נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט קל״ד

מהדורה: שולחן ערוך, חושן משפט; לבוב (למברג), 1898

מקור שולחן ערוך, חושן משפט קל״ד
1 אומן שטוען בדבר שהוא אומן שקנאו מבעליו. ובו ו סעיפים: האומן בדבר שהוא אומן אין לו חזק' בכלי' שתחת ידו אחד כלים העשוים להשאיל ולהשכיר ואחד שאר כלים כיצד ראה כליו ביד האומן והביא עדים שהם יודעים שהכלים שלו הוא טוען ואומר לתקן נתתיו לך והאומן אומר לא בא לידי אלא במכירה או מתנה או שטען אתה נתתו לי אתה מכרתו לי אחר שבא לידי לתקנו אע"פ שמסרו לו שלא בפני עדים ואפילו אם שהה ביד האומן כמה שנים בעל הכלי נאמן ומוציאין אותו מיד האומן וישבע בעל הכלי היסת על טענתו ואם לא ראה הכלי ביד האומן אלא טען כלי פלוני נתתי לו לתקן והאומן אומר החזרתיו ומכרתו או נתתו לי במתנה או לקוח הוא בידי טור ס"ב האומן נשבע היסת ונפטר מתוך שיכול לומר להד"מ:
2 ואפי' מסרו לתקן בעדים האומן נאמן מתוך שיכול לומר החזרתיו לפיכך נשבע האומן היסת ונפטר ואין מחייבין אותו להוציא הכלי ואם הוציאו הואיל ונראה הרי בע"ה מביא עדים שהוא שלו ונוטלו אף ע"פ שמסרו לו שלא בעדים.
3 אע"פ שמסרו בעדים אם העדי' שראו החפץ בידו אין מכירים בודאי שזהו של המערער אלא שנדמה להם בסימנים כמו שלו אם טוען לא נתתו לי מעולם נאמן אבל אם טוען נתתו לי לתקן ושוב לקחתיו ממך אינו נאמן: הגה דאין כאן מיגו טוב שירא לומר להד"ם כיון שהעדים ראו כיוצא בזה בידו טור ס"ב:
4 אם הטלית יוצא מתחת ידי אחר ואומר בפני אמרת לאומן למוכרו לי ולקחתיו ממנו נאמן במיגו שהי' אומר אתה מכרתו לי אבל כשטוען שהאומן מכרו לו שאמר אתה מכרתו לו אינו נאמן:
5 ירד האומן מאומנותו הרי הוא כשאר כל אדם ונאמן אפילו בכלי שבא לידו בעודו אומן וי"א דדוקא שנשתהא בידו אחר שירד מאומנותו זמן שאין דרך להניח כל כך זמן כלים בבית האומן אחר שנודע שירד מאומנותו:
6 בן האומן שאינו אומן אם בא בטענת עצמו שאומר שקנאו מבעליו הרי הוא כשאר כל אדם ואם אומר שירשו מאביו הרי הוא כאביו ואם אמר בפני הודה לו יש לו חזקה ויש אומרים דהיינו דוקא כששהה אחר מות אביו זמן שאין דרך להניח כל כך זמן כלים בבית האומן אחר שמת אביו: הגה ונ"ל דוקא לאחר מות אביו די"ל דירשו מאביו ולכן אינו נאמן עליו אפילו אמר לקוחה בידי אם לא שנשתהא בידו הזמן הנזכר דאז הוי כאומן שירד מאומנותו אבל בחיי האומן אם הבן טען שלקחו נאמן בכל ענין דהוי כאיש אחר לגמרי אם אינו סומך על שלחן אביו וכמו שיתבאר לקמן סי' קמ"ט:
פירוש נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט קל״ד
1 ראה כליו כל ראה הנזכר בסימנים הללו ר"ל ראו בידו סמוך לתביעה כדין ראו שבסי' שלפני זה סמ"ע:
2 לתקן נתתיו אבל אם טוען השאלתי או השכרתי להאומן והוא דברים שאינן עשויין להשאיל א"י להוציאו מיד המחזיק בעידי ראה ולא מהימן במגו דלתקן נתתי לו דמיגו להוציא לא אמרינן כמבואר בסימן ע"ב סמ"ע ובתומים חולק דמהני מיגו וכן עיקר: שם
3 החזרתיו ומכרתו צ"ל החזרת ומכרת סמ"ע: שם
4 לקוח הוא בידי פי' לא בא לידי לתקן רק לקוח הוא משעה ראשונה סמ"ע:
5 ואם הוציאו הואיל ונראה היינו כשהוציאו קודם שבאו לדין דאם הוציאו בב"ד יש לו מגו דאי בעי לא הוציאו כמו בסי' שלפני זה. סמ"ע:
6 אע"פ שמסרו בעדים כ' הסמ"ע דהמחבר שיטפא דלשון הטור נקט ובאמת בהטור הך אע"פ שמסרו בעדים קאי אמ"ש שם למעלה בטור ולא אבבא זו וכאן מיירי שמסרו לו שלא בעדים ובזה א"ש מ"ש בסעיף זה אם טען לא נתתו לי מעולם דכשמסרו בעדים א"י לטעון כן ופי' דברי הסמ"ע והש"ך ע"ב: שם
7 ושוב לקחתיו ממך וה"ה או כ"ש אם טוען לקחתיה מתחלה סמ"ע: שם
8 שירא לומר ומה"ט אפי' מסרו לו שלא בעדים. סמ"ע:
9 אתה מכרתו לי מיירי בדאיכא עידי ראה ביד הלוקח דאז האומן גופיה א"נ מש"ה יכול להוציא גם מהלוקח אבל בדליכא עידי ראה אפי' האומן עצמו נאמן: סמ"ע והלוקח אינו עומד במקום עידי ראה כיון שהוא נוגע במה שאמר שלא החזירו האומן שהוא לקחו מידו שאם לא יאמר כן ויאמר שלקחו מהמערער יתחייב שבועה והוי עד הצריך שבוע' דאינו עד אבל אי ליכא עידי ראיה וליכא עדים שהיה שלו והלוקח מהאומן יודע שהוא שלו הלוקח הוי כחד סהדא דאז אין האומן נאמן במיגו שלא היה שלך מעולם דהוי מחוייב שבועה ואי"ל משלם ומוציאין עוד הלוקח ש"ך וע"ב:
10 דדוקא שנשתהא ע' בסמוך סעיף ו' מ"ש בזה:
11 ואם אמר בפני הודה יש לו חזקה דעת המחבר דלא בעינן אישתהי וכתב הסמ"ע והתוס' והרא"ש שכתבו דבעינן אישתהי מיירי בבן אומן דקרקע ולכך בעינן דאישתהי ביד הבן ג' שנים דאז דווקא יש לו מיגו דאנא זבנתם אבל בבן אומן דמטלטלין דיש לו חזקה מיד לא בעינן אישתהי אך דל' התוספת והרא"ש משמע דאפי' במטלטלין בעינן אישתהי ☜ וע"ב דאפי' להמחבר דס"ל דלא בעינן אישתהי מ"מ כשיש ע"מ שמסרו לאביו לתקן מודה המחבר דבעינן אשתהי וכן לעיל בירד מאומנתו:
12 דוקא כששהה ☜ וע"ב דאפי' טוען לקחתי אפי' ליכא ע"מ לאביו ג"כ בעינן אישתהי דליכא גביה חזקה דכל מה שת"י אדם הוא שלו דאימר מאביו ירשו: