הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט פ״ב

1 ש"ך אות ד וגם נראה דאפי' אמר הלוה לא אשבע. נ"ב לענ"ד מוכח כן דאל"כ לא הוי מגו דמזוייף דבמזוייף יהי' צריך לישבע אף אם לא ירצה זה לבטל שטרו ובפרוע אם לא ירצה להחזירו או לבטל יהי' פטור בלא שבועה אע"כ גם בטוען פרוע צריך לישבע וא"צ להחזירו או לבטל שטרו ומה"מ קי"ל דזה החילוק בין הך דהכא ובין הך דהרמב"ם פי"ד מהל' מלוה דדוקא התם דהוא נאמן מצד עצמו אלא דמחויב שבועה בזה יכול לומר לו איני נשבע עד דמבטל שטרך אבל הכא דהוי פרוע רק במגו דמזוייף. וכ"ז דלא נשבע ליכא מגו דהא במזוייף צריך לישבע אלא ע"י השבועה דפרען הוי מגו וא"כ לא שייך לומר לא אשבע עד דתבטל שטרך דאם אינו רוצה לישבע ליכא מגו ומדינא לא מהימן ודו"ק:

2 ש"ך אות ו אלא מיירי כשהביא עדים שפרע. נ"ב לפי"ז י"ל היינו דעדי' מהני דמזוייף לא הוי בכלל לומר לא לויתי לדונו להודאה דלא פרע אבל מ"מ י"ל דהוחזק כפרן לאותו ממון כיון דאמר השטר מזוייף ונתקיים ואם ליכא שפרע א"נ לומר השבע לי שלא פרעתיך ולפי"ז מיושב קושי' הש"ך ס"ט ס"ק י"א:

3 ש"ך בא"ד אבל אם אחר שנתקיים אומר פרעתיך אח"כ. נ"ב משמע דהעידו דפרע אחר הקיום ולענ"ד הי' נראה אף בהעידו שפרע קודם אחר שטען מזויף מהני דעל אותו השעה ליכא הודאה שלא פרע:

4 שו"ע אבל אם תפס משל לוה אין מוציאין מידו. נ"ב כתב ט"ז דהא דמהני תפיסה היינו לפוטרו משבועת המשנה אבל יכול להשביעו אחר הפרעון שבועת היסת דבזה אין חילוק לת"ח לשאר ב"א:

5 ש"ך אות יח ואומר אשתבעו לי. נ"ב ואין הלוה יכול לומר ק"ל כרב שר שלום גאון דבכה"ג הלוה נשבע ונפטר. ובת' בעי חיי' להכנה"ג הח"מ סי' י' כתב דמדברי רשד"ם הח"מ סי' רצ"ד נראה דיכול לומר ק"ל ועיין בכנה"ג בטור אות כ"ד:

6 שו"ע והכי מסתברא. נ"ב עיין ט"ז שדעתו שהש"ע לא הכריע כן אלא בשבועת שלא נפרעתי שהיא קולא דהא אם לא טען אנן לא טענינן אבל בשאר הנשבעים ונוטלים כגון הפוגם שטרו גם הש"ע מודה דאם המלוה חשוד הלוה נשבע היסת ונפטר עיי"ש ועי' ע"ש דדעת הש"ך לא משמע כן. וכן הסמ"ע ע"ש:

7 שו"ע ואין הלוה יכול לומר או השבע וטול. נ"ב ואם יש ע"א שמעיד שהמאוחר הוא פרוע י"ל דיכול לומר דכ"ז שלא נשבע המאוחר הוא כב' והא לו הוי ב' עדים שהוא פרוע אלא די"ל דכיון דהוא נוטל וליכא שבועה דאוריית' לא הוי כב' כמו דאמרי' גבי קרקע דלית בי' דין נסכא דר"א וה"נ בנדון דהכא אף היכי דליכא קרקע אלא דיש שעבוד מטלטלי אג"ק מ"מ הוי רק דרבנן מצד שהוא נוטל וע"ל סי' רס"ז ס"י ודו"ק. כל דבור זה שייך לעיל ס"ב:

8 שו"ע או השבע וטול. נ"ב הוכיח ט"ז לקמן סי' פ"ז דזה שמהפך שבועה א"צ קבלת חרם:

9 שו"ע או שטען חוב זה רבית. נ"ב ואם יש ללוה שטר בעדים שקבל ממנו ריבית עד זמן ההוא וא"י הסך ורוצה הלוה לגבות בריבית מהקרן והמלוה אומר שהרבית הי' סך מעט והלוה או' שהי' הרבה כיון דשניהם עברו איסור רבית וה"ל שניהם חשודים ונוטל המלו' בלא שבועה אבל אם היא רק כת"י המלו' אינו נעשה חשוד ע"פ עצמו ונשבע ונוטל ת' הרא"ש כלל ק"ח סי' כ"ב וע' בתומים סס"י נ"ד:

10 שו"ע ואם יודה יחזיר לו. נ"ב ברמב"ם כ' תחלה שחוב זה רבית או אבק רבית וצ"ל הא שאם יודה יחזיר אף דא"ר א"י בדיינא היינו כיון דלא רצה לשלם לו הא"ר אלא דלא הימנהו דהוא רבית ומוכרח לשלם בזה כיון דלא נתן לו מדעתו חייב להחזיר וע' ת' תשב"ץ ח"ד הטור השני סי' י"ד:

11 סמ"ע אות לד דהמלוה צריך לשבע. נ"ב הא דאינו נאמן במגו שאינו של ריבית כלל להסוברים בסי' רל"ו דאמרי' מגו לפטור משבועה וגם מגו להוציא לא הוי דהא אינו מוציא מכח המגו אלא דהמגו היא לפטור משבועה נלפע"ד דאם יהי' נאמן בלא שבועה דבהיתר נעשה ממילא ניחא לי לטעון כן דבזה אחר שישלם הלוה לא ביד המלוה לתבוע היסת דיהי' נאמן בלא שבועה דחזקה דלא שביק היתרא ואכיל אסורא אבל אם יטעון יצטרך לישבע היסת אחר הפירעון כמ"ש הש"ך ס"ק כ"ג:

12 שו"ע אם טען הלוה מחלת לי חוב שבשטר זה. נ"ב עמ"ש בש"ך לעיל סי' ע"ה ס"ק ד':

13 שו"ע מחלת לי חוב זה שבשטר. נ"ב ע' סמ"ע לעיל סי' י"ב ס"ק כ"א ובש"ך שם:

14 הגה אע"פ שיש בו נאמנות. נ"ב אף דמחילה טענה גרוע ולא מהימן אלא במגו דפרעתי ע"ל סי' ע' ס"א בהגה היינו להאמינו לפוטרו אבל להשביעו מהני בלא מגו ולפ"ז ממילא גם בת"ז יכול להשביעו שלא מחל לו דלענין מחילה אין חילוק בין ת"ז לאחר זמנו כמ"ש המרדכי ריש ב"ב והוא דס"ל לכמה פוסקים דא"י להשביעו בטענת פרעון ת"ז ולא מהימן במגו דמחלתי צ"ל דמגו להשביעו ל"א כמ"ש הב"ש סי' צ"ו סק"ח ואולם עדיין קשה על הרמב"ן דס"ל כאן דיכול להשביעו שלא מחל לו אפי' בלא מגו א"כ אמאי גובה ת"ז מיתמי בלא שבוע' מ"מ נטעון שמא מחל לו. להרמב"ן לשיטתו דס"ל לקמן סי' ק"ח דטענינן לא שכיח וכיון דאביהן הי' יכול לטעון להשביעו שמחל לו אנן נמי נטעון כן בעד היתמי ודוחק לומר דבאמת צריך להשביע שלא מחל לו וצל"ע:

15 סמ"ע סוף אות מט עכ"ל. נ"ב ע' ש"ך לקמן סי' פ"ה ס"ק ק"ב:

16 ש"ך אות לג והלוה מוכן לקיים התנאי. נ"ב ע' בית מאיר סי' קי"ג ס"ב:

17 ש"ך אות לו מבואר דוקא בע"א א"ת. נ"ב לענ"ד שם מבואר ההיפך דהר"ן כ' שם דיש שלמדו מזה ה"נ אינו נאמן לומר פרוע אף דאין כתיממ"א ע"ז כ' הר"ן דמ"מ קשה אמאי לא יהי' נאמן במגו כמו דהלוה נאמן פרוע במגו דמזוייף ה"נ יהי' ע"א נאמן והעיקר דבנתגרשה דא"נ מטעם דליכא מגו דרצה לפסלה מכהונה ע"ש וא"כ מסיק דפרוע נאמן במגו דלא הי' מקיים השטר וברור:

18 ש"ך אות לז פשיטא דפטור משבוע' אפי' בלא טענה טעם. נ"ב לענ"ד ל"צ לזה ולהוליד דין חדש דבבע"פ נאמן בלא שבועה דהא י"ל דפשיטא דנקט שטר לרבותא דלא מבעי' בע"פ דנאמן בשבועה אבל בשטר ס"ד דאפי' בשבועה אינו נאמן וגובה כולו בשטר וכקושי' הר"ן ובעה"ת ופשוט:

19 ש"ך בא"ד אבל בע"פ פשיטא בלא הוכחשה בעדים כלל ואינו נשבע לכ"ע. נ"ב עיין ברא"ש פ"ק דבבא מציעא סי' ג' ד"ה ומדברי ר"ת במ"ש וכן פיו ואפי' שנים כו':

20 ש"ך אות לט כיון שהעדים מעידים ומסייעין אותו. נ"ב ואינו כן דעת רמ"א לעיל סי' ע"ט ס"ק נ':

21 סמ"ע אות נא והעדים יודעים אותו כ"כ בת'. נ"ב ומשמע התם דאם אמר להדי' פרעתי מחצה ולא יותר העדים נעשים מוכחשים וא"נ אפי' בשבועה ומלישנא דהר"ן וב"י לכאורה לא משמע הכא אלא דאנן תלינן בשכחה ע"ש ודוק:

22 דיני מיגו סי ב' וכתב נ"י ס"פ המקבל ל"א מגו לבטל מנהג המדינה. נ"ב עיין בב"י יו"ד סי' ק"ס ד"ה מי שהי' בידו מעות של יתומים וטוען קבלתי פלגא באגר ופלגא בהפסד ודו"ק:

23 כללי מיגו סי' ט"ו ד"ה ומצינו מגו להוציא בברי ושמא ואין לומר דס"ל דאף בשטרא מעליא לא אמרינן מגו להוציא דהא מוכח בהכותב דף פ"ה ע"א גבי סטראי דבשטרא מעליא אמרינן מגו להוציא. נ"ב זה תמוה דהא גבי סטראי השטר בתקפו רק הוא טעין שיש לו מע"פ עליו אבל גבי משארסתני נאנסתי השטר מעיקרא נפסל וצ"ע: