רשב"ם על פסחים קי״ג ב:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רשב"ם על פסחים קי״ג ע״ב:א׳ רשב"ם על פסחים קי״ג ע״ב:ד׳ »

1 פסחים פתח ↗

כִּי הָא דְּטוֹבִיָּה חָטָא, וַאֲתָא זִיגּוּד לְחוּדֵיהּ וְאַסְהֵיד בֵּיהּ קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא. נַגְּדֵיהּ לְזִיגּוּד. אֲמַר לֵיהּ: טוֹבִיָּה חֲטָא וְזִיגּוּד מִינַּגַּד?! אֲמַר לֵיהּ: אִין, דִּכְתִיב: ״לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ״, וְאַתְּ לְחוֹדָךְ אַסְהֵדְתְּ בֵּיהּ, שֵׁם רַע בְּעָלְמָא קָא מַפְּקַתְּ בֵּיהּ.

2 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ועכ"פ הדבר קשה טובא לכאורה לרבינו הגאון ז"ל שמנה עשה דע"פ שנים עדים יומת המת. אמאי לא מנה ג"כ במנין העשין עשה דע"פ שני עדים יקום דבר. כדרך שמנה עשה דדרישה וחקירת העדים במספר הפרשיות לדיני נפשות וגם במנין העשין לעשה בדיני ממונות. ואמנם נראה בדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל דקרא דע"פ שני עדים יקום דבר האמור בממון אינו מצות עשה. אלא שבא הכתוב לומר דעל הגדת שני עדים נוכל לסמוך כדבר ברור בכל דבר משפט לברר האמת מן השקר. ואינו אלא שלילה. שלא לומר דאין לסמוך על הגדת שום עדים שמא הנתבע שכרן או אפשר שהם נוגעים בדבר מצד אחר או משום אהבת הנתבע או שנאת התובע וכיו"ב. ואשמעינן קרא דכל כמה שלא נתברר פסולן של עדים הללו לפנינו הרי הם בחזקת כשרים. וראוים לסמוך על הגדתן בב"ד בכל דבר. וכבר ידוע דכל מקום שנוכל לומר שלא בא הכתוב אלא לשלילה ולא למצוה אין לנו לומר בו שהוא מצוה. כמבואר בריש פ"ק דסוטה ובסוף פ"ו דזבחים ובשאר דוכתי. וכמו שביאר הרמב"ם בשרשיו. אלא דזה לא יתכן לומר אלא בקרא דע"פ שני עדים יקום דבר האמור בד"מ וכיו"ב. משום דבד"מ לא איברו סהדי אלא לשקרי. כדאמרינן בפרק האומר בקידושין ס"ה ע"ב. ע"פ שני עדים אמר רחמנא דאי בעי למיהדר לא מצו הדרי בהו. או דילמא לא מקיימא מילתא אלא בסהדי. ומסקינן לא איברו סהדי אלא לשקרי. ופירש"י וז"ל לשקרי. הכופרים בדברים לומר לא כן הוא עכ"ל עיי"ש. ומה"ט עדות מיוחדת אע"פ שפסולה לדיני נפשות כשרה לדיני ממונות כמבואר סופ"ק דמכות. משום דבדיני נפשות אע"פ שנודעת לנו האמת בדרך אחר. מ"מ גזה"כ הוא שאין דנין אלא בשני עדים שראו כאחת במקום אחד ביחד. ואע"פ שעדים הללו עצמן אילו ראו עדותן ביחד ממקום אחד עדותן מתקבלת לדון על פיה לזכות או לחובה. מ"מ כשהיתה עדותן מיוחדת. שראו זה מחלון אחד וזה מחלון אחר. אין דנין ע"פ עדותן. אע"פ שדבריהם מוחזקים אצלנו בחזקת אמת. וכן פירש"י בסנהדרין בפרק הנשרפין פ"א ע"ב בד"ה בעדות מיוחדת. וז"ל בעדות מיוחדת דשנים מעידין עליו ועדותן אמת אלא שאין מיתתו מסורה לב"ד. כגון שנים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דאמרי' במס' מכות דלא מיקטל עליה וכו'. אבל ע"פ עד אחד מוציא דבה בעלמא הוא עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דבד"מ אין העדאת עדים אלא לברר את האמת בדבר המסופק לנו בלעדם. אבל בדיני נפשות גזה"כ הוא שאין לדון אלא ע"פ עדים דוקא. אפי' במקום שידענו את האמת גם זולתם. ואע"פ שהב"ד יכולים לדון ע"פ ראייתם אפי' בדיני נפשות. אע"ג שאין עדים בדבר כלל. כדאמרינן בפרק הנשרפין ע"ח ע"א טרפה שהרג בפני ב"ד חייב עיי"ש. התם היינו משום דבמקום שהסנהדרין עצמן ראו בעיניהם מעשה העברה והם עצמם השופטים בדבר. אין אצלם שום ספק בדבר. ואין לך עדים ראויים יותר מזה. דלא תהא שמיעה גדולה מראיי'. משא"כ כשהדבר מסופק לב"ד בזה אמרה תורה שאין הדין מסור לב"ד אלא ע"פ עדים דוקא. אע"פ שאפשר לב"ד לברר אמיתת הדבר זולתם. ומה"ט אע"פ שבד"מ קיי"ל הודאת בע"ד לחובתו כמאה עדים דמי. מ"מ בד"נ גזה"כ הוא ע"פ שנים עדים יומת המת ולא מהניא הודאתו כלום ומה"ט בעינן נמי למימ' בפ"ד דסנהדרין ל"ז ע"ב דאפי' לרבי אחא דמחייב בד"מ ע"פ אומדנא דמוכח. בדיני נפשות מודה משום דכתיב ע"פ שנים עדים יומת המת. כדאמרינן התם בעובדא דשמעון בן שטח עיי"ש ובתוס' שם בד"ה שאין דמך וכו'. ומה"ט נמי אמרינן בפרק זה בורר ל' ע"ב דעדים המכחישין זא"ז בבדיקות עדותן כשרה בד"מ אע"ג דלדיני נפשות פסולה. ואין דנין על פיהם לא לזכות ולא לחובה כדתנן בר"פ היו בודקין. הרי דאע"ג דודאי עדותן אמת מדסמכינן עלה בד"מ. מ"מ לדיני נפשות פסולה. והיינו מטעם שביארנו דבד"מ לא איברו סהדי אלא לשקרי. וכל שנתברר האמת סגי בהכי. אבל בדיני נפשות הקפידה תורה על העדאת עדים דוקא. וכל שיש הכחשה ביניהם אפי' בבדיקות לאו עדים חשיבי וכמו שפירש"י סופ"ק דמכות לענין עדות מיוחדת וכמשכ"ל. ולזה מנה רבינו הגאון ז"ל ע"פ שנים עדים יומת המת במנין המצות. ומה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא יקום עד אחד באיש. שהרי גם לפי דרכו דבכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אינו מונה אלא אחד משניהם. מ"מ כאן כיון שלא מנה עשה דע"פ שנים עדים יקום דבר הו"ל למנות הלאו. לק"מ דמלבד דלפי מה שהבינו היראים והסמ"ג דאין אזהרה זו אלא על העד שלא יעיד יחידי בדבר עבירה א"כ ליכא נפקותא בלאו זה אלא כדי לעבור עלה בשני לאוין דהא בלא"ה יש בזה לאו דלא תלך רכיל בעמך. שהוא אזהרה שלא לדבר בגנות חבירו. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות דעות והיראים סי' מ"א ובסמ"ג לאוין ט'. ומנאוהו כל מוני המצות. וע"כ צ"ל להיראים והסמ"ג דעד המעיד יחידי מלבד הלאו דלא תלך רכיל עובר נמי בלאו דלא יקום ע"א. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דבכל כיו"ב אינו מונה אלא הלאו שכולל יותר ממה שנכלל בשני. וא"כ אחר שמנה רבינו במנין הלאוין לאו דלא תלך רכיל בעמך שכולל אזהרה לכל עניני רכילות. שבכללם גם עדות יחידי בדבר עברה שוב לא הוצרך למנות לאו דלא יקום עד אחד באיש דאינו מזהיר אלא על מעיד יחידי בלבד. בלא"ה נראה דעיקר לאו זה אין לו על מה שיסמוך. דמקור דברי היראים והסמ"ג והרשב"ץ בזה היינו מדאמרינן בפרק בתרא דפסחים קי"ג ע"ב טובי' חטא ואתא זיגוד לחודי' ואסהיד בי' קמי' דר"פ נגדי' לזיגוד. א"ל טובי' חטא וזיגוד מינגד. א"ל אין דכתיב לא יקום עד אחד באיש ואת לחודך אסהדת בי' שם רע בעלמא קא מפקת בי' עיי"ש. ומזה הוא שהביאו ראייתם דהך קרא דלא יקום ע"א באיש הוא אזהרת לאו לענין זה. אבל דבריהם תמוהים לענ"ד. דלדבריהם לא הו"ל למימר לי' אלא אין דכתיב לא יקום ע"א באיש ואת לחודך אסהדת בי'. ותו לא מידי. שהרי במה שהעיד יחיד עבר בלאו זה המפורש במי שמעיד יחידי ולמה הוצרך תו לומר שם רע בעלמא קא מפקת בי'. אלא ודאי ע"כ מוכרח לומר בזה כמו שפירש הרשב"ם שם. וז"ל שם רע הוא דקא מפקת עילוי' מאחר שאין אתה נאמן בעדות לא תתקבל עדותך. אין עליך מצוה להעיד הרי אתה עובר על לאו דלא תלך רכיל עכ"ל. עוד כתב שם וז"ל דכתיב לא יקום עד אחד וגו'. כלומר המקרא מעיד שאי אתה נאמן בעדות זו עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא מדבריו ז"ל דמקרא דלא יקום ע"א לא שמענו אלא שאין עד אחד נאמן בעדותו. אבל לא שמענו ממנו שום איסור בזה להעד. אלא דממילא כיון שאינו נאמן לדון ע"פ עדותו אין זה אלא כהולך רכיל ועבר על לאו דלא תלך רכיל. ולזה היא דנגדי' ר"פ:

3 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

3 חטא - בעבירה

4 שם רע הוא דקא מפקת עילויה - מאחר שאין אתה נאמן בעדות לא יתקבל עדותך אין לך עליך מצוה להעיד הרי אתה עובר על לאו דלא תלך רכיל ויקרא יט:

5 דכתיב לא יקום עד אחד וגו' - כלומר המקרא מעיד שאי אתה נאמן בעדות זו:

« רשב"ם על פסחים קי״ג ע״ב:א׳ רשב"ם על פסחים קי״ג ע״ב:ד׳ »