רשימות שיעורים על בבא מציעא פ״א

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת בבא מציעא, תשע"ו

« רשימות שיעורים על בבא מציעא פ׳ ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא מציעא פ״ב ×¢×´× »

1 תוספות פתח ↗

הא גמרתיו שומר שכר - וא"ת ומאי פריך שאני הכא דאכתי תפיס ליה אאגריה ולכך הוי שומר שכר אף על פי שגמר מלאכתו ומיהו לטעמיה דלעיל דמדמינן אומן לשוכר ולא אמרינן שאני אומן דתפיס ליה אאגריה פריך הכא שפיר וי"ל דלא מהני תפיס ליה אאגריה אלא דוקא בעוד שמשתכר באומנותו דתרתי בעינן שמשתכר ותפיס ליה אאגריה:

2 בבא מציעא פתח ↗

הָא ״גְּמַרְתִּיו״ – שׁוֹמֵר שָׂכָר. לָא, הָא ״הָבֵא מָעוֹת וְטוֹל אֶת שֶׁלְּךָ״ – שׁוֹמֵר שָׂכָר. אֲבָל ״גְּמַרְתִּיו״ מַאי שׁוֹמֵר חִנָּם? אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי ״וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם״, נַשְׁמְעִינַן ״גְּמַרְתִּיו״, וְכׇל שֶׁכֵּן ״טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ״! ״טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ״ אִצְטְרִיכָא לֵיהּ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: שׁוֹמֵר חִנָּם נָמֵי לָא הָוֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר פָּפָּא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ ״טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת״ – שׁוֹמֵר חִנָּם, מַאי לָאו הוּא הַדִּין ״גְּמַרְתִּיו״. לֹא, ״טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ״ שָׁאנֵי. הוּנָא מָר בַּר מָרִימָר קַמֵּיהּ דְּרָבִינָא רָמֵי מַתְנִיתִין אַהֲדָדֵי וּמְשַׁנֵּי. תְּנַן: וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ ״טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת״ – שׁוֹמֵר חִנָּם. וְהוּא הַדִּין לִ״גְמַרְתִּיו״. וּרְמִינְהוּ: אָמַר לוֹ שׁוֹאֵל ״שַׁלַּח״, וְשִׁלְּחָהּ וּמֵתָה – חַיָּיב. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמַּחְזִירָהּ. וּמְשַׁנֵּי, אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהֶחְזִיר בְּתוֹךְ יְמֵי שְׁאֵילָתָהּ, אֲבָל לְאַחַר יְמֵי שְׁאֵילָתָהּ, פָּטוּר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: פָּטוּר מִשּׁוֹאֵל וְחַיָּיב כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, אוֹ דִּלְמָא שׁוֹמֵר שָׂכָר נָמֵי לָא הָוֵי? אָמַר אַמֵּימָר: מִסְתַּבְּרָא פָּטוּר מִשּׁוֹאֵל וְחַיָּיב כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, הוֹאִיל וְנֶהֱנֶה מְהַנֶּה הָוֵה. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּאַמֵּימָר: הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן לְשַׁגְּרָן לְבֵית חָמִיו, וְאָמַר לוֹ: אִם מְקַבְּלִין אוֹתָן מִמֶּנִּי – אֲנִי נוֹתֵן לְךָ דְּמֵיהֶן, וְאִם לָאו – אֲנִי נוֹתֵן לְךָ לְפִי טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁבָּהֶן, וְנֶאֶנְסוּ בַּהֲלִיכָה – חַיָּיב, בַּחֲזִירָה – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר. הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין לֵיהּ חֲמָרָא לְחַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: קָא מַמְטֵינָא לַיהּ לְדוּכְתָּא פְּלוֹנִי, אִי מִזְדַּבְּנָא – מוּטָב, וְאִי לָא – מַהְדַּרְנָא לַיהּ נִהֲלָיךְ. אֲזַל וְלָא אִזְדַּבְּנָא, וּבַהֲדֵי דְּקָא אָתֵא אִתְּנִיס. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, חַיְּיבֵיהּ. אֵיתִיבֵיהּ רַבָּה לְרַב נַחְמָן: נֶאֶנְסוּ, בַּהֲלִיכָה – חַיָּיב, וּבַחֲזָרָה – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר! אֲמַר לֵיהּ: חֲזָרָה דְּהַאי – הֲלִיכָה הִיא. מַאי טַעְמָא? סְבָרָה הוּא: בַּחֲזִירָתוֹ, אִילּוּ אַשְׁכַּח לְזַבּוֹנֵיהּ מִי לָא זַבְּנֵהּ? ״שְׁמוֹר לִי וְאֶשְׁמוֹר לָךְ״ – שׁוֹמֵר שָׂכָר. וְאַמַּאי? שְׁמִירָה בִּבְעָלִים הִיא! אָמַר רַב פָּפָּא: דַּאֲמַר לֵיהּ ״שְׁמוֹר לִי הַיּוֹם וְאֶשְׁמוֹר לְךָ לְמָחָר״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״שְׁמוֹר לִי וְאֶשְׁמוֹר לָךְ״, ״הַשְׁאִילֵנִי וְאַשְׁאִילֶךָ״, ״שְׁמוֹר לִי וְאַשְׁאִילֶךָ״, ״הַשְׁאִילֵנִי וְאֶשְׁמוֹר לָךְ״ – כּוּלָּן נַעֲשׂוּ שׁוֹמְרֵי שָׂכָר זֶה לָזֶה. וְאַמַּאי, שְׁמִירָה בִּבְעָלִים הִיא! אָמַר רַב פָּפָּא: דַּאֲמַר לֵיהּ, ״שְׁמוֹר לִי הַיּוֹם וְאֶשְׁמוֹר לְךָ לְמָחָר״. הָנְהוּ אַהֲלוֹיֵי דְּכֹל יוֹמָא הֲוָה אָפֵי לְהוּ חַד מִינַּיְיהוּ. הָהוּא יוֹמָא אֲמַרוּ לֵיהּ לְחַד מִינַּיְיהוּ: זִיל אֲפִי לַן. אֲמַר לְהוּ: נְטַרוּ לִי גְּלִימַאי. אַדַּאֲתָא פְּשַׁעוּ בֵּהּ וְאִגְּנוּב וְאִגְּנִיב אֲתוֹ. לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, חַיְּיבִינְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב פָּפָּא: אַמַּאי? פְּשִׁיעָה בִּבְעָלִים הִיא! אִכְּסִיף. לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּהָהוּא שַׁעְתָּא שִׁכְרָא הֲוָה קָא שָׁתֵי. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר פְּשִׁיעָה בִּבְעָלִים פָּטוּר – מִשּׁוּם הָכִי אִכְּסִיף, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חַיָּיב – אַמַּאי אִכְּסִיף? אֶלָּא הָהוּא יוֹמָא לָאו דִּידֵיהּ הֲוָה, וַאֲמַרוּ לֵיהּ לְדִידֵיהּ: זִיל אֲפִי לַן אַתְּ, וַאֲמַר לְהוּ: בְּהָהוּא אַגְרָא דְּקָא אָפֵינָא לְכוּ נְטוּרוּ גְּלִימַאי.

3 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

אבל גמרתיו מאי שומר חנם - דכל כמה דלא גלי דעתיה ולית לן למימר דתפס ליה אאגריה כלתה שמירת שכר פעולה מדגמריה ואודעיה וגבי שואל נמי כלתה שמירת שאלה מדידעו הבעלים שכלו ימי השאלה דהתם לאו לאודועי בעי דהא ידע שלכך וכך ימים השאילה לו:

4 בבא מציעא פתח ↗

5 בבא מציעא פתח ↗

6 בבא מציעא פתח ↗

7 בבא מציעא פתח ↗

8 בבא מציעא פתח ↗

9 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

הלוקח כלי מבית האומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב. לכאורה נראה דחייב משום דחשיב כשואל דס"פ ד' נדרים נדרים דף לא. מפרש טעמא דשמואל דקסבר הנאת לוקח היא היינו כשואל שכל ההנאה שלו ועוד דבפ' האומנין ב"מ דף פ: גבי הא דאמר רב חסדא לא שנו הא דקתני שלחה ומתה חייב אלא כשהחזיר' בתוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור ומסיק אמימר דמסתברא דפטור משואל וחייב כנושא שכר הואיל ונהנה מהנה תניא כוותיה דאמימר הלוקח כלי מבית האומן כו' ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר פירוש לכך פטור בחזרה כשנאנסו שאינו אלא שומר שכר ומדמייתי מינה אההיא דהחזירה לאחר ימי שאלתה משמע דהא דקתני נאנסו בהליכה חייב דהוי מטעם שואל א"כ מילתיה דשמואל נמי הוי מטעם שואל דהא מההיא ברייתא מייתי בנדרים שם: סייעתא לשמואל מיהו רש"י פירש בב"מ שם דנאנסו בהליכה חייב משום דחשיב כלוקח ומ"מ מייתי מינה שפיר אההיא דאמימר כי היכי דחשיב ליה ברייתא נושא שכר בחזרה אע"פ שבטל המקח משום דעד השתא היה כלוקח הכי נמי שואל אחר שכלו ימי שאלתה הוי שומר שכר כיון שנהנה בשאלה עד עכשיו וכן נראה לר"י דחשיב לוקח ומייתי ראיה מההיא דלקמן דאייתי קרי לפום נהרא דאמר רב כהנא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואי שואל הוי אמאי לא יוכל להקדיש מה שהשאיל ביד אחרים כמו שהמשכיר יכול להקדיש כדאמרי' בפ' האומר משקלי עלי ערכין דף כא. ושם ואין נראה לרשב"א ראיה דהתם לא על מנת לבקרם נטלם אלא על מנת לקנות מיד ולכך אין יכול המוכר להקדישו והשיב לו ר"י דמשמע שנטלם כדי לבקרם מדמייתי ליה אדשמואל ואין להקשות אי שואל הוי אמאי לא פטור החנווני כשנטלה על מנת לבקרה והחזירה ליד התינוק דכלתה שאלתו כיון שהחזירה למקום שלקחה דהא אמר בסמוך לרבי יהודה שואל שלא מדעת שואל הוי החזירה ליד התינוק פטור דהתם ודאי הוי שואל שלא מדעת אינו חייב להחזירה אלא למקום שנטל אבל הכא דשואל מדעת הוא חייב להחזיר ליד בעלים:

10 בבא מציעא פתח ↗

11 בבא מציעא פתח ↗

12 בבא מציעא פתח ↗

13 בבא מציעא פתח ↗

14 בבא מציעא פתח ↗

15 בבא מציעא פתח ↗

16 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

חייב - והוא דקיצי דמיה כדמפרש לקמן דסמכא דעתיה לקנותה אחרי שפסק דמיו ואפילו אם חוזר בו ואומר איני חושש בכלי זה לקנותו ונאנס בידו קודם שהחזירו לבעליו חייב דמדאגביה ע"מ לבדקו ולקנותו אחרי כן הוא דאיחייב ליה באחריותו וכיון דאיחייב באחריותו היכי מיפטר תו עד שיחזירנו לבעליו וה"נ רבנן מחייבי כדשמואל ורבי יהודה לית ליה דשמואל והיינו דקתני סיפא ומודים חכמים לר"י כו' הכי קאמר מודים חכמים לרבי יהודה שאם נטלה על מנת שלא לבדקה הרי הוא כאילו צלוחית ביד תינוק ומדד חנווני לתוכה שפטור:

17 בבא מציעא פתח ↗

18 ר"ן על נדרים פתח ↗

גמ' אמר שמואל הלוקח כלי מן התגר ונאנס בידו חייב הנאת לוקח היא - אוקמינן התם בפ' הספינה ב"ב פח. בדקיצי דמיה הלכך סמכא דעתיה דלוקח שאם רצה ללקחן הרשות בידו וכיון שכן חייב באונסין דבמקח כל הנאה ללוקח היא ולא למוכר והוה ליה כשמואל דמשום דכל הנאה שלו חייב באונסין ונהי דהכא לא חש לפרושי דהא דשמואל דוקא בדקיצי דמיה סמך ליה אסוגיין דבפרק הספינה כי היכי דהתם נמי לא חש לאוקמה דוקא בזבינא חריפא כדמוקי לה בסמוך משום דההיא סוגיא דהתם אסוגיא דהכא נמי סמכא:

19 בבא מציעא פתח ↗

19 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

הַנּוֹטֵל כֵּלִים מִן הָאֻמָּן עַל מְנָת לְבַקְּרָן. אִם הָיוּ דָּמָיו קְצוּבִין וְנֶאֱנַס בְּיָדוֹ חַיָּב בְּדָמָיו. הוֹאִיל וְדָמָיו קְצוּבִין מֵעֵת שֶׁהִגְבִּיהוֹ נַעֲשָׂה בִּרְשׁוּתוֹ. וְהוּא שֶׁיַּגְבִּיהֶנּוּ כְּדֵי לִקְנוֹת אֶת כֻּלּוֹ וְיִהְיֶה אוֹתוֹ חֵפֶץ הַנִּמְכָּר חָבִיב עַל הַלּוֹקֵחַ. אֲבָל חֵפֶץ שֶׁהַמּוֹכֵר קָץ בּוֹ וְהוּא מְבַקֵּשׁ וְרוֹדֵף לְמָכְרוֹ הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר עַד שֶׁיִּפְסֹק הַדָּמִים וְיַגְבִּיהֶנּוּ הַלּוֹקֵחַ אַחַר שֶׁפָּסַק:

20 רש"י פתח ↗

השאילני ואשאיל לך - אין זה שואל להתחייב באונסין שאין כל הנאה שלו שאף הוא משאילו:

21 בבא מציעא פתח ↗

22 בבא מציעא פתח ↗

23 בבא מציעא פתח ↗

24 בבא מציעא פתח ↗

25 בבא מציעא פתח ↗

26 בבא מציעא פתח ↗

27 רש"י פתח ↗

שמירה בבעלים היא - אשמור לי ואשמור לך קאי ששניהם זה במלאכתו של זה אבל השאילני כליך ואני אשאיל לך כליי שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר:

28 בבא מציעא פתח ↗

29 בבא מציעא פתח ↗

30 בבא מציעא פתח ↗

31 תוספות על בבא קמא פתח ↗

פשיטא כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי - בהוציאוה לגוזלה איירי מתני' כדמוקי לה בירושלמי וא"ת ומנליה דקיימא ברשותייהו אפי' להתחייב על מה שהיא מזקת דאהכי קאי דקתני ויצאתה והזיקה דליכא למימר דכי היכי דמסרה לשומר חנם והשואל נכנסו תחת בעלים ה"ה גזלן דדלמא שומר הוא דמחייב אבל גזלן לא דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור שהרי בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצת מוכח בהגוזל קמא לקמן בבא קמא ד' צח: דגזלן אומר לו הרי שלך לפניך משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו ופטור אפילו בפשיעה דלא קבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשה דלא הדר' ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשה דהדרא ובהרקיבו מקצתם כיון דקבל עליו שמירה דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קונה בשינוי ואפילו שואל דקי"ל דאף לשואל שמין כדרב כהנא ורב אסי לעיל בבא קמא ד' יא. ואין לומר דמתחייבי לפי שאינן יכולין לקיים בה מצות השבה דמשתלם מגופו דבשן ורגל איירי מתני' ויש כאן השבה מעליא כשמחזירים אותה לבעלים וי"ל דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם יש על הגזלן לשומרה דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה ולא דמי לתפסו ניזק לר"ע לעיל בבא קמא ד' לו: דאפי' שומר חנם אינו על חלק חבירו דשותף אין מתכוין להחזיק רק בשלו ואינו בא להוציא חלק חבירו מרשותו כמו גזלן ועוד כיון דגזלן קמה ליה ברשותיה גם לענין אונסין יש לחשב בעלים יותר משותף והכי משמע לישנא דקמה ברשותייהו לכל מילי מה שהוא ברשותו לכל מילי יש לו להועיל כאן:

32 בבא מציעא פתח ↗

33 תוספות על שבועות פתח ↗

ואין בהן תשלומי כפל. דאפי' בקרקע שייכא גניבה כגון מסיג גבול אי נמי בגפנים טעונות והלה טוען טענת גנב ורבי מאיר מודה נמי בשאין עומדות ליבצר:

34 בבא מציעא פתח ↗

35 בבא מציעא פתח ↗

36 בבא מציעא פתח ↗

37 בבא מציעא פתח ↗

38 בבא מציעא פתח ↗

39 בבא מציעא פתח ↗

40 בבא מציעא פתח ↗

41 בבא מציעא פתח ↗

42 בבא מציעא פתח ↗

43 בבא מציעא פתח ↗

44 בבא מציעא פתח ↗

45 בבא מציעא פתח ↗

46 בבא מציעא פתח ↗

47 בבא מציעא פתח ↗

48 בבא מציעא פתח ↗

49 בבא מציעא פתח ↗

50 בבא מציעא פתח ↗

51 בבא מציעא פתח ↗

עַד דַּאֲתָא – אִגְּנִיב. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא חַיְּיבִינְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב פָּפָּא: הָא שְׁמִירָה בִּבְעָלִים הִיא! אִכְּסִיף. לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּהַהִיא שַׁעְתָּא שִׁכְרָא הֲוָה שָׁתֵי. הָנְהוּ בֵּי תְרֵי דַּהֲווֹ קָא מְסַגּוּ בְּאוֹרְחָא, חַד אֲרִיךְ וְחַד גּוּצָא. אֲרִיכָא רְכִיב חֲמָרָא וַהֲוָה לֵיהּ סְדִינָא, גּוּצָא מִיכַּסֵּי סַרְבָּלָא וְקָא מְסַגֵּי בְּכַרְעֵיהּ. כִּי מְטוֹ לְנַהֲרָא, שַׁקְלֵיהּ לְסַרְבָּלֵיהּ וְאוֹתְבֵיהּ עִילָּוֵי חֲמָרָא, וְשַׁקְלֵיהּ לִסְדִינֵיהּ דְּהָהוּא וְאִיכַּסִּי בֵּיהּ. שַׁטְפוּהּ מַיָּא לִסְדִינֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, חַיְּיבֵיהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: אַמַּאי? שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים הִיא! אִכְּסִיף. לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דִּבְלָא דַּעְתֵּיהּ שַׁקְלֵיהּ, וּבְלָא דַּעְתֵּיהּ אוֹתְבֵיהּ. הָהוּא גַּבְרָא דְּאוֹגַר לֵיהּ חֲמָרָא לְחַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי, לָא תֵּיזוֹל בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד דְּאִיכָּא מַיָּא, זִיל בְּאוֹרְחָא דְנַרֶשׁ דְּלֵיכָּא מַיָּא. אָזֵיל בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד וּמִית חַמְרָא. כִּי אֲתָא, אָמַר: אִין, בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד אֲזַלִי, וּמִיהוּ לֵיכָּא מַיָּא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מָה לֵיהּ לְשַׁקֵּר, אִי בָּעֵי אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא בְּאוֹרְחָא דְנַרֶשׁ אֲזַלִי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: ״מָה לִי לְשַׁקֵּר״ בִּמְקוֹם עֵדִים – לָא אָמְרִינַן. ״שְׁמוֹר לִי״, וְאָמַר לוֹ ״הַנַּח לְפָנַי״ – שׁוֹמֵר חִנָּם. אָמַר רַב הוּנָא: אָמַר לוֹ הַנַּח לְפָנֶיךָ – אֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵר חִנָּם וְלֹא שׁוֹמֵר שָׂכָר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַנַּח סְתָמָא, מַאי? תָּא שְׁמַע: שְׁמוֹר לִי וְאָמַר לוֹ הַנַּח לְפָנַי – שׁוֹמֵר חִנָּם. הָא סְתָמָא – וְלֹא כְּלוּם. אַדְּרַבָּה, מִדְּאָמַר רַב הוּנָא: ״הַנַּח לְפָנֶיךָ״ – הוּא דְּאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵר חִנָּם וְלֹא שׁוֹמֵר שָׂכָר, הָא סְתָמָא שׁוֹמֵר חִנָּם הָוֵי! אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: אִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת בַּעַל חָצֵר – חַיָּיב. רַבִּי אוֹמֵר: בְּכוּלָּם אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמוֹר. מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם אֶלָּא בְּחָצֵר דְּבַת נַטּוֹרֵי הִיא, וְכִי קָאָמַר לֵיהּ ״עַיֵּיל״ – ״עַיֵּיל דְּאִינְטַר לָךְ״ קָאָמַר לֵיהּ. אֲבָל הָכָא, שׁוּקָא לָאו בַּר נַטּוֹרֵי הוּא, ״אַנַּח וְתִיב נְטַר לָךְ״ קָאָמַר לֵיהּ. אִי נָמֵי: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי הָתָם אֶלָּא בַּחֲצֵירוֹ, דִּלְעַיּוֹלֵי רְשׁוּתָא קָא בָעֵי לְמִשְׁקַל מִינֵּיהּ וְכִי יָהֵיב לֵיהּ רְשׁוּתָא לְעַיּוֹלֵי – ״תִּיב וְנַטַּר לָךְ״ קָאָמַר לֵיהּ. אֲבָל הָכָא – ״הַנַּח וַאֲנָא מְנַטַּרְנָא״ קָאָמַר לֵיהּ. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ ״הַנַּח וְתִיב וְנַטַּר״ קָאָמַר לֵיהּ, אִי לְאוֹתֹבֵה, רְשׁוּתָא בָּעֵי לְמִשְׁקַל מִינֵּיהּ? הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן – שׁוֹמֵר שָׂכָר. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? דְּתַנְיָא: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן – יִשָּׁבַע וְיִטּוֹל מְעוֹתָיו, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: כְּלוּם הִלְוִיתַנִי אֶלָּא עַל הַמַּשְׁכּוֹן? אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן – אָבְדוּ מְעוֹתֶיךָ. אֲבָל הִלְוָהוּ אֶלֶף זוּז בִּשְׁטָר וְהִנִּיחַ לוֹ מַשְׁכּוֹן עֲלֵיהֶם, דִּבְרֵי הַכֹּל: אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן – אָבְדוּ מְעוֹתָיו. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן – שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ, כָּאן – שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ. וְהָא אִידֵּי וְאִידֵּי,

52 בבא מציעא פתח ↗

53 בבא מציעא פתח ↗

54 בבא מציעא פתח ↗

55 בבא מציעא פתח ↗

56 בבא מציעא פתח ↗

57 בבא מציעא פתח ↗

58 בבא מציעא פתח ↗

59 בבא מציעא פתח ↗

60 בבא מציעא פתח ↗

61 בבא מציעא פתח ↗

62 בבא מציעא פתח ↗

63 בבא מציעא פתח ↗

63 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים מְשִׁיכָה בְּלָקוֹחוֹת כָּךְ תִּקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִין. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שְׁמֹר לִי זֶה וְאָמַר לוֹ הַנַּח לְפָנַי הֲרֵי זֶה שׁוֹמֵר חִנָּם. אָמַר לוֹ הַנַּח לְפָנֶיךָ אוֹ הַנַּח סְתָם אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הֲרֵי הַבַּיִת לְפָנֶיךָ אֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵר חִנָּם וְלֹא שׁוֹמֵר שָׂכָר וְאֵינוֹ חַיָּב שְׁבוּעָה כְּלָל אֲבָל מַחֲרִים עַל מִי שֶׁלָּקַח הַפִּקָּדוֹן שֶׁלּוֹ וְלֹא יַחֲזִירוֹ לִבְעָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֶחָד הַמַּפְקִיד אוֹ הַמַּשְׁאִיל אוֹ הַמַּשְׂכִּיר אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים אוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים דִּין אֶחָד יֵשׁ לָהֶן כֵּיוָן שֶׁהוֹדָה זֶה מִפִּי עַצְמוֹ שֶׁשָּׁמַר לוֹ אוֹ שֶׁשָּׁאַל מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין שֶׁאֵין אוֹמְרִים מִגּוֹ לְפָטְרוֹ מִשְּׁבוּעָה אֶלָּא לְפָטְרוֹ מִלְּשַׁלֵּם. אֲפִלּוּ הָיָה הַדָּבָר הַשָּׁאוּל אוֹ הַמֻּפְקָד אוֹ הַמֻּשְׂכָּר שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זֶה הַשּׁוֹמֵר נִשְׁבָּע עָלָיו. וְאֵין אֶחָד מִן הַשּׁוֹמְרִים צָרִיךְ לְהוֹדָיָה בְּמִקְצָת:

64 בבא מציעא פתח ↗

65 בבא מציעא פתח ↗

66 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

כך תקנו משיכה בשומרים - לא להתחייב באונסין קאמר דהא שומר חנם בלא משיכה חייב בפשיעה כדאמרינן פרק האומנין לעיל בבא מציעא דף פ: דהנח לפני שומר חנם והוא הדין שומר שכר בגניבה ואבידה ואי אשואל קאמר מדאורייתא נמי לא קני אלא במשיכה וליכא למימר דקאי אשוכר שתקנו משיכה ולא קנו מעות דהא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ועוד מאי פליגא דאמר הכא אלא לענין חזרה קאמר דשוכר ושואל מיד שמשכו הבהמה מרשות הבעלים אין בעלים יכולין עוד לחזור והיינו דקאמר ופליגא דרב הונא:

67 בבא מציעא פתח ↗

68 בבא מציעא פתח ↗

69 בבא מציעא פתח ↗

70 בבא מציעא פתח ↗

71 בבא מציעא פתח ↗

72 תוספות על בבא קמא פתח ↗

מאי קעביד - בכולה שמעתין צ"ל מאי קעביד טפי מאחריני וישלם כל אחד חלקו ואין לומר דליפטר דתניא פרק הפרה לקמן בבא קמא נא. אחד החוקק בור לי' ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים כולם חייבין אע"ג דבלאו איהו הוה מתה מיהו בזה צריך לדקדק וכי בשביל שהשליך איש עץ בתוך אש גדולה יתחייב הא לא דמי אלא לאחד שחופר בור י' ובא אחר והשלימו לי"א:

73 תוספות על בבא קמא פתח ↗

74 בבא מציעא פתח ↗

75 בבא מציעא פתח ↗

76 בבא מציעא פתח ↗

77 בבא מציעא פתח ↗

78 תוספות על בבא קמא פתח ↗

79 תוספות על בבא קמא פתח ↗

80 בבא מציעא פתח ↗

81 בבא מציעא פתח ↗

82 בבא מציעא פתח ↗

83 בבא מציעא פתח ↗

84 בבא מציעא פתח ↗

85 בבא מציעא פתח ↗

86 בבא מציעא פתח ↗

87 בבא מציעא פתח ↗

88 בבא מציעא פתח ↗

89 בבא מציעא פתח ↗

89 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם אוֹ לְנוֹשֵׂא שָׂכָר אוֹ לְשׂוֹכֵר אוֹ לְשׁוֹאֵל נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים וְאִם הִזִּיקָה חַיָּב הַשּׁוֹמֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁלֹּא שְׁמָרוּהָ כְּלָל. אֲבָל אִם שְׁמָרוּהָ שְׁמִירָה מְעֻלָּה כָּרָאוּי וְיָצָאת וְהִזִּיקָה הַשּׁוֹמְרִים פְּטוּרִין וְהַבְּעָלִים חַיָּבִים אֲפִלּוּ הֵמִיתָה אֶת הָאָדָם. שְׁמָרוּהָ שְׁמִירָה פְּחוּתָה אִם שׁוֹמֵר חִנָּם הוּא פָּטוּר וְאִם שׁוֹמֵר שָׂכָר אוֹ שׂוֹכֵר אוֹ שׁוֹאֵל הוּא חַיָּבִין:

90 רש"י על בבא קמא פתח ↗

כלתה ליה שמירתו - דאין עליו להתחזק בשמירתו ודי בכך ולאו פשיעה היא הלכך לגבי בעלים פטור מדמי שור דהא סגי ליה בשמירה פחותה ובעי כפרה:

91 בבא מציעא פתח ↗

92 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

בדלא שוי שיעור זוזי קא מפלגי ובדשמואל פליגי - דאי בדשוי מודה ר' אליעזר דלגוביינא שקליה ובדלא שוי פליגי דלרבי אליעזר לית ליה דשמואל דאמר אבוד אלפא זוזי וסבר דקביל לגוביינא הא לית ליה לרבי אליעזר דכיון דלא שוי לזכרון דברים בעלמא הוא דנקיט ליה ושומר חנם הוא ור' עקיבא אית ליה דשמואל ואמר סבר וקביל בתורת משכון וכל כמה דלא מיהדרי ליה לא לגבי:

93 בבא מציעא פתח ↗

94 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו - פירוש לכך מודה רבי אליעזר משום דהוי שלא בשעת הלואתו וקני משכון ושטר דנקט לאו דוקא אלא לומר דאיירי שלא בשעת הלואתו דכיון שעשה שטר מסתמא לא לקח משכון בשעת הלואה עד אחרי כן אבל רישא דפליגי היינו בשעת הלואה ולמאי דמוקי לה דפליגי בדרבי יצחק היה סבור דרבי יצחק איירי אף בשעת הלואה ורבי אליעזר פליג עליה בהא אבל בסיפא דאיירי שלא בשעת הלואה מודה דקני דעיקר קרא דולך תהיה צדקה איירי שלא בשעת הלואה ועל פ"ה דפי' שלהי שבועת הדיינים שבועות ד' מד. ושם ד"ה מאי דמשום שטר מודה ר' אליעזר בסיפא דכיון דיש שטר לשם משכון קבל ולא לזכרון דברים בעלמא כמו ברישא תימה דאי ברישא לא נקט משכון אלא לזכרון דברים בעלמא משום דליכא שטרא א"כ אמאי לא יהיה משמט אפילו שוה המשכון כנגד מעותיו כדמשמע בהזהב לעיל בבא מציעא מט. דהיכא דלא נקט אלא לזכרון דברים בעלמא דמשמט והתם משמע דאם שוה משכון כנגד מעותיו לכ"ע אינו משמט ועוד אמאי קאמר מתניתין מחוורתא דלא כרבי אליעזר לוקמה בשטר דמודה ר' אליעזר אלא ש"מ דאף ר' אליעזר אינו מודה אלא שלא בשעת הלואה ומיהו יש לתרץ דהלוהו על המשכון משמע בלא שטר ועוד דאי מתני' מיירי בשטר לא הוה פליג ר' יהודה דאמר הלוהו מעות שומר חנם דלא יחלוק ארבי אליעזר ורבי עקיבא ובה"ג דרב יהודאי גאון נמי משמע דסיפא דהלוהו בשטר איירי שלא בשעת הלואה דמוקי הא דאמר רבי יצחק דב"ח קונה משכון היינו דוקא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה לא קני היינו דוקא בשטר דכיון דאיכא שטרא לא סמיך אמשכון אלא אשטרא אבל בלא שטר אפילו בשעת הלואה קני והוי שומר שכר ושלא בשעת הלואה הוי שומר שכר אע"ג דאיכא שטרא דודאי אמשכון סמיך וא"כ סיפא דהלוהו בשטר איירי שלא בשעת הלואה דבשעת הלואה לא איבד מעותיו דאשטר סמיך ומה שר"ל דהיכא דליכא שטר קני אפילו בשעת הלואה לא מטעם דר' יצחק דקרא לא איירי אלא שלא בשעת הלואה אלא קני מדשמואל וסברי דהלכה כשמואל ואין הלכה כרב יוסף:

95 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

ישבע - שלא פשע דשומר חנם הוא עליו דאין אדם נוטל משכונו לגוביינא אלא להיות בטוח במעותיו שלא יוכל לכפור ולעולם שומר חנם הוא עליו שאם אבד. יגבה ממקום אחר:

96 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

נימא בדלא שוי שיעור זוזי ובדשמואל קמיפלגי - פי' בקונט' אבל בדשוי הוי לכ"ע ש"ש ושילהי שבועת הדיינים שבועות דף מג: ושם מד. ד"ה מאי יש ספרים דגרסי ה"ד אי בדשוי שיעור זוזי מ"ט דרבי אליעזר אלא בדלא שוי ובדשמואל קמיפלגי משמע כפ"ה דבשוי מודו כ"ע וקשה דא"כ אמאי קאמר מתניתין דלא כר' אליעזר לוקמה בדשוי שיעור זוזי ותיתי ככ"ע וכ"ת הא דקאמר דמתניתין דלא כרבי אליעזר היינו לפי המסקנא דפליגי בדשוי שיעור זוזי וכדרב יוסף דהא לרבה דהלכתא כוותיה פליגי לפי המסקנא בדשמואל כדפי' בפ"ב לעיל בבא מציעא דף כט. ושם ד"ה והוי ומיהו יש לומר דלא מצי לאוקמי מתני' בדשוי וככ"ע דאין סברא שיחלוק רבי יהודה על רבי אליעזר ור' עקיבא אלא ודאי מתני' בדלא שוי איירי אבל קשה כיון דבשוי שיעור זוזי לכולי עלמא אבדו מעותיו אם כן בדלא שוי מה שכנגד המשכון נמי אבדו לכ"ע ואם כן אמאי ישבע לרבי אליעזר שאבד המשכון בלא פשיעה מה מרויח מאותה שבועה והלא המעות שכנגד המשכון אבד אפי' לא פשע והיתרים על המשכון יטול אפי' פשע במשכון כיון דלית ליה לדשמואל וכ"ת כמו שפירש בקונטרס דהיכא דלא. נקט שיעור זוזי אפילו כנגד המשכון לא יפסיד לר' אליעזר משום דלא נקטיה אלא לזכרון דברים בעלמא זה אין נראה דאי בדשוי אבדו מעותיו אף על גב דלית ליה לדשמואל אם כן ע"כ לא אבדו אלא מטעמיה דרב יוסף דמשום מצוה הוי ש"ש ומהאי טעמא נמי יפסיד מה שכנגד המשכון בדלא שוי דהא כ"ש שעשה מצוה שהלוהו על המשכון מועט ועוד דלפי גירסת הספרים היה משמע כרב יוסף וקי"ל כרבה כדפרישי' בפ' אלו מציאות שם ומיהו יש לומר דבדשוי הוי לכ"ע שומר שכר ולא מטעמי' דרב יוסף אלא מטעמיה דשמואל דחשיב כאילו פירש אבד המשכון אבדו מעותיך וכי לא שוי שיעור זוזי בשעת הלואה לא נקיט ליה אלא לזכרון דברים בעלמא ואפילו כנגד המשכון לא חשיב כאילו פירש אליבא דרבי אליעזר מ"מ דוחק הוא ונראה לפרש לימא בדלא שוי ובדשמואל קמיפלגי פי' אף בדלא שוי ובדשמואל קמיפלגי ולא בדר' יצחק ורב יוסף דבטעמייהו לא מצי פליגי אלא בדשוי ועוד דלפי האמת לא פליגי בדרבי יצחק כדמסיק ולא בדרב יוסף דקי"ל כרבה ופליגי בדשמואל בין בדשוי ובין בדלא שוי דר' אליעזר לית ליה דשמואל ולהכי לא איבד אף מה שכנגד המשכון דמאיזה טעם יפסיד כיון דלית ליה לדשמואל ורבי עקיבא אית ליה דשמואל ואבדו מעותיו אפילו היתירים על המשכון והא דקתני מתניתין שומר שכר לאו דוקא דהא האי לישנא לא שייך אמעות יתירים על המשכון אלא כלומר כדין ש"ש דמפסיד הכל בגניבה ואבידה ולא באונסין א"נ מתניתין איירי בדשוי דסתם משכון שוה כנגד כל החוב ולכך קרי ליה ש"ש:

97 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

98 בבא מציעא פתח ↗

99 בבא מציעא פתח ↗

100 בבא מציעא פתח ↗

101 בבא מציעא פתח ↗

102 רש"י פתח ↗

103 בבא מציעא פתח ↗

104 בבא מציעא פתח ↗

1 תוס' ד"ה הא.

2 וז"ל וי"ל דלא מהני תפיס ליה אאגריה אלא דוקא בעוד שמשתכר באומנותו דתרתי בעינן שמשתכר ותפיס ליה אאגריה עכ"ל. ובביאור דבריהם נראה דר"ל דבתפיס ליה בשעת האומנות הריהו מרוויח, והרווחת ממון מהווה התשלומין לשמירה. ואילו לאחר שנגמרה האומנות התפיסה אינה אלא מניעת הפסד כמו מלוה התופס משכון שאין תפיסתו נחשבת לשכר שמירה. ותוס' אזיל לשיטתו למש"כ לעיל בד"ה דקא.

3 ברם עיין ברש"י ד"ה אבל שכתב וז"ל דכל כמה דלא גלי דעתיה ולית לן למימר דתפיס ליה אאגריה כלתה שמירת שכר פעולה מדגמריה ואודעיה עכ"ל. ומשמע דפליג אתוס' ודבריו מחוסרים ביאור.

4 ויתכן דר"ל דבשעת האומנות הא דתפיס ליה אאגריה מהווה זכות ממון בעצם החפצא המשווהו לש"ש. משא"כ כשהאומנות נגמרה דאז פקעה זכות הממון בעצם החפצא לתופסו אאגריה, אלא דבהיכי תמצי בעלמא החפצא הוא בתפיסתו, ורק זכות ממון בלבד נחשבת לתשלומי שומר שכר, ולא תפיסה בהיכי תימצי בעלמא. ולפי"ז צ"ע למה כשאמר האומן הבא מעות וטול את שלך הריהו ש"ש, דהרי נגמרה האומנות, וזה קשה לכל הפירושים - בין לרש"י ובין לתוס'.

5 ונל"ב עפי"מ שכתב ברמב"ם פ"י מהל' שכירות הל"ג וז"ל אבל אם אמר האומן הבא מעות וטול שלך עדיין הוא נושא שכר כשהיה עכ"ל. הרמב"ם ביאר דבאומרו הבא מעות וטול את שלך אינו נעשה ש"ש מחדש מחמת התפיסה דעכשיו, אלא שעדיין הוי ש"ש כמו שהיה מעיקרא בשעת האומנות כשתפס ליה אאגריה. ונראה שזוהי זכות האומן להחזיק בזכות התפיסה שהיתה לו בחפצא מעיקרא גם לאחר שנגמרה האומנות, דהתפיסה נחשבת אז כתשלומי שמירה והריהו ש"ש כדמעיקרא. ונראה דרש"י ותוס' מסכימים בזה עם הרמב"ם.

6 ונראה דכל זה בנוגע לזכות תפיסת החפצא אאגריה דיכול להחזיק בה גם לאחר שנגמרה מלאכת האומנות. אך בנוגע למקצת הקנין שיש לו בחפצא אליבא דשיטת הראב"ד פשיטא שקנין זה נגמר וכלתה בגמר מלאכתו, כמו שקנין השואל להשתמש בחפצא להנאתו כלתה בסוף ימי שאלתו.

7 גמ' הואיל ונהנה מהנה. לכאורה צ"ע למה שואל אחרי דנגמרו ימי שאלתו עדיין הוי ש"ש משום שנהנה, ואילו אומן אחרי דגמר מלאכתו הוי רק ש"ח, ולא אמרי' הואיל ונהנה מהנה. ונראה שאין זו קושיה כי שואל נהנה ממתנת חנם וזוהי מחייבתו לשמור שמירה מעולה כש"ש אפילו אחרי דנגמרו ימי שאלתו. משא"כ באומן דנהנה מזה דקבל את שכרו בעד מלאכתו ובעד שמירתו וכשגמר את מלאכתו דעליה קבל את שכרו נגמרת גם חובת שמירה כש"ש והוי עכשיו רק ש"ח.

8 גמ'. הלוקח כלים מבית האומן.

9 א. עיין בתוס' בב"ב דף פז: ד"ה הלוקח דמביא מחלוקת בראשונים האם חייב בהליכתו באונסין מדין שואל או מדין לוקח. ורש"י בסוגיין בד"ה ונאנסו פירש דחייב מדין לוקח. וצ"ע על פרש"י דהא לקח את הכלי בתנאי שישגרו לבית חמיו, ואם נאנס בהליכתו לא קיים את התנאי, ולפיכך כל המכירה בטלה מעיקרא, וא"כ צ"ע למה חייב באונסין כלוקח.

10 ונראה לתרץ על פי מה שמבואר בהלכות תנאים, דחלין שני אופני תנאי: א תנאי בלשון "אם"; ב תנאי ד"ע"מ". ונראה דבתנאי בלשון "אם" החלות חלה לאחר זמן בשעת קיום התנאי. ולמשל במגרש את אשתו בתנאי "אם תתני לי ר' זוז" ונתנה לו ר' זוז הריהי מגורשת בשעת מתן המעות וקיום התנאי לאחר זמן, ומשו"ה צריכא שהגט יהיה קיים בשעת מתן מעות וקיום התנאי דהיא שעת חלות הגירושין עיין ברמב"ם פ"ט מהל' גירושין הל"ב והל"ז. ואילו אם התנה תנאי ד"ע"מ" החלות חלה מיד אלא שהחלות הוי תלוי בתנאי דלאחר הזמן - דהיינו שאם נתקיים התנאי לאחר זמן אזי החלות חלה למפרע. ולפיכך אם גירשה ב"ע"מ שתתני לי ר' זוז" ונתנתם לו לאחר זמן הריהי מגורשת למפרע משעת נתינת הגט, ואין הגט צריכא להיות קיים בשעת קיום התנאי עיין ברמב"ם פ"ח מהל' גירושין הל"א.

11 ולפי"ז מסתבר לומר דרש"י סובר שהתנו את התנאי דהמכירה בתנאי ד"ע"מ", ואם הכלי נאנס בהליכתו אזי א"א לקיים את התנאי או לבטלו, ולכן המעשה וחלות המכירה חלין אף בלי קיום התנאי, דעיקר הדין בתנאי ד"ע"מ" הוא שהמעשה והחלות חלין מיד בתורת ודאי, אלא שאם יהיה ביטול התנאי לבסוף אזי בטול התנאי מבטל את המעשה ואת החלות למפרע. ובמקום דא"א לבטל את התנאי המעשה וחלות קיימים, ומשו"ה חלה המכירה וחייב הלוקח באונסין, והוא חידוש עצום.

12 ועיין ברמב"ם פ"ח מהל' גירושין הל"א שכ' וז"ל שאם אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו או מהיום על תנאי כך וכך, או שאמר לה הרי את מגורשת ע"מ כך וכך כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת משעת נתינת הגט לידה כו' ויש לה להנשא לכתחלה אע"פ שעדיין לא נתקיים התנאי, ואין חוששין שמא לא יתקיים הואיל והיה התנאי במעכשיו או בעל מנת עכ"ל. ועיין שם במגיד משנה שהביא מראשונים שחולקים על פסק זה דברמב"ם. ברם מהרמב"ם מוכח דקסבר דבגירשה בתנאי ד"ע"מ" הריהי מגורשת בוודאות מיד, אלא שביטול התנאי לאחר זמן מבטל את הגט למפרע, ומשו"ה לכתחילא מותר לה להנשא מיד עם נתינת הגט כל זמן שלא נתבטל התנאי. ואינה צריכא לחכות עד קיום התנאי כדי להנשא כי כבר היא מגורשת בוודאות אף בלי קיום התנאי משעת נתינת הגט, כל זמן דלא נתבטל התנאי.

13 וע"ע ברמב"ם פ"ח מהל' גירושין הלכ"ב דפסק וז"ל אמר לה הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ולא קבע זמן ומת קודם שתתן אינה יכולה ליתן ליורשיו שלא התנה עליה אלא שתתן לו, ולא בטל הגט שהרי לא קבע זמן, לפיכך אע"פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו לא תנשא לזר עד שתחלוץ עכ"ל. והנה במקרה זה א"א שיהיה קיום התנאי או בטול התנאי, והרמב"ם פסק שצריכא חליצה. ולא פסק שהגט בטל משום שא"א לקיים את התנאי, ומוכח מכאן דהרמב"ם סובר שיש חלות גירושין בתנאי ד"ע"מ" אף בלי קיום התנאי. ועיי"ש בכסף משנה שכתב בשם הטור וז"ל ואם לא נתנה לו בחייו שוב לא תוכל לקיים התנאי אפילו אם תתן ליורשיו דע"מ שתתן לי משמע לי ולא ליורשי וכיון דלא תוכל לקיים התנאי בטלו הגירושין וחולצת או מתיבמת, והרמב"ם כתב וחולצת ולא מתיבמת ולא נהירא עכ"ל. ונראה דאליבא דהטור אף תנאי ד"ע"מ" זקוק לקיום התנאי כדי שהמעשה והחלות יחולו, ולכן במקרה דידן דא"א בקיום התנאי ממילא חל בטול התנאי והמעשה וחלות לגמרי בטלין למפרע. ואילו הרמב"ם סובר דאע"פ דליכא קיום התנאי מ"מ ליכא גם בטול התנאי, ומשו"ה המעשה וחלות קיימין. ומשמע מלשונו שהחיוב לחלוץ חומרא בעלמא הוא ודין דלכתחילא בעי חליצה קודם שתנשא, אך מעיקרא דדינה הריהי מגורשת בוודאות, וא"כ מבואר דהרמב"ם סובר כשיטת רש"י בסוגיין, וע"ע שם במגיד משנה ובכסף משנה.

14 ב. ועוד נראה דיש נפ"מ בין רש"י לתוס', דאליבא דרש"י דחייב בתורת לוקח א"כ י"ל דאם נאנס בהליכה חייב אף כשבעליו עמו, ואילו אליבא דתוס' בב"ב המחייבו בתורת שואל י"ל שאם בעליו עמו הריהו פטור.

15 אך עלינו לבאר אליבא דרש"י, דאם הוא חייב בתורת לוקח, מהו הקשר בין דין זה לדין דאמימר. ונראה דלרש"י הוי לוקח רק בהליכה, אך בחזרה, שנתבטל התנאי שלא קיבלו את הסבלנות, המכירה בטלה למפרע, ולמפרע הו"ל שואל שהרי נהנה מהליכתו, ומ"מ בחזרה הו"ל ש"ש, והרי זה ממש דינא דאמימר בדין שואל שגמרו ימי שאלתו דאז הו"ל ש"ש.

16 ועיין ברשב"ם בב"ב דלכאורה יש סתירה בדבריו, שהרי כתב דף פז: בד"ה חייב ז"ל דסמכא דעתיה לקנותה אחרי שפסק דמיו ואפילו אם חוזר בו ואומר אינו חושש בכלי זה לקנותו ונאנס בידו קודם שהחזירו לבעליו חייב דמדאגביה ע"מ לבדקו ולקנותו אחרי כן הוא דאיחייב ליה באחריותו כו' עכ"ל. ומכאן משמע דחייב מדין אחריות דשואל. ומאידך להלן דף פח. וה"מ כ' וז"ל הרי הוא בנטילה זו כמו לוקח גמור, א"נ כמו שואל שכל הנאה שלו בו עכ"ל. וכאן הרשב"ם מסופק האם חייב מדין לוקח או מדין שואל, וצ"ע.

17 ואולי יתכן ליישב את דברי הרשב"ם דס"ל דהוי מקצת שואל ומקצת לוקח. די"ל דבשואל דעלמא ליכא קנין בגוף הדבר אלא שמחמת הנאת התשמיש שיש לו בחפצא הריהו חייב באחריות מדין שואל. אך כאן, יש לגברא זכות ואפשרות לקנות את גוף החפצא בדמים, ומשו"ה קונה הוא מקצת קנין בגוף החפצא - דהיינו זכות קנייה בחפצא לקנותו בדמים קצובים אם הוא רוצה. וזכות קנין זו שיש לו בו מהווה מקצת קנין של הגוף, והוי נמי שואל על הגוף לענין הזכות שיש לו בו לקנותו מאחר שנהנה מאותו זכות קנין. ומתחייב משו"ה באחריות החפצא כמקצת שואל ומקצת לוקח. ולפי"ז יל"ע האם הוא פטור מלשלם כשבעליו עמו כשואל או שחייב כלוקח.

18 וע"ע בר"ן בנדרים דף לא. ד"ה אמר שמואל שכתב וז"ל סמכא דעתיה דלוקח שאם רצה ללקחן הרשות בידו וכיון שכן חייב באונסין דבמקח כל הנאה ללוקח היא ולא למוכר והו"ל כשמואל עכ"ל, ולפי גירסא זו כנראה הרי הוא חייב כלוקח. אך עיין בגליון הש"ס שהביא גרסא אחרת "והו"ל כשואל", ולפי"ז חייב כשואל. ברם יתכן לפי הגירסא "כשמואל" שהר"ן סובר כרשב"ם דהו"ל גם לוקח וגם שואל, ודו"ק בלשונו.

19 ועיין ברמב"ם פ"ד מהל' מכירה הלי"ד וז"ל הנוטל כלים מן האומן ע"מ לבקרן אם יהיו דמיו קצובין ונאנס בידו חייב בדמיו, הואיל ודמיו קצובין מעת שהגביהו נעשה ברשותו, והוא שיגביהנו כדי לקנות את כולו ויהיה אותו חפץ הנמכר חביב על הלוקח עכ"ל. כאן הרמב"ם פסק דחייב מדין לוקח ומיירי בלקח בתנאי ד"ע"מ" ומיירי דוקא בדמים קצובין ובזבינא חריפתא. ומאידך בפ"ב מהל' שלוחין הל"ח פסק וז"ל הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ואמר לו אם מקבלין אותן ממני אני אתן לך את דמיהם ואם לאו אתן שכר מועט ונאנסו בהליכה הרי זה חייב לשלם ואם נאנסו בחזרה פטור כו' עכ"ל. כאן מחייב הרמב"ם מדין שואל ואינו מצריך שדמיו יהיו קצובין וזבינא חריפתא. וע"ע בשיטה מקובצת בשם הריטב"א ד"ה תניא כוותיה דאמימר וכו'.

20 רש"י ד"ה השאילני ואשאיל לך.

21 ז"ל אין זה שואל להתחייב באונסין שאין כל הנאה שלו שאף הוא משאילו עכ"ל. צע"ק למה לא כ' רש"י דהוי שוכר. ונראה דאין כאן שכירות דהא לא התחייב השואל לשלם תשלומי ממון בעד התשמישין שקבל השואל את התשמישים בתורת שואל בלי תשלומין. אלא שהשואל התחייב בשעת השאלה להשאיל חפצא דידיה למשאיל. ומאחר דליכא חלות תשלומין ופרעון בעד התשמישין שקבל ליכא כאן חלות דין שכירות אלא רק חלות דין שאלה בלבד אך בלי כל ההנאה שלו וכדכתב רש"י שמפני כך פטור מאונסין וחייב בגניבה ואבידה מכיון דאין כל ההנאה שלו.

22 ובזה לכאורה מתורץ עוד קושיא, דהא לעיל דף פ: מובא בגמרא דר"מ ור"י פליגי בדין שוכר האם כש"ח או כש"ש הוי, וכאן בהשאילני ואשאיל לך ש"ש הוא. וי"ל דליכא כאן חלות שכירות אלא חלות שאלה אך בלי כל ההנאה שלו, ולפיכך לכ"ע הוי ש"ש ולא ש"ח.

23 ומכאן ראייה לשיטת רש"י והראב"ד הנ"ל דף פ: דיש מקרים שהנאה חלקית - בלי כל ההנאה שלו - מחייבת כש"ש, עיי"ש בשיעורים.

24 גמ'. פשיעה בבעלים. עיין בשיעורים לקמן לתחילת פרק השואל דף צד. דהארכנו בדין פשיעה בבעלים וביסוד הדין דבעליו עמו.

25 בענין בבעלים מחמת שאלה

26 א. יסוד שיטת רש"י ששאלה אינה בעליו עמו

27 עיין ברש"י דף פא. ד"ה שמירה בבעלים היא שכתב וז"ל אשמור לי ואשמור לך קאי ששניהם זה במלאכתו של זה, אבל השאילני כליך ואני אשאיל לך כלי, שמור לי ואשאילך, או השאילני ואשמור לך, אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר עכ"ל. ומבואר דלפי שיטת רש"י שאלה אינה חלות דין בעלים עמו במלאכתו.

28 והנה אף בציור של השאילני ואשאילך קובע רש"י דליכא חלות בבעלים, דלא אמרי' שכל אחד מהשואלים הריהו שומר בעד השואל השני המשאילו וששניהם הויים בבעלים. ולכאורה משמע מזה דשואל חייב באחריות לא רק מדין שמירה, אלא גם מדין קנין שלו, כלומר שקנין השאלה שקנה בשאלתו מחייבו באחריות. שרק שומר דעלמא המחוייב באחריות הפקדון מדין שמירה בלבד הוי בבעלים עם המפקיד, כי השומר עובד בשביל המפקיד כפועל, ומשו"ה הו"ל בבעלים עמו. משא"כ שואל המחוייב באחריות השאלה בתורת קנין בשלו, לפיכך אינו בבעלים עם המשאיל.

29 ונראה לומר דשואל דומה בכך לגנב, דהא בציור של גנב דהוי נמי שומר פקדון של הנגנב פשיטא דלא אמרי' דהגנב הוי בבעלים עם הנגנב מחמת חיוב האחריות שחל עליו, דהא חיוב האחריות דהגניבה חל על הגנב מחמת קנין הגניבה שקנה בגניבתו, ולא חל עליו מחמת שעובד עבור המפקיד הנגנב. וה"ה בשואל המחוייב באחריות מדין קנין בשלו, דלא הוי פועל של המשאיל ולפיכך השאלה אינה מחילה ביניהם חלות דין בבעלים.

30 ב. יסוד חיוב שואל שמירה או קנין

31 והנה יש לדון ביסוד החיוב דשואל - האם הוא חל מחמת חלות דין שמירה או מחמת חלות קנין, ועיין בסוגיית הגמרא בב"ק דף יא. שדנה האם שמין לשואל או לא, דקיי"ל דאין שמין לגנב הואיל וקונה את הגניבה בשינוי, ופליגי שם האם שואל קונה בשינוי ואין שמין לו, או דאינו קונה בשינוי ושמין לו את הנבילה ומחזירתה למשאיל. ועיי"ש בתוס' ד"ה אין שמין שביארו וז"ל וה"ט דמ"ד אף לשואל כיון דחייב באונסין נמצא שקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן עכ"ל. כלומר דלמ"ד אין שמין קנין השאלה מחייב את השבת החפץ השאול לבעליו, ולמ"ד שינוי קונה השינוי מפקיע את קיום השבת החפצא וממילא השואל קונה את החפץ שנשתנה.

32 אמנם ע"פ שיטת התוס' יוצא שלמ"ד שמין לשואל אין השואל חייב משום קנין שאלה שבחפצא אלא מטעם אחריות - בדומה לשומרים אחרים כי אין לשואל קנינים בחפצא ולפיכך אינו קונה בשינוי. ואין השואל דומה לגנב וגזלן שיש להם קנינים בחפצא. ואילו שואל אין לו קנין בגוף החפצא אלא רק זכות השתמשות וקנין פירות בעלמא. אך עיין בגמ' כתובות לד: דיש מחלוקת האם שואל חייב משעת משיכה או משעת אונסין, ומסתבר לומר שחלוקין גם שם בזה - שאם שואל חייב מדין קנין אזי י"ל דשעת המשיכה מחייבת. מאידך אם השואל חייב מדין אחריות כמו שומרים אחרים א"כ י"ל דחייב הוא משעת אונסין כמו שאר שומרים. ולפלא שהתוס' לא תלו את שתי השאלות זו בזו, וצ"ע.

33 ועיין בתוס' שבועות דף מב: ד"ה ואין בהן וכו' שקבעו ששואל קרקע פטור מאונסין לפי שאין דיני שמירה חלים בקרקע. והנה אם נאמר ששואל חייב מדין קנין קשה שהרי אף קרקע שאולה לכאורה קנויה לשואל ולמה כ' התוס' שפטור. וביאר הגר"מ זצ"ל דאפילו אם נימא דשואל בעלמא חייב מדין קנין מ"מ גם החיוב הזה תלוי בחלות דין שומרים, והואיל וליכא חלות דין שמירה בקרקע אף חיוב השואל מדין קנין אינו חל. ולכאורה יש להביא סמוכין לכך מדין בעליו עמו, דגם השואל פטור כשבעליו עמו. וחזינן דכשחסרה חלות שמירה ליכא נמי חלות דין קנין, ולכן השואל בבעלים פטור, וה"ה בקרקע. והגר"מ זצ"ל אמר דעפי"ז יש ליישב נמי קושיא אחרת. הרי מצינו בב"מ דף מג: מ"ד שהשואל שלא מדעת הוי שואל, למרות שלא קיבל עליו אחריות דשומר. ולכאורה מוכח דשואל חייב מדין קנין שאינו כלול בפרשת השומרים. וא"כ קשה למה לא יחול דין שאלה בקרקע מדין קנין. והשיב הגר"מ זצ"ל שבנוסף לדין ששואל קונה חל גם דין ששואל הוי שומר. ובכן כשם שהטילה התורה שמירה על המוצא אבידה בלי שיקבל על עצמו אחריות כן הטילה התורה דין שמירה על השואל שלא מדעת וחייב מדין שמירה. מאידך בקרקע לא חלה דין שמירה כלל, ולפיכך אין בקרקע דין שואל - לא מדין שומר ולא מדין קנין.

34 אלא דצ"ע במש"כ דהא קיי"ל דשמין לשואל ב"ק דף יא., ולכאורה יוצא מזה דשואל חייב בתורת שמירה דהו"ל פועל דעלמא של המשאיל, וקשה א"כ אליבא דרש"י למה לא חל בשואל דין בבעלים. וי"ל לרש"י דשואל משלם בתורת קנין בשלו, אלא דמ"מ אפשר לו לשלם עם הנבלה, משא"כ בגנב ובגזלן דאסור להם לשלם לבעלים עם הנבלה שמתה מדכתיב "חיים שנים ישלם", משא"כ בשואל דליתא בו גזיה"כ הזו ומשו"ה יכול הוא לשלם אף עם הנבלה ועם שברי הכלים, שלא כגנב וגזלן.

35 והנה בגמ' בכתובות לד: פליגי האם שואל משלם משעת משיכה או משעת אונסין. ובראשונים דנו להלכה האם שואל משלם משעת משיכה או משעת אונסין. ולכאורה אם שואל משלם משעת משיכה אזי י"ל דהוא חייב בתורת קנין. ומאידך אם משלם משעת אונסין הריהו חייב בתורת שמירה. וקשה לרש"י דס"ל דעיקר חיוב השואל הוא לשלם בתורת קנין, דא"כ היאך שייך לומר דמשלם משעת אונסין.

36 ונראה לבאר עפי"מ שהבאנו בשם הגר"מ זצ"ל דשואל חייב לשלם משני דינים - גם מדין שומר וגם מדין קנין. ולכן י"ל דחייב לשלם משעת אונסין מדין חיוב שומר, אלא דחייב אז לשלם גם בתורת קנין, דהיינו מאחר שחל עליו חיוב שומר בשעת אונסין חל עליו נמי חיוב לשלם בתורת קנין. ולכן דוקא החלק שנאבד, דחייב עליו בתורת שמירה, הוי שלו וקונהו. אבל מה שקיים, דהיינו הנבילה, לא נעשה לשלו. ולכן שמין לשואל ומשלם רק את הפחת, אך לא את הנבילה, כי קנה רק את מה שנאבד ולא את הנבילה.

37 ולפי"ז נל"ב מש"כ רש"י דשאלה אינה בבעלים, דמכיון דחל על השואל חיוב לשלם בתורת קנין אין החיוב לשלם בתורת שומר משווהו לבבעלים, כי החיוב לשלם בתורת קנין מונע חלות בבעלים דאין השואל דומה לפועל בעלמא, דהרי השאלה קנויה לו בקנין כשלו דע"ז הוא משלם.

38 ומאידך הדין הוא דאם המשאיל הוי בבעלים עם השואל אזי השואל פטור מלשלם. ולכאורה צ"ע, דאם השואל משלם בעד הקנין שקנה בשאלתו היאך יחול דין בבעלים לפוטרו מחיובו. ונראה לתרץ על פי דברי הגר"מ זצ"ל דמקודם חל חיוב השואל בתורת שומר, ואח"כ חל החיוב בתורת קנין. ולכן אם המשאיל הוי בבעלים עם השואל דחל פטור בתורת שומר, אזי לא חל עליו את החיוב בתורת קנין. דרק שואל המתחייב בתורת שומר מתחייב נמי בתורת קנין. ואילו שואל דהבעלים עמו שהוא פטור מלשלם בתורת שומר פטור נמי מלשלם בתורת קנין. דחיוב הקנין אינו חל אלא אם התחייב מקודם בתורת שומר. והראיה לזה משואל קרקע שפטור מלשלם. וצ"ע למה אינו משלם בתורת קנין, אלא צ"ל דמכיון דאין שמירה חלה בקרקע ולא חל חיוב השואל בתורת שומר, גם לא חל עליו החיוב לשלם בתורת קנין.

39 ג. דין בבעלים בהשאילני ואשאיל לך

40 אמנם עוד צ"ע דהא בהשאילני ואשאילך איתא בגמרא דנעשו שומרי שכר זה לזה, ואינם חייבים באונסים כשואלים, וא"כ לכאורה ליכא בזה חלות דין חיוב לשלם בתורת קנין כלל אלא לשלם בתורת שומר, ולמה א"כ ליכא כאן חלות דין בבעלים כמו דחל בשמור לי ואשמור לך.

41 ברם עיין שם ברש"י ד"ה השאילני ואשאיל לך שכתב וז"ל אין זה שואל להתחייב באונסין שאין כל הנאה שלו שאף הוא משאילו עכ"ל. ולפי"ז י"ל דלא פקע חלות דין וחיוב קנין ממנו אלא מכיון דאין כל ההנאה שלו מוגבל חיוב השואל לגניבה ואבידה דלא חל החיוב לאונסים, וחל דין קנין השאילה לענין לשלם רק על גניבה ואבידה, דאזי משלם אף בתורת קנין, ומשו"ה אינו דומה לפועל בעלמא, ולא חל בו חלות דין בבעלים.

42 א"נ י"ל דאה"נ דלא חל כאן דין קנין מדהויין ש"ש ולא שואלים, אלא דעכ"ז לא חל עליהם דין בבעלים, דשניהם אינם שומרים של החפצא לשומרו רק בעד חבירו, אלא מכיון דמשתמשים כל א' בחפצא להנאתן לפיכך לא שייך לקרותם משועבדים לעבוד עבור הבעלים ושיחול בם דין בבעלים כי השואלים שומרים כל א' מהם את החפצא בעד עצמו ותשמישו, וא"כ שמירתו לא מצטרפת לבעל הבהמה בלבדו להקרא פועלו והשומר שלו לענין שיחול חלות דין בעלים עמו.

43 ד. בשיטת הרמב"ם ששאלה מהווה בבעלים שלא כרש"י

44 כתב הרמב"ם פ"י מהל' שכירות הל"ב ז"ל כל האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך הרי זה שמירה בבעלים. אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר, השאילני היום ואני אשאילך למחר, שמור לי היום ואשאילך למחר, השאילני היום ואשמור לך למחר כולן נעשו שומרי שכר זה לזה עכ"ל. ומדוייק ברמב"ם דחולק על רש"י וסובר דהשאילני ואני אשאילך היום הוי בבעלים כמו בשמור לי ואשמור לך. ועלינו לבאר במה פליגי.

45 ונראה שניתן לבאר את מחלוקתם בכמה אנפי: א י"ל דמכיון דנעשו שומרי שכר זה לזה הו"ל ממש כשמור לי ואשמור לך דהויים בבעלים. והרמב"ם לא ס"ל כמו שביארנו לעיל בשיטת רש"י דאע"פ דשניהם ש"ש אין ביניהם חלות דין בבעלים. ב א"נ י"ל דהרמב"ם סובר דשואל אינו חייב לשלם בתורת קנין אלא רק בתורת שמירה בלבד, ומשו"ה כל שואל הוי הפועל של המשאיל וחל ביניהם דין בבעלים.

46 אולם עוד נראה לומר דרש"י והרמב"ם איירי בשני אופנים שונים, דרש"י מיירי כשכבר נעשו שואלים, וסובר דליכא בכך חלות דין בעלים, כי שואל דעלמא אינו הפועל של המשאיל לשמור את פקדונו, אלא הוא עצמו הוי הבעלים של השאלה, ומשלם בתורת קנין ולא בתורת שמירה. ומשו"ה ליכא בזה חלות דין בבעלים. וי"ל דהרמב"ם נמי היה מסכים בציור זה לשיטת רש"י. אלא שהרמב"ם מיירי בציור אחר, דהיינו שהתחייבו להשאיל זה לזה, והתחייבות להשאיל שפיר הוי בבעלים.

47 ונראה דאף הרמב"ם מודה דהתחייבות ממון בעלמא אינה מחילה דין בבעלים, דאין להתחייבות ממון דמיון כלל לפועל ולחיובי מלאכה דפועל. ברם כשמתחייב אחד להשאיל חפץ לשני הרי התחייב על חפצא כדי להקנותו לשני, והתחייבות על הקנאת חפצא דומה לשעבוד הפועל לעבוד ומחילה חלות דין בבעלים. והוא משום דהמתחייב על חפצא להשאילו צריך להשתדל דהחפצא דשאלה יגיע לידי השואל, ודומה איפוא לפועל העובד בשביל בעליו, ומשו"ה חל דין בבעלים.

48 ועיין בשעורים לקמן לריש פ' השואל שנתבאר דלשיטת הרמב"ם עיקר דין בבעלים חל בצירוף בין דעת ההתחייבות של המשאיל לעבוד ובין דעת השואל להתחייב על השאלה. ולכן שפיר ס"ל שמצטרפת דעת השואל להתחייב על חפצא בעין עם הדעת להתחייב להשאיל. משא"כ אם ליכא דין צירוף אזי מסתבר דלהתחייב להשאיל חפצא אינו בבעלים דאינה דומה להתחייבות דפועל, ודו"ק.

49 ויעויין ברמב"ם פכ"ב מהל' מסירה הלט"ו - י"ז ובהל' ערכין פ"ו הל' ל"א - ל"ג דיש לדייק ממנו דהרמב"ם סובר דליכא התחייבות על חפצא בהדיוט אלא רק בהקדש בלבד. וכך נקט באמת הגר"ח זצ"ל. אך נראה דאין זה מוכרח, דלכאורה רק מוכח מדבריו דסובר דלהדיוט א"א להתחייב על חפצא דעוד לא בא לעולם, משא"כ בהקדש. ואילו על חפצא דכבר ישנו בעולם ושברשותו י"ל דהבעלים יכולים להתחייב בהתחייבות כדי להקנותו לשני, והתחייבות זו להקנות חפצא חל גם בהדיוט. וזהו יסוד ההתחייבות דאני אשאילך דברמב"ם דחלה חלות התחייבות להקנות את החפצא דשאילה לשואל השני, והתחייבות להקנות חפצא משווה בבעלים.

50 ע"כ ענין בבעלים מחמת שאלה

51 גמ'. אמר אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן.

52 עיין ברמב"ם פ"ד מהל' שכירות הל"ג ז"ל מעשה באחד שהשכיר חמור לחבירו ואמר לו לא תלך בו בדרך נהר פקוד שהמים מצויין שם אלא בדרך נרש שאין בה מים הלך בדרך נהר פקוד ומת החמור ולא היו שם עדים שמעידים באי זה דרך הלך אלא הוא מעצמו אמר בנהר פקוד הלכתי ולא היו שם מים ומחמת עצמו מת ואמרו חכמים הואיל ויש עדים שהמים בנהר פקוד מצויין חייב לשלם שהרי שינה על דעת הבעלים ואין אומרים מה לי לשקר במקום עדים עכ"ל. ומבואר ברמב"ם שלא העידו העדים שהיו שם מים, אלא העידו שהמים מצויין שם, כלומר שקבעו רובא דליתא קמן ואומדנא דמסתמא היו שם מים בשעה שהלך שם. ואביי קבע דלא אמרינן מיגו כנגד רובא דליתא קמן כי האומדנא מכריע כנגד המיגו.

53 ולכאורה צ"ע דהא קיי"ל דאין הולכים בממון אחר הרוב כדי להוציא ממון מידי המוחזק, ולמה כאן מועיל הרוב להוציא ממון מהשוכר. ונראה דמשו"ה דייק הרמב"ם בלשונו והוסיף "שהרי שינה על דעת הבעלים", כלומר דשאני כאן דמחמת ששינה מדעת הבעלים הולכים בתר הרוב לחייבו ממון ואע"פ שבדרך כלל לא מחייבים ממון עפ"י רוב. וי"ל דזהו דין מיוחד דחל בדיני שוכרים.

54 ועוד י"ל דדין הוא דחל בחיובי השומרים דהא נשבעים שומרים אף על טענת ספק ואע"פ ששאר הנשבעים זקוקים לטענת ודאי כדי לחייבם לישבע. דהיינו דכמו שמצינו שהתורה החמירה על שומר לישבע על טענת ספק ושאם אינו נשבע משלם, ה"ה דהחמירה התורה לחייבו לשלם עפ"י דין רוב, ואע"פ שבשאר המקרים לא מחייבים את המוחזק לשלם ממון עפ"י רוב.

55 בענין שעת המחייב של שומר

56 א. בביאור מחלוקת רבי ורבנן

57 עיין בסוגיא וז"ל איבעיא להו הנח סתמא מאי כו', לימא כתנאי אם הכניס ברשות בעל חצר חייב רבי אומר בכולם אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור, ממאי דלמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בחצר דבת נטורי היא וכי קאמר ליה עייל עייל דאינטר לך קאמר ליה, אבל הכא שוקא לאו בר נטורי הוא אנח ותיב נטר לך קאמר ליה, אי נמי עד כאן לא קאמר רבי התם אלא בחצירו דלעיולי רשותא קא בעי למשקל מיניה וכי יהיב ליה רשותא לעיולי תיב ונטר לך קאמר ליה אבל הכא הנח ואנא מנטרנא קאמר ליה, דאי ס"ד הנח ותיב נטר קאמר ליה אי לאותבה רשותא בעי למישקל מיניה עכ"ל. ומבואר דמלכתחילא הגמרא השווה את הדין בהנח סתמא לגבי חלות שמירת פקדון עם המחלוקת שבין רבי והרבנן בכניסת שור הניזק לרשות המזיק בדאמר ליה עייל סתמא. ויפלא דלכאורה הרבנן ורבי פליגי בדבר אחר, דהיינו דלרבנן דין דשור המזיק חל אף ברשות המזיק אלא שאם הניזק נכנס שלא ברשות המזיק פטור, ואילו בנכנס ברשות בעלמא שור המזיק חייב. ומאידך רבי סובר דליכא חלות שם ודין שור המזיק ברשות המזיק, ומשו"ה שור המזיק פטור שם ואפילו כשנכנס שור הניזק לשם ברשות. וקשה דא"כ אין קשר לדין הנח סתמא בדין שומר דעלמא וצ"ע בהשוואת הגמרא.

58 ובהכרח צ"ל דלא פליגי הרבנן ורבי בזה, כי לכ"ע רשות המזיק מופקע מכל חלות שם ודין של שור המזיק, אלא בדא"ל עייל קבל בעל המזיק על עצמו להיות שומר על הגוף דשור הניזק. ולכן כשהשור הניזק הוזק בעל שור המזיק חייב לשלם מדין שומר של שור הניזק שלא שמרו כראוי מנזקין. ולפי"ז י"ל דהשוואת הגמרא היא דכמו שיש לדון בהנח סתמא האם דבור זה מהווה קבלת שמירה או לא, ה"ה דיש לדון בעייל סתמא האם חלה שמירה או לא, דבזה פליגי רבי והרבנן אי שמירה חלה על גופא דהשור הניזק או דלא חלה וה"ה דפליגי בהנח סתמא בקבלת שמירה בעלמא בשוק.

59 ונראה לבאר את הספק בהנח סתמא דהספק הוי האם שמירה חלה בסילוק הבעלים או במסירה לשומר, דבהנח סתמא הבעלים מסתלקים אך ליכא מסירה לשומר, דרק בהנח לפני יש מסירה לשומר.

60 ובזה מבואר את הבחנת הגמרא דבציור דשור הניזק אף בעייל סתמא השור נכנס במציאות לרשות השומר, וא"כ י"ל שאף בעייל סתמא יש חלות מסירה לשומר המחייבתו. משא"כ בהנח סתמא בשוק.

61 ב. דין משיכה בשומרים

62 עיין במס' ב"ק דף עט. וז"ל כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים, עכ"ל. וצ"ב בהשוואת הגמרא בין תקנת משיכה בלקוחות ובין תקנת משיכה בשומרים. ונראה דר"ל שבלקוחות תקנו שאין מעות קונות אלא משיכה דהיינו שמעשה קנין כסף דעלמא אינו מועיל אלא בעינן שיכניס הקונה את הדבר הנקנה לרשותו ע"י משיכה. דה"ה בשומר תיקנו שאין השומר חייב עד שיכניס את הפקדון לרשותו ע"י משיכה.

63 והנה נחלקו הראשונים בביאור הגמ'. יש ראשונים הסוברים ששומר חייב באחריות רק ע"י קנין משיכה עיין ברש"י שם ד"ה תיקנו. מאידך מהרמב"ם משמע שבהנחת הפקדון לפני השומר חייב באחריות בלי משיכה שהרי כתב בפ"ב מהל' שכירות הל"ח וז"ל כדרך שתקנו חכמים משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין. האומר לחבירו שמור לי זה ואמר לו הנח לפני הרי זה ש"ח עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם השווה את דין "הנח לפני" לדין משיכה. ונראה שהרמב"ם סובר שאין תקנת משיכה בשומרים דין של חלות קנין שא"כ היאך יועיל "הנח לפני" בלי מעשה קנין. אלא המחייב של שומר הוא שהפקדון מסור לו לשומרו. ולפיכך מתחייב השומר ב"הנח לפני" שבכך הפקדון מסור לרשותו לשמור, וכמו"כ משיכה מכניסה את הפקדון לרשות השומר ומחייבתו. ויוצא לפי"ז דלפי הרמב"ם תקנת משיכה בשומרים אינה תקנת קנין אלא שכל מסירת פקדון לרשות שומר מחייבת אותו בשמירה, ולכן ס"ל דהשומר חייב בין במשיכה ובין ב"הנח לפני". ונראה דלרש"י קנין משיכה מעכב בחיוב השומר דס"ל דיש לשומר מקצת קנין בגוף הפקדון, והקנין הזה של השומר מחייב אותו. והראייה שיש לשומר קנין כל שהוא בפקדון יוצאת מהדין ששומר חמץ בפסח עובר על בל יראה ובל ימצא פסחים דף ה:, ומשמע שיש לשומר קנין המחייבו באיסור חמץ.

64 ולפי"ז ביאר הגר"מ זצ"ל שניתן לחלק בין שומר לבין בעל קרבן. שהרי איתא בפסחים שם ששומר חמץ בפסח עובר על בל יראה ובל ימצא אפילו למ"ד גורם לממון לאו כממון דמי. ואילו בנוגע לקרבן איתא בירושלמי פרק שני דפסחים הל"ב שדין בל יראה ובל ימצא תלוי בדין גורם לממון. וקשה מ"ש בעל קרבן משומר. וי"ל דאחריות השומר חלה מטעם הקנין שיש לו בגוף הפקדון, ולכן חייב לכ"ע. מאידך אחריות דבעל הקרבן חלה מחמת נדרו ולא מחמת שיש לו קנין בקרבן ולפיכך דין ב"י וב"י בקרבן תלוי בדין גורם לממון.

65 והנה שיטת הרא"ש פ"ח אות ט"ו היא שאחריות השומר חלה בהנח לפני אלא שיכול לחזור בו עד שימשוך. דכתב וז"ל דמשעה שמשך לא מצי למיהדר ביה. אבל להתחייב באונסים אפילו קודם משיכה נמי כו' וסברא גדולה לחלק בין חזרה לחיוב אונסין, דלענין חזרה ברשות הבעלים קיימא כ"ז שלא עסק בה השומר דבר הקונה כו' אבל לענין חיוב אונסין מיד שסלק בעל הבהמה שמירתה מעליה מדעת השומר קמה לה ברשות השומר לשומרה עכ"ל. ונראה דהרא"ש סובר שיש ב' דינים בשומר: א חיוב אחריות שחל על השומר בקבלת התחייבות על עצמו בלי קנין ובעלות בחפצא; ב חלות קנין ובעלות דחל בחפצא ע"י משיכת השומר וכשחל קנין השומר בחפצא של הפקדון אינו יכול לחזור בו.

66 והנה כתבו התוס' לקמן דף צט. ד"ה כך וז"ל ש"ח בלא משיכה חייב בפשיעה כו' דהנח לפני ש"ח וה"ה ש"ש בגניבה ואבידה, ואי אשואל קאי מדאורייתא נמי לא קני אלא במשיכה כו' אלא לענין חזרה קאמר דשוכר ושואל מיד שמשכו הבהמה אין בעלים יכולים עוד לחזור עכ"ל. ומבואר דשיטת התוס' היא שש"ח וש"ש מתחייבים באחריות משעת קבלת השמירה על עצמם, ואילו שואל מתחייב באונסים רק במשיכה. ובפשטות י"ל דס"ל דשואל שאני משומרים דעלמא כי השואל חייב באונסים מחמת קנין השאלה שיש לו בחפצא ולא מחמת התחייבות בעלמא ולפיכך צריך לעשות קנין משיכה כדי להתחייב באונסין.

67 ועיין בנמוקי יוסף לקמן דף נז. בדפי הרי"ף שהביא כמה שיטות אחרות:

68 א וז"ל ואיכא מ"ד דכי מהניא משיכה בשומרים דוקא בשואל ובשוכר שכיון שהם משתמשין בגופו של כלי הו"ל כמכירה ליומיה ודין הוא שתקנה להם משיכתם כיון שהם זוכים בגופו של דבר, אבל ש"ש וש"ח שאין להם זכיה כלל בגופו של כלי ל"ל דתקנה להם משיכה כו' עכ"ל. הנ"י מיירי לענין חזרה, ושיטה זאת סוברת שרק בשוכר ושואל יש חלות קנין ולפי' אחרי קנין משיכה אין להם זכות חזרה, אבל בש"ח וש"ש אין חלות קנין ולפיכך תמיד יכולים לחזור בהם.

69 ב ועוד כתב וז"ל שהשוו חכמים מדותיהם בשוכר דכי היכי דמהני ליה לשוכר משיכתו שאין המשכיר יכול לחזור בו ה"נ מהני משיכתו למשכיר שאין שוכר יכול לחזור בו אבל בשואל לא הוה מסתברא הכי דנהי דמשמשך אין משאיל יכול לחזור בו שואל מיהא יכול לחזור בו דעיקר שאלה לצורכו הוא וכדאמרי' דכל הנאה שלו. אבל הרא"ה ז"ל כתב שאף בשואל השוו מדותיהן ואינו יכול לחזור בו כו' עכ"ל. לפי הרא"ה חיוב השואל באונסים הוי זכות שקיבל המשאיל מהשואל בשעת השאלה תחת זכות הקנין שהקנה לשואל להשתמש בחפצא. לפיכך אין השואל יכול לחזור בו כי חיוב האונסים הוי זכות של המשאיל שקנה בעצם השאלה ודומה לזכות המשכיר בדמי השכירות. מאידך לפי הדיעה הראשונה אין למשאיל קנין לאונסים בעצם השאלה אלא שכ"ז שמשתמש השואל בשאלה וכל ההנאה שלו חייב באחריות אונסים. ולכן אם השואל חוזר בו מהשתמשותו הריהו פטור מאונסים.

70 ג. בדין שמירת נזקין דשומרים

71 בגמרא ב"ק דף מה. איתא וז"ל ארבעה נכנסו תחת הבעלים ואלו הן ש"ח והשואל נושא שכר והשוכר, הרגו תמין נהרגין ופטורין מן הכופר, מועדין נהרגין ומשלמין את הכופר עכ"ל. ויל"ע מתי נכנס השומר תחת הבעלים לענין שמירת נזקין - האם הוא בו בזמן שמתחייב בשמירת גוף השור שהופקד אצלו או בשעה אחרת. ונראה ששאלה זו תלויה בשאלה אחרת, האם שומר פקדון חייב בשמירת נזקין בגלל שהתחייב לבעליו לשמור את שורו מלהזיק או דחל עליו החיוב דשמירת נזקין מבלי שיתחייב לשמור את השור מלהזיק, אלא דממילא נעשה לבעל המזיק המחוייב בשמירת המזיק שהופקד אצלו. דלכאורה אם השומר חייב מחמת התחייבות שקבל על עצמו מסתבר דמתחייב בב"א עם התחייבותו לשמור את גוף הפקדון, אך אם החיוב חל ממילא בלי התחייבותו אזי יתכן דחל בשעה אחרת.

72 ונראה דהשאלה האם חיוב שמירת הנזקין חל מחמת התחייבות השומר או דחל ממילא תלויה במחלוקת הראשונים. דיעויין במס' ב"ק דף י. וז"ל מסר שורו לחמשה בני אדם ופשע בו אחד מהן והזיק חייב. היכי דמי אלימא דבלאו איהו לא הוה מינטר פשיטא דאיהו קעביד, אלא דבלאו איהו נמי מינטר מאי קעביד עכ"ל. ועיי"ש בתוס' דף י: ד"ה מאי קעבד וז"ל בכולה שמעתין צ"ל מאי קעביד טפי מאחריני וישלם כל אחד חלקו עכ"ל. ואילו רש"י סובר שפטור לגמרי וז"ל מאי קעביד ואינו חייב כלום עכ"ל. והוא באופן שגם בלעדיו היה נשמר שכן נסתלק משמירתו ומסר את שמירתו לד' השומרים האחרים. וכן כתב הרא"ש וז"ל ופטור לגמרי וכגון שאחרים לא סלקו עצמם משמירת השור כשפשע האחד ולא רצה לשמור יותר וכיון שנשארו בשמירת השור ויכולין לשומרו בלא האחד הן חייבין והוא פטור שהרי מסר לכולן שורו לכל מי שיכול לשומרו ונתרצו לשומרו אפילו בלא חברם, אבל אם אמרו לו אם אינך רוצה לשמור גם אנו מסלקים עצמנו משמירתו כולן חייבין וכו' עכ"ל. ומסתבר שהרא"ש לא התכוין שהאחרים קבלו על עצמם במפורש לשמור את הבהמה עבור האחד שהסתלק דא"כ פשיטא שהוא פטור והם חייבים ולמה יחלקו עליו התוס'. אך מדובר כאן כשאחד מהם הסתלק והאחרים לא אמרו כלום ועכ"ז הוא פטור והם חייבים, כי השומר יכול להסתלק מהשמירה ולהשאיר את אחריות השמירה בידי האחרים. אמנם עלינו לברר מנין לשומר הזכות הזאת להסתלק משמירתו בלי שהאחרים יתחייבו במפורש לשמור בשבילו, אטו בחמשה שומרי פקדון דעלמא יכול אחד מהם להסתלק ולחייב את האחרים לשלם את חלקו בלי התחייבות מפורשת מצידם. ובכן למה חייבים ארבעה השומרים הנשארים לשמור מנזקין בעבור הא' שהסתלק בלי התחייבות מפורשת מצידם לשמור בשבילו.

73 ונראה דהנה התוס' בב"ק דף נו: ד"ה פשיטא וכו' דנים ביסוד החיוב של גזלן בשמירת נזקין וז"ל דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם יש על הגזלן לשומרה דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה וכו' עכ"ל. ונראה שהסבר התוס' בחיוב הגזלן שייך גם לחיוב שומר בשמירת נזקין. השומר חייב בשמירת נזקין לא מחמת התחייבות מפורשת מצידו לשלם בעד הנזקין אלא משום שנטל על עצמו לשמור את גוף הבהמה שנמצאת ברשותו כפקדון ובידו לשומרה מנזקין וממילא חייב בשמירתה מדין בעלים "דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה", ואם הזיקה חייב לשלם מדין בעלים. ועפי"ז מוסברת שיטת רש"י והרא"ש כי מאחר שהשומר הא' הסתלק באופן שהבהמה איננה עוד ברשותו והיא נמצאת אפוא תחת ידיהם וברשותם של ד' השומרים שנשארו לבדם, אזי ממילא הד' שומרים האחרים לבדם חייבים כבעלי המזיק בחיוב שמירה מלאה לשומרה. ואע"פ שלא התחייבו בהתחייבות מפורשת לשלם במקום השומר שהסתלק הרי הם הבעלים החייבים על נזקי בהמתם. ונראה שבכך חלוק דין שמירת נזקין מדין שמירת גופו. כי שומר חייב בשמירת נזקין מדין בעלים לפי שהבהמה נמצאת ברשותו ותחת ידו. מאידך, חובת שמירת גופו של הפקדון, חלה רק ע"י התחייבות מפורשת מצד השומר לשלם. ובאופן שה' שומרים התחייבו בשמירת גופו של הפקדון וא' הסתלק אין האחרים חייבים לשלם בעדו בלי שיתחייבו בכך בפירוש, ואם לא התחייבו לשלם והפקדון נאבד כולן חייבין לשלם ואף הראשון שהסתלק משמירה.

74 ויוצא שחלוקים התוס' עם רש"י והרא"ש ביסוד גדר החיוב של השומר בשמירת נזקין. אליבא דתוס' חיוב השמירה חל מחמת התחייבות מפורשת של השומר לשלם, ואין אחד מהם יכול להסתלק בלי התחייבות מפורשת מצד השומרים האחרים לשלם תחתיו. אולם רש"י והרא"ש ס"ל שחובת שמירת הנזקין חלה על השומר מדין בעלים מאחר שבידו לשמור את הבהמה שנמצאת ברשותו, ואם הסתלק שומר אחד אזי השומרים האחרים חייבים לשמור השור במקומו כבעלים ואף בלי התחייבות מפורשת לשלם.

75 ופעם נפגש הגר"ח זצ"ל עם הגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל ודנו בענין שמירת נזקין בשומר אבידה שהוא נעשה שומר אבידה בלי התחייבות מפורשת, אלא משום שהתורה הטילה עליו את חובת שמירתה. ולפי מש"נ מבואר ששאלת שומר אבידה בנוגע לשמירת נזקין תלוי' במחלוקת בין רש"י ותוס'. דאליבא דרש"י חלה חובת שמירת הנזקין מדין בעלים על כל מי שבידו לשומרה. והואיל והאבידה ברשות המוצאה ובידו לשומרה מסתבר שהוא חייב בשמירת נזקיה כבעלים. ואילו לתוס' דוקא התחייבות מפורשת לשלם מחייבת בשמירת נזקין כשם שהיא מחייבת שומר בשמירת גופו של פקדון דעלמא. ובכן שומר אבידה פטור משמירת נזקין שהרי לא התחייב במפורש בשמירת נזקיה.

76 והנה ש"ח חייב לשמור פקדון הנמסר אליו לשמירת גופו בשמירה פחותה. מאידך שור תם מחייב בעליו בשמירה מעולה. ולפי דברינו מסתבר לומר שלדעת רש"י והרא"ש ש"ח שקיבל על עצמו שמירת גופו של בהמה תמה המופקדת אצלו למרות שחייב לשמור את גופה בשמירה פחותה, עכ"ז יהיה חייב לשמור אותה מנזקין בשמירה מעולה, כי חיוב שמירת נזקיה אינו נובע מהתחייבות מפורשת מצד השומר אך חל כחיוב בעלים עקב שהבהמה ברשותו ובידו לשומרה. ברם עיין ברמב"ם בפ"ד מהל' נזקי ממון הל"ד שקבע שש"ח ששמר בהמה תמה בשמירה פחותה פטור השומר מנזקיה. ולפי"ז פסקו מתנגד לשיטת רש"י והרא"ש. ואף לא קבל את שיטתם במסר שורו לחמשה ופסק דאין א' מהם יכול להסתלק וכל חמשתם חייב לשלם שם פ"ד הל"ז. ואמר הגר"מ הלוי זצ"ל דאליבא דהרמב"ם חיוב שמירת נזקין חלה מחמת התחייבות השומר בשעת קבלת התחייבותו על עצמו לשמור את גוף השור. ואילו לרש"י אינו תלוי בהתחייבות השומר אלא דהוי חיוב שחל ממילא מן השמים. וא"כ יתכן אליבא דרש"י דמתחייב שומר בשמירת נזקין לא בשעת התחייבותו לשמור את גוף הפקדון אלא בשעה אחרת. ואמר הגר"מ זצ"ל דנ"מ בהנח סתמא, די"ל דעדיין לא התחייב בשמירת גופו מדלא אמר הנח לפני וחסרה מסירה אליו, ומ"מ יש בזה הסתלקות הבעלים דהניחו את בהמתם והסתלקו ובאותה שעה בידי השומר לשומרו וממילא הריהו חייב בשמירת הנזקין ואע"פ שעדיין פטור משמירת גופו, והוא חידוש.

77 ולכאורה י"ל גם להיפך דבהנח לפני קבל השומר על עצמו והתחייב בשמירת גוף הפקדון, ומ"מ עדיין פטור משמירת הנזקין כל זמן שלא משך את הבהמה שרק עם המשיכה כשקנה קנין בגוף השור ממילא נעשה השומר לבעליו לענין נזקין דאז הוי ברשותו עם קנין ממון ובכן ממילא מתחייב בשמירת נזקי השור בתורת בעלים.

78 ד. דיון התוס' בב"ק בשמירת נזקין בגזילה

79 והנה בדין שמירת נזקין בשומר עיין בדברי התוס' בב"ק נו ב ד"ה פשיטא. וז"ל דליכא למימר דכי היכי דמסרה לשומר חנם והשואל נכנסו תחת בעלים ה"ה גזלן דדלמא שומר הוא דמחייב אבל גזלן לא דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור שהרי בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצת כו' דגזלן אמר לו הרי שלך לפניך כו' אפילו בפשיעה דלא קבל עליו שמירה אבל שומר כו' יתחייב בכחשה דהדרא כו' כיון דקבל עליו שמירה כו' שאין השומר קונה בשינוי כו' עכ"ל. ונראה שדיונם של התוס' אם לדמות גזלן לשומר תלוי בחקירה ביסוד החיוב דשומר בשמירת נזקין: האם החיוב נובע מהתחייבותו של השומר לשמור, דאזי לא יתכן לדמות גזלן לשומר, כי לגזלן אין דעת המתחייב לשמור. גזלן חייב רק בהשבה ואם אינו משיב את הדבר הגזול חייב לשלם. בהתאם לכך אם הרקיבו מקצת הפירות אפילו בפשיעה הגזלן הריהו פטור שכן החפץ הגזול עדיין בר השבה הוא. ואילו שומר שפשע והרקיבו מקצת הפירות חייב לשלם מדין אחריות עבור כל ההפסד שנגרם ע"י פשיעתו. ובכן אם נניח ששומר חייב בנזקין עקב ההתחייבות שלו לשמור אין לדמות אותו לגזלן. מאידך אם ננקוט שמאחר שהמזיק ברשותו נעשה השומר לבעל המזיק אזי יש לדמות אליו את הגזלן ולומר שאף גזלן הוא בעל המזיק בגלל שהמזיק נמצא ברשותו.

80 בא"ד. ואפי' שואל דקי"ל דאף לשואל שמין עכ"ל. יעויין בשיעורים לסוגיית שמין לשואל עיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף יא. שנתבאר שאם אין שמין לשואל חיובו חל מטעם קנין השאלה שיש לו, ודומה לגזלן המחוייב משום קניני גזילה. מאידך אם שמין לשואל אינו מחוייב מחמת קנין השאלה אלא משום קבלת אחריות והתחייבות כשאר השומרים.

81 בא"ד. ואין לומר דמתחייב לפי שאינן יכולין לקיים בה מצות השבה דמשתלם מגופו דבשן ורגל איירי מתני' כו' עכ"ל. לכאורה צ"ע אם הגזלן אינו בעל מזיק מ"ש בקרן תם דמשתלם מגופו משן ורגל שהגזלן פטור.

82 ונראה שאף בה"א תפסו התוס' שהגזלן אע"פ שאינו בעל המזיק חלה בו חובת שמירה בגלל האיסורים של נזקין. ולפיכך מצויה נ"מ בין תם לשן ורגל. שן ורגל מחייבת את בעל המזיק לשלם עם חיוב ממון והואיל וגזלן אינו בעל המזיק בדיני ממונות אינו חייב לשלם. מאידך תם משתלם מגופו ואין צורך שיחול בתם דין בעל מזיק בדיני ממונות וחיוב ממון על בעליו אלא דרוש שתהיה הנגיחה במקום שחל חיוב שמירה דעלמא ואפילו מחמת איסורים, ומאחר שהגזלן חייב בשמירה דעלמא חל דין יוחלט השור שישתלם ח"נ מגופו. ונראה שהתוס' אזלי לשיטתם ב"ק דף לג. בד"ה הקדישו ובד"ה איכא בינייהו שהשור הוחלט לניזק ממילא בשעת הנגיחה לפני ההעמדה בדין אף בלי חובת בעלים לשלם, שהרי חובת הבעלים תלויה לכאורה בשעת העמדה בדין. וגם בנידון דידן חל דין יוחלט השור אע"פ שהגזלן אינו בעלים ואין לו ממון לשלם מדין בעלים.

83 בא"ד. וז"ל דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם יש על הגזלן לשומרה דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה עכ"ל. ר"ל השם בעל המזיק אינו תלוי בשלו בדיני ממונות אלא בכך שהמזיק ברשותו, ומשום כך גם הגזלן נחשב לבעל המזיק.

84 והנה הגר"ח זצ"ל והגאון ר' מאיר שמחה בעל אור שמח זצ"ל דנו בנוגע לשומר אבידה האם חייב בשמירת נזקין או לא. והגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל נקט דשומר אבידה חייב בשמירת נזקין הואיל והאבידה ברשותו. דכשם שגזלן ושומרים אחרים חייבים בשמירת הנזקין כמבואר בתוס' שלפנינו "אקרי בעלים כל מי שבידו לשומרה", ה"ה שומר אבידה כל זמן שהיא אבידה אין הבעלים הראשונים יכולים לשומרה. משום כך שומר אבידה שבידו לשומרה נכנס תחת הבעלים וחייב בשמירת הנזקין.

85 אך הגר"ח זצ"ל השיב לו שלדעתו אין לדמות דינו של שומר אבידה לגזלן. דשאני גזלן ושומרים דעלמא דהוציאו את המזיק מרשות הבעלים ולפיכך לא יכלו הבעלים לשמור את המזיק. ומשום כך נכנסו הם תחת הבעלים וממלאים את מקומם, כי בידיהם בלבד לשמור את המזיק. מאידך, בעל האבידה לא היה יכול לשמור את המזיק מאז שנאבדה והמוצא את האבידה לא הוציאה מתחת יד שמירת הבעלים. ולפיכך לא נכנס מוצא האבידה תחת הבעלים לשמירת הנזקין. וכן מורה לשון התוס' וז"ל דכיון שהוציא מרשות הבעלים שהיו חייבין בשמירה ואין הבעלים יכולים לשומרה כו' יש על הגזלן לשומרה עכ"ל. ואילו שומר אבידה לא הוציא את האבידה מרשות הבעלים ולכן פטור משמירת נזקין.

86 בא"ד. ולא דמי לתפסו ניזק לר"ע דאפי' ש"ח אינו על חלק חבירו דשותף אין מתכוין להחזיק רק בשלו ואינו בא להוציא חלק חבירו מרשותו כמו גזלן עכ"ל. ר"ל שתפיסת הניזק היתה בהיתר, ולכן אינו חייב על חלק הבעלים. אמנם גזלן שתפס באיסור חייב על חלק הבעלים, וכן שומר דעלמא שהרי הבעלים מסרו את המזיק לרשות השומר ועל דעת העברת הרשות מהבעלים לשומר בא המזיק לרשותו ולכן השומר נכנס תחת הבעלים. כ"ז ע"פ הסברת הגר"ח זצ"ל הנ"ל בכוונת דברי התוס'.

87 בא"ד. ועוד כיון דגזלן קמה ליה ברשותיה גם לענין אונסין יש לחשב בעלים יותר משותף והכי משמע לישנא דקמה ברשותייהו לכל מילי מה שהוא ברשותו לכל מילי יש לו להועיל כאן עכ"ל. ר"ל שהמחייב דגזלן הוא קנין הגזילה שיש לו בחפצא הקובע את הדבר הגזול לממונו לעינן נזקין. והרי לגזלן יש קנין בנוגע להלכות שונות כגון לענין חיוב אונסין, דיני שינוי קונה, קנין יאוש ושינוי רשות, ופטור הגזלן מלשלם ממון עבור תשמישין. ולפי"ז שואל שלא מדעת למ"ד שהוא גזלן או הגונב ע"מ לאבד פטורים משמירת נזקין כי למרות שחייבים בחיובי אחריות והשבה של גזלן עכ"ז אין להם קניני גזילה, וקנין הגזילה הוא העושה את הגזלן לבעל המזיק.

88 ולכאורה תהיה נ"מ בין שתי הדיעות בתוס' לענין חיוב השומר בשמירת נזקין. די"ל דלפי הדעה הראשונה שבתוס' הואיל והמזיק ברשותו חייב השומר בתורת בעלים וחיובו דומה לחיוב הגזלן בנזקין. אך לדעה השניה שבתוס' רק הגזלן חייב בתורת בעלים שכן יש לו קנין גזילה במזיק. ואילו השומר שאין לו קנין ממון בחפצא דמזיק אינו חייב מדין בעלים. חיוב השומר נובע מן ההתחייבות שלו לשלם עבור הנזקין. ומאחר שעיקר ההתחייבות של השומר הוא למפקיד לשלם לו עבור דמי הנזק, נחשב המפקיד לבעל המזיק וחייב הוא לניזק. אכן השומר אינו בעל המזיק שהרי אין לו קנין במזיק ואין לו חיוב כבעל מזיק לשלם לניזק.

89 ויתכן שתהיה נ"מ בשור תם שנמסר לשמירה אצל שומר חנם. והנה ש"ח דעלמא חייב בשמירה פחותה ואילו שור תם מחייב את בעליו לשומרו בשמירה מעולה כדי שלא יזיק. ובכן אם השומר חייב בנזקין עקב התחייבותו למפקיד אף כאן התחייב לשמור את השור תם בשמירה פחותה בלבד ולא בשמירה מעולה. אך אם השומר נעשה לבעל המזיק חייבתו התורה בכל חיובי השמירה של נזקין. ולפיכך אם יש לו שור תם ברשותו חייב הש"ח לשומרו בשמירה מעולה ע"פ דינו מן התורה כבעל המזיק. אמנם הרמב"ם כתב בפ"ד מהל' נ"מ הל"ד וז"ל המוסר בהמתו לש"ח או לנושא שכר או לשוכר או לשואל נכנסו תחת הבעלים ואם הזיקה חייב השומר כו' שמרוה שמירה פחותה אם ש"ח הוא פטור ואם ש"ש או שוכר או שואל הוא חייבין עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דש"ח ששמר שור תם בשמירה פחותה פטור. ונראה דההסבר בזה הוא שלרמב"ם אין השומר נחשב לבעל מזיק דעלמא, אלא חייב בגלל ההתחייבות שקיבל על עצמו. אולם לפי הראשונים החלוקים על הרמב"ם ש"ח ששמר תם בשמירה פחותה בלבד חייב. ונראה דס"ל שמעיקרא דדינא שומר נחשב לבעל מזיק, ולפיכך אף ש"ח חייב לשמור תם בשמירה מעולה כדין בעל מזיק דעלמא.

90 והנה מבואר בגמרא ב"ק דף מה. וז"ל ארבעה נכנסו תחת הבעלים ואלו הן ש"ח והשואל נושא שכר והשוכר, הרגו תמין נהרגין ופטורין מן הכופר, מועדין נהרגין ומשלמין את הכופר עכ"ל. ויש לדון, בשלמא אם השומר נחשב לבעל המזיק חייב לשלם גם כופר, אך אם השומר אינו עיקר בעל המזיק אלא שהתחייב מדין קבלת אחריות לשלם למפקיד עבור הנזק מדוע משלם השומר כופר ליורשי המת. וצ"ל שבנוגע למיתה וכופר הכל מודים שהשומר נחשב לבעלים כי בידו לשמור את השור ההורג שברשותו ומעיקרא דדינא מוטל עליו לשומרו שלא ימית. לעומת זאת לענין נזקין יתכן שאין השומר נחשב לעיקר בעל המזיק והוא חייב מדין אחריות בלבד ע"פ ההתחייבות שלו למפקיד. החילוק הזה מתבאר לאור היסוד שעיקר המחייב דנזקין הוא העובדא שממונו הזיק, וכשיש בעלים שהמזיק הוא ממונם אין השומר חייב מדין בעלים אלא מדין התחייבות בלבד. אולם לענין מיתה עיקר המחייב הוא אי - השמירה והפשיעה, וכשהשור המית נחשב כאילו זה שפשע בו בעצמו המית ולפיכך חייב מיתה בידי שמים ובכופר. משום כך כשהשור שברשות השומר הרג אשר היה בידו לשומרו ולא שמרו נחשב כאילו השומר בעצמו הרג וחייב מיתה בידי שמים ובכופר.

91 ע"כ ענין שעת המחייב של שומר

92 גמ'. לימא מתני' דלא כר' אליעזר. עיין בפרש"י ד"ה ישבע שכ' וז"ל דאין אדם נוטל משכונו לגוביינא אלא להיות בטוח במעותיו שלא יוכל לכפור ולעולם ש"ח הוא עליו עכ"ל. ועוד כתב בד"ה אבל ז"ל דהא משכון ודאי לגוביינא שקל לגבות הימנה כו' הלכך לאו לזכרון דברים נקטיה עכ"ל. ויוצא דלרש"י יש שני דינים במשכון: א משכון דהוי לזכרון דברים ולבטיחות. ב משכון דהוי לגוביינא ולפרעון. ולהלן בסוגיא אמרו דיתכן דר"א ור"ע פליגי בדשמואל דאמר האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ואנח ליה קתא דמגלא עילוייהו אבד קתא דמגלא אבדו אלפא זוזי. וכ' ע"ז רש"י דף פב. בד"ה בדלא וז"ל דלר"א לית ליה שמואל דאמר אבוד אלפא זוזי וסבר דקביל לגוביינא, הא לית ליה לר"א, דכיון דלא שוי לזכרון דברים בעלמא הוא דנקיט ליה ושומר חנם הוא, ור"ע אית ליה דשמואל ואמר סבר וקביל בתורת משכון וכל כמה דלא מיהדרי ליה לא לגבי עכ"ל. רש"י ביאר דאליבא דשמואל משכון חל מדין פרעון, וכל זמן שהמשכון בידי המלוה אע"פ שהמשכון אינו שוה כשיעור ההלוואה מ"מ הריהי נחשבת לפרועה ואין חיוב על הלוה לשלם. ורק אחרי שמחזיר המלוה את המשכון ללוה אזי חל חיוב תשלומין על הלוה לשלם את ההלוואה.

93 ועיין עוד ברש"י למס' שבועות דף מג: ד"ה אבד אלפא זוזי שכתב וז"ל דסבר וקביל אבל כל זמן שהן קיימין על כרחו גובה חובו אם מלוה סתם הוא סתם מלוה שלשים יום ואם פירש לו זמן כשיגיע זמנו יפרע ולא מצי למימר סברת וקבלית דאי לשם משכון קבליה לשם פרעון לא קבליה וכיון דקבליה לשם משכון כל כמה דלא מהדר ליה משכוניה לא גבי ולא מצי פטר נפשיה בדמי שווין עכ"ל. ונראה דהוקשה לרש"י הקושיא דאם שמואל ס"ל דמשכון הוי חלות דין של פרעון אזי למה יכול המלוה להחזיר את המשכון כשמגיע זמן הפרעון ולגבות את החוב מנכסים אחרים. ותירץ דמשכון הוי חלות פרעון דחל מדין משכון, דהיינו כל זמן שלא הגיע עיקר זמן פרעון החוב, אך משהגיע זמן פרעון החוב זכותו של המלוה להחזיר את המשכון ללוה ולהפקיע את חלות דין הפרעון ולהפרע כעיקר דין החוב משאר נכסיו.

94 ברם יעויין לקמן דף פב. בתוס' ד"ה נימא דהרבה לדון בשיטת רש"י, והקשה דמ"ש לר"א אליבא דרש"י בין משכון דשוי שעור זוזי דאם אבד את המשכון אבד את כל מעותיו לבין משכון דלא שוי דאינו אלא ש"ח עליו ואינו מפסיד אפילו כנגד שווי המשכון. ומשו"ה דחו התוס' את פרש"י וסברי דהחילוק אליבא דר"א אינו אלא בין משכון בשעת הלואתו דאינו חלות פרעון אלא חלות בטיחות בעלמא, לבין משכון שלא בשעת הלואתו דחל מדין גוביינא ופרעון. וע"ע בתוס' דף פא: ד"ה דברי דג"כ כתב כנ"ל.

95 ובביאור שיטת רש"י נראה דחלוק דין הפרעון דמשכון מדין הפרעון דחל כשמשלם הלוה זוזי למלוה. דכשמשלם הלוה מקצת זוזי פשיטא דחל במקצת הזוזי מקצת פרעון החוב. דעצם החוב מתחלק, דפקע שעבודו מחצי החוב ששלם, ושאר החוב ושעבודו עדיין מוטלים על הלוה. משא"כ בחלות דין הפרעון דחל במשכון דאינו חלות קיום פרעון בעלמא כדחל כשמשלם זוזי, אלא דהוי חלות דין מסוים מעצם דין משכון - דחל במשכון חלות דין פרעון. ברם חלות דין הפרעון דמשכון חל רק במשכון שחל על כל החוב, ובאופן שהמשכון נתפס בידי המלוה על כל החוב כולו ולא כשתופס את המשכון רק על מקצת החוב בלבד. אמנם אליבא דשמואל במשכון ששווה מקצת החוב חל חלות דין משכון על כל החוב, ולכן חל דין פרעון מדין משכון על כל החוב. אך ר"א חולק בזה על שמואל וסובר דרק במשכון השווה ככל שווי החוב חל חלות דין משכון על כל החוב וחלות פרעון על כל החוב, אך לא במשכון ששווה רק כמקצת החוב בלבד שאינו בגדר משכון דפרעון אלא בגדר משכון דבטיחות בעלמא, ובכן לא חל בו חלות דין פרעון כלל ואפילו אמקצת החוב. ונראה דר"א ושמואל תרווייהו ס"ל דמשכון על כל החוב מהווה פרעון על כולו, אלא דפליגי האם משכון על מקצת החוב מהווה משכון על כל החוב שמואל, או שאינו משכון על החוב כולו ר"א. אך בזה שניהם מסכימין דמדין פרעון דמשכון א"א להיות פרעון על מקצת החוב בלבד. אלא דלשמואל משכון כל שהוא חל על כל החוב, וחל מחמתו חלות פרעון על כל החוב. משא"כ לר"א דאינו משכון על כל החוב אלא על מקצתו, וחלות דין פרעון דמשכון אינו חל כלל, דפרעון דמשכון חל רק על כל החוב כולו ואלא"ה אינו חל כלל. ועוד י"ל דס"ל לר"א דמשכון אמקצת החוב לא בא לידי המלוה לשם פרעון אלא לזכרון דברים ובטיחות בעלמא וכדמבואר ברש"י לקמן פא ב ד"ה ישבע ומשו"ה לא חל אפילו מקצת פרעון, וככה פי' בתוס' את שיטת רש"י, עיין בלשונם.

96 ועלינו לעיין אליבא דרש"י כשהמשכון נאנס מי מפסיד - המלוה או הלוה. והוא ספק בכוונת ר"ע שכשאמר "יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבד מעותיך" האם מיירי שנאבד באונס או רק כשנאבד מחמת חסרון שמירה. ובתוס' דף פב. ד"ה נימא נקטו דנאבד דוקא מחמת חסרון שמירה ולא מחמת אונס. דבאונס, הלוה חייב ואילו המלוה פטור. אך לפי שיטת רש"י שדין אבד המשכון אבד מעותיו הוא משום חלות דין פרעון שבמשכון, לכאורה היה מהראוי שיאבד את החוב אף כשאבד את המשכון באונס, ואילו מפשטות הסוגיא משמע שרק בגניבה ואבידה סובר שמואל שאבד החוב ולא באונס.

97 אמנם נראה שבאמת רש"י אינו לומד כפשטות הסוגיא, אלא מפרש דר"ע מחייב את המלוה אף בנאבד באונס. דכ"כ רש"י בפירוש לקמן דף פב. בד"ה שקונה משכון אליבא דר' יצחק וז"ל לכל מילי להתחייב באונסין עכ"ל. והגמרא רצתה לאוקמי את ר"ע כר' יצחק, ויוצא אליבא דרש"י דכוונת ר"ע באבד הוא שהמשכון נאבד באונס. וא"כ ה"ה י"ל אליבא דהאוקימתא דר"ע ס"ל כשמואל דנאבד המשכון היינו באונס, ושזוהי שיטת שמואל שגם באונס מפסיד המלוה. ונראה שהביאור בזה הוא שדין משכון אליבא דשמואל חל מדין פרעון, היא הלכה מסוימת בהלכות החוב ומשכון, דכל זמן שהמלוה אינו מחזיר את המשכון החוב הוא פרוע, ולכן אם אינו מחזירו אפילו מחמת אונס החוב פרוע הוא והמלוה מפסיד. וכן נמי משמע מלשונו של רש"י לקמן דף פב. בד"ה בדלא שוי וז"ל ור"ע אית ליה דשמואל ואמר סבר וקביל בתורת משכון וכל כמה דלא מיהדר ליה לא לגבי עכ"ל, ומשמע דאפילו בנאבד באונס משום שהמלוה אינו מחזירו אינו גובה את החוב.

98 אך יתכן להתעקש ולדחוק שרש"י מחייב את המלוה באונסי המשכון רק אליבא דר' יצחק ולא אליבא דשמואל, וצ"ע א"כ למה אם נאבד המשכון באונס המלוה פטור מאחר דלרש"י המשכון חל מדין פרעון.

99 אמנם לפי מה שביאר רש"י כי חלות הפרעון תלויה באי ההשבה, דבהשבת המשכון פקע דין הפרעון וחזר דינו להיות כנכסים המשועבדים דעלמא, י"ל דה"ה בנאבד המשכון באונס דבכה"ג פקעה מהמשכון חלות דין הפרעון וחזר דינו להיות כנכסים משועבדים דעלמא, שהרי נאנס המלוה באי השבת המשכון, ורק אי ההשבה באשמת המלוה קובעת חלות דין הפרעון.

100 א"נ יש לומר כי בנוגע לאונסין חשוב כאילו המשכון לא היה ברשות המלוה כלל אלא ברשות הלוה. ודמיון לדברינו: הרי ידועה החקירה בחיוב השומרים - האם משלמים עבור מעשה הפשיעה או"ד השומרים חייבים בהשבה כמו גזלן ומאחר שלא השיבו את הפקדון חייבים לשלם. ולכאורה השאלה אם שומרים משלמים משעת משיכה וקבלת הפקדון או משעת פשיעה תלויה בחקירה הזאת. אם חייבים מדין השבה משלמים משעת משיכה כמו גזלן המשלם משעת גזילה. ואם השומרים משלמים משעת פשיעה אזי מעשה הפשיעה הוא מחייב. ועיין בקצוה"ח סי' רצ"א אות א'. ואם נוקטים ששומרים חייבים בהשבה אז עלינו לבאר מדוע פטורים מלשלם באונס. וצ"ל שבנוגע לאונסין לא נכנס הפקדון לרשותם ונחשב כאילו נשאר הפקדון בבית המפקיד, ולפיכך בזה לא התחייב השומר בהשבה. וי"ל דה"ה במשכון אליבא דשמואל דאם נאנס המשכון הו"ל כאילו לא הועבר מלכתחילה למלוה אלא למפרע היא ברשות הלוה, ואין בזה חלות שם פרעון.

101 ברם בפשטות שיטת רש"י היא דהמלוה חייב באונסין, ולפי"ז יש לומר דהמשנה דאמרה דמלוה על המשכון ש"ש שלא כר"ע היא, דאי לר"ע הרי הוא מחייב את המלוה באונסין ולא רק בגניבה ואבידה. וצ"ל דהמשנה כר' יוסף דס"ל דהוי ש"ש מחמת מצות ההלוואה ופליגא אשמואל ועל ר' יצחק. ומה שהגמרא דחתה דהמשנה שלא כר"א אינה ר"ל דהמשנה דוקא כר"ע אלא דיתכן דהוי כר"ע די"ל דר"ע מחייב רק בגו"א ולא באונס, אך באמת שיטת ר"ע היא לחייב אף באונס ושלא כהמשנה.

102 רש"י ד"ה ישבע.

103 וז"ל דאין אדם נוטל משכונו לגוביינא אלא להיות בטוח במעותיו שלא יוכל לכפור עכ"ל. ונראה שיש לפרש את כוונת רש"י במש"כ "שלא יוכל לכפור" בשני אופנים: א דר"ל דבהיכי תמצי הלוה לא יכפור דיפחד דא"כ המלוה לא יחזיר לו את משכונו. ב דמיירי במשכון מדברים שאינם עשויין להשאיל ולהשכיר ואזי עפ"י דין לא יכול הלוה לכפור, שכמו שכשיש שטר ביד המלוה יש לו טענת "שטרך בידי מאי בעי" דאז הלוה אינו יכול לכפור בהלוואה, ה"ה כשיש למלוה משכון בידו וטוען "משכונך בידי מאי בעי" שאין הלוה יכול לכפור בהלוואה ואע"ג דהוי מלוה בעל פה. ומלשונו דרש"י משמע נמי כפירוש השני.

104 ויש להביא ראייה דפרש"י כפירוש השני ממש"כ בד"ה הלוהו דכשיש שטר חוב לא צריך המשכון לבטיחות אלא לגוביינא דהא בטוח במעותיו מחמת השטר. והראייה דלרש"י משכון מועיל לבטיחות כמו שטר חוב דהלוה אינו יכול לכפור בחוב כל זמן שיש למלוה משכון דא"ל "משכונך בידי מאי בעי", והוא חידוש.

5 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

כָּל הָאֻמָּנִין שׁוֹמְרֵי שָׂכָר הֵן. וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ טל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת אוֹ שֶׁאוֹמֵר לוֹ הָאֻמָּן גְּמַרְתִּיו וְלֹא לָקְחוּ הַבְּעָלִים אֶת הַכְּלִי הָאֻמָּן שׁוֹמֵר חִנָּם. אֲבָל אִם אָמַר הָאֻמָּן הָבֵא מָעוֹת וְטל שֶׁלְּךָ עֲדַיִן הוּא נוֹשֵׂא שָׂכָר כְּשֶׁהָיָה:

10 משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שִׁשִּׁי מֵהִלְכוֹת אִישׁוּת מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִין כֻּלָּם. וְשָׁם נִתְבָּאֵר שֶׁהַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְקַיֵּם. לֹא בִּשְׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ. לְפִיכָךְ יֵשׁ לַבַּעַל לְבַטֵּל הַגֵּט אוֹ לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ אוֹ לְהַתְנוֹת עַל תְּנַאי אַחֵר כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הָרִאשׁוֹן אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְאִם מֵת הַבַּעַל אוֹ אָבַד הַגֵּט אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא אֶלָּא אִם כֵּן לֹא נִשְׁאַר בְּיָדָהּ לְקַיְּמוֹ. שֶׁהֲרֵי בָּטַל הַתְּנַאי. וְשָׁם נִתְבָּאֵר שֶׁאִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מֵעַכְשָׁו אוֹ מֵהַיּוֹם עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ. אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ. כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת מִשְּׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ. לְפִיכָךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל הַגֵּט וְלֹא לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ מִשֶּׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְאִם אָבַד אוֹ נִשְׂרַף אֲפִלּוּ מֵת הַבַּעַל קדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי זוֹ מְקַיֶּמֶת הַתְּנַאי אַחַר מוֹתוֹ וּכְבָר נִתְגָּרְשָׁה מִשְּׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ וְיֵשׁ לָהּ לְהִנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא לֹא יִתְקַיֵּם הוֹאִיל וְהָיָה הַתְּנַאי בִּמְעַכְשָׁו אוֹ בְּעַל מְנָת:

12 משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

13 משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

אָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז וְלֹא קָבַע זְמַן וּמֵת קֹדֶם שֶׁתִּתֵּן אֵינָהּ יְכוֹלָה לִתֵּן לְיוֹרְשָׁיו שֶׁלֹּא הִתְנָה עָלֶיהָ אֶלָּא שֶׁתִּתֵּן לוֹ. וְלֹא בָּטַל הַגֵּט שֶׁהֲרֵי לֹא קָבַע זְמַן. לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁאָבַד הַגֵּט אוֹ נִקְרַע קֹדֶם שֶׁיָּמוּת הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לְזָר עַד שֶׁתַּחֲלֹץ:

19 משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין פתח ↗

הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן לְשַׁגְּרָן לְבֵית חָמִיו וְאָמַר לוֹ אִם מְקַבְּלִין אוֹתָן מִמֶּנִּי אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת דְּמֵיהֶם וְאִם לָאו אֶתֵּן שָׂכָר מוּעָט וְנֶאֶנְסוּ בַּהֲלִיכָה הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם נֶאֶנְסוּ בַּחֲזָרָה פָּטוּר. נְטָלָן עַל מְנָת לְמָכְרָן לַאֲחֵרִים וְאָמַר לוֹ אִם יִמָּכְרוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אוֹ עַד זְמַן פְּלוֹנִי אֶתֵּן לְךָ דָּמִים כָּךְ וְכָךְ וְאִם לֹא יִמָּכְרוּ אַחְזִירֵם לְךָ וְנֶאֶנְסוּ בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזָרָה חַיָּב לְשַׁלֵּם:

32 כתובות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: רַב פָּפָּא, שְׁאוּלָה אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַב פָּפָּא: מִשְּׁעַת מְשִׁיכָה הוּא דְּאִתְחַיַּיב לֵיהּ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, הָכָא נָמֵי: מִשְּׁעַת שְׁאֵלָה אִתְחַיַּיב בְּאוּנְסֶיהָ. קָא מַשְׁמַע לַן.

34 בבא קמא פתח ↗

אִיתְּמַר, אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שָׁמִין לְגַנָּב וּלְגַזְלָן. רַב פַּפֵּי אָמַר: אֵין שָׁמִין. וְהִלְכְתָא: אֵין שָׁמִין לֹא לְגַנָּב וְלֹא לְגַזְלָן, אֲבָל לְשׁוֹאֵל שָׁמִין – כִּדְרַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי.

35 כתובות פתח ↗

44 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

כָּל הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שְׁמֹר לִי וְאֶשְׁמֹר לְךָ הֲרֵי זֶה שְׁמִירָה בַּבְּעָלִים. אָמַר לוֹ שְׁמֹר לִי הַיּוֹם וְאֶשְׁמֹר לְךָ לְמָחָר. הַשְׁאִילֵנִי הַיּוֹם וַאֲנִי אַשְׁאִילְךָ לְמָחָר. שְׁמֹר לִי הַיּוֹם וְאַשְׁאִילְךָ לְמָחָר. הַשְׁאִילֵנִי הַיּוֹם וְאֶשְׁמֹר לְךָ לְמָחָר. כֻּלָּן נַעֲשׂוּ שׁוֹמְרֵי שָׂכָר זֶה לָזֶה:

49 משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין פתח ↗

יֵרָאֶה לִי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי לְהַקְדִּישׁוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַקְדִּישׁוֹ כְּשֶׁיָּבוֹא לָעוֹלָם מִשּׁוּם נִדְרוֹ. וְאִם לֹא הִקְדִּישׁ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם דברים כג כב "בַּל תְּאַחֵר" וְבמדבר ל ג "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" וּמִשּׁוּם במדבר ל ג "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים: כֵּיצַד. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לְהַקְדִּישׁ כָּל שֶׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי מִן הַיָּם. הֲרֵי עָלַי לִתֵּן לַעֲנִיִּים פֵּרוֹת שֶׁתּוֹצִיא שָׂדֶה זוֹ. הֲרֵי עָלַי לְהַחֲרִים אוֹ לִתֵּן לִשְׁבוּיִם כָּל שֶׁאֶשְׂתַּכֵּר בְּשָׁנָה זוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּמַאֲמָרִים אֵלּוּ הֲרֵי זֶה חַיָּב לִתֵּן וְלַעֲשׂוֹת בָּהֶן מַה שֶּׁאָמַר כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לְיָדוֹ. וְזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בִּכְלַל נְדָרִים הוּא לֹא בִּכְלַל הֶקְדֵּשׁוֹת: רְאָיָה לְדָבָר זֶה מַה שֶּׁאָמַר יַעֲקֹב אָבִינוּ בראשית כח כב "וְכל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" וְנֶאֱמַר בראשית לא יג "אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר". וַהֲרֵי הָאוֹמֵר לֹא אֶפָּטֵר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁאֶהֱיֶה נָזִיר חַיָּב לִנְהֹג בִּנְזִירוּת וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָדַר בְּנָזִיר. הוֹאִיל וְאָמַר שֶׁיִּדֹּר בְּנָזִיר חַיָּב לְהִנָּזֵר. וְזֶה כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְכָזֶה רָאוּי לָדוּן:

52 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

שְׂכָרָהּ לָדוּשׁ בְּקִטְנִית וְדָשׁ בִּתְבוּאָה וְהֻחְלְקָה פָּטוּר בִּתְבוּאָה וְדָשׁ בְּקִטְנִית חַיָּב שֶׁהַקִּטְנִית מַחְלֶקֶת. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִשְׂכִּיר חֲמוֹר לַחֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ לֹא תֵּלֵךְ בּוֹ בְּדֶרֶךְ נָהָר פְּקוֹד שֶׁהַמַּיִם מְצוּיִין שָׁם אֶלָּא בְּדֶרֶךְ נֶרֶשׁ שֶׁאֵין בָּהּ מַיִם. הָלַךְ בְּדֶרֶךְ נָהָר פְּקוֹד וּמֵת הַחֲמוֹר וְלֹא הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁמְּעִידִים בְּאֵי זֶה דֶּרֶךְ הָלַךְ אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ אָמַר בְּנָהָר פְּקוֹד הָלָכְתִּי וְלֹא הָיוּ שָׁם מַיִם וּמֵחֲמַת עַצְמוֹ מֵת וְאָמְרוּ חֲכָמִים הוֹאִיל וְיֵשׁ עֵדִים שֶׁהַמַּיִם בְּנָהָר פְּקוֹד מְצוּיִין חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי שִׁנָּה עַל דַּעַת הַבְּעָלִים וְאֵין אוֹמְרִים מַה לִּי לְשַׁקֵּר בִּמְקוֹם עֵדִים:

62 בבא קמא פתח ↗

אֶלָּא לָאו שׁוֹמֵר – וּשְׁמַע מִינַּהּ תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִין? שְׁמַע מִינַּהּ. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּלָקוֹחוֹת, כָּךְ תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִין.

63 פסחים פתח ↗

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שְׂאוֹר״ ״שְׂאוֹר״ לִגְזֵירָה שָׁוָה. נֶאֱמַר שְׂאוֹר בַּבָּתִּים: ״שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״, וְנֶאֱמַר שְׂאֹר בַּגְּבוּלִין: ״לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר״. מָה שְׂאוֹר הָאָמוּר בַּבָּתִּים — עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא וּבַל יַטְמִין וּבַל יְקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹיִם, אַף שְׂאוֹר הָאָמוּר בַּגְּבוּלִין — עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא וּבַל יַטְמִין וּבַל יְקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹיִם.

64 בבא קמא פתח ↗

אֶלָּא לְעוֹלָם – לָא שְׁנָא קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְלָא שְׁנָא קָדָשִׁים קַלִּים; וּדְקַשְׁיָא לָךְ: מָה לִי מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט מָה לִי מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם; מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט – מֵעִיקָּרָא תּוֹרָא דִרְאוּבֵן, וְהַשְׁתָּא תּוֹרָא דְשִׁמְעוֹן. מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם – מֵעִיקָּרָא תּוֹרָא דִרְאוּבֵן, וְהַשְׁתָּא תּוֹרָא דִרְאוּבֵן.

71 בבא קמא פתח ↗

מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם וּלְשׁוֹאֵל כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים, וְאֵלּוּ הֵן: שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר. הָרְגוּ תַּמִּין – נֶהֱרָגִין, וּפְטוּרִין מִן הַכּוֹפֶר. מוּעָדִין – נֶהֱרָגִין, וּמְשַׁלְּמִין אֶת הַכּוֹפֶר. וְחַיָּיבִין לְהַחֲזִיר דְּמֵי שׁוֹר לִבְעָלָיו, חוּץ מִשּׁוֹמֵר חִנָּם.

76 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

מָסַר שׁוֹרוֹ לַחֲמִשָּׁה וּפָשַׁע בּוֹ אֶחָד מֵהֶן וְיָצָא וְהִזִּיק אִם אֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר אֶלָּא בַּחֲמִשְּׁתָּן זֶה שֶׁפָּשַׁע בִּשְׁמִירָתוֹ חַיָּב. וְאִם מִשְׁתַּמֵּר בִּשְׁאֵרָן אַף אֵלּוּ הַנִּשְׁאָרִין חַיָּבִין:

80 בבא קמא פתח ↗

תָּא שְׁמַע, דְּהָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל נַרְגָּא מֵחַבְרֵיהּ, תַּבְרֵהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁלֵּים לֵיהּ נַרְגָּא מְעַלְּיָא. שְׁמַע מִינַּהּ אֵין שָׁמִין!

82 בבא קמא פתח ↗

מַאי בֵּינַיְיהוּ? הִקְדִּישׁוֹ נִיזָּק אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

87 בבא קמא פתח ↗

מַתְנִי׳ מְרוּבָּה מִדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל מִמִּדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שֶׁמִּדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל נוֹהֶגֶת בֵּין בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבֵין בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, וּמִדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּשׁוֹר וָשֶׂה בִּלְבַד – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ וְגוֹ׳״. אֵין הַגּוֹנֵב אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְלֹא הַטּוֹבֵחַ וְלֹא הַמּוֹכֵר אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גְּמָ׳ וְאִילּוּ ״מִדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל נוֹהֶגֶת בֵּין בְּגַנָּב בֵּין בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, וּמִדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּגַנָּב בִּלְבַד״ – לָא קָתָנֵי. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אִיכָּא דְאָמְרִי: לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא – דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? מִי קָתָנֵי: ״אֵין בֵּין״?! ״מְרוּבָּה״ קָתָנֵי – תְּנָא וְשַׁיַּיר. שֶׁמִּדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל נוֹהֶגֶת כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע״ – כָּלַל, ״עַל שׁוֹר, עַל חֲמוֹר, עַל שֶׂה וְעַל שַׂלְמָה״ – פָּרַט, ״עַל כׇּל אֲבֵדָה״ – חָזַר וְכָלַל; כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כֹּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת – שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין; יָצְאוּ עֲבָדִים – שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת; יָצְאוּ שְׁטָרוֹת – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן; יָצָא הֶקְדֵּשׁ – ״רֵעֵהוּ״ כְּתִיב. אִי, מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר שֶׁנִּבְלָתוֹ מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אַף כֹּל דָּבָר שֶׁנִּבְלָתוֹ מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אֲבָל עוֹפוֹת לָא! וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי? וְהָא ״שַׂלְמָה״ כְּתִיב! אָמְרִי: אֲנַן בְּבַעֲלֵי חַיִּים קָאָמְרִינַן; אֵימָא בְּבַעֲלֵי חַיִּים, דָּבָר שֶׁנִּבְלָתוֹ מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא – אִין, דָּבָר שֶׁאֵין נִבְלָתוֹ מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא – לָא, דְּהָא כֹּל חַד וְחַד כְּלָל וּפְרָט בְּאַפֵּי נַפְשֵׁיהּ דָּרְשִׁינַן לֵיהּ; אֲבָל עוֹפוֹת – לָא! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא חַד פְּרָטָא! הֵי נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא? אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״שׁוֹר״, הֲוָה אָמֵינָא: קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – אִין, שֶׁאֵין קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – לָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״חֲמוֹר״, הֲוָה אָמֵינָא קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה – אִין, שֶׁאֵין קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה – לָא! אָמְרִי: אִם כֵּן, נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״שׁוֹר וַחֲמוֹר״, ״שֶׂה״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאֵתוֹיֵי עוֹפוֹת. וְאֵימָא לְאֵתוֹיֵי עוֹפוֹת טְהוֹרִים – דּוּמְיָא דְשֶׂה, דִּמְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה; אֲבָל עוֹפוֹת טְמֵאִים – דְּלֵית בְּהוּ טוּמְאָה, דְּלָא מְטַמְּאִי בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה, לָא! ״כֹּל״ – רִיבּוּיָא הוּא. וְכֹל הֵיכָא דִּכְתַב ״כֹּל״ – רִיבּוּיָא הוּא? וְהָא גַּבֵּי מַעֲשֵׂר, דִּכְתִיב ״כֹּל״, וְקָא דָרְשִׁינַן לֵיהּ בִּכְלָל וּפְרָט! דְּתַנְיָא: ״וְנָתַתָּ הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ״ – כָּלַל, ״בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר״ – פָּרַט, ״וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאׇלְךָ נַפְשֶׁךָ״ – חָזַר וְכָלַל; כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט, מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע, אַף כֹּל פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע. אָמְרִי: ״בַּכֹּל״ – כְּלָלָא, ״כֹּל״ – רִיבּוּיָא הוּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: ״כֹּל״ – כְּלָלָא הוּא, מִיהוּ ״כֹּל״ דְּהָכָא – רִיבּוּיָא הוּא. מִכְּדֵי כְּתִיב מֵעִיקָּרָא כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – דִּכְתִיב: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ״ – כָּלַל, ״כֶּסֶף אוֹ כֵלִים״ – פָּרַט, ״לִשְׁמוֹר״ – הֲדַר חָזַר וְכָלַל; וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הַאי ״עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע״ נָמֵי לִכְלָל וּפְרָט הוּא דַּאֲתָא, נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לְהָנֵי פְּרָטֵי גַּבֵּי הַאיְךְ כְּלָל וּפְרָט; ״עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ: רִיבּוּיָא הוּא. הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ ״כֹּל״ – רִיבּוּיָא, כֹּל הָנֵי פְּרָטֵי לְמָה לִי? חַד לְמַעוֹטֵי קַרְקַע, וְחַד לְמַעוֹטֵי עֲבָדִים, וְחַד לְמַעוֹטֵי שְׁטָרוֹת. ״שַׂלְמָה״ – לְמַעוֹטֵי דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְסוּיָּים, ״עַל כׇּל אֲבֵדָה״ – לְכִדְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בַּאֲבֵידָה, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל; שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כׇּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר״. תְּנַן הָתָם: ״הֵיכָן פִּקְדוֹנִי?״ אֲמַר לֵיהּ: ״אָבַד״, ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״; וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ – מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן. הוֹדָה עַל פִּי עַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. ״הֵיכָן פִּקְדוֹנִי?״ אָמַר לוֹ: ״נִגְנַב״, ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״; וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. קָתָנֵי מִיהָא בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב דִּמְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל – אֲבָל בְּטוֹעֵן טַעֲנַת אָבַד לָא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. וַאֲפִילּוּ טוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב – בִּשְׁבוּעָה הוּא דִּמְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב״ – בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב – אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּגַנָּב עַצְמוֹ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב״ – בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב הַכָּתוּב מְדַבֵּר. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב״ – בְּגַנָּב עַצְמוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּגַנָּב עַצְמוֹ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב״ – הֲרֵי טוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב״? בְּגַנָּב עַצְמוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת, ״אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב״ – בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב כְּתִיב. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבָא: ״אִם לֹא יִמָּצֵא״ כְּמָה שֶׁאָמַר, אֶלָּא שֶׁהוּא עַצְמוֹ גְּנָבוֹ – יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם. וּמְנָלַן דְּבִשְׁבוּעָה? דְּתַנְיָא: ״וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים״ – לִשְׁבוּעָה. אַתָּה אוֹמֵר לִשְׁבוּעָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְדִין? נֶאֱמַר שְׁלִיחוּת יָד לְמַטָּה, וְנֶאֱמַר שְׁלִיחוּת יָד לְמַעְלָה; מָה לְהַלָּן לִשְׁבוּעָה, אַף כָּאן לִשְׁבוּעָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר חַד בְּגַנָּב וְחַד בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב – הַיְינוּ דִּכְתִיבִי תְּרֵי קְרָאֵי; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר תַּרְוַיְיהוּ בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, תְּרֵי קְרָאֵי לְמָה לִי? אָמְרִי: חַד לְמַעוֹטֵי טַעֲנַת אָבַד. וּלְמַאן דְּאָמַר חַד בְּגַנָּב וְחַד בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, דְּלָא מְיַיתַּר, לְמַעוֹטֵי טַעֲנַת אָבַד מְנָא לֵיהּ? מִ״גַּנָּב–הַגַּנָּב״. וּלְמַאן דְּאָמַר תַּרְוַיְיהוּ בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, דְּמַיעֵט לֵיהּ טוֹעֵן טַעֲנַת אָבַד, ״גַּנָּב–הַגַּנָּב״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? אָמַר לָךְ: מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן – דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. לְמַאן דְּאָמַר חַד בְּגַנָּב וְחַד בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, דְּהַאי ״גַּנָּב–הַגַּנָּב״ אַפְּקֵיהּ לְמַעוֹטֵי טַעֲנַת אָבַד, דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא מְנָא לֵיהּ? אָמַר לָךְ: הֶקֵּישָׁא הוּא, וְאֵין מְשִׁיבִין עַל הֶקֵּישָׁא. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר חַד בְּגַנָּב וְחַד בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב – שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר תַּרְוַיְיהוּ בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב – גַּנָּב עַצְמוֹ מְנָא לֵיהּ? וְכִי תֵּימָא: לֵיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מִטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב; דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מָה לְהַלָּן בִּשְׁבוּעָה – אַף כָּאן בִּשְׁבוּעָה! נָפְקָא לֵיהּ מִדְּתָנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה, דְּתָנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה: יֵאָמֵר ״שׁוֹר״ וּ״גְנֵיבָה״ – וְהַכֹּל בַּכְּלָל! אִילּוּ כָּךְ, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, אַף כֹּל קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ. מָה יֵשׁ לְךָ לְהָבִיא – שֶׂה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״שֶׂה״ – הֲרֵי שֶׂה אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״גְּנֵיבָה״? לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר. יֵאָמֵר ״שׁוֹר״, ״שֶׂה״ וּ״גְנֵיבָה״, וְהַכֹּל בַּכְּלָל! אִילּוּ כָּךְ, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַקָּדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה, אַף כֹּל דָּבָר הַקָּדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה. מָה יֵשׁ לְךָ לְהָבִיא – חֲמוֹר, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״חֲמוֹר״ – הֲרֵי חֲמוֹר אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״גְּנֵיבָה״? לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר. יֵאָמֵר ״שׁוֹר״ וַ״חֲמוֹר״ ״שֶׂה״ וּ״גְנֵיבָה״ – וְהַכֹּל בַּכְּלָל! אִילּוּ כָּךְ, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – בַּעֲלֵי חַיִּים, אַף כֹּל בַּעֲלֵי חַיִּים. מָה יֵשׁ לְךָ לְהָבִיא – שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״חַיִּים״ – הֲרֵי חַיִּים אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״גְּנֵיבָה״? לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר. אָמַר מָר: יֵאָמֵר ״שׁוֹר״ וּ״גְנֵיבָה״. מִי כְּתִיב ״שׁוֹר״ וּ״גְנֵיבָה״? ״גְּנֵיבָה״ וָ״שׁוֹר״ הוּא דִּכְתִיב! וְכִי תֵּימָא ״אִילּוּ נֶאֱמַר״ קָאָמַר – אִילּוּ נֶאֱמַר ״שׁוֹר״ וּ״גְנֵיבָה״; וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ ״מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ״?! הָוֵה ״שׁוֹר״ פְּרָט וּ״גְנֵיבָה״ כְּלָל; פְּרָט וּכְלָל – נַעֲשָׂה כְּלָל מוֹסִיף עַל הַפְּרָט, וְאִיתְרַבּוּ לְהוּ כֹּל מִילֵּי! אֶלָּא כְּדִכְתִיב קָאָמְרִי – ״גְּנֵיבָה״ וְ״שׁוֹר״. מִי מָצֵית אָמְרַתְּ ״הַכֹּל בַּכְּלָל״, אוֹ ״מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ״? הָוֵה לֵיהּ ״גְּנֵיבָה״ כְּלָל וְ״שׁוֹר״ פְּרָט; כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט; שׁוֹר אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא! אָמַר רָבָא: תַּנָּא אַ״חַיִּים״ קָא סָמֵיךְ לֵיהּ, וּכְלָל וּפְרָט וּכְלָל קָאָמַר לֵיהּ. וְהָא לָא דָּמֵי כְּלָלָא בָּתְרָא לִכְלָלָא קַמָּא! הָא תַּנָּא – דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הוּא, דִּכְהַאי גַּוְונָא דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי. וְהָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא״ לְמָה לִי? יֵאָמֵר ״שׁוֹר״ וּ״גְנֵיבָה״ וְ״חַיִּים״ – וְהַכֹּל בַּכְּלָל! אִילּוּ כֵּן, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַקָּרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, אַף כֹּל הַקָּרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ. מָה יֵשׁ לְהָבִיא – ״שֶׂה״, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״שֶׂה״ – הֲרֵי שֶׂה אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״גְּנֵיבָה״? לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר. יֵאָמֵר ״גְּנֵיבָה״ וְ״שׁוֹר״ וָ״שֶׂה״ וְחַיִּים״ – וְהַכֹּל בַּכְּלָל! אִילּוּ כֵּן, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַקָּדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה, אַף כֹּל דָּבָר הַקָּדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה. מָה יֵשׁ לְךָ לְהָבִיא – חֲמוֹר, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״חֲמוֹר״ הֲרֵי חֲמוֹר אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״גְּנֵיבָה״? לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר. יֵאָמֵר ״גְּנֵיבָה״, וְ״שׁוֹר״, וָ״שֶׂה״, וַ״חֲמוֹר״, וְ״חַיִּים״ – וְהַכֹּל בַּכְּלָל! אִילּוּ כֵּן, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – בַּעֲלֵי חַיִּים, אַף כֹּל בַּעֲלֵי חַיִּים. מָה יֵשׁ לְךָ לְהָבִיא – שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים; כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״חַיִּים״ – הֲרֵי חַיִּים אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״גְּנֵיבָה״? לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר; ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא״ לְמָה לִי? אִי הָכִי, שַׁפִּיר קַשְׁיָא לֵיהּ! מִשּׁוּם דְּאִית לֵיהּ פִּירְכָא: לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר מֵהֵיכָא קָמַיְיתֵי לֵיהּ – מִכְּלָל בָּתְרָא; כְּלָלָא גּוּפֵיהּ ״חַיִּים״ כְּתִיב בֵּיהּ! כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל מַאי קָא מַהֲנֵי לֵיהּ? אִי לְאֵתוֹיֵי כׇּל דָּבָר, הָא ״חַיִּים״ כְּתִיב – בַּעֲלֵי חַיִּים אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא! מִשּׁוּם הָכָא אִיצְטְרִיךְ ״אִם הִמָּצֵא״. אָמְרִי: וְהָא שְׁנֵי כְלָלוֹת דִּסְמִיכִי אַהֲדָדֵי נִינְהוּ! אָמַר רָבִינָא, כִּדְאָמְרִי בְּמַעְרְבָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁנֵי כְלָלוֹת הַסְּמוּכִים זֶה לָזֶה – הַטֵּל פְּרָט בֵּינֵיהֶם, וְדוּנֵם בִּכְלָל וּפְרָט. שְׁדִי ״שׁוֹר״ בֵּין ״הִמָּצֵא״ לְ״תִמָּצֵא״ – לְאֵתוֹיֵי מַאי? אִי לְאֵתוֹיֵי בַּעֲלֵי חַיִּים, מֵ״חַיִּים״ נָפְקָא! אֶלָּא לְאֵתוֹיֵי דָּבָר שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים, וּדְרוֹשׁ הָכִי: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כֹּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן. וְתוּ שְׁדִי ״חֲמוֹר״ בֵּין ״הִמָּצֵא״ לְ״תִמָּצֵא״ – לְאֵתוֹיֵי מַאי? אִי לְאֵתוֹיֵי דָּבָר שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים, מִשּׁוֹר נָפְקָא! אֶלָּא לְאֵתוֹיֵי דָּבָר מְסוּיָּים. אִי הָכִי, ״שֶׂה״ לְמָה לִי? אֶלָּא רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה הוּא, כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״בַּמַּיִם״ ״בַּמַּיִם״ שְׁתֵּי פְּעָמִים – אֵין זֶה כְּלָל וּפְרָט, אֶלָּא רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה; רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רַבִּי – רַבִּי כֹּל מִילֵּי? אִי הָכִי, כֹּל הָנֵי פְּרָטֵי לְמָה לִי? חַד לְמַעוֹטֵי קַרְקַע, וְחַד לְמַעוֹטֵי עֲבָדִים, וְחַד לְמַעוֹטֵי שְׁטָרוֹת. ״גְּנֵיבָה״ וְ״חַיִּים״ – לְכִדְרַב, דְּאָמַר: אַחֲיַיהּ לְקֶרֶן כְּעֵין שֶׁגָּנַב. וּלְמַאן דְּאָמַר חַד בְּגַנָּב וְחַד בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, וְגַנָּב עַצְמוֹ נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב״, הַאי ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרָבָא בַּר אֲהִילַאי, דְּאָמַר רָבָא בַּר אֲהִילַאי: מַאי טַעְמָא דְּרַב, דְּאָמַר: מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – פָּטוּר? דִּכְתִיב: ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא״ – אִם הִמָּצֵא בְּעֵדִים, תִּמָּצֵא בְּדַיָּינִים; פְּרָט לְמַרְשִׁיעַ אֶת עַצְמוֹ. וּלְמַאן דְּאָמַר תַּרְוַיְיהוּ בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, דְּהַאי ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא״ מַפֵּיק לֵיהּ לְגַנָּב עַצְמוֹ, מַרְשִׁיעַ עַצְמוֹ מְנָלַן? מֵ״אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים״ – וְלֹא הַמַּרְשִׁיעַ אֶת עַצְמוֹ. וּלְמַאן דְּאָמַר חַד בְּגַנָּב וְחַד בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, דְּאַיְיתִי לֵיהּ מֵ״הִמָּצֵא תִמָּצֵא״ לְמַרְשִׁיעַ אֶת עַצְמוֹ, הַאי ״אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? אָמַר לָךְ: הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמוֹדֶה בִּקְנָס – דְּפָטוּר. וּמַאן דְּאָמַר תַּרְוַיְיהוּ בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, קָסָבַר: מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – חַיָּיב. וּלְמַאן דְּאָמַר חַד בְּגַנָּב וְחַד בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, דְּנָפְקָא לֵיהּ גַּנָּב מֵהָתָם; בִּשְׁלָמָא ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא״ – לְכִדְרָבָא בַּר אֲהִילַאי. אֲבָל כֹּל הָנֵי פְּרָטֵי, לְמָה לִי? כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כׇּל פָּרָשָׁה שֶׁנֶּאֶמְרָה וְנִשְׁנֵית, לֹא נִשְׁנֵית אֶלָּא לְדָבָר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בָּהּ. וְאֵימָא גַּנָּב עַצְמוֹ בִּשְׁבוּעָה! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דְּתַנְיָא, רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: ״שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם״ – שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה? אָמַרְתָּ לֹא כָּךְ הָיָה. מַאי ״לֹא כָּךְ הָיָה״? אָמַר אַבָּיֵי: לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם״ בְּגַנָּב, וְלֵיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מִטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב – וּמָה טוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, דִּבְהֶיתֵּירָא אֲתָא לִידֵיהּ, אָמַר קְרָא לִישַׁלֵּם תְּרֵי; גַּנָּב עַצְמוֹ, דִּבְאִיסּוּרָא אֲתָא לִידֵיהּ, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֶלָּא ״שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּגַנָּב עַצְמוֹ, לְמָה לִי? דַּאֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. וְהַאי ״אִם הִמָּצֵא״ – לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״יָדוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא יָדוֹ, גַּגּוֹ חֲצֵירוֹ וְקַרְפֵּיפוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא״ מִכׇּל מָקוֹם! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא אוֹ ״הִמָּצֵא הִמָּצֵא״ אוֹ ״תִּמָּצֵא תִמָּצֵא״; מִדְּשַׁנִּי קְרָא, שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. גּוּפָא – אָמַר רַב: קֶרֶן – כְּעֵין שֶׁגָּנַב. תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה – כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין. מַאי טַעְמָא דְּרַב? אָמַר קְרָא: ״גְּנֵיבָה״ וְ״חַיִּים״. אַמַּאי קָאָמַר רַחֲמָנָא ״חַיִּים״ בִּגְנֵיבָה? אַחֲיַיהּ לְקֶרֶן כְּעֵין שֶׁגָּנַב. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אָמֵינָא, כִּי נָיֵים וְשָׁכֵיב רַב אָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. דְּתַנְיָא: כְּחוּשָׁה וְהִשְׁמִינָהּ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה כְּעֵין שֶׁגָּנַב. אָמְרִי, מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ: ״אֲנָא פַּטֵּימְנָא וְאַתְּ שָׁקְלַתְּ?!״ תָּא שְׁמַע: שְׁמֵינָה וְהִכְחִישָׁהּ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה כְּעֵין שֶׁגָּנַב! הָתָם נָמֵי – מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: מָה לִי קַטְלַהּ כּוּלַּהּ, מָה לִי קַטְלַהּ פַּלְגָא. כִּי קָאָמַר רַב – בְּיוּקְרָא וְזוּלָא הוּא דְּקָאָמַר. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא שָׁוְיָא זוּזָא, וּלְבַסּוֹף שָׁוְיָא אַרְבְּעָה זוּזֵי – קֶרֶן כְּעֵין שֶׁגָּנַב; לֵימָא פְּלִיגָא דְּרַב אַדְּרַבָּה? דְּאָמַר רַבָּה: הַאי מַאן דִּגְזַל חָבִיתָא דְחַמְרָא מֵחַבְרֵיהּ, מֵעִיקָּרָא שָׁוְיָא זוּזָא וּלְבַסּוֹף שָׁוְיָא אַרְבְּעָה זוּזֵי, תַּבְרַהּ אוֹ שַׁתְיַיהּ – מְשַׁלֵּם אַרְבְּעָה. אִיתְּבַר מִמֵּילָא – מְשַׁלֵּם זוּזָא. אָמְרִי: כִּי קָאָמַר רַב – כְּגוֹן דְּמֵעִיקָּרָא שָׁוְיָא אַרְבְּעָה וּלְבַסּוֹף שָׁוְיָא זוּזָא; קֶרֶן – כְּעֵין שֶׁגָּנַב, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה – כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין. תָּנֵי רַבִּי חֲנִינָא לְסַיּוֹעֵיהּ לְרַב: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁטָּעַן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן, וְנִשְׁבַּע, וְהוֹדָה, וּבָאוּ עֵדִים – אִם עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ עֵדִים הוֹדָה, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם; וְאִם מִשֶּׁבָּאוּ עֵדִים הוֹדָה – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאָשָׁם, וְחוּמְשׁוֹ עוֹלֶה לוֹ בִּכְפֵילוֹ; דִּבְרֵי רַבִּי יַעֲקֹב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: ״בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו״; מָמוֹן הַמִּשְׁתַּלֵּם בְּרֹאשׁ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, מָמוֹן שֶׁאֵין מִשְׁתַּלֵּם בְּרֹאשׁ – אֵין מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֵין חוֹמֶשׁ וְאָשָׁם מִשְׁתַּלֵּם בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ כֶּפֶל. קָתָנֵי מִיהַת: חוּמְשׁוֹ עוֹלֶה לוֹ בִּכְפֵילוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יַעֲקֹב. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא שָׁוְיָא אַרְבְּעָה וּלְבַסּוֹף שָׁוְיָא אַרְבְּעָה, חוּמְשׁוֹ עוֹלֶה לוֹ בִּכְפֵילוֹ?! כְּפֵילָא אַרְבְּעָה, וְחוּמְשָׁא זוּזָא! אֶלָּא לָאו דְּמֵעִיקָּרָא שָׁוְיָא אַרְבְּעָה, וּלְבַסּוֹף שָׁוְיָא זוּזָא, דִּכְפֵילָא זוּזָא וְחוּמְשֵׁיהּ זוּזָא? אַלְמָא קֶרֶן כְּעֵין שֶׁגָּנַב, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין! אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם דְּמֵעִיקָּרָא שָׁוְיָא אַרְבְּעָה וְהַשְׁתָּא נָמֵי שָׁוְיָא אַרְבְּעָה, וּדְקָא קַשְׁיָא: כְּפֵילָא אַרְבְּעָה וְחוּמְשֵׁיהּ זוּזָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע וְחָזַר וְנִשְׁבַּע אַרְבַּע פְּעָמִים, וְהוֹדָה; וְהַתּוֹרָה אָמְרָה ״וַחֲמִשִׁתָיו״ – הַתּוֹרָה רִיבְּתָה חֲמִישִׁיּוֹת הַרְבֵּה בְּקֶרֶן אַחַת. אָמַר מָר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: ״בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו״ – מָמוֹן הַמִּשְׁתַּלֵּם בְּרֹאשׁ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, מָמוֹן שֶׁאֵין מִשְׁתַּלֵּם בְּרֹאשׁ אֵין מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. אֲבָל אָשָׁם – מַיְיתֵי, מַאי שְׁנָא חוֹמֶשׁ דְּלָא מְשַׁלֵּם – דִּכְתִיב: ״בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו״, אָשָׁם נָמֵי לָא מְשַׁלֵּם – דְּהָא כְּתִיב: ״בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו״, ״וְאֶת אֲשָׁמוֹ״! אָמְרִי לָךְ רַבָּנַן: ״אֶת״ פַּסְקֵיהּ קְרָא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי – ״וְאֶת״ עָרְבֵיהּ קְרָא. וְרַבָּנַן אָמְרִי לָךְ: לָא לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא לָא וָיו וְלֹא ״אֶת״. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אָמַר לָךְ: ״אֶת״ לָא סַגִּיא דְּלָא כְּתַב – לְאַפְסוֹקֵי בֵּין מָמוֹן גָּבוֹהַּ לְמָמוֹן הֶדְיוֹט; הִלְכָּךְ אֲתָא וָיו עָרְבֵיהּ קְרָא. אָמַר רַבִּי אִילְעָא: גָּנַב טָלֶה וְנַעֲשָׂה אַיִל, עֵגֶל וְנַעֲשָׂה שׁוֹר – נַעֲשָׂה שִׁינּוּי בְּיָדוֹ, וּקְנָאוֹ. טָבַח וּמָכַר – שֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ, שֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא לְרַבִּי אִילְעָא: גָּנַב טָלֶה וְנַעֲשָׂה אַיִל, עֵגֶל וְנַעֲשָׂה שׁוֹר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, כְּעֵין שֶׁגָּנַב. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ קַנְיֵיהּ בְּשִׁינּוּי, אַמַּאי מְשַׁלֵּם? שֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ, שֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר! אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא מַאי, שִׁינּוּי לָא קָנֵי? אַמַּאי מְשַׁלֵּם כְּעֵין שֶׁגָּנַב? לְשַׁלֵּם כִּי הַשְׁתָּא! אֲמַר לֵיהּ: כִּי הַשְׁתָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא מְשַׁלֵּם – מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ: ״תּוֹרָא גְּנַבִי מִמָּךְ?״ ״דִּיכְרָא גְּנַבִי מִמְּךָ?״ אֲמַר לֵיהּ: רַחֲמָנָא נַיצְּלַן מֵהַאי דַּעְתָּא! אֲמַר לֵיהּ: אַדְּרַבָּה, רַחֲמָנָא נַיצְּלַן מִדַּעְתָּא דִּידָךְ! מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: וְנִיקְנִינְהוּ בְּשִׁינּוּי הַשֵּׁם! אָמַר רָבָא: שׁוֹר בֶּן יוֹמוֹ קָרוּי ״שׁוֹר״, אַיִל בֶּן יוֹמוֹ קָרוּי ״אַיִל״. שׁוֹר בֶּן יוֹמוֹ קָרוּי ״שׁוֹר״ – דִּכְתִיב: ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד״. אַיִל בֶּן יוֹמוֹ קָרוּי ״אַיִל״ – דִּכְתִיב: ״וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי״ – אֵילִים הוּא דְּלָא אֲכַל, כְּבָשִׂים אֲכַל?! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ אַיִל בֶּן יוֹמוֹ ״קָרוּי״ אַיִל? מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָא מַנִּי – בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמְרִי: שִׁינּוּי בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵדת, וְלָא קָנֵי. דְּתַנְיָא: נָתַן לָהּ בְּאֶתְנַנָּהּ חִיטִּין וַעֲשָׂאָן סוֹלֶת, זֵיתִים וַעֲשָׂאָן שֶׁמֶן, עֲנָבִים וַעֲשָׂאָן יַיִן; תָּנֵי חֲדָא אָסוּר, וְתָנֵי חֲדָא מוּתָּר. וְאָמַר רַב יוֹסֵף, תָּנֵי גּוּרְיוֹן דְּמֵאַסְפּוֹרַק: בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי? דִּכְתִיב: ״גַּם״ – לְרַבּוֹת שִׁינּוּיֵיהֶם. וּבֵית הִלֵּל – ״הֵם״ וְלֹא שִׁינּוּיֵיהֶם. וּבֵית שַׁמַּאי – הָהוּא ״הֵם״ וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶם הוּא דַּאֲתָא. וּבֵית הִלֵּל – תַּרְתֵּי שְׁמַעִית מִינַּהּ: ״הֵם״ וְלֹא שִׁינּוּיֵהֶם, ״הֵם״ וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶם. וּבֵית הִלֵּל, הָכְתִיב ״גַּם״! ״גַּם״ לְבֵית הִלֵּל קַשְׁיָא. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי, אֶלָּא דְּמָר סָבַר: שִׁינּוּי קוֹנֶה, וּמַר סָבַר: אֵין שִׁינּוּי קוֹנֶה; אֲבָל לְעִנְיַן שַׁלּוֹמֵי – כּוּלֵּי עָלְמָא כִּדְמֵעִיקָּרָא מְשַׁלֵּם, דְּקָתָנֵי: מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה כְּעֵין שֶׁגָּנַב. לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב, דְּאָמַר רַב: קֶרֶן – כְּעֵין שֶׁגָּנַב מְשַׁלֵּם, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה – כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין? אָמַר רָבָא: טְלָאִים – כִּדְמֵעִיקָּרָא, דָּמִים – כְּשֶׁל עַכְשָׁיו. אָמַר רַבָּה: שִׁינּוּי קוֹנֶה – כְּתִיבָא וּתְנֵינָא. כְּתִיבָא – ״וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר גָּזָל״? אִם כְּעֵין שֶׁגָּזַל – יַחֲזִיר, וְאִם לָאו – דָּמִים בְּעָלְמָא בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי. תְּנֵינָא – הַגּוֹזֵל עֵצִים וַעֲשָׂאָן כֵּלִים, צֶמֶר וַעֲשָׂאָן בְּגָדִים – מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵילָה. אִי נָמֵי – לֹא הִסְפִּיק לִיתְּנוֹ לוֹ עַד שֶׁצְּבָעוֹ, פָּטוּר. אַלְמָא שִׁינּוּי קוֹנֶה. יֵאוּשׁ – אָמְרִי רַבָּנַן דְּנִיקְנֵי, מִיהוּ לָא יָדְעִינַן אִי דְּאוֹרָיְיתָא אִי דְּרַבָּנַן. אִי דְּאוֹרָיְיתָא – מִידֵּי דַּהֲוָה אַמּוֹצֵא אֲבֵידָה; מוֹצֵא אֲבֵידָה לָאו כֵּיוָן דְּמִיָּיאַשׁ מָרַהּ מִינַּהּ מִקַּמֵּי דְּתֵיתֵי לִידֵיהּ, קָנֵי לֵיהּ? הַאי נָמֵי, כֵּיוָן דִּמְיָיאֵשׁ מָרַהּ, קָנֵי לֵיהּ. אַלְמָא קָנֵי. אוֹ דִלְמָא לָא דָּמְיָא לַאֲבֵידָה, אֲבֵידָה הוּא דְּכִי אֲתַאי לִידֵיהּ – בְּהֶתֵּירָא אֲתַאי לִידֵיהּ; אֲבָל הַאי, כֵּיוָן דִּבְאִיסּוּרָא אֲתַאי לִידֵיהּ – מִדְּרַבָּנַן הוּא; דַּאֲמוּר רַבָּנַן נִיקְנֵי, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים. וְרַב יוֹסֵף אָמַר: יֵאוּשׁ אֵינוֹ קוֹנֶה, וַאֲפִילּוּ מִדְּרַבָּנַן. אֵיתִיבֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַבָּה: גָּזַל חָמֵץ וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״. וְהַאי, כֵּיוָן דִּמְטָא עִידָּן אִיסּוּרָא – וַדַּאי מִיָּיאַשׁ; וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יֵאוּשׁ קוֹנֶה, אַמַּאי אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״? דְּמֵי מְעַלְּיָא בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי לֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ: כִּי קָאָמֵינָא אֲנָא – זֶה מִתְיָיאֵשׁ וְזֶה רוֹצֶה לִקְנוֹת; הַאי – זֶה מִתְיָיאֵשׁ וְזֶה אֵינוֹ רוֹצֶה לִקְנוֹת. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: ״קׇרְבָּנוֹ״ – וְלֹא הַגָּזוּל. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, לְמָה לִי קְרָא? פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לָאו לְאַחַר יֵאוּשׁ? שְׁמַע מִינַּהּ יֵאוּשׁ לָא קָנֵי! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְלִיטַעְמָיךְ, הָא דְּתַנְיָא: ״מִשְׁכָּבוֹ״ – וְלֹא הַגָּזוּל, הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּגְזַל עַמְרָא וְעַבְדֵיהּ מִשְׁכָּב, מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר שִׁינּוּי מַעֲשֶׂה לָא קָנֵי? אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – דִּגְזַל מִשְׁכָּב דְּחַבְרֵיהּ; הָכִי נָמֵי – דִּגְזַל קׇרְבָּן דְּחַבְרֵיהּ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: עוֹרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן. וְשֶׁל עַבְּדָן – אֵין מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן. שֶׁל גַּנָּב – מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן, שֶׁל גַּזְלָן – אֵין מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חִילּוּף הַדְּבָרִים – שֶׁל גַּזְלָן מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן, וְשֶׁל גַּנָּב אֵין מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן; לְפִי שֶׁלֹּא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. וּשְׁמַע מִינַּהּ, יֵאוּשׁ קֹנֶה! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁקִּיצְּעָן. מַתְקֵיף לַהּ רַבָּה בַּר רַב חָנָן: וַהֲלֹא עִיצְבָּא שָׁנוּ כָּאן, וְעִיצְבָּא אֵין צְרִיכָה קִיצּוּעַ! דִּתְנַן: כׇּל מָקוֹם שֶׁאֵין חֶסְרוֹן מְלָאכָה – מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתוֹ, יֵשׁ חֶסְרוֹן מְלָאכָה – אֵין מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתוֹ; חוּץ מִן הָעֵיצְבָא. אֶלָּא אָמַר רָבָא: הַאי מִילְּתָא קְשִׁי בַּהּ רַבָּה לְרַב יוֹסֵף עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין, וְלָא אִיפַּרְקָה עַד דְּיָתֵיב רַב יוֹסֵף בְּרֵישָׁא, וּפָרְקַהּ: שִׁינּוּי הַשֵּׁם – כְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה דָּמֵי. שִׁינּוּי מַעֲשֶׂה מַאי טַעְמָא – הָתָם מֵעִיקָּרָא עֵצִים, הַשְׁתָּא כֵּלִים; שִׁינּוּי הַשֵּׁם נָמֵי – מֵעִיקָּרָא קָרוּ לֵיהּ ״מַשְׁכָּא״, וְהַשְׁתָּא ״אַבַּרְזִין״. וַהֲרֵי מָרִישׁ – דְּאִיכָּא שִׁינּוּי הַשֵּׁם, דְּמֵעִיקָּרָא ״כְּשׁוּרָא״ וְהַשְׁתָּא ״טְלָלָא״; וּתְנַן: עַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ בְּבִירָה שֶׁנּוֹטֵל דָּמָיו, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים. טַעְמָא מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים, הָא לָאו הָכִי – הָדַר בְּעֵינֵיהּ! אָמַר רַב יוֹסֵף: מָרִישׁ – שְׁמוֹ עָלָיו, דְּתַנְיָא: ״צַלְעוֹת הַבַּיִת״ – אֵלּוּ הַמַּלְטְטִין, ״וְהָעֻבִּים״ – אֵלּוּ הַמְּרִישׁוֹת. רַבִּי זֵירָא אָמַר: שִׁינּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּיתוֹ – בְּשִׁינּוּי הַשֵּׁם – לָא הָוֵי שִׁינּוּי. וְשִׁינּוּי הַשֵּׁם שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר לִבְרִיָּיתוֹ, מִי הָוֵי שִׁינּוּי? וַהֲרֵי צִינּוֹר – דְּמֵעִיקָּרָא ״קְצִיצְתָּא״ וְהַשְׁתָּא ״צִינּוֹרָא״, וְתַנְיָא: צִינּוֹר שֶׁחֲקָקוֹ וּלְבַסּוֹף קְבָעוֹ – פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. קְבָעוֹ וּלְבַסּוֹף חֲקָקוֹ – אֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. וְאִי אָמְרַתְּ שִׁינּוּי הַשֵּׁם מִילְּתָא הִיא, אֲפִילּוּ קְבָעוֹ וּלְבַסּוֹף חֲקָקוֹ נָמֵי לִיפְסֹל! שָׁאנֵי שְׁאִיבָה, דְּמִדְּרַבָּנַן הִיא. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ דְּרֵישָׁא נָמֵי! הָתָם אִיכָּא תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו בְּתָלוּשׁ, הָכָא אֵין תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו בְּתָלוּשׁ. מֵיתִיבִי: הַגַּנָּב וְהַגַּזְלָן וְהָאַנָּס – הֶקְדֵּישָׁן הֶקְדֵּשׁ, וּתְרוּמָתָן תְּרוּמָה, וּמַעְשְׂרוֹתָן מַעֲשֵׂר. אָמְרִי: הָתָם אִיכָּא שִׁינּוּי הַשֵּׁם – דְּמֵעִיקָּרָא ״טִיבְלָא״ וְהַשְׁתָּא ״תְּרוּמָה״, הֶקְדֵּשׁ מֵעִיקָּרָא ״חוּלִּין״ וְהַשְׁתָּא ״הֶקְדֵּשׁ״. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִין לְשִׁנּוּי שֶׁהוּא קוֹנֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר גָּזָל״? אִם כְּעֵין שֶׁגָּזַל – יַחֲזִיר, וְאִם לָאו – דָּמִים בְּעָלְמָא בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי. הַאי ״אֲשֶׁר גָּזָל״ מִיבְּעֵי לְמַעוֹטֵי גֶּזֶל אָבִיו, שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ עַל גֶּזֶל אָבִיו! אִם כֵּן, נִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״וְהֵשִׁיב אֶת גְּזֵילוֹ״, ״אֲשֶׁר גָּזָל״ לְמָה לִי לְמִכְתַּב? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִין לְשִׁנּוּי שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵילָה״ – מִכׇּל מָקוֹם. וְהָא כְּתִיב: ״אֲשֶׁר גָּזָל״! הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ – עַל גְּזֵילוֹ שֶׁלּוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, וְאֵין מוֹסִיף חוֹמֶשׁ עַל גֶּזֶל אָבִיו. אָמַר עוּלָּא: מִנַּיִין לְיֵאוּשׁ שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל אֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה״ – גָּזוּל דּוּמְיָא דְּפִסֵּחַ, מָה פִּסֵּחַ דְּלֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא כְּלָל, אַף גָּזוּל דְּלֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא; לָא שְׁנָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, וְלָא שְׁנָא אַחַר יֵאוּשׁ. רָבָא אָמַר מֵהָכָא: ״קׇרְבָּנוֹ״ – וְלֹא הַגָּזוּל. אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ – פְּשִׁיטָא, לְמָה לִי קְרָא? אֶלָּא לָאו לְאַחַר יֵאוּשׁ – וּשְׁמַע מִינַּהּ יֵאוּשׁ לָא קָנֵי? שְׁמַע מִינַּהּ. וְהָא רָבָא הוּא דְּאָמַר דִּגְזַל קׇרְבָּן דְּחַבְרֵיהּ! אִיבָּעֵית אֵימָא: הֲדַר בֵּיהּ, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: חַד מִינַּיְיהוּ רַב פָּפָּא אַמְרַהּ. וּמִדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְכוּ׳. וְאַמַּאי? נֵילַף ״שׁוֹר״–״שׁוֹר״ מִשַּׁבָּת – מָה לְהַלָּן חַיָּה וְעוֹף כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, אַף כָּאן חַיָּה וָעוֹף כַּיּוֹצֵא בָּהֶן! אָמַר רָבָא, אָמַר קְרָא: ״שׁוֹר וָשֶׂה״ ״שׁוֹר וָשֶׂה״ שְׁנֵי פְּעָמִים – שׁוֹר וָשֶׂה אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא. אָמְרִי: הֵי מְיַיתַּר? אִילֵימָא ״שׁוֹר וָשֶׂה״ דְּסֵיפָא מְיַיתַּר, דְּנִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״כִּי יִגְנֹב שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ וּמְכָרוֹ, חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחְתָּיו וְאַרְבַּע צֹאן תַּחְתָּיו״; אִי כְּתַב רַחֲמָנָא הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי תִּשְׁעָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד! וְכִי תֵּימָא הָא כְּתִיב ״תַּחְתָּיו״ ״תַּחְתָּיו״ – חַד ״תַּחְתָּיו״ מְיַיתַּר; הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לִדְרָשָׁה אַחֲרִינָא – דְּתַנְיָא: יָכוֹל גָּנַב שׁוֹר שָׁוֶה מָנֶה, יְשַׁלֵּם תַּחְתָּיו חֲמִשָּׁה נְגִידִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תַּחְתָּיו״ ״תַּחְתָּיו״. אֶלָּא ״שׁוֹר וָשֶׂה״ דְּרֵישָׁא מְיַיתַּר – דְּנִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״כִּי יִגְנֹב אִישׁ וּטְבָחוֹ וּמְכָרוֹ, חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה״. אִי כְּתַב רַחֲמָנָא הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא: עַד דְּגָנֵיב תְּרֵי וְטָבַח לְהוּ! ״וּטְבָחוֹ״ כְּתִיב – לְחַד. וְאֵימָא: עַד דְּגָנֵיב תַּרְוַיְיהוּ וּמְזַבֵּין לְהוּ! ״וּמְכָרוֹ״ כְּתִיב – לְחַד. וְאֵימָא: הָוֵה אָמֵינָא עַד דְּגָנֵיב תְּרֵי, וְטָבַח חַד וּמְזַבֵּין חַד! ״אוֹ מְכָרוֹ״ כְּתִיב. וְאַכַּתִּי הֲוָה אָמֵינָא עַד דְּגָנֵיב תַּרְוַיְיהוּ וְטָבַח חַד וּמְשַׁיַּיר חַד, אוֹ מְזַבֵּין חַד וּמְשַׁיַּיר חַד! אֶלָּא: ״שׁוֹר״ דְּסֵיפָא וְ״שֶׂה״ דְּרֵישָׁא מְיַיתַּר, דְּנִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר וּטְבָחוֹ וּמְכָרוֹ, חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחְתָּיו, וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה״; ״שׁוֹר״ דְּסֵיפָא וְ״שֶׂה״ דְּרֵישָׁא לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ: שׁוֹר וָשֶׂה אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא. אֵין הַגּוֹנֵב אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, אֲבָל לְאַחַר יֵאוּשׁ – קְנָאוֹ גַּנָּב רִאשׁוֹן, וְגַנָּב שֵׁנִי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל לְגַנָּב רִאשׁוֹן. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אָמֵינָא כִּי נָיֵים וְשָׁכֵיב רַב אָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתָּרֵשׁ בַּחֵטְא. אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, מִי אִיכָּא נִשְׁתָּרֵשׁ? אֶלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יֵאוּשׁ קָנֵי, אַמַּאי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? שֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ, שֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר! אָמְרִי, כִּדְאָמַר רָבָא: מִפְּנֵי שֶׁשָּׁנָה בַּחֵטְא; הָכָא נָמֵי, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁנָה בַּחֵטְא. תָּא שְׁמַע: ״וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ״; מַה טְבִיחָה – שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת, אַף מְכִירָה – שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת. אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, אַמַּאי אֵינָהּ חוֹזֶרֶת? אֶלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ קַנְיֵיהּ, אַמַּאי מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? שֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ, שֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר! כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן: פְּרָט לְשֶׁהִקְנָה לִשְׁלשִׁים יוֹם, הָכָא נָמֵי, פְּרָט לְשֶׁהִקְנָה לִשְׁלשִׁים יוֹם. מֵיתִיבִי: גָּנַב וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן בִּלְבָד. גָּנַב וּמָכַר, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. גָּנַב וְטָבַח, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, אֶלָּא קֶרֶן בִּלְבָד. קָתָנֵי מִיהָא מְצִיעֲתָא: גָּנַב וּמָכַר, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, שֵׁנִי אַמַּאי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל? שִׁינּוּי רְשׁוּת בְּלֹא יֵאוּשׁ מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּקָנֵי? אֶלָּא פְּשִׁיטָא לְאַחַר יֵאוּשׁ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יֵאוּשׁ קוֹנֶה, אַמַּאי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? דִּידֵיהּ הוּא דְּזַבֵּין! וְתוּ, דְּקָתָנֵי רֵישָׁא: גָּנַב, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – רִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְהַשֵּׁנִי אֵין מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן. מִכְּדֵי לְאַחַר יֵאוּשׁ קָיְימִינַן; וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יֵאוּשׁ קוֹנֶה, שֵׁנִי אַמַּאי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ יֵאוּשׁ לָא קָנֵי, וְקַשְׁיָא לְרַב? אָמַר רָבָא: וְתִסְבְּרָא הָא מְתָרַצְתָּא הִיא?! אֶלָּא דְּקָתָנֵי סֵיפָא: גָּנַב וְטָבַח, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – רִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְשֵׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן; וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר שִׁינּוּי מַעֲשֶׂה לָא קָנֵי? אֶלָּא לְעוֹלָם כּוּלַּהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ, וְאֵיפוֹךְ סֵיפָא לִמְצִיעֲתָא וּמְצִיעֲתָא לְסֵיפָא, וְאֵימָא הָכִי: גָּנַב וּמָכַר, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן – דְּשִׁינּוּי רְשׁוּת בְּלֹא יֵאוּשׁ לָא קָנֵי. גָּנַב וְטָבַח, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל; דְּקַנְיֵיהּ בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה. רַב פָּפָּא אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ; סֵיפָא בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמְרִי: שִׁינּוּי בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵד. אִי הָכִי, קַשְׁיָא רֵישָׁא וּמְצִיעֲתָא לְרַב! אָמַר רַב זְבִיד: לְעוֹלָם כּוּלַּהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁנִּתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים בְּלוֹקֵחַ וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ בְּגַנָּב, דְּהָוֵה לֵיהּ יֵאוּשׁ וְשִׁינּוּי רְשׁוּת. וְלָא תֵּימָא מִשּׁוּם דְּבָעֵינַן יֵאוּשׁ וְשִׁינּוּי רְשׁוּת, אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּיֵאוּשׁ לְחוֹדֵיהּ נָמֵי קָנֵי גַּבֵּי גַנָּב; אֶלָּא דְּלָא מַשְׁכַּחַתְּ דִּמְשַׁלְּמִי תַּרְוַיְיהוּ גַּנָּב רִאשׁוֹן וְגַנָּב שֵׁנִי, אֶלָּא בְּהָכִי. אִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר לִפְנֵי יֵאוּשׁ – רַב נַחְמָן אָמַר: חַיָּיב, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: פָּטוּר. רַב נַחְמָן אָמַר חַיָּיב – ״וּמְכָרוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא זַבֵּין; לָא שְׁנָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, לָא שְׁנָא לְאַחַר יֵאוּשׁ. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר פָּטוּר – חִיּוּבֵיהּ לְאַחַר יֵאוּשׁ הוּא, דְּאַהֲנוֹ מַעֲשָׂיו; אֲבָל לִפְנֵי יֵאוּשׁ דְּלָא אַהֲנוֹ מַעֲשָׂיו – לָא מִיחַיַּיב; דֻּומְיָא דִּטְבִיחָה בָּעֵינַן, דְּאַהֲנוֹ מַעֲשָׂיו. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לָהּ? דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתָּרֵשׁ בַּחֵטְא. אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, מִי אִיכָּא נִשְׁתָּרֵשׁ? אֶלָּא לָאו לְאַחַר יֵאוּשׁ הוּא? אָמַר רָבָא: מִפְּנֵי שֶׁשָּׁנָה בַּחֵטְא. תָּא שְׁמַע: ״וּטְבָחוֹ וּמְכָרוֹ״; מָה טְבִיחָה – שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת, אַף מְכִירָה – שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת. אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, אַמַּאי אֵינָהּ חוֹזֶרֶת? אֶלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ – וּשְׁמַע מִינַּהּ חִיּוּבָא לְאַחַר יֵאוּשׁ הוּא! תַּרְגְּמַהּ רַב נַחְמָן: פְּרָט לְשֶׁהִקְנָה לוֹ לִשְׁלשִׁים יוֹם. וְאַף רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר חִיּוּבֵיהּ לְאַחַר יֵאוּשׁ הוּא, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תֵּדַע שֶׁסְּתָם גְּנֵיבָה יֵאוּשׁ בְּעָלִים הוּא – שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה: טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְדִלְמָא לָא אִיָּיאַשׁ! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: סְתָם גְּנֵיבָה – יֵאוּשׁ בְּעָלִים הִיא. וְדִלְמָא אַף עַל גַּב דְּלָא אִיָּיאַשׁ! אָמְרִי: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דּוּמְיָא דִטְבִיחָה – מָה טְבִיחָה דְּאַהֲנוֹ מַעֲשָׂיו, אַף מְכִירָה דְּאַהֲנוֹ מַעֲשָׂיו. וְאִי לִפְנֵי יֵאוּשׁ, מַאי אַהֲנוֹ? וְדִלְמָא דְּשַׁמְעִינֵיהּ דְּאִיָּיאַשׁ! אָמְרִי: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דּוּמְיָא דִטְבִיחָה – מָה טְבִיחָה לְאַלְתַּר, אַף מְכִירָה לְאַלְתַּר. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: גְּנֵיבָה בְּנֶפֶשׁ תּוֹכִיחַ – שֶׁאֵין יֵאוּשׁ בְּעָלִים, וְחַיָּיב! מִכְּלָל דְּסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן: לִפְנֵי יֵאוּשׁ חַיָּיב. לְאַחַר יֵאוּשׁ מַאי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב – חִיּוּבֵיהּ בֵּין לִפְנֵי יֵאוּשׁ, בֵּין לְאַחַר יֵאוּשׁ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר – חִיּוּבֵיהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ הוּא, אֲבָל לְאַחַר יֵאוּשׁ – קָנָה, וְשֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ וְשֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: גָּנַב וְהִקְדִּישׁ, וְאַחַר כָּךְ טָבַח – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אֵימַת? אִלֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, מִי קָדוֹשׁ?! ״אִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא – מָה בֵּיתוֹ שֶׁלּוֹ, אַף כֹּל שֶׁלּוֹ! אֶלָּא פְּשִׁיטָא לְאַחַר יֵאוּשׁ; וְטַעְמָא דְּהִקְדִּישׁ הוּא דְּאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, דְּכִי קָא טָבַח – דְּהֶקְדֵּשׁ קָא טָבַח, אֲבָל לֹא הִקְדִּישׁ – טָבַח מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יֵאוּשׁ קוֹנֶה, אַמַּאי מְשַׁלֵּם? שֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ, שֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּישׁוּהוּ בְּעָלִים בְּיַד גַּנָּב. וּמִי קָדוֹשׁ?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּזַל וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – שְׁנֵיהֶן אֵינָן יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁ, זֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְזֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ! אָמְרִי: הוּא דְּאָמַר – כִּצְנוּעִין, דִּתְנַן: הַצְּנוּעִין מַנִּיחִין אֶת הַמָּעוֹת, וְאוֹמְרִים: כׇּל הַנִּלְקָט מִזֶּה, יְהֵא מְחוּלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ. וַהֲרֵי חָזְרָה קֶרֶן לַבְּעָלִים! כְּשֶׁעָמַד בַּדִּין. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאָמְרִי ״צֵא תֵּן לוֹ״ – מַאי אִירְיָא הִקְדִּישׁ? אֲפִילּוּ לֹא הִקְדִּישׁ נָמֵי לָא לִיחַיְּיבֵיהּ! דְּאָמַר רָבָא: ״צֵא תֵּן לוֹ״, טָבַח וּמָכַר – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּפַסְקוּהָ לְמִילְּתֵיהּ וְטָבַח וּמָכַר – הָוֵה לֵיהּ גַּזְלָן, וְגַזְלָן אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. ״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״, טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּלָא פְּסִקָה מִילְּתָא, אַכַּתִּי גַּנָּב הוּא! לָא צְרִיכָא, דְּאָמְרִי לֵיהּ: ״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״. גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּזַל וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – שְׁנֵיהֶם אֵינָן יְכוֹלִים לְהַקְדִּישׁ. זֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְזֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה; וּתְנַן: כֶּרֶם רְבָעִי הָיוּ מְצַיְּינִין אוֹתוֹ בִּקְזוּזוֹת אֲדָמָה – סִימָנָא כִּי אֲדָמָה, מָה אֲדָמָה – אִיכָּא הֲנָאָה מִינַּהּ, אַף הַאי נָמֵי כִּי מִפַּרְקָא – שְׁרֵי לְאִיתְהֲנוֹיֵי מִינַּהּ. וְשֶׁל עׇרְלָה בְּחַרְסִית – סִימָנָא כְּחַרְסִית, מָה חַרְסִית שֶׁאֵין הֲנָאָה מִינַּהּ, אַף הַאי דְּלֵית בֵּיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ. וְשֶׁל קְבָרוֹת בְּסִיד – סִימָנָא דְּחִיוָּר כַּעֲצָמוֹת. וּמְמַחֶה וְשׁוֹפֵךְ כִּי הֵיכִי דְּנִיחַוַּור טְפֵי. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּשְׁבִיעִית, דְּהֶפְקֵר נִינְהוּ; אֲבָל בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ – הַלְעִיטֵהוּ לָרָשָׁע וְיָמוּת. וְהַצְּנוּעִין מַנִּיחִין אֶת הַמָּעוֹת, וְאוֹמְרִים: ״כׇּל הַנִּלְקָט מִזֶּה, מְחוּלָּל עַל הַמָּעוֹת הַלָּלוּ״! וְכִי תֵּימָא: מַאן תְּנָא צְנוּעִין – רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְרַבִּי יוֹחָנָן כִּסְתָם יְחִידָאָה לָא אָמַר; וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמִשְׁנָתֵנוּ – הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, חוּץ מֵעָרֵב וְצַיְדָן וּרְאָיָה אַחֲרוֹנָה! אָמְרִי: לָא תֵּימָא ״כׇּל הַנִּלְקָט מִזֶּה״, אֶלָּא אֵימָא ״כָּל הַמִּתְלַקֵּט מִזֶּה״. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: צְנוּעִין וְרַבִּי דּוֹסָא אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד; וְרַבִּי דּוֹסָא ״נִלְקָט״ קָאָמַר! דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שַׁחֲרִית – בַּעַל הַבַּיִת עוֹמֵד וְאוֹמֵר: ״כׇּל שֶׁיְּלַקְּטוּ עֲנִיִּים הַיּוֹם, יְהֵא הֶפְקֵר״. רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר, לְעִיתּוֹתֵי עֶרֶב אוֹמֵר: ״כׇּל שֶׁלָּקְטוּ עֲנִיִּים יְהֵא הֶפְקֵר״! אֵיפוֹךְ דְּרַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי דּוֹסָא, וְרַבִּי דּוֹסָא לְרַבִּי יְהוּדָה. אַמַּאי אָפְכַתְּ מַתְנִיתָא? אִפְכַהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, וְאֵימָא: ״צְנוּעִין וְרַבִּי יְהוּדָה אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד״! אָמְרִי: לָא סַגִּיא דְּלָא מִתְהַפְכָא מַתְנִיתָא; דִּבְהָא מַתְנִיתִין קָתָנֵי דְּאִית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בְּרֵירָה, וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בְּעָלְמָא דְּלֵית לֵיהּ בְּרֵירָה – דִּתְנַן: הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים, אוֹמֵר: שְׁנֵי לוּגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ – הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה; עֲשָׂרָה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן; תִּשְׁעָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי; וּמֵיחֵל וְשׁוֹתֶה מִיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין. אָמְרִי: סוֹף סוֹף, אַמַּאי קָא אָפְכַתְּ לַהּ לְמַתְנִיתִין – מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה; הַשְׁתָּא נָמֵי – קַשְׁיָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמְרַתְּ לְרַבִּי יוֹחָנָן לָא תֵּימָא ״כׇּל הַנִּלְקָט״, אֶלָּא אֵימָא ״כָּל הַמִּתְלַקֵּט״ – אַלְמָא אִית לֵיהּ בְּרֵירָה; וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן לֵית לֵיהּ בְּרֵירָה, דְּאָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ – לָקוֹחוֹת הֵן, וּמַחְזִירִין זֶה לָזֶה בַּיּוֹבֵל! אֶלָּא לְעוֹלָם ״כׇּל הַנִּלְקָט״, וְרַבִּי יוֹחָנָן סְתָמָא אַחֲרִינָא אַשְׁכַּח – דִּתְנַן: אֵין הַגּוֹנֵב אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. אַמַּאי? בִּשְׁלָמָא לְגַנָּב רִאשׁוֹן לָא מְשַׁלֵּם – ״וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ״, וְלֹא מִבֵּית הַגַּנָּב; אֶלָּא לִבְעָלִים – נְשַׁלֵּם! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: זֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְזֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. וּמַאי חָזֵית דְּאָזֵיל בָּתַר הַהִיא סְתָמָא? לֶיעְבֵּיד כִּי הַאי סְתָמָא דִּצְנוּעִין! מִשּׁוּם דִּמְסַיַּיע לֵיהּ קְרָא: ״וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה׳״ – מָה בֵּיתוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, אַף כֹּל בִּרְשׁוּתוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: אִי לָאו דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן צְנוּעִין, וְרַבִּי דּוֹסָא אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד, הֲוָה אָמֵינָא: צְנוּעִין אִית לְהוּ דְּרַבִּי דּוֹסָא, וְרַבִּי דּוֹסָא לֵית לֵיהּ דִּצְנוּעִין. צְנוּעִין אִית לְהוּ דְּרַבִּי דּוֹסָא – וּמָה בְּגַנָּב עֲבַדוּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא, עֲנִיִּים צְרִיכָא לְמֵימַר? רַבִּי דּוֹסָא לֵית לֵיהּ דִּצְנוּעִין – עֲנִיִּים הוּא דַּעֲבַדוּ לְהוּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא, אֲבָל גַּנָּב לָא עֲבַדוּ לַיהּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא. אָמַר רָבָא, אִי לָאו דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: צְנוּעִין וְרַבִּי דּוֹסָא אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד, הֲוָה אָמֵינָא: מַאן תְּנָא צְנוּעִין – רַבִּי מֵאִיר הִיא; לָאו אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא, וַאֲפִילּוּ הָכִי לְעִנְיַן פְּדִיָּיה אוֹקְמֵיהּ רַחֲמָנָא בִּרְשׁוּתֵיהּ? דִּכְתִיב: ״וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ, חֲמִשִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו״ – קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא ״מַעַשְׂרוֹ״, וּמוֹסִיף חוֹמֶשׁ. כֶּרֶם רְבָעִי נָמֵי – גָּמַר ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״ מִמַּעֲשֵׂר, כְּתִיב הָכָא: ״קֹדֶשׁ הִלּוּלִים״, וּכְתִיב גַּבֵּי מַעֲשֵׂר: ״וְכׇל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה׳ הוּא קֹדֶשׁ״; מָה ״קֹדֶשׁ״ דִּכְתִיב גַּבֵּי מַעֲשֵׂר – אַף עַל גַּב דְּמָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא, לְעִנְיַן פְּדִיָּיה אוֹקְמֵיהּ רַחֲמָנָא בִּרְשׁוּתֵיהּ; אַף הַאי ״קֹדֶשׁ״ נָמֵי דִּכְתִיב גַּבֵּי כֶּרֶם רְבָעִי – אַף עַל גַּב דְּלָאו מָמוֹן דִּידֵיהּ הוּא, לְעִנְיַן אַחוֹלֵי אוֹקְמֵיהּ רַחֲמָנָא בִּרְשׁוּתֵיהּ; דְּהָא כִּי אִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ נָמֵי – הָא לָאו דִּידֵיהּ הוּא, וְהָא מָצֵי מַחֵיל; מִשּׁוּם הָכִי מָצֵי מַחֵיל. אֲבָל גַּבֵּי לֶקֶט – כֵּיוָן דְּמָמוֹנָא דִּידֵיהּ, כִּי אִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ הוּא דְּמָצֵי מַפְקַר לֵיהּ, כִּי לֵיתֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ לָא מָצֵי מַפְקַר לֵיהּ. אָמַר רָבִינָא: אִי לָאו דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן צְנוּעִין וְרַבִּי דּוֹסָא אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד, הֲוָה אָמֵינָא: מַאן תַּנָּא צְנוּעִין – רַבִּי דּוֹסָא הִיא, כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּקְשֵׁי סְתַם מִשְׁנָה לְרַבִּי יוֹחָנָן. וְרַבִּי יוֹחָנָן – כִּסְתָם יְחִידָאָה לָא אָמַר. אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: לָא כָּתְבִינַן אוֹרָכְתָּא אַמִּטַּלְטְלִי. אָמַר רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: מַאי טַעְמָא? אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּזַל וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – שְׁנֵיהֶם אֵינָן יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁ; זֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְזֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: לָא כָּתְבִינַן אוֹרָכְתָּא אַמִּטַּלְטְלִי דְּכַפְרֵיהּ. טַעְמָא דְּכַפְרֵיהּ, דְּמִיחֲזֵי כְּשִׁיקְרָא; אֲבָל לָא כַּפְרֵיהּ – כָּתְבִינַן. וְאָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: אוֹרָכְתָּא דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ ״זִיל דּוּן וּזְכִי וְאַפֵּיק לְנַפְשָׁךְ״ – לֵית בֵּיהּ מְשָׁשָׁא. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ הַאיְךְ: לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ. אָמַר אַבָּיֵי: וְאִי כְּתִיב בֵּיהּ לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ, מִיגּוֹ דְּמִשְׁתַּעֵי דִּינָא אַפַּלְגָא, מִשְׁתַּעֵי דִּינָא אַכּוּלֵּהּ. אָמַר אַמֵּימָר: אִי תְּפַס – לָא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: כֵּיוָן דְּכַתְבֵיהּ לֵיהּ ״כֹּל דְּמִתְעֲנֵי מִן דִּינָא קַבֵּילִית עֲלַי״ – שָׁלִיחַ שַׁוְּיֵהּ. וְאִיכָּא דְּאָמַר: שׁוּתָּפָא שַׁוְּיֵהּ. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִיתְפַּס פַּלְגָא. וְהִלְכְתָא: שָׁלִיחַ שַׁוְּיֵהּ. מַתְנִי׳ גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶם, אוֹ עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וּמָכַר בְּשַׁבָּת; גָּנַב וּמָכַר לַעֲבוֹדָה זָרָה; גָּנַב וְטָבַח בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים; גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְטָבַח וּמָכַר, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו; גָּנַב וְטָבַח, וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וְטָבַח לִרְפוּאָה אוֹ לִכְלָבִים; הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה; הַשּׁוֹחֵט חוּלִּין בַּעֲזָרָה – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בִּשְׁנֵי אֵלּוּ. גְּמָ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא? דְּאִי רַבִּי עֲקִיבָא, הָאָמַר: ״דָּבָר״ – וְלֹא חֲצִי דָבָר! דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: כְּשֶׁהָלַךְ אַבָּא חֲלַפְתָּא אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לִלְמוֹד תּוֹרָה, וְאָמְרִי לַהּ: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אֵצֶל אַבָּא חֲלַפְתָּא, אָמַר לוֹ: הֲרֵי שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם, שְׁנִיָּה בִּפְנֵי שְׁנַיִם, שְׁלִישִׁית בִּפְנֵי שְׁנַיִם, מַהוּ? אָמַר לוֹ: הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. אָמַר לוֹ: אַף אֲנִי אוֹמֵר כֵּן, אֶלָּא שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא חוֹלֵק בַּדָּבָר. שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״דָּבָר״ – וְלֹא חֲצִי דָבָר. אָמַר אַבָּיֵי: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא – מִי לָא מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״קִידֵּשׁ״ וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״בָּעַל״, דְּאַף עַל גַּב דְּעֵדֵי בִיאָה צְרִיכִי לְעֵדֵי קִדּוּשִׁין – כֵּיוָן דְּעֵדֵי קִדּוּשִׁין לָא צְרִיכִי לְעֵדֵי בִיאָה, ״דָּבָר״ קָרֵינָא בֵּיהּ? הָכָא נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּעֵדֵי טְבִיחָה צְרִיכִי לְעֵדֵי גְנֵיבָה – כֵּיוָן דְּעֵדֵי גְנֵיבָה לָא צְרִיכִי לְעֵדֵי טְבִיחָה, ״דָּבָר״ קָרֵינָא בֵּיהּ. וְרַבָּנַן – הַאי ״דָּבָר״ וְלֹא חֲצִי דָבָר, לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי אֶחָד אוֹמֵר אֶחָד בְּגַבָּהּ, וְאֶחָד אוֹמֵר אֶחָד בִּכְרֵיסָהּ. הַאי חֲצִי דָבָר וַחֲצִי עֵדוּת הוּא! אֶלָּא לְמַעוֹטֵי שְׁנַיִם אוֹמְרִים אֶחָד בְּגַבָּהּ, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים אֶחָד בִּכְרֵיסָהּ – הָנֵי אָמְרִי קְטַנָּה הִיא, וְהָנֵי אָמְרִי קְטַנָּה הִיא. גָּנַב וּמָכַר בְּשַׁבָּת וְכוּ׳. וְהָתַנְיָא: פָּטוּר! אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: כִּי תַּנְיָא הָהִיא דְּפָטוּר – בְּאוֹמֵר לוֹ: ״עֲקוֹץ לְךָ תְּאֵינָה מִתְּאֵינָתִי, וְתִיקְּנֵי לִי גְּנֵיבוּתָיךְ״. אָמְרִי: וְכֵיוָן דְּכִי תָבַע לֵיהּ קַמַּן בְּדִינָא לָא אָמְרִינַן לֵיהּ: ״זִיל שַׁלֵּים״ – דְּמִחַיַּיב בְּנַפְשׁוֹ הוּא; הָא מְכִירָה נָמֵי לָאו מְכִירָה הִיא! אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא, בְּאוֹמֵר לוֹ: ״זְרוֹק גְּנֵיבוּתָיךְ לַחֲצֵרִי, וְתִיקְּנֵי לִי גְּנֵיבוּתָיךְ״. כְּמַאן? כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: קְלוּטָה – כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא. דְּאִי כְּרַבָּנַן, כֵּיוָן דְּמָטְיָא לַחֲצַר בֵּיתוֹ – קָנָה, לְעִנְיַן שַׁבָּת – לָא מְחַיַּיב עַד דְּמָטְיָא לְאַרְעָא! בְּאוֹמֵר: ״לֹא תִּיקְּנֵי לִי גְּנֵיבוּתָיךְ עַד שֶׁתָּנוּחַ״. רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם כְּרָמֵי בַּר חָמָא; אֶתְנַן אָסְרָה תּוֹרָה – וַאֲפִילּוּ בָּא עַל אִמּוֹ; וְאִי תָּבְעָה לֵיהּ קַמַּן בְּדִינָא, מִי אָמְרִינַן לֵיהּ: ״קוּם הַב לַהּ אֶתְנַן״?! אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּכִי קָא תָבְעָה לֵיהּ בְּדִינָא – לָא אָמְרִינַן לֵיהּ ״זִיל הַב לָהּ״, כֵּיוָן דְּכִי יָהֵיב לַהּ – הָוֵי אֶתְנַן; הָכָא נָמֵי, אַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן תַּשְׁלוּמִין – אִי תָּבַע לֵיהּ בְּדִינָא קַמַּן לָא אָמְרִינַן לֵיהּ ״זִיל שַׁלֵּים״, אֲפִילּוּ הָכִי כֵּיוָן דְּקָא מַקְנֵי לֵיהּ בְּהָכִי – הָוְיָא מְכִירָה. גָּנַב וְטָבַח בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְכוּ׳. אָמְרִי: אַמַּאי? נְהִי דִּקְטָלָא לֵיכָּא, מַלְקוֹת מִיהָא אִיכָּא – וְקַיְימָא לַן דְּאֵינוֹ לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם! אָמְרִי: הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. אִי רַבִּי מֵאִיר, אֲפִילּוּ טָבַח בְּשַׁבָּת! וְכִי תֵּימָא: לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם אִית לֵיהּ, מֵת וּמְשַׁלֵּם לֵית לֵיהּ; וְלָא?! וְהָתַנְיָא: גָּנַב וְטָבַח בַּשַּׁבָּת; גָּנַב וְטָבַח לַעֲבוֹדָה זָרָה; גָּנַב שׁוֹר הַנִּסְקָל וּטְבָחוֹ – מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין! אָמְרִי: בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא, דְּהָא אִתְּמַר עֲלַהּ: אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי אָבִין וְרַבִּי אִלְעָא וְכֹל חֲבוּרָתָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: בְּטוֹבֵחַ עַל יְדֵי אַחֵר. וְכִי זֶה חוֹטֵא וְזֶה מִתְחַיֵּיב?! אָמַר רָבָא: שָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר קְרָא: ״וּטְבָחוֹ וּמְכָרוֹ״ – מָה מְכִירָה עַל יְדֵי אַחֵר, אַף טְבִיחָה עַל יְדֵי אַחֵר. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״אוֹ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ. דְּבֵי חִזְקִיָּה תָּנָא: ״תַּחַת״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ. מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא: מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּאִילּוּ עָבֵיד אִיהוּ – לָא מִיחַיַּיב, וְעָבֵיד שָׁלִיחַ וּמִיחַיַּיב? אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: הָתָם לָאו מִשּׁוּם דְּלָא מִיחַיַּיב הוּא, אֶלָּא דְּקָם לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ. וְאִי בְּטוֹבֵחַ עַל יְדֵי אַחֵר, מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן דְּפָטְרִי? אָמְרִי: מַאן חֲכָמִים – רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה – לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה. אָמְרִי: בִּשְׁלָמָא עֲבוֹדָה זָרָה וְשׁוֹר הַנִּסְקָל – שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה הִיא; אֶלָּא שַׁבָּת – שְׁחִיטָה רְאוּיָה הִיא! דִּתְנַן: הַשּׁוֹחֵט בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה! אָמְרִי: סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר. דִּתְנַן: הַמְבַשֵּׁל בַּשַּׁבָּת – בְּשׁוֹגֵג יֵאָכֵל, בְּמֵזִיד לֹא יֵאָכֵל; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכֵל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לַאֲחֵרִים, וְלֹא לוֹ; בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית, לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר? כִּדְדָרֵישׁ רַבִּי חִיָּיא אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם״ – מָה קֹדֶשׁ אָסוּר בַּאֲכִילָה, אַף מַעֲשֵׂה שַׁבָּת אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה. אִי – מָה קֹדֶשׁ אָסוּר בַּהֲנָאָה, אַף מַעֲשֵׂה שַׁבָּת אָסוּר בַּהֲנָאָה?! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לָכֶם״ – שֶׁלָּכֶם יְהֵא. יָכוֹל אֲפִילּוּ בְּשׁוֹגֵג? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״ – בְּמֵזִיד אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא בְּשׁוֹגֵג. פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: מַעֲשֵׂה שַׁבָּת דְּאוֹרָיְיתָא, וְחַד אָמַר: מַעֲשֵׂה שַׁבָּת דְּרַבָּנַן. מַאן דְּאָמַר דְּאוֹרָיְיתָא – כְּדַאֲמַרַן. וּמַאן דְּאָמַר דְּרַבָּנַן – אָמַר קְרָא: ״קֹדֶשׁ הוּא״ – הוּא קֹדֶשׁ, וְאֵין מַעֲשָׂיו קֹדֶשׁ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר דְּאוֹרָיְיתָא, אַמְּטוּ לְהָכִי פָּטְרִי רַבָּנַן; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּרַבָּנַן, אַמַּאי פָּטְרִי רַבָּנַן? אַשְּׁאָרָא – אַעֲבוֹדָה זָרָה וְשׁוֹר הַנִּסְקָל. וְרַבִּי מֵאִיר – אַמַּאי מְחַיֵּיב שׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה? כֵּיוָן דִּשְׁחַט בַּהּ פּוּרְתָּא – אַסְרַהּ; אִידַּךְ – אִיסּוּרֵי הֲנָאָה הוּא, וְלָא דְּמָרַיהּ קָא טָבַח וְלָא דִּידֵיהּ קָא טָבַח! אָמַר רָבָא: בְּאוֹמֵר בִּגְמַר זְבִיחָה הוּא עוֹבְדָהּ. שׁוֹר הַנִּסְקָל – אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ; לָאו דְּמָרֵיהּ קָא טָבַח, וְלָאו דִּידֵיהּ קָא טָבַח! אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁמְּסָרוֹ לְשׁוֹמֵר; וְהִזִּיק בְּבֵית שׁוֹמֵר, וְהוּעַד בְּבֵית שׁוֹמֵר, וְנִגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית שׁוֹמֵר. וְרַבִּי מֵאִיר סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יַעֲקֹב, וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן; סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יַעֲקֹב – דְּאָמַר: אַף מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ, הֶחְזִירוֹ שׁוֹמֵר לַבְּעָלִים – מוּחְזָר. וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – דְּאָמַר: דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן, כְּמָמוֹן דָּמֵי. דִּתְנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – חַיָּיב; אַלְמָא דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן – כְּמָמוֹן דָּמֵי. אָמַר רַב כָּהֲנָא, אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא: מִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ מַתְנִיתִין כְּרַבִּי מֵאִיר, וְלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? וְהָא קָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בִּשְׁנֵי אֵלּוּ; מִכְּלָל דִּבְכוּלַּהּ מַתְנִיתִין מוֹדֵה! אֲמַר לֵיהּ: לָא; מִכְּלָל דְּמוֹדֵה בְּטָבַח וּמָכַר לִרְפוּאָה וְלִכְלָבִים. גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְטָבַח וּמָכַר וְכוּ׳. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: גָּנַב שׁוֹר שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין, וּטְבָחוֹ, וְהוֹדָה לְאֶחָד מֵהֶן, מַהוּ? ״חֲמִשָּׁה בָּקָר״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְלֹא חֲמִשָּׁה חֲצָאֵי בָקָר; אוֹ דִּלְמָא, ״חֲמִשָּׁה בָּקָר״ אָמַר רַחֲמָנָא – וַאֲפִילּוּ חֲמִשָּׁה חֲצָאֵי בָקָר? אֲמַר לֵיהּ: ״חֲמִשָּׁה בָּקָר״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְלֹא חֲמִשָּׁה חֲצָאֵי בָקָר. אֵיתִיבֵיהּ: גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו, וְטָבַח וּמָכַר, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְהָא הָכָא, כֵּיוָן דְּמֵת אָבִיו – כְּמוֹ שֶׁקָּדַם וְהוֹדָה לְאֶחָד מֵהֶן דָּמֵי, וְקָתָנֵי: מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁעָמַד אָבִיו בַּדִּין. אֲבָל לֹא עָמַד בַּדִּין, מַאי – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי סֵיפָא: גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו, וָמֵת, וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה; נִיפְלוֹג בְּדִידֵיהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁעָמַד בַּדִּין, אֲבָל לֹא עָמַד בַּדִּין – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה! אֲמַר לֵיהּ: הָכִי נָמֵי; אַיְּידֵי דְּנָסֵיב רֵישָׁא: גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו, וְטָבַח וּמָכַר, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו; נָסֵיב סֵיפָא נָמֵי: גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו, וּמֵת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר. לְצַפְרָא אֲמַר לֵיהּ: ״חֲמִשָּׁה בָּקָר״ אָמַר רַחֲמָנָא – וַאֲפִילּוּ חֲמִשָּׁה חֲצָאֵי בָּקָר. וְהַאי דְּלָא אֲמַרִי לָךְ בְּאוּרְתָּא – דְּלָא אֲכַלִי בִּשְׂרָא דְתוֹרָא. וְאֶלָּא מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אֲמַר לֵיהּ: רֵישָׁא קָרֵינָא בֵּיהּ ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ בְּאִיסּוּרָא, סֵיפָא לָא קָרֵינָא בַּיהּ ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ בְּאִיסּוּרָא. הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה וְכוּ׳. אֲמַר לֵיהּ רַב חֲבִיבִי מָחוֹזְנָאָה לְרַב אָשֵׁי: שְׁמַע מִינַּהּ, אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא לְבַסּוֹף. דְּאִי יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף, כֵּיוָן דִּשְׁחַט בַּהּ פּוּרְתָּא – אַסְרַהּ, אִידַּךְ – לָא דְּמָרַיהּ קָא טָבַח! אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: כִּי קָא מִחַיַּיב – אַהָהוּא פּוּרְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: לָא תִּידְחֲיַיהּ, ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ בָּעֵינַן – וְלֵיכָּא. אֶלָּא קַשְׁיָא! אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב גַּמָּדָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט מִקְצָת סִימָנִין בַּחוּץ, וּגְמָרָן בִּפְנִים. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִשּׁוּם דְּרַבִּי לֵוִי סָבָא: אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא לְבַסּוֹף. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף. אֲמַר לֵיהּ רַב חֲבִיבִי מָחוֹזְנָאָה לְרַב אָשֵׁי, לֵימָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן: חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה – לָאו דְּאוֹרָיְיתָא? דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא, מִכִּי שָׁחֵיט לַהּ פּוּרְתָּא – אַסְרַהּ, אִידַּךְ – לָאו דְּמָרַהּ קָא טָבַח! אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: כִּי קָא מִחַיַּיב נָמֵי – אַהָהוּא פּוּרְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: לָא תִּידְחֲיַהּ, ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ בָּעֵינַן – וְלֵיכָּא. אֶלָּא קַשְׁיָא! אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב גַּמָּדָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כִּי קָא מְחַיֵּיב – כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט מִקְצָת סִימָנִין בַּחוּץ, וּגְמָרָן בִּפְנִים. מַתְנִי׳ גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶן, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִים – מְשַׁלְּמִין הַכֹּל. גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִמְצְאוּ זוֹמְמִין – הָרִאשׁוֹנִים מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְאַחֲרוֹנִים מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה. נִמְצְאוּ אַחֲרוֹנִים זוֹמְמִין – הוּא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְהֵן מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה. אֶחָד מִן אַחֲרוֹנִים זוֹמְמִין – בָּטְלָה עֵדוּת שְׁנִיָּה. אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים זוֹמְמִין – בָּטְלָה כׇּל הָעֵדוּת; שֶׁאִם אֵין גְּנֵיבָה – אֵין טְבִיחָה וְאֵין מְכִירָה. גְּמָ׳ אִיתְּמַר: עֵד זוֹמֵם – אַבָּיֵי אָמַר: לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל, רָבָא אָמַר: מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא נִפְסָל. אַבָּיֵי אָמַר לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל – מֵהָהוּא שַׁעְתָּא דְּאַסְהֵיד הָוֵה לֵיהּ רָשָׁע, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״אַל תָּשֶׁת רָשָׁע עֵד״. רָבָא אָמַר מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא נִפְסָל – עֵד זוֹמֵם חִידּוּשׁ הוּא; דְּהָא תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ – מַאי חָזֵית דְּצָיְיתַתְּ לְהָנֵי? צְיֵית לְהָנֵי! הִלְכָּךְ אֵין לְךָ בּוֹ אֶלָּא מִשְּׁעַת חִידּוּשׁ וְאֵילָךְ. אִיכָּא דְאָמְרִי: רָבָא נָמֵי כְּאַבַּיֵּי סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל; וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמֵיהּ דְּרָבָא – מִשּׁוּם פְּסֵידָא דְלָקוֹחוֹת. מַאי בֵּינַיְיהוּ? דְּאַסְהִידוּ בֵּיהּ תְּרֵי לְחַד, וּתְרֵי לְחַד. אִי נָמֵי דְּפַסְלִינְהוּ בְּגַזְלָנוּתָא. לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ מִשּׁוּם חִידּוּשׁ – לֵיכָּא. לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ מִשּׁוּם פְּסֵידָא דְלָקוֹחוֹת – אִיכָּא. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי: עֲבַד רַב פָּפָּא עוֹבָדָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּאַבָּיֵי. וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּאַבָּיֵי בְּיע״ל קג״ם. תְּנַן: גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶם, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּל. מַאי, לָאו שֶׁהֵעִידוּ עַל הַגְּנֵיבָה, וְחָזְרוּ וְהֵעִידוּ עַל הַטְּבִיחָה, וְהוּזַּמּוּ עַל הַגְּנֵיבָה וְחָזְרוּ וְהוּזַּמּוּ עַל הַטְּבִיחָה? וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל, הָנֵי – כֵּיוָן דְּאִיתַּזַּמוּ לְהוּ אַגְּנֵיבָה, אִיגַּלַּאי מִילְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּכִי אַסְהִדוּ אַטְּבִיחָה – פְּסוּלִין הֲווֹ; אַמַּאי מְשַׁלְּמִין אַטְּבִיחָה? אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהוּזַּמּוּ עַל הַטְּבִיחָה תְּחִילָּה. אָמְרִי: סוֹף סוֹף, כִּי הָדְרִי מִיתַּזְּמִי אַגְּנֵיבָה, אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּכִי אַסְהִדוּ אַטְּבִיחָה – פְּסוּלִין הֲווֹ; אַמַּאי מְשַׁלְּמִי אַטְּבִיחָה? וְהִלְכְתָא: שֶׁהֵעִידוּ בְּבַת אַחַת, וְהוּזַּמּוּ. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הָיוּ שְׁנַיִם מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁגָּנַב, וְהֵן מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁטָּבַח, וְהוּזַּמּוּ עַל הַגְּנֵיבָה – עֵדוּת שֶׁבָּטְלָה מִקְצָתָהּ, בָּטְלָה כּוּלָּהּ. הוּזַּמּוּ עַל הַטְּבִיחָה – הוּא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְהֵן מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּשְׁתֵּי עֵדִיּוֹת, אֲבָל בְּעֵדוּת אַחַת – עֵדוּת שֶׁבָּטְלָה מִקְצָתָהּ, בָּטְלָה כּוּלָּהּ. מַאי ״בִּשְׁתֵּי עֵדִיּוֹת״, וּמַאי ״בְּעֵדוּת אַחַת״? אִילֵימָא ״בִּשְׁתֵּי עֵדִיּוֹת״ – בִּשְׁתֵּי עֵדִיּוֹת מַמָּשׁ, בִּשְׁתֵּי כִּתּוֹת; ״בְּעֵדוּת אַחַת״ – בְּכַת אַחַת בְּזֶה אַחַר זֶה; וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בְּעֵדוּת אַחַת – בְּכַת אַחַת בְּזֶה אַחַר זֶה, כִּי מַסְהֲדִי אַגְּנֵיבָה וַהֲדַר מַסְהֲדִי אַטְּבִיחָה, כִּי מִתַּזְּמִי אַטְּבִיחָה – עֵדוּת שֶׁבָּטְלָה מִקְצָתָהּ בָּטְלָה כּוּלָּהּ, וְאִיתַּזַּמוּ לְהוּ אַגְּנֵיבָה; מֵהֵיכָא תֵּיתֵי הָךְ? אֶלָּא לָאו ״בִּשְׁתֵּי עֵדִיּוֹת״ – בְּעֵדוּת אַחַת כְּעֵין שְׁתֵּי עֵדִיּוֹת, וּמַאי נִינְהוּ – כַּת אַחַת בְּזֶה אַחַר זֶה; אֲבָל בְּעֵדוּת אַחַת בְּבַת אַחַת – לֹא. וְסַבְרוּהָ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא: תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר – כְּדִיבּוּר דָּמֵי. מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּרַבָּנַן סָבְרִי: מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא נִפְסָל, וְכֵיוָן דְּמֵהַהִיא שַׁעְתָּא קָא מִיתַּזְּמִי – אַטְּבִיחָה דְּקָא מִיתַּזְּמִי, אִיתַּזּוּם; אַגְּנֵיבָה דְּלָא מִיתַּזְּמִי, לָא אִיתַּזּוּם. רַבִּי יוֹסֵי סָבַר: לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל, וְכֵיוָן דְּמִיָּד כִּי אַסְהִידוּ הוּא דְּמִיפַּסְלִי, אִי אִיתַּזַּמוּ לְהוּ אַטְּבִיחָה – אִיתַּזַּמוּ לְהוּ נָמֵי אַגְּנֵיבָה, דְּהָא תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר – כְּדִיבּוּר דָּמֵי. אָמְרִי: אִי תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל. אֶלָּא הָכָא בְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי קָא מִיפַּלְגִי – רַבָּנַן סָבְרִי: תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר לָאו כְּדִיבּוּר דָּמֵי, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי. וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי? וְהָתְנַן: ״הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה, תְּמוּרַת שְׁלָמִים״ – הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם לְכָךְ נִתְכַּוֵּון מִתְּחִילָּה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאֶחָד – דְּבָרָיו קַיָּימִין. וְאִם אָמַר: ״תְּמוּרַת עוֹלָה״, וְנִמְלַךְ וְאָמַר: ״תְּמוּרַת שְׁלָמִים״ – הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה. וְהָוֵינַן בַּהּ: נִמְלַךְ – פְּשִׁיטָא! וְאָמַר רַב פָּפָּא: נִמְלַךְ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר קָאָמְרִינַן. אָמְרִי: תְּרֵי ״תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר״ הָוֵי – חַד כְּדֵי שְׁאֵילַת תַּלְמִיד לְרַב, וְחַד כְּדֵי שְׁאֵילַת הָרַב לְתַלְמִיד. כִּי לֵית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי – כְּדֵי שְׁאֵילַת תַּלְמִיד לְרַב ״שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי״, דִּנְפִישׁ; כְּדֵי שְׁאֵילַת הָרַב לְתַלְמִיד ״שָׁלוֹם עָלֶיךָ״ – אִית לֵיהּ. אָמַר רָבָא: עֵדִים שֶׁהוּכְחֲשׁוּ וּלְבַסּוֹף הוּזַּמּוּ – נֶהֱרָגִין. דְּהַכְחָשָׁה תְּחִילַּת הֲזַמָּה הִיא, אֶלָּא שֶׁלֹּא נִגְמְרָה. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: ״מְעִידַנִי בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁסִּימֵּא אֶת עֵין עַבְדּוֹ וְהִפִּיל אֶת שִׁינּוֹ״ – שֶׁהֲרֵי הָרַב אוֹמֵר כֵּן; וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – מְשַׁלְּמִין דְּמֵי עַיִן לָעֶבֶד. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא כִּדְקָתָנֵי, דְּלֵיכָּא כַּת אַחֲרִינָא; מְשַׁלְּמִין דְּמֵי עַיִן לָעֶבֶד?! בָּתַר דְּמַפְּקִי לֵיהּ לְחֵירוּת – דְּמֵי עֵינוֹ קָבָעֵי שַׁלּוֹמֵי? וְעוֹד, דְּמֵי כּוּלֵּיהּ עֶבֶד לְרַב בָּעֵי לְשַׁלּוֹמֵי! וְעוֹד, ״שֶׁהֲרֵי הָרַב אוֹמֵר כֵּן״ – הָרַב מִי נִיחָא לֵיהּ? אֶלָּא לָאו כְּגוֹן דַּאֲתוֹ בֵּי תְרֵי, וְאָמְרִי: ״הִפִּיל אֶת שִׁינּוֹ, סִימֵּא אֶת עֵינוֹ״ – דְּבָעֵי מֵיתִיב לֵיהּ הָרַב דְּמֵי עֵינוֹ; וַאֲתוֹ בֵּי תְרֵי מְצִיעָאֵי, וְאָמְרִי: ״עֵינוֹ, וַהֲדַר שִׁינּוֹ״ – דְּלָא בָּעֵי לְמִיתַּב לֵיהּ אֶלָּא דְּמֵי שִׁינּוֹ, דְּקָא מַכְחֲשִׁי לֵיהּ קַמָּאֵי לִמְצִיעָאֵי. וְהַיְינוּ ״שֶׁהֲרֵי הָרַב אוֹמֵר כֵּן״ – דְּנִיחָא לֵיהּ בְּמַאי דְּקָאָמְרִי. וְקָתָנֵי: ״וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין״ – מְצִיעָאֵי, ״מְשַׁלְּמִין דְּמֵי עַיִן לָעֶבֶד״. שְׁמַע מִינַּהּ: הַכְחָשָׁה – תְּחִילַּת הֲזַמָּה הִיא! אָמַר אַבָּיֵי: לָא, דְּאַפְכִינְהוּ וְאַזְּמִינְהוּ. מִמַּאי? מִדְּסֵיפָא בְּמֵיפַךְ וַהֲזַמָּה, רֵישָׁא נָמֵי בְּמֵיפַךְ וַהֲזַמָּה. דְּקָתָנֵי סֵיפָא: ״מֵעִידַנוּ אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהִפִּיל אֶת שֵׁן עַבְדּוֹ, וְסִימֵּא אֶת עֵינוֹ״ – שֶׁהֲרֵי הָעֶבֶד אוֹמֵר כֵּן; וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – מְשַׁלְּמִין דְּמֵי עַיִן לָרַב. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא קָא מוֹדוּ לְהוּ בָּתְרָאֵי בְּחַבְלָא כְּלָל, דְּמֵי כּוּלֵּיהּ עֶבֶד לְרַב בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי לֵיהּ! אֶלָּא פְּשִׁיטָא – דְּקָא מוֹדוּ כּוּלְּהוּ בְּחַבְלָא, וּדְקָא אָפְכִינַן וּדְאַפְכִינְהוּ וְאַזְּמִינְהוּ. וְהֵיכִי דָמֵי? אִי דְּקָא מְאַחֲרִי אַחוֹרֵי הָנֵי בָּתְרָאֵי – אַכַּתִּי דְּמֵי עֶבֶד לְרַב בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי; דְּכִי מְחַיְּיבִי לֵיהּ לְגַבְרָא – אַכַּתִּי גַּבְרָא לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא! אֶלָּא דְּקָא מְקַדְּמִי קַדּוֹמֵי הָנֵי בָּתְרָאֵי. וְאִי דְּלָא עָמַד בַּדִּין – אַכַּתִּי דְּמֵי כּוּלֵּיהּ עֶבֶד לְרַב בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי לֵיהּ, דְּאַכַּתִּי גַּבְרָא לָא מִיחַיַּיב! אֶלָּא דְּעָמַד בַּדִּין. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא לְרַב אָשֵׁי: דּוּקְיָא דְרָבָא מֵהֵיכָא? אִילֵּימָא מֵרֵישָׁא, רֵישָׁא מִי קָא מִתַּכְחֲשִׁי מְצִיעָאֵי? כֵּיוָן דְּאִי לָא מִתַּזְּמִי – סָהֲדוּתָא כְּווֹתַיְיהוּ קָא קָיְימָא, דְּדִינָא כְּווֹתַיְיהוּ פָּסְקִינַן, דְּיֵשׁ בִּכְלַל מָאתַיִם מָנֶה; הִלְכָּךְ קַמָּאֵי הוּא דְּקָא מִתַּכְחֲשִׁי, מְצִיעָאֵי לָא מִתַּכְחֲשִׁי מִידֵּי! אֲמַר לֵיהּ, רָבָא סָבַר: מִדְּרֵישָׁא בְּשָׁלֹשׁ כִּיתּוֹת – סֵיפָא נָמֵי בְּשָׁלֹשׁ; וְדָיֵיק מִסֵּיפָא – כְּגוֹן דְּאָתוּ בֵּי תְרֵי, וְאָמְרִי: ״הִפִּיל אֶת שִׁינּוֹ וְסִימֵּא עֵינוֹ״, וּפַסְקִינֵיהּ לְדִינָא אַפּוּמַּיְיהוּ; וְאָתוּ בֵּי תְרֵי אַחֲרִינֵי, וְאָמְרִי: ״סִימֵּא אֶת עֵינוֹ וְהִפִּיל אֶת שִׁינּוֹ״, דְּקָא מַכְחֲשִׁי לְהוּ לְהָנֵי קַמָּאֵי; וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין קַמָּאֵי – מְשַׁלְּמִין דְּמֵי עַיִן לְרַב. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הַכְחָשָׁה לָאו תְּחִילַּת הֲזָמָה הִיא, אַמַּאי מְשַׁלְּמִי? הָא אִתַּכְחַשׁוּ לְהוּ מֵעִיקָּרָא! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ, הַכְחָשָׁה – תְּחִילַּת הֲזָמָה הִיא. וְאַבַּיֵּי אָמַר לָךְ: בִּשְׁלָמָא רֵישָׁא – לָא סַגִּי דְּלָא שָׁלֹשׁ כִּיתּוֹת, שֶׁהֲרֵי קָתָנֵי ״הָרַב אוֹמֵר כֵּן״; אֶלָּא סֵיפָא – לְמָה לִי שָׁלֹשׁ כִּיתּוֹת? ״שֶׁהֲרֵי הָעֶבֶד אוֹמֵר כֵּן״?! עֶבֶד – כֹּל דְּהוּ מֵימָר אָמַר, דְּנִיחָא לֵיהּ דְּנִיפּוֹק לְחֵירוּת. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא, אֵימָא: סִימֵּא אֶת עֵינוֹ – נִיפּוֹק בְּעֵינוֹ; הִפִּיל אֶת שִׁינּוֹ – נִיפּוֹק בְּשִׁינּוֹ; סִימֵּא אֶת עֵינוֹ וְהִפִּיל אֶת שִׁינּוֹ – נִיפּוֹק בְּעֵינוֹ וְשִׁינּוֹ! אָמַר אַבָּיֵי, עָלֶיךָ אָמַר קְרָא: ״תַּחַת עֵינוֹ״ – וְלֹא תַּחַת עֵינוֹ וְשִׁינּוֹ, ״תַּחַת שִׁינּוֹ״ – וְלֹא תַּחַת שִׁינּוֹ וְעֵינוֹ. אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶם, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – מְשַׁלְּמִין לוֹ אֶת הַכֹּל. מַאי, לָאו דְּהֵעִידוּ עַל הַגְּנֵיבָה וְחָזְרוּ וְהֵעִידוּ עַל הַטְּבִיחָה, וְהוּזַּמּוּ עַל הַגְּנֵיבָה וְחָזְרוּ וְהוּזַּמּוּ עַל הַטְּבִיחָה? וְהָא כֵּיוָן שֶׁהוּזַּמּוּ עַל הַגְּנֵיבָה – לְגַבֵּי טְבִיחָה הָווּ לְהוּ מוּכְחָשִׁין, וְקָתָנֵי: מְשַׁלְּמִין לוֹ אֶת הַכֹּל. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הַכְחָשָׁה לָאו תְּחִילַּת הֲזָמָה הִיא, אַטְּבִיחָה אַמַּאי מְשַׁלְּמִין? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ הַכְחָשָׁה תְּחִילַּת הֲזָמָה הִיא? אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהוּזַּמּוּ עַל הַטְּבִיחָה תְּחִילָּה, וּבִפְלוּגְתָּא: עֵדִים שֶׁהוּכְחֲשׁוּ וּלְבַסּוֹף הוּזַּמּוּ – רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: נֶהֱרָגִין, וְחַד אָמַר: אֵין נֶהֱרָגִין. תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הוּא דְּאָמַר אֵין נֶהֱרָגִין – דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עֵדִים שֶׁהוּכְחֲשׁוּ בְּנֶפֶשׁ – לוֹקִין. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ רַבִּי אֶלְעָזָר הוּא דְּאָמַר נֶהֱרָגִין – אַמַּאי לוֹקִין? הָוֵה לֵיהּ לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין, וְכׇל לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין – אֵין לוֹקִין עָלָיו! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, רַבִּי אֶלְעָזָר הוּא דְּאָמַר אֵין נֶהֱרָגִין? תִּסְתַּיַּים. לוֹקִין?! תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ, מַאי חָזֵית דְּסָמְכַתְּ אַהָנֵי? סְמוֹךְ אַהָנֵי! אָמַר אַבָּיֵי: בְּבָא הָרוּג בְּרַגְלָיו. מַתְנִי׳ גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וְטָבַח בַּשַּׁבָּת; גָּנַב וְטָבַח לַעֲבוֹדָה זָרָה; גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו, וּמֵת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר; גָּנַב וְהִקְדִּישׁ, וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קֳדָשִׁים – שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָם, מְשַׁלֵּם. תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה – שֶׁאֵין חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָם, פָּטוּר. גְּמָ׳ עַל פִּי עֵד אֶחָד – פְּשִׁיטָא! אָמְרִי: הָא קָא מַשְׁמַע לַן, עַל פִּי עַצְמוֹ – דּוּמְיָא דְּעַל פִּי עֵד אֶחָד; מָה עַל פִּי עֵד אֶחָד – כִּי אָתֵי עֵד אֶחָד מִצְטָרֵף בַּהֲדֵיהּ, מִיחַיַּיב; עַל פִּי עַצְמוֹ נָמֵי – כִּי אָתוּ עֵדִים, מִיחַיַּיב. לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַב הוּנָא אָמַר רַב – דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מוֹדֶה בִּקְנָס, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – פָּטוּר. גּוּפָא – אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מוֹדֶה בִּקְנָס, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – פָּטוּר. אֵיתִיבֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁסִּימֵּא אֶת עֵין טָבִי עַבְדּוֹ, וְהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. מְצָאוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לוֹ: ״אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁטָּבִי עַבְדִּי יָצָא לְחֵירוּת?״ אָמַר לוֹ: ״לָמָּה?״ אָמַר לוֹ: ״שֶׁסִּמִּיתִי אֶת עֵינוֹ״. אָמַר לוֹ: ״אֵין בִּדְבָרֶיךָ כְּלוּם, שֶׁכְּבָר אֵין לוֹ עֵדִים״. הָא יֵשׁ לוֹ עֵדִים – חַיָּיב, וְשָׁמְעִינַן מִינַּהּ: מוֹדֶה בִּקְנָס, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – חַיָּיב! אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, דְּלָא בִּפְנֵי בֵּית דִּין אוֹדִי. וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַב בֵּית דִּין הֲוָה! שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין הֲוָה קָאֵי. וְהָתַנְיָא, אָמַר לוֹ: אֵין בִּדְבָרֶיךָ כְּלוּם, שֶׁכְּבָר הוֹדִיתָ, מַאי, לָאו תַּנָּאֵי הִיא – הַאי תַּנָּא דְּאָמַר ״שֶׁכְּבָר אֵין לְךָ עֵדִים״, סָבַר: מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – חַיָּיב; וְהַאי תַּנָּא דְּאָמַר ״שֶׁכְּבָר הוֹדִיתָ״, סָבַר: מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – פָּטוּר? לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא, מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – פָּטוּר; וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי – הַאי תַּנָּא דְּאָמַר ״שֶׁכְּבָר אֵין לְךָ עֵדִים״, סָבַר: חוּץ לְבֵית דִּין הֲוָה. וְהָךְ תַּנָּא דְּאָמַר ״שֶׁכְּבָר הוֹדִיתָ״, סָבַר: בְּבֵית דִּין הֲוָה. אִיתְּמַר: מוֹדֶה בִּקְנָס, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – רַב אָמַר: פָּטוּר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: חַיָּיב. אָמַר רָבָא בַּר אֲהִילַאי: מַאי טַעְמָא דְּרַב? ״אִם הִמָּצֵא״ – בְּעֵדִים, ״תִמָּצֵא״ – בְּדַיָּינִין; פְּרָט לְמַרְשִׁיעַ אֶת עַצְמוֹ. לְמָה לִי? מֵ״אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן״ נָפְקָא! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ, מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – פָּטוּר! וּשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ: הָהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ לְגַנָּב עַצְמוֹ, כִּדְתָנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה. אֵיתִיבֵיהּ רַב לִשְׁמוּאֵל: רָאָה עֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁים וּבָאִים, וְאָמַר: ״גָּנַבְתִּי, אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי״ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁחָזְרוּ עֵדִים לַאֲחוֹרֵיהֶם. וְהָא מִדְּתָנֵי סֵיפָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יָבוֹאוּ עֵדִים וְיָעִידוּ; מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: לָא! אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: לָאו אִיכָּא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּקָאֵי כְּווֹתִי? אֲנָא דַּאֲמַרִי – כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. לִשְׁמוּאֵל וַדַּאי תַּנָּאֵי הִיא; לְרַב מִי לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא? אָמַר לְךָ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי – אֲפִילּוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן; עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הָתָם, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָא מוֹדֵי מֵחֲמַת בִּיעֲתוּתָא דְעֵדִים; אֲבָל הָכָא, דְּמוֹדֶה מֵעַצְמוֹ – אֲפִילּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב בְּאוֹמֵר ״גָּנַבְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי חִיֵּיב עַצְמוֹ בְּקֶרֶן. אֲבָל אָמַר ״לֹא גָּנַבְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב, וְחָזַר וְאָמַר ״טָבַחְתִּי וּמָכַרְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁטָּבַח וּמָכַר – חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי פָּטַר עַצְמוֹ מִכְּלוּם. אָמַר רָבָא: קַפַּחְתִּינְהוּ לְסָבֵי דְּבֵי רַב. דְּהָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹטֵר עַצְמוֹ מִכְּלוּם הֲוָה, וְקָאָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא – וְלָא קָא מְשַׁנֵּי לֵיהּ. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״גָּנַבְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי חִיֵּיב עַצְמוֹ בְּקֶרֶן. אֲבָל אָמַר ״לֹא גָּנַבְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב, וְחָזַר וְאָמַר ״טָבַחְתִּי וּמָכַרְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁטָּבַח וּמָכַר – חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי פָּטַר עַצְמוֹ מִכְּלוּם. אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין וּבָרַיְיתָא נָמֵי דַּיְקָא; מַתְנִיתִין – דִּתְנַן: גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. לְמָה לִי דְּתָנֵי גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם? לִיתְנֵי: גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא הַקֶּרֶן! אֶלָּא לָאו הָא קָא מַשְׁמַע לַן: גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם וְטָבַח עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ – הוּא דְּלָא מְחַיֵּיב עַצְמוֹ בְּקֶרֶן, הוּא דְּאָמְרִינַן עַל פִּי עַצְמוֹ דּוּמְיָא דְּעַל פִּי עֵד אֶחָד; מָה עַל פִּי עֵד אֶחָד – כִּי אָתֵי עֵד אֶחָד מִצְטָרֵף בַּהֲדֵיהּ, מִחַיַּיב; עַל פִּי עַצְמוֹ נָמֵי – כִּי אָתוּ עֵדִים, מִחַיַּיב. אֲבָל גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ – דְּחִיֵּיב עַצְמוֹ בְּקֶרֶן, לָא אָמְרִינַן עַל פִּי עַצְמוֹ דֻּומְיָא דְּעַל פִּי עֵד אֶחָד. בָּרַיְיתָא – דְּתַנְיָא: רָאָה עֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, וְאָמַר: ״גָּנַבְתִּי, אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי״ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן. לְמָה לִי לְמִיתְנֵא: ״וְאָמַר גָּנַבְתִּי אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי״? נִיתְנֵי: ״אוֹ גָּנַבְתִּי אוֹ טָבַחְתִּי וּמָכַרְתִּי״! אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן: טַעְמָא דְּאָמַר ״גָּנַבְתִּי״ הוּא דְּחִיֵּיב עַצְמוֹ בְּקֶרֶן – דְּפָטוּר; אֲבָל אָמַר ״לֹא גָּנַבְתִּי״ וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב, וְחָזַר וְאָמַר ״טָבַחְתִּי וּמָכַרְתִּי״ וּבָאוּ עֵדִים שֶׁטָּבַח וּמָכַר, דְּלֹא חִיֵּיב עַצְמוֹ בְּקֶרֶן – חַיָּיב. אַלְמָא הוֹדָאָה דִּטְבִיחָה לָאו הוֹדָאָה הִיא! אָמְרִי: לָא, הִיא גּוּפַהּ קָא מַשְׁמַע לַן – דְּכֵיוָן דְּאָמַר: ״גָּנַבְתִּי״; אַף עַל גַּב דְּאָמַר ״לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁטָּבַח וּמָכַר – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? תַּשְׁלוּמֵי אַרְבַּע חֲמִשָּׁה אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה. לֵימָא כְּתַנָּאֵי – הָיוּ שְׁנַיִם מְעִידִין שֶׁגָּנַב, וְהָיוּ שְׁנַיִם מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁטָּבַח וּמָכַר; הוּזַּמּוּ עֵדֵי גְנֵיבָה – עֵדוּת שֶׁבָּטְלָה מִקְצָתָהּ בָּטְלָה כּוּלָּהּ. הוּזַּמּוּ עֵדֵי טְבִיחָה – הוּא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְהֵן מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה. מִשּׁוּם סוֹמְכוֹס אָמְרוּ: הֵן מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְהוּא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה לַפָּר וּשְׁנַיִם לָאַיִל. אַהֵיָיא קָאֵי סוֹמְכוֹס? אִילֵּימָא אַרֵישָׁא – לֵית לֵיהּ לְסוֹמְכוֹס עֵדוּת שֶׁבָּטְלָה מִקְצָתָהּ בָּטְלָה כּוּלָּהּ? וְאֶלָּא אַסֵּיפָא – שַׁפִּיר קָאָמְרִי רַבָּנַן: הוּא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְהֵם מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה! אֶלָּא מִילְּתָא אַחֲרִיתִי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – כְּגוֹן דְּאָתוּ בֵּי תְרֵי אָמְרִי לֵיהּ ״גָּנַבְתָּ״; אֲמַר לְהוּ: ״אִין, גָּנַבְתִּי וְטָבַחְתִּי וּמָכַרְתִּי, מִיהוּ לֹא בִּפְנֵיכֶם גָּנַבְתִּי״, וְאַיְיתִי סָהֲדִי וְאַזְּמִינְהוּ – דְּלָא בְּאַפַּיְיהוּ גְּנַב; וְאַיְיתִי בַּעַל הַבַּיִת סָהֲדֵי וְאַסְהִידוּ בֵּיהּ דְּגָנַב וְטָבַח וּמָכַר. וּבְהוֹדָאַת טְבִיחָה קָמִיפַּלְגִי – דְּרַבָּנַן סָבְרִי: אַף עַל גַּב דְּהוֹדָאָה דִגְנֵיבָה מֵחֲמַת עֵדִים הוּא דְּקָא מוֹדֵה, הוֹדָאָה דִטְבִיחָה הוֹדָאָה הִיא, וּפָטוּר. וְסוֹמְכוֹס סָבַר: כֵּיוָן דְּהוֹדָאָה דִּגְנֵיבָה מֵחֲמַת עֵדִים הוּא דְּקָא מוֹדֵה, דִּטְבִיחָה לָאו הוֹדָאָה. וְהָנָךְ עֵדִים קַמָּאֵי דְּאַזְּמִינְהוּ – מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל; וְהוּא מְשַׁלֵּם שְׁלֹשָׁה לַפָּר וּשְׁנַיִם לָאַיִל. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא – הוֹדָאָה דִטְבִיחָה לָאו הוֹדָאָה הִיא; אֶלָּא בְּעֵדוּת שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָּהּ קָמִיפַּלְגִי – כְּגוֹן דְּאָתוּ סָהֲדֵי וְאָמְרִי לֵיהּ: ״גָּנַבְתָּ״, וְאָמַר לְהוּ: ״גָּנַבְתִּי וְטָבַחְתִּי וּמָכַרְתִּי, מִיהוּ לֹא בִּפְנֵיכֶם גָּנַבְתִּי אֶלָּא בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי״; וְאַיְיתִי סָהֲדִי וְאַזְּמִינְהוּ – דְּלָא בְּאַפַּיְיהוּ גְּנַב; וַאֲתוֹ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְאַסְהִידוּ בֵּיהּ דְּגָנַב וְטָבַח וּמָכַר. וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּרַבָּנַן סָבְרִי הָוְיָא לַהּ עֵדוּת שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָּהּ, וְכׇל עֵדוּת שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָּהּ – לָא הָוְיָא עֵדוּת. וְסוֹמְכוֹס סָבַר: עֵדוּת שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָּהּ – הָוְיָא עֵדוּת. וְהָא קַיְימָא לַן דְּעֵדוּת שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָּהּ לָא הָוְיָא עֵדוּת! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא יָדְעִי בְּאֵיזֶה יוֹם בְּאֵיזֶה שָׁעָה – דְּלֵיכָּא לְעֵדוּת כְּלָל; אֲבָל הָכָא – סַיּוֹעֵי הוּא דְּקָא מְסַיְּיעִי לֵיהּ. אָמַר מָר: הֵן מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. מִדְּקָא מוֹדֵה דִּגְנַב – קֶרֶן בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי?! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, תְּנִי: תַּשְׁלוּם דְּכֵפֶל. גָּנַב וְהִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר כּוּ׳. אָמְרִי: בִּשְׁלָמָא אַטְּבִיחָה לָא מִחַיַּיב, דְּכִי קָא טָבַח – דְּהֶקְדֵּשׁ קָא טָבַח, וְלָא דְּמָרֵיהּ קָא טָבַח; אֶלָּא אַהֶקְדֵּשׁ – לִיחַיַּיב! מָה לִי מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט, מָה לִי מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם? הָא מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּמָרֵיהּ קָיְימִי. הָא מִדְּסֵיפָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הָוֵי, רֵישָׁא לָאו רַבִּי שִׁמְעוֹן! אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּקָדָשִׁים קַלִּים, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר: קָדָשִׁים קַלִּים – מָמוֹן בְּעָלִים הוּא, וּבִרְשׁוּתֵיהּ קָיְימִי. אֲבָל קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים מַאי, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה?! אַדְּתָנֵי רֵישָׁא: גָּנַב וְטָבַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה; לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקָדָשִׁים קַלִּים, אֲבָל בְּקׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה! אֶלָּא לְעוֹלָם – לָא שְׁנָא קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְלָא שְׁנָא קָדָשִׁים קַלִּים; וּדְקַשְׁיָא לָךְ: מָה לִי מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט מָה לִי מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם; מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט – מֵעִיקָּרָא תּוֹרָא דִרְאוּבֵן, וְהַשְׁתָּא תּוֹרָא דְשִׁמְעוֹן. מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם – מֵעִיקָּרָא תּוֹרָא דִרְאוּבֵן, וְהַשְׁתָּא תּוֹרָא דִרְאוּבֵן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר וְכוּ׳. אָמְרִי, נְהִי דְּסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה לִי מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט מָה לִי מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם; אִיפְּכָא מִיבְּעֵי לֵיהּ: קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – פָּטוּר, דְּאַכַּתִּי לָא נְפַק מֵרְשׁוּתֵיהּ; קֳדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – חַיָּיב, דְּמַפְּקִי לֵיהּ מֵרְשׁוּתֵיהּ! אָמְרִי: רַבִּי שִׁמְעוֹן – אַמִּילְּתָא אַחֲרִיתִי קָאֵי, וְהָכִי קָתָנֵי: אֵין הַגּוֹנֵב אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְכֵן גּוֹנֵב הֶקְדֵּשׁ מִבֵּית בְּעָלִים – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? ״וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ״ – וְלֹא מִבֵּית הֶקְדֵּשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? קָרֵינָא בֵּיהּ: ״וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ״. וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – פָּטוּר, דְּלָא קָרֵינַן בֵּיהּ: ״וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ״. מִכְּדִי שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה – לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה; קֳדָשִׁים נָמֵי שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה הִיא! כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשׁוֹחֵט תְּמִימִים מִבִּפְנִים לְשֵׁם בְּעָלִים. וַהֲרֵי חָזְרָה קֶרֶן לַבְּעָלִים! אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אָבִין: שֶׁנִּשְׁפַּךְ הַדָּם. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשׁוֹחֵט תְּמִימִים בִּפְנִים שֶׁלֹּא לְשֵׁם בְּעָלִים. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: בְּשׁוֹחֵט בַּעֲלֵי מוּמִין בַּחוּץ. תָּהֵי בַּהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: לְרַבִּי יוֹחָנָן – שְׁחִיטָה מַתֶּרֶת?! וַהֲלֹא זְרִיקָה מַתֶּרֶת! לְרֵישׁ לָקִישׁ – שְׁחִיטָה מַתֶּרֶת?! וַהֲלֹא פְּדִיָּיה מַתֶּרֶת! אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כׇּל הָעוֹמֵד לִזְרוֹק – כְּזָרוּק דָּמֵי, וְכׇל הָעוֹמֵד לִפְדּוֹת – כְּפָדוּי דָּמֵי. כׇּל הָעוֹמֵד לִזְרוֹק כְּזָרוּק דָּמֵי – דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ נוֹתָר שֶׁהוּא מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, וְיֵשׁ נוֹתָר שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין. כֵּיצַד? לָן לִפְנֵי זְרִיקָה – אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין. לְאַחַר זְרִיקָה – מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין. וְקַיְימָא לַן: מַאי ״לִפְנֵי זְרִיקָה״ – קוֹדֶם שֶׁנִּרְאָה לִזְרִיקָה. ״לְאַחַר זְרִיקָה״ – לְאַחַר שֶׁנִּרְאָה לִזְרִיקָה. קוֹדֶם שֶׁנִּרְאָה לִזְרִיקָה לָן – מַאי הִיא? דְּלָא הָוְיָא שְׁהוּת בַּיּוֹם לְמִזְרְקֵיהּ, דְּשַׁחְטֵיהּ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה – וְאֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין. לְאַחַר שֶׁנִּרְאָה לִזְרִיקָה לָן, דַּהֲוַיא שְׁהוּת בַּיּוֹם לְמִזְרְקֵיהּ – מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין. אַלְמָא כָּל הָעוֹמֵד לִזְרוֹק – כְּזָרוּק דָּמֵי, וְכׇל הָעוֹמֵד לִפְדּוֹת – כְּפָדוּי דָּמֵי. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פָּרָה – מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן: פָּרָה נִפְדֵּית עַל גַּבֵּי מַעֲרַכְתָּהּ. אַלְמָא כׇּל הָעוֹמֵד לִפְדּוֹת – כְּפָדוּי דָּמֵי. בִּשְׁלָמָא רַבִּי יוֹחָנָן לָא אָמַר כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ – דְּקָא בָּעֵי לְאוֹקֹמַהּ לְמַתְנִיתִין אֲפִילּוּ בִּתְמִימִין. אֶלָּא רֵישׁ לָקִישׁ – מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי יוֹחָנָן? אָמַר לָךְ: ״וּטְבָחוֹ וּמְכָרוֹ״ – כֹּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בִּמְכִירָה אִיתֵיהּ בִּטְבִיחָה, וְכֹל הֵיכָא דְּלֵיתֵיהּ בִּמְכִירָה לֵיתֵיהּ בִּטְבִיחָה. וְהָנֵי קֳדָשִׁים – הוֹאִיל דְּכִי מְזַבֵּין קֳדָשִׁים לָא הָוְיָא מְכִירָה, לֵיתַנְהוּ בִּטְבִיחָה. וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ – דְּאִתְּמַר: הַמּוֹכֵר טְרֵיפָה לְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב – אַף עַל גַּב דְּלֵיתֵיהּ בִּטְבִיחָה, אִיתֵיהּ בִּמְכִירָה. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר – כֵּיוָן דְּלֵיתֵיהּ בִּטְבִיחָה, לֵיתֵיהּ בִּמְכִירָה. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: גָּנַב כִּלְאַיִם וּטְבָחָהּ, טְרֵיפָה וּמְכָרָהּ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. מַאי, לָאו רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא? אַלְמָא אַף עַל גַּב דְּלֵיתֵיהּ בִּטְבִיחָה – אִיתֵיהּ בִּמְכִירָה! אֲמַר לֵיהּ: לָא; רַבָּנַן. אִי רַבָּנַן, טְרֵיפָה בִּמְכִירָה אִיתַהּ – בִּזְבִיחָה לֵיתַהּ?! וְאֶלָּא מַאי, רַבִּי שִׁמְעוֹן?! כִּלְאַיִם בִּטְבִיחָה אִיתַהּ, בִּמְכִירָה לֵיתַהּ?! אֶלָּא תְּנָא טְבִיחָה – וְהוּא הַדִּין לִמְכִירָה; אֵימָא לְרַבָּנַן נָמֵי, תְּנָא מְכִירָה – וְהוּא הַדִּין לִטְבִיחָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ: הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַיְּידֵי דִּתְנָא טְרֵיפָה בַּחֲדָא – תְּנָא כִּלְאַיִם בַּחֲדָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבָּנַן, נְעָרְבִינְהוּ וְנִיתְנִינְהוּ: גָּנַב כִּלְאַיִם וּטְרֵיפָה, טְבָחָן וּמְכָרָן – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה! קַשְׁיָא. כִּלְאַיִם – ״שֶׂה״ כְּתִיב; וְאָמַר רָבָא: זֶה בָּנָה אָב – כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״שֶׂה״, אֵינוֹ אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת הַכִּלְאַיִם! שָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר קְרָא: ״אוֹ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַכִּלְאַיִם. וְכׇל ״אוֹ״ לְרַבּוֹת הוּא? וְהָתַנְיָא: ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב״ – פְּרָט לְכִלְאַיִם, ״אוֹ עֵז״ – פְּרָט לְנִדְמֶה! אָמַר רָבָא: הָכָא מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא, וְהָכָא מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא. הָכָא גַּבֵּי גְּנֵיבָה, דִּכְתִיב: ״שׁוֹר אוֹ שֶׂה״, שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְהוֹצִיא כִּלְאַיִם מִבֵּינֵיהֶם – ״אוֹ״ לְרַבּוֹת כִּלְאַיִם. גַּבֵּי קֳדָשִׁים, דִּכְתִיב: ״כֶּשֶׂב וָעֵז״, שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהוֹצִיא כִּלְאַיִם מִבֵּינֵיהֶם – ״אוֹ״ לְמַעֵט הוּא. הָא גַּבֵּי קֳדָשִׁים נָמֵי נֶאֱמַר: ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב״ – שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לְהוֹצִיא כִּלְאַיִם מִבֵּינֵיהֶם, וּנְרַבֵּי! מִדְּסֵיפָא לְמַעֵט, רֵישָׁא נָמֵי לְמַעֵט. אַדְּרַבָּה; מִדְּרֵישָׁא לְרַבּוֹת, סֵיפָא נָמֵי לְרַבּוֹת! הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְמַעֵט – הוּא דְּאִיצְטְרִיךְ תְּרֵי מִיעוּטֵי; דְּאַף עַל גַּב דְּאִימַּעַט כִּלְאַיִם, אִיצְטְרִיךְ לְמַעוֹטֵי נִדְמֶה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְרַבּוֹת – תְּרֵי רִיבּוּיֵי לְמָה? הַשְׁתָּא כִּלְאַיִם אִירַבִּי לֵיהּ, נִדְמֶה מִבַּעְיָא?! אֶלָּא הָא דְּאָמַר רָבָא: זֶה בָּנָה אָב – כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״שֶׂה״, אֵינוֹ אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת הַכִּלְאַיִם; לְמַאי הִלְכְתָא? אִי לְקָדָשִׁים, בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב״ – פְּרָט לְכִלְאַיִם! אִי לְמַעֲשֵׂר, ״תַּחַת״–״תַּחַת״ יָלֵיף, מִקֳּדָשִׁים! אִי לִבְכוֹר, ״הַעֲבָרָה״–״הַעֲבָרָה״ יָלֵיף, מִמַּעֲשֵׂר! אִי נָמֵי, נִדְמֶה אָמְרַתְּ לָא – דִּכְתִיב: ״אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר״ – עַד שֶׁיְּהֵא הוּא שׁוֹר וּבְכוֹרוֹ שׁוֹר; כִּלְאַיִם מִבַּעְיָא? אֶלָּא כִּי אִיתְּמַר דְּרָבָא – לְעִנְיַן פֶּטֶר חֲמוֹר. כְּדִתְנַן: אֵין פּוֹדִין לֹא בְּעֵגֶל וְלֹא בְּחַיָּה וְלֹא בִּשְׁחוּטָה וְלֹא בִּטְרֵיפָה וְלֹא בְּכִלְאַיִם וְלֹא בְּכוֹי. וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּמַתִּיר בְּכִלְאַיִם – דִּתְנַן: רַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר בְּכִלְאַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׂה, לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר לָךְ רַבִּי אֶלְעָזָר: כִּי אִיתְּמַר דְּרָבָא – לְטָמֵא שֶׁנּוֹלַד מִן הַטָּהוֹר וְעִיבּוּרוֹ מִן הַטָּמֵא, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ; דְּאִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִ״שֵּׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים״ נָפְקָא לֵיהּ – עַד שֶׁיְּהֵא אָבִיו כֶּבֶשׂ וְאִמּוֹ כִּבְשָׂה. וּטְהוֹרָה מִטְּמֵאָה מִי מִיעַבְּרָא?! אִין; דְּקַיְימָא לַן דְּאִיעַבַּר מִקָּלוּט, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. בָּעֵי רָבָא: ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״, וְהִפְרִישׁ שׁוֹר, וּבָא אַחֵר וְגָנַב; מִי פָּטַר גַּנָּב נַפְשֵׁיהּ בְּכֶבֶשׂ – לְרַבָּנַן, בְּעוֹלַת הָעוֹף – לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה? דִּתְנַן: ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״ – יָבִיא כֶּבֶשׂ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: יָבִיא תּוֹר אוֹ בֶּן יוֹנָה. מַאי? מִי אָמְרִינַן: שֵׁם עוֹלָה קַבֵּיל עִילָּוֵיהּ; אוֹ דִלְמָא, מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר בָּעֵינָא לְמֶיעְבַּד? בָּתַר דְּאִיבַּעְיָא, הֲדַר פַּשְׁטַהּ: גַּנָּב פֹּטֵר עַצְמוֹ בְּכֶבֶשׂ לְרַבָּנַן, בְּעוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא – אָמַר רָבָא: ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״ וְהִפְרִישׁ שׁוֹר, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – פֹּטֵר עַצְמוֹ בְּכֶבֶשׂ לְרַבָּנַן, וּבְעוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. מַתְנִי׳ מְכָרוֹ חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ בּוֹ שׁוּתָּפוּת; הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, הַנּוֹחֵר, וְהַמְעַקֵּר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גְּמָ׳ מַאי ״חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבּוֹ״? אָמַר רַב: חוּץ מִדָּבָר הַנִּיתָּר עִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה. וְלֵוִי אָמַר: חוּץ מִגִּיזּוֹתֶיהָ. וְכֵן תַּנְיָא בְּמַתְנִיתָא: חוּץ מִגִּיזּוֹתֶיהָ. מֵיתִיבִי: מְכָרָהּ חוּץ מִיָּדָהּ, חוּץ מֵרַגְלָהּ, חוּץ מִקַּרְנָהּ, חוּץ מִגִּיזּוֹתֶיהָ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רַבִּי אוֹמֵר: דָּבָר הַמְעַכֵּב בִּשְׁחִיטָה – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְשֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בִּשְׁחִיטָה – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: חוּץ מִקַּרְנָהּ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, חוּץ מִגִּיזּוֹתֶיהָ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. בִּשְׁלָמָא לְלֵוִי – כְּתַנָּא קַמָּא; אֶלָּא לְרַב – כְּמַאן? אָמְרִי: רַב דְּאָמַר – כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מְכָרָהּ חוּץ מִיָּדָהּ וְחוּץ מֵרַגְלָהּ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. חוּץ מִקַּרְנָהּ, חוּץ מִגִּיזּוֹתֶיהָ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? תַּנָּא קַמָּא סָבַר: ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ בָּעֵינַן, ״וּמְכָרוֹ״ כּוּלּוֹ בָּעֵינַן. וְרַבִּי סָבַר: ״וּטְבָחוֹ״ – מִידֵּי דְּהָוֵי בִּטְבִיחָה, לְאַפּוֹקֵי מִידֵּי דְּלָא הָוְיָא בִּטְבִיחָה; ״וּמְכָרוֹ״ – דֻּומְיָא דִּטְבִיחָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר סָבַר: קַרְנָא, דְּלָא לְמִגַּז קָיְימָא – הָוֵי שִׁיּוּר, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּם אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה; גִּיזּוֹתֶיהָ, דִּלְמִיגַּז קָיְימִי – לָא הָוֵי שִׁיּוּר, וּמְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּם אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִידַּךְ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר סָבַר: יָדָיו וְרַגְלָיו, דִּצְרִיכִי טְבִיחָה – הָוֵי שִׁיּוּר, וְלָא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה; קַרְנֶיהָ וְגִיזּוֹתֶיהָ, דְּלָא צְרִיכִי טְבִיחָה – לָא הָוֵי שִׁיּוּר. קַשְׁיָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר! תְּרֵי תַּנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. תָּנוּ רַבָּנַן: הַגּוֹנֵב הַקִּיטַּעַת וְאֶת הַחִיגֶּרֶת וְאֶת הַסּוֹמָא, וְכֵן הַגּוֹנֵב בֶּהֱמַת הַשּׁוּתָּפִין – חַיָּיב. וְשׁוּתָּפִים שֶׁגָּנְבוּ – פְּטוּרִים. וְהָתַנְיָא: שׁוּתָּפִין שֶׁגָּנְבוּ – חַיָּיבִין! אָמַר רַב נַחְמָן: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּשׁוּתָּף שֶׁגָּנַב מֵחֲבֵירוֹ, כָּאן בְּשׁוּתָּף שֶׁגָּנַב מֵעָלְמָא. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: יָכוֹל שׁוּתָּף שֶׁגָּנַב מֵחֲבֵירוֹ, וְשׁוּתָּפִים שֶׁגָּנְבוּ, יְהוּ חַיָּיבִין; תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ בָּעֵינַן – וְלֵיכָּא! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּשׁוּתָּף שֶׁטָּבַח לְדַעַת חֲבֵירוֹ, כָּאן בְּשׁוּתָּף שֶׁטָּבַח שֶׁלֹּא לְדַעַת חֲבֵירוֹ. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מְכָרָהּ חוּץ מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם; חוּץ מִמְּלַאכְתָּהּ; חוּץ מֵעוּבָּרָהּ; מַהוּ? אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר עוּבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא – לָא תִּבְּעֵי לָךְ, דְּהָא שַׁיַּיר בַּהּ; כִּי תִּבְּעֵי לָךְ – אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר דְּעוּבָּר לָאו יֶרֶךְ אִמּוֹ; מַאי? מֵימָר אָמְרִינַן: כֵּיוָן דִּמְחוּבָּר בַּהּ – הָוֵי שִׁיּוּר; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דִּלְמִפְרַשׁ מִינַּהּ קָאֵי, לָא הָוֵי שִׁיּוּר? אִיכָּא דְּאָמְרִי: כֵּיוָן דְּלָאו יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא – לָא הָוֵי שִׁיּוּר; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דִּצְרִיךְ לְאִישְׁתְּרוֹיֵי בַּהֲדַהּ בִּשְׁחִיטָה – כְּמַאן דְּשַׁיַּיר בְּגוּפַהּ דָּמֵי? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַב פָּפָּא: גְּנָבָהּ, קְטָעָהּ וּמְכָרָהּ, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: מַאי דִּגְנַב – הָא לָא זַבֵּין; אוֹ דִלְמָא, מָה דְּזַבֵּין – הָא לָא שַׁיַּיר? תֵּיקוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: גָּנַב, וְנָתַן לְאַחֵר וְטָבַח; גָּנַב, וְנָתַן לְאַחֵר וּמָכַר; גָּנַב וְהִקְדִּישׁ; גָּנַב וְהִקִּיף; גָּנַב וְהֶחְלִיף; גָּנַב וְנָתַן בְּמַתָּנָה; גָּנַב וּפָרַע חוֹבוֹ; גָּנַב וּפָרַע בְּהֶקֵּיפוֹ; גָּנַב וְשָׁלַח סִבְלוֹנוֹת בְּבֵית חָמִיו – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? אַשְׁמְעִינַן רֵישָׁא גָּנַב וְנָתַן לְאַחֵר וְטָבַח – דְּיֵשׁ שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה. אַף עַל גַּב דִּבְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה, הָכָא יֵשׁ שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה. מַאי טַעְמָא? ״וּטְבָחוֹ״ וּ״מְכָרוֹ״; מָה מְכִירָה – דְּלָא אֶפְשָׁר דְּלָאו עַל יְדֵי אַחֵר, אַף טְבִיחָה עַל יְדֵי אַחֵר – מִחַיַּיב. וְאַשְׁמְעִינַן סֵיפָא גָּנַב וְהִקְדִּישׁ – מָה לִי מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט, מָה לִי מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם. מַתְנִי׳ גָּנַב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים, וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם; אוֹ שֶׁגָּנַב חוּץ מֵרְשׁוּתָם, וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם; אוֹ שֶׁגָּנַב וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אֲבָל גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם – פָּטוּר. הָיָה מוֹשְׁכוֹ וְיוֹצֵא, וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים – פָּטוּר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ הוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת בְּעָלִים, וָמֵת – חַיָּיב. נְתָנוֹ לִבְכוֹרוֹת בְּנוֹ אוֹ לְבַעַל חוֹב, לְשׁוֹמֵר חִנָּם, לְשׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וּלְשׂוֹכֵר; וְהָיָה מוֹשְׁכוֹ, וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים – פָּטוּר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים, וָמֵת – חַיָּיב. גְּמָ׳ בָּעֵי אַמֵּימָר: תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִים, אוֹ לֹא? אָמַר רַב יֵימַר, תָּא שְׁמַע: נְתָנוֹ לִבְכוֹרוֹת בְּנוֹ אוֹ לְבַעַל חוֹבוֹ, לְשׁוֹמֵר חִנָּם וּלְשׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וּלְשׂוֹכֵר; הָיָה מוֹשְׁכוֹ וְיוֹצֵא, וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים – פָּטוּר. מַאי, לָאו שׁוֹמֵר – וּשְׁמַע מִינַּהּ תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִין? אֲמַר לֵיהּ: לָא, גַּנָּב. הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא! תְּנָא גַּנָּב שֶׁגָּנַב מִבֵּית הַבְּעָלִים, וּתְנָא גַּנָּב שֶׁגָּנַב מִבֵּית שׁוֹמֵר. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: לָא תְּדַחֲיֵיהּ; מָה לִי גַּנָּב שֶׁגָּנַב מִבֵּית שׁוֹמֵר, מָה לִי גַּנָּב שֶׁגָּנַב מִבֵּית בְּעָלִים? אֶלָּא לָאו שׁוֹמֵר – וּשְׁמַע מִינַּהּ תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִין? שְׁמַע מִינַּהּ. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּלָקוֹחוֹת, כָּךְ תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּלָקוֹחוֹת, כָּךְ תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִין. וּכְשֵׁם שֶׁהַקַּרְקַע נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, כָּךְ שְׂכִירוּת נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. שְׂכִירוּת דְּמַאי? אִילֵימָא שְׂכִירוּת דְּמִטַּלְטְלִין, מִטַּלְטְלִי בְּנֵי שְׁטָרָא נִינְהוּ?! אָמַר רַב חִסְדָּא: שְׂכִירוּת דְּקַרְקַע. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רָאוּהוּ שֶׁהִטְמִין בָּחוֹרָשִׁין וְטָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אַמַּאי? הָא לֹא מָשַׁךְ! אָמַר רַב חִסְדָּא: שֶׁהִכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל. אָמְרִי: וְכֵיוָן דְּרָאוּהוּ, גַּזְלָן הוּא! כֵּיוָן דְּקָא מִטַּמַּרי מִנַּיְיהוּ, גַּנָּב הוּא. וְאֶלָּא גַּזְלָן הֵיכִי דָּמֵי? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כְּגוֹן בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי, וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּגוֹן בַּעֲלֵי שְׁכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּשִׂימוּ לוֹ בַעֲלֵי שְׁכֶם מְאָרְבִים עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים, וַיִּגְזְלוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בַּדָּרֶךְ״. וְרַבִּי אֲבָהוּ – מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מֵהַאי? אָמַר לָךְ: כֵּיוָן דְּמִטַּמְּרִי אִיטַּמּוֹרֵי, לָא גַּזְלָנֵי נִינְהוּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן – הָא דְּקָא מִטַּמְּרִי, דְּלָא נִיחְזִינְהוּ אִינָשֵׁי וְנִיעְרְקוּ מִנַּיְיהוּ. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מִפְּנֵי מָה הֶחְמִירָה תּוֹרָה בְּגַנָּב יוֹתֵר מִגַּזְלָן? אָמַר לָהֶן: זֶה – הִשְׁוָה כְּבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ, וְזֶה – לֹא הִשְׁוָה כְּבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ. כִּבְיָכוֹל עָשָׂה עַיִן שֶׁל מַטָּה כְּאִילּוּ אֵינָהּ רוֹאָה, וְאוֹזֶן שֶׁל מַטָּה כְּאִילּוּ אֵינָהּ שׁוֹמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה׳ לַסְתִּר עֵצָה, וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וְגוֹ׳״; וּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב״; וּכְתִיב: ״כִּי אָמְרוּ עָזַב ה׳ אֶת הָאָרֶץ, וְאֵין ה׳ רֹאֶה״. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מָשְׁלוּ מָשָׁל מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ בְּעִיר וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה, אֶחָד זִימֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא זִימֵּן אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְאֶחָד לֹא זִימֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא זִימֵּן אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. אֵיזֶה מֵהֶן עוֹנְשׁוֹ מְרוּבֶּה? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שֶׁזִּימֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא זִימֵּן אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ שֶׁל מְלָאכָה: שׁוֹר, שֶׁבִּיטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ – חֲמִשָּׁה; שֶׂה, שֶׁלֹּא בִּיטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ – אַרְבָּעָה. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת: שׁוֹר, שֶׁהָלַךְ בְּרַגְלָיו – חֲמִשָּׁה; שֶׂה, שֶׁהִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵיפוֹ – אַרְבָּעָה. מַתְנִי׳ אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; אֲבָל מְגַדְּלִין בְּסוּרְיָא, וּבַמִּדְבָּרוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֵין מְגַדְּלִין תַּרְנְגוֹלִין בִּירוּשָׁלַיִם, מִפְּנֵי הַקֳּדָשִׁים; וְלֹא כֹּהֲנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי הַטְּהָרוֹת. אֵין מְגַדְּלִין חֲזִירִין – בְּכׇל מָקוֹם. לֹא יְגַדֵּל אָדָם אֶת הַכֶּלֶב, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה קָשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת. אֵין פּוֹרְסִין נִישּׁוּבִים לְיוֹנִים, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק מִן הַיִּשּׁוּב שְׁלֹשִׁים רִיס. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מְגַדְּלִין בָּחוֹרָשִׁין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בְּסוּרְיָא – אֲפִילּוּ בַּיִּשּׁוּב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחוּצָה לָאָרֶץ. תַּנְיָא אִידַּךְ: אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; אֲבָל מְגַדְּלִין בַּמִּדְבָּר שֶׁבִּיהוּדָה, וּבַמִּדְבָּר שֶׁבִּסְפַר עַכּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה, אֲבָל מְגַדְּלִין בְּהֵמָה גַּסָּה; לְפִי שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב צִבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ. בְּהֵמָה דַּקָּה אֶפְשָׁר לְהָבִיא מֵחוּצָה לָאָרֶץ, בְּהֵמָה גַּסָּה אִי אֶפְשָׁר לְהָבִיא מֵחוּצָה לָאָרֶץ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה – אֲבָל מְשַׁהָהּ הוּא קוֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְקוֹדֶם מִשְׁתֵּה בְּנוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְשַׁהֶה אֶת הָאַחֲרוֹנָה שְׁלֹשִׁים יוֹם. דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא דְּאִי נְפַק לֵיהּ רֶגֶל, וּמִכִּי זַבְנַהּ עַד הַשְׁתָּא אַכַּתִּי לָא מְלוֹ לֵיהּ תְּלָתִין יוֹמִין; לָא נֵימָא תְּלָתִין מִשְׁרָא שְׁרֵי לֵיהּ לְשַׁהוֹיֵי, אֶלָּא כֵּיוָן דִּנְפַק לֵיהּ רֶגֶל – לָא מִבְּעֵי לֵיהּ לְשַׁהוֹיֵי. וְהַטַּבָּח לוֹקֵחַ וְשׁוֹחֵט, לוֹקֵחַ וְשׁוֹהֶה – וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְשַׁהֶה הָעֲגוּנָה שֶׁבָּהֶן שְׁלֹשִׁים יוֹם. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מַהוּ לְגַדֵּל? אָמַר לָהֶן: מוּתָּר. וְהָתְנַן: אֵין מְגַדְּלִין! אֶלָּא הָכִי קָא בָּעוּ מִינֵּיהּ: מַהוּ לְשַׁהוֹת? אָמַר לָהֶן: מוּתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר; אֶלָּא קוֹשְׁרָהּ בְּכַרְעֵי הַמִּטָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה גּוֹנֵחַ מִלִּבּוֹ, וְשָׁאֲלוּ לָרוֹפְאִים, וְאָמְרוּ: אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁיִּנַק חָלָב רוֹתֵחַ מִשַּׁחֲרִית לְשַׁחֲרִית. וְהֵבִיאוּ לוֹ עֵז וְקָשְׁרוּ לוֹ בְּכַרְעֵי הַמִּטָּה, וְהָיָה יוֹנֵק מִמֶּנָּה מִשַּׁחֲרִית לְשַׁחֲרִית. לְיָמִים נִכְנְסוּ חֲבֵירָיו לְבַקְּרוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָהּ הָעֵז קְשׁוּרָה בְּכַרְעֵי הַמִּטָּה – חָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם, וְאָמְרוּ: לִסְטִים מְזוּיָּין בְּבֵיתוֹ שֶׁל זֶה, וְאָנוּ נִכְנָסִין אֶצְלוֹ?! יָשְׁבוּ וּבָדְקוּ, וְלֹא מָצְאוּ בּוֹ אֶלָּא אוֹתוֹ עָוֹן שֶׁל אוֹתָהּ הָעֵז. וְאַף הוּא בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין בִּי עָוֹן אֶלָּא עֲוֹן אוֹתָהּ הָעֵז, שֶׁעָבַרְתִּי עַל דִּבְרֵי חֲבֵרַי. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִבַּעֲלֵי בָתִּים שֶׁבַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן הָיוּ בֵּית אַבָּא; וּמִפְּנֵי מָה חָרְבוּ? שֶׁהָיוּ מַרְעִין בָּחוֹרָשִׁין, וְדָנִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת בְּיָחִיד. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ לָהֶם חוֹרָשִׁים סָמוּךְ לְבָתֵּיהֶם, שָׂדֶה קְטַנָּה הָיְתָה וּמַעֲבִירִין דֶּרֶךְ עָלֶיהָ. תָּנוּ רַבָּנַן: רוֹעֶה שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר מִיָּד, אֶלָּא מוֹכֵר עַל יָד עַל יָד. וְכֵן גֵּר שֶׁנָּפְלוּ לוֹ כְּלָבִים וַחֲזִירִים בִּירוּשָּׁתוֹ – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר מִיָּד, אֶלָּא מוֹכֵר עַל יָד עַל יָד. וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר לִיקַּח בַּיִת וְלִיקַּח אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִיקַּח מִיָּד, עַד שֶׁיִּמְצָא אֶת הַהוֹגֶנֶת לוֹ. וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיָה בְּנָהּ מֵיצֵר לָהּ, וְקָפְצָה וְנִשְׁבְּעָה: ״כׇּל מִי שֶׁיָּבֹא, אֵינִי מַחְזִירָתוֹ״, וְקָפְצוּ עָלֶיהָ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין. וּכְשֶׁבָּא הַדָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ: לֹא נִתְכַּוְּונָה זוֹ אֶלָּא לְהָגוּן לָהּ. כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה, כָּךְ אָמְרוּ אֵין מְגַדְּלִין חַיָּה דַּקָּה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מְגַדְּלִין כְּלָבִים כּוּפְרִין, וַחֲתוּלִים, וְקוֹפִין, וְחוּלְדּוֹת סְנָאִים – מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִים לְנַקֵּר אֶת הַבַּיִת. מַאי חוּלְדּוֹת סְנָאִים? אָמַר רַב יְהוּדָה: שִׁרְצָא חַרְצָא. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: חַרְזָא – דְּקַטִּינֵי שָׁקַיהּ, וְרָעֲיָא בֵּינֵי וַורְדִּינֵי. וּמַאי שִׁרְצָא? דְּמִתַּתִּאי שָׁקַיהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עָשִׂינוּ עַצְמֵנוּ בְּבָבֶל כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִבְהֵמָה דַּקָּה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרַב הוּנָא: דִּידָךְ מַאי? אֲמַר לֵיהּ: דִּידַן קָא מְינַטְּרָא לְהוּ חוּבָּה. אֲמַר לֵיהּ: חוּבָּה תִּקְבְּרִינְהוּ לִבְנַהּ. כּוּלְּהוּ שְׁנֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לָא אִקַּיַּים זַרְעָא לְרַב הוּנָא מֵחוּבָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: עָשִׂינוּ עַצְמֵנוּ בְּבָבֶל כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִבְהֵמָה דַּקָּה, מִכִּי אֲתָא רַב לְבָבֶל. רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַב אַסִּי אִיקְּלַעוּ לְבֵי שְׁבוּעַ הַבֵּן, וְאָמְרִי לַהּ לְבֵי יְשׁוּעַ הַבֵּן. רַב לָא עָיֵיל קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, שְׁמוּאֵל לָא עָיֵיל קַמֵּיהּ דְּרַב אַסִּי, רַב אַסִּי לָא עָיֵיל קַמֵּיהּ דְּרַב. אָמְרִי: מַאן נִתָּרַח? נִתָּרַח שְׁמוּאֵל וְנֵיתֵי רַב וְרַב אַסִּי. וְנִתָּרַח רַב אוֹ רַב אַסִּי! רַב – מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא דַּעֲבַד לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל; מִשּׁוּם הָהוּא מַעֲשֶׂה דְּלַטְיֵיהּ, אַדְבְּרֵיהּ רַב עֲלֵיהּ. אַדְּהָכִי וְהָכִי, אֲתָא שׁוּנָרָא קַטְעֵיהּ לִידָא דְּיָנוֹקָא. נְפַק רַב וּדְרַשׁ: חָתוּל – מוּתָּר לְהוֹרְגוֹ, וְאָסוּר לְקַיְּימוֹ, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם גָּזֵל, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים. וְכֵיוָן דְּאָמְרַתְּ ״מוּתָּר לְהוֹרְגוֹ״, מַאי נִיהוּ תּוּ ״אָסוּר לְקַיְּימוֹ״? מַהוּ דְּתֵימָא: מוּתָּר לְהוֹרְגוֹ, אִיסּוּרָא לֵיכָּא; קָא מַשְׁמַע לַן. אָמְרִי: וְכֵיוָן דְּאָמְרַתְּ ״אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גָּזֵל״, מַאי נִיהוּ תּוּ ״אֵין בּוֹ מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים״? אָמַר רָבִינָא: לְעוֹרוֹ. מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מְגַדְּלִין כְּלָבִים כּוּפְרִין, וַחֲתוּלִין, וְקוֹפִין, וְחוּלְדּוֹת סְנָאִים – מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִין לְנַקֵּר אֶת הַבַּיִת! לָא קַשְׁיָא; הָא בְּאוּכָּמָא, הָא בְּחִיוּוֹרָא. וְהָא מַעֲשֶׂה דְּרַב – אוּכָּמָא הֲוָה! הָתָם – אוּכָּמָא בַּר חִיוָּרָא הֲוָה. וְהָא מִבְעָיא בָּעֵיא לֵיהּ רָבִינָא! דְּבָעֵי רָבִינָא: אוּכָּמָא בַּר חִיוָּרָא, מַהוּ? כִּי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ לְרָבִינָא – בְּאוּכָּמָא בַּר חִיוָּרָא בַּר אוּכָּמָא; מַעֲשֶׂה דְּרַב – בְּאוּכָּמָא בַּר חִיוָּרָא בַּר חִיוָּרָא הֲוָה. חב״ד בי״ח בח״ן – סִימָן. אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר פָּפָּא מִשּׁוּם רַבִּי אַבָּא בַּר פָּפָּא מִשּׁוּם רַבִּי אַדָּא בַּר פָּפָּא, וְאָמְרִי לַהּ: אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר פָּפָּא מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא בַּר פָּפָּא מִשּׁוּם רַבִּי אַחָא בַּר פָּפָּא, וְאָמְרִי לַהּ: אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר פָּפָּא מִשּׁוּם רַבִּי אַחָא בַּר פָּפָּא מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: מַתְרִיעִין עַל הַחִיכּוּךְ בְּשַׁבָּת, וְדֶלֶת הַנִּנְעֶלֶת לֹא בִּמְהֵרָה תִּפָּתַח, וְהַלּוֹקֵחַ בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – כּוֹתְבִין עָלָיו אוֹנוֹ אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. מֵיתִיבִי: וּשְׁאָר פּוּרְעָנִיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת עַל הַצִּבּוּר – כְּגוֹן חִיכּוּךְ, חָגָב, זְבוּב, צִירְעָה וְיַתּוּשׁ, וְשִׁילּוּחַ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים – לֹא הָיוּ מַתְרִיעִין, אֶלָּא צוֹעֲקִים! לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּלַח, כָּאן בְּיָבֵשׁ. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁחִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים – לַח מִבַּחוּץ וְיָבֵשׁ מִבִּפְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פּוֹרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה״. ״וְדֶלֶת הַנִּנְעֶלֶת לֹא בִּמְהֵרָה תִּפָּתַח״, מַאי הִיא? מָר זוּטְרָא אָמַר: סְמִיכָה. רַב אָשֵׁי אָמַר: כׇּל הַמְּרִיעִין לוֹ, לֹא בִּמְהֵרָה מְטִיבִין לוֹ. רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי אָמַר: לְעוֹלָם אֵין מְטִיבִין לוֹ. וְלָא הִיא, רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי מִילְּתָא דְּנַפְשֵׁיהּ הוּא דְּאָמַר. וְהַלּוֹקֵחַ בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – כּוֹתְבִין עָלָיו אוֹנוֹ אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. בְּשַׁבָּת סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא כִּדְאָמַר רָבָא הָתָם: אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה; הָכִי נָמֵי, אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה. וְאַף עַל גַּב דַּאֲמִירָה לְגוֹי שְׁבוּת הִיא, מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הַלּוֹקֵחַ עִיר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִיקַּח לָהּ דֶּרֶךְ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ, מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. תָּנוּ רַבָּנַן, עֲשָׂרָה תְּנָאִין הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ: שֶׁיְּהוּ מַרְעִין בָּחוֹרָשִׁין; וּמְלַקְּטִין עֵצִים בִּשְׂדוֹתֵיהֶם; וּמְלַקְּטִים עֲשָׂבִים בְּכׇל מָקוֹם – חוּץ מִתִּלְתָּן; וְקוֹטְמִים נְטִיעוֹת בְּכׇל מָקוֹם – חוּץ מִגְּרוֹפִיּוֹת שֶׁל זַיִת; וּמַעְיָן הַיּוֹצֵא בַּתְּחִילָּה – בְּנֵי הָעִיר מִסְתַּפְּקִין מִמֶּנּוּ; וּמְחַכִּין בְּיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְרוֹס קֶלַע וְיַעֲמִיד אֶת הַסְּפִינָה; וְנִפְנִין לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וַאֲפִילּוּ בְּשָׂדֶה מְלֵיאָה כַּרְכּוֹם; וּמְהַלְּכִים בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה; וּמִסְתַּלְּקִין לְצִידֵּי הַדְּרָכִים מִפְּנֵי יְתֵידוֹת הַדְּרָכִים; וְהַתּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים – מְפַסֵּיג וְעוֹלֶה מְפַסֵּיג וְיוֹרֵד; וּמֵת מִצְוָה קוֹנֶה מְקוֹמוֹ. שֶׁיְּהוּ מַרְעִין בָּחוֹרָשִׁין. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דַּקָּה בְּגַסָּה, אֲבָל דַּקָּה בְּדַקָּה וְגַסָּה בְּגַסָּה – לָא. וְכׇל שֶׁכֵּן גַּסָּה בְּדַקָּה דְּלָא. וּמְלַקְּטִין עֵצִים מִשְּׂדוֹתֵיהֶם. לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּהִיזְמֵי וְהִיגֵי, אֲבָל בִּשְׁאָר עֵצִים – לָא. וַאֲפִילּוּ בְּהִיזְמֵי וְהִיגֵי – לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּמְחוּבָּרִין, אֲבָל בִּתְלוּשִׁין – לָא. וַאֲפִילּוּ בִּמְחוּבָּרִין – לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּלַחִין, אֲבָל בִּיבֵשִׁין – לָא. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְשָׁרֵשׁ. וּמְלַקְּטִין עֲשָׂבִים בְּכׇל מָקוֹם, חוּץ מִשְּׂדֵה תִּלְתָּן. לְמֵימְרָא דְּתִלְתָּן מְעַלּוּ לַהּ עֲשָׂבִים? וּרְמִינְהִי: תִּלְתָּן שֶׁעָלְתָה עִם מִינֵי עֲשָׂבִים – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לַעֲקוֹר! אָמַר רַב יִרְמְיָה: לָא קַשְׁיָא; כָּאן לְזֶרַע, כָּאן לְזִירִין. לְזֶרַע – קָשׁוּ לַהּ עֲשָׂבִים, דְּמַכְחֲשִׁי לַהּ; לְזִירִין – מְעַלֵּי לַהּ, דְּכִי קָיְימִי בֵּינֵי עֲשָׂבִים – מִירַכְּבָא. אִיבָּעֵית אֵימָא: כָּאן לְאָדָם, כָּאן לִבְהֵמָה. דְּכֵיוָן דְּלִבְהֵמָה הוּא דְּזַרְעַהּ, עֲשָׂבִים נָמֵי מִיבְּעֵי לַהּ. וּמְנָא יָדְעִינַן? אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁארְיָה מְשָׁארֵי – לְאָדָם, לָא שָׁארְיָה מְשָׁארֵי – לִבְהֵמָה. וְקוֹטְמִין נְטִיעָה בְּכׇל מָקוֹם, חוּץ מִגְּרוֹפִיּוֹת שֶׁל זַיִת. פֵּירְשׁוּ רַבִּי תַּנְחוּם וְרַבִּי בִּרְיָיס מִשּׁוּם זָקֵן אֶחָד: בְּזַיִת – כְּבֵיצָה. בְּקָנִים וּבִגְפָנִים – מִן הַפְּקָק וּלְמַעְלָה. וּשְׁאָר כׇּל הָאִילָנוֹת – מִן אוּבּוֹ שֶׁל אִילָן, וְלֹא מִן חוּדּוֹ שֶׁל אִילָן; מִן חָדָשׁ שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵּירוֹת, וְלֹא מִן יָשָׁן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פֵּירוֹת; מִמְּקוֹם שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַחַמָּה, וְלֹא מִמְּקוֹם שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַחַמָּה; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ״. וּמַעְיָן הַיּוֹצֵא תְּחִילָּה – בְּנֵי הָעִיר מִסְתַּפְּקִין מִמֶּנּוּ. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: וְנוֹתֵן לוֹ דָּמִים. וְלֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ. וּמְחַכִּין בְּיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְרוֹס קֶלַע וְיַעֲמִיד אֶת הַסְּפִינָה – אֲבָל צָד הוּא בִּרְשָׁתוֹת וּבְמִכְמָרוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הִתְנוּ שְׁבָטִים זֶה עִם זֶה שֶׁלֹּא יִפְרוֹס קְלִיעָה וְיַעֲמִיד אֶת הַסְּפִינָה, אֲבָל צָד הוּא בִּרְשָׁתוֹת וּבְמִכְמָרוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: יַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא – בְּחֶלְקוֹ שֶׁל נַפְתָּלִי הָיְתָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנָּטַל מְלֹא חֶבֶל חֵרֶם בִּדְרוֹמָהּ, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה״. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: תְּלוּשִׁין שֶׁבֶּהָרִים – בְּחֶזְקַת כׇּל הַשְּׁבָטִים הֵן עוֹמְדִים, וּמְחוּבָּרִים – בְּחֶזְקַת אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט. וְאֵין לְךָ כׇּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לוֹ בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבָעֵמֶק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמוֹרִי וְאֶל כׇּל שְׁכֵנָיו; בָּעֲרָבָה, בָהָר, בַּשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם וְגוֹ׳. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּכְּנַעֲנִים וּבַפְּרִיזִּים וּבָאֱמוֹרִיִּים שֶׁלִּפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל כׇּל שְׁכֵנָיו״ – אַלְמָא שְׁכֵנָיו הָכִי הָווּ. וְנִפְנִין לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וַאֲפִילּוּ בְּשָׂדֶה שֶׁהִיא מְלֵאָה כַּרְכּוֹם. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִיטּוֹל הֵימֶנּוּ צְרוֹר. אָמַר רַב חִסְדָּא: וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. מָר זוּטְרָא חֲסִידָא שָׁקֵיל וּמַהְדַּר, וַאֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ לִמְחַר: זִיל שִׁירְקֵיהּ. וּמְהַלְּכִין בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אָמַר רַב פָּפָּא: וְהַאי דִּידַן – אֲפִילּוּ טַל קָשֵׁי לֵהּ. וּמְסַלְּקִין לְצִידֵּי הַדְּרָכִים, מִפְּנֵי יְתֵידוֹת הַדְּרָכִים. שְׁמוּאֵל וְרַב יְהוּדָה הֲווֹ שָׁקְלִי וְאָזְלִי בְּאוֹרְחָא, הֲוָה מִסְתַּלַּק שְׁמוּאֵל לְצִידֵּי הַדְּרָכִים. אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה: תְּנָאִין שֶׁהִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ, אֲפִילּוּ בְּבָבֶל?! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, אֲפִילּוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ. רַבִּי וְרַבִּי חִיָּיא הֲווֹ שָׁקְלִי וְאָזְלִי בְּאוֹרְחָא, אִסְתַּלַּקוּ לְצִידֵּי הַדְּרָכִים. הֲוָה קָא מְפַסַּיע וְאָזֵיל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן קְנוֹסָא נְקוֹסָא קַמַּיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְרַבִּי חִיָּיא: מִי הוּא זֶה שֶׁמַּרְאֶה גְּדוּלָּה בְּפָנֵינוּ? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא: שֶׁמָּא רַבִּי יְהוּדָה בֶּן קְנוֹסָא נְקוֹסָא תַּלְמִידִי הוּא, וְכׇל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם. כִּי מְטוֹ לְגַבֵּיהּ, חַזְיֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו יְהוּדָה בֶּן קְנוֹסָא נְקוֹסָא אַתְּ, גְּזַרְתִּינְהוּ לְשָׁקָךְ בְּגִיזְרָא דְפַרְזְלָא. הַתּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים, מְפַסֵּיג וְיוֹרֵד מְפַסֵּיג וְעוֹלֶה. תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה חֲבֵירוֹ תּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים, מְפַסֵּיג וְעוֹלֶה מְפַסֵּיג וְיוֹרֵד, עַד שֶׁמַּעֲלֵהוּ לָעִיר אוֹ לַדֶּרֶךְ. וְכֵן הוּא שֶׁתּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים, מְפַסֵּיג וְעוֹלֶה מְפַסֵּיג וְיוֹרֵד עַד שֶׁיַּעֲלֶה לָעִיר אוֹ לַדֶּרֶךְ. מַאי ״וְכֵן״? מַהוּ דְּתֵימָא, חֲבֵירוֹ הוּא דְּיָדַע לְהֵיכָא מְסַלֵּק – דְּנִיפְסוֹג; אֲבָל הוּא, דְּלָא יֵדַע לְהֵיכָא קָא סָלֵיק – לָא נִיפְסוֹג, נַהְדְּרֵיהּ נֶהְדַּר מִהְדָּר בֵּי מִיצְרֵי; קָא מַשְׁמַע לַן. הָא דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, דְּתַנְיָא: הֲשָׁבַת גּוּפוֹ מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַהֲשֵׁבוֹתוֹ״! דְּאוֹרָיְיתָא הוּא דְּקָאֵי בֵּי מִיצְרֵי, אֲתָא הוּא תַּקֵּין דִּמְפַסֵּיג וְעוֹלֶה מְפַסֵּיג וְיוֹרֵד. וּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ. וּרְמִינְהִי: הַמּוֹצֵא מֵת מוּטָל בְּאִיסְרַטְיָא, מְפַנֵּהוּ לִימִין אִיסְרַטְיָא אוֹ לִשְׂמֹאל אִיסְרַטְיָא. שְׂדֵה בוּר וּשְׂדֵה נִיר – מְפַנֵּהוּ לִשְׂדֵה בוּר. שְׂדֵה נִיר וּשְׂדֵה זֶרַע – מְפַנֵּהוּ לִשְׂדֵה נִיר. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן בּוּרוֹת; שְׁתֵּיהֶן נִירוֹת; שְׁתֵּיהֶן זְרוּעוֹת – מְפַנֵּהוּ לְמָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה! אָמַר רַב בִּיבִי: בְּמוּטָּל עַל הַמֵּיצַר; מִתּוֹךְ שֶׁנִּיתָּן לְפַנּוֹתוֹ, מְפַנֵּהוּ לְכׇל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה. אָמְרִי: עֲשָׂרָה?! הָנֵי חַד סְרֵי הָוְיָין! מְהַלְּכִין בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת – שְׁלֹמֹה אַמְרַהּ. כִּדְתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁכָּלוּ פֵּירוֹתָיו מִן הַשָּׂדֶה, וְאֵינוֹ מַנִּיחַ בְּנֵי אָדָם לִיכָּנֵס בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ – מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו? מָה הֲנָאָה יֵשׁ לִפְלוֹנִי, וּמָה הַבְּרִיּוֹת מַזִּיקוֹת לוֹ? עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵי רָע״. וּמִי כְּתִיב: ״מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵי רָע״? אִין, כְּתִיב כִּי הַאי גַוְונָא: ״אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו, בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת״. וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה – דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים, אָדָם מוֹצִיא זִבְלוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְצוֹבְרוֹ כׇּל שְׁלֹשִׁים; כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִישּׁוֹף בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְהֵמָה. שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ! וְהָא אִיכָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה – דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: תְּנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא זֶה יוֹרֵד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ וְקוֹצֵץ שׂוֹכוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ לְהַצִּיל נְחִיל שֶׁלּוֹ, וְנוֹתֵן לוֹ דְּמֵי שׂוֹכוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ; וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא זֶה שׁוֹפֵךְ יֵינוֹ וּמַצִּיל דּוּבְשָׁנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְנוֹטֵל דְּמֵי יֵינוֹ מִתּוֹךְ דּוּבְשָׁנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ; וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא זֶה מְפָרֵק אֶת עֵצָיו וְטוֹעֵן פִּשְׁתָּנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְנוֹטֵל דְּמֵי עֵצָיו מִתּוֹךְ פִּשְׁתָּנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ; שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ! בִּיחִידָאֵי לָא קָאָמְרִינַן. וְהָא כִּי אֲתָא רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד אִילָן הַנּוֹטֶה לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ, וְאֶחָד אִילָן הַסָּמוּךְ לַמֶּצֶר – מֵבִיא וְקוֹרֵא, שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ! אֶלָּא מַאן תָּנָא עֲשָׂרָה תְּנָאִין שֶׁהִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא. רַב גְּבִיהָה מִבֵּי כְתִיל מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא: רַבִּי תַּנְחוּם וְרַבִּי בִּרְיָיס אָמְרִי מִשּׁוּם זָקֵן אֶחָד, וּמַנּוּ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי; עֲשָׂרָה תְּנָאִין הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ. עֲשָׂרָה תַּקָּנוֹת תִּיקֵּן עֶזְרָא: שֶׁקּוֹרִין בַּמִּנְחָה בַּשַּׁבָּת; וְקוֹרִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי; וְדָנִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי; וּמְכַבְּסִים בַּחֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת; וְאוֹכְלִין שׁוּם בְּעֶרֶב שַׁבָּת; וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹפָה; וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹגֶרֶת בְּסִינָר; וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹפֶפֶת וְטוֹבֶלֶת; וְשֶׁיְּהוּ רוֹכְלִין מַחֲזִירִין בָּעֲיָירוֹת; וְתִיקֵּן טְבִילָה לְבַעֲלֵי קְרָיִין. שֶׁיְּהוּ קוֹרְאִין בַּמִּנְחָה בַּשַּׁבָּת – מִשּׁוּם יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. וְשֶׁיְּהוּ קוֹרְאִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי – עֶזְרָא תִּיקֵּן?! וְהָא מֵעִיקָּרָא הֲוָה מִיתַּקְנָא! דְּתַנְיָא: ״וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם״ – דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: אֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״. כֵּיוָן שֶׁהָלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּלֹא תּוֹרָה, נִלְאוּ, עָמְדוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם וְתִיקְּנוּ לָהֶם שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בַּשַּׁבָּת, וּמַפְסִיקִין בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, וְקוֹרִין בְּשֵׁנִי, וּמַפְסִיקִין שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי, וְקוֹרִין בַּחֲמִישִׁי, וּמַפְסִיקִין עֶרֶב שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָלִינוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא תּוֹרָה. מֵעִיקָּרָא תִּקְּנוּ חַד גַּבְרָא – תְּלָתָא פְּסוּקֵי, אִי נָמֵי תְּלָתָא גַּבְרֵי – תְּלָתָא פְּסוּקֵי, כְּנֶגֶד כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים; אֲתָא הוּא, תַּיקֵּן תְּלָתָא גַּבְרֵי וְעַשְׂרָה פְּסוּקֵי, כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין. וְדָנִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי – דִּשְׁכִיחִי, דְּאָתוּ לְמִקְרֵא בְּסִיפְרָא. וְשֶׁיְּהוּ מְכַבְּסִין בַּחֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת – מִשּׁוּם כְּבוֹד שַׁבָּת. וְשֶׁיְּהוּ אוֹכְלִין שׁוּם בְּעֶרֶב שַׁבָּת – מִשּׁוּם עוֹנָה; דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ״, וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן, וְאִיתֵּימָא רַב כָּהֲנָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. תָּנוּ רַבָּנַן, חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַּשּׁוּם: מַשְׂבִּיעַ, וּמַשְׁחִין, וּמַצְהִיל פָּנִים, וּמַרְבֶּה הַזֶּרַע, וְהוֹרֵג כִּנִּים שֶׁבִּבְנֵי מֵעַיִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מַכְנִיס אַהֲבָה וּמוֹצִיא אֶת הַקִּנְאָה. וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹפָה – כְּדֵי שֶׁתְּהֵא פַּת מְצוּיָה לַעֲנִיִּים. וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹגֶרֶת בְּסִינָר – מִשּׁוּם צְנִיעוּתָא. וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹפֶפֶת וְטוֹבֶלֶת – דְּאוֹרָיְיתָא הִיא! דְּתַנְיָא: ״וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם״ – שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין בְּשָׂרוֹ לַמַּיִם. ״אֶת בְּשָׂרוֹ״ – אֶת הַטָּפֵל לִבְשָׂרוֹ, וּמַאי נִיהוּ – שֵׂעָר! אָמְרִי: דְּאוֹרָיְיתָא – לְעַיּוֹנֵי דִּלְמָא מִיקְּטַר, אִי נָמֵי מְאַוַּס מִידֵּי, מִשּׁוּם חֲצִיצָה; וַאֲתָא אִיהוּ תַּיקֵּן חֲפִיפָה. וְשֶׁיְּהוּ רוֹכְלִין מְחַזְּרִין בָּעֲיָירוֹת – מִשּׁוּם תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּנּוּ עַל בַּעֲלֵיהֶם. וְתִיקֵּן טְבִילָה לְבַעֲלֵי קְרָיִין – דְּאוֹרָיְיתָא הוּא! דִּכְתִיב: ״וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע, וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם״! דְּאוֹרָיְיתָא הוּא לִתְרוּמָה וְקָדָשִׁים; אֲתָא הוּא, תִּיקֵּן אֲפִילּוּ לְדִבְרֵי תוֹרָה. עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם: אֵין הַבַּיִת חָלוּט בָּהּ; וְאֵינָהּ מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה; וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת; וְאֵינָהּ מִטַּמְּאָה בִּנְגָעִים; וְאֵין מוֹצִיאִין בָּהּ זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת; וְאֵין עוֹשִׂין בָּהּ אַשְׁפַּתּוֹת; וְאֵין עוֹשִׂין בָּהּ כִּבְשׁוֹנוֹת; וְאֵין עוֹשִׂין בָּהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסוֹת – חוּץ מִגַּנּוֹת וְורָדִין שֶׁהָיוּ מִימוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים; וְאֵין מְגַדְּלִים בָּהּ תַּרְנְגוֹלִין; וְאֵין מְלִינִין בָּהּ אֶת הַמֵּת. אֵין הַבַּיִת חָלוּט בָּהּ – דִּכְתִיב: ״וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר לוֹ חוֹמָה לַצְּמִתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו״, וְקָסָבַר לֹא נִתְחַלְּקָה יְרוּשָׁלַיִם לִשְׁבָטִים. וְאֵינָהּ מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה – דִּכְתִיב: ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נוֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ״, וִירוּשָׁלַיִם לֹא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים. וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת – דִּכְתִיב: ״עָרֶיךָ״, וִירוּשָׁלַיִם לֹא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים. וְאֵינָהּ מִטַּמְּאָה בִּנְגָעִים – דִּכְתִיב: ״וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם״, וִירוּשָׁלַיִם לֹא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים. וְאֵין מוֹצִיאִין בָּהּ זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת – מִפְּנֵי אֹהֶל הַטּוּמְאָה, וּמִשּׁוּם דְּלָא לִיתַּזְקוּ עוֹלֵי רְגָלִים. וְאֵין עוֹשִׂין בָּהּ אַשְׁפַּתּוֹת – מִשּׁוּם שְׁקָצִים. וְאֵין עוֹשִׂין בָּהּ כִּבְשׁוֹנוֹת – מִשּׁוּם קוּטְרָא. וְאֵין עוֹשִׂין בָּהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִין – מִשּׁוּם סִירְחָא. וְאֵין מְגַדְּלִין בָּהּ תַּרְנְגוֹלִין – מִשּׁוּם קֳדָשִׁים. וְאֵין מְלִינִין בָּהּ אֶת הַמֵּת – גְּמָרָא. אֵין מְגַדְּלִין חֲזִירִים בְּכׇל מָקוֹם. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁצָּרוּ בֵּית חַשְׁמוֹנַאי זֶה עַל זֶה, הָיָה הוּרְקָנוֹס מִבִּפְנִים וַאֲרִיסְטוֹבְּלוּס מִבַּחוּץ. וּבְכׇל יוֹם הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִים לָהֶם בְּקוּפָּה דִּינָרִין, וְהָיוּ מַעֲלִים לָהֶם תְּמִידִים. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחׇכְמַת יְווֹנִית, אָמַר לָהֶם: כׇּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִין בָּעֲבוֹדָה – אֵין נִמְסָרִים בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁילְשְׁלוּ דִּינָרִין בְּקוּפָּה, וְהֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַחוֹמָה, נָעַץ צִפׇּרְנָיו בַּחוֹמָה, וְנִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אָרוּר הָאִישׁ שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִירִים, וְאָרוּר הָאָדָם שֶׁיְּלַמֵּד אֶת בְּנוֹ חׇכְמַת יְווֹנִית. וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁנִינוּ: מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא עוֹמֶר מִגַּנּוֹת הַצְּרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר. וְחׇכְמַת יְווֹנִית מִי אֲסִירָא?! וְהָתַנְיָא: אָמַר רַבִּי: בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – לָשׁוֹן סוּרְסִי לָמָּה? אוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אוֹ לָשׁוֹן יְוָנִית! וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בְּבָבֶל – לְשׁוֹן אֲרַמִּי לָמָּה? אוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אוֹ לָשׁוֹן פָּרְסִי! אָמְרִי: לָשׁוֹן יְוָנִי לְחוּד, חׇכְמַת יְוָנִית לְחוּד. וְחׇכְמַת יְוָנִית מִי אֲסִירָא?! וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: ״עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי״ – אֶלֶף יְלָדִים הָיוּ בְּבֵית אַבָּא; חֲמֵשׁ מֵאוֹת מֵהֶם לָמְדוּ תּוֹרָה, חֲמֵשׁ מֵאוֹת לָמְדוּ חׇכְמַת יְוָנִית; וְלֹא נִשְׁתַּיֵּיר מֵהֶם אֶלָּא אֲנִי – כָּאן, וּבֶן אֲחִי אַבָּא – בְּעַסְיָא! אָמְרִי: שָׁאנֵי בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיוּ קְרוֹבִים לַמַּלְכוּת. וְכִדְתַנְיָא: הַמְסַפֵּר קוֹמֵי – הֲרֵי זֶה מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. אַבְטוּלְמוֹס בַּר רְאוּבֵן הִתִּירוּ לוֹ לְסַפֵּר קוֹמֵי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרוֹב לַמַּלְכוּת. שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִתִּירוּ לָהֶם לְסַפֵּר בְּחׇכְמַת יְוָנִית, מִפְּנֵי שֶׁקְּרוֹבִים לַמַּלְכוּת. לֹא יְגַדֵּל אָדָם אֶת הַכֶּלֶב אֶלָּא אִם כֵּן קָשׁוּר בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יְגַדֵּל אָדָם אֶת הַכֶּלֶב – אֶלָּא אִם כֵּן קָשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת. אֲבָל מְגַדֵּל הוּא בָּעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר, וְקוֹשְׁרוֹ בַּיּוֹם וּמַתִּירוֹ בַּלַּיְלָה. תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: הַמְגַדֵּל כְּלָבִים – כִּמְגַדֵּל חֲזִירִים. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמֵיקַם עֲלֵיהּ בְּאָרוּר. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: בָּבֶל – כְּעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר דָּמֵי. תַּרְגְּמַהּ: נְהַרְדְּעָא. דָּרֵישׁ רַבִּי דּוֹסְתַּאי דְּמִן בֵּירֵי: ״וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה׳ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל״ – לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה עַל יִשְׂרָאֵל פָּחוֹת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת. חָסֵר אַחַת, וְהָיְתָה אִשָּׁה מְעוּבֶּרֶת בֵּינֵיהֶם וּרְאוּיָה לְהַשְׁלִים, וְנָבַח בָּהּ כֶּלֶב וְהִפִּילָה, נִמְצָא זֶה גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. הָהִיא אִיתְּתָא דְּעַלַּת לְמֵיפָא בְּהָהוּא בֵּיתָא, נְבַח בַּהּ כַּלְבָּא. אֲמַר לַהּ מָרֵיהּ: לָא תִּיסְתְּפַי מִינֵּיהּ, שְׁקִילִי נִיבֵיהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: שְׁקִילָה טֵיבוּתָיךְ וְשַׁדְיָא אַחִיזְרֵי, כְּבָר נָד וָלָד. אֵין פּוֹרְסִין נִישְׁבִּין לְיוֹנִים וְכוּ׳. וּמִי אָזְלִי כּוּלֵּי הַאי? וְהָתְנַן: מַרְחִיקִין אֶת הַשּׁוֹבָךְ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה! אָמַר אַבָּיֵי: מֵישָׁט שָׁיְיטִי טוּבָא, כַּרְסַיְיהוּ בַּחֲמִשִּׁים אַמָּה מַלְיָא. וּמֵישָׁט שְׁלֹשִׁים רִיס וְתוּ לָא? וְהָתַנְיָא: בַּיִּשּׁוּב – אֲפִילּוּ מֵאָה מִיל לֹא יִפְרוֹס! רַב יוֹסֵף אָמַר: בְּיִשּׁוּב כְּרָמִים. רַבָּה אָמַר: בְּיִשּׁוּב שׁוֹבָכִין. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שׁוֹבָכִין גּוּפַיְיהוּ! אִיבָּעֵית אֵימָא: בִּדְגוֹי, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּדְהֶפְקֵר, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּדִידֵיהּ. הֲדַרַן עֲלָךְ מְרוּבָּה

89 בבא קמא פתח ↗

אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּנַטְרֵיהּ שְׁמִירָה פְּחוּתָה, וְלָא נַטְרֵיהּ שְׁמִירָה מְעוּלָּה. שׁוֹמֵר חִנָּם – כָּלְתָה לוֹ שְׁמִירָתוֹ, הָנָךְ – לָא כָּלְתָה שְׁמִירָתָן.

« רשימות שיעורים על בבא מציעא פ׳ ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא מציעא פ״ב ×¢×´× »