעוּטָהּ, אוֹ שֶׁהָיוּ מַדִּיחֶיהָ חוּצָה לָהּ – הֲרֵי אֵלּוּ כִּיחִידִים, וּצְרִיכִין שְׁנֵי עֵדִים וְהַתְרָאָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. זֶה חוֹמֶר בַּיְחִידִים מִבַּמְרוּבִּים, שֶׁהַיְּחִידִים בִּסְקִילָה; לְפִיכָךְ מָמוֹנָם פָּלֵט, וְהַמְרוּבִּין בְּסַיִיף; לְפִיכָךְ מָמוֹנָם אָבֵד. ״הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַזֹּאת לְפִי חֶרֶב״. הַחַמֶּרֶת וְהַגַּמֶּלֶת הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, הֲרֵי אֵלּוּ מַצִּילִין אוֹתָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר ״הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב״, מִכָּאן אָמְרוּ: נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ – אוֹבְדִין, שֶׁבְּחוּצָה לָהּ – פְּלֵיטִין. וְשֶׁל רְשָׁעִים, בֵּין שֶׁבְּתוֹכָהּ בֵּין שֶׁבְּחוּצָה לָהּ – הֲרֵי אֵלּוּ אוֹבְדִין. שֶׁנֶּאֱמַר, ״וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְגוֹ׳״, אִם אֵין לָהּ רְחוֹב, עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב. הָיְתָה רְחֹבָהּ חוּצָה לָהּ, כּוֹנְסִין אוֹתָהּ לְתוֹכָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״, שְׁלָלָהּ, וְלֹא שְׁלַל שָׁמַיִם. מִכָּאן אָמְרוּ: הַהֶקְדֵּשׁוֹת שֶׁבָּהּ יִפָּדוּ, וּתְרוּמוֹת יֵרָקְבוּ, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ יִגָּנְזוּ. ״כָּלִיל לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אַתֶּם עוֹשִׂין דִּין בְּעִיר הַנִּדַּחַת, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ אַתֶּם מַעֲלִים עוֹלָה כָּלִיל לְפָנַי. ״וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם״ – לֹא תֵּעָשֶׂה גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״לֹא תִּבָּנֶה עוֹד״ – לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה אֵינָהּ נִבְנֵית, אֲבָל נַעֲשֵׂית הִיא גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. ״וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם״ – שֶׁכׇּל זְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם, חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם; אָבְדוּ רְשָׁעִים מִן הָעוֹלָם, נִסְתַּלֵּק חֲרוֹן אַף מִן הָעוֹלָם. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״יָצְאוּ״ – הֵן, וְלֹא שְׁלוּחִין. ״אֲנָשִׁים״ – אֵין אֲנָשִׁים פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם. דָּבָר אַחֵר: ״אֲנָשִׁים״ – וְלֹא נָשִׁים, ״אֲנָשִׁים״ – וְלֹא קְטַנִּים. ״בְּנֵי בְּלִיַּעַל״ – בָּנִים שֶׁפָּרְקוּ עוֹל שָׁמַיִם מִצַּוְּארֵיהֶם. ״מִקִּרְבֶּךָ״ – וְלֹא מִן הַסְּפָר. ״יֹשְׁבֵי עִירָם״ – וְלֹא יוֹשְׁבֵי עִיר אַחֶרֶת. ״לֵאמֹר״ – שֶׁצְּרִיכִין עֵדִים וְהַתְרָאָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חוֹלְקִין עִיר אַחַת לִשְׁנֵי שְׁבָטִים; וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵין חוֹלְקִין עִיר אַחַת לִשְׁנֵי שְׁבָטִים. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: עַד שֶׁיְּהוּ מַדִּיחֶיהָ מֵאוֹתָהּ הָעִיר וּמֵאוֹתוֹ שֵׁבֶט – מַאי לָאו, אַף עַל גַּב דְּמַדִּיחֶיהָ מֵאוֹתָהּ הָעִיר, אִי אִיכָּא מֵאוֹתוֹ שֵׁבֶט – אִין, אִי לָא – לָא? שְׁמַע מִינַּהּ: חוֹלְקִין עִיר אַחַת לִשְׁנֵי שְׁבָטִים! לָא, דִּנְפַלָה לֵיהּ בִּירוּשָׁה. אִי נָמֵי, דְּיַהֲבוּהָ נִיהֲלֵיהּ בְּמַתָּנָה. אֵיתִיבֵיהּ: ״עָרִים תֵּשַׁע מֵאֵת שְׁנֵי הַשְּׁבָטִים הָאֵלֶּה״. מַאי לָאו: אַרְבַּע וּפַלְגָא מֵהַאי, וְאַרְבַּע וּפַלְגָא מֵהַאי? וּשְׁמַע מִינַּהּ: חוֹלְקִין עִיר אַחַת לִשְׁנֵי שְׁבָטִים! לָא, אַרְבַּע מֵהַאי וְחָמֵשׁ מֵהַאי. אִי הָכִי, לִפְרוֹשׁ פָּרוֹשֵׁי!

12 יבמות פתח ↗

אֶלָּא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, וְרַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אָסוּר לְזָרִים.

12 משנה תורה, הלכות מעשרות פתח ↗

מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מֻתָּר בַּאֲכִילָה לְיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר לְאָכְלוֹ בְּטֻמְאָה שֶׁאֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה כְּלָל. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַעַשְׂרוֹת קֹדֶשׁ אוֹ פְּדִיָּה אֵינוֹ אֶלָּא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן חֻלִּין שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יח כז "וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב" מָה גֹּרֶן וְיֶקֶב חֻלִּין לְכָל דָּבָר אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ חֻלִּין לְכָל דָּבָר. לְפִיכָךְ בַּת לֵוִי שֶׁנִּשְׁבֵּית אוֹ שֶׁנִּבְעֲלָה בְּעִילַת זְנוּת נוֹתְנִין לָהּ הַמַּעֲשֵׂר וְאוֹכֶלֶת. אֲבָל מִי שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ אוֹ הֵעִיד לָהּ עֵד אֶחָד וְנִסֵּת וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ קָנְסוּ אוֹתָהּ חֲכָמִים שֶׁתִּהְיֶה אֲסוּרָה בְּמַעֲשֵׂר:

13 בבא מציעא פתח ↗

14 בבא מציעא פתח ↗

15 בבא מציעא פתח ↗

16 בבא מציעא פתח ↗

17 בבא מציעא פתח ↗

18 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

חסום פרתי ודוש בה - פירוש ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לנכרי דבתבואת נכרי פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה אלא אדרבה מפסיד כמו שפשיטא שמותר לומר לנכרי אכול נבלה ומהאי טעמא נמי מותר לומר לנכרי בשבת הילך בשר ובשל לצרכך. כשאין מוטל עליו לזונו דאין מרויח באותה אמירה כלום ומיהו אמר ר"י דלא דמי לאומר לנכרי אכול נבלה דלא שייך התם אמירה לנכרי שהישראל עצמו יכול ליתן נבלה בפיו אבל הכא אותו דבר שאומר לנכרי לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל או לחסום ומירושלמי דהנזקין גבי מחזיקין ידי נכרים בשביעית דקאמר א"ל חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא לה מינך בתר שביעית אומר ר"י דאין ראיה דהתם לפי שהתחיל כבר לחרוש מפני דרכי שלום:

19 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל – שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה צְלָמִים שֶׁיֵּעָבְדוּ, אֲפִלּוּ לֹא עֲבָדָם הָעוֹשֶׂה אוֹתָם, הָעֲשִׂיָּה לְבַד אֲסוּרָה, לְהַרְחִיק הַמִּכְשׁוֹל. וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדוֹ אוֹ יְצַוֶּה לַעֲשׂוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ ד לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה. וְהַמְּצַוֶּה לַעֲשׂוֹתָהּ הוּא הַגּוֹרֵם הָעֲשִׂיָּה, זֶהוּ דַּעַת הָרַמְבַּ"ם ז"ל. סהמ"צ ל"ת ד וְדַעַת הָרַמְבַּ"ן ז"ל שם שֶׁאֵין הָאַזְהָרָה בְּכָאן, אֶלָּא שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה צְלָמִים עַל דַּעַת לְעָבְדָם. גַּם כָּתַב, שֶׁאֵין לָנוּ לִמְנוֹת לָאו זֶה מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה, כִּי לֹא יַזְהִיר בָּזֶה הַכָּתוּב רַק בְּאִסּוּר עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהוּא בְּמִיתָה, וּבַעֲשִׂיַּת צְלָמִים, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא עֲבָדָם אֵינוֹ חַיָּב בַּדָּבָר אֶלָּא מַלְקוּת. וְהוּא ז"ל כָּתַב, שֶׁכָּל פָּסוּק זֶה דְּלָא יִהְיֶה לְךָ נֶחְשָׁב לְלָאו אֶחָד, יַזְהִיר שֶׁלֹּא נוֹדֶה הָאֱלֹהוּת לְזוּלָתוֹ בֵּין שֶׁיְּקַבְּלֶנּוּ לֶאֱלֹהַּ, כְּלוֹמַר שֶׁיֹּאמַר לוֹ אֵלִי אַתָּה, אוֹ שֶׁיִּשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, אוֹ יַעַבְדֶנּוּ בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת אֲסוּרוֹת, אוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ הַמְיֻחֶדֶת לוֹ. אֲבָל הַמְּנִיעָה בַּעֲשִׂיַּת הַצְּלָמִים וְקִיּוּמָם, כָּתַב הוּא דְּנָפְקָא לָן מִפָּסוּק ויקרא יט ד דְּאַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. וְתָמֵהַּ אֲנִי עַל הָרַמְבַּ"ם ז"ל שֶׁכָּתַב שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין שֶׁיַּעֲשֵׂם בְּיָדוֹ אוֹ יְצַוֶּה לַעֲשׂוֹתָם, שֶׁהֲרֵי מְצַוֶּה מְשַׁלֵּחַ הוּא, וְקַיְמָא לַן מְשַׁלֵּחַ פָּטוּר.

19 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֲשָׂאָהּ בְּיָדוֹ וְלֹא עֲבָדָהּ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ ד "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה". וְכֵן הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּיָדוֹ לַאֲחֵרִים אֲפִלּוּ עֲשָׂאָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט ד "וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם". לְפִיכָךְ הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּיָדוֹ לְעַצְמוֹ לוֹקֶה שְׁתַּיִם:

20 בבא מציעא פתח ↗

21 רש"י על שבת פתח ↗

גמ' כבה הוא דלא אמרינן ליה - שעושהו שלוחו ממש:

22 בבא מציעא פתח ↗

23 בבא מציעא פתח ↗

24 בבא מציעא פתח ↗

24 משנה תורה, הלכות כלאים פתח ↗

אָסוּר לִזְרֹעַ כִּלְאַיִם לְנָכְרִי. וּמֻתָּר לוֹמַר לְנָכְרִי לִזְרֹעַ לוֹ כִּלְאֵי זְרָעִים. וְאָסוּר לְאָדָם לְקַיֵּם כִּלְאֵי זְרָעִים בְּשָׂדֵהוּ אֶלָּא עוֹקְרָן וְאִם קִיְּמָן אֵינוֹ לוֹקֶה. וּמֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לִזְרֹעַ כִּלְאֵי זְרָעִים בְּיָדוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ לְעָרֵב הַזְּרָעִים לְכַתְּחִלָּה וּלְזָרְעָן בְּחוּצָה לָאָרֶץ מֻתָּר וּדְבָרִים אֵלּוּ דִּבְרֵי קַבָּלָה:

25 בבא מציעא פתח ↗

26 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

חסום פרתי ודוש בה - דישה שלך:

27 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

דגנבין להו ארמאי - בשאלתות דרב אחאי מפרש שהיו קושרין דינר בכיס של בהמה בחזקה והנכרי גונב הדינר ותולש הכיס ומסרסו ולשון גנבין להו לא משמע הכי שלא באין לגנוב רק הדינר:

28 תוספות פתח ↗

29 בבא מציעא פתח ↗

דְּגָנְבִין אַרְמָאֵי וּמְגַנְּחִין יָתְהוֹן, מַהוּ? שְׁלַח לְהוּ: הַעֲרָמָה אִתְעֲבִיד בְּהוּ, אַעֲרִימוּ עֲלַיְיהוּ וְיִזְדַּבְּנוּן. אָמַר רַב פָּפָּא: בְּנֵי מַעְרְבָא סָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי חִידְקָא, דְּאָמַר: בְּנֵי נֹחַ מְצֻוִּוין עַל הַסֵּירוּס, וְקָא עָבְרִי מִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״. סְבַר רָבָא לְמֵימַר יִמָּכְרוּ לִשְׁחִיטָה. אָמַר לוֹ אַבָּיֵי דַּיָּין שֶׁקָּנַסְתָּ עֲלֵיהֶם מְכִירָה. פְּשִׁיטָא: בְּנוֹ גָּדוֹל – כִּי אַחֵר דָּמֵי. בְּנוֹ קָטָן מַאי? רַב אַחַי אָסַר, וְרַב אָשֵׁי שָׁרֵי. מָרִימָר וּמָר זוּטְרָא, וְאָמְרִי לַהּ הָנְהוּ תְּרֵי חֲסִידֵי, מְחַלְּפִי אַהֲדָדֵי. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: הוֹשִׁיב לָהּ קוֹץ בְּפִיהָ, מַהוּ? הוֹשִׁיב לָהּ?! חֲסִימָה מְעַלַּיְיתָא הִיא! אֶלָּא יָשַׁב לָהּ קוֹץ בְּפִיהָ, מַהוּ? הִרְבִּיץ לָהּ אֲרִי מִבַּחוּץ, מַהוּ? הִרְבִּיץ לָהּ?! חֲסִימָה מְעַלַּיְיתָא הִיא! אֶלָּא רָבַץ לָהּ אֲרִי מִבַּחוּץ, מַהוּ? הֶעֱמִיד בְּנָהּ מִבַּחוּץ, מַהוּ? הָיְתָה צְמֵאָה לְמַיִם, מַהוּ? פָּרַס לָהּ קַטְבֻלְיָא עַל גַּבֵּי דִּישָׁה, מַהוּ? פְּשׁוֹט מִיהָא חֲדָא, דְּתַנְיָא: רַשַּׁאי בַּעַל פָּרָה לְהַרְעִיב פָּרָתוֹ כְּדֵי שֶׁתֹּאכַל מִן הַדִּישָׁה הַרְבֵּה, וְרַשַּׁאי בַּעַל הַבַּיִת לְהַתִּיר פְּקִיעַ עָמִיר לִפְנֵי הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹּאכַל מִן הַדִּישָׁה הַרְבֵּה! שָׁאנֵי הָתָם דְּקָא אָכְלָה. אִיבָּעֵית אֵימָא: רַשַּׁאי בַּעַל הַבַּיִת לְהַתִּיר פְּקִיעַ עָמִיר לִפְנֵי בְּהֵמָה מֵעִיקָּרָא כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹּאכַל הַרְבֵּה מִן הַדִּישָׁה. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹנָתָן מֵרַבִּי סִימַאי: חֲסָמָהּ מִבַּחוּץ, מַהוּ? ״שׁוֹר בְּדִישׁוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לָאו בְּדִישׁוֹ הוּא, אוֹ דִלְמָא לֹא תָּדוּשׁ בַּחֲסִימָה אָמַר רַחֲמָנָא? אָמַר לוֹ: מִבֵּית אָבִיךָ אַתָּה לָמֵד: ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם״. בְּבוֹאֲכֶם הוּא דְּאָסוּר, הָא מִישְׁתָּא וּמֵיעַל שְׁרֵי. ״וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל״ אָמַר רַחֲמָנָא. אֶלָּא, מָה הָתָם: בִּשְׁעַת בִּיאָה לֹא תְּהֵא שִׁכְרוּת, הָכָא נָמֵי: בִּשְׁעַת דִּישָׁה לֹא תְּהֵא חֲסִימָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹסֵם אֶת הַפָּרָה וְהַמְזַוֵּוג בְּכִלְאַיִם – פָּטוּר, וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא דָּשׁ וּמַנְהִיג בִּלְבָד. אִיתְּמַר: חֲסָמָהּ בְּקוֹל וְהִנְהִיגָהּ בְּקוֹל? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, עֲקִימַת פִּיו הָוְיָא מַעֲשֶׂה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר, קָלָא לָא הָוֵי מַעֲשֶׂה. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ:

30 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

רבץ ארי מבחוץ - את"ל ישב לה קוץ אסור לפי שחסימה בגופה אבל ארי שהיה רחוק ממנה לא הוי חסימה ואת"ל דארי נמי הוי חסימה היינו משום דמפחד הארי אינה אוכלת אפילו היא רעיבה הרבה אבל בעמד בנה בחוץ אינה נחסמת כל כך:

31 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

ישב לה קוץ בפיה - ואינה יכולה לאכול מן הדישה:

32 בבא מציעא פתח ↗

33 בבא מציעא פתח ↗

34 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

ר' נחמן ור' יוחנן אמרי פטור - בבבא קמא דף קיח. ושם ובפ"ק דכתובות דף יב: ושם פי' בקונטרס פטור היינו קודם שניתקנה שבועת היסת אבל אחר שניתקנה שבועת היסת חייב לישבע שאינו יודע דאל"כ כל נתבע יאמר איני יודע ויהיה פטור מכלום:

35 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

ריש לקיש אמר פטור עקימת שפתיו לא הוי מעשה - ואם תאמר והא בריש אלו הן הלוקין מכות דף יג: אמרינן הא דבעינן לאו שיש בו מעשה משום דכולהו לאוי גמרינן מלאו דחסימה משום דסמיך ליה ארבעים יכנו לא יוסיף וחסימה יש בה מעשה והשתא לריש לקיש דחסמה בקול לית בה מעשה נימא דלקי ונילף בכולהו דלקי אלאו שאין בו מעשה ואמאי פטר הכא בחסימה גופה כי אין בה מעשה ויש לומר דסבר ריש לקיש דעיקר קרא לא איירי אלא בסתם חסימה דאית בה מעשה אי נמי נפקא לריש לקיש כאידך שנויא דמכות שם דדריש מלעשות דאין לוקין אלא בלאו שיש בו מעשה ואם תאמר דבאלו הן הלוקין שם טו: פליג רבי יוחנן וריש לקיש בשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה דר' יוחנן פטר ליה משום לאו שאין בו מעשה ור"ל פטר ליה משום התראת ספק אבל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וליכא למימר דאליבא דר' יהודה קאמר וליה לא סבירא ליה כדמשמע בתר הכי דפליגי אמילתא דר' יהודה דאמר גבי לא תותירו ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דדייק ר' יוחנן טעמא דבא הכתוב הא לא בא הכתוב לוקין עליו דהתראת ספק שמה התראה וריש לקיש דייק טעמא דבא הכתוב הא לא בא הכתוב לוקין אלמא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואי אליבא דרבי יהודה קאמר אמאי לא דייק נמי ממילתיה דהתראת ספק שמה התראה כדדייק רבי יוחנן אלא קאמר התם דסבר לה כאידך דרבי יהודה דאמר לא שמה התראה אלא ודאי משמע דסבר הכי ובפ"ג דשבועות דף כא. נמי פריך מהתם דרבי יוחנן אדר' יוחנן משמע דאליבא דנפשייהו פליגי וי"ל דריש לקיש לא פטר הכא אלא אליבא דמאן דבעי לאו שיש בו מעשה אבל איהו ודאי סבר כר' יהודה והא דקאמר בסמוך הא מני ר' יהודה היא ה"ק ר' יהודה היא וסבירא ליה כוותיה:

36 תוספות פתח ↗

רבי יוחנן אמר חייב עקימת שפתיו הוי מעשה - תימה דבפ' ג' דשבועות דף כא. אמר רבי יוחנן אומר היה רבי יהודה משום ר' יוסי הגלילי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם והלא רבי יוחנן גופיה קאמר הכא דעקימת שפתיו הוי מעשה א"כ נשבע ומימר ומקלל חבירו בשם אמאי מחשיב אותן לאו שאין בו מעשה וי"ל דלא קאמר רבי יוחנן דעקימת פיו הוי מעשה אלא הכא משום דבדיבוריה קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה כדאמרינן בריש תמורה דף ג: אההיא דחוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו אמר ליה רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדבוריה קעביד מעשה ולהכי פריך הכא ר"י לריש לקיש ממימר דחשיב מעשה משום דבדבוריה קעביד מעשה אבל נשבע לא עביד בדיבוריה מעשה כדמוקי לה התם באכלתי ולא אכלתי וא"ת דבסוף פרק ד' מיתות סנהדרין דף סה ושם: ד"ה הואיל קאמר ר' יוחנן דעקימת שפתיו דמגדף לא הוי מעשה משום דישנו בלב ופריך והתניא יצאו עדים זוממים שאין בהן מעשה ומשני אלא שאני מגדף הואיל וישנו בקול ופריך וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא והא חסמה בקול לרבי יוחנן חייב ומשני שאני עדים זוממים דישנן בראייה והשתא היכי פריך מחסמה בקול אמגדף דלא עביד מעשה בדיבוריה וי"ל דלאו אמגדף פריך אלא אעדים זוממין פריך דבההוא שנויא דמשני שאני מגדף הואיל וישנו בקול שני נמי אעדים זוממין ועלייהו פריך וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא דבדיבורייהו מתעביד מעשה שמתחייב הנדון ומשני שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה אבל מגדף הוי טעמא דלא חשיב מעשה הואיל וישנו בקול דלא עביד בדיבוריה מעשה ואין צריך תו לטעמא שכן ישנו בלב והיינו טעמא נמי דמסית ומדיח ומקלל אביו דממעט להו בת"כ מועשה דהתם אינו לא בלב ולא בראייה אלא על כרחך משום דישנן בקול ואע"ג דבפ"ק דכריתות דף ד. לא קאמר טעם דמגדף דישנו בקול אלא קאמר מגדף ישנו בלב ועדים זוממין ישנן בראייה אסוגיא דסנהדרין סמיך ובקונטרס גריס שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול ולא גריס שאני מגדף משום דאי הדר ביה מטעמא קמא דהואיל וישנן בלב אם כן לפי המסקנא דסתר טעמא דהואיל וישנן בקול הוה ליה למיהדר לטעמא קמא ולמימר שאני מגדף הואיל וישנו בלב ואין נראה דלמסקנא נמי לא סתר טעמא דהואיל וישנו בקול לענין מגדף ומסית ומדיח כדפרשינן דבדיבורייהו לא מתעביד מעשה:

37 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

38 בבא מציעא פתח ↗

39 בבא מציעא פתח ↗

40 בבא מציעא פתח ↗

1 גמ'. ואיבעית אימא הא והא במעשר שני ולא קשיא הא ר"מ הא ר"י, הא ר"מ דאמר מע"ש ממון גבוה הוא הא ר' יהודה דאמר מע"ש ממון הדיוט הוא וכו' והא בעי חומה, כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי.

2 הנה ביארנו דלפי התוס' בד"ה והדשות האיסור להפסיד תרומה מקיום מצותה מפקיע חלות השם דיש הראוי לו, ולכאורה לפי"ז י"ל דהוא הדין בנוגע למע"ש - דמאחר שחל דין ניתן וקיום מצוה בחפצא של המע"ש להאכל בירושלים משו"ה אסור להאכיל מע"ש לבהמתו דמפסיד קיום הניתן והמצות אכילה שבחפצא, וא"כ תיפוק ליה דמשו"ה דישה במע"ש הויא דיש שאינו ראוי לו וליכא בכה"ג איסור לא תחסום, וצ"ע מדוע הוצרכה הגמ' לומר דהוי דיש שאינו ראוי לו רק למ"ד דמע"ש ממון גבוה. ובשלמא לשיטת ה"ר משה ב"ר אברהם והתוס' ישנים דלא פקע שם דיש הראוי לו מחמת איסור הפסד תרומה מקיום מצותה והא דתרומה הוי דיש שאינו ראוי לו הוא מחמת איסור זרות, י"ל דמאחר דליכא איסור זרות במע"ש משו"ה בעינן לטעמא דמע"ש ממון גבוה הוא. אולם אליבא דהתוס' צ"ע מדוע תירצה הגמ' דהברייתא דס"ל דליכא איסור לא תחסום כשדש במע"ש סוברת דמע"ש ממון גבוה.

3 ונראה ליישב תירוץ הגמ' אליבא דתוס' לפי מש"כ התוס' ביבמות דף עג. ד"ה נכסי כהן וז"ל ואכילת בהמה דשריא במעשר שני בשעת דישה למ"ד ממון הדיוט נראה דבשלא בשעת דישה אסור מיהא מדרבנן ולמ"ד ממון גבוה נראה דאסור מה"ת להאכיל לבהמה עכ"ל. ומבואר מדבריהם דהאיסור להפסיד מע"ש מקיום מצותה תלוי במחלוקת האם מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט, דלמ"ד מע"ש ממון הדיוט האיסור להאכיל לבהמתו מע"ש הוי רק איסור מדרבנן, ומשו"ה מה"ת הוי דיש הראוי לו וחל איסור לא תחסום במע"ש ודומה לגידולי תרומה דקרינן ביה דיש סתמא דלאו תרומה הן מה"ת. ולמ"ד ממון גבוה חל איסור מה"ת להאכיל בהמתו מע"ש והוי דיש שאינו ראוי לו, וליכא איסור לא תחסום במע"ש. ולפי"ז י"ל דזהו כוונת הגמ' לתרץ דלפי ר' יהודה דמע"ש ממון הדיוט ליכא איסור מה"ת להפסיד מע"ש מקיום מצותה והוי שפיר דיש הראוי לו, משא"כ לר"מ דמע"ש ממון גבוה דחל איסור הפסד מע"ש מה"ת והוי דיש שאינו ראוי לו.

4 אמנם נראה דהרמב"ם חולק על התוס' בזה וס"ל דאף לשיטת ר' יהודה דמע"ש ממון הדיוט חל איסור הפסד מע"ש מה"ת, דעיין ברמב"ם פ"ג מהל' מעשר שני הי"ז - הי"ט שכתב וז"ל מעשר שני ממון גבוה הוא שנא' לה' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר, ואין מקדשין בו את האשה, ואין מוכרין אותו, ואין ממשכנין אותו, ואין מחליפין אותו ואין מהרהרין אותו. כיצד אין ממשכנין אותו לא יכנס לביתו וימשכננו מעשר שני שלו וכו' כיצד אין מחליפין אותו לא יאמר לו הא לך יין מעשר ותן לי שמן מעשר וכו', מעשר שני אין שוקלין כנגדו אפילו דינרי זהב וכו' עכ"ל. וצ"ע דהרמב"ם כלל כאן בהלכה אחת הדין דאין קנין למע"ש משום דהוי ממון גבוה ביחד עם שאר איסורים כמו הדין דאין ממשכנין מע"ש דהוי איסור בעלמא ואינו תלוי בהקנאה דהרי בע"ח גובה משכון בעל כרחו דלוה. וכן נקט הרמב"ם בהלכה זו הדין שאין מחליפין מע"ש ואין שוקלין כנגדו, דלכאורה איסורים אלו אינם תלוים בדין מע"ש ממון גבוה ודין הקנאה, וצ"ע. ונראה לבאר דהרמב"ם סובר דיסוד הדין הוא דמעשר שני ניתן לקיום מצותו שבחפצא, ואסור לחלל קדושתו ולהשתמש בו לצרכים אחרים שלא ניתן להם, ומשו"ה אי אפשר להקנות מעשר שני דאין החפצא של מע"ש ניתן לקנין. והרמב"ם סובר דהדין שאין קנין למע"ש וההלכה שאין ממשכנין מע"ש ואין מחליפין מע"ש חד דינא הוא - דאסור לבטל קיום הניתן שבחפצא דהמעשר שני. ולפי"ז יש לבאר מש"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' אישות ה"ד וז"ל קידשה במעשר שני וכו' אינה מקודשת לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל שנא' במעשר לה' הוא עכ"ל. וצ"ע דלכאורה הוי ליה למימר שאין מקדשין את האשה במע"ש משום דקיי"ל מע"ש ממון גבוה ומעשר שני לא הוי ממונו ומשו"ה ליכא נתינת כסף לקידושין. אמנם הרמב"ם כתב שאינה מקודשת "לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל", ומבואר דהחסרון אינו מחמת דליכא בעלים להקנות המע"ש ומשום דלא הוי ממונו אלא דאין מקדשין אשה במע"ש משום דהחפצא של מע"ש אינו ניתן להשתמש בו לשאר צרכיו, ולכן אי אפשר להקנות מע"ש לקדש בו אשה דהחפצא של מע"ש אינו ניתן לזה, וזהו דין מאיסורי ניתן ולא מטעם חסרון בעלות. ועיין ברמב"ם פ"ג מהל' מע"ש הט"ז שכתב וז"ל אע"פ שניתן לסיכה וכו' ואין עושין ממנו קמיע וכו' שהרי לא ניתנה לרפואה עכ"ל. ומבואר דחל דין ניתן בחפצא של מע"ש להשתמש בו כמצוותו, ואע"פ שניתן לסיכה אין עושין ממנו קמיע משום שלא ניתן לרפואה, ואסור להשתמש במע"ש שלא כמצוותה.

5 והנה עיין ברמב"ם פ"ג מהל' מעשר שני הכ"ה וז"ל המקדיש מעשר שני שלו לבדק הבית הרי זה פודה אותו מי שפודהו על מנת ליתן להקדש את שלו ולמע"ש את שלו עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דיכול להקדיש מע"ש הקדש עילוי לבדק הבית, וצ"ע דהרי הרמב"ם פסק כמ"ד מע"ש ממון גבוה הוא דאינו יכול להקנות מע"ש, וצ"ע א"כ איך ס"ל דחל הקנאה והקדש עילוי לבדק הבית. ונראה דהרמב"ם סובר דאף למ"ד מע"ש ממון גבוה חל דין בעלים על מע"ש, ומעיקר הדין מצד בעלות וזכות ממון יכולים הבעלים להקנות את המעשר שני אף למ"ד מע"ש ממון גבוה. וכן מוכח מהא דהגונב מע"ש משלם קרן להבעלים, וכדמשמע מהרמב"ם פ"ג מהל' מעשר שני הכ"ד שכתב וז"ל כבר ביארנו שהמע"ש ממון גבוה הוא לפיכך אנו אומרים שהגונב מע"ש אינו משלם תשלומי כפל והגוזלו אינו משלם חומש עכ"ל, ומלשונו משמע דאינו פטור אלא מכפל וחומש אבל חייב לשלם הקרן לבעלים, וכן כתב הרדב"ז שם וז"ל דבכל הני רעהו כתיב ולא הקדש אבל הקרן משלם דממון שיש לו תובעין הוא עכ"ל. ומוכח דחל דין בעלות דהדיוט וחלות שם בעלים במע"ש אף למ"ד מע"ש ממון גבוה הוא. ולפי"ז נראה דהרמב"ם סובר דהמחלוקת בין ר"י ור"מ אי מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט אינו לגבי דיני ממונות ודין בעלות דכהת"כ, דאף לר"מ חל דין בעלות דהדיוט וזכות ממון במע"ש. והדין דאין מקדשין את האשה במע"ש אינו מפאת חסרון בעלות אלא משום דלא ניתן מע"ש לצורך זה. והרמב"ם מפרש דר"מ ור"י נחלקו בעצם חלות שם מעשר שני ודין ניתן שבחפצא דמע"ש, דמ"ד מע"ש ממון גבוה ס"ל דחל חלות שם קודש של גבוה בעצם החפצא דמעשר שני, דחל בו חלות שם קדושת ממון גבוה ומשו"ה מע"ש אינו ניתן לשאר צרכים, דעצם קדושת החפצא מופקעת היא מתשמישים כאלה. אולם למ"ד ממון הדיוט חל במע"ש שם קודש בעלמא כמו בקדשי גבולין וחלות דין ניתן למצוותו כתרומה ושביעית, אולם חלות קדושת מע"ש אינה אוסרת הקנאה ושיקול משקולות ושאר השתמשות. אמנם לפי"ז נראה דלשיטת הרמב"ם בין לר"י ובין לר"מ חל דין ניתן בחפצא של מעשר שני להאכל בירושלים וחל איסור הפסד מע"ש מה"ת, דהרי אף בשביעית ותרומה חל איסור להפסיד קיום הניתן שבחפצא של התרומה ופירות שביעית אע"פ שאין בהם דין ממון גבוה, ומסתבר דה"ה דחל במעשר שני איסור הפסד מה"ת אף למ"ד מע"ש ממון הדיוט, ואסור להאכיל מע"ש לבהמתו מדאורייתא משום איסור הפסד מע"ש, ודלא כדברי התוס' יבמות עג א ד"ה נכסי כהן. ולפי"ז נראה דלפי הרמב"ם הא דמע"ש הוי דיש שאינו ראוי לו למ"ד ממון גבוה אינו מחמת איסור הפסד מעשר שני, אלא משום דלא קרינן ביה "דישו" מחמת שם הקדש שבו דהוא קדש לה'. אמנם איסור הפסד וביטול מצות החפצא אינו מפקיע חלות שם "דישו" וכשיטת ה"ר משה ב"ר אברהם, ומשו"ה למ"ד מע"ש ממון הדיוט הוי "דישו" אע"פ דאף למ"ד מע"ש ממון הדיוט כשמאכיל מע"ש לבהמתו חל איסור הפסד מע"ש מדאורייתא משום שמפסיד קיום הניתן שבחפצא דמע"ש.

6 ועיין בריטב"א דף צ. ד"ה והדשות וז"ל ויש שפירש דטעמא משום דכתיב בדישו דמשמע המיוחד לו, משא"כ בזה שאינו מיוחד לו וכגון שלא בא עדיין ליד כהן עכ"ל. ונראה דאע"פ דתרומה הוי ממון שבט הכהנים מ"מ כל זמן שלא בא עדיין לידי כהן פרטי הוי ממון השבט בלבד ואינו ממונו, והגדר דדישו הוא דהוי ממונו ממש. ולפי"ז יש לבאר דברי הגמ' בפשטות דנחלקו ר"מ ור"י בדיני ממונות אם מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט. ולר"י דמע"ש ממון הדיוט הוי ממונו ממש ושפיר הויא דישו.

7 גמ'. והא בעי חומה, כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי. שיטת התוס' ד"ה הדשות היא דהוי דיש שאינו ראוי לו מחמת איסור הפסד קיום הניתן שבחפצא, והנה הגמ' הקשה "והא בעי חומה" - דקיום מצות הניתן שבחפצא דמע"ש הוא להיות נאכל לפנים מחומת ירושלים, וא"כ צ"ע מהו תירוץ הגמ' "כגון שדש לפנים מבית פאגי", והא באכילת בהמה לפנים מחומת ירושלים ליכא קיום מצות אכילת מע"ש והוי הפסד המע"ש מקיום מצותה, ולגבי הפסד המע"ש אין חילוק בין אם נאכל ע"י בהמה מחוץ לחומת ירושלים או שנאכל לפנים מן החומה וא"כ הוי דיש שאינו ראוי לו. ועוד צ"ע אליבא דה"ר משה ב"ר אברהם והתוס' ישנים דס"ל דאיסור זרות מפקיע השם דיש הראוי לו, מהו ההבדל בין אכילת בהמה לפנים מן החומה ואכילה מחוץ לחומה. ונראה דהדישה צריכא להיות מותרת לאכילת הבעלים ומכיון דחל איסור "לא תוכל לאכול בשעריך" על הבעלים לאכול מע"ש מחוץ לחומת ירושלים נמצא דלגבי הבעלים מע"ש שמחוץ לחומה הוי דיש שאינו ראוי לו ולכן אף לגבי חסימת הבהמה הוי דיש שאינו ראוי לו וליכא איסור לא תחסום שור בדישו. ואילו לפנים מן החומה דהבעלים אוכלים המע"ש בהיתר הוי דיש הראוי לו ואזי אף לענין הבהמה הוי דיש הראוי לו ומשו"ה חל במע"ש שלפנים מן החומה איסור לא תחסום שור בדישו. ולפי התוס' י"ל דאע"פ דהפסד מצות מע"ש מפקיע חלות שם דיש הראוי לו, מ"מ אליבא דר"י דמע"ש ממון הדיוט ליכא אלא איסור דרבנן להאכיל בהמתו מע"ש וכמש"כ התוס' ביבמות עג א ד"ה נכסי כהן, ומשו"ה הויא דיש הראוי לו.

8 תוס' ד"ה כאן במעשר ראשון דמיקרי דישו כאן במעשר שני. וז"ל דאפילו לר' יהודה אינו עובר מחוץ לחומה וכו' ותימא והלא אי לאו רעך היה אוכל פועל משל הקדש כי היכי דשרי משל חבירו ולא הוי גזל והכי נמי אית לן למימר דשרי חוץ לחומה דהא לר' יהודה ממונו הוא ויכול לקדש בו האשה אפילו חוץ לחומה כדמשמע בקידושין נג: וכו' עכ"ל.

9 עיין בחידושי רבנו חיים הלוי פ"ח מהל מעילה ה"א שתירץ קושיית התוס', די"ל דלא שייך למילף דשאר איסורים כאכילת פועל נזיר בגפן, ואכילת פועל מע"ש מחוץ לחומה הותרו לפועל מהא דמותר לפועל לאכול ולא עבר על איסור גזל, דלענין גזל י"ל דהתורה נתנה זכות אכילה לפועל בקמת חבירו ואין זה גזל כלל. משא"כ בשאר איסורים דבאיסורייהו קיימי ומהיכי תיתי לומר שמותרין הן לפועל. והא דבעינן קרא דרעך למעוטי הקדש הוא משום דיסוד האיסור של מעילה הוא דין גזל מהקדש, ולכן קס"ד דמכיון דיש לפועל זכות אכילה והתורה נתנה לו רשות לאכול, אכילתו מופקעת מדין גזילה והיה צריך לחול דין היתר אכילת פועל אף בהקדש, דס"ד דבין בהקדש ובין בהדיוט ליכא איסור גזל באכילת פועל דהופקע לו ממון הבעלים. וע"כ בעינן גזה"כ "רעך" למעט הקדש. משא"כ בנזיר ואכילת מע"ש מחוץ לחומה דהויין חלות איסורין בעלמא, ואין איסורין אלו תלויין בדין ממון פשיטא שאף פועל בכלל האיסור, עכת"ד הגר"ח זצ"ל. וצ"ע בסברת קושיית התוס'.

10 ונראה ליישב דברי התוס' עפי"ד הגמ' במכות דף יט: "אמר ר' יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו משיראה פני החומה מ"ט דאמר קרא לפני ה' אלוקיך תאכלנו וכתיב כי לא תוכל לאכול בשעריך כל היכא דקרינן ביה לפני ה' אלוקיך תאכלנו קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך, וכל היכא דלא קרינן ביה לפני ה' אלוקיך תאכלנו לא קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך". ועיין בתוס' מכות יט ב ד"ה אמר ר' יוחנן וז"ל וקשה דכיון דקודם שיראה פני הבית הכי נמי דמותר לאוכלו חוץ א"כ למה הוזקק לעולם לפדות מעשר שני. וי"ל דודאי ליכא לאו אבל עשה איכא דכתיב וצרת הכסף בידך אבל בלא פדייה לא עכ"ל. ומבואר מדברי התוס' דהלאו דלא תוכל לאכול בשעריך חל רק לאחר שהביא המע"ש לתוך החומה והוציאו ואכלו בחוץ. אולם קודם שנכנס המע"ש לחומה חל איסור עשה לאכול המע"ש בחוץ מהפסוק "וצרת הכסף בידך" - דמותר לאכול רק ע"י פדיון ובלא פדייה אסור. ונראה לומר דהך איסור עשה אינו חלות איסור בעלמא כאיסור לאו ד"לא תוכל לאכול בשעריך" אלא דמהוה חלות דין איסור ממון, דמע"ש שלא נכנס לחומה אסור לאוכלו בלא פדייה, ואם עבר ואכלו עבר באיסור עשה דמניעת פדיון מע"ש, והוי חלות איסור ממון. ולפי"ז י"ל דס"ל להתוס' דכי היכי שהותר לפועל איסור ממון ואי לאו קרא דרעך היה מותר אף בהקדש דיסוד איסור מעילה הוי חלות דין גזל מהקדש ה"נ הותר לפועל איסור עשה ד"וצרת הכסף בידך" דהוי איסור ממון. ויש להביא ראייה לזה מהא דאיתא בסוגיא מכות יט א "בכורים מאימתי מחייבין עליהן משיראו פני הבית כמאן כי האי תנא דתניא ר"א אומר בכורים מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים שבחוץ הרי הן כחולין לכל דבריהם שבפנים הרי הן כהקדש לכל דבריהם", והובא ברמב"ם פ"ג מהל' ביכורים ה"א - ה"ב. ונראה לומר דמבואר בסוגיא דכל היכא דאיכא קיום הבאת מקום לא נגמרה קדושת החפצא עד הבאת מקום. ומשו"ה אי מקצת הביכורים בחוץ אותן הפירות הן חולין. ונראה דאף במע"ש שמחוץ לחומה קודם שהכניסו בפנים לא נגמרה חלות קדושתו, ורק לאחר שקלטוהו מחיצות נגמרה קדושת המע"ש ומשו"ה משנכנס לירושלים לא חל בו פדיון. ולפי"ז י"ל דהאיסור ד"לא תוכל לאכול בשעריך" חל רק לאחר שהביא המע"ש בפנים לחומת ירושלים וחל ביה קדושת מע"ש גמורה, משא"כ אם עדיין לא נכנס המע"ש לפנים מן החומה ואין בו קדושה גמורה של מע"ש י"ל דאין איסור העשה חלות איסור אכילה שלא כמצוותה, דאיסור אכילה שלא כמצוותה חל רק לאחר שנגמר בחפצא חלות קדושת מע"ש גמורה. אולם איסור העשה לאכול מע"ש לפני שנכנס המע"ש לפנים מחומת ירושלים הוי חלות איסור ממון מדין מניעת הפדיון, ומשו"ה קס"ד דתוס' דחל ע"ז דין הפקעת איסור ממון להתיר האכילה לפועל. וכן מוכח משיטת הראב"ד הובא בשיטמ"ק דף נג: דמעשר שני פחות משוה פרוטה מותר באכילה מחוץ לירושלים דכתיב "וצרת הכסף" ופחות משוה פרוטה לא הוי כסף ואינו צריך פדיון, ומוכח דאיסור אכילת מע"ש מחוץ לחומה לא הוי חלות איסור אכילה בעלמא אלא חלות איסור ממון ואיסור דמניעת פדיון, ופחות משו"פ שאינו ממון ואינו בכלל דין פדיון לא נאסר.

11 בא"ד. וי"ל דאפילו הכי לא קרינן ביה דישו שלו ולא של רעך דה"נ אמרינן בפרק חלק סנה' קיא ב דלכו"ע לא מיקרי שללה גבי עיה"נ וכו' עכ"ל. עיי"ש בסוגיא בסנה' דמבואר בגמ' שהמחלוקת בין ר"מ ור"י אי מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט הוא רק במע"ש בירושלים אבל בגבולין לדברי הכל מע"ש ממון גבוה. ויתכן דלזה נתכוונו התוס' דמשו"ה מע"ש בגבולין אינו דישו ורעהו בדומה להקדש. אך פשטות דברי התוס' לא משמע הכי אלא דר"ל דהוי מקצת ממון גבוה לכמה דברים וממון הדיוט לכמה דברים וחלות ממון גבוה שבו מפקיע שם דישו, וצ"ע.

12 גמ'. אלא לא קשיא כאן במעשר ראשון כאן במעשר שני. ומבואר בגמ' דמעשר ראשון הוי בכלל "דישו" והוי דיש הראוי לו. ונראה דלפי שיטת ה"ר משה ב"ר אברהם והתוס' ישנים דתרומה לא הוי דיש הראוי לו משום דחל בתרומה איסור אכילה לזר, מעשר ראשון שאני דהוי דיש הראוי לו משום שלא נאסר באכילה לזר, וכמש"כ הרמב"ם פ"א מהל' מעשר ה"ב וז"ל מעשר ראשון מותר באכילה לישראל ומותר לאכלו בטומאה שאין בו קדושה כלל וכ"מ שנאמר במעשרות קדש או פדייה אינו אלא במעשר שני וכו' עכ"ל. ונראה דאף לפי שיטת התוס' דאיסור הפסד תרומה מפקיע השם דיש הראוי לו, דזה נכון לגבי תרומה שחל בחפצא דתרומה חלות דין ניתן להאכל ע"י כהן. משא"כ במעשר ראשון י"ל דליכא קיום ודין ניתן בחפצא דמעש"ר להאכל ע"י לוי, ומשו"ה ליכא איסור הפסד מעש"ר באכילת הבהמה והויא שפיר דיש הראוי לו. והנה עיין בגמ' יבמות דף פה: דנחלקו ר"מ ורבנן בדין מעשר ראשון לזר, דר"מ סובר דמעשר ראשון אסור לזרים, ורבנן ס"ל דמותר לזרים. ויל"ע האם אליבא דר"מ מעשר ראשון הוי דיש הראוי לו או. דיש להסתפק אליבא דר"מ האם חל במעשר ראשון רק איסור נפרד להאכיל מעש"ר לזר אבל אף ר"מ מודה דליכא חלות קדושה ודין ניתן וקיום מצות אכילה בחפצא של מעשר ראשון. או"ד דר"מ סובר דחל חלות קדושה בחפצא של מעש"ר וחל דין ניתן וקיום אכילה שהמעשר ראשון יהא נאכל ע"י לוי, וחל איסור הפסד מעשר ראשון באכילת בהמה, והוי דיש שאינו ראוי לו. ולכאורה יש להביא ראייה דר"מ סובר שחל חלות קדושה וקיום מצות אכילה בחפצא של מעשר ראשון, מהא דס"ל יבמות עד א דערל וטמא אסורים באכילת מעש"ר. ולפי"ז י"ל דגמ' דידן אזלא אליבא דרבנן דאילו לר"מ חל קיום ודין ניתן בחפצא של מעשר ראשון להאכל כדינו ע"י לוי ואם מאכיל מעש"ר לבהמתו עבר באיסור הפסד מעשר והוי דיש שאינו ראוי לו.

13 ודרך אגב יש להעיר דאליבא דרבנן אע"פ שמעשר ראשון מותר לזר וליכא קיום וחלות דין ניתן בחפצא של מעש"ר להאכל ע"י לוי, מ"מ נראה דס"ל דחל חלות שם מעשר בחפצא שפוטרת מתרומה, דקיי"ל דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים פוטר מתרומה גדולה. והנה יש להסתפק מהו הפוטר האם חלות שם מעשר פוטר מתרומה גדולה, או"ד דהמתנות כהונה דתרומת מעשר פוטר מתרומה גדולה. ולכאורה י"ל דנחלקו בזה הראשונים, דשיטת הר"ש פ"א מס' תרומות מ"ה דמעשר שני שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה, ומוכח דס"ל דחלות שם מעשר פוטר מתרומה גדולה, דבמעשר שני ליכא הפרשת תרומת מעשר ומתנות כהונה ועל כרחך דחלות שם מעשר שחל אף במעשר שני הוי הפוטר. אמנם יש ראשונים החולקים על הר"ש וס"ל דרק מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פוטר מתרומה גדולה, ולשיטתם י"ל דהפוטר הוא המתנות כהונה ולא עצם השם מעשר.

14 גמ'. כאן בתרומה ודאי כאן בתרומת דמאי. עיין בגמ' לעיל "בשלמא תרומה אתרומה לא קשיא כאן בתרומה כאן בגידולי תרומה", ופירש הריטב"א בד"ה כאן בתרומה וז"ל פירוש דבתרומה ממש אינו עובר משום לא תחסום כי מדאורייתא לא חזיא למיכל וכו', והא דקתני עובר משום לא תחסום בגידולי תרומה דמדאורייתא חולין גמורין הן אלא דרבנן גזרו שיהיו גידולי תרומה תרומה מדרבנן, וגבי לא תחסום לא תקנו רבנן לעקור דבר מה"ת בקום ועשה. הילכך נהי שלא יניחנה לאכול, כיון דתרומה דרבנן היא ואסור להאכילה לבהמה, מ"מ יש לתלות לה בטרסקלין ד' קבין לפרה וג' לחמור עכ"ל. ומבואר דאע"פ שיש איסור חסימה מה"ת בגידולי תרומה מ"מ אסור להאכיל לבהמתו גידולי תרומה מאחר שהן תרומה מדרבנן ומשו"ה תולה טרסקלין לפניה שלא תאכל מהדיש. ויש להעיר דגבי תרומת דמאי לא כתב הריטב"א שצריך לתלות טרסקלין לפניה, ומשמע דמותר לבהמה לאכול מהדמאי, וצ"ע מ"ש מגידולי תרומה שצריך לתלות לה טרסקלין לפניה.

15 ונ"ל דדמאי מותר לעניים וא"כ מוכח דלא הוי חפצא של טבל וחפצא של תרומה כלל, אלא דחל בדמאי דין חיוב הפרשה על הגברא. ונראה דמשו"ה קיי"ל שיוצאים יד"ח במצה של דמאי ובאתרוג של דמאי, דדמאי אינו חפצא של איסור, אלא רק חלות חיוב הפרשה. ולפי"ז י"ל דלגבי איסור חסימה נחשב דמאי ל"דישו" מאחר דלא הוי חפצא של איסור טבל ותרומה, ולכן חל בדמאי איסור גמור ד"לא תחסום שור בדישו" אף מדרבנן. משא"כ בגידולי תרומה י"ל דמדרבנן חל בחפצא של הגידולים חלות איסור תרומה גמור, דגידולי תרומה אינם מותרים לעניים ומוכח דחל בהם חפצא של איסור ואע"פ שחל בגידולי תרומה איסור דאורייתא ד"לא תחסום שור בדישו" מ"מ חל איסור דרבנן להאכיל לבהמתו תרומה דרבנן, ומשו"ה תולה לה טרסקלין.

16 ועיין ברמב"ם פי"ג מהל' שכירות ה"ה וז"ל הדש במעשר שני של דמאי ובתרומת מעשר של דמאי ובגידולי תרומה עובר משום בל תחסום עכ"ל. וצ"ע למה השמיט הדין בדש בכל חיובי תרומה ומעשר מדרבנן כגון בתרומת ירקות ובתרומת חוץ לארץ, ומשמע דבהנך גווני פטור מלא תחסום אע"פ שהן תרומה מדרבנן. ויתכן לומר דהרמב"ם חולק על הריטב"א וס"ל דדוקא דמאי וגידולי תרומה מותרים דאף גידולי תרומה אינם נאסרים באיסור תרומה גמור אלא בגזירה והרחקה וחיוב הפרשה דחל על הגברא אך לא בחפצא עצמו. ואילו על תרומה מדרבנן כגון בירקות ובחו"ל חל איסור תרומה גמור בחפצא ומשו"ה הו"ל דיש שאינו ראוי לו ולכן לא חל בהו איסור לא תחסום כמו בתרומה מדאורייתא.

17 גמ'. בעו מיניה מרב ששת היתה אוכלת ומתרזת מהו משום דמעלי לה והא לא מעלי לה או דילמא דחזיא ומצטערא והא חזיא ומצטערא. ונראה דמבואר מהאיבעיא דיסוד האיסור דלא תחסום שור בדישו מיוסד בדין צער בע"ח, ומספק"ל האם משערין את הצער כפי צערא דהבהמה דחזיא וקא מצטערא, או"ד דמכיון דמתרזת הוי צער להאכילה דלא מעלי לה וליכא איסור חסימה. ונראה דאף למ"ד צער בע"ח דרבנן מ"מ יסוד האיסור דלא תחסום שור בדישו מיוסד בצער בעלי חיים ולענין חסימה אמרינן דצער בע"ח דאורייתא, ודומה למצות פריקה וטעינה דהיא מצוה מה"ת שיסודה משום צער בעלי חיים, אף למ"ד צער בע"ח דרבנן.

18 גמ'. איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרינן אמירה לנכרי שבות הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא, או דילמא לא שנא. עיין ברש"י ד"ה חסום פרתי ודוש בה שכתב וז"ל דישה שלך עכ"ל. ומבואר דלפי רש"י האיבעיא בגמ' מיירי שישראל אמר לעכו"ם לחסום פרה של ישראל ולדוש בה תבואה של עכו"ם. אולם עיין בתוס' ד"ה חסום פרתי ודוש בה שחולקים על רש"י, וז"ל פירוש ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לעכו"ם דבתבואת נכרי פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה וכו' עכ"ל, וצ"ע ברש"י. ומשמע דרש"י סובר דאי מיירי שדש העכו"ם בתבואה של ישראל פשיטא דקא עבר הישראל באיסור לא תחסום שור בדישו מה"ת, ולכן פירש דהא דאיביעא לן בסוגיין אם חל איסור אמירה לעכו"ם בחסימה או לא מיירי שדש העכו"ם בדישה שלו. אמנם יש לעיין בזה דהרי קיי"ל דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה משום דלא דמי ללאו דחסימה מכות דף יג:, וצ"ע דהרי אליבא דרש"י יתכן לעבור על האיסור דלא תחסום בשב ואל תעשה, וכגון היכא דאמר ישראל לעכו"ם לדוש בפרתו בשדה של ישראל - דקא עבר הישראל בלאו דלא תחסום אע"פ שלא עשה שום מעשה, וא"כ אמאי אמרינן דאין לוקין אלא על לאו שיש בו מעשה משום דבעינן לאו דומיא דחסימה.

19 ונראה לומר דבהאי גוונא המעשה חסימה של העכו"ם מצטרף לישראל אפילו בלי חלות שליחות, וחשיב דקא עבר הישראל על האיסור דלא תחסום ע"י מעשה, ומשו"ה לא תחסום הוי לאו שיש בו מעשה. ונראה להביא דוגמה לזה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ג מהל' עכו"ם ה"ט וז"ל העושה עבודת כוכבים לעצמו אע"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה. וכן העושה עבודת כוכבים בידו לאחרים אפילו עשאה לעובד כוכבים לוקה וכו' לפיכך העושה עבודת כוכבים בידו לעצמו לוקה שתים עכ"ל. ועיין בספר החינוך מצוה כ"ז וז"ל שלא נעשה צלמים שיעבדו אפילו לא עבדם העושה אותם, העשיה לבד אסורה להרחיק המכשול ואין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשות שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה. והמצוה לעשותם הוא הגורם העשיה זהו דעת הרמב"ם וכו', ותמה אני על הרמב"ם ז"ל שכתב שאין הפרש בין שיעשם בידו או יצוה לעשותם, שהרי מצוה משלח הוא, וקיימא לן משלח פטור עכ"ל. וצ"ע בשיטת הרמב"ם שסובר שהמצווה לחבירו לעשות ע"ז בשבילו עובר על האיסור ד"לא תעשה כל פסל וכל תמונה" דהרי קיי"ל דאין שליח לדבר עבירה. ונ"ל דאין האיסור ד"לא תעשה לך פסל וכל תמונה" מעשה עשיית ע"ז אלא האיסור הוא שע"ז נעשית בשבילו, והיכא דהאיסור משום שנעשית החפצא עבורו מצטרפת העשייה למצוה אפילו בלי חלות שליחות. ומשו"ה סובר הרמב"ם שהמצוה לעשות ע"ז עבר באיסור עשיית ע"ז ולוקה אע"פ שאין שליחות לדבר עבירה דהאיסור הוא שע"ז נעשית בשבילו, והעשייה מצטרפת אליו בלי חלות שליחות. וכמו כן י"ל דרש"י סובר דהאיסור דחסימה אינו מעשה החסימה, אלא האיסור הוא מה שפרתו חסומה בשעת דישה, וע"כ רש"י סובר שאם אמר ישראל לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה דישה דישראל - קא עבר הישראל באיסור לא תחסום שור בדישו - משום דהבהמה חסומה בשעת דישו דיש של ישראל, ומאחר שהישראל אמר לעכו"ם לחסום פרתו ולדוש בה נחשב כאילו הישראל מנע את הבהמה מלאכול בשעת דישה דמצטרפת הדישה לישראל, דלא גרע מהרביץ לפניה ארי דעבר בלאו דלא תחסום. ונראה דהתוס' חולקים ע"ז וס"ל דהאיסור "לא תחסום" הוא המעשה דישה כשהבהמה חסומה, ומשו"ה ס"ל דאין שום צירוף בין העכו"ם לישראל בלי דין שליחות, וע"כ פירש דמספק"ל כגון שאמר לו הישראל לדוש פרה חסומה בתבואתו.

20 והנה עיין ברמב"ם פי"ג מהל' שכירות ה"ג וז"ל אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה, ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת, הרביץ לה ארי מבחוץ או שהרביץ בנה מבחוץ הרי שצמאה ואינו משקה אותה וכו' כל זה וכיוצא בו אסור ואינו לוקה עכ"ל. ויש לדייק דממה שכלל הרמב"ם האיסור שאמר לנכרי חסום פרתי ודוש בה ביחד עם שאר הנך איסורים כגון ישב לה קוץ בפיה, הרביץ ארי מבחוץ וכו', דאיבעיא לן לגבייהו בגמ' אי קא עבר באיסור לא תחסום מדאורייתא, ועל כרחך מיירי שחסם הפרה ע"י שהושיב קוץ בפיה בדיש של ישראל, א"כ משמע דהרמב"ם סובר דכשאמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה מיירי נמי בדיש של ישראל, וחל בכה"ג איסור דאורייתא, וכשיטת רש"י הנ"ל. והרמב"ם נמי סובר דכל הספק שבגמ' לגבי איסור דרבנן מדין אמירה לנכרי מיירי שדש העכו"ם עם פרתו של ישראל בדישה שלו.

21 גמ'. איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרינן אמירה לנכרי שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא וכו'. יש לחקור ביסוד האיסור של אמירה לנכרי בשבת האם האיסור הוא עצם האמירה, וכדמשמע ממש"כ רש"י במס' ע"ז דף טו. ד"ה כיון דזבנה וז"ל ומה שאסור לישראל לומר לנכרי עשה לי כך זהו ממצוא חפציך ודבר דבר דיבור אסור עכ"ל, או"ד דחל איסור אמירה לנכרי מדין שליחות - דמדרבנן מצטרפת מעשה העבירה שעשה הנכרי לישראל עיין ברש"י שבת דף קכא. ד"ה כבה, וברש"י בשבת דף קנג. ד"ה מאי טעמא דמשמע דס"ל דאיסור אמירה לנכרי חל מדין שליחות. ויתכן דבזה תלוי הספק שבגמ' דאם האיסור חל מדין שליחות מדרבנן י"ל דחל אף בשאר איסורים ובלאו דלא תחסום. משא"כ אם האיסור היא עצם האמירה י"ל דרק בשבת חל איסור אמירה לנכרי מדין ודבר דבר, משא"כ בלאו דחסימה.

22 והנה עיין ברמב"ם פ"ו מהל' שבת ה"א וז"ל אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת אע"פ שאינו מצווה על השבת ואע"פ שאמר לו מקודם השבת וכו' ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמן עכ"ל. ומלשון הרמב"ם משמע דאמירה לנכרי הוי חלות איסור שבות מלאכה מדרבנן, דכתב הרמב"ם "אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת וכו' כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם ויבאו לעשות בעצמן", ומבואר דרבנן אסרו אמירה לנכרי משום גזירה שמא יבא ישראל לעשות מלאכה בעצמו. ונראה דהרמב"ם סובר דרבנן הטילו חלות שם איסור מלאכה מדרבנן באמירה לנכרי מאחר דיש לחשוש שמא יבוא הישראל לעשות את המלאכה בעצמו. ולפי"ז י"ל דהגדר של איסור אמירה לנכרי הוא דמדרבנן נחשב אמירה לנכרי כאילו הישראל בעצמו עשה את גוף המלאכה שעשה העכו"ם. ואיסור אמירה לנכרי שבות דומה בכך לשאר איסורי שבות מלאכה בשבת, וכגון האיסור דרבנן לעלות באילן בשבת שמא יבא לידי קצירה - דאם עבר ועלה באילן בשבת דלא נחשב רק שעבר על איסור דרבנן שלא לעלות באילן בשבת, אלא דמדרבנן נחשב כאילו קא עבר על מלאכת קצירה, והוי בכלל קוצר בשבת מדרבנן. וכן באיסור דרבנן דמקח וממכר נחשב למלאכת כותב מדרבנן וכו'. וי"ל דהנפ"מ בזה הוא דנעשה מומר לחלל שבת מדרבנן, דקא עבר על חלות שם מלאכה בשבת מדרבנן. ולפי"ז י"ל דהוא הדין נמי אם עבר על איסור אמירה לנכרי בשבת - דמדרבנן נעשה מומר לחלל שבת, דקא עבר על חלות שם איסור שבות מלאכה מדרבנן, ומדרבנן הוי מומר לכל התורה כולה. משא"כ אי נימא דהאיסור באמירה לנכרי בשבת הוא עצם האמירה בלבד ואסור מדין "ודבר דבר" י"ל דאינו נעשה מומר לחלל שבת מדרבנן ע"י אמירה לנכרי.

23 והנה אי נימא דאמירה לנכרי בשבת מהוה חלות איסור שבות מלאכה מדרבנן, דמדרבנן נחשב כאילו הישראל בעצמו עשה את המלאכה אזי מסתבר לומר דדין זה חל רק בשבת ולא לגבי לאו דחסימה, דרק בשבת חל חלות שם שבות מלאכה מדרבנן. אולם יתכן לומר דהגדר של אמירה לנכרי אינו דנחשב כאילו הישראל בעצמו עשה את המלאכה והוי שבות מדרבנן כשאר שבות מלאכה בשבת, אלא הגדר של אמירה לנכרי הוא דמלאכת העכו"ם מצטרפת לישראל, דהישראל מחוייב עבור מעשה הנכרי, וא"כ י"ל דאף בחסימה חל איסור אמירה לנכרי דמתייחס מעשה החסימה של הנכרי לישראל. ויתכן דזה יסוד הספק שבגמ'. ועוד יתכן לפרש דאף אי נימא דהגדר של אמירה לנכרי הוא דמצטרף מעשה העבירה לישראל ונענש עליו מ"מ י"ל דדוקא בשבת דחל דין שביתת בהמתו חל דין צירוף מלאכה לישראל וחל איסור אמירה לנכרי, משא"כ בלאו דחסימה.

24 והנה עיין ברמב"ם פי"ג מהל' שכירות ה"ג וז"ל אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה, ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת, הרביץ לה ארי מבחוץ או שהרביץ בנה מבחוץ הרי שצמאה ואינו משקה אותה וכו' כל זה וכיוצא בו אסור ואינו לוקה עכ"ל. ויש לדייק דממה שכלל הרמב"ם האיסור של אמירה לנכרי ביחד עם שאר הנך איסורים כגון ישב לה קוץ בפיה, הרביץ ארי מבחוץ וכו' דאיבעיא לן בגמ' אי קא עבר בכה"ג באיסור לא תחסום מדאורייתא, משמע דס"ל דאמירה לעכו"ם לחסום בהמתו הוי איסור דאורייתא, וכן משמע ממש"כ "אסור ואינו לוקה" דאי הוי איסור דרבנן פשיטא דאינו לוקה. ועיין ברמב"ם פט"ז מהל' איסורי ביאה הי"ג וז"ל אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו עכ"ל. ומסתימת לשונו משמע קצת דס"ל דהוי איסור דאורייתא. אמנם עיין ברמב"ם פ"א מהל' כלאים ה"ג וז"ל ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל ועוד אמירה לנכרי באיסור לאו בעיא ולא איפשטא ולחומרא בב"מ עכ"ל. ונראה דהראב"ד השיג דבגמ' מספק"ל אי חל איסור אמירה לנכרי בשאר לאוין והוי איבעיא ולא איפשטא דקיי"ל לחומרא לאסור, וא"כ מדוע פסק הרמב"ם דמותר לומר לנכרי לזרוע כלאים. וכן צ"ע מ"ש האיסור דכלאים מאיסור חסימה וסרוס שפסק דחל בהו איסור אמירה לעכו"ם.

25 ויתכן לומר בדעת הרמב"ם דס"ל דבסרוס ובחסימה חל איסור אמירה לנכרי מדאורייתא משום דהתורה אסרה לא רק את עצם מעשה הסירוס והמעשה חסימה, אלא דהתורה אסרה את המצב והחלות שהבהמה של ישראל חסומה בשעת דישה או מסורסת, ואף כשנסרסה הבהמה ע"י נכרי עבר הישראל על איסור סירוס מה"ת. ולפיכך חל איסור דאורייתא כשסירסה או חסמה עכו"ם. משא"כ היכא דהאיסור הוא מעשה העבירה ליכא איסור אמירה לנכרי אף מדרבנן ואם יאמר לעכו"ם לבשל בשבילו בשר וחלב לא יעבור אף על איסור דרבנן.

26 ועיין בגמ' דף צ. "נכרי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום לא תחסום", ופרש"י בד"ה נכרי הדש בפרתו של ישראל וז"ל אינן עוברים הבעלים שאמרו לו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך אין עליהם עבירת לא תחסום עכ"ל. ומשמע דאי אמר לעכו"ם לחסום ולדוש בדישה של ישראל אזי הישראל יעבור בלאו דלא תחסום. וכן משמע ממש"כ רש"י בד"ה חסום פרתי ודוש בה וז"ל דישה שלך עכ"ל, דהאיבעיא שבגמ' לגבי אמירה לעכו"ם מיירי היכא דאמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה דישה שלך - דבכה"ג מספק"ל אי חל איסור דרבנן דאמירה לעכו"ם או לא. אמנם מדבריו משמע דאי אמר לעכו"ם לחסום ולדוש בשדה של ישראל אזי אין נידון לענין איסור אמירה לנכרי מדרבנן, אלא הישראל עבר באיסור דאורייתא דלא תחסום. וצ"ע בזה דהרי הישראל לא קא עבד שום מעשה דחסימה ודישה כלל. ועל כרחך צ"ל דרש"י סובר דגדר הלאו הוא שאסור שהבהמה תהא חסומה בשעת דישה בשדה של ישראל, והאיסור הוא החלות והמצב שהבהמה חסומה בשעת הדישה, ומשו"ה אף אם מעשה החסימה נעשה ע"י עכו"ם מ"מ הישראל עבר באיסור דלא תחסום מדאורייתא. וכן נראה לומר בשיטת הרמב"ם, וכדנתבאר לעיל.

27 אלא דלפי"ז צ"ע מדוע הגמ' מדמה אמירה לנכרי בשבת דהאיסור הוא מעשה המלאכה ללא תחסום וסירוס שהאיסור בהם הוא החלות סירוס והדישה בבהמה חסומה. ונראה לתרץ דבשבת חל איסור אמירה לנכרי מתרי טעמי: א דאסור לומר לנכרי לעשות מלאכה בשבילו שמא יבא לעשות מלאכה בעצמו, ב דחל איסור ליהנות ממלאכה שנעשה בשבת בשביל ישראל וכדאיתא ברש"י ביצה דף כד: ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו. דחז"ל הקפידו על החפצא דמלאכת שבת שנעשה לצורך ישראל, ודומה ללאוין דלא תחסום וסרוס, שיסוד האיסור הוא מה שהבהמה חסומה בשעת דישה, ושהבהמה מסורסת. וכי היכי דחל דין שאסור לישראל ליהנות ממלאכה שעשה נכרי עבורו בשבת ואם הישראל נהנה מן המלאכה אזי ההנאה מייחסת את המלאכה אליו ואסור מדין אמירה לנכרי, ה"ה לגבי לא תחסום ואיסור סירוס שאם נהנה ישראל מחסימה או סירוס דעכו"ם מתייחס האיסור לישראל. ועיין בהמשך הגמ' "ת"ש דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון מהו שלח להו הערמה איתעביד בהו ויזדבנון אמר רב פפא בני מערבא סברי לה כר' חידקא דאמר בני נח מצווין על הסירוס", ובתוס' ד"ה דגנבין פירשו בשם השאילתות דמיירי שקשרו דינר בכיס של בהמה והעכו"ם גונב הדינר ותולש הכיס ומסרסו. ונראה דס"ל דקשירת הכיס חשיב כאילו אמר לנכרי לסרס הבהמה. אמנם מסתימת רש"י משמע דלא פירש הכי, וא"כ צ"ע לפי רש"י מהו הדמיון מהאי עובדה לאמירה לנכרי דהרי לא אמר לנכרי לסרס הבהמה. וצ"ל דרש"י סובר דמאחר שהישראל נהנה ממעשה הסירוס נחשב כאילו צוה לעכו"ם לעשותו ואסור משום אמירה לנכרי, דחל איסור אמירה לנכרי כשישראל נהנה ממלאכת עכו"ם בשבת וה"ה דחל איסור סירוס כשנהנה ממעשה הסירוס של הנכרי.

28 והנה עיין בתוס' ד"ה חסום פרתי ודוש בה וז"ל ומהירושלמי דהנזקין גבי מחזיקין ידי נכרים בשביעית דקאמר א"ל חרוש בה טבעות ואנא נסבינא לה מינך בתר שביעית, אומר ר"י דאין ראיה לפי שהתם כבר התחיל לחרוש מפני דרכי שלום עכ"ל. ומבואר מהירושלמי דמותר לומר לנכרי לחרוש בשביעית היכא דהתחיל לחרוש לפני שביעית מפני דרכי שלום. ומשמע דבלא"ה חל איסור אמירה לנכרי ואסור לומר לנכרי לחרוש שדה בשביעית ואפילו אם השדה של הנכרי. ונראה לבאר דבשביעית כתיב "ושבתה הארץ שבת לה'", ומבואר דחל קיום מצות שביתה בחפצא של הארץ שא"י שובתת ממלאכה בשביעית, ולפי"ז י"ל שאם עבד את הארץ בשביעית חל חילול בעצם החפצא דקדושת הארץ. וי"ל דמשו"ה איתא בחז"ל דעל עון חילול שמיטה גולין, דאיסור עבודת הקרקע בשביעית אינו רק איסור גברא אלא דחל ג"כ חלות חילול בחפצא דקדושת הארץ, ולכן גלות ושביתת הארץ מכפרת וכדכתיב ויקרא כו: לד "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה וגו'". ומבואר דאף בשביעית חל איסור שתעשה מלאכה בהחפצא של ארץ ישראל בשביעית, ומשו"ה חל איסור אמירה לנכרי בשביעית בדומה לחסימה וסירוס.

29 בעי רמי בר חמא הושיב לה קוץ בפיה מהו הושיב לה חסימה מעלייתא היא אלא ישב לה קוץ בפיה מהו הרביץ לה ארי מבחוץ מהו הרביץ לה חסימה מעלייתא היא אלא רבץ לה ארי מבחוץ מהו העמיד בנה מבחוץ מהו היתה צמאה למים מהו וכו'.

30 ונראה לבאר דבישב לה קוץ בפיה מספק"ל האם צריך הגברא לעשות מעשה חסימה לעבור על הלאו, ואם ישב לה קוץ בפיה לא עבר בלאו דלא תחסום. או דהאיסור הוא שהפרה חסומה בשעת דישה, ואף בישב לה קוץ בפיה עבר על הלאו דלא תחסום. ועיין בתוס' ד"ה ישב לה שהקשו דלקמן בסוגיא אמרינן דאי חסמה מבחוץ והכניסה ודש בה עבר באיסור לא תחסום דקיי"ל דבשעת דישה לא תהא חסימה, וא"כ צ"ע מהו הספק לגבי ישב לה קוץ בפיה. ותירצו התוס' דהני מילי כשחסמה מבחוץ דקא עביד מעשה חסימה והכא מיבעיא לן שישב לה קוץ מאליה דילמא הוי כחלתה וליכא איסור לא תחסום. והגמ' ממשיכה דאת"ל דבישב לה עבר בלא תחסום לפי שהחסימה בגופה עיין בתוס' ד"ה רבץ וחל איסור גם כשהבהמה חסומה מאליה שוב יש להסתפק בהרביץ לה ארי מבחוץ שהבהמה מעוכבת מלאכול מחמת פחד הארי האם זה נחשב למעשה חסימה או לא, ואת"ל דהוי מעשה חסימה משום שלמעשה הבהמה מעוכבת מלאכול, שוב מספק"ל "עמד בנה מבחוץ מהו" כך גרסו התוס' בד"ה עמד דבעמד בנה אינה נמנעת מלאכול לגמרי כמו בהרביץ לה ארי, ומספק"ל האם המניעה מלאכול צריך להיות מניעה מאכילה לגמרי להיחשב כחסימה או לא. ושוב מספק"ל "היתה צמאה למים מהו" - דמספק"ל דאם האיסור משום שהבהמה מנועה ומעוכבת מלאכול מה הדין היכא דהמניעה הוא מחמת שהיא צמאה, ועוד מספק"ל "פרס לה קטבילא על גבי דישה מהו" דהטעה את הבהמה שכיסה את התבואה ומשו"ה היא נמנעת מלאכול, ומספק"ל האם זה נחשב לחסימה. ונראה דלפי מש"נ לעיל בד"ה איבעיא להו דשיטת התוס' היא דהאיסור לא תחסום הוא המעשה דישה כשהבהמה חסומה, אזי י"ל דמספק"ל להגמ' אי בעינן נמי שהגברא יעשה מעשה חסימה כדי לעבור על האיסור או לא, ואת"ל דבעינן מעשה חסימה מספק"ל אם הרביץ לה ארי או עמד בנה מבחוץ הוי מעשה חסימה או לא. ולפימש"נ אליבא דרש"י דיסוד האיסור שהבהמה חסומה בשעת דישה ולכן אם אמר לעכו"ם לדוש בהמה חסומה בתבואת ישראל עבר הישראל באיסור מה"ת, י"ל דהגמ' כאן מסתפקת האם צריך נמי שיעשה הגברא מעשה חסימה או לא.

31 והנה עיין ברמב"ם פי"ג מהל' שכירות ה"ג וז"ל ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת הרביץ לה ארי מבחוץ והמגיד משנה כתב דגירסה זו טעות סופר ויש לגרוס רבץ לה ארי מבחוץ, או שהרביץ בנה מבחוץ היתה צמאה ואינו משקה, פרס עור ע"ג הדיש כדי שלא תאכל, כל זה וכיוצא בו אסור ואינו לוקה עכ"ל. וצ"ע דבגמ' הנך גווני הויין איבעיא דלא איפשטא וא"כ פשיטא דאינו לוקה מספק וא"כ מדוע כתב הרמב"ם "אסור ואינו לוקה" דהול"ל דאסור מספק. ומשמע דהרמב"ם סובר דבהנך גווני חל איסור מה"ת אלא דהוי איסור טפל ומשו"ה אינו לוקה. ועיין ברש"י ד"ה ישב לה קוץ וכו' מהו וז"ל מצוה ליטלה או אין מצוה ליטלה עכ"ל. וצ"ע במש"כ "מצוה ליטלה" דהרי בפשטות הגמ' מסתפקת לענין הלאו דלא תחסום ואיזה מצוה יש כאן והול"ל "חייב ליטלה או אינו חייב ליטלה". ומשמע דרש"י סובר דלגבי עצם הלאו ולעינן מלקות לא מספק"ל בגמ' דבודאי צריך הגברא לעשות מעשה חסימה בגוף הבהמה כדי ללקות, אלא דבנוסף ללאו יש נמי קיום מצוה להאדון ליתן לבהמתו לאכול בשעת דישה ומספק"ל לענין הך קיום האם חייב האדון ליטול הקוץ מפיה או לא. ולפי רש"י אין שום נידון וספק בסוגיא לגבי מלקות. ויתכן לומר דאף הרמב"ם סובר דבודאי דבישב לה קוץ בפיה וברבץ לה ארי וכו' שדש כשהבהמה מעוכבת מלאכול חל לאו טפל וחל איסור מדאורייתא, והגמ' מסתפקת רק לענין עיקר הלאו ומלקות אי בעינן שיעשה הגברא מעשה חסימה בגוף הבהמה או לא. ונמצא דאליבא דהרמב"ם יש ב' איסורים בלא תחסום - מעשה חסימה דזהו עיקר הלאו, ואיסור טפל כשהגברא מנע את הבהמה מלאכול מבלי לעשות מעשה חסימה בגוף הבהמה.

32 גמ'. בעא מיניה רבי יונתן מרבי סימאי חסמה מבחוץ מהו שור בדישו אמר רחמנא והאי לאו בדישו הוא או דילמא לא תדוש בחסימה אמר רחמנא וכו' מה התם בשעת ביאה לא תהא שכרות הכא נמי בשעת דישה לא תהא חסימה. ביארנו לעיל דרש"י ותוס' נחלקו בגדר האיסור דלא תחסום, דלתוס' האיסור הוא מעשה הדישה כשהבהמה חסומה, ואילו רש"י סובר דהאיסור הוא שהבהמה חסומה בשעת דישה. ולפי תוס' י"ל דהגמ' מסתפקת בחסמה מבחוץ אי בעינן נמי מעשה חסימה כדי לעבור על האיסור דלא תחסום, דמספק"ל האם אף מעשה החסימה היא חלק מהאיסור או לא דהאיסור הוא רק המעשה דישה. ויש לפרש מסקנת הגמ' דחסמה מבחוץ חייב בב' אופנים - א דהאיסור היא רק מעשה הדישה כשהבהמה חסומה, ב או דילמא י"ל דאף אי בעינן מעשה חסימה, מ"מ חסימה מבחוץ נמי הוי מעשה חסימה. ולכאורה בזה תלוי הספק בגמ' לעיל בישב לה קוץ בפיה, דאם המחייב הוא המעשה דישה אזי י"ל דאף בישב לה קוץ בפיה חייב. משא"כ אם בעינן נמי מעשה חסימה כדי לעבור על האיסור י"ל דבישב לה קוץ בפיה פטור. וכן יש לפרש הגמ' לקמן דקיי"ל שא' חסם וא' דש בה הדש חייב, די"ל דמעשה הדישה עצמה היא המחייב, או"ד דאף אי בעינן מעשה חסימה מ"מ מעשה החסימה מצטרף למי שדש ומשו"ה הדש חייב. ולפי מה שביארנו לעיל דרש"י סובר דיסוד האיסור דלא תחסום שור בדישו הוא מה שהבהמה חסומה בשעת דישה, י"ל דבחסמה מבחוץ הגמ' מסתפקת האם צריך לעשות נמי מעשה חסימה או לא, ומסיק הגמ' שא"צ ואף אם הבהמה מנועה מאליה שייך לעבור באיסור לא תחסום. ומ"מ רש"י ותוס' נחלקו האם יסוד האיסור דלא תחסום שור בדישו הוא מעשה הדישה תוס', או שהבהמה חסומה בשעת דישה רש"י, ומחלקותם אינה תלויה בספק של הגמ' כאן.

33 גמ'. איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר' יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור, ר"י אמר חייב עקימת פיו הויא מעשה וריש לקיש אמר פטור קלא לא הויא מעשה. איתביה ר' יוחנן לריש לקיש לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים א"ל הא מני ר' יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

34 בביאור פלוגתת ר"י ור"ל יש להקדים דהנה יש ב' גדרים בדין לאו שאין בו מעשה: א היכא דעצם עבירת הלאו הוי בשב ואל תעשה - וכגון שנשבע שבועה שאוכל היום דעבר בשב ואל תעשה ע"י שלא אכל, ב כשהעבירה היא דיבור - ואע"פ שהעבירה היא בקום ועשה מ"מ הוי לאו שאין בו מעשה מכיון שהעבירה היא בדיבור. ונראה דבב' אופנים אלה: א כשעבירת הלאו היא בשב ואל תעשה, וב כשהעבירה היא הדיבור אזי עצם גדר חלות הלאו הוא דהוי לאו שאין בו מעשה. והנה עיין בתוס' ד"ה ר' יוחנן שהקשו דר' יוחנן ס"ל שבועות כא א דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ואי אית ליה דעקימת פיו הוי מעשה אמאי חשיב נשבע ומימר ומקלל כלאוין שאין בהם מעשה. ולכאורה קושייתם צ"ע דיש לומר דר' יוחנן ס"ל דחסמה בקול לוקה משום דשאני הלאו דלא תחסום שור בדישו דעצם הגדר של הלאו הוי לאו שיש בו מעשה, דיסוד האיסור הוא לעשות מעשה דישה כשהבהמה חסומה. ומשו"ה ר' יוחנן סובר דאי חסמה בקול לוקה, דאע"פ שדיבור לא הוי מעשה והיכא שעצם הלאו הוא איסור דיבור הוי בכלל לאו שאין בו מעשה, מ"מ הכא כשחסמה בקול - הדיבור הוי רק ההיכי תימצי איך לחסם את הבהמה ולעבר על הלאו, אולם עצם הלאו הוא שדש ועושה מעשה דישה כשהבהמה חסומה ועצם הלאו דלא תחסום איפה הוי לאו שיש בו מעשה. ור' יוחנן סובר דלגבי מלקות דנים על עיקר גדר וחלות הלאו ולא על ההיכי תימצא היאך עבר הגברא על הלאו, וכשחסמה בקול מאחר שהבהמה דשה כשהיא חסומה עבר החוסם על הלאו דלא תחסום שור בדישו דהוי בעצם גדרו לאו שיש בו מעשה ומשו"ה חייב מלקות, ואע"פ שהגברא לא עשה מעשה חסימה משום דקול לא הוי מעשה. ולכן סבירא ליה לר' יוחנן סובר דאע"פ דהיכא דעצם הלאו הוא איסור דיבור נקטינן דהוי לאו שאין בו מעשה משום דקול לא הוי מעשה, מ"מ לענין חסימה בקול דהקול הוי ההיכי תימצי היאך לעבר על הלאו נקטינן דקול נחשב למעשה, ונחשב שהגברא עשה מעשה בכדי לעבור על הלאו, וחייב מלקות משום דעבר על לאו לאו שיש בו מעשה. ובשיטת ריש לקיש לכאורה היה נראה לפרש דס"ל דכדי ללקות בעינן תרתי: א שעצם גדר של הלאו הוי לאו שיש בו מעשה, וב שיעבור הגברא על הלאו ע"י עשיית מעשה בפועל. ולכן ס"ל דבחסמה בקול אע"פ שעצם גדר הלאו יש בו מעשה מ"מ אינו לוקה מכיון דקול לא הוי מעשה, דלא קא עבר הגברא על הלאו ע"י מעשה בפועל.

35 ועוד יתכן לפרש שיטת ריש לקיש, דהנה עיין בתוס' ד"ה ריש לקיש וכו' דהקשו דר"ל סובר דבשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה דאינו לוקה משום התראת ספק ומשמע דס"ל דלוקין על לאו שאין בו מעשה, וא"כ צ"ע מדוע ס"ל דחסמה בקול פטור. וכן הקשו מדר"ל סובר דבנותר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת שאין לוקין עליו דאל"ה לוקין אע"פ דהוי לאו שאין בו מעשה, וצ"ע מדוע ס"ל דחסמה בקול פטור. ולכאורה היה נראה לומר דריש לקיש סובר דאע"פ שעצם הלאו דלא תחסום הוי לאו שיש בו מעשה מ"מ אין לוקין אא"כ קא עביד נמי מעשה רבה - שחסם הפרה ע"י עשיית מעשה בגופו, דס"ל דכדי ללקות צריך לעבור על עבירת הלאו בשלימותה, ואי עבר על הלאו דלא תחסום ע"י דיבור אזי לא עבר על האיסור בשלימותה דעביד רק מעשה זוטא דדיבור, ומשו"ה ס"ל שאינו לוקה. דריש לקיש סובר דהיכא דאפשר לעבור על הלאו בב' אופנים: א ע"י מעשה רבה וכגון שעשה מעשה חסימה בגופו, ב ע"י מעשה זוטא כשחסמה בקול, אזי אינו לוקה אא"כ עבר על הלאו בשלימותה דהיינו ע"י מעשה רבה - שחסמה בגופו. אולם ריש לקיש סובר דלוקין על הלאו דנותר אי לאו משום דהוי לאו הניתק לעשה עיין בגמ' מכות דף טז. ובתוס' בסוגיין ד"ה ריש לקיש אמר, דמאחר דעצם הלאו הוי אין בו מעשה דעובר על הלאו בשב ואל תעשה, חלה עבירת הלאו בשלימותה גם אם לא עשה שום מעשה, ומשו"ה ריש לקיש סובר שלוקין על לאו דנותר אי לא משום דהוי לאו הניתק לעשה. וכן סובר שהיה לוקה בשבועה שאוכל ככר זו היום אי לאו משום דהוי התראת ספק, ואע"פ שעצם עבירת הלאו הוי לאו שאין בו מעשה משום דהוי חלות איסור דיבור, דר"ל סובר דאין דין דכדי ללקות צריך לעבור על לאו שיש בו מעשה, אלא עיקר הנידון הוא אי עבר על הלאו בשלימותו או לא, ובלאו שבדיבור מאחר שעבר על הלאו בשלימותו חייב מלקות. ורק בלאו דחסימה דעצם הלאו יש בו מעשה ושייך לעבור ע"י מעשה חסימה בגופו אזי סובר ריש לקיש דכשעבר על הלאו ע"י דיבור לא נחשב שעבר על הלאו בשלימותו מכיון דקול הוי רק מעשה זוטא, ומשו"ה לא לקי. משא"כ בשבועה שאוכל ככר זו היום ובנותר דעצם עבירת הלאו הוי בשב ואל תעשה, לוקה משום דעבר על הלאו בשלימותו אף כשלא עשה מעשה.

36 והנה עיין בתוס' ד"ה רבי יוחנן וכו' שכתבו וז"ל וי"ל דלא קאמר ר' יוחנן דעקימת פיו הוה מעשה אלא הכא משום דבידיבוריה קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה, כדאמרינן בריש תמורה אההיא דחוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו אמר ליה ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבידיבוריה קעביד מעשה, ולהכי פריך הכא ר"י לר"ל ממימר דחשיב מעשה משום דבדיבוריה קעביד מעשה עכ"ל. ובביאור דבריהם נראה דס"ל דר' יוחנן סובר דבתמורה מעשה העבירה אינה הדיבור אלא התהוות חלות התמורה, וע"כ ר' יוחנן אמר לא תיתני מימר דבדיבוריה קעביד מעשה, דר"ל דמאחר דיסוד האיסור הוא התהוות חלות התמורה אין הלאו של מימר נכלל בגדר לאו שאין בו מעשה, דרק אם האיסור הוא עצם הדיבור אזי י"ל דהלאו הוי בכלל לאו שאין בו מעשה משום דעצם גדר וחלות הלאו הוי לאו שאין בו מעשה. אולם ר' יוחנן ס"ל דלא תיתני מימר משום דעצם הלאו דתמורה היא עשיית חלות התמורה, ולפיכך עצם הגדר של הלאו הוי לאו שיש בו מעשה. משא"כ בנשבע ומקלל את חבירו ס"ל לר' יוחנן דהויין בכלל לאו שאין בו מעשה משום דעצם האיסור הוא שמשקר בדיבורו ע"י שבועה ומקלל את חבירו, ומאחר שעצם הלאו הוא הדיבור משו"ה הויין בכלל לאו שאין בו מעשה. ולפי"ז מבואר דר' יוחנן סובר דמכיון שיסוד האיסור והלאו דתמורה הוא התהוות ועשיית חלות התמורה הלאו דמימר אינו בכלל לאו שאין בו מעשה ולוקין עליו, וא"כ י"ל דמי שגורם ההתהוות וחלות קדושת תמורה אפילו בלי מעשה אלא ע"י דיבור לוקה, דהנידון אי לוקה או אינו לוקה תלוי בעצם גדר וחלות הלאו ולא באם עבר על הלאו ע"י מעשה או לא. ולפי"ז נראה לבאר דברי התוס' שהשוו בין חסימה דבדיבורה קעביד מעשה לתמורה דבדיבורה קעביד מעשה, דלכאורה צ"ב מהו ההשוואה בין הלאו דתמורה ללאו דחסימה. ונ"ל דכי היכי שבתמורה האיסור אינו הדיבור עצמו אלא יסוד האיסור הוא התהוות ועשיית חלות התמורה, והדיבור אינו אלא ההיכי תימצי לעבור על הלאו, ומשו"כ הלאו דלא ימיר אינו בכלל לאו שאין בו מעשה ולוקין עליו, ה"נ י"ל בחסימה דבדיבורה קעביד מעשה, דבחסימה עצם האיסור הוא החסימה - והדיבור הוא רק ההיכי תימצי לעבור על איסור חסימה, וע"כ אין אומרים דחסימה הוי לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו.

37 ולפי"ז יש לבאר המשך הגמ' "איתביה ר' יוחנן לריש לקיש לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים א"ל הא מני ר' יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו". דר' יוחנן הקשה דמהא דלוקין במימר מוכח דאיסור תמורה הוא התהוות חלות התמורה, וע"כ איסור תמורה נחשב כלאו שיש בו מעשה, ומוכח דלענין חיוב מלקות דנים על עיקר גדר וחלות הלאו, ולא צריך שיעשה הגברא מעשה בפועל בהיכי תימצי בעבירת הלאו כדי ללקות, וה"נ נימא הכי בחסימה בקול, דאע"פ שלא עבר על הלאו ע"י מעשה מכיון שעצם גדר הלאו ד"לא תחסום" הוי לאו שיש בו מעשה ילקה. וריש לקיש מתרץ דבתמורה לוקה משום דס"ל כר' יהודה שסובר דלוקין על לאו שאין בו מעשה, ונראה דריש לקיש סובר דיסוד האיסור בלאו דלא ימיר היא עצם הדיבור, ואיסור דיבור הוי לאו שאין בו מעשה והא דלוקין בתמורה הוא רק אליבא דר' יהודה דסובר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ולפי"ז מבואר דר' יוחנן וריש לקיש נחלקו האם איסור תמורה היא התהוות החלות תמורה, או עצם ההמרה והדיבור, דלר"י הלאו הוא התהוות התמורה וע"כ לא הוי בכלל לאו שאין בו מעשה, וריש לקיש סובר דהאיסור הוא הדיבור והוי לאו שאין בו מעשה, ולוקה רק אליבא דר' יהודה.

38 אמנם יש לעיין לפי מה שביארנו דיתכן לפרש דריש לקיש סובר דחסמה בקול פטור ממלקות משום דס"ל דאע"פ דלוקין על לאו שאין בו מעשה כשעבירת הלאו היא בשב ואל תעשה כמו נותר, היינו משום דעבר על הלאו בשלימות. וכן סובר לגבי לאו שבדיבור כבשבועה דמאחר שעובר האיסור רק על ידי דיבור חייב מלקות משום דעבר על הלאו בשלימות ע"י הדיבור, אבל בלאו שעצם גדרו הוא בקום ועשה כלאו דלא תחסום אע"פ שעצם הלאו דלא תחסום הוי לאו שיש בו מעשה, מ"מ אין לוקין אא"כ קא עביד נמי מעשה רבה - דהיינו שעשה מעשה חסימה בגופו, דריש לקיש סובר דכדי ללקות צריך לעבור על עבירת הלאו בשלימותו, ואי עבר על הלאו דלא תחסום ע"י דיבור אזי לא עבר על האיסור בשלימותו דעביד רק מעשה זוטא דדיבור, ומאחר שיש חסרון בעבירת הלאו משו"ה ס"ל דאינו לוקה. ובאמת ריש לקיש סובר דאין דין לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, אלא הנידון לענין מלקות הוא אי עבר על האיסור בשלימות או לא, וכשיש חסרון בעבירת הלאו כמו בחסמה בקול דהיה יכול לחסום את הפרה ע"י חסימה בגופו - דהוי מעשה רבה, וחסם ע"י קול דהוי מעשה זוטא ולא הוי חסימה גמורה אזי יש חסרון בעבירת הלאו דלא עבר על הלאו בשלימות ומשו"ה ס"ל דאינו לוקה. ולפי"ז צ"ע מהי קושיית ר' יוחנן על ריש לקיש מהא דלוקין בתמורה, דהא אין בתמורה מעשה רבה ומעשה זוטא.

39 ונראה לבאר עפ"י דברי ברמב"ם שפסק פ"א מהל' תמורה ה"א וז"ל כל המימר לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר שנא' לא יחליפנו ולא ימיר אותו ואע"פ שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו שכל מצות ל"ת שאין בה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם. שלשה לאוין אלו אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל ולוקין עליהן. ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שהרי נאמר ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, מפני שיש בה עשה ושני לאוין. ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו ואע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו. נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי תמורתו קודש ואפילו המיר בשבת ולוקה ארבעים וא' מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הציבור הואיל ויש לו בהן שותפות הרי זה לוקה ואין התמורה קודש עכ"ל. ומבואר ברמב"ם דיש ב' אופנים דמימר חייב מלקות: א כשיחיד המיר בקרבן יחיד וחל חלות קדושת תמורה, ב אם א' מן השותפין או א' מן הציבור מימר בקרבן ציבור או בקרבן השותפין אע"פ דליכא חלות קדושת תמורה מ"מ לוקה. ומבואר מדבריו דחל חיוב מלקות עבור מעשה התמורה אע"פ שלא חל חלות קדושת תמורה. ונראה דכשהמיר בקרבן יחיד דחל חלות קדושת תמורה בנוסף למעשה ההמרה אזי י"ל דקא עביד "מעשה רבה" דעבר על האיסור בשלימות, דחל מעשה המרה וחל נמי חלות קדושת תמורה והוה איסור שלם. אולם בקרבן ציבור וקרבן השותפין חל רק מעשה תמורה בדיבורו ולא קא עבר על העבירה בשלימותה מדלא חלה חלות קדושת תמורה. ומוכח איפוא דחל חיוב מלקות אע"פ שלא עבר על הלאו בשלימות דבקרבן ציבור לא חלה חלות תמורה.

40 ולפי"ז יש לומר דזוהי כוונת קושיית ר' יוחנן דבמשנה איתא "הכל ממירין וכו' לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים" ומסתימת לשון המשנה משמע דלוקין אף כשהמיר בקרבן ציבור, וכשהמיר בקרבן ציבור לוקה על מעשה הדיבור ואע"פ דליכא חלות תמורה. וא"כ מוכח דאע"פ שיש ב' אופנים לעבור על איסור תמורה דהיינו - א היכא שעשה מעשה תמורה בדיבורו וחל נמי חלות קדושת תמורה, ב היכא שיש רק מעשה תמורה וליכא חלות תמורה, מ"מ חל חיוב מלקות גם כשלא נעשתה העבירה בשלימותה. וה"נ נימא ג"כ בחסימה, דאע"פ שיכול לחסום בידיים במעשה רבה אי חסמה בקול - דהוי מעשה זוטא צריך ללקות אע"פ שלא עבר על האיסור דלא תחסום בשלימות. וריש לקיש מתרץ דהמשנה בתמורה אזלא אליבא דר' יהודה שסובר דלוקין על לאו שאין בו מעשה, אולם ריש לקיש עצמו סובר דאין לוקין אא"כ עבר על הלאו בשלימותו ומשו"ה סובר דחסמה בקול פטור ממלקות.

4 משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

קִדְּשָׁהּ בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. לְפִי שֶׁאֵין לוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ שְׁאָר חֲפָצָיו עַד שֶׁיִּתְחַלֵּל שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַעֲשֵׂר ויקרא כז ל "לַה' הוּא":

11 בבא מציעא פתח ↗

12 בבא מציעא פתח ↗

16 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

הַדָּשׁ בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וּבְגִדּוּלֵי תְּרוּמָה עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל דברים כה ד "תַּחְסֹם":

18 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

חסום פרתי ודוש בה - דישה שלך:

19 בבא מציעא פתח ↗

20 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

יִשְׂרָאֵל הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל דברים כה ד "תַחְסֹם". וְהָעַכּוּ"ם הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תַחְסֹם. אָמַר לְעַכּוּ"ם חֲסֹם פָּרָתִי וְדוּשׁ בָּהּ. יָשַׁב לָהּ קוֹץ בְּפִיהָ וְדָשׁ בָּהּ וַהֲרֵי אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. הִרְבִּיץ לָהּ אֲרִי מִבַּחוּץ אוֹ שֶׁהִרְבִּיץ בְּנָהּ מִבַּחוּץ. הֲרֵי שֶׁצָּמְאָה וְאֵינוֹ מַשְׁקֶה אוֹתָהּ. פָּרַס עוֹר עַל גַּבֵּי הַדַּיִשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹּאכַל. כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה. הָיָה הַדָּבָר שֶׁהִיא עוֹשָׂה בּוֹ רַע לִבְנֵי מֵעֶיהָ וּמַזִּיקָהּ אוֹ שֶׁהָיְתָה חוֹלָה וְאִם תֹּאכַל מִזֶּה מַתְרֶזֶת מֻתָּר לְמָנְעָהּ. שֶׁלֹּא הִקְפִּידָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל הֲנָאָתָהּ וַהֲרֵי אֵינָהּ נֶהֱנֵית:

22 משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

אָסוּר לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת לָנוּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל הַשַּׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ מִקֹּדֶם הַשַּׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאוֹתָהּ מְלָאכָה אֶלָּא לְאַחַר הַשַּׁבָּת. וְדָבָר זֶה אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶן וְיָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן:

24 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

24 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לְסָרֵס בְּהֵמָה שֶׁלָּנוּ. וְאִם לְקָחָהּ הוּא מֵעַצְמוֹ וְסֵרְסָהּ מֻתָּר. וְאִם הֶעֱרִים יִשְׂרָאֵל בְּדָבָר זֶה קוֹנְסִין אוֹתוֹ וּמוֹכְרָהּ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר. וַאֲפִלּוּ לִבְנוֹ הַגָּדוֹל מֻתָּר לְמָכְרָהּ. אֲבָל לִבְנוֹ הַקָּטָן אֵינוֹ מוֹכְרָהּ לוֹ וְלֹא נוֹתְנָה לוֹ:

25 בבא קמא פתח ↗

רַב אָשֵׁי אָמַר: כִּי אָמְרִינַן זוֹרֶה וְרוּחַ מְסַיַּיעְתּוֹ – הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן שַׁבָּת, דִּמְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה; אֲבָל הָכָא – גְּרָמָא בְּעָלְמָא הוּא, וּגְרָמָא בִּנְזָקִין פָּטוּר.

27 רש"י על ביצה פתח ↗

ולערב אסורין בכדי שיעשו - כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט והא דקאמר ולערב אסורים בכדי שיעשו הא לאחר כן מותרים אפילו לערב ראשון נמי אע"ג דליל יו"ט שני הוא ממתין בכדי שיעשו ומותרין ממה נפשך אם הלילה חול הוא הרי המתין בכדי שיעשו ואם קדש הוא נמצא שנלקטו בחול כן דעתי נוטה ויש לי ראיות הרבה מההוא בר טביא דעירובין דף לט: ומביצה שנולדה בזה שמותרת בזה לעיל ביצה דף ד: אלמא האחד חול הוא וממה נפשך מותר ולא זכיתי לשאול את פי רבי' יעקב בדבר זה כי היו נוהגים בו היתר במקומינו והיה לי דבר פשוט ולאחר פטירתו של רבי שמעתי את רבי' יצחק הלוי שהוא אוסר עד ליל מוצאי יו"ט שני וכל אנשי עירו כמותו וגם הלכות גדולות אוסרים כן ודנתי לפניו ולא הועיל לי הדבר וכל טעמו אינו אלא מדנקט בכדי שיעשו בלילה הראויה לעשיה קאמר ואני אומר צריך להמתין בכדי שיעשו משום שמא היום היה קדש והלילה חול ותדע מדלא קאמר לערב של שני אסורים בכדי שיעשו לערב הראשון קאמר ובתשובת רבי' גרשום מאור הגולה מצאתי כמותי גם עתה בא אלי מכתב מגרמיי"ש שבא לשם אדם גדול זקן ויושב בישיבה מן רומא ושמו ר' קלונימוס ובקי בכל הש"ס והורה כן ונחלק עליהן:

39 משנה תורה, הלכות תמורה פתח ↗

כָּל הַמֵּמִיר לוֹקֶה עַל כָּל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה שֶׁיָּמִיר שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כז י "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ" וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהּ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ חוּץ מִנִּשְׁבָּע וּמֵמִיר וּמְקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ בְּשֵׁם. שְׁלֹשָׁה לָאוִין אֵלּוּ אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן מַעֲשֶׂה כְּלָל וְלוֹקִין עֲלֵיהֶן. וְלָמָּה לוֹקִין עַל הַתְּמוּרָה וַהֲרֵי לָאו שֶׁבָּהּ נִתָּק לַעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כז לג "וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ". מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲשֵׂה וּשְׁנֵי לָאוִין. וְעוֹד שֶׁאֵין לָאו שֶׁבָּהּ שָׁוֶה לַעֲשֵׂה. שֶׁהַצִּבּוּר וְהַשֻּׁתָּפִין אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה אִם הֵמִירוּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא יָמִירוּ. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁהַיָּחִיד שֶׁהֵמִיר הֲרֵי הַתְּמוּרָה קֹדֶשׁ. וַאֲפִלּוּ הֵמִיר בְּשַׁבָּת לוֹקֶה אַרְבָּעִים. וְאֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהֵמִיר. אוֹ מִי שֶׁהֵמִיר בְּקָרְבָּן מִקָּרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר. הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ בָּהֶן שֻׁתָּפוּת הֲרֵי זֶה לוֹקֶה וְאֵין הַתְּמוּרָה קֹדֶשׁ:

« רשימות שיעורים על בבא מציעא פ״ט ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא מציעא צ״א ×¢×´× »