משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ז

« משנת ארץ ישראל על משנה שבת ט״ז:ח׳ משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ח:א׳ »

1 שבת פתח ↗

לָא לִיטַּמּוּ מִגַּבָּן. אַלְּמָה תְּנַן: כְּלֵי חֶרֶס וּכְלֵי נֶתֶר טוּמְאָתָן שָׁוָה: מִיטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין מֵאֲוִירֵיהֶן, וּמִיטַּמְּאִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן וְאֵין מִיטַּמְּאִין מִגַּבֵּיהֶן, וּשְׁבִירָתָן מְטַהַרְתָּן. כְּלֵי נֶתֶר וּכְלֵי חֶרֶס הוּא דְּטוּמְאָתָן שָׁוָה אֲבָל מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא! אָמְרִי, כֵּיוָן דְּכִי נִשְׁתַּבְּרוּ יֵשׁ לָהֶם תַּקָּנָה, שַׁוִּינְהוּ כִּכְלֵי מַתָּכוֹת. אֶלָּא מֵעַתָּה, יַחְזְרוּ לְטוּמְאָתָן יְשָׁנָה כִּכְלֵי מַתָּכוֹת? דִּתְנַן: כְּלֵי מַתָּכוֹת, פְּשׁוּטֵיהֶן וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִין. נִשְׁבְּרוּ — טָהָרוּ. חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים — חָזְרוּ לְטוּמְאָתָן יְשָׁנָה. וְאִילּוּ גַּבֵּי כְּלֵי זְכוּכִית תְּנַן: כְּלֵי עֵץ וּכְלֵי עוֹר וּכְלֵי עֶצֶם וּכְלֵי זְכוּכִית, פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִין וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִין. נִשְׁבְּרוּ — טָהָרוּ. חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים — מְקַבְּלִין טוּמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא. מִכָּאן וּלְהַבָּא אִין, לְמַפְרֵעַ — לָא! טוּמְאַת כְּלֵי זְכוּכִית דְּרַבָּנַן, וְטוּמְאָה יְשָׁנָה דְּרַבָּנַן. בְּטוּמְאָה דְאוֹרָיְיתָא — אַחִיתוּ בַּהּ רַבָּנַן טוּמְאָה, בְּטוּמְאָה דְּרַבָּנַן — לָא אַחִיתוּ לַהּ רַבָּנַן טוּמְאָה. פְּשׁוּטֵיהֶן מִיהָא לִיטַּמּוּ, דְּהָא פְּשׁוּטֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ? עָבְדִי בְּהוּ רַבָּנַן הֶכֵּירָא כִּי הֵיכִי דְּלָא לִשְׂרוֹף עֲלַיְיהוּ תְּרוּמָה וְקׇדָשִׁים.

2 שמות רבה פתח ↗

וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, כִּי בֶן מָוֶת הוּא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כִּי אֵין אִישׁ שֶׁיְקַנֵּא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיַהַרְגֶּנּוּ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר רָאָה שֶׁאֵין מִי שֶׁיַּזְכִּיר עָלָיו אֶת הַשֵּׁם וְיַהַרְגֶּנּוּ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי רָאָה שֶׁאֵין תּוֹחֶלֶת שֶׁל צַדִּיקִים עוֹמְדוֹת הֵימֶנּוּ וְלֹא מִזַּרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה כָּךְ נִמְלַךְ בַּמַּלְאָכִים וְאָמַר לָהֶם חַיָּב זֶה הֲרִיגָה, אָמְרוּ לוֹ הֵן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ שֶׁיְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת. וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, בַּמֶּה הֲרָגוֹ רַבִּי אֶבְיָתָר אָמַר הִכָּהוּ בְּאֶגְרוֹף, וְיֵשׁ אוֹמְרִים מַגְרֵפָה שֶׁל טִיט נָטַל וְהוֹצִיא אֶת מֹחוֹ. רַבָּנָן אָמְרֵי הִזְכִּיר עָלָיו אֶת הַשֵּׁם וַהֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ב, יד: הַלְּהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר. וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל, שֶׁלֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, טְמָנוֹ בִּפְנֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְחוֹל, אָמַר לָהֶם אַתֶּם מְשׁוּלִים כַּחוֹל מַה חוֹל הַזֶּה אָדָם נוֹטְלוֹ מִכָּאן וְנוֹתְנוֹ לְכָאן וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע, כָּךְ יִטָּמֵן הַדָּבָר הַזֶּה בֵּינֵיכֶם וְלֹא יִשָּׁמַע. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁלֹא נִשְׁמַע הַדָּבָר אֶלָּא עַל יְדֵי הָעִבְרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, זֶה דָּתָן וַאֲבִירָם, קְרָאָם נִצִּים עַל שֵׁם סוֹפָם, הֵם הֵם שֶׁאָמְרוּ דָּבָר זֶה, הֵם הָיוּ שֶׁהוֹתִירוּ מִן הַמָּן, הֵם הָיוּ שֶׁאָמְרוּ במדבר יד, ד: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, הֵם שֶׁהִמְרוּ עַל יַם סוּף. דָּבָר אַחֵר, נִצִּים, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּונִים לַהֲרֹג זֶה אֶת זֶה, כְּמָה דְתֵימָא דברים כה, יא: כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּמַצּוּת שֶׁל מִיתָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ, הִכִּיתָ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא תַכֶּה, מִכָּאן שֶׁמִּשָׁעָה שֶׁאָדָם מֵרִים יָדוֹ לְהַכּוֹת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע. רֵעֶךָ, שֶׁהוּא רָשָׁע כַּיּוֹצֵא בְּךָ, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם רְשָׁעִים.

2 יומא פתח ↗

מַאי הֲוָה עָבֵיד? אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: מִתְעַסֵּק בְּקַרְדּוּמּוֹ הָיָה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שְׁנֵי כֹהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִין הָיוּ מַתְלִיעִין בְּעֵצִים, וְנִשְׁמְטָה קַרְדּוּמּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וְנָפְלָה שָׁם, וְיָצְתָה אֵשׁ וַאֲכָלַתּוּ.

2 במדבר רבה פתח ↗

אֶסְפָה לִי, וְכִי לֹא הָיוּ זְקֵנִים לְשֶׁעָבַר, וַהֲלוֹא כְּבָר נֶאֱמַר בְּמִצְרַיִם שמות ג, טז: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא מִפְּנֵי מָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה שמות א, י יא: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, קִבֵּץ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם עֲשׂוּ עִמִּי הַיּוֹם בְּטוֹבָה, הַיְנוּ דִכְתִיב שמות א, יג: וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, בְּפֶה רַךְ, נָטַל סַל וּמַגְרֵפָה, מִי הָיָה רוֹאֶה אֶת פַּרְעֹה נוֹטֵל סַל וּמַגְרֵפָה וְעוֹשֶׂה בִּלְבֵנִים וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה, מִיָּד הָלְכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְרִיזוּת וְעָשׂוּ עִמּוֹ בְּכָל כֹּחָן, לְפִי שֶׁהָיוּ בַּעֲלֵי כֹּחַ וְגִבּוֹרִים, כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה הֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם נוֹגְשִׂים וְאָמַר לָהֶם חַשְּׁבוּ אֶת הַלְּבֵנִים, מִיָּד עָמְדוּ וּמָנוּ אוֹתָם, וְאָמַר לָהֶם כָּזֶה אַתֶּם מַעֲמִידִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם. מִנָּה אֶת הַנּוֹגְשִׂים שֶׁל מִצְרַיִם עַל הַשּׁוֹטְרִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהַשּׁוֹטְרִים הִתְמַנּוּ עַל יֶתֶר הָעָם, וּכְשֶׁאָמַר לָהֶם שמות ה, ז: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם, הָיוּ בָּאִין הַנּוֹגְשִׂים וּמוֹנִין אֶת הַלְּבֵנִים וְנִמְצְאוּ חֲסֵרוֹת, הָיוּ מַכִּין הַנּוֹגְשִׂים אֶת הַשּׁוֹטְרִים, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ה, יד: וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ הַשּׁוֹטְרִים מֻכִּין עַל יֶתֶר הָעָם וְלֹא הָיוּ מוֹסְרִין אוֹתָן בִּידֵי נוֹגְשִׂים, וְאוֹמְרִים מוּטָב אָנוּ לִלְקוֹת וְאַל יִכָּשְׁלוּ יֶתֶר הָעָם. לְפִיכָךְ כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵינִי יוֹדֵעַ מִי רָאוּי וּמִי אֵינוֹ רָאוּי, אָמַר לוֹ במדבר יא, טז: אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, אוֹתָן הַזְּקֵנִים וְהַשּׁוֹטְרִים שֶׁהָיוּ מוֹסְרִין עַצְמָן לִלְקוֹת עֲלֵיהֶם בְּמִצְרַיִם בְּמַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים, יָבוֹאוּ וְיִטְלוּ בַּגְּדֻלָּה הַזּוֹ, לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר: אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו. וּלְפִי שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן לִלְקוֹת עַל הַצִּבּוּר, לְפִיכָךְ במדבר יא, יז: וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָֹּׂא הָעָם, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהִשְׁוָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה. מִכָּאן אַתְּ לָמֵד שֶׁכָּל מִי שֶׁמּוֹסֵר עַצְמוֹ עַל יִשְׂרָאֵל זוֹכֶה לְכָבוֹד וְלִגְדֻלָּה וּלְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, לְכָךְ כְּתִיב: אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, מִי הֵם, אוֹתָן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

3 שבת פתח ↗

מַתְנִי׳ קָנֶה שֶׁל זֵיתִים, אִם יֵשׁ קֶשֶׁר בְּרֹאשׁוֹ — מְקַבֵּל טוּמְאָה, וְאִם לָאו — אֵין מְקַבֵּל טוּמְאָה. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ — נִיטָּל בַּשַּׁבָּת.

4 שבת פתח ↗

מַתְנִי׳ רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין, חוּץ מִן הַמַּסָּר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵישָׁה.

5 שבת פתח ↗

מִידֵּי דְּהָוֵה אַמַּעֲבִיר חֵפֶץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. הָתָם, לָאו אַף עַל גַּב דְּכַמָּה דְּנָקֵיט לֵיהּ וְאָזֵיל פָּטוּר, כִּי מַנַּח לֵיהּ — חַיָּיב. הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא. מִי דָּמֵי?! הָתָם כׇּל הֵיכָא דְּמַנַּח לֵיהּ מְקוֹם חִיּוּב הוּא. הָכָא, אִי מַנַּח לֵיהּ בִּסְטָיו מְקוֹם פְּטוּר הוּא. אֶלָּא מִידֵּי דְּהָוֵה אַמַּעֲבִיר חֵפֶץ מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע. הָתָם לָאו אַף עַל גַּב דְּאִי מַנַּח לֵיהּ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת פָּטוּר, כִּי מַנַּח לֵיהּ בְּסוֹף אַרְבַּע אַמּוֹת חַיָּיב, הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא. מִי דָּמֵי?! הָתָם, לְגַבֵּי דְּהַאי גַּבְרָא מְקוֹם פְּטוּר הוּא, לְכוּלֵּי עָלְמָא מְקוֹם חִיּוּב הוּא. הָכָא לְכוּלֵּי עָלְמָא מְקוֹם פְּטוּר הוּא. אֶלָּא מִידֵּי דְּהָוֵה אַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים דֶּרֶךְ צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים. הָתָם, לָאו אַף עַל גַּב דְּאִי מַנַּח לֵיהּ אַצִּדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים — פָּטוּר, וְכִי מַנַּח לֵיהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — חַיָּיב, הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא. מַתְקִיף לַהּ רַב פָּפָּא: הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים לָאו כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמֵי. אֶלָּא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב דְּאָמַר צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמֵי, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב דְּאָמַר צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמֵי הֵיכָא דְּלֵיכָּא חִיפּוּפֵי. אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא חִיפּוּפֵי מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? הִלְכָּךְ לְהָא דָּמְיָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּמוֹדֶה בֶּן עַזַּאי בְּזוֹרֵק. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמּוֹצִיא מֵחֲנוּת לִפְלַטְיָא דֶּרֶךְ סְטָיו — חַיָּיב. אֶחָד הַמּוֹצִיא, וְאֶחָד הַמַּכְנִיס, וְאֶחָד הַזּוֹרֵק, וְאֶחָד הַמּוֹשִׁיט. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הַמּוֹצִיא וְהַמַּכְנִיס פָּטוּר, הַמּוֹשִׁיט וְהַזּוֹרֵק — חַיָּיב. תָּנוּ רַבָּנַן, אַרְבַּע רְשׁוּיוֹת לַשַּׁבָּת: רְשׁוּת הַיָּחִיד, וּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְכַרְמְלִית, וּמְקוֹם פְּטוּר. וְאֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד? — חָרִיץ שֶׁהוּא עָמוֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וְכֵן גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה — זוֹ הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה. וְאֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים? סְרַטְיָא וּפְלַטְיָא גְּדוֹלָה, וּמְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשִׁין — זוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים גְּמוּרָה. אֵין מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד זוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים זוֹ, וְאֵין מַכְנִיסִין מֵרְשׁוּת הָרַבִּים זוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד זוֹ, וְאִם הוֹצִיא וְהִכְנִיס בְּשׁוֹגֵג — חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד — עָנוּשׁ כָּרֵת, וְנִסְקָל. אֲבָל יָם וּבִקְעָה וְאִיסְטְווֹנִית וְהַכַּרְמְלִית — אֵינָהּ לֹא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְאֵין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּתוֹכָהּ. וְאִם נָשָׂא וְנָתַן בְּתוֹכָהּ — פָּטוּר. וְאֵין מוֹצִיאִין מִתּוֹכָהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְלֹא מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכָהּ. וְאֵין מַכְנִיסִין מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לְתוֹכָהּ, וְלֹא מִתּוֹכָהּ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְאִם הוֹצִיא וְהִכְנִיס פָּטוּר. חֲצֵרוֹת שֶׁל רַבִּים וּמְבוֹאוֹת שֶׁאֵינָן מְפוּלָּשִׁין, עֵירְבוּ — מוּתָּרִין. לֹא עֵירְבוּ — אֲסוּרִים. אָדָם עוֹמֵד עַל הָאִיסְקוּפָּה, נוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת וְנוֹתֵן לוֹ, נוֹטֵל מֵעָנִי וְנוֹתֵן לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטּוֹל מִבַּעַל הַבַּיִת וְנוֹתֵן לְעָנִי, מֵעָנִי וְנוֹתֵן לְבַעַל הַבַּיִת. וְאִם נָטַל וְנָתַן — שְׁלָשְׁתָּן פְּטוּרִים. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אִיסְקוּפָּה מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת. בִּזְמַן שֶׁהַפֶּתַח פָּתוּחַ — כְּלִפְנִים, פֶּתַח נָעוּל — כְּלַחוּץ. וְאִם הָיְתָה אִיסְקוּפָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה וּרְחָבָה אַרְבָּעָה — הֲרֵי זֶה רְשׁוּת לְעַצְמָהּ. אָמַר מָר: ״זוֹ הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד״. לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי הָא דְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, יֶתֶר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, עוֹשֶׂה לֶחִי מִכָּאן, וְלֶחִי מִכָּאן, אוֹ קוֹרָה מִכָּאן וְקוֹרָה מִכָּאן, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּאֶמְצַע. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְעָרְבִין רְשׁוּת הָרַבִּים בְּכָךְ! וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״גְּמוּרָה״? מַהוּ דְתֵימָא: כִּי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּלָא הָוֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד, הָנֵי מִילֵּי לְטַלְטֵל, אֲבָל לִזְרוֹק מוֹדוּ לֵיהּ — קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר מָר: ״זוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים״. לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי אִידַּךְ דְּרַבִּי יְהוּדָה. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיְתָה דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים מַפְסַקְתָּן — יְסַלְּקֶנָּה לִצְדָדִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״גְּמוּרָה״? אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״גְּמוּרָה״, תְּנָא נָמֵי סֵיפָא ״גְּמוּרָה״. וְלַחֲשׁוֹב נָמֵי מִדְבָּר, דְּהָא תַּנְיָא: אֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים? — סְרַטְיָא וּפְלַטְיָא גְּדוֹלָה, וּמְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשִׁין, וְהַמִּדְבָּר! אָמַר אַבָּיֵי: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בַּמִּדְבָּר. כָּאן בִּזְמַן הַזֶּה. אָמַר מָר: אִם הוֹצִיא וְהִכְנִיס בְּשׁוֹגֵג — חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד — עָנוּשׁ כָּרֵת, וְנִסְקָל. בְּשׁוֹגֵג חַיָּיב חַטָּאת, פְּשִׁיטָא! בְּמֵזִיד עָנוּשׁ כָּרֵת וְנִסְקָל אִצְטְרִיכָא לֵיהּ. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְרַב, דְּאָמַר רַב: מָצָאתִי מְגִלַּת סְתָרִים בֵּי רַבִּי חִיָּיא וְכָתוּב בָּהּ: אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, וְאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אִינִי?! וְהָתְנַן: אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. וְהָוֵינַן בַּהּ: מִנְיָנָא לְמָה לִי? וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּן בְּהֶעְלֵם אַחַת — חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. אֶלָּא אֵימָא: אֵינוֹ חַיָּיב עַל אַחַת מֵהֶן. וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: הָא מֵהָנָךְ דְּלָא מְסַפְּקָן. אָמַר מָר: אֲבָל יָם וּבִקְעָה וְהָאִיסְטְווֹנִית וְהַכַּרְמְלִית אֵינָן לֹא כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְלֹא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבִקְעָה אֵינוֹ לֹא כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְלֹא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים? וְהָא תְּנַן הַבִּקְעָה בִּימוֹת הַחַמָּה, רְשׁוּת הַיָּחִיד לַשַּׁבָּת וּרְשׁוּת הָרַבִּים לַטּוּמְאָה. בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכָאן וּלְכָאן! אָמַר עוּלָּא: לְעוֹלָם כַּרְמְלִית הָוְיָא, וְאַמַּאי קָרֵי לַהּ רְשׁוּת הַיָּחִיד — לְפִי שֶׁאֵינָהּ רְשׁוּת הָרַבִּים. רַב אָשֵׁי אָמַר:

6 רש"י על שבת פתח ↗

כי האי תנא - דאפי' קשירה לא בעי כרבן שמעון בן גמליאל דאמר מתוקן בהזמנה בעלמא ואע"פ שאינו קשור:

7 שבת פתח ↗

פְּקַק הַחַלּוֹן כּוּ׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֹהֶל עֲרַאי בַּתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא לְהוֹסִיף. שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מוֹסִיפִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹסִיפִין בְּשַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב.

8 רש"י על שבת פתח ↗

ודכ"ע - משום דאוקמא ר' יוחנן בשיש תורת כלי עליהן איצטריכא ליה למימר דכי פליגי רבנן בכלים דחברינהו בארעא פליגי דאילו כלים דעלמא אע"ג דלית להו לכיסוייהן בית אחיזה מיטלטלי דכיון דבאיכא תורת כלי עליהן קיימי מה לי איכא בית אחיזה מה לי ליכא בית אחיזה אלא בכיסוי כלים המחוברי' לקרקע כגון תנור וכירים הוא דפליגי משום דדמו במקצת לכיסוי בור ודות וגזרינן הני אטו הני:

1 פרק זה דן בשאלת הכלים שמותר לטלטלם בשבת, ואם הם ניטלים רק לצורך, כגון סכין לחתוך בה, או שמותר ליטול אותם אף שלא לצורך. ביסודן של ההלכות בפרקנו מבוררת ההלכה שחפצים שאינם בגדר כלים, כגון אבנים או עצים וכיוצא בזה, אינם ניטלים בשבת. המשנה הראשונה מבררת מתי חפץ נחשב כלי ומתי אינו נחשב כלי.

2 כל הכלים ניטלים בשבת – כן הוא הנוסח ברוב הספרים. משמעות קביעה זו שמותר לטלטל כל כלי בשבת, ובלבד שיהא ברשות שמותר לטלטל בה, בית או חצר שהותקן בה עירוב. ברם מצינו גם נוסח אחר: "כל הכלים הניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן". התוספות ביקשו ללמדנו שיש להעדיף את הגרסה הניטלים, שהרי בהמשך פרקנו במ"ד ובתוספתא ראש פי"ד טו ה"א נשנים שני כלים, המסר =המסור הגדול ויתד המחרשה, שאינם ניטלים בשבת תוספות, קכב ע"ב, ד"ה "כל". לפי פירוש זה, החידוש אינו ברישא של המשפט, אלא בסופו: "כל הכלים הניטלין בשבת, ניטלים ודלתותיהם עמהם". כלומר, אף על פי שהתנא היה מודע לקיומם של שני כלים היוצאים מן הכלל, שאינם ניטלים בשבת, הוא שונה את הכלל שכל הכלים ניטלים בשבת. ודלתותיהן עמהן – כלים שיש להם דלתות, כגון התיבה או השידה, ניטלים עם דלתותיהם. אף על פי שנתפרקו בשבת – אף על פי שניתקו הדלתות מן התיבה או מן השידה בשבת, מותר לטלטלן, ואין לראות בדלת משום נולד, כלומר דבר שנוצר בשבת, משום שהן "מוכנין על גבי אביהן" בבלי קכב ע"ב. הנוסח "שנתפרקו בשבת" רווח בכל כתבי היד ואצל רוב הראשונים, ולפני סוגיית התלמוד הירושלמי, שהרי הוא אומר: "דלתות הכלים דרובה =יש חידוש וריבוי, שאף על פי שנתפרקו בשבת, ניטלין בשבת" טז ע"א. וכן היה הנוסח שעמד לפני הבבלי, והוא שואל: "כל הכלים ניטלין, ואף על פי שנתפרקו בשבת, ולא מיבעיא בחול. אדרבה, בשבת מוכנין על גבי אביהן, בחול אין מוכנין על גבי אביהן", ואמר אביי: "כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן, אף על פי שנתפרקו בחול, ניטלין בשבת" קכב ע"ב. לפי פירושו של אביי, יש למחוק את התיבה בשבת, אף שעמדה לפני סוגיית הבבלי. ואמנם בדפוסים אחדים ובכתב יד מינכן נשמטה תיבת בשבת, כנראה בטעות.

3 שאינן דומים – דלתות הכלים. לדלתות הבית – שאסור לטלטלן. לפי שאינו מן המוכן – דלתות הבית אינן ראויות לטלטול ברגיל, שהרי "אין תשמישן אלא על גבי קרקע" ירושלמי. משום כך, בין שנתפרקו דלתות הבית בערב שבת ובין שנתפרקו בשבת, אסור לטלטלן ואסור להחזירן למקומן, מפני שיש בהחזרתן משום בניין, והוא מה ששנינו בתוספתא: "דלת שידה, תיבה ומגדל, נוטלין ולא מחזירין. דלת לול ובית התרנגלין, לא נוטלין ולא מחזירין" תוס', פי"ד טו ה"א; בבלי, קכב ע"ב. דלת הלול ובית התרנגולין דינה כדין דלת בית, ואסור ליטול אותה ממקומה בשבת ואף לא להחזירה למקומה בשבת.

4 הטעם המובא במשנתנו לאיסור זה, "לפי שאינו מן המוכן", חל גם אם נתפרקו דלתות הבית ביום חול, שהרי לא היו מוכנים לשימוש אחר אלא כדלתות לבית. במשניות הנמנות עם הענף הא"י בא כלפנינו אינו בלשון יחיד, אך בדפוסים ובעדי נוסח אחדים לשון רבים, אינן, אך נראה שלשון אינו עיקר, משום שהמשנה אינה מכוונת לדלתות, אלא באה לציין שהדלתות הן במעמד של דבר "שאינו מן המוכן", מטבע לשון הרווח במשנה, ובעיקר בתוספתא ובספרות התנאים והאמוראים.

1 משנתנו היא המשך למשנה הקודמת, שהורתה ש"כל הכלים ניטלים בשבת", והיא מתירה להשתמש אף בכלים המיועדים למלאכות אסורות לצורך מלאכות המותרות בשבת.

2 נוטל אדם – בשבת. קורנס – פטיש. לפוצע בו אגוזים – הכתיב בכי"ק לפוצע, אך לפי הניקוד לְפַצֵּעַ. סוגיית התלמוד הירושלמי מפרשת: "הא שלא לפצע בו, לא". כלומר, מותר להשתמש בקורנס בשבת רק כדי לעשות בו מלאכת המותרת בשבת. והירושלמי מסיק: "מתניתא דרבי נחמיה. דאמר רבי נחמיה: אין ניטלין שלא לצורך" טז סע"א. ונאמר בתוספתא: "רבי נחמיה אומר: אפילו טלית, אפילו תרוד, אין ניטלין אלא לצורך" פי"ד טו ה"א. מחלוקת זו יסודה במחלוקת קדומה בין בית שמאי לבית הלל. מפשוטה של המשנה ומפירושו של הירושלמי משתמע שהקורנס הוא כלי לעבודה אסורה בשבת, וכן עולה גם מלשון הבבלי המדבר על קורנס של נפחין, וכן גם בהמשך המשנה. בתלמוד הבבלי ביקשו לפרש את משנתנו כמתירה להשתמש רק בקורנס של אגוזין אך לא בשל נפחין, אלא שהפירוש נדחה בגלל הדוגמאות האחרות המובאות במשנה קכב ע"ב - קכג ע"א. אם אנו מגיעים למסקנה שהקורנס הוא קורנס של נפחים, נמצא שהמשנה מחדשת הלכה, שמותר לטלטל כלי מגושם וכבד המיועד לעבודה האסורה בשבת לצורך מלאכה קלה כפציעת אגוזים, המותרת בשבת.

3 קורדוס לחתוך בו את הדבילה – הקרדום והמעצד והכשיל הם שלושה כלים דומים: לכולם ידית וראש, והן משמשים לכריתת עצים או סיתות אבנים. ההבדל בין הכשיל לבין המעצד מוסבר בתלמוד הבבלי כך: "אמר רבא: באתרא דתנא דידן איכא תרתי חציני. לרבתי קרי לה כשיל, ולזוטרתי קרי לה מעצד. באתרא דתנא ברא חד הוא דאיכא, וקרו לה מעצד =במקומו של התנא שלנו, יש שני סוגי כלי עבודה, לגדול קוראים כשיל ולקטן מעצד. במקומו של התנא השני, כלי אחד הוא, וקוראים לו מעצד" בבא קמא קי"ט ע"ב. ההבדל בגודלם של הכלים עולה גם מסדרת הלכות תנאיות בבא קמא פ"י מ"י.

4 המעצד הוא קרדום קטן יחסית שנשאו עמהם החיילים הרומיים בדרך הקבע. לכן נאמר במשנה: "יד המעצד של לגיונות טפחיים" כלים פכ"ט מ"ו איור 100.

5 הקרדום

6 הקרדום/קרדם נזכר הרבה במקורותינו, ובעיקר בשני הקשרים: האחד, ככלי לביקוע עצים; והשני, ככלי לחיתוך בחקלאות. נוסף על כך הוא נזכר ככלי בשימוש כללי. מכלל המקורות שהוא נזכר בהם, עולה שהיו שלושה או ארבעה סוגי קרדומות: לניכוש ולחיתוך, לביקוע עצים ולעידור. בחקלאות משמש הקרדום לחפירה או לחיתוך, מעין מה שנאמר במשנה: "אל תעשם... קרדום לחפור בהם" אבות פ"ד מ"ה. החפירה בקרדום נזכרת גם במקורות אחרים. כך, למשל, הקרדום נמנה עם הכלים המשמשים להטיית מים בתעלות השקיה ספרי דברים לח, עמ' 74. איור 101.

7 הקרדום הוא הכלי העיקרי לביקוע עצים, והוא נזכר הרבה בהקשר זה. דרך משל, מי שמצא קרדום, מותר לו להשתמש בו למלאכה בחומר רך, כיוון שאז מובטח לו שלא יתקלקל, עד שיימצאו בעליו. ולכן נאמר: "קרדום - מבקיע את העצים. ובלבד שלא יבקע בו לא את הצנם ולא זית" תוס', בבא מציעא פ"ב הכ"ב. הכוהנים שהכינו את גזרי העצים למזבח השתמשו בקרדומות בבלי, יומא נד ע"א. הקרדום משמש ברגיל לביקוע, והדוגמה הקלסית שניתנה במקורותינו לשימוש אסור בקרדום של הקדש היא: "בקע בקרדום" מעילה פ"ה מ"א. בדרך כלל, מבקעים עצים, אלא שניתן להשתמש באותו קרדום גם לסיתות אבנים, כעולה מאבות דרבי נתן: "לסתת שהיה מסתת בהרים. פעם אחת נטל קרדומו בידו, והלך וישב על ההר, והיה מכה ממנו צרורות דקות" אבות דרבי נתן נו"א פ"ו; נו"ב פי"ב, עמ' 29.

8 הקרדום מופיע ככלי חיתוך לצד המגל. בשנת שביעית מותר רק לגזום עצים, והמשנה אומרת שהוא "קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה" שביעית פ"ד מ"ו. כאן מופיע הקרדום לצד המגל ככלי לחיתוך זמורות הכרם, פעולה שאינה מצריכה כלי גדול. על העניים, שמותר להם לקצור את פאת השדה, נאמר שאסור לקצור אותה בכלי גדול אלא במגלות בלבד. וזה לשון המשנה בעניין זה: "פאה - אין קוצרין אותה במגלות, ואין עוקרין אותה בקרדומות, כדי שלא יכו איש את רעהו" פאה פ"ד מ"ד. ההבדל בין המגל לקרדום ברור: במגל חותכים את הגבעול במרכזו או קרוב לתפרחת, ובקרדום חותכים את שורשיו. השימוש בקרדום לעקירת צמחים נזכר גם במקורות אחרים.

9 בגלל היותו כלי קטן, שימש הקרדום גם לחיתוך כללי, כעולה גם ממשנתנו: "נוטל אדם... קרדום לחתוך בו את הדבלה". והדבר הותר אף בשבת, אף על פי שהקרדום אינו משמש לחיתוך דבלה, אלא לשימוש מקצועי. כמו כן שנינו שהרוצה לשבור דבר מה בשבת, נוטל את קרדומו ושובר פסיקתא רבתי, עשר תעשר, עמ' קכז.

10 גם בבבלי מובאת דעה שהביקוע בקרדום מותר בשבת, אלא שאינו מבדיל בין ביקוע בזכרות לביקוע בנקבות. לפי הסוגיה, הקרדום בנוי ממוט עץ המושחל לתוך עיגול בראש הקרדום העשוי ברזל, שיש לו שני קצוות, אחד מכונה נַקְבוּת ואחד נקרא זַכְרוּת ביצה לא ע"ב. צד הזכרות מחודד בקצהו, וצד הנקבות לא היה חד כמו צד הזַכְרוּת, אלא עגול כפטיש. התלמוד אומר שאסור לבקע בצד הנקבות בשבת, כנראה משום שזו הדרך הרגילה לבקע בו עצים, אבל מותר לבקע בצד הזכרות שאינו משמש בדרך כלל לביקוע. על הבחנה זו בין שני חלקי הקרדום, מקשה הבבלי: "פשיטא! בקופיץ תנן שמותר לבקע ביום טוב". כלומר, המקשה סבור שאסור לבקע ביום טוב בנקבות של הקרדום, מפני שנאמר בהמשך המשנה שמותר לבקע ביום טוב רק בקופיץ. הקופיץ הוא סכין גדולה, שכולה זכרות, ולכן מותר לבקע בו ביום טוב, אבל אסור לבקע ביום טוב בסכין קהה הדומה לנקבות הקרדום. ויש מי שמחיל את הדברים הללו גם על הסיפא, ועוד נדבר על עניין זה בהמשך דברינו.

11 שני צדי הקרדום נזכרים במשנת כלים בהקשר אחר: "קורדם שניטל עושפו, טמא מפני בית בקועו. ניטל בית בקועו, טמא מפני עושפו. נשבר מקופו, טהור" פי"ג מ"ג. לפי ההקשר, העושף הוא החוד, ואף אם נפגם חודו של הקרדום, עדיין הוא יכול לשמש ככלי עבודה תקין, משום שהלהב הרחב שבוקעים בו עצים עדיין קיים; ואם נפגם הלהב הרחב שלו, עדיין הוא יכול לשמש ככלי עבודה בגלל עושפו. ברם, אם נשברה הפותה, החלל שידית הקרדום העשויה עץ נתונה בו, הקרדום חסר שימוש כלל, והוא טהור, משום שכבר אינו בגדר כלי.

12 המונח נקבות הוסבר כצד הלהב של הקרדום, המקביל ללהב הקופיץ, ואילו זכרות נאמר שהוא החוד. אך לפי ההיגיון מתאים המונח נקבות לכלי שיש בו בית קיבול חלול, דוגמת נקבת שלבי הסולם. זאת ועוד, בדרך כלל מקובל לומר בכלים שהחלק המכונה זכר, נכנס לתוך החלק המכונה נקבה; ואילו כאן, נקבת הקרדום היא דווקא להב קהה. ברם נראה שאין נקבות האמור כאן אלא ניגוד בעלמא של זכרות בלא קשר לצורתו, ומתאים לו יותר הכינוי בית ביקוע.

13 צורת הפותה של הקרדום מסייעת להבין את משמעות הצירוף המשנאי "מצא... "מחרוזות של קרדומות" תוס' בבא מציעא פ"ב ה"א. מן ההקשר שם עולה שמדובר בייצור מסחרי של קרדומות בבית מלאכה, ומסתבר שיצרני הפותות נהגו להשחיל חבל לתוך פותות ראשי הקרדומות ולעשות מהם מחרוזת כדי שלא יתפזרו כמנהג בעלי מלאכה וסוחרים. כמו כן נזכרים במשנה ובתוספתא יד הקרדום או בית יד לקרדום משנה, כלים פכ"ט מ"ז; פ"כ מ"ג; תוס', כלים בבא מציעא פי"א ה"ד, עמ' 589, ומן ההקשר שם עולה שהיד היא המוט שהותאם לשמש כידית לקרדום.

14 במשנת כלים נזכר אורך ידותיהם שני מיני קרדומות: "יד הקרדום של נכוש חמשה טפחים = חמישים ס"מ... יד הקרדום של בקוע ושל עדור ששה טפחים = שישים ס"מ" פכ"ט מ"ז. נמצא שהיו שני מיני ידות לקרדום לפי השימוש בו: יד קצרה לקרדום המשמש לניכוש עשבים; ויד ארוכה לקרדום המשמש לביקוע עצים ולעידור. בעיני פועל או חקלאי בן ימינו נראות הידות הללו קצרות מדיי, כיוון שהן מחייבות העובד, בעיקר החקלאי להתכופף בשעת השימוש בהן. ברם, כל הידות המתוארות במסכת כלים הן קצרות: אורך יד המקבת של מפתחי אבנים, כלומר סתתים, טפח אחד בלבד שם מ"ה; ואורך יד המעצד של לגיונות שני טפחים שם מ"ו וכיוצא בזה. עוד נמצאנו למדים ממשנת כלים שמוט העץ של הקרדום בלט מצדה השני של הפותה טפח אחד: "יד הקרדום מלפניו טפח" שם מ"ה, ולא מצינו בה הבחנה לעניין זה בין הקרדומות למיניהם.

15 לסיכום. הקרדום הוא כלי עבודה נפוץ. ידו עשויה עץ וראשו מתכת. היד הושחלה לתוך פותה שמידותיה לא הוזכרו. ראש המתכת היו מחודד בקצהו האחד, וקצהו השני היה שטוח וקהה. שלושת מיני הקרדום נבדלו זה מזה באורך היד, שנעה בין חמישים לשישים ס"מ, ומן הסתם גם ברוחב הלהב. הלהב שימש לביקוע עצים, לסימור מסמרים, לסיתות אבנים ולחיתוך. החלק המחודד של הקרדום שימש לעידור, לניכוש עשבים ולחפירה.

16 למגירה לגרור בה את הגבינה – המגרה היא המסור, מכלי מלאכתו של הנגר, והיא משמשת להחלקת העץ: "מה שחרש =נגר מוציא במעצד, והנפסק במגרה - הרי אלו של בעל הבית" תוס', בבא קמא פי"א הט"ו. משנתנו מתירה להשתמש במגרה לגרור גבינה בשבת איור 102.

17 מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות – המגרפה היא מעין את, כעולה מן המשנה: "חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות" שקלים פ"ח מ"ב, ונראה שמדובר בכלי דמוי מעדר בעל ידית באורך שבעה טפחים עד שמונה טפחים כלים פכ"ט מ"ח, וכף, לוח ברזל שטוח שנמנה במשנה עם פשוטי כלי מתכת משנה, כלים פי"ג מ"ד; ירו', חגיגה פ"ב ה"ה, עח ע"ב. המגרפה שימשה בעיקר לערבוב טיט אך גם לגריפת דשן מן התנור או גרוגרות. איור 103

18 ואת הרחת – כף שזורים בה את התבואה, כמאמר הכתוב: "אשר זרה ברחת ובמזרה" ישעיהו ל כד איור 104. ואת המרגז – מרגז/מזלג/מלגז הוא כלי בעל שלוש או ארבע שיניים להוציא בשר מן הסיר, כמאמר הכתוב: "כל איש זֹבח זֶבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו והכה בכיור או בדוד... כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן" שמואל א ב יד. לתת עליו לקטן – לשים עליו מזון לילד קטן כדי שיאכל ממנו. אמנם כלים אלו אינם מיועדים להאכיל בהם את הקטן, אך ההלכה מתירה להשתמש בהם למעשה המותר בשבת איור 105

19 המיוחד בסדרת ההלכות שבמשנה הוא שמדובר בכלי עבודה מובהקים, ששימושם הרגיל הוא בעבודות האסורות בשבת, בין בחקלאות בין במשק הבית, אך מותר להשתמש בהם לדבר שמותר לעשותו בשבת, אף שהכלי לא נועד לו. הווי אומר, שהדבר הקובע לעניין התרת שימוש בכלי הוא המטרה שהוא מיועד לה בשבת, ולא צורתו ותפקידו הרגילים.

20 ואת הכוש – הכוש הוא חלק של הפלך. הוא מוט עץ שטווים עליו חוט צמר או פשתן, ובראשו צינורה של מתכת, והוא נזכר גם במסכת כלים: "כוש שבלע את הצינורא" פ"ט מ"ו; איור 104. ואת הכדכד – כדכד/כרכר/כרכד הוא מוט האורגים שראשו חד. לדחות בו – לתחוב לתוך דבר מאכל. אף כלים אלו מיועדים לעבודות אסורות בשבת, אך מותר לטלטלם בשבת לצורך מלאכה מותרת איור 105.

21 מחט של יד – מחט קטנה לתפירת בגד שניתן להחזיקו ביד. ליטל בה את הקוץ – כדי להוציא קוץ שנכנסה לתוך בבשר. מעניין שהוצאת הקוץ שהיא בעצם ריפוי בשבת הותרה. ייתכן שהותרה משום שחכמים הבינו את הסכנה שבדבר. הקוץ עצמו מכאיב רק מעט, והסכנה נובעת מכך שעם הקוץ נכנסים לגוף חידקי הטטנוס שעלולים, במעט מקרים, להתפתח לדלקת כבידה ולסכנת נפשות. ייתכן שההיתר לרפואה כזאת נובע מכך שחכמים הבינו את הסכנה למרות שכמובן לא ידעו על חידקי הטטנוס, או שמא הותרה רפואה זו משום היותה מטרד מצד אחד, ומלאכה קלה מצד שני. השאלות שנשאלו בהקשר זה בספרות ההלכתית המאוחרת של 'הוצאת דם', עשיית חבורה, או 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', אינן באות לביטוי במשנתנו.

22 ושלסקיים – מחט גדולה שמשתמשים בה תופרי שקים. לפתוח בה את הדלת – בתקופה העתיקה נעלו את הדלת בעזרת בריח של ברזל שעלה וירד, וניתן היה להעלות את הבריח בעזרת מחט גדולה ולפתוח את הדלת. אין צריך לומר שהמחט, בין קטנה בין גדולה, מיועדת למלאכות אסורות בשבת, אבל התירו חכמים להשתמש בהן למלאכות המותרות בשבת..

23 בתוספתא באה רשימה אחרת של כלים המשמשים למלאכות האסורות בשבת, אך הותר לטלטלם בשבת לצורך דבר המותר בשבת. וזה לשונה: "מטלטלין את השופר להשקות בו את התינוק. מטלטלין את הקרקש = כלי ששמים בתוכו אגוזים ומקשקשים בו לתינוק ואת הפינקס ואת המראה לכסות בהן כלים" תוס', פי"ג יד הט"ז. לעיל איור 84. כל הכלים הללו משמשים למלאכות האסורות בשבת. השופר, הקרקש והפינקס משמשים כמובן רק לייעודם המקורי, וגם על המראה נאמר: "אין רואין במראה בשבת", שמא "פעמים שהיא רואה נימא אחת לבנה, והיא תולשתה, והיא באה לידי חיוב חטאת" ירו', פ"ו ה"א, ז ע"ד, והתירו להסתכל במראה בשבת רק "אם היתה קבועה בכותל" תוס', שם שם.

1 קנה של זיתים – הקנה שמשתמשים בו לבדוק אם נתרככו הזיתים דיין וכבר הם ראויים להינתן בבית הבד ירו' טז ע"ב. הקנה שימש גם להיפוך הזיתים שבמעטן. המעטן הוא הסל בו הניחו את הזיתים הטחונות עד שנתנו אותם בבית הבד בבלי קכג ע"ב, כאותה ששנינו: "מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל" מועד קטן פ"ב מ"א. אם יש קשר בראשו – אם ניתן קשר בראש הקנה ולבדוק בעזרתו את מידת התרככות הזיתים שבמעטן ואת לחותם, הוא מקבל טומאה.

2 ומצינו בתלמוד הירושלמי שני פירושים לטיבו של קשר זה: "דבי רבי ינאי אמרי: קנה שהתקינו להיות בודק הזיתין, כיצד היה יודע? אם מלוכלך במשקה, בידוע שנגמרה מלאכת המעטן", ונמסר שם משמו של שמואל שתפקיד הראש "להיות שולה בו הזיתין" טז ע"ב. בבבלי מובא הסבר אחר: "תנא משמיה דרבי נחמיה: בשעה שמהפך בזיתים, הופכו ורואה בו" קכג ע"ב. פירוש זה קרוב לפירושם של דבי רבי ינאי בירושלמי. אף הצירוף קשר בראשו קרוב להיות כעשוי לבדוק את מידת לחותם של הזיתים ולא לשלותם.

3 מקבל טומאה ואם לאו אינו מקבל טומאה – אם יש לקנה קשר בראשו, הרי הוא ככלי, והכלים מקבלים טומאה. אך אם אין קשר בראשו, הרי הוא כקנה בעלמא, ואינו מקבל טומאה, אף על פי שמשתמש בו לבדוק את מצב הזיתים שבמעטן.

4 בין כך ובין כך – בין יש לו קשר בראשו בין אין לו קשר בראשו. ניטל בשבת – מותר ליטלו בשבת, מפני שנעשה הקנה כלי להפוך בזיתים. בבבלי מבחין אביי בין חפץ שאינו כלי לעניין טומאה לבין חפץ שאינו כלי לעניין שבת. וזה לשונו: "טומאה כלי מעשה בעינן. לענין שבת מידי דחזי בעינן" בבלי, קכג ע"א.

1 כל הכלים הניטלים בשבת – כן הוא נוסח המשנה במשניות הנמנות עם הענף הא"י בלא הפתיחה: "רבי יוסי אומר", וכן הוא גם פעם אחת בתלמוד הבבלי בשבת: "אבל מוקצה מחמת חסרון כיס, אפילו רבי שמעון מודה. דתנן: כל הכלים ניטלין בשבת" קנז ע"א. ומעין זה גם בדברי רבנו חננאל: "דתנן סתמא, לדברי הכל: כל הכלים ניטלין" שבת קכג ע"ב. אולם במשנת הבבלי: "רבי יוסי אומר: כל הכלים ניטלין". וכן בסוגיית הבבלי בעירובין: "תנא קמא סבר לה כרבי יוסי, דאמר: כל הכלים ניטלין" לה ע"א, וכן בדפוסי המשנה מדפוס ראשון ואילך, ובציטוטי ראשונים. ברם, מן התוספתא משתמע ששנתה את משנתנו בסתם ולא בשם רבי יוסי. וזה לשונה: "בראשונה היו אומרין: שלשה כלים ניטלין בשבת... עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת" פי"ד טו ה"א, ובהמשך אומר רבי יוסי על הכלים שנאסרו: "אף צפורן גדולה". נמצא שהלכת "כל הכלים ניטלים" היא בסתם, ולא מדברי רבי יוסי. שתי המסורות מאוששות במקורות, ואין להעדיף אחת על פני חברתה.

2 התוספתא מוסרת את תהליך התפתחות הלכה זו. וזה לשונה: "בראשונה היו אומרין: שלשה כלים ניטלין בשבת". כלומר, בראשונה היו אסורים בטלטול בשבת כל הכלים המשמשים למלאכות אסורות, שמקצתם נפרטו במשנה ב, אך חזרו והתירו להשתמש רק בשלושה מן הכלים המשמשים גם למלאכה שאסור לעשותה בשבת. ואלו הם: "מקצוע של דבילה, וזומא לסטרון של קדירה, וסכין קטנה שעל גבי שלחן. שלושתם כלים שאמנם ניתן לעשות בהם מלאכה אסורה אבל בעצם מרבית מלאכתם להיתר. נמצאנו למדים שבעצם לא השתמשו בכלים בשבת לכל מלאכה היא. מדוע הותרו שלושה כלים אלו דווקא? קשה להשיב. על כל פנים נאסר בשבת להשתמש בכלים. חזרו להיות מוסיפין והולכין, עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת" תוס' ?שם, שם. בבבלי מובאת הברייתא בשינוי נוסח: "התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, עד שאמרו..." קכג ע"ב.

3 מסתבר שלפנים חל האיסור רק על כלים המשמשים לעשות בהם מלאכות אסורות. אבל כלים שאין חשש שישתמש בהם האדם למלאכות אסורה בשבת, כגון קערות ושולחנות שהיו שמים לפני המסובים לסעודה וכיוצא באלו, היה מותר להשתמש בהם בשבת. במשך הדורות, הלכו והתירו לטלטל כל כלי. נמצא שמשנתנו, האומרת ש"כל הכלים ניטלים בשבת", נתגבשה לאחר שהותרו כל הכלים. חוץ מן המסר הגדול – המסור הגדול המיועד לניסור קורות. ויתד שלמחרישה – העשוי מתכת, ואף הוא כלי עבודה גדול, בתנאים רגילים אין מה לעשות בו אלא לשם חריש, וחריש כמובן אסור בשבת.. מפרשי המשנה מסבירים את האיסור בהיותם כלים שמשתמשים בעלי מקצוע המקפידים שלא יתקלקלו, והם עצמם אינם משתמשים בהם למלאכה אחרת. אך ההסבר איננו מתאים למחרישה שהיא מלאכה שכל בעל שדה מבצעה בעצמו. נראה יותר לומר שהכלים הללו לא הותרו לשימוש בשבת מפני שהם גדולים במיוחד, ואין משתמשים בהם אלא לאיסור, וטלטולם בשבת נראה כמעשה הכנה ליציאה לעבודה איור 108.

4 באותה הלכה בתוספתא אומר רבן שמעון בן גמליאל: "אף האיגן =אוגן=עוגן של ספינה... רבי יוסה אומר: אף צפורן גדולה =מוט ברזל ששימש לעקירת סלעים בתהליך הסיתות". שני הכלים הללו אין חשש שיתקלקלו, והם אסורים בשבת רק מפני שהם כלים גדולים וכבדים שאינם ניטלים אלא למלאכה האסורה בשבת.

5 העוגן הפשוט היה אבן גדולה נקובה בחלקה העליון כדי לקשור אליה את החבל המשתלשל מן הספינה. ברם, לפי הכינוי שניתן לו, ציפורן, נראה שמדובר בעוגן של מתכת משוכלל, שהוא מעין צינור מתכתי גדול ובראשו וו גדול מעוקל, ועתים גם שניים או שלושה, כדי שתקובע הספינה לקרקעית הים איור 109.

6 כל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך – מותר לטלטל את כל הכלים בין שיש צורך בהם לעשיית מלאכה מותרת בשבת ובין שאין בהם צורך לעשיית מלאכה מותרת בשבת. בשני התלמודים חלוקים אמוראים בהגדרת טיבה של מלאכה לצורך ושלא לצורך. בירושלמי, חלוקים בעניין זה רבי יוחנן ורבנן דתמן: "חד אמר: לצורך – לצורך גופו; שלא לצורך – שלא לצורך גופו", והאחר אומר: "לצורך – לצורך גופו ולצורך מקומו; שלא לצורך – שלא לצורך גופו ושלא לצורך מקומו" טז ע"ב. בתלמוד הבבלי חלוקים בעניין זה רבה, ואביי מסכים עמו, ורבא. לדעת רבה, לצורך - דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו; ושלא לצורך - דבר שמלאכתו להיתר, אבל רק לצורך מקומו, או דבר שמלאכתו לאיסור, אך האדם צריך את החפץ גופו, אבל לא את מקומו. לדעת רבא, לצורך - דבר שמלאכתו להיתר, בין לצורך גופו בין לצורך מקומו; ושלא לצורך - אפילו מן החמה לצל, אך דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו, מותר לטלטלו, אבל לא מן החמה לצל.

7 רבי נחמיה אומר: אינן ניטלים אלא לצורך – לפי הפירוש הראשון בירושלמי, רבי נחמיה מתיר לטלטל רק לצורך גופו; ואילו לפי הפירוש השני, רבי נחמיה מתיר לצורך גופו ולצורך מקומו, אבל לא נטילה בעלמא. ולפי הסוגיה בבבלי: לדעת רבה, מותר לטלטל אפילו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו, אך לא לצורך מקומו; ואילו לדעת רבא, רבי נחמיה מתיר בדבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו, אך לא מן החמה לצל.

8 בתוספתא, בהמשך אותה הלכה, נתפרטו דברי רבי נחמיה: "ר' נחמיה אומר: אפילו טלית, אפילו תרוד, אין ניטלין אלא לצורך". ובבבלי שבת: "דתניא: רבי נחמיה אומר: אפילו תרווד, ואפילו טלית, ואפילו סכין - אינן ניטלין אלא לצורך תשמישן" קמו ע"א. כלומר הגבילו חכמים את ההיתר בשני דברים: שטלטול הכלי בא לצורך מלאכה מותרת ושהשימוש הרגיל בכלי הוא לצורך דבר המותר בשבת.

9 ועוד נאמר בתוספתא: "רבי לעזר אומר: בית שמיי אומרים: אין ניטלין אלא לצורך; ובית הלל אומ': לצורך ושלא לצורך", ובכ"י ערפורט ולונדון הדברים נמסרים בשם : "ר' שמעון בן אלע' =אלעזר"; ואילו בדפוס ראשון: "רשב"ג אומר". בתוספתא ביצה נאמרה בשם רבן שמעון בן גמליאל מחלוקת בית שמאי ובית הלל בעניין קרוב למחלוקתנו פ"א הי"א. אף הסוגיה בירושלמי השוותה את דברי רבי נחמיה למחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל, ודברי רבי נחמיה במשנתנו ומשנה ב, שנשנתה בסתם כרבי נחמיה, הם כדעת בית שמאי ירו', פי"ז ה"ב, יו ע"ב.

10 ברור שההלכה בדבר האיסור לטלטל חפצים בשבת, מוקצה בשפת ההלכה המאוחרת, עברה כמה שינויים. יתר על כן, ברור גם שההתפתחות לא הייתה אחידה מבחינה משפטית. המסורת המספרת "היו מתירין והולכים", משמעה שהותר במשך הזמן לטלטל כלים מסוימים בשבת בלא שנקבעה קודם לכן שיטה משפטית אחידה. זאת ועוד. אין חובה לומר שהמתירים היו חכמים דווקא, וייתכן שמדובר בהכרעות של הציבור, וחכמים ניסו לאגדם למסגרת משפט שיטתי.

1 כל הכלים הניטלים בשבת – ונוסף ביד אחרת הניטלין, וכן הוא מדפוס וילנא ואילך, אך נטלין עיקר. ושיבריהם ניטלים – אם נשברו הכלים, מותר לטלטל את שבריהם, בין שנשברו בשבת בין שנשברו לפני השבת. בדפוסים לפנינו: "ניטלין עמהן", אך מילת עמהן מיותרת ואין לגרסה.

2 ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה – ובלבד שניתן להשתמש בשברים למלאכה המותרת בשבת. והמשנה מביאה שתי דוגמאות למלאכה מעין זאת. שיברי עריבה – לכסות בהן את פי החבית – שבר של הכלי שלשים בו את הבצק מותר לטלטלו בשבת אם יש בו כדי לכסות את פי החבית. בכתבי יד אחדים הנוסח הוא: "כדי לכסות בהן חבית", ואכן אין זה חשוב שכן בודאי את פי החבית פוקקים ולא חלק אחר. שיברי זכוכית - לכסות בהן את פי הפך – שבר של כלי זכוכית שיש בו כדי לכסות פי צלוחית קטנה של שמן, לפי שנהגו לטלטלה כדי לסוך שמן אחר הרחצה או ליצוק שמן על הגריסין בסעודה.

3 בתלמוד הירושלמי נאמר שמידות שבר הזכוכית האמורות במשנתנו זהות לאלו שנשנו לעיל: "זכוכית - לגרוד בה בראש הכדכד =כרכר" פ"ח מ"ו, אך רבנן דקיסרי סבורים שמדובר בשתי מידות: "כאן בעבה, כאן בחדה"; ויש אומרים: "כאן במטלטל, כאן במוציא" טז ע"ב. כלומר, מותר לטלטל שבר של זכוכית בשבת רק אם הוא עשוי לשמש ככלי; ואילו לעניין ההוצאה בשבת, מותר להוציא אך שבר זכוכית קטן מזה, ודי שניתן לחדד בו את ראש הכדכד.

4 רבי יהודה אומר: ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן – מותר לטלטל שבר כלי רק אם ניתן לעשות בו מלאכה מעין המלאכה שעשו בו כשהיה שלם. שיברי עריבה לתוך בתוכן מקפה – שברי ערבה מותר לטלטלם בשבת רק אם ניתן לתת בהם מרק סמיך כעיסה שהערבה מיועדת לה. בשאר הנוסחאות "לצוק". הפועל "לתוך" הוא תיקון בכתב יד אחר, ולא מן הנמנע שאף בכ"י קופמן היה כתוב לצוק. קשה לזהות מה היה כתוב לפני התיקון, אולי 'לסוק' שמשמעו לצוק בחילוף ס' צ'. ושיברי זכוכית לצוק בתוכן שמן – שבר זכוכית נחשב כלי רק אם עדיין הוא יכול לשמש מעין מלאכתו. ויש מקורות הגורסים כאן ובדוגמה הקודמת לתוכן. חילוף ב/ל בנסיבות אלה שכיח במשנה. בתוספתא בכל עדי הנוסח שלה: "לתוכן" פי"ד טו ה"ו.

5 התוספתא מביאה את משנתנו כלשונה ומוסיפה "שמן לתינוק", כלומר שמן לסוך בו את התינוק, ומסתבר שהכוונה לסוך אבר של קטן, והוא מעין מה ששנינו לעיל לעניין שיעור השמן האסור להוציאו בשבת: "כדי לסוך אבר קטן", שיש שפירשוהו: "אבר קטן של קטן". אך ספק רב אם אנו ניתן להשוות את שיעור השמן להוצאה לשיעור השמן המתיר שבר זכוכית בטלטול בשבת. רבי יהודה מחמיר בטלטול שברי כלים ומתיר לטלטלם רק כשעדיין הם בגדר כלי ועשויים לשמש מעין מלאכתם. התוספתא, המוסיפה בדברי רבי יהודה את השמן לתינוק מקילה במקצת, שהרי די במעט שמן כדי לסוך אבר קטן של תינוק.

6 בסוגיית הבבלי ביקשו לקבוע שהמחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה היא רק בשנשברו מערב שבת, "אבל נשברו בשבת - דברי הכל מותרין, הואיל ומוכנין על גבי אביהן" קכד ע"ב, אך מסקנת הסוגיה: "אמר רב יהודה אמר שמואל: מחלוקת שנשברו בשבת: דמר סבר, מוכן הוא; ומר סבר, נולד הוא. אבל מערב שבת - דברי הכל מותרין, הואיל והוכנו למלאכה מבעוד יום".

7 התוספתא, שאינה מביאה את דעת רבי יהודה, אומרת: "מטה שנשברה, היא ושבריה מותרין ליטול בשבת. טרקוש =דרגש שנשבר, הוא ושבריו ניטלין בשבת. מגופת חבית שנשברה, היא ושבריה ניטלין בשבת. ולא יספות שבר, ולא יסמוך בה כרעי המטה, ולא יכסה בה את הכלים. זרקה לאשפה, היא ושבריה אין ניטלין בשבת" פי"ד טו ה"ב. כלומר, אסור לחתוך את השבר כדי לסמוך בה. ברייתא זו, המצויה בחלקה אף בתלמוד הבבלי ובירושלמי, היא כדעת תנא קמא, האומר שמותר להשתמש בשברים לכל מטרה, ולא דווקא "מעין מלאכתם" בבלי, קכד ע"ב; ירו', פ"ח ה"ד, יא ע"ב. הברייתא הוסיפה על משנתנו שאין להתקין חלק משברי המיטה או החבית כדי להשתמש בו, וכן שאם זרק את המיטה ואת מגופת החבית לאשפה, ביטלם מלשמש ככלי, ואסור לטלטלם ולהשתמש בהם בשבת.

1 האבן שבקירויא – האבן שנותנים בדלעת יבשה המשמשת לשאיבת מים מן הבור, שכדי שתשקע במים, ולא תצוף עליהם, הידקו לתוכה אבן שתכביד עליה ותשקע במים. אם ממלין בה ואינה נופלת – אם האבן מהודקת יפה, וניתן לשאוב מים בלא שתפול האבן מן הדלעת למים. ממלין בה בשבת – 'בשבת נוספה בשולים על ידי המעתיק הראשון. מותר לשאוב בה בשבת. ופירש הירושלמי: "כיון שהיא אפיצה =מהודקת יפה לה, כגופה היא" טז ע"ב. ובלשון הבבלי: "כיון דהדקה, שויא דופן" קכה ע"ב. ואם לאו אין ממלין בה – שמא תישמט האבן מן הדלעת, וכל אחת מהן לעצמה אינה כלי.

2 זמורה שהיא קשורה בטפיח – ענף גפן שהוא גמיש וניתן להשתמש בו כחבל ולקשור אותו לטפיח, "דלי... של חרס", שהוא קטן מן החבית והקדרה, והשמש מחזר בסעודה על פני האורחים ונוטל ממנו ידי כל מי שצריך לנטילת ידיים או שואב אדם בו מים כדי לרוות צימאונו תוס', ברכות פ"ד הי"א; בבלי, בבא בתרא סג ע"א. הטופח/טפיח הוא כלי שיש לו פה רחב כדי שייכנסו המים לתוכו ויצאו ממנו בקלות ראו פירושנו לפאה פ"ה מ"ג איור 110.

3 ממלין בה בשבת – ענף גפן הקשור לטפיח יכול לשמש כלי במלאכות המותרות בשבת כגון שאיבת מים מן הבור. התוספתא מסבירה את ההלכה המתירה לטלטל דברים שהפכום לכלים המשמשים למלאכות מותרות: "קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו - אם היה קשור ותלוי, פותחין ונועלין בו; ואם לאו, אין פותחין ונועלין בו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מותקן - אף על פי שאינו קשור, ואף על פי שאינו תלוי" תוס', פי"ד טו ה"ג. לדעת רבן שמעון בן גמליאל, די שיהא "מתוקן בהזמנה בעלמא" רש"י, קכו ע"א. ובהמשך התוספתא נאמר: "מקל שעשה בראשו מסמר להיות נוטל בו את הפת מאפיפירות הרי היא כדוקרן, ומטלטלת בשבת". את סל הלחם, נהגו לתלות בחלל החדר כדי לשמרו מפני בעלי חיים איור 111, ויש שעשו את הסלים מפפירוס, וכשביקשו להוריד את הלחם, צריכים היו להעלותו בסולם, כמתואר בבבלי: "ככר בשמי קורה, צריך סולם להורידה" פסחים י ע"ב, אך ניתן היה לעשות בעזרת מוט שמסמר נעוץ בקצהו. התוספתא מלמדת שדי בקביעת המסמר במקל כדי לעשותו כלי שמותר לטלטלו בשבת..

1 רבי ליעזר אומר: פקק החלון – את החלון נהגו לסגור בעזרת מלבן של ספקלריא תוס', עירובין פ"ח יא הי"ד, מלבן שקבועה בו אספקלריית אבן שקופה, והוא נפתח ונסגר על ציריו. השיטה האחרת, והיא הקדומה יותר והנזכרת יותר במקורותינו, הייתה לסגור 'לאטום אותו בעזרת פקק או תריס המתאים לחלל שבקיר. בזמן שהוא קשור ותלוי, פוקקים בו ואם לאו אין פוקקים בו – בשעה שפקק החלון קשור ותלוי ומוכן לסגירת החלון, מותר לטלטלו ואף לסגור את החלון ולפתוח אותו. ההדגשה בדברי רבי אליעזר היא שקשירת הפקק מעידה על הכנתו לסגירת החלון שהוא קשור אליו, ושצריך גם שיהא תלוי באוויר ולא מונח על הארץ. בתלמוד הבבלי מובאים דברי רבי יוחנן, האומר: "הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. לא נחלקו אלא להוסיף. שרבי אליעזר אומר: אין מוסיפין ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. וחכמים אומרים: מוסיפים בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב" קכה ע"ב. הסוגיה אינה מסבירה מדוע רבי אליעזר מתיר סגירת החלון בשבת, אך רש"י מסביר: "ופקק החלון דמתנתין, משום דבנין קבוע הוא", ונמצא שאינו מוסיף על הבניין הקבוע בשעה שסותם את החלון.

2 החלון הנזכר בספרות חז"ל הוא פתח קטן בקיר לכניסת אוויר ואור, אלא שנכנסו דרכו גם גשם, קור רעש ועוד. בתקופת המשנה והתלמוד לא היה מקובל לסגור את החלון בזכוכית, אך בימים קרים סתמו אותו בעזרת פקק, לוח עץ או כלי העשוי לאטום אותו יפה. בדרך כלל היה החלון צר מבחוץ ורחב בפנים, והניחו את הפקק מבפנים. משנתנו מדברת בפקק משוכלל יחסית הקשור בדרך בקבע לקיר הבית איור 112.

3 וחכמים אומרים: בין כך ובין כך פוקקים בו – כדברי רבי אבא בשם רב כהנא בבבלי: "בין קשור בין שאינו קשור, והוא שמתוקן" קכו ע"א. לפי פירוש זה, חכמים סוברים שאין כאן לא איסור טלטול ולא איסור הוספה לבניין, והוא שיהא הפקק מוכן ומיועד לפקיקת החלון מערב שבת. אולם בשני התלמודים מובאת דעתו של רבי יוחנן, האומר שהמחלוקת במשנתנו היא כמחלוקת בעירובין בשאלת נגר הנגרר בבלי, קכו ע"א; ירו', פי"ז ה"ז, יו ע"ב. וזה לשונה: "נגר =מוט לנעילת הדלת הנגרר, נועלים בו במקדש אבל לא במדינה. והמונח, כאן וכאן אסור. רבי יהודה אומר: המונח מותר במקדש, והנגרר במדינה" פ"י מי"א. הגדרתו של נגר הנגרר נשנתה בתוספתא: "אי זהו נגר הנגרר? כל שקשור ותלוי, וראשו אחד מונח בארץ, מותר במקדש ואסור במדינה. רבי יהודה אומר: אף זה במדינה מותר. אי זהו במדינה אסור? כל שאינו לא קשור ולא תלוי, נוטלו ומניחו בזוית" תוס' עירובין פ"ח יא הט"ו. דעת חכמים במשנתנו היא כדעת רבי יהודה בעירובין, ודעת רבי אליעזר המחמיר כדעת חכמים בעירובין. ובלשון הירושלמי: "אתייא יחידייא דהכא כסתמא דתמן, ויחידייא דתמן כסתמא דהכא =נמצא שהיחידים שכאן כסתם של שם, והיחידים ששם כסתם של כאן". גם רבי יהודה המקל מצריך שיהא הנגר קשור בצדו האחד, וחכמים יצריכו כמוהו במשנתנו שיהא לפחות קשור. פשוטה של המשנה לפי דברי רבי יוחנן יהא כך: רבי אליעזר מתיר רק בקשור ותלוי, וחכמים אומרים שפוקקין בו מכל מקום, בין אם הוא תלוי ובין אם אינו תלוי, אך מצריכים שיהא קשור.

4 הפרק כולו דן בטלטול כלים ולא באיסור בנייה וסתירה בשבת, ונראה שמשנתנו שובצה בפרק זה בגלל הקשירה הנזכרת במשנה הקודמת: "זמורה שהיא קשורה בטפיח".

1 כל כסויי הכילים שיש להם בית אחיזה – שיש להם ידית להחזיק במכסה. ניטלין בשבת – כיוון שיש להם ידית אחיזה, הם נידונים ככלים, ומותר לטלטלם בשבת. אמר רבי יוסי: במי דברים אמורים? – שמצריכים שתהא להם ידית? בכיסויי הקרקעות – בכלים המכסים חור בקרקע, כגון כיסויי בורות. כיסויים של קרקעות שאין להם ידית אחיזה עשויים לסתום את החור, והרי הם חלק משטח הבור או הקרקע; אבל אם יש להם בית אחיזה, הרי הם כלים עצמאיים שמטרתם לפתוח את פי הבור ולסגור עליו. אבל בכיסויי הכילים, בין כך ובין כך – בין שיש להם ידית אחיזה ובין שאין להם ידית אחיזה. נוטל בשבת – שהרי מכל מקום הם משמשים ככלים, ולכן מותר לטלטלם בשבת.

2 וניתן לפרש את לשון המשנה, "אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים?" כך: רבי יוסי אינו חולק על דברי תנא קמא, אלא מפרש אותם. ברם, בירושלמי, נאמר בסוף פרקנו בשם רב שהלכה כרבי יוסי. ובתלמוד הבבלי רווח הכלל: "הלכה... מכלל דפליגי". משמע שרבי יוסי חולק על תנא קמא, אך ספק אם אנו רשאים להחיל כלל זה גם על התלמוד הירושלמי.

3 בתלמוד הבבלי אומר רבי יוחנן שמסקנת רבי יוסי, האומר ש"בכיסוי הכלים, בין כך ובין כך ניטלין בשבת", פירושה: "והוא שיש תורת כלי עליהן" קכו ע"ב, ופירש רש"י על אתר: "דכיסויין =שהכיסויים הללו חזו לתשמיש דעלמא =ראויים לכל תשמיש. אבל כיסוי כלי, לא אמרינן: כלי הוא". אם המשנה אינה דנה אלא בכיסויים שהם כלים לעצמם, שיש עליהם תורת כלי, המחלוקת מצטמצמת, משום שאם הם כלים, ודאי שמותר לטלטלם בשבת, וכמו שפירש רש"י על אתר: "מה לי איכא בית אחיזה, מה לי ליכא בית אחיזה". לכן מסיק הבבלי שתנא קמא ורבי יוסי אינם חלוקים אלא בכיסוי תנור המחובר לקרקע: תנא קמא רואה בכיסויי התנור כיסויים של קרקע, ומתיר לטלטלם רק אם יש להם ידית אחיזה, ורבי יוסי רואה בהם כיסויי כלים, ומתיר לטלטלם אף אם אין להם ידית אחיזה. אולם כפשוטה של משנה, לא נזכר תנור במשנה כלל, והמשנה דנה בכלים ובכיסוייהם ובקרקעות ובכיסוייהן.

4 התוספתא מזכירה דין תנור וכיסויו. וזה לשונה: "שברי תנור ישן אין ניטלין בשבת. דברי רבי מאיר. רבי יוסה אומר: ניטלין. העיד רבי יוסה משום רבי ליעזר בן יעקב על שברי תנור ישן שניטלין בשבת, ועל כיסויו שאין צריך בית יד" פי"ד טו ה"ג. אמת שזו דעת רבי יוסי, שכיסויי תנור אינם צריכים ידית אחיזה, אך הדברים אינם אמורים במשנה.

5 הראליה המשתקפת במשנה ברורה. לעתים חצבו ברצפת הבית בורות ואחסנו בהם כלים גדולים שמכסיהם הגדולים היו כלים של ממש. כך נוצר מעין מרתף קטן בקרקעית הבית איור 113.

6 לעיל התחבטנו האם דברי רבי יוסי באו לפרש את דברי תנא ולסייגם, או לחלוק עליהם. והסקנו שיש כאן מחלוקת. הבבלי, שלא עסק במשנתנו, מציג את השאלה כשאלה סגנונית כללית לפחות על מימרותיו של רבי יהודה. "והאמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה במשנתנו - אינו אלא לפרש דברי חכמים" עירובין פא ע"ב; פב ע"א. המקבילה בסנהדרין כה ע"א מוסיפה "רבי יוחנן אמר: אימתי - לפרש, ובמה – לחלוק". במהלך פירושנו עסקנו במונחים אלו במשניות השונות וראינו כי יש שהם מתארים מחלוקת ויש שהם בודאי פרשנות כגון פיאה פ"ז מ"א, או שינוי הלכתי מוסכם כגון משנת מגילה פ"א מ"ג, ולעתים הם מחלוקת כך למשל במשנת שבועות פ"ז מ"ו מחלוקת במשנה. בתוספתא שם פ"ו ה"ד. מנוסחים דברי רבי יהודה בלשון "במה דברים אמורים" ובתלמודים בלשון 'אימתי' ירו', לח ע"א; בבלי מח ע"א, וברור שזו מחלוקת לכל דבר. הוא הדין במשנת עירובין פ"ז מי"א ש'במה דברים אמורים' בא לציין מחלוקת. במקומות אחרים בהם משובצים המשפטים לעתים עדיף לפרשם כמחלוקת ולעתים הם באמת פירוש. לא מצינו הבדל שיטתי בין משמעות שימוש המונח בדברי רבי יהודה, ובין שימושו בפי חכמים אחרים.

7 מכל מקום הבבלי מדגיש את שימושו של רבי יהודה במונחים אלו. ואכן המונח אימתי מופיע במשנה כ-55 פעמים שליש מהם קשור לרבי יהודה. הווה אומר שחכם זה הרבה להשתמש במונח, אם כי הוא לא ייחודי לו. לעומת זאת המונח 'במה במי דברים אמורים מופיע מספר פעמים קרוב, אך רק פעמים בשמו של רבי יהודה ודומה שאין זה מונח ייחודי לו.

8 בדרך כלל דיבור הפותח ב"במה דברים אמורים" או ב"איזהו" בא להסביר את המשנה או את ההלכה הקודמת כשהיא פרי אותו קובץ הלכתי קדום. ברם, לעתים המשנה המסבירה מובאת ממקום אחר והועתקה להקשר אחר. וכך גם במשנתנו. הרישא מדברת בכיסויי כלים, אך אינה עוסקת בכיסויי קרקעות. על כן ההיגד של ר' יוסי, "במה דברים אמורים? בכיסוי קרקעות", לא נאמר במקורו על הרישא של המשנה. אי אפשר לומר שהצירוף כיסויי כלים מכוון רק לכיסויי קרקע ולא לכיסויי כלים. דברי ר' יוסי חולקים אפוא על הרישא, ואפשר שחכמים מסכימים עמו. אין מנוס מלומר שדברי ר' יוסי נאמרו כפירוש למשנה קדומה אחרת או שאמר ר' יוסי את דבריו בסתם, במנותק מן המשנה שלנו, והעורך הוא שצירף את דברי ר' יוסי והציגם בלשון: "במה דברים אמורים?". תופעה דומה משתקפת במשניות אחרות, אף כי היא נדירה למדיי.

2 שבת פתח ↗

מַתְנִי׳ כׇּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת, וְדַלְתוֹתֵיהֶן עִמָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפָּרְקוּ בַּשַּׁבָּת. שֶׁאֵינָן דּוֹמִין לְדַלְתוֹת הַבַּיִת, לְפִי שֶׁאֵינָן מִן הַמּוּכָן. נוֹטֵל אָדָם קוּרְנָס — לְפַצֵּעַ בּוֹ אֶת הָאֱגוֹזִין, קַרְדּוֹם — לַחְתּוֹךְ בּוֹ אֶת הַדְּבֵילָה. מְגֵירָה — לָגוֹר בָּהּ אֶת הַגְּבִינָה. מַגְרֵיפָה — לִגְרוֹף בָּהּ אֶת הַגְּרוֹגְרוֹת. אֶת הָרַחַת וְאֶת הַמַּלְגֵּז — לָתֵת עָלָיו לְקָטָן. אֶת הַכּוּשׁ וְאֶת הַכַּרְכֵּר — לִתְחוֹב בּוֹ. מַחַט שֶׁל יָד — לִיטּוֹל בּוֹ אֶת הַקּוֹץ. וְשֶׁל סַקָּאִים — לִפְתּוֹחַ בּוֹ אֶת הַדֶּלֶת.

2 ביצה פתח ↗

פְּשִׁיטָא, בְּקוֹפִיץ תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי קוֹפִיץ לְחוֹדֵיהּ, אֲבָל קַרְדּוֹם וְקוֹפִיץ, אֵימָא: מִגּוֹ דְּהַאי גִּיסָא אָסוּר — הַאי גִּיסָא נָמֵי אָסוּר, קָא מַשְׁמַע לַן.

2 תלמוד ירושלמי חגיגה פתח ↗

וְלַחַטָּאת אִם נִיטְמְאוּ יָדָיו נִיטְמָא גּוּפוֹ. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה. לֹא שֶׁחִידְשׁוּ טוּמְאָה לַחַטָּאת. אֶלָּא אָמְרוּ. הַמִּיטָּמֵא טוּמְאָה קַלָּה כְמִיטָּמֵא טוּמְאָה חֲמוּרָה. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. וְאָסַף אִישׁ. מַה תַלְמוּד לוֹמַר טָהוֹר. הַגַּע עַצְמָךְ. אֲפִילוּ אַתְּ אוֹסְפוֹ בְמַגְרֵיפָה אָמְרָה הַתּוֹרָה טָהוֹר. מַה אֲנָן קַיָימִין. אִם בְּמַגְרֵיפָה שֶׁלְמַתֶּכֶת. וַהֲלֹא פְשׁוּטֵי כְלֵי מַתָּכוֹת טְמֵאִין. אִם בְּמַגְרֵיפָה שֶׁלְעֵץ. לֹא כְעוֹמֵד מַחְמַת דָּבָר טָמֵא הוּא. אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָה. תִּיפְתָּר בְּאוֹסְפוֹ בְּנֶסֶר. וְאֶיפְשַׁר שֶׁלֹּא יִנָּשֵׂא עָלָיו. אָמַר רִבִּי יוּדָן אָבוֹי דְרִבִּי מַתַּנְיָה. תִּיפְתָּר בְּאוֹסְפוֹ בְּמַלְתֵּרָא עָבָה. רִבִּי בָּא בַּר מָמָל בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי אִמִּי. מַה בֵין אָדָם טָהוֹר לַחַטָּאת לִכְלִי רֵיקָן טָהוֹר לַחַטָּאת. אָמַר לֵיהּ. וְאָסַף טָהוֹר. מַה תַלְמוּד לוֹמַר אִישׁ. אֶלָּא לִיתֵּן טַהֲרָה מְעוּלָּה לָאִישׁ לַעֲשׂוֹתוֹ כְמֵי חַטָּאת וּכְאֶפֶר חַטָּאת. רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. הֵיסֵּט שֶׁטִּיהַרְתִּי לָךְ בַּשֶּׁרֶץ טִימֵּאתִי לָךְ כָּאן.

3 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

הלכה: דְּבֵי רִבִּי יַנַּאי אָמְרֵי. קָנֶה שֶׁהִתְקִינוֹ לִהְיוֹת בּוֹדֵק הַזֵּיתִין. כֵּיצַד הָיָה יוֹדֵעַ. אִם מְלוּכְלַךְ בְּמַשְׁקֶה בְּיָדוּעַ שֶׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּעֲטָן. וִאִי לֹא. בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּעֲטָן. אָמַר לֵיהּ רִבִּי מָנָא. לֹא תַנֵּי שְׁמוּאֵל אֶלָּא לִהְיוּת שׁוֹלֶה בוֹ הַזֵּיתִין. קָנֶה שֶׁהִתְקִינוֹ לִהיוֹת פּוֹקֵק בּוֹ הַחֲלוֹן. נֵימַר. אִם הָיָה קָשׁוּר וְתָלוּי פּוֹקְקִין בּוֹ. וִאִילֹא אֵין פּוֹקְקִין בּוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. מוּתְקַן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְתָלוּי. וְלֹא כֵן אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מָשְׁכֵנִי חִילְפַיי וְהַרְאֵנִי נֶגֶר מִשֶּׁל בֵּית רִבִּי קָשׁוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ תָלוּי. אָמַר רִבִּי יוּדָן. מִכֵּיוָן שֶׁנִיטְּלוֹ וְנִיתְּנוֹ לְתוֹךְ יָדוֹ נַעֲשֶׂה כְמַפְתֵּחַ.

4 עירובין פתח ↗

תַּנָּא קַמָּא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: כָּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בְּשַׁבָּת, חוּץ מִמַּסָּר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵישָׁה.

5 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

תַּנֵּי. חֶרֶשׂ כָּל שֶׁהוּא גֶּמִי כָל שֶׁהוּא מוּתָּר לְטַלְטְלָן בְּתוֹךְ הַבַּית. רִבִּי זְעוּרָא בְשֵׁם שְׁמוּאֵל. וּבִלְבַד מִן הַמּוּכָן. וְתַנֵּי כֵן. מְגוּפַת חָבִית וְחַרְסֶיהָ מוּתָּר לְטַלְטְלָן בְּתוֹךְ הַבַּית. הִשְׁלִיכָן לָאַשְׁפָּה אָסוּר לִיגַּע בָּהֶן.

7 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

הלכה: אֵי זֶהוּ נֶגֶר הַנִּגְרָר. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. קָשׁוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ תָלוּי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מָשְׁכֵנִי חִילְפַיי וְהַרְאֵנִי נֶגֶר מִשֶּׁלְבֵּית רִבִּי קָשׁוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ תָלוּי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. אַתְיָא יְחִידָיָיא דְהָכָא כִּסְתָמָא דְתַמָּן. וִיְחִידָיָיא דְתַמָּן כִּסְתָמָא דְהָכָא. רִבִּי יוֹסֵי בָעֵי קוֹמֵי רִבִּי יִרְמְיָה. הֵיךְ עָבְדִין עוֹבְדָא. אָמַר לֵיהּ. מִן מָה דָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מָשְׁכֵנִי חִילְפַיי וְהַרְאֵנִי נֶגֶר מִשֶּׁלְבֵּית רִבִּי קָשׁוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ תָלוּי. הָדָא אָמְרָה כְּרִבִּי יוּדָן עָבְדִין עוֹבְדָא. אֲתַא רִבִּי הוּנָא בְשֵׁם רִבִּי שְִׁמוּאֵל. הֲלָכָה כְּרִבִּי יְהוּדָה. עַד שֶׁיְּהֵא קָשׁוּר בַּדֶּלֶת. רִבִּי יַנַּאי רִבִּי אִמִּי אָמַר. עַד שֶׁיְּהֵא קָשׁוּר בַּדֶּלֶת בְּדָבָר שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַעֲמִידוֹ. נִיגָרַיָיא דְרִבִּי לָעְזָר הֲוָה קְטִיר בְּגָמִי. נִשְׁמַט אָסוּר. נִקְמַז. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רַבָּנִן. מְדָרֵיהוּ בְרָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹתָיו.

« משנת ארץ ישראל על משנה שבת ט״ז:ח׳ משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ח:א׳ »