משנת ארץ ישראל על משנה שבת י׳

1 פרק י כולו, חוץ מן המשנה הראשונה, דן בדרכי ההוצאה בשבת. ואף שכבר נידון שיעורו של זרע לדוגמה ולרפואה בפרק הקודם, משנתנו שבה ודנה בכוונת המצניע זרע לדוגמה ולרפואה ובביטול כוונתו.

2 המצניע לזרע – הטומן, כלומר מאחסן, זרעים לשם זריעתם או לדיגמא - כדי לשמש דוגמה לקונים מהם לזריעה ולרפואה – או לצורך רפואי, ושלוש דוגמאות כאן. הוציאו – אם הוציא את הזרע בשבת, חייב עליו כל שהוא – אף אם אין בו כשיעור שקבעו החכמים לאיסור הוצאת אוכלים, דהיינו כגרוגרת פ"ז מ"ד. מחציתה הראשונה של הלכה זו נשנתה לעיל בלשון כלל: "כל הכשר להצניע, ומצניעין כמוהו, והוציאו בשבת - חייב עליו חטאת" פ"ז מ"ג, ולאחר מכן, בפרקים ז-ט, באים פרטי הדברים הכשרים להצנעה ושיעור כל אחד מהם. וכאן, בראש פרקנו, המשנה שבה לעסוק בעניין זה, ומפרטת את מחציתו השנייה של הכלל: "וכל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוציאו בשבת - אינו חייב אלא המצניעו". כלומר, אם הצניע למשל גרגרי תבואה אחדים, אף שאין אדם נוהג להצניע רק גרגירים אחדים, והוציאם בשבת – המצניע חייב, אף אם הוציא כל שהוא, פחות מגרוגרת. הלכה זו לא ניתן היה להסיקה מן המשנה הקודמת, כי "לא למדנו משם אלא בדבר שאין כשר להצניע מצד פחיתותו... ובא כאן ללמדנו בהצנעה שמועלת במשהו" המאירי.

3 וכל אדם אחר אין חייבים עליו אלא כשיעורו – כל אדם, חוץ מן המצניע, שאינו צריך לגרגרים אחדים, אינו מתחייב על הוצאה בשבת אלא אם הוציא כשיעורו. אף הלכה זו אינה עולה מפרק ז. ועוד נצרכה המשנה לחזור על ההלכה גם בגלל האמור בהמשכה: "חזר והכניסו". התלמוד הירושלמי מעמיד את משנתנו כרבי יהודה, הקובע שאומן היוצא בדוגמאות של אומנותו, חייב, אף אם הוציא דבר קטן שאין בו שיעור כדי הוצאה יב ע"ב, מפני ש"אומן דרך אומנותו - חייב". מסתבר שהבחנה זו היא לעניין מצניע לדוגמה בלבד, משום שדין סוחר המצניע לדוגמה כדין אומן המכריז על אומנותו; ואילו לגבי המצניע לזרע או לרפואה, אף רבי מאיר מודה שהוא חייב, "שהרי כן היא דרך כל אדם להצניע לזרע ולרפואה". בבבלי: "אמר רב יהודה, אמר שמואל: מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה" צא ע"א, ובהמשכה: "פשיטא. כל שהוא תנן". נמצא שהבבלי מניח שמשנתנו כרבי מאיר. ברור שמשנתנו אינה כדעת רבי שמעון, האומר בראש פרק ח שהשיעורים הקבועים הם המחייבים, כשם שהמשנה בפ"ז מ"ד אינה כדעת רבי שמעון.

4 משנתנו, האומרת שמי שהוציא זרע יחיד שהצניע חברו אינו חייב עליו, היא בניגוד לדעת רבי שמעון בן אלעזר, כמודגש במפורש בשני התלמודים: "מתניתין דלא כרבי שמעון בן אלעזר. דתניא. כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוכשר לזה והצניעו, ובא אחר והוציא - נתחייב זה במחשבתו של זה".

5 חזר והכניסו – את הזרע בחול או בשבת, ולא הצניעו שוב, וחזר והוציאו - אינו חייב אלא כשיעורו – אלא אם כן יש בו כשיעור האוכלים השנוי במשנה פ"ז מ"ח, משום שבמעשה ההכנסה הוא מבטל את ההצנעה הראשונה, את הייעוד הראשון של ההצנעה, כמו שפירש רבינו חננאל. רש"י ומפרשים אחרים פירשו בעקבותיו את "חזר והכניסו", שחזר בו מן ההוצאה והכניסו באותה שבת, אינו חייב בהכנסה זו אלא אם יש בו כשיעור.

6 הירושלמי מגביל את ההלכה הזאת שבמשנתנו ומעמידה רק במצניע לדוגמה. וזה לשונו: "לא אתיה אלא לדוגמא, שכבר נתפייס הלוקח. אבל לזרע ולרפואה, אפילו כל שהוא - חייב" יב ע"ב, משום שכשהחזיר את הזרעים אחרי שהראם ללוקח, מילאו את תפקידם ובטל שיעורם; אבל אם הצניעם לרפואה או לזרע, עדיין הם עומדים לגביו בחשיבותם הראשונה, והוא חייב על הכנסתם אפילו בכל שהוא.

7 המשנה דנה בדרכי ההוצאה, וקובעת שחייבים על הוצאה רק אם היא כדרך שבני אדם רגילים להוציא. המוציא אכלים ונתנם על האיסקופה – היא המפתן שבכניסה לבית, שחלקה שמן הדלת פנימה הוא רשות היחיד, ואילו חלקה החיצוני, המוגבה מן הקרקע, הוא רשות בפני עצמו, המכונה בלשון החכמים כרמלית. הבבלי תמה על מעמדה המיוחד של האסקופה - שהרי אם היא ברשות היחיד, דינה כרשות היחיד; ואם היא ברשות הרבים, דינה כרשות הרבים - והוא מעמיד את משנתנו באסקופה המוגבהת למעלה משלושה טפחים, ומשום כך היא רשות לעצמה צ ע"ב, וכן עולה גם מסוגיית בירושלמי יב ע"ג.

8 בין שחזר – הוא עצמו והוציאם, בין שהוציאם אחר - פטור, מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת – אלא הניחם תחילה בכרמלית, ואין חייבים על הוצאה לכרמלית, ולאחר מכן הוציאם מן הכרמלית לרשות הרבים, ואף על מלאכה זו אין חייבים, משום שאין בשתי ההוצאות הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. ובלשון המשנה: "שלא עשה מלאכתו בבת אחת". הבבלי קובע שמשנתנו, הפוטרת רק אם הניח את האוכלים על האסקופה ואז הוציאם לרשות הרבים, אינה כבן עזאי: "דתניא. המוציא מחנות =רשות היחיד לפלטיא =רשות הרבים דרך סטיו =כרמלית חייב. ובן עזאי פוטר" צא ע"ב. בן עזאי פוטר אף אם לא הניחם תחילה בסטיו תחילה, כהסברו של הירושלמי, האומר: "בן עזאי עבד =עשה מהלך כמניח".

9 קופה שהיא מלאה פרות – איור 34 לעיל והוציאה ונתונה על האיסקופה החיצונה – שהיא כולה ברשות הרבים - אף על פי שרוב הפירות מבחוץ, פטור – כיוון שהפירות נתונים בקופה, שהיא יחידה אחת, פטור, עד שיוציא את כל הקופה. אסקופה חיצונית היא חלק מוגבה בכניסה לבית שגובהו פחות משלושה טפחים, ומשום כך הוא כרשות הרבים.

10 בתלמוד הירושלמי, נחלקו חזקיה ורבי יוחנן בפירוש משנתנו יב ע"ג: חזקיה מעמיד אותה בפירות ארוכים, כגון קישואים ודילועים, "שמקצת האוכל מבפנים ומקצתו מבחוץ. אבל בקופה שהיא מליאה פירות, כיון שהוציא ממנה כגרוגרת =כשיעור גרוגרת - חייב"; ורבי יוחנן רואה בקופה כלי אחד, כמו "סרוד, שמקצתו מבפנים ומקצתו מבחוץ - נטל מיכן ונתן לכאן, פטור. אם עקרו, עד שיעקור כולו כאחת".

11 הבבלי מביא אף הוא את המחלוקת הזאת וקובע את סיבתה: "קסבר חזקיה: אגד כלי לא שמיה אגד... קסבר =ר' יוחנן: אגד כלי שמיה אגד" צא ע"ב. דרך היסק זו טיפוסית לדרך לימודו של הבבלי, המגדיר משפטית את מחלוקות התנאים או דעותיהם.

12 המוציא – חפץ. בין בימינו ובין בשמאלו – בין הוציא ביד ימין בין הוציא ביד שמאל, שכך דרכם של בני אדם להוציא. או בתוך חיקו – אף זו דרך הוצאה. או על כתיפו - חייב, שכן משא בני קהת – שנאמר בהם: "בכתף ישאו" במדבר ז ט. ל"ט אבות מלאכות נדרשו מן המלאכות שנהגו במשכן ירו', פ"ז ה"ב, ט ע"ד; בבלי, מט ע"ב, והרבה הלכות נתפרשו על פי מלאכות המשכן. בתלמוד הבבלי, אומר רבי אלעזר: "המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים - חייב, שכן משא בני קהת" צב ע"א, ופירש רש"י: "ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי שאמר בשם רב האי, שמפורש בהש"ס ירושלמי: 'ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה' במדבר ד, טז - שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל, והקטורת בחיקו, והחביתין בכתף", אלא שהלשון "החביתין בכתף" אינו בדפוסי הירושלמי שלפנינו יב ע"ג, לא בכ"י ליידן לא בקטע גניזה שפרסם ש' אברמסון ואף לא בספרי ראשונים המביאים את המסורת הזאת בירושלמי, אך הוא מצוי בילקוט שמעוני. מובן שהדרך שבני אדם נושאים משאות הייתה מוכרת לחכמים מהווי חייהם, והם לא נזקקו לתיאור שבמקרא, אלא שאם אפשר להביא פסוק העשוי להאיר את ההלכה או להתקשר אליה, הם עושים כן, אפילו לדרשה בעלמא, בחינת זכר לדבר לעיל, פ"ט מ"ד.

13 לאחר ידו – על גב ידו. וכן היא הגרסה בנוסחאות העיקריות ובספרי הראשונים, אך בדפוסים כלאחר ידו, וכבר העירו הראשונים שיש להעדיף את הנוסח שלפנינו על הנוסח שבדפוסים, ומכאן שהכירו גם אותו.

14 ברגלו ובפיו ובמרפקו – בפרק שבין הקנה לזרוע. באזנו ובשערו ובאפונדתו ופיה למטן בין אפונדתו לחלוקו – אפונדה היא פונדה בגדו של האדם הפשוט. זו יריעה מלבנית צרה וארוכה שאדם עוטף בה את חלציו. הקיפולים יוצרים כיסים. הוראתה ביוונית 'חגורה'.איור 73 ומובן שאם הכיס פתוח למטה אי אפשר לשמור בה דבר פט"ז מ"ד, אך האדם חוגר אותה על חלוקו, נוצר ריווח בינה לבין החלוק, וניתן לשים בו ארנק או כל דבר אחר והוא משתמר, וכיוון שנהגו להקיף את הגוף באבנט כמה פעמים, ניתן היה לשים חפצים גם בין הכריכות. המוציא חפץ הנתון בכיס או בארנק כשפיו למטה. על החלוק ראו להלן פט"ו מ"ב ובחפת חלוקו – או שהוציאם בשפתו המקופלת של החלוק. הנוסח שלפנינו מצוי ברוב הנוסחאות וספרי ראשונים, ואילו בדפוסים: "ובשפת חלוקו". במנעלו ובסנדלו – בכל אלה פטור, שלא הוציא כדרך המוציאים.

15 מן התוספתא והבבלי נראה שהמוציא שלא כדרך המוציאים פטור, אף אם התכוון להוציא לכך תוס', פ"ט י ה"ט-ה"י; בבלי, צב ע"ב. וזה לשונה: "המתכוין להוציא בפונדתו ופיה למטה, רבי יהודה מחייב. אמר רבי יהודה: אני אומר דבר אחד, והן אומרין דבר אחד. אני אומר להן: אי אתם מודים במתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו שהו פטור, שאם נתכוון והוציא לאחריו שהוא חייב. והם אמרו לו: אי אתה מודה במוציא לאחר ידו ואחר רגלו, בפיו ובמרפקו, שהוא פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין? אני לא מצאתי תשובה לדבריהם, והם לא מצאו תשובה לדבריי". נמצא שמשנתנו אינה לדעת רבי יהודה. בתוספתא שנויה הלכה מקבילה למשנתנו במלאכת הקוצר: "התולש בין בימינו בין בשמאלו - הרי זה חייב. באחר ידו, ברגלו, בפיו ובמרפקו או שהיה מהלך על גבי הארץ, ונתזו צרורות מתחת רגלו ונפלו על גבי עשבים, ותלש - פטור" פ"ט הי"ד.

16 משנתנו אינה מפרשת מה דין המוציא משאוי על ראשו, ומסתבר שאינה הכירה נשיאת משא על הראש או לפחות לא ראתה בה "כדרך המוציאים", כמו שעולה מן המקרא וממקורות ארץ ישראליים, שנזכרת בהם בעיקר נשיאת משא על הכתף, כגון: "וכדה על שכמה" בראשית כד טו; "אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס" ביכורים פ"ג מ"ד ועוד. לעומת זאת, הבבלי מזכיר נשיאת משאות על הראש, ואפילו מזכיר את שם המקום שנהגו לעשות כן: "אמר רב משום רבי חייא: המוציא משאוי בשבת על ראשו חייב חטאת, שכן אנשי הוצל עושין כן" צב ע"א, אלא שמימרה זו מתוקנת בסוגיית הבבלי, משום הקושי בחיוב חטאת רק מפני מנהגם של אנשי הוצל. ואולם ברור שנשיאה על הראש היא כדרך המוציאים, והטעם הבא בבבלי ממעשה אנשי הוצל אינו יכול לסתור הלכה המסתברת מן המשנה ומדבריו המפורשים של רבי חייא.

17 במקבילות בבליות אחדות נזכרת נשיאת משא על הראש, כגון: "פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו על ראשו" עירובין צה ע"ב ועוד. ושנינו בתוספתא: "היה סל על כתפו ומגריפה בתוכו", אך במקבילתה שבבבלי: "סל על ראשו" צב ע"ב. ונאמר במדרש תהילים: "אמר ר' יצחק: משל לאדם שהיה עובר בנהר, והיו רגליו שוקעות במים, והמשאוי על ראשו", אך במקבילה שבילקוט שמעוני: "המשא עליו".

18 בציורים שעל גבי פסיפסים וכדים מיוון ומרומא נראים אנשים הנושאים משא על ראשם הן בחיי היומיום הן בטקסים דתיים איור 74 איור 75. נראה אפוא שנשיאת משאות על הראש הייתה מוכרת במזרח, אך נדירה בארץ ישראל.

19 המשנה אומרת שאיסור הוצאה מרשות לרשות תלוי בכוונת המוציא, ומי שמוציא בלא להתכוון לכך הוא פטור.

20 המתכוון להוציא לפניו – התכוון להוציא בדרך הרגילה, ובא לו לאחריו – והוציא את החפץ לאחוריו שלא במתכוון, פטור – "דנתכוון לשמירה מעולה, ועלתה בידו שמירה פחותה", וכן עולה אף מן התוספתא שהבאנו במשנה ג, והיא מובאת כהלכה שהכול מודים בה: "המתכוין להוציא בפונדתו ופיה למעלה, והוציא בפונדתו ופיה למטה; בתוך פונדתו, והוציא בין פונדתו לחלוקו, ובחפת חלוקו - פטור", ושם אומר רבי יהודה לחכמים: "אי אתם מודים במתכוין להוציא ובא לו לאחוריו שהו פטור?". לאחוריו, ובא לו לפניו - חייב – שהרי "נתכוין לשמירה פחותה, ועלתה בידו שמירה מעולה" צב ע"ב. אמנם לא נעשתה ההוצאה לפי כוונתו, אך מכיוון שנעשתה בדרך טובה יותר מזו שהתכוון לה, הוא חייב. כך פירש רבא את המשנה, ורב אשי הוסיף דברים בפירוש זה.

21 כך פירשו אמוראי בבל את משנתנו, אך בשני התלמודים מפרש רבי אלעזר הארץ ישראלי את משנתנו בדרך אחרת. סוגיית הבבלי שואלת: "מאי שנא לפניו, ובא לו לאחריו, דפטור? דלא אתעביד מחשבתו. לאחריו, ובא לו לפניו, נמי הא לא אתעביד מחשבתו! אמר רבי אלעזר: תברא! מי ששנה זו לא שנה זו". לדעת רבי אלעזר, המשנה מורכבת מדעתם של שני תנאים החלוקים זה על זה. מי ששנה ברישא של המשנה: "המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו - פטור", שנה אף בסיפא: "לאחריו ובא לו לפניו – פטור"; ומי ששנה בסיפא חייב, שנה אף ברישא חייב. לפי קושיית הבבלי, נחלקו שני התנאים בשאלה העקרונית אם "איתעביד =נעשתה מחשבתו" או "לא איתעביד מחשבתו". רבי אלעזר מקבל הנחה זו וקובע שלפנינו מחלוקת של שני תנאים: מי שסובר שנעשתה מחשבתו, מחייב חטאת הן ברישא הן בסיפא; ואילו מי שסובר שלא נעשתה מחשבתו, פוטר בשניהם. הירושלמי משווה את משנתנו למשנה שחלוקים בה רבי אליעזר ורבי יהושע בשאלה אם יש לחייב חטאת את מי שהתכוון ללקט תאנים בשבת וליקט ענבים בשוגג כריתות פ"ד מ"ג. רבי אליעזר מחייב חטאת, שהרי ליקט מכל מקום; ורבי יהושע פוטר, שהרי לא ליקט את מה שביקש ללקט, ולא נעשתה העברה כפי מה שחשב, ושם אמר רבי אילא בשם רבי אלעזר: "תניין אינון =תנאים הם", כלומר שני תנאים יש במשנתנו, ומי שאומר בכריתות חייב, צריך לחייב אף כאן בשני המקרים; ואילו "מאן דאמר תמן פטור, אוף הכא פטור" ירו', יב ע"ג. מסתבר שפשוטה של המשנה הוא כשיטת הבבלי, משום שקשה לומר שמשנתנו שנויה כשתי דעות של תנאים החלוקים זה על זה. אמנם מצינו פעמים הרבה במשניות ערוכות שההלכה הראשונה היא כדעת תנא אחד והסיפא כדעת תנא אחר, אלא שלפנינו הלכה אחת בשני מקרים המנוגדים זה לזה, ואין טעם לומר שהראשון כשיטת תנא אחד והשני כשיטה המנוגדת. הגיוני יותר לומר שמדובר בעיקרון מסוים שבמקרה אחד יהיה העושה פטור ובמקרה ההפוך יהיה חייב או להפך.

22 לא מן הנמנע שהייתה לר' אלעזר מסורת שבעל פה בדבר פירוש המשנה, שהרי ניתן לתרצה מבלי להשתמש בתירוץ הנדיר "תברא", סתירה פנימית שנוצרה מצירוף דעות של שני תנאים החולקים ביניהם.

23 כאמור הירושלמי מצטט את משנה כריתות פ"ד מ"ג "תמן תנינן רבי ישמעאל השזורי ורבי שמעון אומר לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב על מה נחלקו על דבר שהוא משם שני שמות שרבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר". ושם בתוספתא מחלוקת תנאים האם רק יהושע פוטר לגמרי מקורבן לא קורבן ודאי על שוגג, ולא קורבן על מלאכת ספק. או שמא הוא פוטר מקורבן שוגג ומחייב קורבן וודאי על זדון. התלמוד הירושלמי הבין את המחלוקת בכריתות ברמה משפטית מופשטת יותר, והעבירה לעניננו ראשיתה של השואה זו היא כבר במשנת כריתות בהמשך. לפי זה תתקבל הטבלה הבאה.

24 קורבן על מקרה של הבדל בין כוונה לביצוע

25 ההסבר הראשון הגיוני ואפשרי גם במסכת שבת. אבל הפירוש השני קשה. אם נעשה עבירה בלתי מוגדרת אחת משתי 'שמות' מינים שונים היא נחשבת לזדון. קל וחומר אם שתי העבודות קרובות והכוונה קרובה מאד למה שבוצע. אין אלא לומר שהירושלמי הבין את משנת כריתות ש'פוטר' הוא פוטר מקורבן שגגה בגלל הצורך שהעבירה תהיה מוגדרת לפחות ברמת ה'שם' אם לא בפרטים המלאים.

26 באמת האשה החוגרת בסנר – הסינר הוא מעין חגורה שחגרו הנשים סביב בית הערווה מטעמי צניעות ירו', מגילה פ"ד ה"א, עה ע"א; בבלי, בבא קמא פב ע"א. בין מלפניה ובין מלאחריה – בין שהתכוונה להוציא לפניה ובא לה לאחוריה, ובין שהתכוונה להוציא מלאחוריה ובא לה לפניה. חייבת, שכן ראוי להיות חוזר – הסינר, כלומר אין לו צד קדמי וצד אחורי, ודרכו לעבור מלפנים לאחור ומאחור לפנים, וכשהיא מוציאה, אינה יכולה לכוון את מחשבתה לדרך ההוצאה קובעת, והיא חייבת. ואף שבדפוסי המשניות הגרסה היא "באמת אמרו", הרי הגרסה שלפנינו עיקר, וכן בכל מקום שמצינו בדפוסי המשנה "באמת אמרו", הנוסח העיקרי בכתבי היד הוא "באמת" בלבד. והבבלי אף קובע כלל בעניין זה: "תנא: כל באמת, הלכה היא" צב ע"ב, ומעין זה בירושלמי: "אמר רבי אליעזר: כל מקום שישנו באמת, הלכה למשה מסיני" יב ע"ג.

27 מפרשי המשנה והתלמוד התקשו בהגדרה זו, שהרי מצינו "באמת" המציינת אף הוספה על הלכה שעיקרה רק מדרבנן, ולכן ביקשו לרכך במקצת את תוקפה של מימרה זו, ואמרו: "כל היכא דתני באמת, הלכה, ואין להסס ולגמגם בדבר" רש"י, בבא מציעא ס ע"א, ד"ה באמת הלכה היא. כפשוטם של דברים נראה שמטבע לשון זה אינו בא לומר אלא שיש בהלכות הקודמות מחלוקות או הגבלות, אבל ההלכה הבאה פשוטה וברורה, וזוהי גם משמעות "הלכה למשה מסיני" במקורות תנאיים. ומשנתנו מתכוונת לומר שיש הבדל בין המתכוון להוציא לפניו לבין המתכוון להוציא לאחריו, אך לא בסינר שהאישה חוגרת. כיוצא בו פירושו של "באמת" לעיל פ"א מ"ג, במשנה האומרת שאסור לקרוא לאור הנר, ומוסיפה: "באמת אמרו: החזן רואה מהיכן תינוקות קוראים". כלומר, אבל התינוקות קוראים בפיקוחו של החזן.

28 ר' יהודה אומר: אף במקבלי פיטקים – התלמוד הבבלי נותן טעם להלכה, ואומר: "תנא: שכן לבלרי מלכות עושין כן" צג ע"ב. ופירש רב האי גאון: "לבלרי מלכות חוגרין בסינר, ותולין פתקין במתניהם, פעמים שבאין לפנים ופעמים שבאין לאחור ואי אכפת להן", וכן פירשו רבנו חננאל, הערוך וחידושי הרשב"א. רבי יהודה אינו חולק על ההלכה שנאמרה בסינר, ורק מביא דוגמה נוספת להלכה שהוצאה אסורה בין היא לפנים בין היא לאחור. מדובר אפוא בפקידי השלטון המקבלים גזרי דין או פקודות בכתב על גבי "פתק" וטומנים אותם בין הסינר לגופם.

29 המשנה ממשיכה לדון בדיני הוצאה שאינה כדרכה ולא כשיעורה. סדר ההלכות במשנה זו אינו קבוע.. ההלכות השנויות בכ"י קופמן, פרמה, ובמשנה שבירושלמי במשנה ה באות בשאר נוסחאות במשנה ו ולהפך, אך מצינו גם שנשתנה רק סדרן של שתי ההלכות, והן שנויות כמשנה ה.

30 המוציא אכלים פחות מכשיעור בכלי - פטור אף על הכלי – מאחר שהמאכל המוצא הוא פחות מכשיעור, פטור המוציא אותו, אף על פי שהכלי שהוא מוציאו בו אסור בהוצאה, מפני שהכלי טפילה לו – למאכל, והרי המוציא התכוון להוציא מאכל שאין בו כשיעור הוצאה. בתלמוד הירושלמי נאמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק: "הדא דאת אמר: בצריכין לכיליין, כגון אילין תותייא. אבל אם אינן צריכין לכיליין, חייב אף על הכלי" יב ע"ג. כלומר, הקביעה אם הכלי טפל למה שבתוכו נקבע לפי מידת הצורך בדבר לכלי : תותים צריכים לכלי כדי להוציאם, משום שהם פרי עדין, ודרך העולם להעבירם בכלי ולא בידיים; אך יש מאכלים שאינם צריכים כלי להוציאם, והמוציא מהם פחות מכדי שיעור, פטור על הוצאת המאכל אך חייב על הוצאת הכלי. פירוש המשנה בצורה זו עולה אף מלשון הברייתא בבבלי: "תנו רבנן: המוציא אוכלין כשיעור - אם בכלי, חייב על האוכלין ופטור על הכלי; ואם היה כלי צריך לו, חייב אף על הכלי" צג ע"ב. ניתן לפרש את הבבלי כפי שאנו מפרשים את לשון הירושלמי, "אם היה כלי צריך לו", אם הפרי צריך לכלי; אלא שרש"י פירש את הבבלי בלא זיקה לירושלמי: "ואם היה צריך לכלי להשתמש בו תשמיש אחר במקום שמוציאו שם". הכלי בטל לגבי המאכל רק כשהאדם אינו צריך לו, והוא מוציאו רק מפני שהוא זקוק לו להוצאת הפירות, ורק בכגון זה הכלי בטל לגבי פירות. פירושו של רש"י עדיף מפני שהוא הולם יותר את לשון הבבלי. ואולם קשה להכריע בין שני הפירושים, אם להעדיף לפרש את המשנה בלא זיקה למקבילה הבבלית או לפרשה כבבבלי.

31 את החי במיטה – המוציא את החי במיטה. פטור אף על פי המיטה, שהמיטה טפילה לו – מותר להוציא אדם חי בשבת בסתם. לכן, אם הוציאו במיטה, המיטה טפלה לו, ופטור על הוצאתו. ושנינו בתוספתא: "המוציא מן בהמה, מן חייה, מן עופות, בין חיין בין מתים - הרי זה חייב. רבי נתן אומר: מתים, חייב; חיין, פטורין". הבבלי אומר שמשנתנו היא כדעת חכמים, מפני "שהחי נושא את עצמו", וחכמים ורבי נתן חלוקים רק במוציא חיה ועוף אבל לא בני אדם, ונראה שגם הירושלמי פירש כן, ואף נתן טעם להלכה: "דחייא טעין גרמיה =שהחי נושא את עצמו". סוגיית הירושלמי נוקטת לשון סתמית, ואינה אומרת שמשנתנו כרבי נתן דווקא, ומסתבר שהיא מניחה שהכול מודים שהאדם נושא את עצמו .

32 ואת המת במיטה - חייב – אף על פי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי המוציא את המת אינו מעוניין שיהא ברשות הרבים, הוא חייב על ההוצאה, מפני שהוא רוצה שלא יטמא המת את הבית. וכן כזיית מן המת – כזית מן המת מטמא, ו"כשיעור לטמאן כך שיעור להוציאן" תוס', פ"ט י ה"ג; בבלי, עט ע"א. וכזיית מן הנבילה, וכעדשה מן השרץ - חייבים – שזהו השיעור המזערי לעניין טומאה, וחייבים על הוצאתם. ר' שמעון פוטר – מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. בכמה הלכות, ובהן גם הלכות שבת, מצינו שרבי שמעון פוטר, והתלמוד הבבלי אומר שמדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה, ורבי שמעון פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה. בתלמוד הירושלמי אות רעיון בלשון קרובה: "עד שיהא לו צורך בגופו של דבר". הגדרה זו, שאינה מצויה במשנה, היא מסקנה ופירוש להלכות שנאמרו במשנה בשם רבי שמעון. במקום אחד בבבלי נאמר הפירוש בשם רב קז ע"ב. תרומת האמוראים למהלך הסוגיה היא בהגדרת דברי ר' שמעון ובקביעת מונח ברור לשיטתו. ר' שמעון חוזר על דעתו במקבילות אחדות, אך נראה שעמדתו העקרונית "מלאכה שאינה צריכה לגופה" נוסחה רק בדורות שלאחריו.

33 מסוגיית הירושלמי משתמע שההנחה שם היא שרבי שמעון פוטר רק בשתי ההלכות האחרונות, במוציא כזית מן המת וכזית מן הנבלה, ואילו בהוצאת המת, אף רבי שמעון מודה שהמוציאו חייב. הסוגיה פותחת בהיגד "את המת במיטה – חייב, דברי הכל", ובהמשך נידונה השאלה מתי רבי שמעון פוטר בכזית מן המת, ואילו לבבלי ברור שרבי שמעון פוטר אף בהוצאת המת, ומובא בה בשם רבי יוחנן וריש לקיש: "פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו" בבלי, צד ע"א-ע"ב.

34 ופירשו בעלי התוספות: "נראה לר"י דמהכא קים לן בכל דוכתא דאית ליה לרבי יהודה =מכאן ידוע לנו שבכל מקום שר' יהודה אומר=: מלאכה שאינה צריכה לגופה - חייב עליה, דמסתמא תנא קמא דרבי שמעון היינו רבי יהודה, כי ההיא דלעיל: 'זה אינו יכול וזה אינו יכול'. דתנא קמא דרבי שמעון היינו רבי יהודה, כדמוכח בגמרא". ומוסיפים התוספות: "ורשב"א אומר דיש להביא מדתנן לעיל: 'רבי יהודה אומר: אף המוציא משמשי עבודה זרה' פ"ט מ"ו, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה". בלימודם של חכמי צרפת היה מקובל שבכל מקום שנאמר חיוב במלאכה שאינה צריכה לגופה, הרי זה בשיטת רבי יהודה, בניגוד לרבי שמעון, שפוטר. ור"י ורשב"א ביקשו להצביע על המקור להנחה זו.

35 כאמור סדר המשפטים שונה בעדי הנוסח השונים, ברוב עדי הנוסח ובדפוסים המשפט הבא הופיע בתחילת המשנה הקודמת.

36 המוציא ככר ברשות הרבים חייב – לא נשנתה הלכה זו אלא בשביל המשך המשנה. והוציאוהו – ואם הוציאוהו. שנים - פטורים – אם הוציאו שני אנשים יחד כיכר אחד, שיכול אדם אחד להוציאו - שניהם פטורים. שני התלמודים מביאים את הדרשה הבאה גם בספרא: " 'ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצות ה'' ויקרא ד כז. 'בעשותה' - היחיד שעשה, חייב; שנים שלשה שעשו, פטורין".

37 הבבלי מעיר שתנא קמא הוא רבי מאיר, , הסובר ששניים שהוציאו חייבים: "אמר רב יהודה, אמר רב, ואמרי לה אמר אביי, ואמרי לה במתניתא תנא: זה יכול וזה יכול - רבי מאיר מחייב, ורבי יהודה ורבי שמעון פוטרים... תניא נמי הכי: המוציא ככר לרשות הרבים – חייב. הוציאו שנים - רבי מאיר מחייב". מהמשך הסוגיה עולה שרבי מאיר דורש את הפסוק: " 'ואם נפש אחת תחטא'... 'בעשותה' - למעט יחיד שעשה בהוראת בית דין"., ולא לעניין שנים שמוציאים.

38 בתוספתא דיעה נוספת: "שנים אוחזין במלגז ולוגזין, בכדכד ושובטין, בקולמוס וכותבין, בקנה, והוציאוהו לרשות הרבים - שניהם פטורין. בעגול של דבילה והוציאוהו לרשות הרבים, בקורה והוציאוה לרשות הרבים - רבי יהודה אומר: אם אין אחד יכול להוציאה, והוציאוה שנים – חייבין. רבי שמעון אומר: אף על פי שאין אחד יכול להוציאה, והוציאוהו שנים - פטורין, שאין שנים חייבין על מלאכה אחת". ובברייתא אחרת בבבלי: "ורבי יהודה אומר: אם לא יכול אחד להוציאו, והוציאו שנים – חייבין; ואם לאו, פטורין".לא יכול אחד להוציאו – את הכיכר או כל משא אחר. והוציאוהו שנים – חייבים – כיוון שמעשה ההוצאה לא היה יכול להיעשות בידי אחד, ושניהם שותפים הכרחיים למעשה, שניהם חייבים. ר' שמעון פוטר – משום "שאין שנים חייבין על מלאכה אחת" תוס' פ"ט י ה"י.

39 לסיכום: תנא קמא, רבי מאיר מחייב לעולם, בין אם אחד אינו יכול להוציאו בין אם אחד יכול להוציאו; רבי יהודה מחייב רק אם אחד אינו יכול להוציאו; ורבי שמעון פוטר גם אם אחד אינו יכול להוציאו.

40 לפי המשנה והברייתות בתוספתא, בספרא ובתלמוד הבבלי, רבי שמעון פוטר אף אם רק שניהם כאחד יכולים להוציאו, אלא שנמסרה גם מסורת אחרת בשם רבי שמעון. ושנינו בירושלמי: "רבי יושוע דרומיא אמר קומי רבי יסא בשם רבי אחא: קני גירדי=קנה של גרדיים - רבי פוטר, רבי אלעזר בי רבי שמעון מחייב. אמר לו רבי: כך שמעתי מאביך. אמר לו: שמשתי את אבא עומדות מה שלא שימשתן ישיבות" יב ע"ג. רבי שנה במשנתו את דעת רבי שמעון כפי ששמעה, ולא זז ממנה אף על פי שבן מחלוקתו, רבי אלעזר בר' שמעון, קרוב יותר למוסר, אביו, ולנאמר בשמו.

41 ההלכה במשנתנו, הקובעת ששניים שהוציאו פטורים משתקפת בסיפור אגדה המובא בירושלמי על רדיפות השמד שלאחר מלחמת בר—כוכבא, כשכפו האויבים על היהודים לשאת משא בשבת, והתכוונו היהודים לשאתו בשניים, "משום שניים שעשו מלאכה אחת", אך אלישע בן אבויה, שידע את ההלכה, הקפיד שישאוהו ביחיד כדי שיחללו את השבת חגיגה עז ע"ב.

42 המשנה מונה מלאכות אחרות הנעשות בשבת הראשונה שבהם נעשית שלא כדרכה. והאחרות עוסקות בנושאים שונים. המשניות שקדמו לה דנות בדיני הוצאה, והמשנה הראשונה בפרק הבא פותחת בדיני זריקה מרשות היחיד לרשות הרבים, שהיא מעין הוצאה, ומשום כך המשנה שלפנינו, נראית כאילו אינה במקומה. מפרשי המשנה התקשו בדבר זה, ונראה שהיא נקבעה בגלל שבמשניות הקודמות הזכירו מלאכה הוצאה מרשות לרשות, המתבצעת שלא כדרכה. ואגב כך נשנתה משנתנו. ***משנתנו הייתה משובצת במקום זה כבר בתוספתא פ"ט י הי"ב, הדנה בהלכות מעין אלו שבמשנה ו, ומהלכה יב ועד סוף הפרק שם באות הלכות מקבילות להלכות שבמשנתנו. רק פ"י/פי"א מקביל להלכות שבראש הפרק הבא במשנה.

43 הנוטל צפרניו – בשבת. זו בזו – ולא כמקובל, בסכין או במספריים או בשיניו – או נוטל ציפורניו בשיניו. בבבלי באה תוספת המיוחסת לרבי אלעזר: "אמר רבי אלעזר: מחלוקת ביד, אבל בכלי חייב... ואמר רבי אלעזר: מחלוקת לעצמו. אבל לחבירו, דברי הכל פטור" צד ע"ב. הבבלי מסביר את החידוש בדברי ר' אלעזר, אך גם הוא מסכים שאלו הם דברי המשנה, ואין כאן תוספת הלכתית.

44 וכן שעורו – תולש שערו בידו. וכן שפמו וכן זקנו – שנטל שערות זקנו או שפמו בידו. המילים "וכן שפמו" חסרות בכמה מן המקורות, אך נוספו בשוליים. השפם הוא למעשה דוגמה מיותרת. גם הירושלמי מהלך באותה דרך יב ע"ג: "רבי אחא רבי נחום בשם רב לעולם אינו חייב עד שיטלנו בקרסטל". הקרסטל הוא קרטלוס κάρταλος kartalos המופיע במקורותינו כ'קלסטר' כלים פ"כ מ"א, ונמנה על כלי הנצרים או העור, והוא סל. הכוונה שהגוזז את שערו. לסל כלומר שזו תספוrת מסודרת ולא גזיזה חלקית שלא ב'שיעור' הרגיל.

45 עד עתה הסברנו את המשנה לפי התלמודים. לפי פירוש זה ברור ההקשר של המשנה. המשנה הקודמת עסקה בעשיית מלאכה שלא כדרכה הרגילה, וגם הרישא של המשנה עד כאן עסקה במלאכה הנעשית שלא כדרכה.

46 ברם בהמשך במשנה אין מדובר במלאכה שלא כדרכה אלא במלאכות אחרות שאיסורן בעייתי כפי שנראה להלן. הגוזז שערו דומה מאד ל'גודלת' הגודלת קולעת את השערות ומתקינה אותם ותוך כדי זה נתלשות שערות. אם איסורה של הגודלת בעייתי, גם איסור גזיזת שפם בעייתי באותה מידה. אם כן להברת המשנה אין צורך בהנחה שמדובר 'שלא כדרכו'. אבל ההקשר של המשנה מצביע לע פירושה. לולא הפירוש התלמודי הייתה משנתנו מנותקת מכל הקשר לפניה ולאחריה. לאור ההקשר יש אפוא לפרש את המשנה כמו התלמודים.

47 וכן הגודלת – הקולעת את שׂער ראשה. שני התלמודים מביאים שני טעמים לאיסור מלאכת הגודלת: יש אומרים משום בונה, ויש אומרים משום אורג ירו', פ"י ה"ו, יב ע"ב; בבלי, צד ע"ב. מסתבר שיסוד ההבדלים בטעמים שניתנו להלכה קשור לדרך קליעת שׂער ארוך: יש שקלעו אותו לצמה אחת או לכמה צמות, ויש שעיצבו אותו כעין מגדל איור 76. שני התלמודים מזכירים שמות מקומות שהקלעיתא =גודלת השׂער מכונה בהם בניתא ירו', שם; בבלי, צה ע"א ובמקבילות.

48 עם זאת המרחק בין בניה ואריגה לבין גדילת שערות רב. מי שבחר בדרך פרשנית זו קיבל את שיטת הבבלי של חלוקה לשלושים ותשע אבות מלאכה, שכל האיסורים הם תולדות של אבות מלאכה אלו פירושנו לעיל פ"ז מ"ב. אבל לפי שיטת הירושלמי שהצענו רשימת המלאכות האסורות איננה מסתיימת במלאכות אלו, ושלושים ותשע המלאכות הן רק סידור ספרותי. לפי תפישה זאת נראה שתנאים אסרו על גודלת משום גודלת. כלומר זה איסור לעצמו. סידור השיער נשמר זמן רב, ואפלו בעת רחצה וטבילה לא פורק פירושנו לעיל פ"ו מ"א. חכמים רצו למנוע מנשות ישראל להעסיק עצמן בשבת בהתקשטות, שנועדה לא רק לשבת אלא לימות השבוע הבאים. הם ראו בכך מעשה חול ונאסר הדבר.

49 וכן הכוחלת – עיניה בכחול. התלמוד הירושלמי מביא את טעם האיסור: "הכוחלת חייבת משום כותבת" יב ע"ד, ומעין זה נמסר בבבלי מפי רבי אבין בשם רבי יוסי ברבי חנינא. ותמהו שם תלמידי רבי אבהו: "וכי דרך כתיבה בכך?!". ולכן נמסר אחר כך בשם רבי יוסי ברבי חנינא: "כוחלת משום כותבת" צד ע"ב, כך ברוב הנוסחאות ובדברי ראשונים, אך יש שגרסו: "כוחלת משום צובעת", אלא שגרסה זו היא תיקון, כיוון שהתחבטו שם בשאלה: למה חזר רבי אבהו על דברי קודמו כשנשאל שאלה של טעם. ברם ראוי לתת את הדעת לעובדה שביוונית מכונה צביעת העיניים "כתיבת העפעפיים", כיוון שלמעשה האישה כותבת/רושמת במכחול מתחת לעין או מעליה.

50 וכן הפוסקת – גרסה זו באה רק בכ"י קופמן, אך בשאר מקורות ובתוספתא פ"ט הי"ג: הפוקסת. והטעם שניתן בירושלמי להלכה: "הפוקסת חייבת משום צובעה" יב ע"ד. הפועל פקס מקורו במילה היוונית fukos המציינת את הצבע האדום שהנשים מורחות על פניהן, מעין פעולת הכוחלת בהבדל הצבע. נראה שהצבע השליט בארץ ישראל היה הכחול, והפעולה נגזרת בו מן כח"ל, "כוחלת". ואולם צבע האיפור אינו קובע הבדל מבחינה הלכתית. הסדר הערוך במשנה: גודלת, כוחלת, פוקסת, אלא שפעמים הרבה הספרות התנאית עוסקת באישה כוחלת או פוקסת.

51 הבבלי מטעים את ההלכה כך: "גודלת ופוקסת משום בונה", ומיד עולה התמיהה: "וכי דרך בנין בכך?!". והתשובה: "אין =כן, כדדרש רבי שמעון בן מנסיא: 'ויבן ה' אלהים את הצלע' בראשית ב כב – מלמד שקילעה הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה אצל אדם" צה ע"א. נמצא שהפקיסה היא מעשה מקלעת ובניין בשׂער מן היוונית pekos שמשמעו לסרק. וכן עולה מסדרן של הפעלים הללו בתוספתא: "הכוחלת והגודלת והפוקסת" פ"ט הי"ג.

52 ר' אליעזר מחייב חטאת – משום שהוא רואה במעשים אלו אב מלאכה ממש. וחכמים אוסרין משום שבות – שהרי אין כאן אב מלאכה, בנייה או טוייה או כתיבה, ולכן הם אסורים רק משום שבות. את הסיבתו שלא לאסור על מלאכתו אלו הצגנו לעיל, כל מה שאיננו ממש מלאכה, ורצו חכמים לאסור עליו מסיבתו שונות כונה 'איסור שבות', האסור בגלל הציווי הכללי לשבות בשבת.

53 בתוספתא מוסר רבי שמעון בן אלעזר "משם רבי אליעזר: הכוחלת והגודלת והפוקסת – לעצמה, פטורה; לאחרות, חייבת" פ"ט י הי"ג. לפי ברייתא זו, משנתנו, שרבי אליעזר מחייב, אמורה רק באישה העושה מלאכות אלו לאחרת. ברייתא זו שנויה אף בבבלי: "תניא. רבי שמעון בן אלעזר: גודלת כוחלת ופוקסת – לעצמה, פטורה; לחברתה, חייבת" צה ע"א. מן הבבלי עולה לכאורה שרבי שמעון בן אלעזר אינו מוסר דברים בשם רבי אליעזר, אלא מדעתו, ברם נראה כי רק נשמט דבר המסירה בשם רבי אליעזר, שהרי נאמר בהמשך הסוגיה בבבלי "וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר..." וכך מובאת הלכה זו גם בתוספתא תוס', שבת פ"ט י הי"ג, ואין לשון זה מתאים אלא אם כן גם ההלכה הראשונה מוסרת דברים בשם רבי אליעזר.

54 בדומה להלכה שנקבעה בכוחלת ובגודלת ובפוקסת, שאין הדבר נחשב למלאכה ממש אלא באישה העושה לחברתה, הרי שבהלכה הראשונה שבמשנה, בנוטל ציפורניו, עולה משני התלמודים שאין חייב אלא מי שנוטל את ציפורניו, אך הנוטל את ציפורני זולתו פטור ירו', פ"י ה"ו, יב ע"ג; בבלי, צד ע"ב.

55 התולש – ירק או עלה מעציץ נקוב - חייב – מפני שהוא כמחובר לקרקע, ומן הטעם האמור במשנת דמאי: "עציץ נקוב - הרי זה כארץ" דמאי פ"ה מ"י, ונמצא שהתולש אותו או תולש ממנו עלה מתחייב מדין קוצר. ובואינו נקוב - פטור – שהרי אינו מחובר לקרקע, "והמחובר בתוכו הוא כמי שמונח בסל" המאירי.

56 ר' שמעון פוטר בזה ובזה – בין בעציץ שאינו נקוב בין בעציץ נקוב, שהרי אינם מחוברים לקרקע. דעתו של רבי שמעון שנויה אף בדין כלאי הכרם: "עציץ נקוב מקדש בכרם", כלומר: עציץ נקוב שזרעו בתוכו, והוא בכרם, דינו כדין זרעים שנזרעו בכרם, שהם מקדשים את הכרם, כלומר אוסרים אותו, "ושאינו נקוב אינו מקדש. ורבי שמעון אומר: זה וזה אסורין, ולא מקדשין" כלאיים פ"ז מ"ח. רבי שמעון אינו רואה בעציץ הנקוב משום מחובר לקרקע, ולכן אינו מקדש את הכרם.

57 בירושלמי אומר ר' יצחק בר אוריון שמחלוקתם של רבי שמעון ותנא קמא היא "בשלא תלש כנגד הנקב. אבל אם תלש מכנגד הנקב, אף רבי שמעון מודה" שהוא כתולש מן הקרקע יב ע"ד. אך אין בדבריו משום מסורת משמו של רבי שמעון, אלא סברה ופרשנות, כיוון שלפני כן מסופר בירושלמי שהתחבט רבי ירמיה בהבנת דברי רבי שמעון, ונאמר: "מה דצריכא לרבי ירמיה פשיטא ליצחק בן אוריון". מסוגיית הבבלי עולה שגם רבי זירא, רבו של רבי ירמיה, כשנשאל מהי דעת רבי שמעון בשאלה אם מותר לתלוש כנגד הנקב, "אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי =שתק, ולא אמר לו דבר" צה ע"ב.