משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״א

1 פרק זה עוסק בהלכות זורק מרשות לרשות, ובשני התלמודים נאמר בראשו: "זריקה תולדת הוצאה היא" ירו', פי"א ה"א, יב ע"ד; בבלי, צו ע"ב.

2 הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד - חייב – ואף שלא עבר האדם מרשות לרשות, אלא העביר את החפץ מרשות לרשות דרך זריקה, הוא חייב. כל הלכות הוצאה מרשות לרשות שנשנו במשנתנו, למן המשנה הראשונה ועד פרק י, דנות באדם היוצא מרשות לרשות והוציא עמו חפץ או משא, ואילו משנתנו עוסקת במי שהוציא את החפץ מרשות לרשות אך הוא עצמו נשאר ברשות שהיה בה, שאינה הוצאה ממש אלא "תולדת הוצאה", שאף היא אסורה בשבת.

3 במקרא נזכר רק איסור הוצאת משא מן הבית בנבואת ירמיהו: "ואל תשאו משא ביום השבת... ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת" ירמיהו יז כא-כב". בספרות אנשי כת קומראן, איסור ההוצאה בשבת נזכר וחוזר ונזכר: "ואשר ישא כל משא להוציא מאהלו או מביתו - ומת"; "אל יוציא איש מן הבית לחוץ ומן החוץ אל בית". איסור הזריקה הנזכר במשנתנו אין לו זכר לא במקרא ולא בספרות כת קומראן, וכפי שעולה מהמשך משנתנו, כבר בדורו של רבי עקיבא חלוקים החכמים בפרטיו של איסור זריקה מרשות לרשות.

4 הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע - ר' עקיבה מחייב – ואף על פי שלא נח החפץ ברשות הרבים, ורק עבר באוויר רשות הרבים, דינו כאילו נח ברשות הרבים וכאילו עבר מרשות היחיד לרשות הרבים ומרשות הרבים לרשות היחיד. ובלשון התלמוד הבבלי: "קלוטה כמי שהונחה דמיא" בבלי, ד ע"א-ע"ב; צז ע"א, מונח שהתלמוד הבבלי משתמש בו גם לביאורן של הלכות בתחומים אחרים, בין כפירוש לדברי רבי עקיבא בין כפירוש לדברי חכמים אחרים. מונח זה בבלי הוא, אף כי הוא מציין עיקרון הלכתי קדום. בדרך כלל איננו מעירים על שאלות של כתיב ולשון, אך במקרה זה מן הראוי להעיר שכתיבו של השם עקיבה בה"א משקף את המסורת הארץ ישראלית כנגד כתיבו של שם זה באל"ף בענף הבבלי בהשפעת סופית היידוע בארמית, ומעין זה גם בסופן של מילים אחרות.

5 וחכמים פוטרים – כיוון שאין כאן הוצאה של ממש מרשות לרשות, שהרי עמד הזורק ברשות היחיד וזרק את החפץ לרשות היחיד, וכלשון הבבלי: "ודלא אמרינן: קלוטה כמי שהונחה"; ובלשון הירושלמי בלשון חריפה: "ר' עקיבא עבד אויר רשות הרבים כממשה כדבר של ממש" בבלי, צח ע"א; ירו', פ"א ה"י, ב ע"ד.

6 המשנה מביאה כדוגמה את הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, אך לא דנה במי שזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע, משום שבמקרה זה, גם חכמים יודו שהוא חייב, אך לא מן הטעם "קלוטה כמי שהונחה", אלא משום שהזורק מעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים. הלכה זו נאמרה במפורש בתוספתא, ומעין דברי התוספתא בשני התלמודים: "הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע - בתוך ארבע אמות, פטור; חוץ לארבע אמות, חייב". לפי הבבלי, אין צורך שיהו ארבע אמות באחת משתי הרשויות, ואף אם יהיה חלק מארבע אמות בצדה האחד של רשות היחיד וחלק מהן בצדה השני, שתי ה"רשויות מצטרפות" צח ע"א.

7 נחזור למשנתנו. בשני התלמודים נחלקו אמוראים בהגדרת המחלוקת בין רבי עקיבא לבין חכמים, ואילו בירושלמי המחלוקת היא בין שמואל לבין רבי אלעזר. לדעת שמואל, המחלוקת בין רבי עקיבא לבין חכמים היא רק בזריקה שהיא למטה מעשרה טפחים, אבל בזורק בלמעלה מעשרה טפחים, שהוא מקום פטור ברשות הרבים, אף רבי עקיבא מודה שאינו חייב אלא משום שבות. רבי אלעזר מקיים את המחלוקת אף בלמעלה מעשרה טפחים, כעבודת הלויים במשא אוהל מועד ובפירוקו, שהרי הרבה מהלכות שבת נלמדו מעבודת המשכן ירו' יב ע"ד.

8 בתלמוד הבבלי נאמרו דעות אחדות בשאלת הגדרת המחלוקת בין ר' עקיבא לבין חכמים, והמסקנה היא שהם חולקים רק בלמטה מעשרה, ואילו "למעלה מעשרה - דברי הכל פטור" בבלי, צז ע"א, כדברי שמואל בירושלמי. ועוד הוסיפו שם לוויכוח בין האמוראים בעניין זה: "דאמר רב חלקיה בר טובי: תוך שלשה - דברי הכל חייב. למעלה מעשרה - דברי הכל פטור. משלשה ועד עשרה - באנו למחלוקת רבי עקיבא ורבנן". ופירש רש"י: "תוך שלושה דברי הכל חייב - ואף על גב דלא נח, מודו. דכמונח דמי". ושם מובאת בתלמוד ברייתא כדברי רב חלקיה, המוסיפה: "ואם היו רשויות שלו - מותר".

9 אבל בירושלמי: "אמר רבי אבון: רבי ובן עזאי ורבי עקיבה שלשתן אמרו דבר אחד כלומר, דנו בעניין אחד או הגיעו למסקנה אחת. רבי עבד =עושה אויר מחיצות כממשן. בן עזאי עבד אויר כרמלית כממשה =כדבר של ממש. רבי עקיבה עבד אויר רשות הרבים כממשה" ב ע"ד. לדעת רבי ובן עזאי, החפץ אינו נחשב כמונח או כקלוט רק אם יש מחיצות או שעבד דרך כרמלית, אך אוויר רשות הרבים אין בו ממש; ואילו לדעת רבי עקיבא, אף אוויר רשות הרבים יש בו ממש. נמצא שמי שאינו סובר שאוויר רשות הרבים יש בו ממש הם בן עזאי ורבי, ומסתבר שהם החכמים הפוטרים במשנתנו, אם זרק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע. האבחנה בין אוויר שלמעלה מעשרה טפחים לאוויר שלמטה מעשרה טפחים באה להלן, במשנה ג, ברם ההבחנה בין חפץ הגבוה שלושה טפחים לבין חפץ שלמעלה משלושה טפחים היא של אמוראי בבל, אף על פי שהיא נזכרת גם במקורות ארץ ישראל בהקשר דומה ירו', עירובין כו ע"ב.

10 כיצד? שתי קצוצראות – כך בכ"י קופמן לאחר תיקון על ידי סופר אחר, והן הגזוזטראות של ימינו. ומצינו במקורות כתיבים הרבה של מילה זו, אך אין כאן מקום לפרטם. הכתיב המקורי בכתב יד קופמן היה קציצריות, כבדפוס נאפולי וכ"י לו ועוד. בדפוסים ועדי נוסח אחרים מצינו: גזוזטראות, כצוצטראות, כצוצריות, כסוסטריות, כצצריות ועוד, כולן מייצגים מילה אחת. שתי הקצוצראות הן ברשות היחיד, ונמצאות זו כנגד זו ברשות הרבים – ורשות הרבים מפסקת ביניהן. והמושיט והזורק מזו לזו - פטור – לפי הנוסח שלפנינו, הלכה זו היא דוגמה ופירוש להלכה שהיא כדעת החכמים, האמורה במשנה הקודמת, שהזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע - פטור. בדוגמה שמביאה המשנה, יש אף מן החידוש שגם המושיט פטור, בניגוד לדוגמה שבהמשך המשנה.

11 ברם, השאלה "כיצד" אינה באה בכל המסורות של שוני משנה זו. שנינו בירושלמי: "אית תניי תני כיצד, אית דלא תני כיצד... על דעתיה דרבי אלעזר אית כאן כיצד. על דעתיה דשמואל לית כאן כיצד". לדעת רבי אלעזר, הסובר שהמחלוקת בין רבי עקיבא לבין חכמים היא גם בלמעלה מעשרה טפחים, משנתנו היא המשך דברי חכמים, הפוטרים, והיא מסבירה כיצד חכמים פוטרים, שהרי הגזוזטראות הן למעלה מעשרה טפחים. אולם לדעת שמואל, הסובר שרבי עקיבא וחכמים חולקים רק בשזרק למטה מעשרה טפחים, אך בלמעלה מעשרה טפחים, גם רבי עקיבא פוטר, משנתנו היא לדעת כולם, ואינה המשך לדברי חכמים, הפוטרים, ואז אין מקום לפתיחת ההלכה בשאלה כיצד, והיא עומדת ברשות עצמה.

12 בכל עדי הנוסח של המשנה מצינו את מילת השאלה, אך היא אינה בנוסח הבבלי שעמד לפני כמה מן הראשונים. בירושלמי מילת השאלה אינה הגהה בנוסח המשנה אלא פירוש ירו', פי"א ה"ב, יג ע"א.

13 היו שתיהם – שתי הגזוזטראות. בדייטי אחת – בשורה אחת לאורך רשות הרבים. המושיט – חפץ בין גזוזטרה לחברתה. חייב. והזורק פטור, שכך היתה עבודת הלוים – במשא המשכן ובפירוקו, והמשנה מפרטת את עבודת הלויים במקדש. בכתבי יד אחדים, סדר הדינים מהופך: הזורק פטור, והמושיט חייב.

14 שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים – עומדות בשורה זו ליד זו או זו מאחורי זו כדוגמת ההלכה בשתי גזוזטראות בדיוטה אחת. מושיטים את הקרשים מזו לזו – מפני כבוד קרשי המשכן. אבל לא זורקים. המשנה קושרת את איסור המלאכה ובירורה לעבודת המשכן.כאמור רעיון זה מופיע בהרבה מקורות אחרים, אך במשנה הוא מופיע כאן לראשונה. 'שתי עגלות' היא דוגמ מהוי המשכן שקרשיו הוסעו בעגלות. המשנה אומרת למעשה שדי שני מרפסות היום הוא יישום של הדין הקדום בדבר שתי עגלות.

15 חוליית הבור – בניין אבנים סביב פי הבור או אבן חלולה גדולה הנתונה על פי הבור, כדי להקל על השאיבה ולמנוע נפילת בני אדם לבור. והסלע שהן גבוהים עשרה ורחובים עשרה ארבעה – ולכן הם רשות בפני עצמה, מעין רשות היחיד בתוך רשות הרבים, הנוטל מהם והנותן על גבם – חייב - כדין מוציא מרשות לרשות. פחות מכאן - פטור – הרבה מן הבורות היו ברשות הרבים ושימשו את הרבים.14 אך היו גם בורות פרטיים בחצרות הבתים, ובאלה משנתנו אינה עוסקת, משום שהם חלק מרשות היחיד. מפרשי המשנה, ראשונים ואחרונים, פירשו שחוליית הבור היא "עפר היוצא מן הבור. מניחין אותו סביביו, כדי שיהא לו מעקה". ונראה שפירשו את הצירוף חוליית הבור כעפר על פי פירושו במימרה הידועה: "ואין הבור מתמלא מחוליתו", שפירשו רבנו חננאל כך: "עפר שמוציאים מן הבור, אין בו די למלא את הבור, ויש להוסיף עליו עפר אחר" איור 77.

16 ואולם פירוש רבנו חננאל מוטעה הוא, שהרי הבור מתמלא אף מתמלא מעפרו, ואפילו נשאר עודף מן העפר התחוח, וכבר פירשו רבינו תם, על פי המדרש, שכוונת המימרה היא: "אין הבור מתמלא מחולייתו, אלא אם כן ממשיכין לו מים ממקום אחר". כלומר, מי גשמים המנטפים מעל הבור אין בהם די כדי למלא את הבור, ויש למשוך אליו מים ממקור אחר כדי למלאותו. לכן, הפירוש הנראה לצירוף זה הוא שחוליית הבור היא מערכת האבנים שבונים סביב פתחו, כפי שעולה ממקורות אחרים, כגון: "תינוק שנפל לבור, עוקר חוליא ומעלהו" בבלי, יומא פד ע"ב; "חפר כראוי וכסה כראוי, עשה לו חוליא גבוהה עשרה טפחים" תוס', בבא קמא פ"ו ה"ו, וזה דבר ידוע מימים ראשונים ועד ימינו שעושים לבור חוליות סביב פי. חוליית הבור והסלע הגבוהות עשרה טפחים ומהוות רשות לעצמן נזכרות גם בעירובין פ"ח מ"ג.

17 בבבלי נאמר שמשנתנו באה ללמד על השיעור לגובה, הוא הסלע, והשיעור לעומק, הוא הבור, ובא התנא ללמדנו שהבור מצטרף לחולייתו להשלימה לעשרה טפחים, ובלשון רבי יוחנן: "בור וחוליתה מצטרפין לעשרה" צט ע"א. ואולם דברי רבי יוחנן בירושלמי לא נאמרו על צירוף הבור לחולייתו, אלא בצירוף עובי החוליה לחלל שבין קיר אחד שלה לקיר שממולו ירו' יג ע"א. ועוד, שיעור ארבעה טפחים הנאמר שם בחוליית הבור אינו שיעור עובי קירותיה, אלא שיעור הקירות יחד עם החלל, כעולה מהמשך הירושלמי שם: "אמר רבי יוחנן: העומד והחלל מצטרפין בארבעה, והוא שיהא העומד רבֶה על החלל". לפי הירושלמי, משנתנו אינה דנה בעומק הבור, אלא בגובהה ורוחבה של חוליית הבור, שהרי בור מים מצוי עמוק מעשרה טפחים.

18 עוד אומר רבי יוחנן בירושלמי: "לית כאן פטור, אלא מותר", וכפי שנאמר בראש המשנה בשם רב, אין כאן הגהה, אלא פירוש המנוגד לדעת שמואל בבבלי, המונה שלוש הלכות אחרות בהלכות שבת שכתוב בהן פטור, והן לדעתו מותרות לכתחילה.

19 המשניות ממשנה זו ועד סוף הפרק מיוסדות על שתי הלכות יסוד: האיסור לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים; וכן אין איסור לטלטל באוויר בלמעלה מעשרה טפחים.

20 הזורק – ברשות הרבים ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר – ופטור. בתלמוד הירושלמי נשאלה שאלה: "ואין סופה לירד?", ותירצו שם: "רבי חייה בשם רבי יוחנן: תיפתר שהיתה דבילה שמינה, והיה ניטוחה" יג ע"א.

21 וכן פירשו מפרשי המשנה את משנתנו בזורק "דבילה שמינה שנדבקת לכותל", אולם ספק אם זהו פשט משנתנו, כיוון שניתן לומר שמשנתנו באה ללמד שהזורק למעלה מעשרה טפחים פטור, והזורק למטה מעשרה טפחים חייב. הכותל שנזרק אליו חפץ במשנתנו בא להוציא רק שאם היה בכותל חור של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ונח החפץ בחור, שהוא רשות בפני עצמה, הזורקו חייב. וכך שנינו בתוספתא: "הזורק בכותל למעלה מעשרה טפחים, והלכה וישבה לה בחור שהוא ארבעה על ארבעה טפחים - הרי זה חייב, שאין מטלטלין מרשות לרשות" פ"י יא ה"ט.

22 הירושלמי מרחיב את הברייתא שבתוספתא: "מתני' בשאין שם חור. אבל אם יש שם חור, מחלוקת רבי מאיר וחכמים. על דעתיה דרבי מאיר, בין שיש בו ארבעה על ארבעה ובין שאין בו ארבעה על ארבעה, את רואה את הכותל כגמום. על דעתון דרבנן, אם יש בו ארבעה על ארבעה, את רואה את הכותל כגמום, ואם לאו אין את רואה את הכותל כגמום =שצורתו כרגל האות גימל, אלכסוני" יג ע"א. ברייתא בלשון דומה הייתה אף במסורת הבבלי, שנאמר בו בשם רב חייא: "זרק למעלה מעשרה, והלכה ונחה בחור כל שהוא - באנו למחלוקת רבי מאיר ורבנן. לרבי מאיר, דאמר: חוקקין להשלים – מיחייב. לרבנן, דאמרי: אין חוקקין להשלים - לא מיחייב" ק ע"א. ושם מובאת ברייתא: "תניא נמי הכי: זרק למעלה מעשרה, והלכה ונחה בחור כל שהוא - רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין". לסיכומה של הלכה זו: המשנה קבעה שאם זרק בכותל למעלה מעשרה טפחים, פטור; ואילו בתוספתא נאמר שאם היה בכותל חור ארבע על ארבע - חייב; והתלמודים דנים בשאין בחור הכותל ארבעה על ארבעה. רבי מאיר מחייב אף בחור כל שהוא, וחכמים פוטרים.

23 למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ – וחייב. והבבלי תמה: "והא לא נח!", ורבי יוחנן מתרץ: "בדבילה שמינה שנינו". כלומר, בחפץ שנזרק ונשאר למעלה ולא נחת לארץ. וכפי שכבר אמרנו, ייתכן לפרש את ההלכה כפשוטה, שגם אם לא נח החפץ – חייב הזורקו. וכן עולה מהמשך המשנה. הזורק בארץ ארבע אמות חייב. הבבלי, דן בראש הפרק בטעם המשנה והסיק: "כל ארבע אמות ברשות הרבים, גמרא גמירי ליה" צו ע"ב. ואף שהלשון בכ"י קופמן הוא "הזורק בארץ", רוב המקורות גורסים "והזורק בארץ", והעיר בעל "מלאכת שלמה" שהיא גרסה עדיפה. ברם, יש מי שמסתמך על גרסת כ"י קופמן וחבריו, ואינו רואה במשפט שלפנינו כבא לתת טעם להלכה הקודמת לו ולהשלימה, אלא רואה בו קטע קדום ששימש כיסוד להלכה שלפניו ולהלכה שלאחריו. אולם גם אם נקבל את הגרסה "הזורק", ניתן בהחלט לראות במשפט זה מעין טעם להלכה שלפניו והשלמתה, שהרי ההכרעה בעניין זה אינה קשורה לגרסה "הזורק" או "והזורק", משום שהוי"ו עשויה לציין הדגשה, ולאו דווקא תוספת וי"ו החיבור.

24 זרק לתוך ארבע אמות – התכוון לזרוק רק בארבע אמותיו ברשות הרבים. ונתגלגל חוץ לארבע אמות - פטור. רבנו חננאל והרמב"ם ואחרים אומרים שטעם הלכה זו הוא, מפני שלא היה בדעתו לזרוק אלא בתוך ארבע אמות, ונתגלגל חוץ לארבע אמות, שלא כמחשבתו. הרשב"א, המאירי ואחרים אומרים שהוא פטור, מפני שנח החפץ תחילה בתוך ארבע אמות ונח שעה קלה באוויר. כלומר, לדעת רשב"א וסיעתו, הזורק פטור רק אם נח החפץ שעה קלה באוויר בתוך ארבע אמות; ואילו לדעת הרמב"ם וסיעתו, הזורק פטור גם אם לא נח החפץ שעה קלה באוויר. אך לא מצינו במקורות התנאיים רמז כלשהו להלכה שהזורק פטור רק משום שהחפץ נח באוויר, אך כפי שראינו ההסבר על נייחות לשעה קלה נזכרת בתלמודים בהלכות הוצאה מרשות לרשות, והיא נזכרת שוב בהלכה הבאה במשנתנו, אך אינה נזכרת במקורות התנאיים.

25 חוץ לארבע אמות – אם התכוון לזרוק חוץ לארבע אמות. ונתגלגל לתוך ארבע אמות חייב – התגלגל החפץ ויצא חוץ לארבע אמות, אך החזירתו הרוח לתוך ארבע אמות, חייב, ובלשון הירושלמי: "אתא רבי חזקיה רבי אבהו בשם רבי יוחנן: והיא שנחה" יג ע"א, ועוד יותר מפורט בבבלי: "והא לא נח! אמר רבי יוחנן: והוא שנח על גבי משהו... תניא נמי הכי: זרק חוץ לד' אמות, ודחפתו הרוח והכניסתו, ואף על פי שחזרה והוציאתו – פטור. אחזתו הרוח משהו, אף על פי שחזרה והכניסתו - חייב". כלומר, הברייתא שלפנינו היא השונה את משמעות הנייחות לשעה, אלא שידוע שלעתים נמסרים בבבלי בלשון "תניא" ו"תניא נמי הכי" דברים שנאמרו בשם אמורא ארצישראלי.

26 התוספתא מוסיפה על הלכת הזורק ונתגלגל: "כגון אילו שמשחקין בכדור ברשות הרבים, ויצאה כדור מתחת ידו של אחד מהן חוץ לארבע אמות – חייב" פ"י ה"י. ברור שהמשחקים בכדור אינם מתכוונים לזרוק לא לתוך ארבע אמות דווקא ולא חוץ לארבע אמות דווקא, ואם יצא הכדור חוץ לארבע אמות – חייב.

27 הכדור והמשחק בו נזכרים בהקשרים שונים בהלכה ואגדה, ובמיוחד הלשון: "כדור הזה בין הבנות", המעיד כנראה שהמשחק בכדור היה נפוץ למדיי בין הבנות, אך גם בין בנים ומבוגרים.

28 משניות ד-ה דנות בדיני טלטול בים ובספינה. הים והנמל והספינות נזכרים מעט מאוד במקרא ובולטת בו הזיקה לאדמה ולעיבודה, וכן הוא גם במשנה ובספרות חז"ל, אלא שרב בהן ביחס אזכור הים ומעשים הקשורים לים, לנמל, לספינה ולתחבורה הימית. ואף שיש במשנתנו רק מספר מצומצם של הלכות בזיקה לטלטול בים ובספינה, מצינו בתוספתא מספר רב יותר של הלכות ערוכות, בפרקים י-יא, הלכות יא-יז.

29 הזורק בים ארבע אמות פטור – כיוון שהים אינו רשות הרבים אלא כרמלית, כלשון הירושלמי למשנתנו: "לא סוף דבר ארבע אמות, אלא אפילו זרק בכל הים פטור, שכל הים נקרא כרמלית" יג ע"א. אם היה – על שפת הים. רקק מים – שכבת דקה של מים, אך עמוקה מן השלולית ובת קיימא ממנה. ורשות הרבים מהלכת בו – ודרך לרבים עוברת ברקק, הזורק בתוכו ארבע אמות - חייב – מפני שדרך הרבים רשות הרבים היא, אף על פי שהרקק מחובר לים. וכמה הוא רקק מים? – וכמה יהא עומקם של המים כדי שיהו ראויים להיקרא רקק? פחות מחמשה מעשרה טפחים. בכל יתר עדי הנוסח: "עשרה טפחים", ומכאן שיש לפנינו כנראה שגגת מעתיק. אם אין בעומקו עשרה טפחים הרי הוא רשות הרבים. רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו - הזורק בתוכו ארבע אמות חייב. ואף שלפנינו חזרה מילה במילה על מה שכבר נאמר לעיל, משפט זה עמד לפני שני התלמודים, ואין לראות בכפילות משום טעות של מעתיקים, והירושלמי שואל: "ולמה תנינתה תרין זמנין?", ותירץ רבי חנניה בשם רבי פינחס: "כשהיו שני רקקים, אחד הרבים מהלכים בו, ואחד אין הרבים מהלכין בו אלא כשהן נדחקין, שלא תאמר: הואיל ואין הרבים מהלכין בו אלא כשהן נדחקין, אינו רשות הרבים אלא רשות היחיד, לפום כן צרך מימר =נצרך לומר: רשות הרבים הוא" יג ע"א, ומעין זה גם בבבלי, ושם למדו מכפל ההבאה הלכה לימות הגשמים והלכה לימות החמה ק ע"א. נראה שעיקר ההלכה ברקק מים ורשות הרבים מהלכת בו, והמשנה שיבצה אותה במשנה העוסקת במי שזורק בים, ללמדנו שהלכה זו חלה אף ברקק הנמשך מן הים, כלומר מפרץ בים הנכנס ליבשה ורשות הרבים עוברת בו, ולאחר מכן נשנתה ההלכה על רקק המים לעצמו, כהלכה שנתגבשה משכבר הימים.

30 עשרה טפחים הוא מסר ספרותי החוזר פעמים רבות. באופן מעשי דרך הרבים עשויה לעבור במים, כשהם מאד רדודים. הערכתנו היא שמים בעומק אמה עדין מאפשרים מעבר בדוחק 48-55 סמ. אך מים בעומק עשרה טפחים קרוב למטר אינם מאפשרים מעבר. אפשר אפוא שמדובר בדרך הרבים שהוצפה במי ים ונוצרה שלולית זמנית. ועדיין מים בגובה עשרה טפחים משביתים את הדרך לחלוטין. להערכתנו המספר עשרה טפחים נבחר רק בגלל היותו מספר ספרותי.

31 הזורק מן הים – שנידון במשנה הקודמת ככרמלית. ליבשה – שהיא רשות היחיד או רשות הרבים. ומן היבשה לים – שהוא רשות הרבים לכרמלית ומן הים לספינה – שהיא רשות היחיד. ומן הספינה לחברתה – שתיהן רשות היחיד. פטור – בכל אלו. התוספתא חוזרת על דברי המשנה כלשונה, אך מוסיפה: "זרק מן האסתרטא כביש לים - פטור" פ"י יא הי"ג. ונראה שהתוספתא באה להדגיש שגם הזורק ממקום שהוא רשות הרבים מובהקת, פטור, שהרי מן האמור במשנה, "מן היבשה", ניתן לומר בטעות שרק מי שזורק מרשות היחיד לים פטור.

32 ספינות קשורות זו בזו, מטלטלים מזו לזו – - כיוון שהן רשות היחיד והן קשורות זו בזו, וזהו המנהג ברגיל לקשור ספינות שבמעגן זו לזו כדי למנוע התנגשותן זו בזו או היסחפותן לים הפתוח על ידי הגלים. ופירש אבא בר רב הונא בירושלמי: "בקשורות בגמי" יג ע"א, ושמואל מוסיף בבבלי: "ואפילו קשורות בחוט הסרבל" קא ע"ב, שהיא קשירה רופפת, ולא קשירה יציבה כבחבלים שקושרים בהן את ספינות, אלא קשירה המסמלת הלכתית את צירופן זו לזו. ושנינו בתוספתא: "ספינות קשורות זו בזו – מעורבין מערבין ומטלטלין מזו לזו" פ"י יא הט"ו. כלומר, אם שתי הספינות שייכות לשני בני אדם, צריך לעשות עירוב כדי שיהא מותר לטלטל מרשות יחיד אחת לחברתה, כמו שאומר רב ספרא בתלמוד הבבלי שכל החידוש במשנתנו הוא "לערב ולטלטל", ושם בסוגיה באה ברייתא השונה כתוספתא וכמשנתנו: "כדתניא: ספינות קשורות זו בזו, מערבין ומטלטלין מזו לזו", וגם הירושלמי מעמיד את משנתנו בשני ספנים, ומדגיש את הצורך בעירוב: "רבי יוסי בי רבי בון אמר: והן שעיריבו" יג ע"א.

33 אם אינן קשורות, אף על פי מוקפות, אין מטלטלים מזו לזו – אם הספינות אינן קשורות, אף על פי שהן סמוכות זו לזו, אין מטלטלין מזו לזו. ופירש רמב"ם מהי ההקפה: "שיקיף סביב שתיהן ביריעות וכיוצא בכך", אבל נראה עדיף פירושם של רוב מפרשי המשנה, שאין מוקפות אלא סמוכות, כאותה ששנינו: "ואין מקיפין ביום טוב שתי חביות לשפות עליהן" ביצה פ"ד מ"ה, ובמקומות אחרים כיוצא בו.

34 התוספתא והבבלי גם יחד מוסיפים על משנתנו: "הותרו - חזרו לאיסורן. חזרו וקשרום, בין אנוסין בין שוגגין, בין מזידין בין מוטעין - חזרו להיתרן" תוס', פ"י יא הט"ו; בבלי, קא ע"ב. כלומר, אף אם הותרו הספינות זו מזו בשבת וחזרו וקשרון בשבת - חזרו להיתרן.

35 הזורק – בשוגג. וניזכר עד שלא תצא מידו. וכן הוא בכמה מעדי נוסח, אך ביתר עדי הנוסח ובסוגיית הבבלי: "ונזכר לאחר שיצתה מידו", שהוא שבת. המשנה כתובה בלשון נקבה, ורואה לפניה את הזורק אבן. אבל במשנה ג' לעיל מדובר בזריקה דומה, והיא כתובה בלשון זכר. דומה שעורך המשנה עבר מגוף זכר לגוף נקבה מבלי לייחס לדבר חשיבות. קלטה אחר, קלטה כלב או שנישרפה - פטור. נפרש את המשנה תחילה לפי הנוסח שבבבלי.

36 השוגג חייב קרבן רק אם היה שוגג מתחילת המעשה ועד סופו, ואילו כאן נזכר הזורק שהיום שבת רק לאחר שיצאה האבן מידו, אך לפני שנחתה ברשות אחרת, ולכן הוא פטור מלהביא קרבן חטאת, שהרי המעשה לא התחיל כשהוא שוגג, אלא כשהיה מזיד, ומשום כך הוא פטור מן הקרבן. אך אם לא נזכר שהיום שבת, אך האבן נקלטה על ידי אחר או שקלטתה כלב או שנשרפה, פטור, מפני שנגמר המעשה על ידי אחר, ושניים שעשו מלאכה אחת בשבת פטורים מלהביא קרבן חטאת לעיל, פ"י מ"ה. הבחנה זו עולה גם מסוגיית הבבלי. נמצא שהקושיה שבבבלי, "הא נחה - חייב", אינה קושיה, שהרי אף בנחה פטור לדעת חכמים, אלא שבה אין מחלוקת בין חכמים לרבי בבלי, קב ע"א. בראשיתה של ההלכה, הייתה מחלוקת בין רבי לחכמים, אך רבי הביא במשנה א רק את דעת חכמים, ומכאן הקושיה שבבבלי והאוקימתות הדחוקות של האמוראים. הסדר שנקטה המשנה: "קלטה אחר, קלטה כלב או שנשרפה" הוא סדר הגיוני--מדורג. הזורק פטור, מפני שלא נשלמה המלאכה, מפני שקלטה אחר, וכל שכן אם קלטה כלב, ועל אחת כמה וכמה אם נשרפה, והחפץ לא נח משום שאינו קיים עוד, ואין כאן זריקה והנחה ברשות אחרת.

37 הבבלי מציע הסבר למשנה ומתקשה בו עד למאוד. לדברי רב כהנא, מדובר במקרה נדיר ביותר, וגם רבא, החולק עליו, מעמיד את הרישא במקרה נדיר. הסיפא של המשנה מדברת ודאי בשנזכר לפני שנעשתה העבֵרה. ולכן עדיף לפרש את המשנה כירושלמי, שהרישא והסיפא עוסקות בעניינים קרובים, אך לא זהים: הסיפא יש בה צד מזיד להלן, ולכן פטור מחטאת; וברישא לא נעשתה עברה שלמה, ולכן פטור מחטאת. אבל הבבלי נמנע כנראה מלהשוות את הרישא לסיפא, והעדיף פירוש דחוק הרבה יותר.

38 את נוסח הירושלמי וכ"י קופמן ואחרים, "עד שלא תצא מידו", יש להבין שהמשנה מלמדת שגם אם נזכר שהיום שבת, והיה יכול לא לזרוק, הוא פטור, משום שלא נעשתה המלאכה לפי מחשבתו, שהרי אחר או כלב או שרפה קלטו את החפץ, כמו שנתפרש בירושלמי: "כיני מתניתין: והזיד" יג ע"ב. קרוב להניח שנוסח הבבלי הוא המקורי, לא רק משום שהוא כנוסח התוספתא, אלא גם מפני שקשה לקבל את נוסח הירושלמי, שהרי אם "נזכר עד שלא תצא מידו", מה טעם לשוב ולשנות את ההלכה. הרי מה עניין מחשבתו הראשונה לעניין ההלכה. כי אם נזכר לפני שיצא החפץ מידו, הרי הוא מזיד כשאר המזידים, והיה ראוי שתנוסח המשנה: 'הזורק וקלטה אחר' וכו'.

39 משנתנו נשנתה בסתם, ולא נקבע בה אם זרק מרשות הרבים לרשות היחיד או מרשות היחיד לרשות הרבים, אך בתוספתא נאמר שהמחלוקת בין רבי לחכמים היא בזורק מרשות הרבים לרשות היחיד, אבל בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים אף רבי מודה לחכמים, ו"פוטר עד שעה שתנוח", שהרי אין מחיצות רשות היחיד העשויות לקלוט את החפץ.

40 זרק לעשות חבורה – זרק אבן בשבת, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, והתכוון לעשות חבורה. בין באדם בין בבהמה – אסור לעשות בהם חבורה בשבת. וניזכר עד שלא נעשתה חבורה - פטור – אם נזכר לפני שנעשתה החבורה, הוא פטור, שהרי לא היה שוגג מתחילה ועד סוף, ויש בו צד מזיד, ולכן עוונו אינו מתכפר בקרבן חטאת, אך על עצם פציעת אדם או בהמה ודאי שהוא חייב מדיני ממונות, אם הפציעה משמעותית ויש מקום לפיצוי בגין הנזק שגרם להם. המשנה עוסקת רק בהיבט ההלכתי של הפציעה בשבת, אך לא בהיבטים אחרים של המעשה, כיוון שזו דרכה של משנה, לבודד מרכיב אחד ולדון בו, ושאר ההיבטים של אותו עניין נידונים במשניות אחרות.

41 מכל מקום, "פטור" שבסיפא של המשנה הוא פטור חלקי, מחטאת, כי יש במעשה צד מזיד; ואילו "פטור" שברישא הוא כולל, כפי שפירשנו.

42 זה הכלל – ניסוח מעין זה רווח במשנה: תחילה נשנית ההלכה ואחר כך ציון הכלל שנקבע במשנתם של חכמים שהוא יסוד ההלכה. גם המשנה האחרונה בפרק י' מנוסחת במבנה זה. כל מחייבי חטאת – כל חייבי חטאת שנזכרו בתורה: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת... והנפש אשר תעשה ביד רמה... ונכרתה הנפש ההִוא מקרב עמה" במדבר טו כז-לא. - אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה – החטאת באה לכפר על החטא, ברם אם יש במעשה שנעשה בשוגג צד של מזיד, האדם פטור מלהביא קרבן חטאת. זאת מפני שחטאו חמור, ואין די שיביא חטאת לכפרה, לא מפני שחטאו קל יותר, אלא בגלל שהוא חמור יותר. והמשנה הולכת ומפרטת: תחילתן שגגה וסופן זדון, תחילתן זדון וסופן שגגה - פטורים, עד שתהא תחילתן וסופן שגגה – הלכה זו שנויה בתוספתא בהרחבה פ"י יא ה"י, ומן הברייתא בספרי זוטא אנו למדים שהיא כדעת בית הלל, ולא כבית שמאי. וזה לשון ספרי זוטא: " 'בשגגה' – שתהא שגגה מתחלה ועד סוף. לא בזמן שתחלתו שוגג וסופו מזיד, תחלתו שוגג וסופו אנוס, תחלתו מזיד וסופו שוגג, תחלתו מזיד וסופו אנוס, תחלתו אנוס וסופו שוגג, תחלתו אנוס וסופו מזיד. בית שמאי אומר: נידון על השגגה ואחר כך נידון על הזדון ועל האונס. ובית הלל אומר: אם אין שגגה מתחלה עד סוף, הרי זה פטור".