משנת ארץ ישראל על משנה שבת ח׳

« משנת ארץ ישראל על משנה שבת ז׳:ד׳ משנת ארץ ישראל על משנה שבת ט׳:א׳ »

1 שבת פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא יַיִן — כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס. חָלָב — כְּדֵי גְמִיעָה. דְּבַשׁ — כְּדֵי לִיתֵּן עַל הַכָּתִית. שֶׁמֶן — כְּדֵי לָסוּךְ אֵבֶר קָטָן. מַיִם — כְּדֵי לָשׁוּף בָּהֶם אֶת הַקִּילוֹר. וּשְׁאָר כׇּל הַמַּשְׁקִין בִּרְבִיעִית, וְכׇל הַשּׁוֹפְכִין בִּרְבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כּוּלָּן בִּרְבִיעִית, וְלֹא נֶאֶמְרוּ כׇּל הַשִּׁיעוּרִין הַלָּלוּ אֶלָּא לְמַצְנִיעֵיהֶן. גְּמָ׳ תָּנָא: כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס יָפֶה. וּמַאי כּוֹס יָפֶה — כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ רוֹבַע רְבִיעִית, כְּדֵי שֶׁיִּמְזְגֶנּוּ וְיַעֲמוֹד עַל רְבִיעִית. אָמַר רָבָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הַמּוֹצִיא יַיִן — כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס, וְתָנֵי עֲלַהּ: כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס יָפֶה. וְקָתָנֵי סֵיפָא: ״וּשְׁאָר כׇּל הַמַּשְׁקִין בִּרְבִיעִית״. וְרָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: כֹּל חַמְרָא דְּלָא דָּרֵי עַל חַד תְּלָת מַיָּא לָאו חַמְרָא הוּא. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר — חֲדָא, דִּתְנַן: וְהַמָּזוּג שְׁנֵי חֶלְקֵי מַיִם וְאֶחָד יַיִן, מִן הַיַּיִן הַשֵּׁירוֹנִי. וְעוֹד: מַיִם בַּכַּד וּמִצְטָרְפִין?! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הָא דְּקָאָמְרַתְּ שְׁנֵי חֶלְקֵי מַיִם וְאֶחָד יַיִן מִן הַיַּיִן הַשֵּׁירוֹנִי — יַיִן הַשֵּׁירוֹנִי לְחוּד, דְּרָפֵי. אִי נָמֵי, הָתָם מִשּׁוּם חֲזוּתָא, אֲבָל לְטַעְמָא בָּעֵי טְפֵי. וּדְקָאָמְרַתְּ: מַיִם בַּכַּד וּמִצְטָרְפִין — לְעִנְיַן שַׁבָּת מִידֵּי דַּחֲשִׁיב בָּעֵינַן, וְהָא נָמֵי — הָא חֲשִׁיב. תָּנָא: יָבֵשׁ בִּכְזַיִת, דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן. אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי נָתָן וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. רַבִּי נָתָן — הָא דַּאֲמַרַן, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁשָּׁה דְּבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל. דַּם נְבֵלָה — בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה: אַף כְּשֶׁטִּמְּאוּ בֵּית הִלֵּל, לֹא טִמְּאוּ אֶלָּא בְּדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רְבִיעִית, הוֹאִיל וְיָכוֹל לִקְרוֹשׁ וְלַעֲמוֹד עַל כְּזַיִת. אָמַר אַבָּיֵי: דִּילְמָא לָא הִיא. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי נָתָן הָכָא דִּכְזַיִת בָּעֵי רְבִיעִית — אֶלָּא בְּיַיִן דִּקְלִישׁ, אֲבָל בְּדָם דִּסְמִיךְ — כְּזַיִת לָא בָּעֵי רְבִיעִית. אִי נָמֵי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הָתָם דִּכְזַיִת סַגִּי לֵיהּ בִּרְבִיעִית — אֶלָּא בְּדָם דִּסְמִיךְ, אֲבָל יַיִן דִּקְלִישׁ — כְּזַיִת הָוֵי יוֹתֵר מֵרְבִיעִית, וְכִי מַפֵּיק פָּחוֹת מִכְּזַיִת לִיחַיַּיב. חָלָב כְּדֵי גְמִיעָה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״כְּדֵי גְמִיאָה״, אוֹ ״כְּדֵי גְמִיעָה״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ״הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״גַּרְאִינִין״, אוֹ ״גַרְעִינִין״? אָמַר רָבָא בַּר עוּלָּא: ״וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״אוֹמְמוֹת״, אוֹ ״עוֹמְמוֹת״? אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: ״אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱלֹהִים״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״מְאַמְּצִין״ תְּנַן, אוֹ ״מְעַמְּצִין״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא חָלָב שֶׁל בְּהֵמָה כְּדֵי גְמִיאָה. חָלָב שֶׁל אִשָּׁה וְלוֹבֶן שֶׁל בֵּיצָה — כְּדֵי לִיתֵּן בִּמְשִׁיפָא שֶׁל קִילוֹר. קִילוֹר כְּדֵי לָשׁוּף בְּמַיִם. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: כְּדֵי שִׁיפָה, אוֹ כְּדֵי אֲחִיזָה וְשִׁיפָה? תֵּיקוּ. דְּבַשׁ כְּדֵי לִיתֵּן עַל הַכָּתִית. תָּנָא: כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי כָתִית. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: ״עַל כָּתִית״ — אַפּוּמָּא דְּכוּלַּהּ כָּתִית, אוֹ דִילְמָא אַמּוּרְשָׁא קַמָּא דְּכָתִית, לְאַפּוֹקֵי הוּדְרָנָא דְּלָא — תֵּיקוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לֹא בָּרָא דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה. בָּרָא שַׁבְּלוּל — לְכָתִית. בָּרָא זְבוּב — לְצִירְעָה. יַתּוּשׁ — לְנָחָשׁ. וְנָחָשׁ — לַחֲפָפִית. וּסְמָמִית — לְעַקְרָב. הֵיכִי עָבֵיד לֵיהּ — מַיְיתֵי חֲדָא אוּכָּמָא וַחֲדָא חִיוָּרָא, וְשָׁלְקִי לְהוּ וְשָׁיְיפִי לֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן, חֲמִשָּׁה אֵימוֹת הֵן אֵימַת חַלָּשׁ עַל גִּבּוֹר: אֵימַת מַפְגִּיעַ עַל הָאֲרִי, אֵימַת יַתּוּשׁ עַל הַפִּיל, אֵימַת סְמָמִית עַל הָעַקְרָב, אֵימַת סְנוּנִית עַל הַנֶּשֶׁר, אֵימַת כִּילְבִּית עַל לִוְיָתָן. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי קְרָא — ״הַמַּבְלִיג שֹׁד עַל עָז״. רַבִּי זֵירָא אַשְׁכַּח לְרַב יְהוּדָה דַּהֲוָה קָאֵי אַפִּיתְחָא דְּבֵי חֲמוּהּ, וְחַזְיֵיהּ דַּהֲוָה בְּדִיחָא דַּעְתֵּיהּ, וְאִי בָּעֵי מִינֵּיהּ כׇּל חֲלָלֵי עָלְמָא הֲוָה אָמַר לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא עִיזֵּי מְסַגָּן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר אִימְּרֵי? אֲמַר לֵיהּ כִּבְרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּבְרֵישָׁא חֲשׁוֹכָא וַהֲדַר נְהוֹרָא. מַאי טַעְמָא הָנֵי מְכַסְּיָין וְהָנֵי מְגַלְּיָין? הָנֵי דְּמִכַּסִּינַן מִינַּיְיהוּ — מְכַסְּיָין, וְהָנֵי דְּלָא מִכַּסִּינַן מִינַּיְיהוּ — מְגַלְּיָין. מַאי טַעְמָא גַּמְלָא זוּטַר גְּנוּבְתֵּיהּ? מִשּׁוּם דְּאָכֵל כִּיסֵי. מַאי טַעְמָא תּוֹרָא אֲרִיכָא גְּנוּבְתֵּיהּ? מִשּׁוּם דְּדָיֵיר בְּאַגְמֵי, וּבָעֵי לְכַרְכּוֹשֵׁי בָּקֵי. מַאי טַעְמָא קַרְנָא דְקַמְצָא רַכִּיכָא? מִשּׁוּם דְּדָיְירָא בְּחִילְפֵי, וְאִי קַשְׁיָא — נָדְיָא וּמִתְעַוְּורָא. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּבָעֵי דְּלִיסַמְּיֵהּ לְקַמְצָא — לִשְׁלְפִינְהוּ לְקַרְנֵיהּ. מַאי טַעְמָא הַאי תִּימְרָא דְתַרְנְגוֹלְתָּא מִדְּלֵי לְעֵילָּא? דְּדָיְירִי אַדַּפֵּי, וְאִי עָיֵיל קֻטְרָא — מִתְעַוְּורָא. ״דַּשָּׁא״ — דֶּרֶךְ שָׁם. ״דַּרְגָּא״ — דֶּרֶךְ גַּג. ״מַתְכּוּלִיתָא״ — מָתַי תִּכְלֶה דָּא. ״בֵּיתָא״ — בֹּא וְאִיתֵּיב בַּהּ. ״בִּיקְתָּא״ — בֵּי עָקְתָא. ״כּוּפְתָּא״ — כּוּף וְתִיב. ״לִבְנֵי״ — לִבְנֵי בְּנֵי. ״הוּצָא״ — חֲצִיצָה. ״חַצְבָּא״ — שֶׁחוֹצֵב מַיִם מִן הַנָּהָר. ״כּוּזָה״ — כָּזֶה. ״שׁוּטִיתָא״ — שְׁטוּתָא. ״מְשִׁיכְלָא״ — מָאשֵׁי כּוֹלָּא. ״מְשִׁיכְלְתָא״ — מָשְׁיָא כַּלְּתָא. ״אֲסִיתָא״ — חַסִּירְתָּא. ״בּוּכְנָה״ — בּוֹא וְאַכֶּנָּה. ״לְבוּשָׁה״ — לֹא בּוּשָׁה. ״גְּלִימָא״ — שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ כְּגֹלֶם. ״גּוּלְּתָא״ — גַּלִּי וְאִיתֵּיב. ״פּוּרְיָא״ — שֶׁפָּרִין וְרָבִין עָלֶיהָ. ״בּוֹר זִינְקָא״ — בּוֹר זֶה נָקִי. ״סוּדָרָא״ — סוֹד ה׳ לִירֵאָיו. ״אַפַּדְנָא״ — אַפִּיתְחָא דֵּין. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה כׇּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין מוֹסִיפִין גְּבוּרָה, וְאֵלּוּ הֵן: דָּג, וְנָחָשׁ, וַחֲזִיר. שֶׁמֶן כְּדֵי לָסוּךְ אֵבֶר קָטָן. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי שֶׁמֶן כְּדֵי לָסוּךְ אֵבֶר קָטָן שֶׁל קָטָן בֶּן יוֹמוֹ. מֵיתִיבִי: שֶׁמֶן כְּדֵי לָסוּךְ אֵבֶר קָטָן, וְקָטָן בֶּן יוֹמוֹ. מַאי לָאו: אֵבֶר קָטָן דְּגָדוֹל, וְאֵבֶר גָּדוֹל שֶׁל קָטָן בֶּן יוֹמוֹ! אָמְרִי לָךְ דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי — לָא, הָכִי קָאָמַר: שֶׁמֶן כְּדֵי לָסוּךְ אֵבֶר קָטָן, שֶׁל קָטָן בֶּן יוֹמוֹ. לֵימָא כְּתַנָּאֵי? שֶׁמֶן כְּדֵי לָסוּךְ אֵבֶר קָטָן, וְקָטָן בֶּן יוֹמוֹ — דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כְּדֵי לָסוּךְ אֵבֶר קָטָן. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר סָבַר אֵבֶר קָטָן שֶׁל קָטָן, וְרַבִּי נָתָן סָבַר אֵבֶר קָטָן דְּגָדוֹל, אוֹ אֵבֶר גָּדוֹל דְּקָטָן. אֲבָל אֵבֶר קָטָן שֶׁל קָטָן בֶּן יוֹמוֹ — לָא. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵבֶר קָטָן דְּקָטָן בֶּן יוֹמוֹ לָא, וְלֵיתָא דְּרַבִּי יַנַּאי. וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר סָבַר: אֵבֶר קָטָן דְּגָדוֹל וְאֵבֶר גָּדוֹל דְּקָטָן בֶּן יוֹמוֹ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, וְרַבִּי נָתָן סָבַר: אֵבֶר קָטָן דְּגָדוֹל אִין, אֵבֶר גָּדוֹל דְּקָטָן בֶּן יוֹמוֹ — לָא. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שֶׁמֶן כְּדֵי לָסוּךְ אֵבֶר קָטָן שֶׁל קָטָן בֶּן יוֹמוֹ. מַיִם כְּדֵי לָשׁוּף בָּהֶן אֶת הַקִּילוֹר. אָמַר אַבָּיֵי: מִכְּדֵי כׇּל מִילְּתָא דִּשְׁכִיחָא וְלָא שְׁכִיחָא, אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר דִּשְׁכִיחָא לְקוּלָּא. שְׁכִיחָא וּשְׁכִיחָא אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר דִּשְׁכִיחָא לְחוּמְרָא. יַיִן, שְׁתִיָּיתוֹ שְׁכִיחָא רְפוּאָתוֹ לָא שְׁכִיחָא — אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר שְׁתִיָּיתוֹ דִּשְׁכִיחָא לְקוּלָּא. חָלָב, אֲכִילָתוֹ שְׁכִיחָא רְפוּאָתוֹ לָא שְׁכִיחָא — אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר אֲכִילָתוֹ לְקוּלָּא. דְּבַשׁ, אֲכִילָתוֹ שְׁכִיחָא רְפוּאָתוֹ שְׁכִיחָא — אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר רְפוּאָתוֹ לְחוּמְרָא. אֶלָּא מַיִם, מִכְּדֵי שְׁתִיָּיתוֹ שְׁכִיחָא רְפוּאָתוֹ לָא שְׁכִיחָא, מַאי טַעְמָא אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר רְפוּאָתוֹ לְחוּמְרָא? אָמַר אַבָּיֵי: בְּגָלִילָא שָׁנוּ. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת, כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל שַׁקְיָינֵי מַסּוּ וּמְטַלְּלִי לְבַר מִמַּיָּא דְּמַסּוּ וְלָא מְטַלְּלִי. וּשְׁאָר כׇּל הַמַּשְׁקִין בִּרְבִיעִית. תָּנוּ רַבָּנַן: דָּם וְכׇל מִינֵי מַשְׁקִין בִּרְבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: דָּם, כְּדֵי לִכְחוֹל בְּעַיִן אַחַת, שֶׁכֵּן כּוֹחֲלִין לְבַרְקִית. וּמַאי נִינְהוּ? דְּמָא דְתַרְנוּגְלָא בַּרָּא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: דָּם כְּדֵי לִכְחוֹל בּוֹ עַיִן אַחַת, שֶׁכֵּן כּוֹחֲלִין לְיָארוּד. וּמַאי נִיהוּ? דְּמָא דִכְרוּשְׁתִּינָא. וְסִימָנָיךְ: גַּוָּא לְגַוָּא, בַּרָּא לְבַרָּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמוֹצִיא, אֲבָל בְּמַצְנִיעַ — כׇּל שֶׁהוּא חַיָּיב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמַצְנִיעַ, אֲבָל בְּמוֹצִיא — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא בִּרְבִיעִית. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמוֹצִיא שׁוֹפְכִין לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁשִּׁיעוּרָן בִּרְבִיעִית. אָמַר מָר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמוֹצִיא, אֲבָל בְּמַצְנִיעַ — כׇּל שֶׁהוּא. אַטּוּ מַצְנִיעַ לָאו מוֹצִיא הוּא? אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּתַלְמִיד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ: לֵךְ וּפַנֵּה לִי הַמָּקוֹם לִסְעוּדָה. הָלַךְ וּפִנָּה לוֹ. דָּבָר חָשׁוּב לַכֹּל — חַיָּיב עִילָּוֵיהּ, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב לַכֹּל, אִי אַצְנְעֵיהּ רַבֵּיהּ — מִיחַיַּיב עִילָּוֵיהּ, וְאִי לָא — לָא מִיחַיַּיב. אָמַר מָר: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמוֹצִיא שׁוֹפְכִין לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁשִּׁיעוּרָן בִּרְבִיעִית. שׁוֹפְכִין לְמַאי חֲזוּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְגַבֵּל בָּהֶן אֶת הַטִּיט. וְהָתַנְיָא: טִיט כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בָּהֶן פִּי כוּר! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִיגַּבַּל, הָא דְּלָא מִיגַּבַּל — לְפִי שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ לְגַבֵּל טִיט לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר. מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא חֶבֶל — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אוֹזֶן לַקּוּפָּה. גֶּמִי — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי לַנָּפָה וְלַכְּבָרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לִיטּוֹל מִמֶּנּוּ מִדַּת מִנְעָל לַקָּטָן. נְיָיר — כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו קֶשֶׁר מוֹכְסִין. וְהַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין — חַיָּיב. נְיָיר מָחוּק — כְּדֵי לִכְרוֹךְ עַל צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פִּלְיָיטוֹן. עוֹר — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵיעַ. דּוּכְסוּסְטוֹס — כְּדֵי לִכְתּוֹב מְזוּזָה. קְלָף — כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִילִּין, שֶׁהִיא ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״. דְּיוֹ — כְּדֵי לִכְתּוֹב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. כְּחוֹל — כְּדֵי לִכְחוֹל עַיִן אַחַת. דֶּבֶק — כְּדֵי לִיתֵּן בְּרֹאשׁ הַשַּׁפְשָׁף. זֶפֶת וְגׇפְרִית — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֶקֶב. שַׁעֲוָה — כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן. חַרְסִית — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּיטְפּוּט. סוּבִּין — כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. סִיד — כְּדֵי לָסוּד קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כִּלְכּוּל. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּדֵי לָסוּד אוּנְדִּפֵי. גְּמָ׳ חֶבֶל נָמֵי לִיחַיֵּיב כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי לַנָּפָה וְלַכְּבָרָה! כֵּיוָן דְּחָרֵיק בְּמָנָא לָא עָבְדִי אִינָשֵׁי. תָּנוּ רַבָּנַן: הוּצִין כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אוֹזֶן לְסַל כְּפִיפָה מִצְרִית. סִיב — אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי מַשְׁפֵּךְ קָטָן לְסַנֵּן אֶת הַיַּיִן. רְבָב — כְּדֵי לָסוּךְ תַּחַת אֶסְפּוֹגִית קְטַנָּה. וְכַמָּה שִׁיעוּרָהּ? — כְּסֶלַע. וְהָתַנְיָא כִּגְרוֹגֶרֶת! אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא. מוֹכִין כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כַּדּוּר קְטַנָּה, וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ? — כֶּאֱגוֹז. נְיָיר — כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו קֶשֶׁר מוֹכְסִין. תָּנָא: כַּמָּה קֶשֶׁר מוֹכְסִין? שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁל קֶשֶׁר מוֹכְסִין. וּרְמִינְהוּ: הַמּוֹצִיא נְיָיר חָלָק, אִם יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לִכְתּוֹב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת — חַיָּיב, וְאִם לָאו — פָּטוּר. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַאי שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת? שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁל קֶשֶׁר מוֹכְסִין. רָבָא אָמַר: שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת דִּידַן וּבֵית אֲחִיזָה, דְּהַיְינוּ קֶשֶׁר מוֹכְסִין. מֵיתִיבִי: הַמּוֹצִיא נְיָיר מָחוּק וּשְׁטָר פָּרוּעַ, אִם יֵשׁ בַּלּוֹבֶן שֶׁלּוֹ כְּדֵי לִכְתּוֹב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, אוֹ בְּכוּלּוֹ כְּדֵי לִכְרוֹךְ עַל פִּי צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פִּלְיָיטוֹן — חַיָּיב, וְאִם לָאו — פָּטוּר. בִּשְׁלָמָא לְרַב שֵׁשֶׁת דְּאָמַר מַאי ״שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת״, שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁל קֶשֶׁר מוֹכְסִין — שַׁפִּיר. אֶלָּא לְרָבָא דְּאָמַר שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת דִּידַן וּבֵית אֲחִיזָה, דְּהַיְינוּ קֶשֶׁר מוֹכְסִין — הָכָא בֵּית אֲחִיזָה לָא צְרִיךְ! קַשְׁיָא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין, עַד שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ לַמּוֹכֵס — חַיָּיב. מִשֶּׁהֶרְאָהוּ לַמּוֹכֵס — פָּטוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִשֶּׁהֶרְאָהוּ לַמּוֹכֵס חַיָּיב מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ רָהִיטֵי מוֹכְסָא. רָבָא אָמַר: מוֹכֵס גָּדוֹל וּמוֹכֵס קָטָן אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: חַד מוֹכֵס אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לְהַרְאוֹת לְמוֹכֵס שֵׁנִי, דְּאָמַר לֵיהּ: חֲזִי, גַּבְרָא דְמוֹכֵס אֲנָא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב, עַד שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ — חַיָּיב, מִשֶּׁפְּרָעוֹ — פָּטוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִשֶּׁפְּרָעוֹ — חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב יוֹסֵף: אָסוּר לְשַׁהוֹת שְׁטָר פָּרוּעַ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. רַבָּנַן סָבְרִי: אָסוּר לְשַׁהוֹת שְׁטָר פָּרוּעַ. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מוּתָּר לְשַׁהוֹת שְׁטָר פָּרוּעַ. אַבָּיֵי אֲמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָסוּר לְשַׁהוֹת שְׁטָר פָּרוּעַ, וְהָכָא בְּמוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְקַיְּימוֹ קָמִיפַּלְגִי: תַּנָּא קַמָּא סָבַר מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ — צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ — אֵין צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ. וּמַאי ״עַד שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ״ וּ״מִשֶּׁפְּרָעוֹ״? עַד שֶׁיֹּאמַר לֹוֶה ״פָּרַעְתִּי״ וְ״לֹא פָּרַעְתִּי״. רָבָא אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ — שֶׁצָּרִיךְ לְקַיְּימוֹ, וְהָכָא בְּכוֹתְבִין שׁוֹבָר קָמִיפַּלְגִי: תַּנָּא קַמָּא סָבַר כּוֹתְבִין שׁוֹבָר, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר אֵין כּוֹתְבִין שׁוֹבָר. רַב אָשֵׁי אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְהַרְאוֹתוֹ לְבַעַל חוֹב שֵׁנִי, דְּאָמַר לֵיהּ: חֲזִי, גַּבְרָא דְּפָרַע אֲנָא. עוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כּוּ׳. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: הַמּוֹצִיא עוֹר, בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ: כְּדִתְנַן: עוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵיעַ. הַמְעַבְּדוֹ, בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁנָא. לְעַבְּדוֹ בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁנָא. וּמְנָא תֵּימְרָא? — כְּדִתְנַן: הַמְלַבֵּן וְהַמְנַפֵּץ וְהַצּוֹבֵעַ וְהַטּוֹוֶה — שִׁיעוּרוֹ כִּמְלֹא רוֹחַב הַסִּיט כָּפוּל. וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין — שִׁיעוּרוֹ כִּמְלֹא רוֹחַב הַסִּיט כָּפוּל. אַלְמָא: כֵּיוָן דְּלִטְוִיָּיה קָאֵי — שִׁיעוּרוֹ כְּטָווּי. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דִּלְעַבְּדוֹ קָאֵי — שִׁיעוּרוֹ כִּמְעוּבָּד. וְשֶׁלֹּא לְעַבְּדוֹ, בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁנָא. וְלָא שָׁנֵי בֵּין מְעוּבָּד לְשֶׁאֵינוֹ מְעוּבָּד? אֵיתִיבֵיהּ: הַמּוֹצִיא סַמָּנִין שְׁרוּיִן, כְּדֵי לִצְבּוֹעַ בָּהֶן דּוּגְמָא לְאִירָא. וְאִילּוּ בְּסַמָּנִין שֶׁאֵינָן שְׁרוּיִן תְּנַן: קְלִיפֵּי אֱגוֹזִים וּקְלִיפֵּי רִמּוֹנִין, סְטֵיס וּפוּאָה, כְּדֵי לִצְבּוֹעַ בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן לְפִי סְבָכָה! הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לְפִי שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ לִשְׁרוֹת סַמָּנִין לִצְבּוֹעַ בָּהֶן דּוּגְמָא לְאִירָא. וַהֲרֵי זֵרְעוֹנֵי גִּינָּה, דְּמִקַּמֵּי דְּזַרְעִינְהוּ תְּנַן: זֵרְעוֹנֵי גִּינָה פָּחוֹת מִכִּגְרוֹגֶרֶת. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה. וְאִילּוּ בָּתַר דְּזַרְעִינְהוּ תְּנַן: זֶבֶל וְחוֹל הַדַּק כְּדֵי לְזַבֵּל בּוֹ קֶלַח שֶׁל כְּרוּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרֵישָׁא! — הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב פָּפָּא: הָא דִּזְרִיעַ, הָא דְּלָא זְרִיעַ — לְפִי שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ לְהוֹצִיא נִימָא אַחַת לִזְרִיעָה. וַהֲרֵי טִיט, דְּמִקַּמֵּי דְּלִיגַבְּלֵיהּ תַּנְיָא: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמוֹצִיא שׁוֹפְכִין לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁשִּׁיעוּרָן בִּרְבִיעִית, וְהָוֵינַן בַּהּ שׁוֹפְכִין לְמַאי חֲזוּ? וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְגַבֵּל בָּהֶן אֶת הַטִּיט, וְאִילּוּ בָּתַר דְּגַבְּלֵיהּ תַּנְיָא: טִיט כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בָּהֶן פִּי כוּר! הָתָם נָמֵי כְּדַאֲמַרַן: לְפִי שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ בָּהֶן לְגַבֵּל אֶת הַטִּיט לַעֲשׂוֹת בּוֹ פִּי כוּר. תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: שְׁלֹשָׁה עוֹרוֹת הֵן: מַצָּה, וְחִיפָּה, וְדִיפְתְּרָא. מַצָּה — כְּמַשְׁמָעוֹ, דְּלָא מְלִיחַ וּדְלָא קְמִיחַ וּדְלָא עֲפִיץ. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ? תָּנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יְהוּדָה: כְּדֵי לָצוּר בּוֹ מִשְׁקוֹלֶת קְטַנָּה. וְכַמָּה? אָמַר אַבָּיֵי: רִיבְעָא דְרִיבְעָא דְפוּמְבְּדִיתָא. חִיפָּה — דִּמְלִיחַ וְלָא קְמִיחַ וְלָא עֲפִיץ. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ? כְּדִתְנַן: עוֹר — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵיעַ. דִּיפְתְּרָא — דִּמְלִיחַ וּקְמִיחַ וְלָא עֲפִיץ וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ? — כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו אֶת הַגֵּט. קָתָנֵי מִיהַת, כְּדֵי לָצוּר בּוֹ מִשְׁקוֹלֶת קְטַנָּה, וְאָמַר אַבָּיֵי: רִיבְעָא דְרִיבְעָא דְּפוּמְבְּדִיתָא! הָתָם בְּבִישּׁוּלָא. וְהָתְנַן: הַבֶּגֶד — שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה לַמִּדְרָס, הַשַּׂק — אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, הָעוֹר — חֲמִשָּׁה עַל חֲמִשָּׁה, מַפָּץ — שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה, בֵּין לַמִּדְרָס בֵּין לַמֵּת. וְתָאנֵי עֲלַהּ הַבֶּגֶד וְהַשַּׂק וְהָעוֹר — כְּשִׁיעוּר לַטּוּמְאָה כָּךְ שִׁיעוּר לַהוֹצָאָה! הָהוּא בְּקוּרְטוּבְלָא. קְלָף כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה. וּרְמִינְהוּ, קְלָף וְדוּכְסוּסְטוֹס כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו מְזוּזָה! מַאי ״מְזוּזָה״ — מְזוּזָה שֶׁבַּתְּפִילִּין. וְקָרֵי לְהוּ לִתְפִילִּין ״מְזוּזָה״? אִין, וְהָתַנְיָא: רְצוּעוֹת תְּפִילִּין עִם הַתְּפִילִּין מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדַיִם, בִּפְנֵי עַצְמָן — אֵין מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדַיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: הַנּוֹגֵעַ בָּרְצוּעָה — טָהוֹר, עַד שֶׁיִּגַּע בַּקְּצִיצָה. רַבִּי זַכַּאי מִשְּׁמוֹ אוֹמֵר: טָהוֹר עַד שֶׁיִּגַּע בַּמְּזוּזָה עַצְמָהּ. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא קְלָף כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִילִּין, שֶׁהִיא ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא בִּמְזוּזָה עַצְמָהּ עָסְקִינַן! הָכִי קָתָנֵי: קְלָף וְדוּכְסוּסְטוֹס שִׁיעוּרָן בְּכַמָּה? דּוּכְסוּסְטוֹס — כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו מְזוּזָה. קְלָף — כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִילִּין שֶׁהִיא ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״. אָמַר רַב: דּוּכְסוּסְטוֹס הֲרֵי הוּא כִּקְלָף. מַה קְלָף כּוֹתְבִין עָלָיו תְּפִילִּין — אַף דּוּכְסוּסְטוֹס כּוֹתְבִין עָלָיו תְּפִילִּין. תְּנַן: קְלָף כְּדֵי לִכְתּוֹב פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִילִּין שֶׁהִיא ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״, קְלָף — אִין, דּוּכְסוּסְטוֹס לָא?! לְמִצְוָה. תָּא שְׁמַע: הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, תְּפִילִּין עַל הַקְּלָף וּמְזוּזָה עַל דּוּכְסוּסְטוֹס. קְלָף — בִּמְקוֹם בָּשָׂר, דּוּכְסוּסְטוֹס — בִּמְקוֹם שֵׂיעָר. לְמִצְוָה. וְהָתַנְיָא: שִׁינָּה פָּסוּל! אַמְּזוּזָה. וְהָתַנְיָא: שִׁינָּה בָּזֶה וּבָזֶה פָּסוּל! אִידֵּי וְאִידֵּי אַמְּזוּזָה, וְהָא דְּכַתְבִינְהוּ אַקְּלָף בִּמְקוֹם שֵׂיעָר, אִי נָמֵי אַדּוּכְסוּסְטוֹס בִּמְקוֹם בָּשָׂר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שִׁינָּה בָּזֶה וּבָזֶה תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא שִׁינָּה בָּזֶה וּבָזֶה — פָּסוּל. רַבִּי אַחָא מַכְשִׁיר מִשּׁוּם רַבִּי אַחַי בַּר חֲנִינָא, וְאָמְרִי לַהּ מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב בְּרַבִּי חֲנִינָא. רַב פָּפָּא אָמַר: רַב דְּאָמַר כְּתַנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה. דְּתָנָא דְּבֵי מְנַשֶּׁה: כְּתָבָהּ עַל הַנְּיָיר וְעַל הַמַּטְלֵית — פְּסוּלָה. עַל הַקְּלָף וְעַל הַגְּוִיל וְעַל דּוּכְסוּסְטוֹס — כְּשֵׁרָה. כְּתָבָהּ מַאי? אִילֵּימָא מְזוּזָה — מְזוּזָה אַקְּלָף מִי כָּתְבִינַן? אֶלָּא לָאו — תְּפִילִּין. וְלִיטַעְמָיךְ, תְּפִילִּין אַגְּוִיל מִי כָּתְבִינַן?! אֶלָּא, כִּי תַּנְיָא הַהִיא בְּסֵפֶר תּוֹרָה. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: כַּיּוֹצֵא בּוֹ, תְּפִילִּין שֶׁבָּלוּ וְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה אֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מְזוּזָה, לְפִי שֶׁאֵין מוֹרִידִין מִקְּדוּשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדוּשָּׁה קַלָּה. טַעְמָא דְּאֵין מוֹרִידִין, הָא מוֹרִידִין עוֹשִׂין. דִּכְתִיבָא אַמַּאי? לָאו דִּכְתִיבָא אַדּוּכְסוּסְטוֹס! לָא, דִּכְתִיבָא עַל הַקְּלָף. וּמְזוּזָה אַקְּלָף מִי כָּתְבִינַן? אִין, וְהָתַנְיָא: כְּתָבָהּ עַל הַקְּלָף עַל הַנְּיָיר וְעַל הַמַּטְלִית — פְּסוּלָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: רַבִּי מֵאִיר הָיָה כּוֹתְבָהּ עַל הַקְּלָף, מִפְּנֵי שֶׁמִּשְׁתַּמֶּרֶת. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, לְרַב נָמֵי לָא תֵּימָא דּוּכְסוּסְטוֹס הֲרֵי הוּא כִּקְלָף, אֶלָּא אֵימָא: קְלָף הֲרֵי הוּא כְּדוּכְסוּסְטוֹס, מָה דּוּכְסוּסְטוֹס כּוֹתְבִין עָלָיו מְזוּזָה — אַף קְלָף כּוֹתְבִין עָלָיו מְזוּזָה. דְּיוֹ כְּדֵי לִכְתּוֹב. תָּנָא: שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּדְיוֹ, שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּקוּלְמוֹס, שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּקַלְמָרִין. בָּעֵי רָבָא: אוֹת אַחַת בִּדְיוֹ, אוֹת אַחַת בְּקוּלְמוֹס, אוֹת אַחַת בְּקַלְמָרִין, מַהוּ? תֵּיקוּ. אָמַר רָבָא: הוֹצִיא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וּכְתָבָן כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ — חַיָּיב, כְּתִיבָתָן זוֹ הִיא הַנָּחָתָן. וְאָמַר רָבָא: הוֹצִיא אוֹת אַחַת וּכְתָבָהּ, וְחָזַר וְהוֹצִיא אוֹת אַחַת וּכְתָבָהּ — פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? בְּעִידָּנָא דְּאַפְּקַהּ לְבָתְרָיְיתָא, חֲסַר לֵיהּ שִׁיעוּרָא דְקַמַּיְיתָא. וְאָמַר רָבָא: הוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת אַחַת וְהִנִּיחָה, וְחָזַר וְהוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת אַחַת וְהִנִּיחָה — רִאשׁוֹנָה נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁקְּלָטָהּ כֶּלֶב אוֹ שֶׁנִּשְׂרְפָה, וּפָטוּר. וְאַמַּאי? הָא מַנְּחָה? הָכִי קָאָמַר: וְאִם קָדַם וְהִגְבִּיהַּ רִאשׁוֹנָה קוֹדֶם הַנָּחַת שְׁנִיָּיה — נַעֲשֵׂית רִאשׁוֹנָה כְּמִי שֶׁנִּקְלְטָה אוֹ שֶׁנִּשְׂרְפָה, וּפָטוּר. וְאָמַר רָבָא: הוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת וְהִנִּיחָהּ, וְחָזַר וְהוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת וְהֶעֱבִירָהּ דֶּרֶךְ עָלֶיהָ — חַיָּיב. וְאַמַּאי? הָא לָא נָח! כְּגוֹן שֶׁהֶעֱבִירָהּ תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה. וְהָאָמַר רָבָא: תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה לְרַבָּנַן צָרִיךְ הַנָּחָה עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּזוֹרֵק, כָּאן בְּמַעֲבִיר. תָּנוּ רַבָּנַן: הוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת וְחָזַר וְהוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת, בְּהֶעְלֵם אֶחָד — חַיָּיב, בִּשְׁתֵּי הֶעְלֵמוֹת — פָּטוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּהֶעְלֵם אֶחָד לִרְשׁוּת אַחַת — חַיָּיב, לִשְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת — פָּטוּר. אָמַר רַבָּה: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ חִיּוּב חַטָּאת בֵּינֵיהֶם. אֲבָל כַּרְמְלִית — לֹא. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ כַּרְמְלִית. אֲבָל פִּיסְלָא — לֹא. וְרָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ פִּיסְלָא. וְאָזְדָא רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: רְשׁוּת שַׁבָּת כִּרְשׁוּת גִּיטִּין דָּמְיָא. כְּחוֹל כְּדֵי לִכְחוֹל עַיִן אַחַת. עַיִן אַחַת הָא לָא כָּחֲלִי! אָמַר רַב הוּנָא: שֶׁכֵּן צְנוּעוֹת כּוֹחֲלוֹת עַיִן אַחַת. מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּחוֹל, אִם לִרְפוּאָה — כְּדֵי לִכְחוֹל עַיִן אַחַת, אִם לְקַשֵּׁט — בִּשְׁתֵּי עֵינַיִם. תַּרְגְּמַהּ הִילֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: כִּי תַּנְיָא הַהִיא בְּעִירָנִיּוֹת. שַׁעֲוָה כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן. תָּנָא: כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן שֶׁל יַיִן. דֶּבֶק כְּדֵי לִיתֵּן בְּרֹאשׁ הַשַּׁפְשָׁף. תָּנָא: כְּדֵי לִיתֵּן בְּרֹאשׁ שַׁפְשָׁף שֶׁבְּרֹאשׁ קָנֶה שֶׁל צַיָּידִין. זֶפֶת וְגׇפְרִית כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כּוּ׳. תָּנָא: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֶקֶב קָטָן. חַרְסִית כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר כּוּ׳. לְמֵימְרָא דְּשִׁיעוּרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה נְפִישׁ? הָא קַיְימָא לַן דְּשִׁיעוּרָא דְרַבָּנַן נְפִישׁ, דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לִיטּוֹל הֵימֶנּוּ מִדַּת מִנְעָל לְקָטָן. אֵימָא: כְּדֵי לָסוּד פִּיטְפּוּט כִּירָה קְטַנָּה. סוּבִּין כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא שֵׂיעָר כְּדֵי לְגַבֵּל בּוֹ אֶת הַטִּיט. טִיט לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. סִיד כְּדֵי לָסוּד. תָּנָא: כְּדֵי לָסוּד אֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁהִגִּיעוּ לְפִירְקָן וְלֹא הִגִּיעוּ לְשָׁנִים, בְּנוֹת עֲנִיִּים — טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסִיד. בְּנוֹת עֲשִׁירִים — טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסוֹלֶת, בְּנוֹת מְלָכִים — טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר״. מַאי שֶׁמֶן הַמּוֹר? רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא אָמַר: סְטָכַת. רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: שֶׁמֶן זַיִת שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַנְפִּיקְנוּן — שֶׁמֶן זַיִת שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ. וְלָמָּה סָכִין אוֹתוֹ — שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂיעָר וּמְעַדֵּן הַבָּשָׂר. רַב בִּיבִי הַוְיָא לֵיהּ בְּרַתָּא, טַפְלַהּ אֵבֶר אֵבֶר, שְׁקַל בָּהּ אַרְבַּע מֵאָה זוּזֵי. הֲוָה הָהוּא גּוֹי בְּשִׁבָבוּתֵיהּ. הַוְיָא לֵיהּ בְּרַתָּא, טַפְלַהּ בְּחַד זִימְנָא וּמֵתָה. אֲמַר: קְטַל רַב בִּיבִי לִבְרַתִּי. אָמַר רַב נַחְמָן: רַב בִּיבִי דְּשָׁתֵי שִׁיכְרָא — בָּעֲיָין בְּנָתֵיהּ טִפְלָא, אֲנַן דְּלָא שָׁתֵינַן שִׁיכְרָא — לָא בָּעֲיָין בְּנָתַן טִפְלָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּדֵי לָסוּד כִּלְכּוּל. מַאי כִּלְכּוּל וּמַאי אַנְדִּיפֵי? אָמַר רַב: צִידְעָא וּבַת צִידְעָא. לְמֵימְרָא דְּשִׁיעוּרָא דְרַבִּי יְהוּדָה נְפִישׁ? הָא קַיְימָא לַן דְּשִׁיעוּרָא דְרַבָּנַן נְפִישׁ! זוּטָא מִדְּרַבָּנַן, וּנְפִישׁ מִדְּרַבִּי נְחֶמְיָה. מֵיתִיבִי, אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּחָבוּט, וְדִבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה בְּבֵיצַת הַסִּיד. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ צִידְעָא וּבַת צִידְעָא, אִידֵּי וְאִידֵּי חָבוּט? אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי — אַאַנְדִּיפָא. מַתְקִיף לַהּ רַב כָּהֲנָא: וְכִי אָדָם עוֹשֶׂה מְעוֹתָיו אַנְפָּרוֹת?! אֶלָּא אָמַר רַב כָּהֲנָא: שְׁנָתוֹת. כְּדִתְנַן: שְׁנָתוֹת הָיוּ בַּהִין — עַד כָּאן לַפָּר, עַד כָּאן לָאַיִל, עַד כָּאן לַכֶּבֶשׂ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי ״אַנְדִּיפָא״ — אַפּוּתָא. וְכִי הָא דְּהָהוּא בַּר גָּלִיל דְּאִיקְּלַע לְבָבֶל, דַּאֲמַרוּ לֵיהּ: קוּם דְּרוֹשׁ לַנָא בְּ״מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה״. אֲמַר לְהוּ: אֶדְרוֹשׁ לְכוּ כְּדִדְרַשׁ רַבִּי נְחֶמְיָה לְחַבְרֵיהּ. וּנְפַקָא עָרָעִיתָא מִן כּוּתְלָא וּמְחָתֵיהּ בְּאַנְדִּיפֵי וּמִית. וַאֲמַרוּ לֵיהּ: מִן דִּילֵיהּ דָּא לֵיהּ. מַתְנִי׳ אֲדָמָה — כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּחוֹתַם הָאִיגְּרוֹת. זֶבֶל וָחוֹל הַדַּק — כְּדֵי לְזַבֵּל קֶלַח שֶׁל כְּרוּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרֵישָׁא. חוֹל הַגַּס — כְּדֵי לִיתֵּן עַל מְלֹא כַּף סִיד. קָנֶה — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קוּלְמוֹס. וְאִם הָיָה עָבֶה אוֹ מְרוּסָּס — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בּוֹ בֵּיצָה קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים, טְרוּפָה וּנְתוּנָה בָּאִילְפָּס. גְּמָ׳ עַל מְלֹא כַּף סִיד. תָּנָא: כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי כַּף שֶׁל סַיָּידִין. מַאן תְּנָא דְּחוֹל מְעַלֵּי לֵיהּ לְסִיד? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: לֹא יָסוּד אָדָם אֶת בֵּיתוֹ בְּסִיד, אֶלָּא אִם כֵּן עֵירַב בּוֹ תֶּבֶן אוֹ חוֹל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תֶּבֶן מוּתָּר, חוֹל אָסוּר — מִפְּנֵי שֶׁהוּא טְרַכְסִיד. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן — קִילְקוּלוֹ זֶהוּ תִּיקּוּנוֹ. קָנֶה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קוּלְמוֹס. תָּנָא: קוּלְמוֹס הַמַּגִּיעַ לְקִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: קֶשֶׁר הָעֶלְיוֹן אוֹ קֶשֶׁר הַתַּחְתּוֹן? תֵּיקוּ. וְאִם הָיָה עָבֶה כּוּ׳. תָּנָא: טְרוּפָה בְּשֶׁמֶן וּנְתוּנָה בָּאִילְפָּס. אֲמַר לֵיהּ מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא לִבְרֵיהּ: מִי שְׁמִיעַ לָךְ בֵּיצָה קַלָּה מַאי הִיא? אֲמַר לֵיהּ: בֵּיעֲתָא דְצִילְצְלָא. מַאי טַעְמָא — מִשּׁוּם דְּזוּטְרָא? אֵימָא: דְּצִיפַּרְתָּא! אִישְׁתִּיק. אֲמַר לֵיהּ: מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בֵּיצַת תַּרְנְגוֹלֶת. וּמַאי קָרוּ לַהּ ״בֵּיצָה קַלָּה״ — שִׁיעֲרוּ חֲכָמִים, אֵין לָךְ בֵּיצָה קַלָּה לְבַשֵּׁל יוֹתֵר מִבֵּיצַת תַּרְנְגוֹלֶת. וּמַאי שְׁנָא כׇּל שִׁיעוּרֵי שַׁבָּת כִּגְרוֹגֶרֶת וְהָכָא כְּבֵיצָה? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב נַחְמָן: כִּגְרוֹגֶרֶת מִבֵּיצָה קַלָּה. מַתְנִי׳ עֶצֶם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תַּרְווֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ חָף. זְכוּכִית — כְּדֵי לִגְרוֹר בָּהּ רֹאשׁ הַכַּרְכֵּר. צְרוֹר אוֹ אֶבֶן — כְּדֵי לִזְרוֹק בָּעוֹף. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּדֵי לִזְרוֹק בַּבְּהֵמָה. גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּשִׁיעוּרָא דְרַבִּי יְהוּדָה נְפִישׁ? הָא קַיְימָא לַן דְּשִׁיעוּרָא דְרַבָּנַן נְפִישׁ! אָמַר עוּלָּא: חֲפֵי פּוֹתַחַת. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲפֵי פּוֹתַחַת טְהוֹרִין, קְבָעָן בַּפּוֹתַחַת טְמֵאִין. וְשֶׁל גַּל, אַף עַל פִּי שֶׁחִיבְּרָן בַּדֶּלֶת וּקְבָעָן בְּמַסְמְרִים טְהוֹרִין — שֶׁכׇּל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע. זְכוּכִית כְּדֵי לִגְרוֹר בָּהּ. תָּנָא: סְכוּכִית — כְּדֵי לִפְצוֹעַ בָּהּ שְׁנֵי נִימִין כְּאַחַת. צְרוֹר אוֹ אֶבֶן כְּדֵי לִזְרוֹק בָּעוֹף. רַבִּי אֶלְעָזָר כּוּ׳. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁמַּרְגֶּשֶׁת בָּהּ. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ? תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מִשְׁקַל עֲשָׂרָה זוּז. זוּנִין עַל לְבֵי מִדְרְשָׁא, אֲמַר לְהוּ: רַבּוֹתַי, אֲבָנִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא שִׁיעוּרָן בְּכַמָּה? אָמְרוּ לוֹ: כְּזַיִת כֶּאֱגוֹז וּכְבֵיצָה. אֲמַר לְהוּ: וְכִי טוּרְטָנֵי יַכְנִיס? נִמְנוּ וְגָמְרוּ מְלֹא הַיָּד. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּזַיִת כֶּאֱגוֹז וּכְבֵיצָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: מְלֹא הַיָּד. תָּנוּ רַבָּנַן בְּשַׁבָּת: שָׁלֹשׁ אֲבָנִים מְקוּרְזָלוֹת מוּתָּר לְהַכְנִיס לְבֵית הַכִּסֵּא. וְכַמָּה שִׁיעוּרָן? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כֶּאֱגוֹז. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּבֵיצָה. אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: כַּמַּחֲלוֹקֶת כָּאן כָּךְ מַחֲלוֹקֶת בְּאֶתְרוֹג. הָתָם מַתְנִיתִין, הָכָא בָּרָיְיתָא! אֶלָּא: כַּמַּחֲלוֹקֶת בְּאֶתְרוֹג כָּךְ מַחֲלוֹקֶת כָּאן. אָמַר רַב יְהוּדָה: אֲבָל לֹא אֶת הַפָּאיֵיס. מַאי ״פָּאיֵיס״? אָמַר רַבִּי זֵירָא: כַּרְשִׁינֵי בַּבְלָיָיתָא. אָמַר רָבָא: אָסוּר לְמַשְׁמֵשׁ בִּצְרוֹר בְּשַׁבָּת כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּמַשְׁמֵשׁ בַּחוֹל. מַתְקִיף לַהּ מָר זוּטְרָא: לִיסְתַּכַּן? כִּלְאַחַר יָד. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: אִם יֵשׁ מָקוֹם קָבוּעַ לְבֵית הַכִּסֵּא — מְלֹא הַיָּד. אִם לָאו — כַּהֶכְרֵעַ מְדוֹכָה קְטַנָּה שֶׁל בְּשָׂמִים. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אִם יֵשׁ עָלֶיהָ עֵד — מוּתָּר. מֵיתִיבִי? עֲשָׂרָה דְּבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לִידֵי תַחְתּוֹנִיּוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: הָאוֹכֵל עֲלֵי קָנִים, וַעֲלֵי גְפָנִים, וְלוּלַבֵּי גְפָנִים, וּמוֹרִיגֵּי בְהֵמָה בְּלֹא מֶלַח, וְשִׁדְרוֹ שֶׁל דָּג, וְדָג מָלִיחַ שֶׁלֹּא בִּישֵּׁל כׇּל צוֹרְכּוֹ, וְהַשּׁוֹתֶה שִׁמְרֵי יַיִן, וְהַמְקַנֵּחַ בְּסִיד, וּבְחַרְסִית, וְהַמְקַנֵּחַ בִּצְרוֹר שֶׁקִּינַּח בּוֹ חֲבֵרוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַתּוֹלֶה עַצְמוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּלַח, הָא בְּיָבֵשׁ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כָּאן מִצַּד אֶחָד, וְכָאן מִשְּׁנֵי צְדָדִין. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא דִּידֵיהּ, הָא דְּחַבְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: יָרְדוּ עָלֶיהָ גְּשָׁמִים וְנִטַּשְׁטְשׁוּ מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אִם הָיָה רִישּׁוּמָן נִיכָּר — מוּתָּר. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבָּהּ בַּר רַב שֵׁילָא מֵרַב חִסְדָּא: מַהוּ לְהַעֲלוֹתָם אַחֲרָיו לַגַּג? אֲמַר לֵיהּ: גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת ״לֹא תַעֲשֶׂה״ שֶׁבַּתּוֹרָה. יָתֵיב מָרִימָר וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְמָרִימָר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר נוֹטֵל אָדָם קֵיסָם מִשֶּׁלְּפָנָיו לַחֲצוֹת בּוֹ שִׁינָּיו, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא יִטּוֹל אֶלָּא מִן הָאֵבוּס שֶׁל בְּהֵמָה! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם — אָדָם קוֹבֵעַ מָקוֹם לִסְעוּדָה, הָכָא — אָדָם קוֹבֵעַ מָקוֹם לְבֵית הַכִּסֵּא? אָמַר רַב הוּנָא: אָסוּר לִפָּנוֹת בִּשְׂדֵה נִיר בְּשַׁבָּת. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דַּוְושָׁא — אֲפִילּוּ בְּחוֹל נָמֵי! וְאֶלָּא מִשּׁוּם עֲשָׂבִים, וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: צְרוֹר שֶׁעָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים — מוּתָּר לְקַנֵּחַ בּוֹ. וְהַתּוֹלֵשׁ מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת. אֶלָּא דִילְמָא נָקֵיט מֵעִילַּאי וְשָׁדֵי לְתַתַּאי, וּמִיחַיַּיב מִשּׁוּם דְּרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: הָיְתָה לוֹ גּוּמָּא וּטְמָמָהּ, בַּבַּיִת — חַיָּיב מִשּׁוּם בּוֹנֶה, בַּשָּׂדֶה — חַיָּיב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. גּוּפָא, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: צְרוֹר שֶׁעָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים — מוּתָּר לְקַנֵּחַ בּוֹ. וְהַתּוֹלֵשׁ מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת. אָמַר רַב פַּפֵּי: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרֵישׁ לָקִישׁ, הַאי פַּרְפִּיסָא — שְׁרֵי לְטַלְטוֹלֵיהּ. מַתְקִיף לַהּ רַב כָּהֲנָא: אִם אָמְרוּ לְצוֹרֶךְ, יֹאמְרוּ שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ?! אָמַר אַבָּיֵי: פַּרְפִּיסָא, הוֹאִיל וַאֲתָא לְיָדָן לֵימָא בֵּיהּ מִילְּתָא: הָיָה מוּנָּח עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי יְתֵידוֹת — חַיָּיב מִשּׁוּם תּוֹלֵשׁ. הָיָה מוּנָּח עַל גַּבֵּי יְתֵידוֹת וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע — חַיָּיב מִשּׁוּם נוֹטֵעַ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לְקַנֵּחַ בְּחֶרֶס בְּשַׁבָּת. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם סַכָּנָה — אֲפִילּוּ בְּחוֹל נָמֵי! וְאֶלָּא מִשּׁוּם כְּשָׁפִים — אֲפִילּוּ בְּחוֹל נָמֵי לָא! וְאֶלָּא מִשּׁוּם הַשָּׁרַת נִימִין — דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין הוּא. אֲמַר לְהוּ רַב נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא: גַּבְרָא רַבָּה אֲמַר מִילְּתָא, נֵימָא בָּהּ טַעְמָא: לָא מִיבַּעְיָא בְּחוֹל — דְּאָסוּר, אֲבָל בְּשַׁבָּת — הוֹאִיל וְאִיכָּא תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו, שַׁפִּיר דָּמֵי. קָא מַשְׁמַע לַן. רָבָא מַתְנֵי לַהּ מִשּׁוּם הַשָּׁרַת נִימִין, וְקַשְׁיָא לֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן: מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָסוּר לְקַנֵּחַ בַּחֶרֶס בְּשַׁבָּת? אַלְמָא דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — אָסוּר. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה. וּתְנַן: נָזִיר חוֹפֵף וּמְפַסְפֵּס, אֲבָל לֹא סוֹרֵק! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְרַב נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא. מַאי כְּשָׁפִים? כִּי הָא דְּרַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲווֹ קָא אָזְלִי בְּאַרְבָּא, אֲמַרָה לְהוּ הָהִיא מַטְרוֹנִיתָא: אוֹתְבַן בַּהֲדַיְיכוּ! וְלָא אוֹתְבוּהָ. אֲמַרָה אִיהִי מִילְּתָא — אֲסַרְתַּהּ לְאַרְבָּא. אֲמַרוּ אִינְהוּ מִילְּתָא — שַׁרְיוּהָא. אֲמַרָה לְהוּ: מַאי אֶיעְבֵּיד לְכוּ? דְּלָא מִקַּנַּח לְכוּ בְּחַסְפָּא, וְלָא קְטִיל לְכוּ כִּינָּא אַמָּנַיְיכוּ, וְלָא שְׁלִיף לְכוּ יַרְקָא וַאֲכִיל לְכוּ מִכִּישָּׁא דְּאָסַר גִּינָּאָה. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא שְׁכִיחַתְּ קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, דִּמְחַדְּדָן שְׁמַעְתָּתֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֵיזִיל לְגַבֵּיהּ? דְּכִי אָזֵילְנָא לְגַבֵּיהּ מוֹתִיב לִי בְּמִילֵּי דְעָלְמָא. אָמַר לִי: מַאן דְּעָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא לָא לִיתֵּיב בְּהֶדְיָא, וְלָא לִיטְרַח טְפֵי — דְּהַאי כַּרְכַּשְׁתָּא אַתְּלָת שִׁינֵּי יָתֵיב, דִילְמָא מִשְׁתַּמְטִי שִׁינֵּי דְכַרְכַּשְׁתָּא וְאָתֵי לִידֵי סַכָּנָה. אֲמַר לֵיהּ: הוּא עָסֵיק בְּחַיֵּי דִּבְרִיָּיתָא וְאַתְּ אָמְרַתְּ בְּמִילֵּי דְעָלְמָא?! כׇּל שֶׁכֵּן זִיל לְגַבֵּיהּ. הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר וָחֶרֶס, רַב הוּנָא אָמַר: מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר וְאֵין מְקַנֵּחַ בַּחֶרֶס, וְרַב חִסְדָּא אָמַר: מְקַנֵּחַ בַּחֶרֶס וְאֵין מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר. מֵיתִיבִי: הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר וָחֶרֶס — מְקַנֵּחַ בַּחֶרֶס וְאֵין מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר, תְּיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא! תַּרְגְּמַהּ רַפְרָם בַּר פָּפָּא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא אַלִּיבָּא דְרַב הוּנָא: בְּאוֹגְנֵי כֵּלִים. הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר וַעֲשָׂבִים, רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא, חַד אָמַר: מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר וְאֵין מְקַנֵּחַ בָּעֲשָׂבִים, וְחַד אָמַר: מְקַנֵּחַ בָּעֲשָׂבִים וְאֵין מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר. מֵיתִיבִי: הַמְקַנֵּחַ בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ שִׁינָּיו הַתַּחְתּוֹנוֹת נוֹשְׁרוֹת! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּלַחִין, הָא בִּיבֵשִׁין. הַנִּצְרָךְ לִפָּנוֹת וְאֵינוֹ נִפְנֶה, רַב חִסְדָּא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: רוּחַ רָעָה שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, וְחַד אָמַר: רוּחַ זוּהֲמָא שׁוֹלֶטֶת בּוֹ. תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר רוּחַ זוּהֲמָא שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, דְּתַנְיָא: הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו וְאוֹכֵל — דּוֹמֶה לְתַנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ עַל גַּב אֶפְרוֹ, וְזוֹ הִיא תְּחִלַּת רוּחַ זוּהֲמָא. הוּצְרַךְ לִיפָּנוֹת וְאֵינוֹ יָכוֹל לִיפָּנוֹת, אָמַר רַב חִסְדָּא: יַעֲמוֹד וְיֵשֵׁב, יַעֲמוֹד וְיֵשֵׁב. רַב חָנָן מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: יִסְתַּלֵּק לִצְדָדִין. רַב הַמְנוּנָא אָמַר: יְמַשְׁמֵשׁ בִּצְרוֹר בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְרַבָּנַן אָמְרִי: יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: כׇּל שֶׁכֵּן דְּכִי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ לָא מִפְּנֵי! אֲמַר לֵיהּ: יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִדְּבָרִים אֲחֵרִים. אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: לְדִידִי חֲזֵי לִי הַהוּא טַיָּיעָא דְּקָם וְיָתֵיב וְקָם וְיָתֵיב עַד דְּשָׁפֵךְ כְּקִדְרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לִסְעוּדַת קֶבַע, יְהַלֵּךְ עֶשֶׂר פְּעָמִים שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע אַמּוֹת, וְאָמְרִי לַהּ: אַרְבַּע פְּעָמִים שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְנִפְנֶה, וְנִכְנָס וְיֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. מַתְנִי׳ חֶרֶס — כְּדֵי לִיתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּדֵי לַחְתּוֹת בּוֹ אֶת הָאוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּדֵי לְקַבֵּל בּוֹ רְבִיעִית. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: ״לֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד״. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: מִשָּׁם רְאָיָה? ״וְלַחְשׂוֹף מַיִם מִגֶּבֶא״. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: שִׁיעוּרָא דְרַבִּי מֵאִיר נְפִישׁ, אוֹ שִׁיעוּרָא דְרַבִּי יוֹסֵי נְפִישׁ? מִסְּבָרָא — שִׁיעוּרָא דְרַבִּי יוֹסֵי נְפִישׁ, וּמִקְּרָא — שִׁיעוּרָא דְרַבִּי מֵאִיר נְפִישׁ. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ שִׁיעוּרָא דְרַבִּי יוֹסֵי נְפִישׁ, לָיֵיט לַהּ בְּמָנָא זוּטְרָא, וַהֲדַר לָיֵיט לַהּ בְּמָנָא רַבָּה?! אָמַר אַבָּיֵי: מַתְנִיתִין נָמֵי לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיקִידָה גְּדוֹלָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשָּׁם רְאָיָה. שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי מֵאִיר! וְרַבִּי מֵאִיר ״לָא מִיבַּעְיָא״ קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא מִידֵּי דַּחֲשִׁיב לְאִינָשֵׁי דְּלָא לִישְׁתְּכַח לֵיהּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ מִידֵּי דְּלָא חֲשִׁיב לְאִינָשֵׁי לָא לִישְׁתְּכַח לֵיהּ. הדרן עלך המוציא יין

1 תלמוד ירושלמי יומא פתח ↗

תַּנֵּי. מְלֹא לוּגְמָיו. מַה וּפְלִיג. מְלוֹא לוּגְמָיו. שֶׁהוּא נִיתַּן לְלוּגְמָא אַחַת. תַּנֵּי מִשֵּׁם בֵּית שַׁמַּי. מְלוֹא לוּגְמָיו כִּרְבִיעִית. רִבִּי חִיָיה בַּר אָדָא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. וְלָמָּה לֹא תַנִּינתָהּ מִקּוּלֵּי בֵית שַׁמַּי וּמֵחוּמְרֵי בֵית הִלֵּל. אָמַר לֵיהּ. מִפְּנֵי לוּגְמוֹ שֶׁלְבֶּן אֲבַטִּיחַ שֶׁהָיָה מַחֲזִיק יוֹתֵר מֵרְבִיעִית.

1 מדרש תנחומא פתח ↗

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה וְגוֹ', וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים וְגוֹ'. שְׁתַּיִם בַּבַּיִת, מְרִיבָה בַּבַּיִת. וְלֹא עוֹד, אַחַת אֲהוּבָה וְאַחַת שְׂנוּאָה, אוֹ שְׁתֵּיהֶן שְׂנוּאוֹת. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. כָּל מָאן דְּנָסִיב יְפַת תֹּאַר, נָפִיק מִנַיְיהוּ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. שֶׁכֵּן כָּתַב בְּדָוִד, עַל שֶׁחָמַד מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר בְּצֵאתוֹ לַמִּלְחָמָה, יָצָא מִמֶּנּוּ אַבְשָׁלוֹם שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, וְשָׁכַב עִם עֶשֶׂר פִּלַגְשָׁיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וּלְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ, וְעַל יָדוֹ נֶהֶרְגוּ מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה רְבָבוֹת, וְעָשָׂה מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, וְנֶהֱרַג שִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא וְשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַאֲחִיתֹפֶל, וְלִמְפִיבֹשֶׁת וּלְאִיֹש בֹּשֶת הָרַג, וְהִשְׁלִיט צִיבָא עַל כָּל בֵּית שָׁאוּל. וְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָכַל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה חֲצִי לִיטְרָא בָּשָׂר וְשָׁתָה חֲצִי לוֹג יַיִן חַי אָמְרָה תּוֹרָה יֵצֵא לְבֵית דִּין וְיִסָּקֵל. אֶלָּא הִגִּיעָה תּוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁסּוֹפוֹ לִגְמֹר נִכְסֵי אָבִיו עִם הַסְּרִיקִין שֶׁאָכַל וְשָׁתָה עִמָּהֶן, וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא, וְיָצָא לְפָרָשַׁת דְּרָכִים וְהוֹרֵג וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְאָמְרָה תּוֹרָה, יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּיב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת. אִם נִצָּל מִזּוֹ, לֹא נִצָּל מִזּוֹ. לָמַדְנוּ, שֶׁעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. וּמִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, מִנַּיִן. דִּכְתִיב: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח וְגוֹ' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. אַחֲרָיו מַה כְּתִיב: כִּי תִּבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, תִּזְכֶּה לִבְנוֹת בַּיִת חָדָשׁ וְלַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, תִּזְכֶּה לְכֶרֶם וְלִזְרֹעַ שָׂדֶה. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תַּחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר, תִּזְכֶּה לִשְׁוָרִים וַחֲמוֹרִים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, תִּזְכֶּה לִבְגָדִים נָאִים מִן צֶמֶר וְלִבְגָדִים נָאִים מִפִּשְׁתִּים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָךְ, תִּזְכֶּה לְמִצְוַת צִיצִית. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, תִּזְכֶּה לְאִשָּׁה וּלְבָנִים. הֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. לְפִיכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ זוֹ לָזוֹ.

2 שבת פתח ↗

וְכֵן בַּגַּת. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כַּרְמְלִית מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: הִיא הִיא. רָבָא אָמַר: הִיא גוּפָהּ גְּזֵירָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה? אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּקָתָנֵי: ״וְכֵן בַּגַּת״. מַאי גַּת? אִי רְשׁוּת הַיָּחִיד — תְּנֵינָא! אִי רְשׁוּת הָרַבִּים — תְּנֵינָא. אֶלָּא לָאו כַּרְמְלִית. רָבָא אָמַר: ״וְכֵן בַּגַּת״, לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר. וְכֵן אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: ״וְכֵן בַּגַּת״ — לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר. דִּתְנַן: שׁוֹתִין עַל הַגַּת, בֵּין עַל הַחַמִּין, בֵּין עַל הַצּוֹנֵן, וּפָטוּר. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק מְחַיֵּיב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַל הַחַמִּין, חַיָּיב. עַל הַצּוֹנֵן — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר. תְּנַן: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁיכָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא. מַאי לָאו דִּתְחוּבָה לוֹ בְּבִגְדוֹ? לָא, דְּנָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ. תָּא שְׁמַע: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדוֹ. מַאי לָאו בְּעֶרֶב שַׁבָּת? לָא, כִּי תַּנְיָא הַהִיא בְּשַׁבָּת. וְהָתַנְיָא: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ הַתְּחוּבָה בְּבִגְדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה. הָא מַנִּי? — רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר אוּמָּן דֶּרֶךְ אוּמָּנֻתוֹ, חַיָּיב. דְּתַנְיָא: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדוֹ, וְלֹא נַגָּר בְּקֵיסָם שֶׁבְּאׇזְנוֹ, וְלֹא סוֹרֵק בִּמְשִׁיחָה שֶׁבְּאׇזְנוֹ וְלֹא גַּרְדִּי בְּאִירָא שֶׁבְּאׇזְנוֹ, וְלֹא צַבָּע בְּדוּגְמָא שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְלֹא שׁוּלְחָנִי בְּדִינָר שֶׁבְּאׇזְנוֹ. וְאִם יָצָא — פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוּמָּן דֶּרֶךְ אוּמָּנֻתוֹ — חַיָּיב, וּשְׁאָר כׇּל אָדָם — פָּטוּר. תָּנֵי חֲדָא: לֹא יֵצֵא הַזָּב בְּכִיסוֹ, וְאִם יָצָא — פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא יֵצֵא, וְאִם יָצָא — חַיָּיב חַטָּאת. אָמַר רַב יוֹסֵף, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי מֵאִיר, הָא רַבִּי יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִידֵּי דְּלָאו הַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ, בְּמִידֵּי דְּהַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, אֶלָּא מֵעַתָּה הֶדְיוֹט שֶׁחָקַק קַב בִּבְקַעַת בְּשַׁבָּת לְרַבִּי מֵאִיר הָכִי נָמֵי דְּלָא מְחַיַּיב? אֶלָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּזָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, כָּאן בְּזָב בַּעַל שָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת. מַאי שְׁנָא זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת דְּחַיָּיב, דְּמִיבְּעֵי לֵיהּ לִבְדִיקָה, זָב בַּעַל שָׁלֹשׁ נָמֵי מִיבְּעֵי לֵיהּ לִסְפִירָה? לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְבוֹ בַּיּוֹם. וְהָא מִיבְּעֵי לֵיהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטַּנְּפוּ כֵּלָיו! אָמַר רַבִּי זֵירָא: הַאי תַּנָּא הוּא דְּאָמַר כׇּל אַצּוֹלֵי טִינּוּף לָא קָא חָשֵׁיב. דִּתְנַן: הַכּוֹפֶה קְעָרָה עַל הַכּוֹתֶל, אִם בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח הַקְּעָרָה, הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״. אִם בִּשְׁבִיל

3 רש"י על שבת פתח ↗

של יין - למעוטי שמן ודבש שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן ודבש:

4 רש"י על שבת פתח ↗

אפותא - פדחת שלא במקום שיער ולהאדים:

5 שבת פתח ↗

עֲבוֹדָה זָרָה? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״ — כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׂים מְלָאכָה, שֶׁאַתֶּם צְרִיכִין שְׁבוּת? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא תִשָּׂא״ — מַשָּׂא וּמַתָּן יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״ — אָב וָאֵם יֵשׁ לָכֶם? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא תִּרְצָח״, ״לֹא תִּנְאָף״, ״לֹא תִּגְנֹב״. קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? יֵצֶר הָרָע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? מִיָּד הוֹדוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ וְגוֹ׳״, וְאִילּוּ ״תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם״ לָא כְּתִיב. מִיָּד כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נַעֲשָׂה לוֹ אוֹהֵב וּמָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם״ — בִּשְׂכַר שֶׁקְּרָאוּךְ ״אָדָם״, לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת. אַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם״, וְאוֹמֵר: ״וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וְגוֹ׳״ — אִי לָאו דַּאֲמַר לֵיהּ מִי הֲוָה יָדַע? וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד מֹשֶׁה מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּא שָׂטָן וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: נְתַתִּיהָ לָאָרֶץ. הָלַךְ אֵצֶל אֶרֶץ, אָמַר לָהּ: תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמְרָה לוֹ: ״אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְגוֹ׳״. הָלַךְ אֵצֶל יָם, וְאָמַר לוֹ: ״אֵין עִמָּדִי״. הָלַךְ אֵצֶל תְּהוֹם, אָמַר לוֹ: ״אֵין בִּי״. שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי״, ״אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאׇזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ״. חָזַר וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חִיפַּשְׂתִּי בְּכׇל הָאָרֶץ וְלֹא מְצָאתִיהָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ אֵצֶל בֶּן עַמְרָם. הָלַךְ אֵצֶל מֹשֶׁה אָמַר לוֹ: תּוֹרָה שֶׁנָּתַן לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: וְכִי מָה אֲנִי שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, בַּדַּאי אַתָּה?! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֶמְודָּה גְּנוּזָה יֵשׁ לְךָ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ בְּכׇל יוֹם, אֲנִי אַחְזִיק טוֹבָה לְעַצְמִי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הוֹאִיל וּמִיעַטְתָּ עַצְמְךָ תִּקָּרֵא עַל שִׁמְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי וְגוֹ׳״. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ? אָמַר לְפָנָיו: כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ? אָמַר לוֹ: הָיָה לְךָ לְעׇזְרֵנִי, מִיָּד אָמַר לוֹ: ״וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה׳ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה״ — אַל תִּקְרֵי ״בּוֹשֵׁשׁ״, אֶלָּא ״בָּאוּ שֵׁשׁ״. בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם אָמַר לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל: לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ אֲנִי בָּא. לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם בָּא שָׂטָן וְעִירְבֵּב אֶת הָעוֹלָם. אָמַר לָהֶן: מֹשֶׁה רַבְּכֶם הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: עָלָה לַמָּרוֹם. אָמַר לָהֶן: בָּאוּ שֵׁשׁ, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. מֵת, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. הֶרְאָה לָהֶן דְּמוּת מִטָּתוֹ, וְהַיְינוּ דְּקָאָמְרִי לֵיהּ לְאַהֲרֹן: ״כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרַב כָּהֲנָא: מִי שְׁמִיעַ לָךְ מַאי ״הַר סִינַי״? אֲמַר לֵיהּ: הַר שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל. ״הַר נִיסַּאי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא: הַר שֶׁנַּעֲשָׂה סִימָן טוֹב לְיִשְׂרָאֵל. ״הַר סִימָנַאי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא שְׁכִיחַתְּ קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ דִּמְעַיְּינִי בְּאַגָּדְתָּא? דְּרַב חִסְדָּא וְרַבָּה בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: מַאי ״הַר סִינַי״? הַר שֶׁיָּרְדָה שִׂנְאָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם עָלָיו. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ: מִדְבַּר צִין — שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו; מִדְבַּר קָדֵשׁ — שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו; מִדְבַּר קְדֵמוֹת — שֶׁנִּתְּנָה קְדוּמָה עָלָיו; מִדְבַּר פָּארָן —

5 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

הלכה: ה. קָנֶה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קולְמוֹס כול׳. רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וְהוּא שֶׁיְּהֵא מַגִּיעַ לְקִישְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו. רִבִּי זְעוּרָה בָעֵי. נִיחָא עֲד הָכָא. דִּילְמָא עַד הָכָא. תַּמָּן תַנִּינָן. מַכְתֵּב שֶׁנִּיטַּל הַכּוֹתֵב טָמֵא מִפְּנֵי הַמּוֹחֵק. נִיטַּל הַמּוֹחֵק טָמֵא מִפְּנֵי הַכּוֹתֵב. רִבִּי זְעוּרָה בָעֵי. נִיחָא עֲד הָכָא. דִּילְמָא עַד הָכָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. כָּל בֵיצָה דָּתַנִּינָן בְּכֵלִים כְבֵיצָה מַמָּשׂ. בַּשַּׁבָּת כִּגְרוֹגֶרֶת מִכְּבֵיצָה.

6 תוספות על שבת פתח ↗

חפי פותחת טהורין - פי' בקונטרס שינים של עצם ונותנין אותם בפותחת לפתוח וקודם שלא נקבעו אין ראוין לכלום קבען בפותחת טמאין דכלי עצם כמתכות ופשוטיהם טמאים כדאמר בהכל שוחטין חול. ן דף כה: ואי משום דמחובר לפותחת והמחובר לטהור טהור פותחת יש לה בית קיבול דמקבלת מפתח ומה שפירש דפשוטי כלי עצם טמאים כדאמר בהכל שוחטין לא דק דהתם לא איירי אלא בגולמי כלי עצם אבל פשוטי כלי עצם הא תנן ומייתי לה בפ"ק דף טז: כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהן טהורין ומה שפירש דחפין הן של עצם קשה לר"י דגבי כלי מתכות מיתניא בתוספתא דכלים ועוד דאי בשלא נקבעו אין ראויין לכלום אם כן פשיטא דטהורין ומה שפי' שפותחת יש לה בית קיבול לקבל המפתח הא לא חשיב בית קיבול שאין המפתח עשוי לטלטל ע"י אותו בית קיבול כמו הקיטע יוצא בקב שלו לעיל שבת דף סו. דטהור כשאין בו בית קיבול כתיתין דפי' בקונט' דמה שמניח ראש שוקו בתוכו לא חשיב בית קיבול שאין השוק מיטלטל על ידו ועוד דפי' דפותחת גורמת טומאה לחף אדרבה תנן במס' כלים בפי"ג משנה ו פותחת של עץ וחפין של מתכת טמאה פותחת של מתכת וחפין שלה של עץ טהורה אלמא בתר חפין אזלינן ואע"ג דמשמע דאתיא כרבי נחמיה דלא אזיל בתר מעמיד אלא בתר תשמיש דהיינו חותם ברייתא דשמעתי' נמי נראה לר"י דאתיא כוותיה דקתני סיפא דהכא טבעת של מתכת וחותם של אילמג ר' נחמיה מטהר ונראה לר"י דבחפין של מתכת איירי ואע"פ שלא נקבעו ראויין הם קצת ליתנם בפותחת ואפילו הכי טהורין דגולמי כלי מתכות טהורין קבען בפותחת טמאין שנגמרה מלאכתן וכן משמע בסמוך דטעמא משום גמר מלאכה דקתני ושל גל אע"פ שחברן לדלת כו' דמשמע מה שקבען לדלת יש לו לגרום טומאה אלא כיון שאין להם פותחת וחף קבוע בגל טהור:

7 שבת פתח ↗

מַתְנִי׳ חֶרֶס — כְּדֵי לִיתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּדֵי לַחְתּוֹת בּוֹ אֶת הָאוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּדֵי לְקַבֵּל בּוֹ רְבִיעִית. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: ״לֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד״. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: מִשָּׁם רְאָיָה? ״וְלַחְשׂוֹף מַיִם מִגֶּבֶא״.

7 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

הלכה: שָׁלֹשׁ בָּתִּים הֵן כול׳. רַב וְרִבִּי יוֹחָנָן תְּרֵויהוֹן אָמְרִין. בְּהַכְנָסָתָן לָאָרֶץ הִיא מַתְנִיתָא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב דְּאָמַר. הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת אֲסָרוֹ. בְּגִין כֵּן הוּא פָתַר לָהּ בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן דּוּ אָמַר. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַבַּיִת אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. וְיִפְתְרִינָהּ בְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת. הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת יֵשׁ לוֹ בִיטּוּל. הַכְנָסָתָן לָאָרֶץ אֵין לוֹ בִיטּוּל. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. מְפָרֵק אֶת פְּצִימָיו וְהוּא מוּתָּר.

1 הפרק השמיני מוקדש לפירוט השיעורים המזעריים של חפצים שאסור להוציאם בשבת, והוא נמנה עם הפרקים העוסקים בהלכות הוצאה מרשות לרשות. הפרק פותח בדיון במלאכה האחרונה ברשימת אבות המלאכה, "המוציא מרשות לרשות" פ"ז מ"ב, מברר תחילה את כללי היסוד של ההוצאה שם מ"ג, ומונה את דיני הוצאת אוכלים לבעלי חיים ואוכלים לבני אדם: "המוציא אוכלים כגרוגרת" משנה ד. אחר כך באים שיעורי ההוצאה של היין והדבש והחלב ושאר משקין, ולאחריהם שאר דברים שהאדם נזקק להם. ובניגוד לפרקים ז וט-יא, פרקנו אינו עוסק בדרכי הוצאת חומרים ובצירופם להוצאה, אלא בשיעורי הדברים הקובעים את חיוב ההוצאה.

2 דיני הוצאה מרשות לרשות תופסים מקום נכבד במסכת שבת. הדבר בולט בהיקף החומר ההלכתי, בריבוי הדוגמאות ובחדות האבחנות. מסכת שבת פותחת בדיני הוצאה, פרקים ה-ו עוסקים ביציאה מרשות לרשות בפרטי לבוש, ובחצי השני של פרק ז נקבעים כללי היסוד שפרקנו דן בהם. גם במסכת עירובין, המוקדשת ברובה להלכות הוצאת חפצים בשבת, ניכרת מגמה להקל בענייני התקנת עירובין הקלה מפליגה, בניגוד לעולה ממסכת שבת. הווי אומר, במסכת עירובין, משתדלים חכמים להקל בהתקנת העירוב, כדי שניתן יהיה להוציא חפצים מרשות לרשות, אך לא כן במסכת שבת. אין כאן סתירה הלכתית, אבל יש כאן במפורש גישה אחרת.

3 ריבוי הדיונים בדיני הוצאה הוא פועל יוצא של אופי החיים היהודיים בתקופת המשנה. רוב הציבור היהודי גר בעיירות כפריות גדולות ופעל בהן. הבתים היו קטנים. ביום שבתון, שהכול היו מצויים בבית, היה קשה לשהות בבית כל היום מחמת הצפיפות. החג היה מעין יום פתוח, ושימש למפגש ציבורי רשמי בבית הכנסת ולא רשמי ברחובות ובבתי חברים וידידים.

4 עיקר עיסוקן של המשניות שלפנינו הוא קביעת המידות המזעריות של ההוצאה והגדרת הדברים שיש להם ערך בעיני האדם די הצורך כדי לחייבו עליהם אם הוציאם בשבת. הכללים הללו נקבעו בשלהי הפרק הקודם. וכפי שאמרנו שם, הכללים נידונו בראשית דור יבנה ופרטיהם בדור אושה, והם נידונים בפרקנו.

5 המוציא יין כדי מזיגת הכוס - המוציא מרשות לרשות יין בשיעור שיש בו כדי מילוי כוס ביין מזוג מתחייב בדין המוציא מרשות לרשות. קדמונינו שתו יין מזוג, משום ששתיית יין חי נחשבה למידה מגונה שיש בה מן התאווה וגסות הרוח, שהרי אחד ממאפייני בן סורר ומורה במקורותינו הוא שתיית יין חי. יין חי ברכתו בורא פרי העץ, לא בורא פרי הגפן, משום שאינו נחשב ליין כלל. נמצא שיין בשיעור המספיק למזגו במים ולמלא כוס הוא השיעור שיש בה ממשות לעניין ההוצאה בשבת איור 65.

6 בסוגיית הירושלמי למשנתנו נאמר: "רבי זעירא שאל לרבי יאשיה: כמה שיעורן של כוסות? אמר ליה: נלמוד סתום מן המפורש. דתני רבי חייה: ארבע כוסות שאמרו לשתותן בליל פסח ישנן רביעית יין באיטלקי במידה האיטלקית". כלומר, היין החי הנמזג בארבע הכוסות ששותים בליל הפסח מצטרף לכדי רביעית לוג יין חי. ומאחר שקבעו חכמי בבל שיין נמזג "על חד תלת מיא" בבלי עז ע"א, כלומר שלוש מידות של מים על כל מידה של יין, נמצא שמידת היין האסורה בהוצאה בשבת היא: "רובע רביעית, כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית" בבלי עו ע"ב. וכן פייט הפייטן: "הלוג מתחלק לארבעה רבעים, ורובע מוכן לרבוע כוס ישועות". מקורות אחרים מדברים על מזיגת מידה אחת של יין בשתי מידות של מים. מידת היסוד המקובלת בתקופה המשנה הייתה הסאה, והיא שווה לשישה קבין או עשרים וארבעה לוגין. מידת הסאה 10 ליטר לערך, ונמצא הלוג פחות מחצי ליטר 0.416 ליטר. רביעית הלוג היא קצת יותר מעשירית הליטר, כלומר 100 גרם יין לערך, ונמצא "יין כדי מזיגת הכוס" האמור במשנתנו 25 גרם לערך או 33 גרם לדעת אחרים. ושנינו בתוספתא: "המוציא יין כדי גמיעה - רבי יהודה אומר: כדי מזיגת הכוס" פ"ח ט ה"י. נמצא שמשנתנו היא כדעת רבי יהודה, ששיעור היין האסור בהוצאה בשבת אינו כדי גמיעה, אלא השיעור שנוהגים למזוג לתוך מים ולמלא בהם כוס, וכמו שנאמר בבבלי: "תנא: כדי מזיגת כוס יפה. ומאי כוס יפה? כוס של ברכה" בבלי עו ע"ב, היינו כוס של ברכת המזון, שנהגו חכמים להדרו ולעטרו במיני הידורים. ואולם כפי שנראה להלן, ראוי לומר שיש רק הבדל מזערי בין שני השיעורים.

7 המשנה קובעת בדיני יום כיפור שהשיעור המזערי המחייב את השותה בכרת הוא "כמלוא לוגמיו" יומא פ"ח מ"ב, שיעור הנוזלים שהאדם ממלא בפיו ולוגמם בבת אחת. צירוף לשון זה נתפרש לכמה פנים בתלמודים, בספרות הפוסקים ובמפרשים, ולמעשה הוצעו שלושה או ארבעה פירושים התלויים גם בהבדל בין המקורות הגורסים "כמלוא לוגמיו" לבין הגורסים "מלוא לוגמיו":

8 א. מלוא לוגמיו – שיעור הנוזלים שיכול אדם למלא בפיו ולגמעם בבת אחת.

9 ב. כמלוא לוגמיו – מעט פחות משיעור הנוזלים שיכול אדם למלא בפיו בבת אחת.

10 ג. מלוא לוגמו – שיעור הנוזלים שיכול אדם למלא בצדו האחד של פיו בבת אחת.

11 ד. כמלוא לוגמו – שילוב של כמלוא לוגמיו עם מלוא לוגמו, פחות מחצי שיעור הנוזלים שיכול אדם למלא בפיו בבת אחת.

12 הפירוש הראשון פשוט לכאורה, אלא שהתקשו בו התלמודים. בירושלמי נאמר: "תני: מלא לוגמיו. מה ופליג? מלוא לוגמיו - שהוא ניתן ללוגמא אחת" יומא, מד ע"ד. אם כן, לפני הירושלמי עמדה משנה או ברייתא שגרסו מלוא לוגמיו, ונראה שהוא מפרש על פיה שאיסור שתייה שווה לשיעור הנוזלים שיכול אדם למלא בחצי פיו, כלומר "לוגמה אחת". נוסח הבבלי קשה הרבה יותר להבנה. שמואל אומר שהשותה מחצית שיעור הנוזלים שהוא יכול למלא בהם חצי פיו חייב, והוא מפרש את "מלוא לוגמיו" שבמשנתנו כאילו הוא "כמלוא לוגמיו" פירוש רביעי, מקשה על הפירוש שאינו הולם את נוסח משנתנו, ומבקש לתקן את הנוסח: "אימא כמלוא לוגמיו". נמצא שכדי לקיים את דברי שמואל על פי הפירוש הראשון יש להניח שהנוסח שונה מעט יומא פ ע"א. סוגיית הבבלי הקצרה יש בה חמישה שלבים: דברי אמורא; שאלת התלמוד; תשובת התלמוד; שאלה מן המשנה; התירוץ הסופי בתלמוד. ואולם יש לומר שהפירוש הרביעי הוא בעייתי, משום שהתלמוד חוזר בעצם על שאלתו הראשונה, שהרי השאלה השנייה זהה לשאלה הרביעית ולכן התשובות להן זהות. אפשטיין דן בעניין זה באריכות, ופירש שהתלמוד גרס בראשונה "מלוא לוגמו", ופירש את הצירוף בהוראת 'מלוא לוגמו', ואילו בשלב האחרון תיקן את הנוסח, וגרס "כמלוא לוגמיו". אפשר שאלו הם שלבי הדיון בסוגיית התלמוד, אך ראוי להדגיש שאין מדובר בשינויי נוסח בעלמא אלא בהבנת הוראת הצירוף. אף יש לומר שאפשטיין משער שם שנוסח ספר "הלכות גדולות" ונוסח "שאילתות דרב אחאי גאון" היה שונה מנוסח התלמוד, ושמסקנתם היא שמותר לאדם לשתות עד מלוא לוגמיו ממש.

13 בתלמוד הבבלי נאמר עוד: "בית שמאי: רביעית, ובית הלל: מלא לוגמיו. רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: כמלא לוגמיו. רבי יהודה בן בתירא אומר: כדי גמיעה" יומא פ ע"א. לעומת זאת, הברייתא שבירושלמי נראית כקטועה: "תני משם בית שמאי: מלוא לוגמיו כרביעית ברביעית" יומא מד ע"א, והיא מעידה כנראה שההבחנה בין מלוא לוגמיו לבין כמלוא לוגמיו היא מקורית, אלא שמדובר בחילופי נוסח קלים, וספק אם ניתן לסמוך על הנוסח שלפנינו. מסוגיית הירושלמי ביומא עולה שהשיעור לוגמיו קרוב או אולי אף זהה לשיעור מלוא לוגמיו, ושניהם שווים לשיעור רביעית לערך.

14 במציאות 'מלוא לוגמיו' של אדם משתנה כמובן מאדם לאדם לפי גודלו, ולפי יכולת הקיבול של פיו. אבל בניסוי פשוט שערכנו מלוא לוגמיו של אדם הוא קצת יותר משליש של רביעית הלוג. זו בערך הכמות המספיקה ליין כדי מזיגה ביחס של שני מים לאחד יין. הניסוח של בית שמאי "רביעית" גדול בהרבה ואולי הגירסא הנכונה היא כירושלמי: רביעית רביעית. נמצאנו למדים שבעצם שתי מידתו חלוקתו במעט בין 1. שליש רביעית בית הלל 2. לרביעית של רביעית בית שמאי ומנהג בבל. מכאן שואלים אנו האם אכן בבבל נהגו למזוג יין באחד משלוש, או שהתאימו את 'המנהג' למה שהיה מוכר ככמות ההלכתית כדעת בית שמאי ששררה בבבל.

15 הווה אומר בבבל הכירו הלכה, שאנו יודעים כיום שהיא במקורה דעת בית שמאי,אך נהגה בבבל, והתלמוד התאים, בצורה ספרותית ומלאכותית א-ריאלית את ה'מנהג' כך שיתאים להלכה.

16 חלב כדי גמייה – הצורה גמייה מצויה גם בברייתא שבירושלמי, והיא משקפת את מסורת ההגייה הארץ ישראלית של שמות הפעולה מפועלי ל"י/ל"א, גמיאה/גמיעה; ברייה – בריאה; קרייה – קריאה; הודייה\הודאה ועוד. רב נחמן בר יצחק מסמיך את גמיאה שבתלמוד אל לשון המקרא: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך בראשית כד יז" עז ע"א, וכן הוא הנוסח בכתבי יד טיפוס א"י ובכמה מן הראשונים, אך במשניות מן הטיפוס הארץ ישראלי וברוב הראשונים גמיעה. ושנינו בתוספתא: "חלב כדי גמיעה. רבי לעזר אומר: אם של בהמה, כדי גמיעה; אם של אשה, כדי שיתן על פי קילור" פ"ח ט ה"י, כלומר כשיעור מנת חלב אישה שנותנין בקילור, משחת העיניים של אותם ימים. בתלמוד הבבלי נשנתה הלכה זו בסתם: "תנו רבנן: המוציא חלב של בהמה כדי גמיאה, חלב של אשה ולובן של ביצה כדי ליתן במשיפא =בממרח של קילור" עז ע"ב. בתלמוד הירושלמי באה הבחנה אחרת: "הדא דאת אמר: בחלב בהמה טהורה =חלב שמותר לגומעו. אבל בחלב בהמה טמאה המשמש לדבר שאין גומעים אותו, כדי לכחול עין אחת" יא ע"ב.

17 שיעור היין ושיעור החלב לשתייה זהה, בשניהם מוצעים שני שיעורים כדי גמיעה =מלוא לוגמיו וגם רביעית שהם קרובים זה לזה. נמצא ששיעור היין האמור במשנתנו נקבע לא משום כוס היין לקידוש בשבת, אלא משום שמידה זו נחשבה לתקנית ומקובלת. ואכן הרביעית מזדמנת במקורותינו בעיקר כמידת תקן.

18 דבש כדי ליתן על הכתית – שיעור הדבש האסור בהוצאה בשבת הוא הכמות שנוהגים להניח על איבר כתות, כלומר כתוש ופצוע, באדם או בבהמה. בירושלמי נאמר שהדבש האמור במשנתנו הוא דבש ישן, שאינו ראוי לאכילה, "ברם בהן דידן =בזה שלנו, כדי לבשל ביצה קלה" שם שם. כמה מן הראשונים, המאירי ואחרים, הביאו את דברי הברייתא שבבבלי: "דבש והדביש שהתקלקל" בבא מציעא לח ע"ב, והתלמוד שואל עליו על אתר: "למאי חזי?", ומשיב: "לכתישא דגמלי =לפצעיהם של גמלים". בהמשך סוגייתנו בבבלי אומר אביי שמשנתנו נוקטת שיעור לקולה בכל דבר ששימושו שכיח, ואם שני השימושים שכיחים במידה שווה, הולכים אחר השכיח לחומרה: "אזול רבנן בתר דשכיחא לחומרא =הלכו רבותינו אחר השכיח לחומרא"; "דבש אכילתו שכיחא, רפואתו שכיחא, אזול רבנן בתר רפואתו לחומרא =הדבש אכילתו מצויה, רפואתו מצויה, הלכו רבותינו אחר רפואתו לחומרה" עח ע"א. שיעור הדבש הדרוש למריחה על פצע פחות משיעור הדבש שרגיל אדם לאכול בפעם אחת, ומשום כך שיערה המשנה את השיעור המזערי לעניין הוצאה הדבש ביחס לשיעור הדבש הדרוש למריחה על פצע, אך ספק אם הסברו של אביי מתאים גם לדברי הירושלמי, האומר ששיעור הדבש הרגיל האסור בהוצאה הוא כדי לבשל ביצה קלה.

19 דומה שמשתקף כאן הבדל גאוגרפי: בני בבל מיעטו באכילת דבש, משום שהענבים והחרובים מעטים בה. ואילו בארץ ישראל הרבו באכילת דבש, ומשום כך השתמשו בו חכמים כדי לציין את השיעור שאסור להוציאו בשבת. עוד נלמד מכאן שבארץ ישראל לא אכלו דבש לעצמו, אלא הוסיפוהו למאכלים אחרים. ביצה קלה נחשבת למאכל קטן ביותר, ומאחר שהייתה נפוצה, ומשום שנדרש לה בישול קצר ביותר שהניב מאכל משמעותי וטעים, נבחר בישולה לשמש אמת מידה לשיעורים אחרים, כגון הוצאת עצים או תבלין.

20 שמן כדי לסוך אבר קטן – המשנה קובעת את שיעור ההוצאה האסור בשבת על פי שיעור השמן המשמש לרפואה, שהוא קטן משיעור השמן למאכל, כעולה מדברי אביי. השמן שימש בימים קדמונים גם לרפואה, ובחברות אחדות גם בימינו, לרוב לצורך סיכת העור. משנתנו אומרת שהשיעור המזערי הוא "שמן כדי לסוך אבר קטן", ואילו התוספתא קובעת שהשיעור הוא "שמן כדי סיכת אבר קטן. רבי שמעון בן לעזר אומר: קטן בן יומו" פ"ח ט ה"ט. מכאן שמי ששנה את התוספתא הוא מי ששנה את משנתנו, פרט להבדל אחד: רבי שמעון בן אלעזר מקטין את השיעור, ומעמידו על שיעור סיכת אבר קטן של קטן בן יומו, כמו ששנינו בסתם בירושלמי: "ובלבד אבר קטן של קטן בן יומו" יא ע"ב. בתלמוד הבבלי בשם דבי רבי ינאי: "שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן", ובהמשך הסוגיה מובאים הדברים כברייתא בשם רבי שמעון בן אלעזר, אך רבי נתן חולק עליו, ואומר: "שמן כדי לסוך אבר קטן" עז ע"ב-עח ע"א, ולא כשיעור הקטן הימנו. מכאן עולה שרבי נתן שנה את משנתנו.

21 ייתכן שבמקור הקדום נאמר רק "שמן כדי לסוך אבר קטן", כבמשנתנו, והמחלוקת היא אם קטן היא הנסמך של אבר, כלומר 'אבר של קטן', או שמא אין קטן אלא תואר של אבר, ופירוש הצירוף שלפנינו: 'אבר קטן של אדם גדול'. המחמירים אומרים שהכוונה ל'אבר קטן של קטן'. 'כדי סיכת אבר קטן' הוא השיעור המזערי של שמן, והוא חוזר גם בנושאים אחרים משנה, כלים פ"ב מ"ב; עדיות פ"ד מ"ו. נראה שמשנתנו כבית הלל, שכן בית שמאי קובעים שיעור נמוך יותר למינימום של שמן עדיות פ"ד מ"ו.

22 מים כדי לשוף את הקילורית – כדי לרכך את משחת העיניים. בתוספתא נאמר: "מים כדי גמיעה. רבי יהודה אומר: כדי לשוף בהן את הקילור" פ"ח ט ה"י, מבנה דומה לזה של הלכת הוצאת חלב. תנא קמא שבתוספתא שיער יין בכדי גמיעה, ואילו רבי יהודה שיער כדעה הסתמית שבמשנתנו. ואמנם מצינו בכתב יד ערפורט ובכתב יד ליידן "רבי אלעזר", ולא "רבי יהודה", כבמחלוקת בעניין הוצאת חלב. בסוגיית הירושלמי מצינו בראש פרקנו בשם רבי יוחנן ששיער רבי יהודה את שיעור הוצאת המים בשבת כדי מזיגת הכוס דעה שלישית!, ויש בזה סיוע למובא בתוספתא בשם "רבי אלעזר". ופירש רבי אלעזר בירושלמי את משנתנו הקובעת שיעור קטן של מים, ואמר: "הדא דאת אמר באילין מיא דטלא. ברם באילין דידן =זה שאתה אומר, במים האלה של הטל אך באלו שלנו, כדי להדיח פני מדוכה" יא ע"ב. כלומר במים שלנו, מים רגילים, השיעור גדול יותר, כדי להדיח את המדוכה שדכים בה את משחת העיניים.

23 ושאר כל המשקין ברביעית – כלומר רביעית הלוג. בתוספתא ובתלמוד הבבלי, מצינו הבדלים בשמות החכמים: "דם ושאר כל המשקין, ברביעית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: דם כדי לכחול עין אחת, שכך כוחלין לברקית. רבי שמעון בן לעזר אומר משם רבי מאיר: דם כדי לכחול עין אחת, שכך כוחלין לחוורוד" תוס', פ"ח ט ה"י; בבלי, עח ע"א. ובניגוד לברייתא, השונה "דם ושאר כל המשקין", ומוציאה את הדם מכלל שאר משקין, משום שנחלקו חכמים בעניין שיעורו, משנתנו אינה שונה דם, ומכאן שדינו כשאר משקין ברביעית. כלומר, משנתנו אינה לא כרבן שמעון בן גמליאל ולא כרבי מאיר. קרוב להניח שתנא קמא שבתוספתא, שדעתו זהה לסתם שבמשנה, הוא רבי יהודה, כבשתי ההלכות הסתמיות האחרות במשנה, שהן כדברי רבי יהודה. לעומת זאת שנינו בירושלמי: "תני דם כדי לכחול עין אחת. רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי יוחנן: בדם עטלף שנו" יא ע"ב. הברייתא שבירושלמי קרובה להלכה השנויה בתוספתא, הקובעת ששיעור הוצאת הדם אינו רביעית, אלא לכחול עין אחת, אך בפירושו של רבי יוחנן היא מתקרבת למשנתנו. אמנם לפי פירושו כל דם שיעורו רביעית, כבמשנה, ורק דם עטלף שיעורו כדי לכחול עין אחת.

24 וכל השופכים ברביעית – מים העומדים להישפך, משום שאינם ראויים לשימוש, בין לשתייה בין לשימושים אחרים, כגון לרחצה, אף הם שיעורם ברביעית. לפי פשוטה של המשנה, ניתן היה לומר שהלכה זו היא כשיטת רבי יהודה, המחייב גם על מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא ששני התלמודים מפרשים אותה גם לפי השיטה הפוטרת במלאכה שאינה צריכה לגופה. בשני התלמודים נאמר שהמים שאינם ראויים לשימוש רגיל, עדיין ראויים לשימוש אחר או שהאדם מעוניין לפנותם ממקומם. התלמוד הבבלי שואל: "שופכין למאי חזו למה הם ראויים?", ומתרץ: "אמר רב ירמיה: לגבל בהן את הטיט" עח ע"א. התלמוד הירושלמי אינו שואל את השאלה, אך אומר בשם רבי בא בשם רב חסדא: "במפנה מבית לבית היא מתניתא" יא ע"ב כלומר, האדם עתיד להשתמש במים, ובינתיים הוא מבקש להעבירם לרשות אחרת. ואף שהירושלמי אינו שואל את השאלה שבבבלי במפורש, היא עומדת ברקעם של דבריו.

25 במקורות התנאיים משתקפות שלוש גישות: הגישה הראשונה, שהיא משפטית, קובעת את השיעור המקובל, שהוא רביעית; הגישה השנייה קובעת אותו כשיעור המזערי של מאכל; והשלישית כשיעור המזערי המשמש לרפואה. ואף שהיו ניסיונות של אמוראים לפשר בין שתי השיטות האחרונות לפי השימוש הרווח, נראה שמדובר במחלוקת לכל דבר.

26 ייאמר במפורש: 'כדי לכחול' הוא כמות קטנה 2-3 גרם, ורביעית היא כ-100 גרם. ההבדל גדול ביותר. בדרך כלל במחלוקות של שיעורים טווח המחלוקת קטן. ולעתים מעיר התלמוד שהשיעורים קרובים זה לזה. יש להניח שהיה נהוג שיעור כללי, טיפה, לגימה גמיעה וכדומה. חכמים באו להגדיר את השיעורים ולכן ההגדרות השונות קרובות זו לזו. אבל בין 'רביעית' ו'כדי לכחול עין אחת' יש פער גדול.

27 רבי שמעון אומר: כולם – כל המשקים המנויים במשנתנו - יין, חלב, דבש, שמן, מים - שיעורם ברביעית – הלוג. לא נאמרו במשנה כל השיעורים האילו – הקטנים מרביעית, אלא למצניעיהם – המצניע פחות מרביעית של דבר כדי להשתמש בו, חייב, ושאר בני אדם חייבים רק על הוצאת רביעית הלוג, שהיא השיעור האובייקטיבי לכלל המשקים, אך למי שהצניע פחות מרביעית, נקבעו השיעורים שבמשנה כשיעורי מינימום.. נמצא שרבי שמעון חולק על המשנה האומרת: "וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו, והוציאו בשבת - אינו חייב אלא המצניעו" פ"ז מ"ג. וכבר אמר רבי יוסי ברבי חנינא בבבלי על משנה זו: "האי דלא כרבי שמעון. דאי כרבי שמעון, האמר: לא אמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן" עה ע"ב.

1 המוציא חבל כדי לעשות אזן לכופא – תיבת אזן, שנוספה בגיליון כתב יד קופמן, מצויה בשאר המקורות. הכתיב כופא שלפנינו באה בשאר מקורות בכתיב קופה, וגם להלן בכתב יד קופמן פ"י מ"ב.

2 המוציא חבל שאורכו בשיעור הראוי לעשיית ידית אוזן לסל גדול כדי לאחוז בו, חייב. ומאחר שהקופה היא כלי גדול, נוהגין לעשות לה ידית של חבל. הירושלמי מגביל את פירושה של משנתנו: "הדא דאת אמר, בהין רכיכה. ברם בהן קשייה, כדי לבשל ביצה קלה" – 'זה שאתה אומר, באלו הרכות. אך באלו הקשות, כדי לבשל ביצה קלה' יא ע"ב. הבבלי מקשה ואומר: "חבל נמי ליחייב כדי לעשות תלאי =מתלה לנפה וכברה", ומתרץ שאין נוהגים לעשות מתלה של חבל לנפה או לכברה, מפני שהחבל הגס פוגם בעץ או בקש שהנפה עשויה ממנו רש"י עב ע"ב. הנימוק של רש"י לא מתיישב עם הריאליה.

3 גמי – הלוא הוא הגומא המקראי. כדי לעשות תלוי לנפה ולכברה – שיעורו כדי לעשות מתלה לנפה או לכברה. מן הגמי, שנעשה מצמח שגדל במצרים, נהגו לעשות בגדים או נעליים, ואף היו פותלים ממנו חבלים, כאותה ששנינו בתוספתא: "אין מודדין לא בחוט... ולא בשבח שיח של גמי" עירובין פ"ד הט"ז. הירושלמי מפרש את ההלכה שבמשנתנו ומגבילה: "הדא דאת אמר בהין גיויא, ברם בהן ברייא כדי לעשות שני בתים לנפה ולכברה" – יא ע"ב 'דבר זה שאתה אומר, באלו הפנימיים. ברם באלו החיצוניים, כדי לעשות שני בתים לנפה ולכברה'. כלומר: מן הסיבים הפנימיים של הצמח, שהם רכים, ניתן לעשות מתלה; אבל מהחיצוניים, שהם קשים, נהוג לקלוע נפות וכברות. על כן, רק האדם חייב חטאת רק אם הוציא בשבת כדי התקנת שני בתי יד. רבי יהודה אומר: כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן – השיעור שנקבע לאיסור הוצאת גמי בשבת הוא רצועת גומי שניתן להשתמש בה כדי ליטול מידה לנעלי ילד קטן. והירושלמי מוסיף: "ובלבד קטן שהוא יודע לנעול" יא ע"ב. המאירי אומר שרבי יהודה חולק גם בעניין שיעור החבל, אך אין הכרח בדבר, משום שייתכן שנהגו למדוד מידות לנעליים בגמי, ולא בחבל, משום שניתן לדייק יותר בגמי משום דקותו.

4 נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסים – אסור להוציא פיסת נייר המספיקה לכתיבת תעודה קטנה שהמוכס כותב עליה שתי אותיות גדולות או חותם עליה בהן, המכונות קשר של מוכסים. המוכסים נהגו להכין לעצמם בבית פיסות נייר לכתוב עליהן קשרי מוכסים, ולמכור אותם לבעלי הסחורות. בעל הסחורה היה מציג את קשר המוכסין בפני גובה המכס בכניסתו לעיר או בשעה שעבר על גשר, והלה היה מתיר את הקשר וסותר את חותם השעווה החיצוני, כדי שלא יוכל הסוחר להשתמש בו שנית, ונותן לסוחר את פיסת הנייר שכתובות עליה שתי אותיות כדי שיוכל הסוחר להוכיח ששילם את המכס בכל תחנת מכס שהוא עובר בה. וזוהי ששנינו בברייתא: "המוציא קשר המוכסין - עד שלא הראהו למוכס חייב, משהראהו למוכס פטור. רבי יהודה אומר: אף משהראהו למוכס חייב, מפני שמשמרו להראותו לבעל המכס". כלומר, הסוחרים היו חייבים לשמור על הקשר ולהציגו בפני המוכס שתפקידו לוודא שכל מי שנכנס לעיר או עבר על הגשר שילם כחוק את המכס שהיו גובים מסחורות שיצאו מגבולות הפרובינציות ומטובין שנכנסו לתחומי העיר במעברי גשרים או במעברי הרים או בשערי העיר ובכניסה לשווקים העירוניים.

5 פפירוס ידין 43, שהוא שטר משפטי ארוך, הוא למעשה קבלה על מכירה ואישור לה. השטר עצמו מכונה שם קתרא – 'קשר'. במדרש נזכר קשר בהוראת 'מכתב אישור שפלוני הוא נציג המלך'. נמצא שקשר המוכסים הוא קבלה או שטר, הנקרא כן על שום שנהגו לקשרו בקשר הדוק.

6 ענייני המכס והמוכסים נזכרים הרבה בהלכה ובאגדה ובספרות החיצונית. המכסים נגבו על ידי שלטונות המלכות או הפוליס שנכנס האדם לתחומן. משנתנו מדברת במכס על סחורות, לא במכס על קרקע או על בני אדם, המכונה מס גולגולת. האימפריה הרומית גבתה מס על מגוון פעילויות: חציית גשרים, שימוש בדרך, כניסה לשוק, כניסה לשירותים ציבוריים ועוד. מערכת המס בכללה לא הייתה אחידה. היו מאות מיני מסים, ולכל אזור הייתה מערכת מסים משלו. משום כך, נאלץ האדם לשלם לעתים מס על פעילות אחת כמה וכמה פעמים, והפעילות בתחום הגבייה הייתה ערה ביותר. ואף שמדובר במסים בשיעור נמוך מערך הסחורה, כאחוז או שני אחוזים, עול המסים היה קשה ואף מכביד על הפעילות הכלכלית. רוב המידע המצוי בידינו בעניין זה מבוסס על פפירוסים מצריים, ואילו המידע הישיר מארץ ישראל מועט ביותר.

7 מן האמור במשנתנו עולה מציאות של פעילות מוגברת בתחום גביית המסים. יתר על כן, המידות הנזכרות בה מבוססות על פעולות יומיומיות, והכנת קשר של מס נחשבת אפוא לדבר רגיל. זאת ועוד, המוכס נחשב לעבריין שאינו מקפיד על המצוות, והכלל במשנה מבוסס על הנוהג הרווח של המוכסים. קרוב להניח שגובה המכס שמר גם הוא שבת, אבל אין להוכיח זאת מכאן, שכן הוצאת הקבלה מרשות לרשות הייתה מעשה שכל יהודי היה חשוף לו, ולא רק גובי מכס. כפי שנראה להלן, שמרו הסוחרים את קבלות המכס, וכל אדם, ובמיוחד תושב הפוליס, עשוי היה להחזיק ולהעביר קבלות כאלו. לצד הקבלות מנייר, היו קבלות מחומרים אחרים, כולל קבלות ממתכת.

8 המוציא קשר שלמוכסים חייב – המשנה אינה מבחינה בין קשר שהראהו למוכס ובין קשר שלא הראהו למוכס, והיא כדעת רבי יהודה בברייתא, האומר שגם אחרי שעבר האדם את הגשר או נכנס לעיר, והקשר כבר אינו ראוי לשמש כקבלה, עדיין ראוי הוא לשמש לכתיבה אחרת, ומשום כך הוא עדיין בגדר חפץ ראוי לשמו, והמוציאו בשבת חייב חטאת.

9 נייר פסול – כן הוא הלשון ברוב הנוסחאות העיקריות, והוא עיקר, אך בדפוסים: "נייר מחוק". וכבר העיר על כך בעל "מלאכת שלמה", וזה לשונו: "נייר מחוק. מצאתי מוגה: נייר פסול. וכתב ה"ר יוסף ז"ל שכן הוא בכל הספרים". כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה שלפיליטוס – השטר נפסל משום שנפרע, אך עדיין ניתן לכרוך אותו על פי צלוחית קטנה של פילטוס, שמן הנעשה מעלי ורד ובשמים אחרים. בבבלי למשנתנו אומר רב יהודה בשם שמואל: "'וראשית שמנים ימשחו' עמוס ו ו - אמר רב יהודה אמר שמואל: זה פלייטון" סב ע"ב, והוא הבושם הנקרא בלטינית foliatum, שתיאר פליניוס את הרכבו, והוא נזכר הרבה בספרותנו.

10 בתוספתא: "המוציא שטר פרוע, ויש בו במקום הלובן כדי לכתוב שתי אותיות, ובכולו כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פליטון - הרי זה חייב. רבי יהודה אומר: אף המוציא שטר פרוע כל שהוא, הרי זה חייב, מפני שמשמרו להראותו לבעל חוב" פ"ח הי"ב. לפי נוסח שני כתבי היד של התוספתא, כתב יד וינה וכתב יד ערפורט, וגם לפי מקורות אחרים, התוספתא חולקת על משנתנו, והיא סבורה שצריך שיתקיימו בשטר שני תנאים: שיהא בו מקום חלק בשיעור כתיבת שתי אותיות, ויהא בו שיעור לכרוך על פי צלוחית של פליטון. ואולם יש בנוסח זה תמה גדול: למה הצריכו שני תנאים כדי לחייב את האדם בהוצאת שטר בשבת. על כן, נראה שיש להעדיף את נוסח כתב יד לונדון: "או בכולו כדי לכרוך". נמצא שהתוספתא שונה שתי הלכות: 1. שטר פרוע הוא ה"נייר פסול" האמור במשנתנו, שיש בו לובן, כלומר מקום חלק שלא נכתב עליו דבר, בשיעור כתיבת שתי אותיות. 2. יש בו די לכרוך על פי צלוחית קטנה של פליטון. כלומר שטר פסול, עדיין חייבים, אם הוציאו אותו, בתנאי שיש בו די לכרוך.... משנתנו מדברת על האפשרות השנייה. רבי יהודה חולק על שתי ההלכות, והוא סבור שגם שטר פרוע ראוי אף הוא לשמש כהוכחה לפריעת ההלוואה. רבי יהודה חולק על הלכה זו, כשם שהוא חולק על ההלכה הקודמת לה בתוספתא בעניין קשר של מוכסים, ובהלכה זו הוא חולק גם על משנתנו.נוסיף שכל שטר רגיל היה גדול מספיק כדי לכרוך פי צלוחית.

11 צלוחית היא כלי חרס קטן שפיו צר ביותר, והוא משמש לשמירת בשמים ושמנים מבושמים, והפה הצר נועד למנוע התנדפות איור 66. הנשים נהגו לשאת את הצלוחית על צווארן בתוך בגדיהן. חכמים התירו לצאת בצלוחית זו בשבת פ"ו מ"ג. הכלי שימש גם לשמירת מי חטאת מוכנים פרה פ"ט מ"א ועוד. משום שגם כאן נדרשה זהירות מירבית לבל יבזבז החומר היקר. הנייר הדחוס בפי הבקבוקון שימש כפקק.

12 הנייר היה מצרך יקר, הכינו אותו מצמח הפפירוס שגדל ליד נהרות, צמח נדיר למדי בארץ. אמנם בידינו מעט עדויות ליצור נייר בארץ, ואף כפר אחד באזור יריחו נקרא פרופיריון, כלומר ~מייצרת נייר. ממשנתנו, וגם ממקורות אחרים, עולה שייצור הנייר לא היה פשוט, ומשום כך נהגו לנצל כל פיסת נייר ניצול מרבי ולהשתמש בה שימוש חוזר גם לכתיבה חוזרת.

1 עור כדי לעשות קמיע – כך הוא בכל כתבי היד כולל בתלמוד הבבלי עט ע"א, ואילו בכתב יד אוקספורד של הבבלי: "כדי לכתוב קמיע". ומצינו בירושלמי שינוי נוסח אחר: "עור כדי לעשות קמיע כו'. אית תניי תני: כדי ליתן על הקמיע. מאן דאמר: כדי לעשות קמיע, בהין רכיכה =בזה הרך; בעור רך. ומאן דאמר: כדי ליתן על הקמיע, בהין קשייא בזה הקשה; בעור קשה" יא ע"ב. ומצינו בתוספתא: "קמיע של כתב... קמיע של עיקרין" תוס', פ"ד ה ה"ט. קמע של כתב נכתב בדרך כלל על עור רך, ואילו קמע של עיקרין נעשה מעשבים או משורשים שהושמו בתוך כיס עשוי מעור קשה. ונאמר בירושלמי שיש תנאים ששנו "כדי לעשות קמיע", כלומר לכתוב קמע, ויש ששנו "כדי ליתן על הקמיע", לעטוף בו צרור עשבים.

2 דוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה – היגד זה מצוי בדפוסי המשנה ובעדי נוסח אחדים, כולל המשנה שבדפוסי הירושלמי, אך אינו מתועד בכתב יד קופמן ואף לא ברוב עדי הנוסח, כולל כתב יד ליידן לירושלמי, וגם רמב"ם לא פירשו, משום שכנראה לא עמד לפניו, כשם שלא עמד לפני שאר מפרשי המשנה. שני התלמודים קיבלו הלכה זו, אף שברור שהנוסח הזה לא היה במשנתם בבלי, עט ע"ב; ירו', פ"ח ה"ג, יא ע"ב, אך היא שנויה בתוספתא: "קלף ודכסוסטוס כדי לכתוב עליו את המזוזה" תוס', פ"ח ט הי"ג. דוכסוסטוס וביוונית ίξεστοςδ דיכססטוס או δύο ξεστόςדואו כססטוס מחולק לשנים הוא עור שנחלק לשתי שכבות: השכבה שצד השֵׂער נמצא בה נקראת קלף, ואילו השכבה שצד הבשר נמצא בה נקראת דוכסוסטוס או קלף דוכסוסטוס. כך פירשו רב האי גאון ורמב"ם.

3 קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילים שהיא שמע ישראל – לפי הברייתא, הקלף משמש לכתיבת תפילין והדוכסוסטוס למזוזות. וזה לשונה: "הלכה למשה מסיני: תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס" בבלי, עט ע"ב; מנחות לב ע"ב. שיעורי ההוצאה לדוכסוסטוס ולקלף שבמשנתנו נשתנו על פי ייעודם: הדוכסוסטוס מיועד לכתיבת מזוזות, ולכן שיעורו גדול יותר, כדי שיהא בו כדי לכתוב עליו מזוזה, שיש בה שתי פרשיות, פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע; ואילו הקלף, המעובד יפה, שיעורו כדי לכתוב עליו פרשה קטנה אחת בלבד. מסוגיית הבבלי עולה שהקלף נחשב מקודש יותר מן הדוכסוסטוס, משום שנהגו לכתוב את פרשיות התפילין על קלף ואת המזוזות על דוכסוטוס. משום כך נקבע שם בתלמוד: "תפילין שבלו וספר תורה שבלה אין עושין בהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה". לעומת זאת, נאמר בתלמוד הירושלמי ובמסורת הארץ-ישראלית שקדושתה של המזוזה עולה על זו של התפילין, ונפסק: "תפילה שבלת עושין אותה מזוזה. מזוזה שבלת אין עושין אותה תפילין. למה? שמעלין בקודש ולא מורידין" ירו', מגילה פ"ד הי"ב, עה ע"ג; מסכת סופרים סוף פי"ד, עמ' 273.

4 מידותיהן של המזוזות ופרשיות התפילין שנמצאו במערות קומראן ומערות מדבר יהודה קטנות למדי: המזוזות אורכן כארבעה ס"מ ורחבן כשישה ס"מ, והפרשה הקטנה של תפילין יש שהיא קטנה הימנה. אולם נמצאו גם מזוזות ותפילין במידות גדולות בהרבה, משום שאנשי כת קומראן הוסיפו פרשיות למזוזות ולתפילין שלהם.

5 מפרשי המשנה העמידונו על "משנה יתרה" בשלוש תיבות. כלומר על שלוש מילים שהן מיותרות והן: "שהיא שמע ישראל". תיבות אלו באות בכל הנוסחאות, ואף על פי כן נראה שנוספו למשנתנו מן התוספתא: "אי זהו פרשה קטנה? זו שמע" פ"ח ט הי"ד. במשנתנו מצויות הוספות מרובות על פי ברייתות, יש מהן שנשתקעו במשנתנו כבר בימים ראשונים, ומהן אף המצויות כמעט בכל המקורות.

6 הנחת תפילין וקביעת מזוזה הן מצוות המוטלות על כל אדם מישראל, אלא שקיומן לא היה נפוץ כל כך. יש בידינו עדויות רבות על אי הקפדה על הנחת תפילין פירושנו, עירובין פ"י מ"א; ואילו על קביעת מזוזה, יש בידינו עדויות מעטות עוד יותר עד שמתעורר החשד שהיו רבים שלא הקפידו על קיום מצווה זו. בתלמוד הבבלי אף נאמר שאי קביעת מזוזה מאפיינת את עמי הארץ בבלי ברכות מז ע"ב, ומאחר שהיו רוב העם, נמצא שלא הקפידו באותם ימים על קיום מצוות תפילין. ואולם מאחר שעדות זו מצויה רק בתלמוד הבבלי, ספק בעינינו אם יש בה ללמד על המנהג בארץ ישראל.

7 מקומות להנחת מזוזות התגלו רק בדרום הר חברון וכמה מהן באשתמוע העתיקה איור 67. תמוה שלא נתגלו התקנים דומים בחלקם אחרים של הארץ ואף לא במקומות יישוב יהודיים מובהקים ירושלים, גמלה, מגדל, חורבת חמאם וכיוצא באלו. ממה נפשך אם התקינו מזוזות בצורה שלא השתמרה, מדוע השתמרו שקעי מזוזה בהר חברון. ואם התקינו התקנים כאלה מדוע לא התגלו?

8 דייו כדי לכתוב שתי אותות – כתיבת שתי אותיות נחשבת לדבר שיש לו משמעות, משום שניתן לקבוע בעזרת שתי אותיות בעלות או לציין מטרה ועוד. על כן, הכותב בשוגג שתי אותיות בשבת חייב חטאת. התלמוד הירושלמי מבחין בשני שיעורים: "הוציא דיו - אם בקולמוס, כדי לכתוב שתי אותות; אם בכלי, צריך יותר" יא ע"ב, אולם הבבלי מביא ברייתא האומרת: "תנא: שתי אותיות בדיו =יבש. ושתי אותיות בקולמוס. שתי אותיות בקלמרין =בקסת דיו" בבלי, פ ע"א.

9 כוחל – צבע כחול שנהגו למרחו על העין כדי לשוות ללובן העין גוון כחול. כדי לכחול עין אחת – שיעורו כדי לכחול עין אחת, ושני התלמודים תמהים למה הועמד שיעור ההוצאה של כחול על כחילת עין אחת? הייתכן שתצא אישה מפתח ביתה כשעינה האחת כחולה והשנייה אינה כחולה?! ותמה רבי אבון בתלמוד הירושלמי בחריפות: "אפילו זונה שבזונות אינה עושה כן". ונאמרו בירושלמי שני הסברים לדבר: הראשון, מדובר באישה שעינה האחת חולה או באישה סומא בעין אחת; והשני, מדובר בנשים צנועות המכסות את פניהן בצאתן לחוץ פרט לעין אחת כדי לראות את הדרך יא ע"ב. ומעין זה עולה גם מן התלמוד הבבלי, האומר: "שכן צנועות כוחלות עין אחת". כלומר, הנשים הצנועות נוהגות לכסות את פניהן, פרט לעין אחת, ואותה נהגו לכחול פ ע"א. מן השאלות, ובמיוחד מן התשובות, עולה שרוב הנשים לא נהגו לכסות את פניהן, פרט לצנועות שבהן. משנתנו עוסקת ברוב הנשים, או באישה שעינה האחת חולה או סומא. הדבר עולה במיוחד מדברי רבי שמעון בן אלעזר בתוספתא המובאת אף בבבלי. וזה לשונה: "כוחל - רבי שמעון בן לעזר אומר: אם לרפואה, כדי לכחול עין אחת; אם לתכשיט, כדי לכחול שתי עינים" תוס', פ"ח ט הל"ג; בבלי, פ ע"א. רבי שמעון בן אלעזר מפרש את משנתנו או חולק עליה, אך ברור לו ששיעור הכוחל לנוי הוא הכמות הדרושה לכחול שתי עיניים.

10 ואגב הבאת ההלכה, המשנה מלמדת אותנו על שני מנהגים מעניינים: האחד, שבדרך כלל לא נהגו הנשים לכסות את פניהן; והשני, שהיה נוהג רווח שהנשים מליטות את פניהן ומגלות רק עין אחת. בחברה הערבית המסורתית היה מקובל שהנשים מליטות את פניהן ברעלה ומסיטות אותה מעט כדי להציץ בעין אחת ולראות למרחק קצר. על נשים הנוהגות להליט את פניהן כדרך הנשים הללו, אומרת המשנה: "צנועות כוחלות עין אחת". והמדרש אומר על הכתוב "לבבתיני אחותי כלה, לבבתיני באחת מעיניך" שיר-השירים ד ט: "משל למלך בשר ודם שקידש את האשה, והיתה נראית לו באחת מעיניה, והיה אוהבה אהבה יתירה ושמח בה ומשתוקק בה. אמור מעתה, כשתֵּראה בשתי עיניה, על אחת כמה וכמה". ומאחר שמדובר במדרש לכתוב, יש מי שיאמר שאין ללמוד הימנו על מנהגן של נשים בישראל לכסות את פניהן בדרך כלל ולחשוף רק עין אחת, אלא שקשה להניח שבעל המדרש מדבר על נוהג שהיה בלתי מוכר בימיו, גם אם אולי לא היה זה הנוהג הרווח. לעיל דיברה המשנה בנשות ערביה היוצאות רעולות, ונשות מדי היוצאות פרופות פ"ו מ"ו. לדעת המשנה זה מנהג בבל פרופות = שעין אחת גלויה. נמצאנו למדים שלפנינו הבדל בין ארץ ישראל ובבל. מאוחר יותר, בימי המדרשים הבתר תלמודיים, חדר מנהג בבל, באופן חלקי, לארץ ישראל בין אם בהשפעת תלמודה של בבל, ובין אם בהשפעת הערבים עצמם.

11 דומה שיש לפרש את המשנה בלא כל זיקה לרעלה. השיעור האסור להוציא שמן הוא כדי סיכת אבר קטן, אף שבדרך כלל אדם סך בכמות גדולה יותר, משום שאבר אחד מאפשר לקבוע יחידה הראויה להיחשב ליחידה עצמאית. ואף כאן כך. כחילת עין אחת היא יחידה משמעותית מבחינה רפואית, ואולי גם לכל מטרה אחרת, אלא ששני התלמודים מעלים את האפשרות של כחילת עין אחת וכיסוי העין שנייה. ואולם ניתן לפרש את האמור בירושלמי כמדבר רק על אפשרות תאורטית: מכיוון שאפשר תאורטית לכחול עין אחת, כמות הכוחל הנדרשת לכך היא יחידה משמעותית. רק הבבלי, ואולי גם מדרש שיר-השירים, משקפים מציאות רווחת של שימוש ברעלה. לעיל ראינו שנשות ערביה נהגו להליט את פניהן ברעלה פ"ו מ"ו, ומכאן שמדובר במנהג מוכר. יתר על כן, התלמודים אומרים בפירוש שכל אישה רשאית לצאת ברעלה בשבת, אלא שדיברו חכמים בהווה. נמצא שמדובר במנהג מוכר שהיה מקובל ונפוץ רק בערביה ובבבל, כי אילו הייתה הרעלה לבוש מקובל גם בארץ ישראל, לא היו חכמים מתירים לצאת ברעלה בשבת. לכן נראה להסיק מכך שהלטת הפנים ברעלה הייתה מציאות מקובלת באזורים מסוימים בארץ. אמנם בציורי הפסיפסים הידועים לנו פניהן של הנשים גלויים תמיד, אך יש להניח שהחוגים שהיה מקובל בהם שהנשים מליטות את פניהן לא השפיעו על ציורי הפסיפסים.

12 מנהג הלטת הפנים יש בו הצהרה על צניעות מופלגת ועוד יותר על בידודן של הנשים בביתן. האישה המליטה את פניה נאלצת לאחוז ברעלה באחת מידיה ולהסיטה אילך ואילך בהתאם לתנאי הדרך. ברור שאישה עובדת אינה יכולה להליט את פניה, משום שהיא זקוקה להשתמש בשתי ידיה ובשתי עיניה. חכמים אינם מביעים את דעתם על המנהג עצמו, ורק מנסחים את ההלכה הנובעת מן המנהג החברתי המקובל. עמדה זו אופיינית לתקופה הקדומה, כשהחכמים אינם מנסים לעצב את המנהג החברתי בתחומים חשובים ומסתפקים בקביעת ההלכה המתאימה למנהג בין בדיני שבת בין בדינים אחרים. זאת בניגוד בולט לגישתם של חכמים בתקופות אחרות, כשנזקקו למנהג עצמו ונתנו דעתם לשאלה אם ראוי שיליטו הנשים את פניהן אם לאו.

13 זפת וגופרית – כאן מקומה של הלכה זו ברוב המכריע של המקורות, אך מקצת מן הראשונים גרסו אותה אחר ההלכה העוסקת בדבק במשנה הבאה, וכבר דן בזה בעל "מלאכת שלמה". כדי לעשות נקב – בשיעור העשוי לסתום נקב, ולא לנקב. וכתב הר"ן בחידושיו: "ורבי יונתן פירש כדי לסתום נקב גדול", בניגוד להלכה הבאה, הקובעת שהשיעור הוא "על פי נקב קטן", וכן פירש המאירי את משנתנו. שני חכמים העמידונו כהלכה שהפועל עש"ה מצוי במשנה ובתוספתא בהוראת 'לסתום', כגון: "חבית שנקבה ועשאה בזפת" כלים פ"ג מ"ג; "חבית שנקבה ועשאה בזפת יותר מצרכה" שם שם מ"ח; "קיתון שניקב ועשאו בזפת" תוס’, כלים בבא קמא פ"ג ה"ד ועוד. ונראה שגם הירושלמי פירש כן את ההלכה במשנתנו, שהרי נאמר בו: "זפת וגפרית כדי לעשות נקב - רבי יוסי בר חנינא אמר: במזניק" יא ע"ב. כלומר, מדובר בנקב גדול הגורם לנוזל שבחבית לזרום החוצה בעוז, 'לזנק'. כדי לסתום נקב גדול מעין זה, יש צורך בחומר סתימה חזק, כגון זפת וגפרית. שעווה – ושיעורה כדי ליתן על פי נקב קטן – שימשה לסתימת נקב קטן. והירושלמי מוסיף: "תני רבי חייה: כדי ליתן על פי סדק קטן". ייתכן שהברייתא חולקת על האמור במשנתנו, ומגדילה את השיעור, ודורשת שיהא בו כשיעור הראוי לסתימת כל נקב, ולאו דווקא נקב קטן. אך ייתכן שהברייתא חולקת על משנתנו ומעמידה אותה על שיעור קטן יותר, לא נקב מפולש, אלא סדק קטן.

14 ושנינו בבבלי: "תנא. כדי לעשות נקב קטן של יין" בבלי, פ ע"א. ופירש רש"י על אתר: "למעוטי שמן ודבש, שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן ודבש". כלי החרס, בניגוד לכלי עץ, נסדקים או נשברים כליל וכמעט שאינם ניקבים. רק בכלים המשמשים לאחסון יין, יש נקב הנעשה במתכוון. זאת כדי לאפשר את הוצאת הגזים הנוצרים כתוצאה מתסיסת הענבים, ומדובר בנקב קטן למדי. אמנם נהגו לעתים לעשות נקב נוסף כדי ליצוק יין מן הכד, אלא שגם הוא לא היה גדול. דומה שאזכור היין בברייתא לא בא ללמד על גודל הנקב, אלא שדיברה המשנה בהווה, והזכירה את מטרת עשיית הנקב והסיבה לסתימתו.

1 דבק כדי ליתן בראש השבשבת – השבשבת היא זמורה או קנה, כעולה מן הפירוש של משנתנו בבבלי: "דבק כדי ליתן בראש השפשף =שבשב, שבשבת שבראש קנה של ציידין". ופירש רש"י על אתר: "מושיבין נסר קטן בראש קנה, ונותנין עליו דבק, והעוף יושב עליה, ונדבק בו". וביאר בעל הערוך: "לוקחין בדין דקין, וטחין אותן דבק, ומשימין אותן במקום שיש מאכל, ובאין העופות אגב מאכל, ונתפשין בדבק" ערוך השלם, כרך ד עמ' ז, ערך "דבק" איור 84.

2 לאורך כל ההיסטוריה, למן התקופה העתיקה ועד ימינו, פיתחו ציידים שיטות ציד עופות באמצעות דבק, בעיקר בתקופת נדידת העופות. במשנת דמאי נמנה הגופנן ששימש אף לעשיית דבק עם הקלין שבדמאי פ"א מ"א. הבבלי דן בכשרותם של עופות שנלכדו בכלי ציד באמצעות דבק ונפלו לארץ, מחשש שנשברו כנפיהם ונטרפו חולין נב ע"א. בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו שרידי דבק שהוכן מצמח העָרָף, וברור אפוא ששיטת ציד זו הייתה נפוצה בתקופת המשנה והתלמוד.

3 חרסית – טיט לבן. ונתפרש בירושלמי: "מהו חרסית? חיורה" יא ע"ב. ופירשו הגאונים: "חרסית - שמכתשין אותן, ועושים מהן טיט שמו חרסית". ומעין זה פירש גם בעל הערוך: "ויש מפרשים חרסית - שמכתשין אותו, ועושין מהן טיט ששמו חרסית". ונאמר בספרי זוטא: " 'ולקח... מעפר' - פרט לחרסית". נמצא שהחרסית אינה עפר. החרסית היא טיח לבן הנקרא Koniama, שנעשה מאבן שחוקה בצירוף חול ושיש שחוק. כדי לעשות פיכור שלצורפי זהב – כדי לסתום את פיו של כּוּר של צורפי זהב המאירי לבבלי עח ע"א. בתוספתא נשנתה הלכה זו בשינוי קל: "טיט כדי לעשות פי כור של צורפי זהב" פ"ח ט הט"ז. פיו של הכור של צורפי זהב קטן למדי, ויש צורך רק במעט טיט כדי לסתמו בעת עבודת הצורף, בשעה שהוא מבקש להתיך זהב. הצורף מניח את הזהב בכור וסותם את פי הכור כדי להגביר את החום.

4 בתוספתא נאמר בהלכה שלפני הלכה זו: "שיער כדי לגבל בו את הטיט" פ"ח ט הט"ו. ומאחר שהתוספתא דנה לפני כן בשיעור ההוצאה של שֵׂער, אפשר שהטיט הנזכר בה ובמשנתנו אינו הטיט המשמש את צורפי הזהב בעבודתם, והמשנה משתמשת בו רק לצורך מתן שיעור הוצאת טיט בכלל בשבת. ואולם הבבלי כרך את שתי ההלכות זו בזו, ושנה: "תנו רבנן: המוציא שיער כדי לגבל בו את הטיט לעשות פי כור של צורפי זהב" בבלי, פ ע"ב, ובעקבותיו התוספות על אתר: "שיער כדי לגבל בו טיט לעשות פי כור של צורפי זהב", וכן הוא גם בכ"י לונדון לתוספתא. לטיט, המכונה במשנה בשם חרסית, נהגו להוסיף שֵׂער, ומשום כך שנתה הברייתא אף את שיעורו.

5 כל הזהב שהיה בארץ ישראל באותם ימים יובא מארצות חוץ ושימש לתכשיטים. ומאחר שמספר תכשיטי הזהב שנתגלו בחפירות ארכיאולוגיות בארץ הוא קטן, נראה שתכשיטי הזהב היו יקרים ונדירים. הזכרת הכור של צורפי זהב במשנתנו מעידה שהיו בארץ חרשי זהב, אף שבוודאי יובאו לארץ גם תכשיטי זהב.

6 ר' יהודה אומר: כדי לעשות פטפוט – לתקן או לחבר אחת משלוש או ארבע יתדות שהניחו עליו את הכירה על האש. מן המשנה בכלים למדנו שיש שני תפקודים לפטפוטין. הסוג האחד, פטפוטין העומדים ככלי לעצמם: "העושה שלושה פטפוטים בארץ, וחברן בטיט להיות שופת עליהן את הקדרה" שם פ"ו מ"א. והסוג השני, פטפוטין שחוברו לכירה: "כירה של אבן... עשה לה פטפוטין" כלים פ"ה מי"א. הבבלי מבקש ללמדנו שרבי יהודה נוקט שיעור יותר קטן ומביא משמו: "כדי לסוד פיטפוט כירה קטנה" פ סע"א. בכ"י קופמן במשנתנו במקומות האחרים במשנה הוא מנקד בפתח, פַּטפוט, וכן בכ"י פרמא.

7 סובים – הקליפה הדקה הפנימית של גרגירי החיטה. כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב – כדי להגביר את האש. האמצעי להגברת האש הנזכר בתוספתא הוא הפחמים: "פחמין כדי לעשות מהן צינירה קטנה =קרס קטן" פ"ח ט הט"ז~ו, אלא שרבי יהודה מצמצם שם את השיעור: "כדי ליתן על פי מולירא קטנה" שם. כלומר המשנה והתוספתא עוסקת בבעלי מלאכה שונים: המשנה עוסקת בצורפי זהב, שדי להם בסובין למלאכת הצריפה; והתוספתא עוסקת בצורפי נחושת וברזל, הזקוקים לפחמים למטרה זאת.

8 סיד כדי לסוד קטנה שבבנות – בימי קדם נהגו הבנות למרוח סיד על שערות גופן כדי להשירן. בבבלי נאמר בשם רב שבנות ישראל העניות טופלות את השֵׂער בסיד, בנות העשירים טופלות אותו בסולת, ובנות מלכים בשמן המור. עוד נמסר שהבנות לא טפלו את הסיד בבת אחת, אלא אבר אחר אבר, ומשום כך מובנים דברי הברייתא בבבלי, המוסיפה: "תנא: כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות" פ ע"ב. אצבע קטנה היא המקבילה לאבר קטן האמור במשנה בתינוק זכר.

9 ר' יהודה אומר: כדי לעשות כנבול – רבי יהודה מחמיר ומקטין את שיעור: לא כדי לסוד קטנה שבבנות, אלא די לעשות כנבול. ונאמר בבבלי, ששיעורו של רבי יהודה קטן, כשם ששיעורו קטן במקרים האחרים שם. הצורה כנבול רווחת בנוסחאות מן הטיפוס הארץ—ישראלי, בתוספתא פ"ח ט ה"כ, ובכתבי יד של הרי"ף, לפי עדות בעל דקדוקי סופרים; ואילו במקורות אחרים באה כלכול. רבי יהוסף אשכנזי, לעדותו של בעל מלאכת שלמה, ניקד את הכ"ף הראשונה בפתח: כַּלכול. שתי הצורות אין להן חבר. רב פירש בבבלי את כלכול ואת אנדיפי: "צידעא ובת צידעא" פ ע"ב. ופירשו הגאונים: "כשהאשה קולעת את שערה כולו, משארת ממנו דבר מועט בין אזנה לפדחתה כנגד צידעה, ומביאה סיד טרוף, ש ...וטחה את אותו סער וזה נקרא בת צידעא, ואינה קולעת אותו, אלא מטילה אותו כנגד פניה" . נמצא שכנבול היא מריחת הסיד על הצדעות או על אחת מהן.

10 רבי נחמיה אומר: כדי לעשות אנטופי – כדי לעשות מן הסיד משחה הנקראת ביוונית νετώπιον נטופיון שמשמעו הראשונית היא שמן משקדים מרים, אך במילונו של הוזיכיוס, ערך νετώπιον נטופיון, נאמר שמדובר במשחה המורכבת מתערובת של סממנים רבים. לשלוש הדעות שבמשנה מקבילה בתוספתא, ובסופה אומר רבי: "נראין דברי רבי יהודה בזמן שהוא כביצה, ודברי רבי נחמיה בזמן שהוא חבוט" פ"ח ט ה"כ. ובלשון מפורט יותר בירושלמי: "נראין דברי רבי יהודה בעשוי כביצה ודברי רבי נחמיה בחביט" יא ע"ב. רבי אינו מכריע בעניין, ורק אומר שאין מחלוקת ביניהם: רבי יהודה מדבר בבת הלוקחת את הסיד כדי לעשותו כביצת הגיר ומגלגלת אותו על צדעיה כדי לעדנם ולהאדימם; ורבי נחמיה מדבר בהוצאת סיד כדי לתתו במשחה שהבנות מכינות לצרכים קוסמטיים. בבבלי נמסרו דברי רבי בהיפוך: "נראין דברי רבי יהודה בחבוט ודברי רבי נחמיה בביצת הגיר" פ ע"ב. מסורת זו מקורה בפירוש הבבלי למילה אנדיפא =אנטיפי, שלא פירש את אנדיפי כמשחה, אלא אפותא, כלומר נחירי האף או כל הפנים.

1 אדמה – אדמה אדומה המשמשת כחומר לעשיית חתימות. כחותם המרצופים. דברי ר' עקיבה – שיעור אדמה לעניין איסור הוצאה בשבת הוא השיעור הנדרש לעשיית חותם על שקי סחורה. מרצוף מקורה במילה היוונית marsipos, שתרגום השבעים משתמש בה לתרגם את "אמתחת" ואת "שק" המקראיות בראשית מב כז וכיוצא בהן. בספרות חז"ל מציינת מילה זו שקים גדולים, בעיקר שקים להעברת סחורות בספינה משנה, כלים פ"כ מ"א; בבא בתרא פ"ה מ"א, ועוד. וחכמים אומרים: כחותם האיגרות – חכמים מחמירים וסבורים ששיעור האדמה שאסור להוציאה בשבת הוא כשיעור הדרוש לחתימת איגרת, שהוא קטן משיעור האדמה שבחותם המרצופים.

2 הלכה חוזרת ונשנית מלמדת: "כשיעור לטמאן, כך שיעור להוציאן". ואמנם מצינו מחלוקת חכמים בשאלת שיעור החותמות הבאות מחוצה לארץ ואם הם טמאים טומאת ארץ העמים. במשנת אהלות נחלקו רבי אליעזר וחכמים אם עפר חוצה לארץ ועפר בית הפרס מצטרפים לשיעור טומאה. רבי אליעזר שונה: "מצטרפין כחותם המרצופים", וחכמים אומרים: "עד שיהיה במקום אחד כחותם המרצופין", ורבי יהודה מעיד: "מעשה שהיו אגרות באות ממדינת הים לבני כהנים גדולים, והיו בהם כסאה וכסאתים חותמות, ולא חשו להם חכמים משום טומאה" פי"ז מ"ה, לפי שלא היה בחותם אחד כחותם המרצופים. במשנה זו לא נזכר אלא חותם בגודל חותם המרצופים כדעת רבי עקיבא, אולם בתוספתא שם שונה רבי יהודה: "לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על עפר שהוא בא מבית הפרס... על מה נחלקו? על עפר הבא מארץ העמים בירק, שרבי אליעזר אומר: מצטרף; וחכמים אומרים: אין מצטרף, עד שיהא במקום אחד כחותם האיגרות" תוס', אהלות פי"ז ה"ו. רבי יהודה הוא ששנה שהשיעור לטומאה לדעת חכמים הוא כחותם האיגרות, כפי שנשנה במשנתנו. קרוב אפוא להניח שמשנתנו היא משנת רבי יהודה המקטין את שיעורי ההוצאה אף בהלכות אחרות.

3 זבל וחול דק – שווים בשיעורם לאיסור הוצאה בשבת, כאמור בתוספתא: "חול עפר ואפר שעורן בכזבל" פ"ח ט הי"ט. ושיעורם כדי לזבל קלח שלאכרוב. דברי ר' עקיבה. וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישה – שיעור הזבל הדרוש לכרישה קטן מן הזבל הדרוש לקלח של כרוב. ייתכן שגם הלכה זו, הקובעת להלכה את השיעור הקטן, שהרי נאמר עליה שזו דעת חכמים, היא ממשנתו של רבי יהודה כקודמתה, שהרי היא בנויה במתכונת קודמתה: פותחת בדברי רבי עקיבא, הנוקט שיעור גדול, ומביאה אחריהם את דברי חכמים, המחמירים. רבי עקיבא וחכמים לא הבחינו בין חול דק לחול גס, אך נאמר בתוספתא: "אמר רבי: נראין דברי רבי עקיבא בחול דק ודברי חכמים בחול גס" פ"ח ט ה"כ. סוגיית הבבלי לחולין דנה בשאלת הגדרת חול דק וחול גס לעניין כיסוי הדם, ונאמר בה משמו של רבי יוחנן: "חול הדק... כל שאין היוצר צריך לכתשו... חול הגס... כל שהיוצר צריך לכתשו" פח ע"א.

4 חול גס כדי ליתן על מלוא כף סיד – כשיעור החול שהסייד, והוא הנקרא בימינו טייח, צריך להוסיף לכף של סיד המשמש לטיוח הקיר והחלקתו. משנתנו קובעת את שיעור חול הגס כפי הכמות שהסיידים צריכים למלוא הכף, ובלשון הברייתא בבבלי: "תנא: כדי ליתן על פי כף של סיידין" פ ע"ב.

5 קנה – אורכו המזערי של הקנה שאסור להוציאו בשבת הוא כדי לעשות קולמוס – שראוי לכתוב בו. והברייתא שבתוספתא ובשני התלמודים קובעת את שיעורו במדויק: "מגיע לקשרי אצבעותיו". ושניהם מתחבטים בשאלה אם הכוונה לקשר העליון של האצבעות או לקשר התחתון, אך לא נמצאה לה תשובה. אם היה – הקנה. עבה או מרוסס – מרוצץ, כלומר שבור ואינו ראוי לכתיבה. שיעורו כדי לבשל ביצה קלה שבבצים – מאחר שאי אפשר לעשות קולמוס מקנה פגום, דינו כעץ, ושיעורו של עץ האסור להוצאה בשבת הוא כמו ששנינו להלן: "כדי לבשל ביצה קלה" פ"ט מ"ה; או: "המלקט עצים - אם לתקן, כל שהן; אם להסיק, כדי לבשל ביצה קלה" פי"ב מ"ב.

6 רב ששת אומר בבבלי שביצה קלה האמורה במשנה היא ביצת תרנגולת, והטעם: "שיערו חכמים: אין לך ביצה קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת" פ ע"ב. זוהי דוגמה נאה לעירוב בין הראליה לבין הדיאלקטיקה הספרותית: סתם ביצה במשק הבית היא ביצת תרנגולת, והטעם שניתן, "שיערו חכמים", הוא ספרותי בעלמא, אך ייתכן שרב ששת אמר רק את האמור בסיפא, והעורך הוסיף את הרישא. בשני התלמודים נאמר שכוונת המשנה אינה לביצה שלמה אלא לגרוגרת של ביצה קלה. והירושלמי אף קובע כלל: "כל ביצה דתנינן בכלים במשנת כלים, כביצה ממש; בשבת, כגרוגרת מכביצה", ונראה שהוא מתכוון לצמצם את המידה ולהחמיר בשיעור האסור בהוצאה בשבת. אך כפי שאמרנו לעיל, הובאה הביצה כדוגמה לבישול קל, משום שהייתה תדירה ביותר: באותם ימים, גידלו תרנגולות בחצרות הבתים, והביצים היו תוספת קבועה למזון.

7 שיעורו של העץ המתחייב חטאת הוא כדי לבשל ביצה קלה כשהיא: טרופה ונתונה בלפס – וגרסת הבבלי: "תנא: טרופה בשמן ונתונה באילפס", ופירש רש"י על אתר: "טרופה בשמן - שממהרת לבשלה". טרופה בשמן היא אפוא מטוגנת. הלפס הוא האילפס הנזכר הרבה בספרותנו, מעין המחבת של ימינו, דפנותיו נמוכות, והן הלכו והתרחבו כלפי מעלה או שהיו בקו ישר, והוא שימש לטיגון דגים וביצים., וכן לבישול. הווה אומר שצורתו כמחבת עמוקה.

1 עצים כדי לעשות תרווד – היו"ד נמחקה בידי הסופר. במקורות הנמנים עם הענף הארץ--ישראלי מפ, מגק, מגלד הנוסח הוא עצים, אבל ביתר עדי הנוסח, כולל כתב יד ליידן הארץ-ישראלי, הגרסה היא עצם, ומעין זה בציטטה בסוגיה, בפירוש הגאונים לטהרות ובעדי נוסח אחרים. להלן, נשנית במשנה הלכה בעניין "המוציא עצים" פ"ט מ"ה, וקשה להבין מה טעם דנה המשנה שנית בעניין זה. מבחינה ממצא הנוסחאות, הדעת נוטה לגרסת עצים, אך לאור העובדה שהמשנה דנה להלן במפורש בעניין עצים, נראה עדיף לגרוס עצם. התרווד הוא כף גדולה במיוחד. ופירש רבנו חננאל: "תרווד שמהפך בו הקדירה" קכג ע"ב; ושנינו במשנת כלים: "תרווד שהוא נותנו על השלחן" פ"ל מ"ב. בארץ נמצאו מעט כלי עצם, רובם קטנים: מחטים, כלי איפור וקישוט. התרווד הוא כלי גדול למדי, וקשה להבין למה נבחר לדוגמה לשיעור לכלי הקטן ביותר, והרי יש כלים קטנים ממנו. להלן נחזור לשאלה, ונוכיח שבכלי עץ עסקינן.

2 ר' יהודה אומר: כדי לעשות חף – כדי לעשות ממנו שן, של עצם או של עץ. הבבלי פותח בבירור השאלה: שיעורו של מי גדול יותר? והוא מניח שרבי יהודה הוא המחמיר, ושיעורו קטן. ופירשו עולא: "חפי פותחת" פא ע"א, כלומר שיעור קטן, לא פותחת, כלומר מפתח, אלא שן של מפתח איור 70. וכן אומר בעל הערוך: "פירוש: שיניים של עצם... ויש של עץ ויש של מתכת". ושנינו במשנת כלים: "פותחת של עץ וחפין שלה של מתכת" פי"ג מ"ו. העובדה שקשה להניח שעשו מפתחות מעצם, שהיא חומר פחות חזק, והמקבילה במשנת כלים מוכיחים שמשנתנו עוסקת בעיקר בכלי עץ. רק בדוחק רב ניתן להעמיד את משנתנו כעדות לשיבוץ שן של עצם בתוך המפתח ולקיים את הגרסה עצם.

3 זכוכית – שבר זכוכית, שהרי ודאי אסור להוציא בשבת כלי זכוכית, וכן עולה בבירור מהמשך המשנה. כדי לגרוד בה בראש הכרכר – לצד לגרוד מצינו במקורות אחרים לגרור, ולצד כרכר מצינו בנוסאחות כרכד הערוך מתאר את הכרכר כך: "יש לאורגים עץ או עצם שראשו חד, ונקרא כרכר, ודומה למחט של שקאין, וכך שמו בלשון יון כרכית κερκίς. מעבירו על השתי כשהוא מתוח לפניו, ושובט ומהדק בו החוטין, ומקרב המבדילין בין שני חוטין העליונים והתחתונים, ומיד נוחים להתפרק העליונים מן התחתונים, ונפתחת נפש המסכת לירות בתוכה חוט הערב".. שבר הזכוכית שימש לחידוד הכרכר, אך ייתכן שהשתמשו בו גם כדי להפריד זה מזה את חוטי השתי שנדבקו, כמו ששנינו בתוספתא: "סכוכית - אחרים אומרים: כדי לפצע בה שתי נימין כאחת" תוס', פ"ח ט הכ"א; בבלי, פ ע"ב, ונראה שאין הפציעה הנזכרת בתוספתא אלא הפרדת החוטים זה מזה. אף הברייתא בבבלי דנה בשימוש בשבר זכוכית בעבודת האריגה, אלא שהיא נוקטת שיעור אחר. הראשונים הבינו שאף על פי שהמשנה והתוספתא נוקטות לשון שונה, הן מתכוונות לשיעור אחד, אלא שאין הכרח לפרש כן, וייתכן שהלשון "אחרים אומרים" שבתוספתא מכוון לשיעור קטן יותר.

4 צרור אבן כדי לזרוק בעוף. רבי אליעזר בן יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה – צרור או אבן. ובתוספתא: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: משקל עשרה דינרין", ומעין זה בבבלי תוס', פ"ח ט הכ"ב; בבלי, פא ע"א. ואף ששני המקורות מביאים את ההלכה בשם רבי אליעזר בן יעקב, אין להניח שהתוספתא חולקת על המשנה אלא מפרשת את דבריו במשנה: מהו משקלה של אבן שזורקים בבהמה? עשרה דינרין. ומאחר שמשקל הדינר 3.585 גרם, נמצא שמשקל האבן האסורה להוצאה בשבת הוא קצת פחות מ-35 גרם. שני התלמודים מבארים את המחלוקת בין תנא קמא לרבי אליעזר בן יעקב, ובשניהם נאמר משמו של רבי יוחנן שהמשנה אינה מתכוונת לאבן הפוגעת בעוף או בבהמה, אלא: לדעת תנא קמא, כדי שיזרוק לאחורי העוף, וירגיש בה העוף; ולדעת רבי אליעזר ברבי יעקב, שיזרוק לאחורי הבהמה, ותרגיש בה ירו', פ"ח ה"ו, יא ע"ג; בבלי, פא ע"א. התוספתא מביאה דעה שלישית בשם רבי אלעזר: "כדי לעשות מסיפס", כלומר פסיפס כגרסת כתב יד לונדון, היינו שאסור להוציא בשבת אבן קטנה שניתן לשבצה בפסיפס.

5 מחיר אבן הפסיפס תלוי בגודלה: ככל שהאבן קטנה, עבודת שיבוץ הפסיפס קשה יותר ודרושה מומחיות יתר לכך. יתר על כן, השימוש באבנים קטנות בחמישים אחוז, מייקר את עלות סיתות האבנים בשליש, שכן יש לסתֵּת יותר אבנים. בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו אבני פסיפס בגדלים שונים. השוואת גודלן של עשרות אבני פסיפס באתרים אחדים מגלה שרובן המכריע של האבנים הוא במשקל 10-15 גרם. נמצא שאבן שמשקלה 35 גרם היא גדולה ביחס לגודל הממוצע של אבן פסיפס, ושההלכה הקובעת "אבן כדי לעשות מסיפס" מחמירה בהרבה משאר ההגדרות.

1 חרס – שבר של חרס, כעולה בבירור מהמשך המשנה ומהכתוב שהיא מצטטת ועוד. כדי ליתן בין פסצים לחבירו – פסצים מורכבת מן הצורות החלופיות פסים ופצים המצויות במקורות, והיא צורת היחיד, והריבוי פצימין/פסימין. בתים רבים נבנו בימי המשנה באבנים שסותתו סיתות חלקי, פרט לפתח הבית, שהיה צורך לבנות את המזוזה שלו בפצים, אבנים מסותתות סיתות מלא, כדי שתהיינה מזוזותיו ישרות. את החללים שבין הפצימים לנדבכי האבנים שבשורות שאינן מסותתות, מילאו באבנים קטנות או בשברי חרס. בית שיש לו פצימין, חייב במזוזה, ואילו בית שאין לו פצימין אינו נחשב לבית ראוי ושלם, כעולה מן המשנה בעבודה זרה בעניין ביטול בית עבודה זרה: "מפרק את פצימיו, והוא מותר" בבלי, מנחות לד ע"א; ירו', עבודה זרה פ"ג ה"ז, מג ע"ב. איור 71. ומאחר ששבר חרס הראוי לשימוש בבנייה הוא ישות, אסור להוציאו בשבת.

2 דבר' ר' יהודה. ר' מאיר אומר: כדי לחתות בו את האור – שהוא שיעור גדול יותר של שבר החרס, שהרי בין האבנים יש שנותנים שבר חרס קטן שאי אפשר לחתות בו את האש בכיריים. נמצא שרבי יהודה מחמיר יותר מרבי מאיר בכל הפרק.

3 רבי יוסה אומר: כדי לקבל רביעית – רביעית הלוג של משקה, שהוא בוודאי שיעור גדול יותר. רבי יוסי אומר שכל זמן שהחרס משמש ככלי המחזיק רביעית הלוג, אסור להוציאו בשבת, אך אם שיעורו פחות משיעור זה, מותר להוציאו. ושנינו במסכת מקוואות: "החוטט בצינור =המוביל למקווה הטהרה לקבל צרורות =כדי שישקעו הצרורות - בשל עץ, כל שהוא המים פוסלים את המקווה, שהרי הפכו לכלי המקבל צרורות; ובשל חרס, רביעית המים פוסלים את המקווה רק אם השקע שעשה החרס בצינור מכיל רביעית. רבי יוסי אומר: אף בשל חרס כל שהוא. לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרס" פ"ד מ"ג. ואמנם מצינו שנשנו במשנת כלים הלכות כלי חרס שבורים המחזיקים רביעית, וידוע שמשנת כלים היא ברובה משנת רבי יוסי, ששנה ששבר כלי חרס שיעורו רביעית אף להוצאה בשבת. משנתנו סודרת את דעות החכמים בסדר עולה של השיעורים, וזהו קו סגנוני רגיל במשנה, אך לא קבוע.

4 אמר ר' מאיר: אף על פי שאין ראייה לדבר, זיכר לדבר – אין ראיה גמורה לשיעור זה מן התורה, אך הזיקה בין הדברים שההלכה קובעתם רמוזה במקראות. היגד זה שכיח בספרות התלמודית ובמיוחד בפיהם של תנאים. ולא ימצא במכיתתו חרש לחתות אש מייקוד ישעיהו ל, יד. במכיתתו פירושה בשברו, ונמצא שמקרא זה מדבר בחתיית אש בעזרת שבר חרס, והנביא מנבא שבימי החורבן הגדול לא יימצא אפילו שבר של חרס כדי לחתות בו אש. אמר לו ר' יוסה: משם ראיה? – בתמיהה, שהרי כתוב בהמשך המקרא: "ולחשוף מים מן גבא". כלומר, מכיתת החרס נועדה לחשוף מים מגבא, להעלות מים מגב. רבי מאיר סבור שאף על פי שאין ראיה לדבר מן המקרא, יש לו זכר; ורבי יוסי סבור שאף זכר אין לדבר בפסוק. ואולם המחלוקת אינה תלויה בפסוק, והיא רק בבחינת הדגמה ספרותית.

1 סנהדרין פתח ↗

וְאָמַר רַב חָנָן בַּר מוֹלָדָה אָמַר רַב הוּנָא: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר חַי וְיִשְׁתֶּה יַיִן חַי. אִינִי? וְהָא רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: אָכַל בָּשָׂר חַי וְשָׁתָה יַיִן חַי אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה! אָמַר רָבִינָא: יַיִן חַי – מְזִיג וְלָא מְזִיג, בָּשָׂר חַי – בְּשִׁיל וְלָא בְּשִׁיל, כִּבְשַׂר כִּיבָא דְּאָכְלִי גַּנָּבֵי.

1 בבא מציעא פתח ↗

לְמַאי חֲזוּ? שֶׁמֶן חֲזֵי לְגִלְדָּאֵי, דְּבַשׁ לִכְתִישָׁא דְגַמְלֵי.

2 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

הַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין. תַּנֵּי. הוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין. עַד שֶׁלֹּא הַרְאֵהוּ לְמוֹכָס חַיָיב. מִשֵּׁהַרְאֵהוּ לְמוֹכָס פָּטוּר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. אַף מִשֵּׁהַרְאֵהוּ לְמוֹכָס חַיָיב. שֶׁהוּא רָאוּי לְהַרְאוֹתוֹ לְמוֹכָס אַחֵר. הוֹצִיא שְׁטַר חוֹב. עַד שֶׁלֹּא הַרְאֵהוּ לְבַעַל חוֹב חַיָיב. מִשֵּׁהַרְאֵהוּ לְבַעַל חוֹב פָּטוּר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. אַף מִשֵּׁהַרְאֵהוּ לְבַעַל חוֹב חַיָיב. שֶׁהוּא רָאוּי לְהַרְאוֹתוֹ לְבַעַל חוֹב אַחֵר.

4 תוספות על שבת פתח ↗

המוציא שיער כדי לגבל בו את הטיט טיט כדי לעשות פי כור כן גרס בתוספתא וכן גרס רש"י ולהך גירסא שיער כדי לגבל בו את הטיט כשיעור טיט הנעשה מרביעית שופכין אבל לספרים דגרסי שיער כדי לגבל בו טיט לעשות פי כור של צורפי זהב קשה דאמר לעיל אין אדם טורח לגבל טיט כדי לעשות פי כור ויש לפרש דמיירי בטיט שהוא מגובל כבר ואחר הגיבול נותנין בו שיער כדי לתקנו:

5 חולין פתח ↗

גְּמָ׳ הֵיכִי דָמֵי חוֹל הַדַּק? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּל שֶׁאֵין הַיּוֹצֵר צָרִיךְ לְכׇתְשׁוֹ. וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: אֲבָל אֵין מְכַסִּין לֹא בְּזֶבֶל הַגַּס וְלֹא בְּחוֹל הַגַּס. הֵיכִי דָּמֵי חוֹל הַגַּס? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּל שֶׁהַיּוֹצֵר צָרִיךְ לְכׇתְשׁוֹ.

7 מנחות פתח ↗

אַדַּעְתָּא דְּגִינָּה הוּא דַּעֲבִידָא. אַבָּיֵי וְרָבָא עָבְדִי כְּרַבָּה וְרַב יוֹסֵף, וְרַב אָשֵׁי עָבֵיד כְּרַב וּשְׁמוּאֵל לְחוּמְרָא, וְהִילְכְתָא כְּרַב וּשְׁמוּאֵל לְחוּמְרָא. אִיתְּמַר: לוּל פָּתוּחַ מִן הַבַּיִת לַעֲלִיָּיה, אָמַר רַב הוּנָא: אִם יֵשׁ לוֹ פֶּתַח אֶחָד – חַיָּיב בִּמְזוּזָה אַחַת, אִם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי פְּתָחִין – חַיָּיב בִּשְׁתֵּי מְזוּזוֹת. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַב הוּנָא, הַאי אִינְדְּרוֹנָא דְּאִית לֵיהּ אַרְבְּעָה בָּאבֵי – חַיָּיב בְּאַרְבַּע מְזוּזוֹת. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, אַף עַל גַּב דִּרְגִיל בְּחַד. אָמַר אַמֵּימָר: הַאי פִּיתְחָא דְּאַקַּרְנָא חַיָּיב בִּמְזוּזָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: וְהָא לֵית לֵיהּ פַּצִּימִין! אֲמַר לֵיהּ: עָדֵי פַּצִּימֵי. רַב פָּפָּא אִיקְּלַע לְבֵי מָר שְׁמוּאֵל, חֲזָא הָהוּא פִּיתְחָא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ אֶלָּא פַּצִּים אֶחָד חַד פַּצִּימָא מִשְּׂמָאלָא, וַעֲבִידָא לֵיהּ מְזוּזָה. אֲמַר לֵיהּ: כְּמַאן? כְּרַבִּי מֵאִיר? אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר מִיָּמִין, מִשְּׂמֹאל מִי אָמַר? מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״בֵּיתֶךָ״ – ״בִּיאָתְךָ״, מִן הַיָּמִין. אַתָּה אוֹמֵר מִן הַיָּמִין, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִשְּׂמֹאל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בֵּיתֶךָ״. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַבָּה: דֶּרֶךְ בִּיאָתְךָ מִן הַיָּמִין, דְּכִי עָקַר אִינִישׁ כַּרְעֵיהּ דְּיַמִּינָא עָקַר. רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַחָא קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא בַּר עוּלָּא אָמַר, מֵהָכָא: ״וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אוֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ מִיָּמִין בְּבוֹא אִישׁ בֵּית ה׳ וְנָתְנוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרֵי הַסַּף אֶת כׇּל הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית ה׳״. מַאי רַבִּי מֵאִיר? דְּתַנְיָא: בַּיִת שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא פַּצִּים אֶחָד, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב בִּמְזוּזָה, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? ״מְזוּזוֹת״ כְּתִיב. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? דְּתַנְיָא: ״מְזוּזוֹת״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי מִיעוּט מְזוּזוֹת שְׁתַּיִם, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מְזוּזוֹת״ בְּפָרָשָׁה שְׁנִיָּה, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, הָוֵי רִיבּוּי אַחַר רִיבּוּי, וְאֵין רִיבּוּי אַחַר רִיבּוּי אֶלָּא לְמַעֵט, מִעֲטוֹ הַכָּתוּב לִמְזוּזָה אַחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁתֵּי״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁתֵּי״? זֶה בָּנָה אָב, כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״מְזוּזוֹת״ אֵינוֹ אֶלָּא אַחַת, עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב שְׁתַּיִם. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּכְתַבְתָּם״ – יָכוֹל יִכְתְּבֶנָּה עַל הָאֲבָנִים? נֶאֱמַר כָּאן כְּתִיבָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן כְּתִיבָה – מָה לְהַלָּן עַל הַסֵּפֶר, אַף כָּאן עַל הַסֵּפֶר. אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: נֶאֱמַר כָּאן כְּתִיבָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן כְּתִיבָה, מָה לְהַלָּן עַל הָאֲבָנִים, אַף כָּאן עַל הָאֲבָנִים! נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה? דָּנִין כְּתִיבָה הַנּוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת מִכְּתִיבָה הַנּוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת, וְאֵין דָּנִין כְּתִיבָה הַנּוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת מִכְּתִיבָה שֶׁאֵינָהּ נוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן: ״וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ״. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: רַחֲמָנָא אָמַר ״עַל מְזוּזוֹת״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ נֵילַף כְּתִיבָה כְּתִיבָה? אָמַר קְרָא ״וּכְתַבְתָּם״ – כְּתִיבָה תַּמָּה, וַהֲדַר ״עַל הַמְּזוּזוֹת״. וּמֵאַחַר דִּכְתִיב ״וּכְתַבְתָּם״, הַאי גְּזֵירָה שָׁוָה לְמָה לִי? אִי לָאו גְּזֵירָה שָׁוָה, הֲוָה אָמֵינָא לִיכְתְּבַהּ אַאַבְנָא וְלִיקְבְּעַהּ אַסִּיפָּא, קָא מַשְׁמַע לַן. אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּתְּפִילִּין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, וַאֲפִילּוּ כְּתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. פְּשִׁיטָא! אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְקוֹצוֹ שֶׁל יוּד. וְהָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְאִידַּךְ דְּרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל אוֹת שֶׁאֵין גְּוִיל מוּקָּף לָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ, פְּסוּלָה.

« משנת ארץ ישראל על משנה שבת ז׳:ד׳ משנת ארץ ישראל על משנה שבת ט׳:א׳ »