רשב"ם על פסחים ק״א

מהדורה: מהדורת וילנא

רשב"ם על פסחים ק׳ ע״ב:ה׳ » « רשב"ם על פסחים ק״ב ע״א:א׳

1 חכמת שלמה על פסחים פתח ↗

רשב"ם בד"ה אף ידי כו' לקמן אין קידוש כו' עונג ומדרש הוא כו' כצ"ל והד"א:

3 פסחים פתח ↗

וְאַזְדָּא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין קִידּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעוּדָה. סְבוּר מִינַּהּ: הָנֵי מִילֵּי מִבַּיִת לְבַיִת, אֲבָל מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחַד בֵּיתָא — לָא.

5 שם משמואל פתח ↗

כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בשם זקיני אדומו"ר זצללה"ה מקאצק בשבת של נשואין שאין להסעודה אצלו פנים של סעודת נשואין וחייב אדם לומר כלשון רבו וכך אמר בלשון אשכנז "עם האט בייא מיר גאהר ניכט קיין פנים פין קיין סעודת נשואין", והדברים סתומים וחתומים, ולכאורה אדרבה דמבואר בפוסקים דבשבת אין צריכין לפנים חדשות, אך מצאתי ראיתי מבואר בש"ס פסחים ק"א. דר' הונא קדיש ואיתעקרא לי' שרגא ועיילי לי' למאני' לבי גננא דרבה ברי' דהוה שרגא וקדיש וטעם, עכ"ל, ומשמע דבלא"ה הי' רב הונא קדיש ואוכל בביתו ולא הי' כלל על הסעודה, ולא עוד אלא שנראה שגם אחר שקדיש בבי' גננא וטעים חזר לביתו לאכול הסעודה ולא בבי' גננא, והרי מצינו בתנאים הראשונים שהיו מתעסקים בסעודת נשואין של בניהם בש"ס כריתות ר"ג הלך לאיטליז של עמאום ליקח בהמה למשתה בנו, ובש"ס קדושין ל"ב: שהיו מסובין בבית משתה בנו של ר"ג והי' ר"ג עומד ומשקה עליהם, ולמה לא סעד ר"ה במשתה בנו, אלא ודאי דבשבת שאני וכדברי זקיני זצללה"ה, ומ"מ בודאי אין זה אלא להגדולים וקדושים אבל לשאר עמא בודאי גם בשבת נוהגת סעודת נשואין ואדרבה אינן צריכין לפנים חדשות וכנ"ל, וממקומו הוא מוכרע שר"ה עיילי לי' למאני' לבי גננא דרבה ברי' דהיו שם נרות דולקין בבית המשתה כמו שפירש הרשב"ם שם, הרי שהיתה משתה של נשואין גם בשבת, ואך יחידי סגולה לא היו נוהגין בשבת להיות על משתה נשואין, וכדקדוק לשון של כ"ק זקיני זצללה"ה "עס האט בייא מיר גאר ניכט קיין פנים וכו' דקדק לומר "בייא מיר" מכלל לשאר כל עמא יש לו פנים ופנים:

6 פרי מגדים על אורח חיים פתח ↗

ואם עט״ז בב״י כתב סוף הסימן זה והט״ז הביא מפסחים ק״א א׳ ועיין ברשב״ם ד״ה כי הוה מקדש ואנו רוצין היינו לפטור משם ולילך לבתינו יע״ש משמע אחר הקידוש שהיו רוצין לילך משם ורבה אית ליה בר״ה דף כ״ח ע״ב דמצות אין צריכות כוונה כנראה מהרא״ש שם דרבה גריס רבה ורבא כו׳ ומש״ה אמר להו איתעכבו טעימו מידי דילמא כו׳ ויצאו ידי קידוש בכאן ועיין ר״ן ז״ל שם אין הכרע כ״כ אי גריס רבא או רבה ובתו״ש וח״מ חרו אפם באדונינו הט״ז ז״ל ולמ״ש א״ש:

7 שבת פתח ↗

נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה שֶׁהִנִּיחָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה — פְּסוּלָה, כְּסוּכָּה וּכְמָבוֹי. וְאָמַר רַב כָּהֲנָא, דָּרֵשׁ רַב נָתָן בַּר מִנְיוֹמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב תַּנְחוּם: מַאי דִכְתִיב ״וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם״? מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהַבּוֹר רֵק״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין בּוֹ מָיִם? אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֵין בּוֹ מָיִם״ — מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ. אָמַר רַבָּה: נֵר חֲנוּכָּה מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לַפֶּתַח. וְהֵיכָא מַנַּח לֵיהּ? רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: מִיָּמִין רַב שְׁמוּאֵל מִדִּפְתִּי אָמַר: מִשְּׂמֹאל. וְהִילְכְתָא מִשְּׂמֹאל, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נֵר חֲנוּכָּה מִשְּׂמֹאל וּמְזוּזָה מִיָּמִין. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַב: אָסוּר לְהַרְצוֹת מָעוֹת כְּנֶגֶד נֵר חֲנוּכָּה. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: וְכִי נֵר קְדוּשָּׁה יֵשׁ בָּהּ? מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: וְכִי דָּם קְדוּשָּׁה יֵשׁ בּוֹ? דְּתַנְיָא ״וְשָׁפַךְ … וְכִסָּה״ — בַּמֶּה שֶׁשָּׁפַךְ יְכַסֶּה. שֶׁלֹּא יְכַסֶּנּוּ בָּרֶגֶל, שֶׁלֹּא יְהוּ מִצְוֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו. הָכָא נָמֵי, שֶׁלֹּא יְהוּ מִצְוֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַהוּ לְהִסְתַּפֵּק מִנּוֹיֵי סוּכָּה כׇּל שִׁבְעָה? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי אָמְרוּ אָסוּר לְהַרְצוֹת מָעוֹת כְּנֶגֶד נֵר חֲנוּכָּה. אָמַר רַב יוֹסֵף: מָרֵיהּ דְּאַבְרָהָם! תָּלֵי תַּנְיָא בִּדְלָא תַּנְיָא. סוּכָּה תַּנְיָא, חֲנוּכָּה לָא תַּנְיָא. דְּתַנְיָא: סִכְּכָהּ כְּהִלְכָתָהּ וְעִיטְּרָהּ בִּקְרָמִים וּבִסְדִינִין הַמְצוּיָּירִין, וְתָלָה בָּהּ אֱגוֹזִים, אֲפַרְסְקִין, שְׁקֵדִים וְרִמּוֹנִים, וּפַרְכִּילֵי עֲנָבִים וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים, יֵינוֹת, שֶׁל שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת — אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מֵהֶן עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג. וְאִם הִתְנָה עֲלֵיהֶן — הַכֹּל לְפִי תְּנָאוֹ! — אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: אֲבוּהוֹן דְּכוּלְּהוּ דָּם. אִיתְּמַר: רַב אָמַר אֵין מַדְלִיקִין מִנֵּר לְנֵר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר מַדְלִיקִין. רַב אָמַר אֵין מַתִּירִין צִיצִית מִבֶּגֶד לְבֶגֶד, וּשְׁמוּאֵל אָמַר מַתִּירִין מִבֶּגֶד לְבֶגֶד. רַב אָמַר אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְרִירָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְרִירָה. אָמַר אַבָּיֵי: כֹּל מִילֵּי דְּמָר עָבֵיד כְּרַב לְבַר מֵהָנֵי תְּלָת דְּעָבֵיד כִּשְׁמוּאֵל: מַדְלִיקִין מִנֵּר לְנֵר, וּמַתִּירִין מִבֶּגֶד לְבֶגֶד, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְרִירָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: גּוֹרֵר אָדָם מִטָּה כִּסֵּא וְסַפְסָל — וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת חָרִיץ. יָתֵיב הָהוּא מֵרַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה וְיָתֵיב וְקָאָמַר: טַעְמָא דְרַב מִשּׁוּם בִּיזּוּי מִצְוָה. אֲמַר לְהוּ: לָא תְּצִיתוּ לֵיהּ, טַעְמֵיהּ דְּרַב מִשּׁוּם דְּקָא מַכְחִישׁ מִצְוָה. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּקָא מַדְלֵיק מִשְּׁרָגָא לִשְׁרָגָא: מַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם בִּיזּוּי מִצְוָה — מִשְּׁרָגָא לִשְׁרָגָא מַדְלֵיק. מַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם אַכְחוֹשֵׁי מִצְוָה — מִשְּׁרָגָא לִשְׁרָגָא נָמֵי אָסוּר. מֵתִיב רַב אַוְיָא: סֶלַע שֶׁל

7 עירובין פתח ↗

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים מִשְּׁנֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, עוֹשֶׂה לֶחִי מִכָּאן וְלֶחִי מִכָּאן, אוֹ קוֹרָה מִכָּאן וְקוֹרָה מִכָּאן, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּאֶמְצַע. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְעָרְבִין רְשׁוּת הָרַבִּים בְּכָךְ. וְכִי תֵּימָא בְּכָךְ הוּא דְּלָא מִיעָרְבָא, הָא בִּדְלָתוֹת מִיעָרְבָא, וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְרוּשָׁלַיִם, אִילְמָלֵא דַּלְתוֹתֶיהָ נִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה — חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים! וְאָמַר עוּלָּא: הָנֵי אֲבוּלֵּי דְמָחוֹזָא אִילְמָלֵא דַּלְתוֹתֵיהֶן נִנְעָלוֹת — חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים. אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: כֵּיצַד מְעָרְבִין מְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשִׁין לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עוֹשֶׂה צוּרַת הַפֶּתַח מִכָּאן וְלֶחִי וְקוֹרָה מִכָּאן. אִיתְּמַר. רַב אָמַר: הִילְכְתָא כְּתַנָּא קַמָּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לַחֲנַנְיָה אַלִּיבָּא דְּבֵית הִלֵּל צָרִיךְ לִנְעוֹל, אוֹ אֵין צָרִיךְ לִנְעוֹל? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵינוֹ צָרִיךְ לִנְעוֹל. וְכֵן אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵינוֹ צָרִיךְ לִנְעוֹל. אִיכָּא דְאָמְרִי אָמַר רַב מַתְנָה: בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא, וְאָמַר לִי שְׁמוּאֵל: אֵין צָרִיךְ לִנְעוֹל. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב עָנָן: צָרִיךְ לִנְעוֹל אוֹ אֵין צָרִיךְ לִנְעוֹל? אֲמַר לְהוּ: תָּא חֲזִי הָנֵי אֲבוּלֵּי דִּנְהַרְדָּעָא דְּטִימָן עַד פַּלְגַיְיהוּ בְּעַפְרָא, וְעָיֵיל וְנָפֵיק מָר שְׁמוּאֵל, וְלָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי. אָמַר רַב כָּהֲנָא: הָנָךְ מְגוּפוֹת הֲוַאי. כִּי אֲתָא רַב נַחְמָן אָמַר: פַּנְּיוּהּ לְעַפְרַיְיהוּ. לֵימָא קָסָבַר רַב נַחְמָן: צָרִיךְ לִנְעוֹל? לָא, כֵּיוָן דִּרְאוּיוֹת לִנְעוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִנְעָלוֹת. הָהוּא מָבוֹי עָקוֹם דַּהֲוָה בִּנְהַרְדְּעָא, רְמֵי עֲלֵיהּ חוּמְרֵיהּ דְּרַב וְחוּמְרֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, וְאַצְרְכוּהוּ דְּלָתוֹת. חוּמְרֵיהּ דְּרַב — דְּאָמַר: תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ. וְהָאָמַר רַב הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא?! כִּשְׁמוּאֵל — דְּאָמַר: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָה. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל תּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם! כְּרַב דְּאָמַר תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ. וּמִי עָבְדִינַן כִּתְרֵי חוּמְרֵי? וְהָא תַּנְיָא: לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי עוֹשֶׂה, כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל עוֹשֶׂה. מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמִקּוּלֵּי בֵּית הִלֵּל — רָשָׁע. מֵחוּמְרֵי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״הַכְּסִיל בְּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ״. אֶלָּא, אִי כְּבֵית שַׁמַּאי כְּקוּלֵּיהוֹן וּכְחוּמְרֵיהוֹן, אִי כְּבֵית הִלֵּל כְּקוּלֵּיהוֹן וּכְחוּמְרֵיהוֹן. הָא גוּפָא קַשְׁיָא. אָמְרַתְּ: לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, וַהֲדַר אָמְרַתְּ: הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי עוֹשֶׂה?! לָא קַשְׁיָא: כָּאן — קוֹדֶם בַּת קוֹל. כָּאן — לְאַחַר בַּת קוֹל. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא — לְאַחַר בַּת קוֹל,

8 רש״ש פתח ↗

ברשב"ם ד"ה והלכה כר"ש. ואע"ג דתניא העושה כדברי ב"ש כקוליהון כו'. כצ"ל:

10 רש"ש על פסחים פתח ↗

רשב"ם ד"ה ה"ג וריו"ח. שהרי לא הסיח כו'. כצ"ל:

11 פסחים פתח ↗

וְאֶחָד שִׁינּוּי מָקוֹם — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ. מֵיתִיבִי: שִׁינּוּי מָקוֹם צָרִיךְ לְבָרֵךְ, שִׁינּוּי יַיִן אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן תְּיוּבְתָּא.

13 פסחים פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַב אִידִי בַּר אָבִין: הָכִי תְּנֵינָא לֵיהּ בְּמַתְנִיתָא דְּבֵי רַב הֵינַק, וְאָמְרִי לֵיהּ בְּמַתְנִיתָא דְּבֵי בַּר הֵינַק כְּווֹתָיךְ. וְאֶלָּא רַב הוּנָא מַתְנִיתָא קָא מַשְׁמַע לַן? רַב הוּנָא מַתְנִיתָא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ.

14 פסחים פתח ↗

וְתוּ, יָתֵיב רַב חִסְדָּא וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ: הָא דְּאָמְרַתְּ שִׁינּוּי מָקוֹם צָרִיךְ לְבָרֵךְ, לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁאֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶן בִּמְקוֹמָן,

15 רש"ש על פסחים פתח ↗

רשב"ם ד"ה קשיא לר"ח. עי' רש"א ואני אומר דמש"כ ברשב"ם לעיל בד"ה אבל דברים הואיל ולא בירך אחריהן כו' הוא הוספה מאיזה תלמיד ע"פ פירוש רש"י והר"ן. וכן התוספות לא העתיקו זה ותדע דאל"כ ל"ל לדחוקי במאי דאיתותב ריו"ח כיון דאמר אף יד"י יצאו וזה ודאי שלא שתו כאו"א שיעור הטעון ברכה לאחריו וא"כ הוה כדברים שאט"ב לאחריהן במקומן וכן יפלו כל הקושיות שהקשו התוספות עליו אלא ברור בעיני דל"ג זה בפירושו. וע"כ הטעם בדברים הטעונים כו' הוא משום חשיבותם וא"כ אזדא לה קושיית הרש"א דלר"ח אה"נ דא"צ ברכה למפרע כיון דלקיבעא קמא הדר. וכמו דס"ל לת"ק דר"י אשר ר"ח ס"ל כוותיה:

16 פסחים פתח ↗

מֵיתִיבִי: בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין לִשְׁתּוֹת, וְעָקְרוּ רַגְלֵיהֶן לָצֵאת לִקְרַאת חָתָן אוֹ לִקְרַאת כַּלָּה, כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין — אֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ, כְּשֶׁהֵן חוֹזְרִין — אֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה.

17 פסחים פתח ↗

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהִנִּיחוּ שָׁם זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, אֲבָל לֹא הִנִּיחוּ שָׁם לֹא זָקֵן וְלֹא חוֹלֶה, כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין — טְעוּנִין בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ, כְּשֶׁהֵן חוֹזְרִין — טְעוּנִין בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה.

18 פסחים פתח ↗

מִדְּקָתָנֵי עָקְרוּ רַגְלֵיהֶן, מִכְּלָל דְּבִדְבָרִים הַטְּעוּנִין בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶן בִּמְקוֹמָן עָסְקִינַן, וְטַעְמָא דְּהִנִּיחוּ שָׁם זָקֵן אוֹ חוֹלֶה הוּא דִּכְשֶׁהֵן יוֹצְאִין אֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ וּכְשֶׁהֵן חוֹזְרִין אֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה,

19 חידושי הלכות פתח ↗

פרשב"ם בד"ה קשיא לר"ח כו' דאילו לר"ח אפילו לא חזרו כו' והכא מוכח דאפילו חזרו כו' עכ"ל לכאורה א ומאי קושיא דהכא בחזרו כיון דטעונין ברכה למפרע כשהן חוזרין ה"ל גמר סעודה בברכת המזון ובעי נמי ברכה לכתחלה אבל כשלא חזרו אי אפשר להן לברך שם ברכת המזון דטעונין ברכה לאחריה במקומה כשירצו לאכול שם אין להם לברך לכתחלה כיון שלא ברכו ברכת המזון עדיין לא נגמר סעודתן ולפי הפי' שכתבו התוס' דהיסח הדעת לא בעי אלא ברכה ראשונה וכשחזרו נמי אין מברכין ברכת המזון רק ברכה ראשונה ניחא ודו"ק:

1 אף ידי קידוש לא יצאו - כדפרשינן טעמיה לקמיה אין קידוש אלא במקום סעודה דכתיב ישעיהו נ״ח:י״ג וקראת לשבת עונג במקום שאתה קורא לשבת כלומר קרייה דקידוש שם תהא עונג ומדרש הוא אי נמי סברא היא מדאיקבע קידוש על היין כדתניא לקמן פסחים דף קו. זוכרהו על היין מסתמא על היין שבשעת סעודה הוקבע דחשיב:

2 אין קידוש אלא במקום סעודה - ואם קידש ולא סעד באותו מקום לא יצא ידי קידוש:

3 ה"מ - דאין קידוש אלא במקום סעודה אלא מבית לבית אבל ממקום למקום מבית לעליה א"צ לחזור ולקדש

4 איתעקרא ליה שרגא - נפל הנר וכבה קודם שאכל:

5 לבי גננא דרבה בריה - בית חופת בנו שהיו שם נרות דולקין בבית המשתה:

6 כי הוה מקדש - ואנו רוצין היינו ליפטר משם ולילך לביתנו:

7 מר - רבה:

8 דילמא מיתעקרא לכו שרגא - ולא תאכלו ואפי' אתם הולכין לישן בלא אכילה בקידוש דהכא לא נפקיתו ידי קידוש כו':

9 כל מילי דמר - רבה:

10 מתירין מבגד לבגד - מתירין ציצית של טלית זו ונותנין אותם לטלית אחרת:

11 מדליקין - מנר חנוכה לנר אחרת של חנוכה וא"צ להדליק בנר אחרת שאינה של חנוכה:

12 והלכה כר"ש בגרירה - גורר אדם מטה כסא וספסל כו' דדבר שאין מתכוין מותר והני ג' מילי פלוגתא דרב ושמואל בבמה מדליקין שבת דף כב. וכולהו עביד רבה כשמואל דמיקל והכא אמאי עביד כשמואל להצריך קידוש במקום סעודה הואיל ובכל מילי עביד כרב בר מהני תלת ומשני כחומרי דרב עביד בר מהני תלת דעביד כשמואל לקולא וכגון קידוש דקולי דרב לא עביד ואע"ג דתניא עירובין דף ו: העושה כחומרי ב"ש כקוליהון וכחומריהון כו' הא קי"ל ה"מ היכא דסתרן אהדדי כגון כמה חסרון בשדרה כו' ואמר שמואל וכן לטריפה דחומרא דהתם קולא הוא הכא וקולא דהתם חומרא הוא הכא ומהכא שמעינן דהלכתא כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה והמקדש לאחרים חוץ מביתו נראה בעיני שאין צריך לסעוד שם שאפילו לא סעד שם יצאו בני אותו הבית דלדידהו הוי מקום סעודה:

13 ה"ג ורבי יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו - שאין צריך לחזור ולברך על היין שבתוך הסעודה שהרי לא הסיח דעתו ביציאתו מבהכ"נ שעדיין דעתו לאכול ולשתות בביתו:

14 אחד שינוי יין - שהביאו לו יין מחבית אחרת ויש לו טעם משונה או גרוע או משובח אין צריך לברך שנית על היין אבל הטוב והמטיב מיהת מברך אם משובח מן הראשון כדאמרי' בהרואה ברכות דף נט: אמר רב יוסף אמר רבי יוחנן אע"פ שאמרי שינוי יין אין צריך לברך אבל אומר הטוב והמטיב ושינוי יין היינו מחבית אחרת כדאמרינן בברכות ירושלמי בפרק כיצד על כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך עליה ומה היה מברך ואמר רבי יצחק בשם רבי אומר ברוך הטוב והמטיב:

15 ואחד שינוי מקום - לכל דבר הנאכל אם אכל ממנו במקום זה וחוזר ואוכל במקום אחר א"צ לברך שניה וכגון שלא היה לו היסח הדעת בינתים:

16 שינוי מקום צריך לברך - כרב ושמואל דאמרי ידי יין לא יצאו ותיובתא דרבי יוחנן:

17 ה"ג במתני' דבי רב הינק כוותיך ותו יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה ולא גרסי' מתני' אתא לאשמועי' ושיבוש גמור היא שכן הוא שיטת הגמרא להשמיענו האמורא דבר המפורש בברייתא דזימנין שאין הכל בקיאין בברייתא וגם האמורא עצמו זימנין דלא ידע לה לההיא ברייתא עד דמייתי ליה סייעתא מיני' ולפי שראו דיתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה וטעו לומר מכלל שחזר בו ממה שאמר למעלה משמיה דרב הונא והגיהו בספרים קושיא זו ואינה אלא שני דברים אמר רב חסדא בההיא ברייתא חדא משמיה דרב הונא וחדא משמיה דנפשיה:

18 בדברים שאינן טעונין ברבה לאחריהן במקומן - כגון מים או פירות שאינן טעונין ברכה חשובה בפני עצמם אלא בורא נפשות רבות הלכך א"צ לברך במקומן אחריהם דודאי כיון דעמד והלך במקום אחר עמידתו זו היא גמר סעודתו והך סעודה אחריתי היא וצריך לברך בתחלה:

19 אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומו - כלומר ברכה חשובה בפני עצמו והלכך צריכן במקומן כגון שבעת המינין דאית בהו ברכה אחת מעין שלש הואיל ולא בירך אחריהן והלך במקום אחר לסעוד על דעת קביעות הראשונה הלך לברך ברכה אחת על שתיהן ולפניהן נמי א"צ לחזור ולברך מהכא שמעינן דהא דתנן ברכות דף נא: מי שאכל ושכח ולא בירך ב"ש אומרים כו' ושמעינן מינה דלכתחלה צריך לברך במקומו בשבעת המינין מיירי דאיכא כעין ברכת המזון ברכה אריכתא וחשיבותא מעין שלש:

20 לקיבעיה קמא הדר - כלומר על דעת סעודה הראשונה הוא אוכל עכשיו לסיים סעודתו וא"ת אמאי אותיבניה לרבי יוחנן מהך ברייתא תיובתא הא איכא לתרוצי ברייתא כרב חסדא בשאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן ומילתיה דרבי יוחנן בשטעונין והלכך אין צריך לברך ליכא לתרוצי הכי דרבי יוחנן סתמא קאמר שינוי מקום אינו צריך לברך בכל דבר הנאכל קאמר מדלא פירש שהאמורא יש לו לפרש דבריו יותר מן הברייתא ועוד יודעין היו האמוראין שהשיבו מההיא ברייתא לרבי יוחנן דבכל מקום קאמר רבי יוחנן שינוי מקום אינו צריך לברך אבל הברייתא שקדמה להם הרבה יש להם לפרש כן וכן:

21 אחד זה ואחד זה - בין שטעונין ברכה לאחריהן במקומן בין שאינן טעונין שאינן משבעת המינין:

22 שהיו מסובין לשתות ועקרו רגליהן כו' - גרסינן ולא גרסי' יין:

23 כשהן יוצאין אין טעונין ברכה לאחריהן למפרע - כלומר לברך ברכה שלאחריה הואיל ועתידין לחזור:

24 ה"ג בד"א כו' - ולא גרסי' בהא רבי יהודה

25 מדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונין כו' - דעקירות משמע דמשום מהירות חתן וכלה הן נעקרין אבל אם לא כן עדיין היו צריכין לעמוד ולברך ברכה שלאחריהן:

26 קשיא לרב חסדא - דאילו לרב חסדא אפילו לא חזרו למקומן אלא גמרו סעודתן במקום אחר אין צריך לברך תחלה הואיל ועדיין לא בירך אחריהם והכא מוכח דאפילו חזרו למקומן הראשון צריך לברך תחלה:

5 פסחים פתח ↗

וְאַף רַב הוּנָא סָבַר אֵין קִידּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעוּדָה. דְּרַב הוּנָא קַדֵּישׁ, וְאִיתְעֲקַרָא לֵיהּ שְׁרָגָא, וְעַיַּילִי לֵיהּ לְמָנֵיהּ לְבֵי גְנָנֵיהּ דְּרַבָּה בְּרֵיהּ דַּהֲוָה שְׁרָגָא וְקַדֵּישׁ וּטְעֵים מִידֵּי, אַלְמָא קָסָבַר: אֵין קִידּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעוּדָה.

7 פסחים פתח ↗

אִינִי?! וְהָאָמַר אַבָּיֵי: כֹּל מִילֵּי דְּמָר הֲוָה עָבֵיד כְּרַב, לְבַר מֵהָנֵי תְּלָת דְּעָבֵיד כִּשְׁמוּאֵל: מַתִּירִין מִבֶּגֶד לְבֶגֶד. וּמַדְלִיקִין מִנֵּר לְנֵר. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְרִירָה.

8 מהר"ם על פסחים פתח ↗

ברשב"ם ד"ה והלכה כר' שמעון בגרירה וכו' הא קי"ל ה"מ היכי דסתרן אהדדי כגון כמה חסרון בשדרה וכו' ר"ל לענין טומאת אהל אתמר שאם נעקרה חוליא אחת מהשדרה אינה מטמאה באהל וכן לענין טריפה שאם נעקרה אחת הבהמה טריפה והיינו חומרא דהתם וקולא הכא עיין בחולין דף נ"ב:

10 כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

יב שם על כל שינוי יין מן הסתם וכו' זהו דעת התו' בפסחים ק"א ע"א אבל הרשב"ם שם כתב דאין לברך הטו"ה אא"כ דוקא אם השני משובח מן הראשון. וכ"כ בה"ג והב"ד התוס' שם. וכ"כ רש"י בברכות נ"ט ע"ב. ומדברי הרמב"ם פ"ד מה"ב נראה שדוקא כשהשני ממין אחד כגון שהיו שותין אדום והביאו שחור או ישן והביאו חדש מברך הטו"ה אבל אם שניהם ממין א' אעפ"י שהשני משובח מן הראשון אינו מברך הטו"ה כמ"ש בב"י. והאגור כתב שר"ח פי' שינוי יין כל שלא שתה ממנו תוך ל' יום. וכ"כ בתה"ד סימן ל"ד שיש נוהגים שלא לברך אלא על היינות המופלגים לשבח גם נוהגים שאפילו ביינות המופלגים אם שתה ממנו תוך ל' יום לא היו מברכין וכתב עו"ש בתה"ד דכיון דפלוגתא דרבוותא היא אין לברך אא"כ הוא משובח מן הראשון. וכ"ז הביא בב"י וכתב ולענין הלכה סוגיין דעלמא לברך על כל שינוי יין כל שאינו יודע שהאחרון גרוע מראשון וכך הם דבריו כאן בש"ע. וכ"פ בב"ח וכתב וכן נוהגין שכנה"ג בהגב"י אות ז' מיהו החס"ל אות ז' כתב דבכל כי הא הרוצה לחוש לא יברך ברכת הטו"ה לעצמו אלא יאמר להמסב עמו שיכוין לפוטרו עכ"ד. ונראה דה"ה הרוצה לחוש לספיקא ולא יברך כלל רשאי כיון דברכות דרבנן. ומ"מ נראה דיש לברך בלבו. ועיין לעיל סימן קע"ד אות מ"ט:

19 רש״ש פתח ↗

רשב"ם על פסחים ק׳ ע״ב:ה׳ » « רשב"ם על פסחים ק״ב ע״א:א׳