משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ט

« משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ח:ג׳ משנת ארץ ישראל על משנה שבת כ׳:א׳ »

1 שבת פתח ↗

גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם חַבּוֹבֵי מִצְוָה, אוֹ דִילְמָא מִשּׁוּם חֲשָׁדָא. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְאֵתוֹיֵי מְכוּסֶּה עַל פִּי עֵדִים. אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם חַבּוֹבֵי מִצְוָה, מְגוּלֶּה — אִין, מְכוּסֶּה — לָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם חֲשָׁדָא — אֲפִילּוּ מְכוּסֶּה, שַׁפִּיר דָּמֵי. מַאי?

1 אבות דרבי נתן פתח ↗

ולנגדן היה ר' יהודה הנשיא מונה שבחן של חכמים של רבי טרפון של ר״ע ושל ר״א בן עזריה ושל ר' יוחנן בן נורי ושל ר׳ יוסי הגלילי. לרבי טרפון קרא לו גל אבנים וי״א גל של אגוזים כיון שנוטל אדם אחד מהן כולן מתקשקשין ובאין זה על זה כך היה ר' טרפון דומה בשעה שת״ח נכנס אצלו וא״ל שנה לי מביא לו מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות כיון שיצא מלפניו היה יוצא מלא ברכה וטוב. לר׳ עקיבא קרא לו אוצר בלום למה רבי עקיבא דומה לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ מצא חטים מניח בה מצא שעורים מניח בה כוסמין מניח בה פולין מניח בה עדשים מניח בה כיון שנכנס לביתו מברר חטים בפני עצמן שעורים בפני עצמן כוסמין בפני עצמן פולין בפני עצמן עדשים בפני עצמן. כך עשה ר׳ עקיבא ועשה כל התורה טבעות טבעות. לר״א בן עזריה קרא לו קופה של רוכלים ולמה היה ר׳׳א דומה לרוכל שנטל קופתו ונכנס למדינה ובאו בני המדינה ואמרו לו שמן טוב יש עמך פלייטון יש עמך אפרסמון יש עמך ומוצאין הכל עמו כך היה ר״א בן עזריה בזמן שת״ח נכנס אצלו שאלו במקרא אומר לו במשנה אומר לו במדרש אומר לו בהלכות אומר לו בהגדות אומר לו כיון שיצא מלפניו הוא מלא טוב וברכה:

1 חולין פתח ↗

אָמַר רַבִּי אַמֵּי: דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲוַאי, דִּבְּרוּ נְבִיאִים לְשׁוֹן הֲוַאי, דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲוַאי. דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲוַאי – הָא דַּאֲמַרַן.

2 שבת פתח ↗

תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: ״בָּשָׂר״ וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם בַּהֶרֶת — ״יִמּוֹל״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שַׁבָּת חֲמוּרָה — דּוֹחָה, צָרַעַת — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. אָמַר מָר: ״בָּשָׂר״, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם בַּהֶרֶת — ״יִמּוֹל״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. הָא לְמָה לִי קְרָא, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין הוּא, וְדָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — מוּתָּר! אָמַר אַבָּיֵי: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — אָסוּר. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״. וְאַבָּיֵי לֵית לֵיהּ הַאי סְבָרָא? וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״! בָּתַר דְּשַׁמְעַהּ מֵרָבָא סַבְרַהּ. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא דְּאַבָּיֵי וְרָבָא אַהָא: ״הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת״, לַעֲשׂוֹת אִי אַתָּה עוֹשֶׂה, אֲבָל עוֹשֶׂה אַתָּה בְּסִיב שֶׁעַל גַּבֵּי רַגְלוֹ, וּבְמוֹט שֶׁעַל גַּבֵּי כְּתֵיפוֹ, וְאִם עָבְרָה — עָבְרָה. וְהָא לְמָה לִי קְרָא, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין הוּא, וְדָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — מוּתָּר! אָמַר אַבָּיֵי: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — אָסוּר. וְרָבָא אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״. וְאַבָּיֵי לֵית לֵיהּ הַאי סְבָרָא? וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״! לְבָתַר דְּשַׁמְעֵיהּ מֵרָבָא סַבְרַהּ. וְאַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַאי ״בְּשַׂר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? אָמַר רַב עַמְרָם: בְּאוֹמֵר לָקוֹץ בַּהַרְתּוֹ הוּא מִתְכַּוֵּין. תִּינַח גָּדוֹל, קָטָן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: בְּאוֹמֵר אֲבִי הַבֵּן לָקוֹץ בַּהֶרֶת דִּבְנוֹ הוּא קָא מִתְכַּוֵּין. וְאִי אִיכָּא אַחֵר, לֶיעְבֵּיד אַחֵר! דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה — אִם אַתָּה יָכוֹל לְקַיֵּים שְׁנֵיהֶם מוּטָב, וְאִם לָאו — יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה לֹא תַעֲשֶׂה. דְּלֵיכָּא אַחֵר. אָמַר מָר: יוֹם טוֹב אֵינָהּ דּוֹחָה אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ בִּלְבַד. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר חִזְקִיָּה, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא: ״לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַד בֹּקֶר״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַד בֹּקֶר״ — בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן לוֹ בֹּקֶר שֵׁנִי לִשְׂרֵיפָתוֹ. אַבָּיֵי אָמַר, אָמַר קְרָא: ״עוֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ״, וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּשַׁבָּת, וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּיוֹם טוֹב. רָבָא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם״, ״הוּא״ — וְלֹא מַכְשִׁירִין. ״לְבַדּוֹ״ — וְלֹא מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, דְּאָתְיָא מִקַּל וָחוֹמֶר. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״שַׁבָּתוֹן״ — עֲשֵׂה הוּא, וְהָוֵה לֵיהּ יוֹם טוֹב עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא. וּתְנַן נָמֵי גַּבֵּי פֶסַח כִּי הַאי גַוְונָא: כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי מִילָה: הָתָם הוּא דְּמַכְשִׁירִין אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מֵאֶתְמוֹל לָא דָּחוּ שַׁבָּת דְּלֵיכָּא כָּרֵת, אֲבָל פֶּסַח דְּאִיכָּא כָּרֵת — אֵימָא לִידְחוֹ שַׁבָּת. וְאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי פֶסַח, מִשּׁוּם דְּלֹא נִכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת. אֲבָל מִילָה דְּנִכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת — אֵימָא לִידְחוֹ שַׁבָּת, צְרִיכָא. מַתְנִי׳ עוֹשִׂין כׇּל צׇרְכֵי מִילָה בְּשַׁבָּת: מוֹהֲלִין וּפוֹרְעִין וּמוֹצְצִין וְנוֹתְנִין עָלֶיהָ אִיסְפְּלָנִית וְכַמּוֹן. אִם לֹא שָׁחַק מֵעֶרֶב שַׁבָּת — לוֹעֵס בְּשִׁינָּיו וְנוֹתֵן. אִם לֹא טָרַף יַיִן וָשֶׁמֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת — נוֹתֵן זֶה בְּעַצְמוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ. וְאֵין עוֹשִׂין לָהּ חָלוּק לְכַתְּחִילָּה, אֲבָל כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ סְמַרְטוּט. אִם לֹא הִתְקִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת — כּוֹרֵךְ עַל אֶצְבָּעוֹ וּמֵבִיא, וַאֲפִילּוּ מֵחָצֵר אַחֶרֶת.

2 משנה תורה, הלכות מילה פתח ↗

עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי מִילָה בְּשַׁבָּת. מָלִין וּפוֹרְעִין וּמוֹצְצִין. וְחוֹזֵר עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִין אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרַשׁ וְעַל צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ. וְנוֹתֵן עָלֶיהָ אִסְפְּלָנִית. אֲבָל מַכְשִׁירֵי מִילָה אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁלֹּא מָצְאוּ סַכִּין אֵין עוֹשִׂין סַכִּין בְּשַׁבָּת וְלֹא מְבִיאִין אוֹתוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וַאֲפִלּוּ מָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְעֹרָב אֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ מֵחָצֵר לְחָצֵר. וְאֵין עֵרוּב מִדִּבְרֵיהֶם נִדְחֶה מִפְּנֵי הֲבָאַת הַסַּכִּין הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לַהֲבִיאוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת:

2 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

וְהֵן אַשְׁכַּחְנָן דְּרִבִּי מֵאִיר פַּלִּיג עַל רַבָּנִין וְלָא עָבַד עוּבְדָּא כְּוָותֵיהּ. דְּתַנִּי סָכִין אַלְווֹנְתִּית לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת. אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁטָּרְפוֹ בְיַיִן וּבְשֶׁמֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת. אֲבָל אִם לֹא טָרְפוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת אָסוּר. תַּנִּי אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מַתִּיר הָיָה רִבִּי מֵאִיר לִטְרוֹף יַיִן וְשֶׁמֶן וְלָסוֹךְ לְחוֹלֶה בְשַׁבָּת. וּכְבָר חָלָה וּבִקַּשְׁנוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ כֵן וְלֹא הִנִּיחַ לָנוּ. וְאָמַרְנוּ לוֹ רִבִּי דְּבָרֶיךְ מְבַטֵּל בְּחַיֶּיךָ. וְאָמַר לָן אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי מֵיקַל לַאֲחֵרִים מַחְמִיר אֲנִי עַל עַצְמִי דְּהָא פְּלִיגֵי עָלַי חֲבֵרָי.

3 שבת פתח ↗

אִיתְּמַר נָמֵי, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בֵּין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת, בֵּין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, בֵּין הַרְחָצַת כׇּל גּוּפוֹ, בֵּין הַרְחָצַת מִילָה, מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ.

4 פסחים פתח ↗

אֶחָד לְמוּלוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְאֶחָד לָמוּל בַּשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וּמָל אֶת שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת בַּשַּׁבָּת — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר!

4 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

הלכה: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ ב׳ תִינוֹקוֹת כול׳. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי מֵאִיר הִיא. דְּאָמַר. דָּבָר שֶׁעֲשִׂיָיתוֹ מִצְוָה פָטוּר. וְשֶׁאֵין בְּעֲשִׂיָיתוֹ מִצְוָה חַיָיב בְּמַחֲלוֹקֶת. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בְּעֲשִׂיָיתוֹ מִצְוָה חַיָיב. וְשֶׁאֵין בְּעֲשִׂיָיתוֹ מִצְוָה פָטוּר בְּמַחֲלוֹקֶת. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר וְהוּא שֶׁיְּהֵא שֶׂה תָמִים וּבֶן שָׁנָה וּשְׁלָמִים וְרָאוּי לְהִשְׁתַּנּוֹת לְשֵׁם פֶּסַח. אַתְּ שְׁמַע מִינָהּ תְּלַת. שְׁמַע מִינָהּ. דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִיצְבָּה. וְדָבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהִתְחַלֵּף. וְדָבָר שֶׁיֵּשׁ בְּעֲשִׂיָיתוֹ מִצְוָה. מָה אִית לָךְ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה. רִבִּי יִרְמְיָה סְבַר מֵימַר. שֶׁלֹּא נִיתְנָה הַתּוֹרָה קִיצְבָּה כַּמָּה פְסָחִים יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת בְּכָל שָׁנָה. רִבִּי יוֹסֵי סְבַר מֵימַר. שֶּׁאֵין אַתְּ יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל מִנְיָינָן. רִבִּי יוֹסֵה כַּד הֲוָה מַטֵּי לְאִילֵּין נִיתְנָה הַתּוֹרָה קִיצְבָּה כַּמָּה פְסָחִים יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת בְּכָל הַשָּׁנָה. רַב חִסְדָּא אָמַר. דִּבְרֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן תִּיפְתָּר שֶׁהָיָה שָׁם חֲבוּרָה אַחַת שֶׁלֹּא שָׁחְטָה. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. מִילְּתֵיהּ דְּרִבִּי יַנַּאי אָמְרָה. וְהוּא שֶׁשָּׁכַח וּמָל אֶת שֶׁלְשַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת. מָלוֹ בְשַׁחֲרִית. רִבִּי זְעוּרָה אָמַר. סָבַר רִבִּי יַנַּאי פָּטוּר. רִבִּי בָּא אָמַר. חַיָיב. וּלְיֵי דָא מִילָּה אָמְרָהּ רִבִּי יַנַּאי. בָּא לְהוֹדִיעֲךָ אֵיכָן דֶּרֶךְ הַתִּינּוֹקוֹת לְחַלֵּף. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי זְעוּרָא כְּרִבִּי יַנַּאי. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב כְּרִבִּי מֵאִיר. אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. מַה דָמַר רַב חִסְדָּא כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. וּמַה דָמַר רִבִּי יַנַּאי כְּרִבִּי מֵאִיר. וּמֵשִׁיבִין דָּבָר בֵּין רִבִּי מֵאִיר לְרִבִּי שִׁמְעוֹן. וְאַשְׁכְּחָן פְלִיגָא בֵין רִבִּי מֵאִיר לְבֵין רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּשִׁיּוּר. אֵילּוּ הַתִּינּוֹקוֹת סְפֵיקוֹת מָה אַתְּ עֲבִיד לוֹ. כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִיצְבָּה אוֹ כְדָבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה. אִין תַּעַבְדִּינוּן כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָּה. וְהוּא שֶׁיְּהֵא שָׁם תִּינּוֹק אַחֵר לָמוּל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מִלֵּיהוֹן דְּרַבָּנִן עַבְדּוּן לוֹן כְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ קִיצְבָּה. וְהוּא שֶׁיֵּשׁ שָׁם תִּינּוֹק אַחֵר לָמוּל. אִיתָא חֲמִי. הִקְדִּים זְמָנוֹ פָּטוּר. אִיחֵר זְמָנוֹ חַיָיב. רַב הוּנָא אָמַר. חִילּוּפִין הִיא מַתְנִיתָא. דְּתַנֵּי. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן. לֹא נֶחְלְקוּ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל מִי שֶׁהָיָה לָמוּל אַחַר שַׁבָּת וּמָלוֹ בַּשַׁבָּת שֶׁחַיָיב. וְעַל. מִי שֶׁהָיָה לוֹ לָמוּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּמָלוֹ בַּשַׁבָּת. שֶׁרִבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵיב חַטָּאת וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵירִבִּי בּוּן. מִן קוֹשֵׁיי מַקְשֵׁי לָהּ רִבִּי יַנַּאי. וְהוּא שֶׁשָּׁכַח וּמָל אֶת שֶׁלְשַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת. רַב אָדָא בַּר אַהֲבָה אָמַר. זוֹ דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי שִׁמְעוֹן. אֲבָל דִּבְרֵי רִבִּי יוֹסֵי. אֲפִילוּ דָבָר שֶׁאֵין בְּעֲשִׂיָיתוֹ מִצְוָה הוֹאִיל וְטוֹעֶה בוֹ לְשֵׁם מִצְוָה פָטוּר.

5 שבת פתח ↗

שׁוּב פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִמְדִינַת קַפּוֹטְקְיָא, וּבָאת אִשָּׁה אַחַת לְפָנַי שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וָמֵת, שֵׁנִי וָמֵת, שְׁלִישִׁי הֱבִיאַתּוּ לְפָנַי, רְאִיתִיו שֶׁהוּא יָרוֹק. הֵצַצְתִּי בּוֹ וְלֹא רָאִיתִי בּוֹ דַּם בְּרִית. אָמַרְתִּי לָהּ: הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּפּוֹל בּוֹ דָּמוֹ, וְהִמְתִּינָה לוֹ וּמָלָה אוֹתוֹ וְחָיָה, וְהָיוּ קוֹרִין שְׁמוֹ ״נָתָן הַבַּבְלִי״ עַל שְׁמִי.

5 תלמוד ירושלמי יבמות פתח ↗

נִבְעֶלֶת וְרוֹאָה דָם נִבְעֶלֶת וְרוֹאָה דָם. אִית תַּנָּיֵי תַּנֵּי שְׁנִיָיה תִיבָּעֵל שְׁלִישִׁית לֹא תִיבָּעֵל. וְאִית תַּנּוּיֵי תַנֵּי שְׁלִישִׁית תִּבָּעֵל רְבִיעִית לֹא תִבָּעֵל. הֲווֹן בְּעַיָין מֵימַר. מַה דָמַר. שְׁנִיָיה תִבָּעֵל וּשְׁלִישִׁית לֹא תִיבָּעֵל. כְּמָאן דָּמַר. שְׁלִישִׁית אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. בְּרָם כְּמָאן דָּמַר. שְׁלִישִׁית תִּיבָּעֵל רְבִיעִית לֹא תִיבָּעֵל. כְּמָאן דָּמַר. שְׁלִישִׁית יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. הָיְתָה יוֹלֶדֶת זְכָרִים וְהָיוּ נִימּוֹלִים וּמֵתִים. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שֵׁינִי יִמּוֹל שְׁלִישִׁי לא יִמּוֹל. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שְׁלִישִׁי יִמּוֹל רְבִיעִי לֹא יִמּוֹל. הֲווֹן בְּעַיָין מֵימַר. מָאן דָמַר. שֵׁינִי יִמּוֹל שְׁלִישִׁי לֹא יִמּוֹל. כְּמָאן דָּמַר. הַשְּׁלִישִׁית אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. מָאן דָּמַר. הַשְּׁלִישִׁי יִמּוֹל הָרְבִיעִי לֹא יִמּוֹל. כְּמָאן דָּמַר. הַשְּׁלִישִׁית יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. אֲפִילוּ כְּמָאן דָּמַר. הַשְּׁלִישִׁית יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. מוֹדֵי הוּא הָכָא שֶׁלֹּא יִמּוֹל מִפְּנֵי סַכָּנָה. תַּנֵּי. אָמַר רִבִּי נָתַן. מַעֲשֶׂה שֶׁהָלַכְתִּי לְקֵיסָרִין שֶׁלַּקַּפּוֹטָקִיָיא. וְהָיְתָה שָּׁם אִשָּׁה אַחַת וְהָיְתָה יוֹלֶדֶת זְכָרִים וְהָיוּ נִימּוֹלִים וּמֵתִים. וּמָלַת אֶת הָרִאשׁוֹן וָמֵת שֵׁינִי וָמֵת שְׁלִישִׁי וָמֵת. רְבִיעִי הֱבִיאָתוֹ לְפָנַיי. נִסְתַּכַּלְתִּי בוֹ וְלֹא רָאִיתִי בוֹ דַם בְּרִית. אֲמַרְתִי לָהֶם. הֲנִיחוּהוּ לְאַחַר זְמָן. וַהֲנִיחוּהוּ וּמַלּוּהוּ וְנִמְצָא בֶּן קַיָימָא. וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ נָתָן בִּשְׁמִי. הָיוּ לָהּ בָּנִים וּמֵתוּ מוֹנָה מִשְּׁעַת מִיתָה. יְכוֹלָה הִיא מֵימַר. רוּחָא חָנְקָת בָּנֶיהָ דְהַהִיא אִיתְּתָא וַעֲקָרָתָהּ. רִבִּי לָעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בַּר זִימְרָה. טַעֲמָא דְהֵן תַּנָּיָיא. פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשׁוּהָ. וּכְבָשָׁהּ כְתִיב. מִי דַרְכּוֹ לִכְבּוֹשׁ. הָאִישׁ. לֹא הָאִשָּׁה. רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי אַבָּהוּ רִבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. הֲלָכָה כְרִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא וְרִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי רִבִּי יִצְחָק בַּר חֲקוּלָה בְשֵׁם רִבִּי יוּדָן נְשִׂיָיא. אִם תּוֹבַעַת לְהִינָּשֵׂא הַדִּין עִמָּהּ. רִבִּי לָעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. הֲלָכָה כְרִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי בָּא בַּר זַבְדָּא. עִמָּךְ הָיִיתִי. לֹא אִתְאֲמָרַת אֶלָּא אִם הָיְתָה תוֹבַעַת לְהִינָּשֵׂא הַדִּין עִמָּהּ. הָדָא הוּא דְתַנִּינָן תַּמָּן. שַׁבָּת שֶׁחָלָה תִשְׁעָה בְאַב לִהְיוֹת בְתוֹכָהּ אֲסוּרִין מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס. וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. רִבִּי בָּא בַּר זַבְדָּא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. בִּיקֵּשׁ רִבִּי לַעֲקוֹר תִּשְׁעָה בְאַב וְלֹא הִנִּיחוּ לוֹ. אָמַר לוֹ רִבִּי לָעְזָר. עִמָּךְ הָיִיתִי. וְלֹא אִיתְאֲמָרַת אֶלָּא בִּיקֵּשׁ רִבִּי לַעֲקוֹר תִּשְׁעָה בְאַב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וְלֹא הִנִּיחוּ לוֹ. אָמַר. הוֹאִיל וְנִדְחֶה יִדָּחֶה. אָמְרוּ לוֹ יִדְחֶה לְמָחָר. וְקָרָא עֲלֵיהֶם טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד.

5 בבא מציעא פתח ↗

אָמְרוּ חֲכָמִים וְלֹא פֵּירְשׁוּהוּ, אָמְרוּ נְבִיאִים וְלֹא פֵּירְשׁוּהוּ, עַד שֶׁפֵּירְשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ עַל עׇזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִילָּה. אָמַר רַב חָמָא: מַאי דִּכְתִיב ״בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חׇכְמָה וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ״, ״בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חׇכְמָה״ – זֶה תַּלְמִיד חָכָם בֶּן תַּלְמִיד חָכָם, ״וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ״ – זֶה תַּלְמִיד חָכָם בֶּן עַם הָאָרֶץ. אָמַר עוּלָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: אִסְתֵּירָא בְּלָגִינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: מַאי דִּכְתִיב ״קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חׇפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו״? אַטּוּ לָא יָדְעִינַן דְּקָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא? אֶלָּא כׇּל הַמַּקְטִין עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה – נַעֲשָׂה גָּדוֹל לָעוֹלָם הַבָּא, וְכׇל הַמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּעֶבֶד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה – נַעֲשֶׂה חׇפְשִׁי לָעוֹלָם הַבָּא. רֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְצַיֵּין מְעָרָתָא דְּרַבָּנַן, כִּי מְטָא לִמְעָרְתֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא אִיעֲלַמָא מִינֵּיהּ. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ. אֲמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! לֹא פִּלְפַּלְתִּי תּוֹרָה כְּמוֹתוֹ? יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: תּוֹרָה כְּמוֹתוֹ פִּלְפַּלְתָּ, תּוֹרָה כְּמוֹתוֹ לֹא רִיבַּצְתָּ. כִּי הֲווֹ מִינְּצוּ רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא לְרַבִּי חִיָּיא: בַּהֲדֵי דִּידִי קָא מִינְּצֵית? חַס וְחָלִילָה, אִי מִשְׁתַּכְחָא תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל – מַהְדַּרְנָא לַהּ מִפִּילְפּוּלַי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי חֲנִינָא: בַּהֲדֵי דִּידִי קָא מִינְּצֵית? דַּעֲבַדִי לְתוֹרָה דְּלֹא תִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל. מַאי עָבֵידְנָא – אָזֵילְנָא וְשָׁדֵינָא כִּיתָּנָא וְגָדֵילְנָא נִישְׁבֵּי, וְצָיֵידְנָא טְבֵי וּמַאֲכֵילְנָא בִּשְׂרַיְיהוּ לְיַתְמֵי, וְאָרֵיכְנָא מְגִילָּתָא וְכָתֵבְנָא חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי, וְסָלֵיקְנָא לְמָתָא וּמַקְרֵינָא חַמְשָׁה יָנוֹקֵי בְּחַמְשָׁה חוּמְשֵׁי, וּמַתְנֵינָא שִׁיתָּא יָנוֹקֵי שִׁיתָּא סִדְרֵי, וְאָמַרְנָא לְהוּ: עַד דְּהָדַרְנָא וְאָתֵינָא אַקְרוֹ אַהֲדָדֵי וְאַתְנוֹ אַהֲדָדֵי וַעֲבַדִי לַהּ לְתוֹרָה דְּלֹא תִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל. הַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי: כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי חִיָּיא! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֲפִילּוּ מִמָּר? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲפִילּוּ מֵאַבָּא? אֲמַר לֵיהּ: חַס וְחָלִילָה! לֹא תְּהֵא כְּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֶמֶשׁ נִרְאָה לִי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. אָמַרְתִּי לוֹ: אֵצֶל מִי אַתָּה תָּקוּעַ? אָמַר לִי: אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אֵצֶל מִי? אֵצֶל רַבִּי יַנַּאי. וְרַבִּי יַנַּאי אֵצֶל מִי? אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא. וְרַבִּי חֲנִינָא אֵצֶל מִי? אֵצֶל רַבִּי חִיָּיא. אָמַרְתִּי לוֹ: וְרַבִּי יוֹחָנָן אֵצֶל רַבִּי חִיָּיא לֹא? אָמַר לִי: בַּאֲתַר דְּזִקּוּקִין דְּנוּרָא וּבָעוֹרִין דְּאֶשָּׁא – מַאן מְעַיֵּיל בַּר נַפָּחָא לְתַמָּן?! אָמַר רַב חֲבִיבָא: אִשְׁתַּעִי לִי רַב חֲבִיבָא בַּר סוּרְמָקֵי, חֲזֵי לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן דַּהֲוָה שְׁכִיחַ אֵלִיָּהוּ גַּבֵּיהּ, דִּלְצַפְרָא הֲווֹ שַׁפִּירָן עֵינֵיהּ, וּלְאוּרְתָּא דָּמְיָין כִּדְמִיקַּלְיָן בְּנוּרָא. אֲמַרִי לֵיהּ: מַאי הַאי? וַאֲמַר לִי: דַּאֲמַרִי לֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ: אַחְוִי לִי רַבָּנַן כִּי סָלְקִי לִמְתִיבְתָּא דְּרָקִיעַ. אָמַר לִי: בְּכוּלְּהוּ מָצֵית אִסְתַּכּוֹלֵי בְּהוּ, לְבַר מִגּוּהַרְקָא דְּרַבִּי חִיָּיא דְּלָא תִּסְתַּכֵּל בֵּיהּ. מַאי סִימָנַיְיהוּ? בְּכוּלְּהוּ אָזְלִי מַלְאֲכֵי כִּי סָלְקִי וְנָחֲתִי, לְבַר מִגּוּהַרְקָא דְּרַבִּי חִיָּיא דְּמִנַּפְשֵׁיהּ סָלֵיק וּנְחֵית. לָא מְצַאי לְאוֹקְמָא אַנַּפְשַׁאי, אִסְתַּכַּלִי בָּהּ: אֲתוֹ תְּרֵי בּוּטִיטֵי דְנוּרָא וּמַחְיוּהּו לְהָהוּא גַּבְרָא וְסַמּוֹנְהוּ לְעֵינֵיהּ. לִמְחַר אֲזַלִי אִשְׁתַּטַּחִי אַמְּעָרְתֵּיהּ, אָמֵינָא: מַתְנְיָיתָא דְּמָר מַתְנֵינָא, וְאִתַּסַּאי. אֵלִיָּהוּ הֲוָה שְׁכִיחַ בִּמְתִיבְתָּא דְּרַבִּי, יוֹמָא חַד רֵישׁ יַרְחָא הֲוָה, נְגַהּ לֵיהּ וְלָא אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא נְגַהּ לֵיהּ לְמָר? אֲמַר לֵיהּ: אַדְּאוֹקֵימְנָא לְאַבְרָהָם וּמָשֵׁינָא יְדֵיהּ וּמְצַלֵּי וּמַגְנֵינָא לֵיהּ, וְכֵן לְיִצְחָק וְכֵן לְיַעֲקֹב. וְלוֹקְמִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי! סָבַרי: תָּקְפִי בְּרַחֲמֵי וּמַיְיתִי לֵיהּ לְמָשִׁיחַ בְּלָא זִמְנֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: וְיֵשׁ דּוּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה? אֲמַר לֵיהּ: אִיכָּא רַבִּי חִיָּיא וּבָנָיו. גְּזַר רַבִּי תַּעֲנִיתָא, אַחְתִינְהוּ לְרַבִּי חִיָּיא וּבָנָיו. אֲמַר ״מַשִּׁיב הָרוּחַ״ – וּנְשַׁבָה זִיקָא. אֲמַר ״מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם״ – וַאֲתָא מִיטְרָא, כִּי מְטָא לְמֵימַר ״מְחַיֵּה הַמֵּתִים״ – רְגַשׁ עָלְמָא. אָמְרִי בִּרְקִיעָא: מַאן גַּלִּי רָזַיָּא בְּעָלְמָא? אָמְרִי: אֵלִיָּהוּ. אַתְיוּהּ לְאֵלִיָּהוּ מַחְיוּהּ שִׁתִּין פּוּלְסֵי דְנוּרָא. אֲתָא אִידְּמִי לְהוּ כְּדוּבָּא דְנוּרָא, עָל בֵּינַיְיהוּ וְטַרְדִינְהוּ. שְׁמוּאֵל יַרְחִינָאָה אָסְיֵיהּ דְּרַבִּי הֲוָה. חֲלַשׁ רַבִּי בְּעֵינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אֶימְלֵי לָךְ סַמָּא. אֲמַר לֵיהּ: לָא יָכֵילְנָא. אֶשְׁטַר לָךְ מִשְׁטָר. אֲמַר לֵיהּ: לָא יָכֵילְנָא. הֲוָה מוֹתֵיב לֵיהּ בְּגוּבְתָּא דְסַמָּנֵי תּוּתֵי בֵּי סַדְיֵיהּ, וְאִיתַּסִּי. הֲוָה קָא מִצְטַעַר, רַבִּי לְמִסְמְכֵיהּ וְלָא הֲוָה מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא לִצְטַעַר מָר, לְדִידִי חֲזֵי לִי סִיפְרָא דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, וּכְתִיב בֵּיהּ: שְׁמוּאֵל יַרְחִינָאָה

6 שבת פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: מְהַלְקְטִין אֶת הַמִּילָה, וְאִם לֹא הִילְקֵט — עָנוּשׁ כָּרֵת. מַנִּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: אוּמָּן.

1 הפרק עוסק ברובו בהלכות מילה בשבת, ובסופו הלכות אחדות העוסקות במילה עצמה.

2 רבי אליעזר אומר: אם לא הביא כלי מערב שבת – סכין למול בה את התינוק. מביאו בשבת מגולה – מטלטל את הסכין מרשות לרשות בשבת כשהיא מגולה, כדי שיראו שהוא מטלטל סכין למילה ולא דבר אחר. בדברי רבי אליעזר אלו, ואף בהלכה הבאה, לא נאמר שמדובר במילה, ורק בסופה של המשנה, בדברי רבי עקיבא, נזכרת המילה. מבנה זה של משנה אפשרי רק אם יצא מתחת ידי עורך שידע שתיזכר המילה בהמשך. אך נראה יותר לומר שמשנתנו ממשיכה את קודמתה, האומרת: "כל צורכי מילה עושין בשבת"ראו פירושנו שם. ושהיא מפרטת כיצד עושים צורכי מילה בשבת: רבי אליעזר מתיר להביא את סכין המילה בשבת כשהיא מגולה. בתלמוד הבבלי נידונה השאלה אם הטעם לדרישה להביא את הסכין כשהיא מגולה הוא חיבוב המצווה או משום החשד, כדי להראות לכל שאינו מוציא לרשות הרבים ואינו מוליך ברשות הרבים אלא סכין למילה קל ע"א.

3 התלמוד מכריע שטעמו של רבי אליעזר הוא חיבוב המצווה. רב אשי לומד את הדבר מהמשך המשנה: "ובסכנה מכסהו על פי עדים". כלומר, רק בשעת הסכנה מותר להביא את הסכין כשהיא מכוסה. נמצא שהטעם לכך הוא חיבוב המצווה. אין ספק שמלשון המשנה עולה שאסור לכסות את הסכין שלא בשעת הסכנה, אבל עדיין ניתן לומר שאסור לכסותה משום החשד, שהרי העדים שכיסה בפניהם את הסכין אינם מהלכים ומכריזים על הדבר, ועדיין העוברים והשבים עשויים לחשוד שנעשתה עברה בטלטול כלי המילה ברשות הרבים.

4 את המשנה עצמה ניתן להבין כך שמותר להביא את הסכין אפילו כשהוא מגולה, ואין צורך לעשות זאת בצנעה. זאת בניגוד לאיסורים אחרים שהותרו רק בצינעה כמו איסורי עבודה של האבל, ובחול המועד. אבל בתלמוד הבבלי מבקש ללמדנו את ערך חיבוב המצווה ולכן פירש את ההלכה כפי שפירש. ואמנם פירוש זה הולם את המציאות ואת האווירה בעניין ברית המילה.

5 ובסכנה – בשעת הסכנה. בשעה שאסרו על ישראל מלמול את בניהם וענשו את מקיימי מצוות מילה. מכסהו על פי עדים – מכסה את סכין המילה בפני עדים, כדי שיעידו שאינו מטלטל ומוציא מרשות לרשות אלא לשם מצווה.

6 ושנינו בברייתא שבבבלי: "תניא אידך: מביאו מגולה, ואין מביאו מכוסה. דברי רבי אליעזר. רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: נוהגין היינו בשעת הסכנה דק"ס: בסכנה שהיו מביאין מכוסה על פי עדים" קל ע"א. לא מן הנמנע שהמבנה המקורי של ההלכה היה כדברי רבי יהודה, המעיד בשם רבי אליעזר שהיו נוהגין כן בשעת סכנה, ונאמרו הדברים במשנה כהלכה בשם רבי אליעזר. המסורות על שעת שמד וסכנה מתייחסות ברובן לימי הרדיפות בשעת הגזרות על המצוות לפני מרד בר-כוכבא בימי הדרינוס ואחריו. אולם רבי אליעזר בן הורקנוס, שהיה מבוגר בימי הבית, ויצא עם רבן יוחנן בן זכאי מירושלים בשעת המצור, לא האריך ימים עד לאחר ימי מרד בר-כוכבא. המסורת שלפנינו מצטרפת אפוא למסורות אחרות המספרות על רדיפות דתיות בימי מרד היהודים נגד הקיסר טרינוס בשנים 115-117 למניינם. כובדו של המרד ותוצאותיו הקשות פגעו ביהודי מצרים, מסופוטמיה, לוב ועוד, אך היו מעשי מרידה נגד רומא אף בארץ ישראל, ורדיפות וגזרות על המצוות היו באותם ימים גם בארץ ישראל. ימים קשים אלו מכונים במשנה ובסדר עולם רבה: "פולמוס של קיטוס" משנה, סוטה פ"ט מי"ד לפי נוסחאות עיקריות; סדר עולם רבה, פ"ל, הלוא הוא לוסיוס קויטוס שנלחם ביהודים במסופוטמיה, ונשלח לאחר מכן ליהודה, ואף התמנה כנציב ביהודה. לימים אלו שייכת המסורת שנאמרה בתוספתא כלים: "מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבין אצל רבי אליעזר בן עזריה חרש בציפורי" תוס', כלים בבא בתרא, פ"ב ה"ב, עמ' 591. נראה שיש לייחס את מערת המסתור בחורבת עיטון שבשפלת יהודה, שיש בה מקום גם להסתרת ספרים, לימים אלו.

7 ועוד אמר רבי אליעזר – במסירת הלכה בשם חכם אחד, ולאחר מכן הלכה אחרת, במיוחד כשההלכה השנייה מדגישה את מה שנאמר בקודמתה ומרחיבה את דבריה, רווח השימוש בפורמולה "ועוד אמר...". פורמולה זו מצויה במיוחד בהלכות שנמסרו בשם רבי אליעזר.

8 כורתים עצים לעשות פיחמים ולעשות ברזל – ולא רק שמותר להביא את סכין המילה בשבת, אלא מותר אף לעשות את כל הדברים הדרושים להכנת הסכין, כולל דברים יסודיים ביותר ככריתת עצים לעשיית פחמים להכנת הסכין. והטעם לדבר נוסח בלשון האמוראים בבבל בצורת כלל: "מכשירי מצוה דוחין את השבת". ההלכה במשנה מנוסחת בלשון מוגזמת, שהרי לא ייתכן שאפשר לכרות עצים, לעשותם פחמים ולהכין את הסכין ביום אחד, אלא: "דברה תורה לשון הואי. דברו נביאים לשון הואי. דברו חכמים לשון הואי" בבלי, חולין צ ע"ב.

9 שני התלמודים חלוקים בשאלה אם שנה רבי אליעזר שמכשירי מצווה דוחים את השבת דווקא במילה או אף לגבי מצוות אחרות הדוחות את השבת. לפי הירושלמי, רבי יוחנן סובר: "לא בכל הדברים חלוק רבי אליעזר", אבל החכם הבבלי רב שמואל בר רב יצחק, תלמידם של רב ורב הונא, סובר: "בכל הדברים חלוק רבי אליעזר" פי"ט ה"א, יו ע"ד. סוגיית הבבלי מכירה את דעת רבי יוחנן, אך מהלכת בדעת רב שמואל בר רב יצחק, ואף שונה ברייתות אחדות הסודרות עניינן של מצוות שרבי אליעזר סובר בהן שגם מכשירי מצווה דוחים את השבת קלא ע"א-ע"ב.

10 כלל אמר רבי עקיבה – לשון זה חוזר פעמים אחדות, בין אם רבי עקיבא חולק על ההלכה שנאמרה לפני כן, כגון במשנת שביעית פ"ו מ"ב, בין אם דבריו הם מעין המשך והכללה של ההלכה השנויה לפני כן, כגון במשנת מנחות פי"א מ"ג.

11 המינוח כלל אמר ר' עקיבא" באה כמה פעמים, והיא מעידה על מנהגו של ר' עקיבא לכלול כלל מן הפרטים, וייתכן גם שמשום כך הוא מציע לעתים כלל במקום פרטים, ומעדיף אותו על פני הבחנות מקומיות ראו למשל פירושנו לשביעית פ"ט מ"ו, כמו שמתואר יפה באבות דרבי נתן: "רבי יהודה הנשיא מונה שבחן של חכמים... למה רבי עקיבא דומה? לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ. מצא חטים מניח בה. מצא שעורים מניח בה. כוסמין מניח בה. עדשים מניח בה. כיון שנכנס לביתו, מברר חטים בפני עצמן, שעורים בפני עצמן, פולין בפני עצמן, עדשים בפני עצמן. כך עשה ר' עקיבא, ועשה כל התורה טבעות טבעות" אבות דרבי נתן נו"א, פי"ח, עמ' לד.

12 שיטת הכינוס וההכללה אינה רק סממן חיצוני, ומצינו ויכוח בשאלת הדרך שיש לנקוט בלימוד ובהוראה לתלמידים, אם דרך הפרטים או דרך הכללים. וזה לשון המדרש בעניין זה: "דבר אחר. 'יערף כמטר לקחי' - היה רבי נחמיה אומר: לעולם הוי כונס דברי תורה כללים. יכול כדרך שאתה כונסם כללים תהא מוציאם כללים? תלמוד לומר: 'יערף כמטר לקחי'. ואין 'יערף' אלא לשון כנעני =סוחר. משל אין אדם אומר לחבירו: פרוט לי סלע זה, אלא ערוף לי סלע זה. כך הוי כונס דברי תורה כללים, ופורט ומוציא כטפים הללו של טל. ולא כטפים הללו של מטר, שהן גדולות, אלא כטפים הללו של טל, שהן קטנות" ספרי דברים, שו, עמ' 336. נמצא שראוי שהלומד יכנס כללים, ואילו המלמד מלמד דבר אחר דבר.

13 כנגד זה אומר ר' מאיר: "דבר אחר. 'יערף כמטר לקחי' - היה רבי מאיר אומר: לעולם הוי כונס דברי תורה כללים, שאם אתה כונסם פרטים, מייגעים אותך, ואי אתה יודע מה לעשות ספרי דברים, שו, עמ' 338; מדרש תנאים לדברים לב כ, עמ' 185. נמצא שלדעת ר' מאיר, לעולם אין מבחינים בין הלימוד להוראה, והכללים עדיפים על הפרטים.

14 המשנה מנוסחת בדרך כלל בסגנון קזואיסטי, הצגת פרטים זה אחר זה, והכללים בה מעטים, ואף על פי כן מצאנו מספר לא קטן של כללים כבר בספרות התנאים, אלא שבהדרגה התחולל תהליך של מעבר להעדפת ההכללה. בספרות האמוראים, ועוד יותר בספרות שלאחריה, הפכו רוב הפרטים לכללים. כבר הערנו פעמים אחדות ששיטת הלימוד בדרך בירור המקרים הפרטיים הייתה כרוכה לעתים בקשיים לנסח את הכללים, משום שהמקרים הפרטיים סותרים לעתים זה את זה. גיבוש כל הפרטים למסגרת משפטית אחידה היא משימה מרכזית בספרות האמוראים, ואסור שתטשטש את קולו של המקרה הפרטי.

15 כל מלאכה שאיפשר לה ליעשות – ניסף בשולים על ידי המעתיק הראשון. מערב שבת להיעשות – כל מלאכה שניתן לעשותה מערב שבת, כגון הכנת הסכין והבאתו למקום שעושים בו את ברית המילה. אינה דוחה את השבת – שלא כדעת רבי אליעזר. אבל מילה שאיאיפשר לה להיעשות מערב שבת דוחה את השבת – מתחילה נכתבה איפשר ואחר כך נוספה אי בין השיטין. ומן המפורסמות שמצינו בכתבי יד איפשר בהוראת 'אי אפשר'. וכבר עמד על כך מהרי"ן אפשטיין במבואו למשנה. מחלוקת מעין זו בין רבי אליעזר ורבי עקיבא שנויה אף לעניין קרבן פסח הבא בשבת, והיא באה במשנת פסחים פ"ו מ"א-מ"ב. לאחר הבאת הטיעונים לכאן ולכאן, המשנה אומרת: "כלל אמר רבי עקיבא", בדיוק כלשון משנתנו.

16 המחלוקת בין רבי אליעזר לבין רבי יהושע ורבי עקיבא אופיינית למחלוקות שבין בית שמאי, שאינם יורדים לפרטים ולהבחנות הלכתיות מדוקדקות, לבין בית הלל, המבטאים גישה הלכתית עיונית תוך הבחנה בין פרטי המעשה. בשני התלמודים מובאים מעשים מימי האמוראים העוסקים בדין מי ששכח להביא סכין מילה מערב שבת, ומהם עולה שלא נאמר באופן חד-משמעי אם ההלכה היא כדעת בית הלל או רבי עקיבא, אם כדעת רבי אליעזר ירו', פי"ט ה"א, יו ע"ד; בבלי, קל ע"א-ע"ב. והרי אחד מן המעשים הללו, הבא בתלמוד הבבלי: "אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודה הנשיא: פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת, והביאוהו בשבת, והיה קשה לחכמים, היאך מניחין דברי חכמים ועושין כרבי אליעזר? חדא, דר' אליעזר שמותי. ועוד, יחיד ורבים הלכה כרבים". מעין מעשה זה בא בתלמוד הירושלמי: "תני: מעשה היה, והורה רבי כרבי אליעזר". על מעשה זה, מספר רבי יוחנן: "חבורה היתה מקשה: מה ראה רבי להניח דברי חכמים ולעשות כרבי אליעזר?", ותירצו את המעשה בדרכים אחדות. אולם פשוטם של דברים הוא שלעתים נתקבלו דווקא דברי בית שמאי, ויש שהתקבלה דעתם, ונהגה למעשה. ואף שהכלל שהלכה כבית הלל בא במקורות, נמנו בסמוך לקביעתו רק הלכות אחדות שנפסקה בהן הלכה כבית הלל, ולעתים קרובות מצינו משניות המתפרשות רק כבית שמאי, אך אין תמה בדבר זה.

1 עושים כל צרכי מילה – אם אנו מאמצים את הנוסח "כל צורכי מילה עושין בשבת", הבא בסוף הפרק הקודם, הרי יש בפתיחה שבמשנתנו כפל דברים. לכן יש מי שפירש שסוף פי"ח הוא מעין פתיחה לדברים שמפורטים בפרקנו במשנה א, "ומשנה ב פירושו הוא". ויש מי שאומר שיש לפנינו שני מקורות שצורפו כאחד: משנה א היא ממשנת רבי יהודה, המעיד בשם רבי אלעזר על מנהג כהלכה זו בבלי קל ע"א, ומשנה ב היא ממשנתו של תנא אחר, והיא חוזרת על הכותרת שבסוף פי"ח. משפט זה הוא הכלל ואחריו התנא מפרט את צורכי המילה. התלמוד הבבלי, כדרכו כשיש בידו הלכה, קושר אותה עם המשנה ומציע אותה כתשובה לשאלה. והבבלי שואל: "מכדי קתני כולהו? כל צורכי מילה, לאתויי מאי? =מאחר ששנה את כולן, 'כל צורכי מילה', מה בא להביא?. והוא מתרץ: "הא דתני רבנן: המל, כל זמן שהוא עוסק במילה, חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה" קלג ע"א. הלכה זו שנויה בתוספתא: "מהלקטין למילה", ואין מהלקטין אלא לשון הסרת הציצים, שהם הלקט של הערלה. אולם כשהתלמוד אינו יכול לסמוך הלכה נוספת ללשון המשנה, הוא אינו שואל מה בא הכלל לרבות. להלן במשנה נאמר: "עושין כל צורכי המת" פכ"ג מ"ה, ולאחר מכן מונה התנא את הפרטים: "סכין, ומדיחין...", ואין התלמוד שואל מה באה 'כל' זאת לרבות.

2 מולים – בדפוסים מוהלין/מוהלים. אם חל יום השמיני ללידה בשבת, מותר, ואף חובה, למולו בשבת, משום שמצוות מילה היא מן המצוות הדוחות את השבת. הלכה זו מקובלת על הכול, והיא משמשת יסוד לדרשות בהלכה. מצינו בספרא: " ימול ויקרא יב ב – אפילו בשבת" ספרא, תזריע פרק א ה"ג, נח ע"ג; ירו', נדרים פ"ג הי"ד, לח ע"ב. ובתלמוד הבבלי: "עד כאן לא פליגי רבנן עליה על רבי אליעזר אלא במכשירי מילה. אבל מילה גופה, דברי הכל דוחה שבת. מנלן? אמר עולא: הלכה. וכן אמר רב יצחק: הלכה" קלב ע"א. בדיון בין רבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא לבין חכמים צעירים מהם בשאלה אם פיקוח נפש דוחה את השבת, משמשת ההלכה האומרת שהמילה דוחה את השבת אבן פינה בעולמה של הלכה ויסוד לבירורם של הלכות ומעשים רבים בספרות התלמודית. ופורעים – לאחר המילה, פורעים את הקרום שמתחת לערלה ומגלים את ראש הגיד. ההלכה התנאית רואה בפריעה ענף של מצוות מילה, והמשנה אף עתידה לשנות בסוף פרקנו: "מל ולא פרע את המילה, כאילו לא מל".

3 בתלמוד הירושלמי למשנתנו הוסמכה חובת הפריעה לכתוב: "המול ימול" בראשית יג י, ודרשו שם את השימוש הכפול בפעלים מו"ל כרומז לשתי מילות, אחת למילה ואחת לפריעה, "אחת למילה ואחת לציצין" ירו', פי"ט ה"ב, יז ע"א, ומקבילה ביבמות פ"ח ה"א, ח ע"ד. והסוגיה ממשיכה: "עד כדון כרבי עקיבה, דו אמר: לשונות ריבויין הן. כרבי ישמעאל, דו אמר: לשונות כפולות הן: התורה דברה ריבתה כדרכה... אמר רב יודה בן פזי: 'אז אמרה חתן דמים למולות' שמות ד כו - מכאן לשני מילות, אחת למילה ואחת לפריעה, אחת למילה ואחת לציצין". רבי עקיבא דורש לשונות כפולים שבמקרא, ולכן הוא לומד מן "המול ימול", ששתי מילות הן, מילה ופריעה. ורבי ישמעאל אינו דורש לשונות כפולות, ולכן הוא לומד מן "מולות" שתי מילות: מילה ופריעה. אלא שהסוגיה שונה את הדרשה לפי דרכו של רבי עקיבא ולא לפי דרכו של רבי ישמעאל.

4 בספרות היהודית והלא יהודית אנו שומעים שוב ושוב על יהודים שביקשו להידמות לגויים ולטשטש את זהותם היהודית על ידי משיכת ערלתם. ידיעות אלו עולות מימי החשמונאים ועד לימי בר-כוכבא. וכבר התריע על כך רבי אלעזר המודעי, ואמר: "המחלל את הקודשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חברו ברבים, והמגלה פנים בתורה, והמפר בריתו של אברהם אבינו... אין לו חלק לעולם הבא" אבות פ"ג מי"א, ואין מפר בריתו של אברהם אבינו אלא מי "שהוא מושך לו עורלה" ו"מיפר את הברית בבשר" ירו', פאה פ"א ה"א, טז ע"ב; אבות דרבי נתן, נוסח א פכ"ו, מא ע"ב. ובאיגרת אל הקורינתיים נאמר: "האיש המכונה נימול =יהודי – אל ימשוך עורלתו. ואם ערל הוא, אל ימול". רוצה לומר, יהודים הממירים את דתם ועוברים לנצרות אינם חייבים למשוך את ערלתם. כפי שמעידים מקורות רפואיים קדומים, משיכת הערלה וטשטוש ברית המילה הוא תהליך אפשרי ופשוט, אולם מי שנימול ונעשתה בו פריעה כהלכה המקובלת היום, המשיכה בערלה הייתה בלתי אפשרית במציאות הרפואית של אותם הימים.

5 אף אם נניח שהמנהג לפרוע את הערלה היא מסורת קדומה, נראים הדברים שרבים נהגו למול בלבד, כדרכם של השומרונים שהקפידו על שמירת מצוות המילה, ואף מסרו את נפשם עליה, אך לא נהגו לפרוע את הערלה. לא מן הנמנע שדברי המשנה על משמעותה של הפריעה יש בהם אף מן הרצון למנוע את האפשרות למשוך את הערלה ולטשטש את הברית.

6 ומוצצים – את הדם מן המילה. התלמוד הבבלי מדגיש שהמציצה מצילה את הנימול מסכנה רפואית קלג ע"ב, כלומר שהמציצה היא צורך רפואי מעין המעשים האחרים שיש לעשותם לאחר המילה, כגון נתינת אספלנית וכמון. ההלכה המאוחרת פירשה את המשנה כחובה למצוץ את הדם, ושאם לא מצץ אותו, המילה פסולה רמב"ם, הלכות מילה פ"ב ה"ו.

7 חז"ל לא הסבירו את מטרת המציצה, ורק הבבלי אומר בקיצור שהיא באה למנוע סכנה בבלי, קלג ע"ב, וההסבר מתבקש לנוכח רצף הפעולות הנמנות במשנה, אך לא נתברר שם מהי הסכנה. אדרבה, המציצה נראית בעיננו כיום כמזיקה מבחינה רפואית, שהרי היא מעכבת את קרישת הדם, ויש בה גם פתח להידבקות הדדית במחלות של המוהל והוולד כאחת. אמנם ניתן לצמצם חשש זה על ידי חיטוי הפה, אך אין בדברי חז"ל, לפחות בתקופת התנאים עצמם, עדות לחיטוי מעין זה בשעת המילה, וספק אם היו חכמים מודעים לסכנת הזיהום. הלפרין, שהוא רופא שומר מצוות, מצא הסבר רפואי לחובת המציצה. לדעתו, המציצה נועדה למנוע את התכווצות כלי הדם בעקבות סיבוך כלשהו אחר המילה. לדעתו זו היא גם הסיבה לשטיפת המילה במים חמים להלן, מ"ג. התכווצות כלי הדם עשויה לגרום לנמק העטרה, והיא שכיחה אצל ילדים בעלי פגם גנטי קל, המכונה היפוספדיאס. שכיחותו של פגם זה היא בין פרומיל אחד לשמונה פרומיל באוכלוסיית הנימולים. וניכר בדברי הלפרין הרצון העז להצדיק רפואית את דברי חכמים.

8 מוהלים מומחים אחרים ששוחחנו עמהם בעניין זה הסתייגו מהסברו של הלפרין. זאת ועוד, הלפרין עצמו אומר שהמציצה נועדה למנוע סיבוך המתרחש בפחות מאחוז אחד של המילות. לעומת זאת, החשש להידבקות ממחלות הפה גדול מאוד, נוסף על החשש הרגיל שהמציצה תגרום לפגיעה בקרישת הדם. דומה שעדיף להותיר את דברי חכמים כמות שהם, ולא למצוא להם הסבר שיתאים להישגים האחרונים של המדע. לנו נראה שחכמים סברו שהטיפול מועיל, ואולי הוא מרגיע את התינוק הכואב. בידוע שבעלי חיים נוהגים ללקק את פצעי גוריהם, ואולי ואפשר שהעתיקו חכמים טיפול זה בצורה אינטואטיבית. מכל מקום, ודאי שהמילה לא נועדה לחיזוק הגוף, אלא לקיום מצוות הבורא, ויש כאן מסורת קדומה של שיטת המילה.

9 נותנין עליה אספלנית – עוטפים את המילה בתחבושת. אספלנית נשאלה מן היוונית σπληνìον , ושנינו בברייתא בשבת: "ומניחין קילור על גבי העין ואיספלנית על גבי מכה ערב שבת עם חשיכה, ומתרפאת והולכת כל היום כולו" בבלי יח ע"א.

10 וכמון – זרעי כמון שחוקים שימשו כתבלין למזון וכאמצעי לעצירת דם. ואין כותשים אותם אלא בכלים עדינים, כדברי הנביא ישעיהו: "כי לא בחרוץ יודש קצח ואופן עגלה על כמֹן יוטב, כי במטה יחבט קצח וכמֹן בשבט" ישעיהו כח כז. אם לאו, שוחק מערב שבת – קרוב לקבל את נוסח דפוס ראשון ועדי נוסח אחרים: אם לא שחק מערב שבת – אם לא הכין את הכמון השחוק מערב שבת. ולועס בשיניו ונותן – הוי"ו שנוספה בידי סופר אחר לפני המילה לועס מציינת את הסיפא במשפט תנאי כרגיל לעתים במקרא ובלשון חכמים. כגון "אם יהיה אלהים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי... והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" סדרת ארוכה של וי"ו החיבור והוי"ו האחרונה באה במקום "אז". נתינת הכמון על המילה היא מטעמים רפואיים, ונאמר בתלמוד הבבלי קלד ע"ב שאם לא נתן כמון על המילה מחמת השבת, יש בדבר משום סכנה, ולכן ישתדל לשחוק את הכמון בשבת בשינוי, כגון ללעוס אותו בשיניו. ושנינו בברייתא שבתוספתא: "ועושין כל צרכי מילה. דברים שאין עושין לה בשבת, עושין לה ביום טוב: שוחקין לה כמון, וטורפין לה יין ושמן" תוס', ביצה פ"ב הי"א; בבלי, קלד ע"א.

11 אם לא טרף יין ושמן, נותן זה לעצמו וזה לעצמו – אף תערובת זו נעשתה מטעמים רפואיים, והמשנה קובעת שאין הכרח לטרוף את היין והשמן, ואפשר לתתם לתינוק כל אחד לעצמו. ונאמר בברייתא השנויה בתוספתא ובתלמודים: "אין טורפים יין ושמן לחולה בשבת. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: טורפין יין ושמן לחולה בשבת. אמר רבי שמעון בן לעזר: פעם אחת חלה ר' מאיר, ובקשנו לעשות לו, ולא הניחנו. אמרולו: רבינו, תבטל דבריך בחייך?! אמר לנו: אף על פי שאני אומר כן, לא מלאני ליבי מימי לעבור על דברי חברי". בירושלמי ברכות מובאים מעשיהם של תנאים אחרים שהורו היתר בניגוד לדעת חבריהם, אך הם עצמם נהגו להחמיר בהם כדעת חבריהם ג ע"א. משנתנו, האוסרת לטרוף יין ושמן לצורך רפואי היא אפוא כדעת חכמים וכמנהג המקובל, בניגוד לדעת רבי מאיר.

12 ואין עושין לה חלוק בתחילה – היו כורכים את האספלנית במעין חלוק קטן סביב המילה. החלוק מורכב משתי יריעות תפורות או מחוברות ובאמצע מקום לראש. כך גם האספלנית כרוכה סביב ראש האבר, ובה חור להוצאת השתן.. משנתנו אוסרת לעשות את החלוק לכתחילה בשבת, משום שאפשר להכינו מערב שבת. אבל כורך עליה סמרטוט – אפשר לעשות בשינוי על ידי כריכת סמרטוט על המילה במקום חלוק. אם לא התקין מערב שבת כורך על אצבעו ומביא אפילו מחצר אחרת – אם אין סמרטוט במקום המילה מביאו מחצר אחרת כרוך על אצבעו, כדי שיהא דרך שינוי. מלשון המשנה נראה לכאורה שמותר להביא רק מחצר אחרת באותו מבוא שלא השתתפו עמו, אבל אסור להביא סמרטוט ממקום רחוק דרך רשות הרבים. אולם ניתן לומר שהמשנה נקטה לשון חצר אחרת רק משום שדיברה בהווה, שהרי אין צריך להביא חתיכת בד ממקום רחוק, כי בוודאי תימצא באחת החצרות הסמוכות, אך אם לא יימצא שם, מותר להביאו גם דרך רשות הרבים. היתר זה אומר ברמב"ן, ואף המאירי בלשון שני.

13 התוספתא משלימה את דברי המשנה: "וכורך עליה חוטי צמר וחוטי פשתן, ובלבד שלא יקשור" פט"ו ה"ד. כלומר, כורכים חוטים על החלוק או על האספלנית, והתוספתא מלמדת אותנו שמותר לכרוך על המילה חוטי צמר ופשתן כאחד, אך אסור לקשרם יחד. איסור זה אינו מאיסורי שבת אלא מאיסור כלאיים, מעין מה ששנינו בתלמוד הירושלמי בסוף מסכת כלאיים, שאסור לאדם לשים אספלנית של צמר ופשתן על המכה, אלא אספלנית של צמר על פצע אחד ואספלנית של פשתן על פצע שני.

1 מרחיצים את הקטן לפני המילה ולאחר המילה – מרחיצים הוא כמו רוחצים, וזו צורה רגילה בלשון חכמים. אף במים שהוחמו בשבת. ולא נאמר במשנה שמרחיצים במים שהוחמו בשבת, אולם דבר זה מובן מאליו, שהרי מותר לכל אדם לרחוץ בשבת במים קרים או במים שהוחמו מערב שבת, כמו ששנינו במפורש בתלמוד הבבלי בהמשך משנתנו: "איתמר נמי: כי אתא רבין, אמר רבי אבהו, ואמרי לה אמר רבי אבהו, אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה המחייב להרחיץ את התינוק ביום השלישי למילתו בין בחמין שהוחמו בשבת ובין בחמין מערב שבת, בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה, מפני שסכנה היא לו" קלד ע"ב. וכן פירשו את משנתנו הרמב"ם וראשונים אחרים.

2 בתלמוד הירושלמי פירשו: "אנן תנינן: מרחיצין את הקטן. תני דבית ר': מרחיצין את המילה". בית רבי שנו בברייתא: מרחיצין את המילה, ולא התירו לרחוץ במים חמים שהוחמו בשבת את כל גופו של הקטן, אלא את אבר המילה בלבד. בתלמוד הבבלי לא נזכרה הברייתא דבי רבי, אך נאמר כי בארץ ישראל התלבטו בפירוש המשנה או בניסוחה. וזה לשונו: "הוו בה במערבא: הרחצת כל גופו או הרחצת מילה? אמר להו ההוא מרבנן, ורבי יעקב שמיה: מסתברא הרחצת כל גופו" שם שם. ואף בתלמוד הירושלמי הוכיחו מכוח הסברה שיש לגרוס מרחיצין את הקטן, שהרי אף במכה סתם "תני שמואל: אין מונעין לא שמן ולא חמין מעל גבי מכה בשבת", והרחצת מילה ודאי שאינה פחותה מכל מכה שיש בה סכנה. אף לשון המשנה אינו מתאים אלא לנוסח "מרחיצין את הקטן", שהרי קשה לומר שמרחיצין את המילה לפני המילה ולאחר המילה, משום שנאמר בהמשך "ומזלפין עליו", בלשון זכר, היינו "מזלפין על הקטן". ואילו התוספתא שונה: "ומזלף עליה את החמין" פט"ו ה"ד, עליה ולא על הקטן, והיא כנראה מהלכת כשיטת הברייתא של תנא דבי רבי.

3 כבר אמרנו שהרחיצה במים חמים באה להרגיע את הגוף, אלא שמבחינה רפואית היא גוררת נזק מסוים, משום שרחיצת פצע במים חמים גורמת להתרחבות כלי הדם ולזרימה מחודשת של הדם מן הפצע. ייתכן שמשום כך הדגישו חכמים שרוחצים את הקטן רק מן היום השלישי למילה, אחרי שכבר נקרש הדם לחלוטין, וגם זה נכון רק לדעת מי שאומר שרוחצים את הקטן אחר היום השלישי ולא ביום השלישי. אך אם נפרש את דברי המשנה שכוונתם היא שרוחצין את הקטן כולו, ולא את המילה בלבד, הכול אתי שפיר. לעיל הזכרנו את הסברו של הלפרין, ובאותו מאמר הוא מוסיף שהרחצה באה למנוע פגם גנטי נדיר באוכלוסייה, אלא שגם הסברו זה הוא רק לפי הפירוש שמדובר ברחיצת אבר קטן, ולא רחיצת הקטן כולו. וכפי שהראינו שם, יש סיבה לפקפק בהסברו של הלפרין. מכל מקום, אם אמנם היו חז"ל מודעים להיבטים הרפואיים, הרי שיש עדיפות מכרעת להסבר שהמשנה מדברת ברחיצת הקטן כולו, ולא בטיפול רפואי במילה בלבד.

4 ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי – בתלמוד הבבלי נתנו שני פירושים למעשה זה. רב יהודה ורבה בר אביה אומרים: "כיצד תני. מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה. כיצד? מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי" קלד ע"ב. לשון אחר: מזלפין הוא המענה לשאלה כיצד מרחיצין את הקטן. רבא חולק עליהם, שהרי שנינו מרחיצין, ומרחיצין אין פירושו אלא שרוחצים ממש, ומשום כך פירש את המשנה כמשנה חסרה, חסורי מחסרא, ו"הכי קתני: מרחצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ביום הראשון כדרכו/ וביום השלישי שחל להיות בשבת’ מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי". על הבחנה זו, בין היום הראשון ליום השלישי, חולק רבי אליעזר בן עזריה, כשנוי בהמשך משנתנו. הסוגיה אף מביאה ברייתא הסודרת את ההלכה בדרך שפירש רבא את המשנה, אלא שאין הדברים אמורים במשנה. אלבק הציע שני פירושים למשנה: התנא מתיר לרחוץ, ואם הוא רוצה לזלף, יזלף בשינוי, ביד אבל לא בכלי; נהגו לזלף אחר הרחצה, והזילוף נעשה ביד. והוא מביא סיוע לדבריו מן הברייתא: "הרוחץ במי טבריה, לא יזלפו עליו אחרים, אבל מזלף על ידי עצמו". אולם אין בברייתא זו משום עדות לנוהג לזלף מים אחר הרחצה, והיא אומרת רק שמי שהולך לרחוץ בחמי טבריה, היינו בבית מרחץ בסגנון הרומי, לא יזלפו עליו אחרים מים, אלא יזלף הוא על עצמו, ואין מכאן הוכחה שנהגו לזלף מים אחר הרחצה בבית. במשנה שלפנינו נאמר שאין מזלפין בכלי, אך בברייתא שבבבלי, שהבאנו לעיל, נאמר: "וכשהן מזלפין, אין מזלפין לא בכוס, ולא בקערה, ולא בכלי, אלא ביד".

5 בדרך כלל אין אנו נוהגים להעיר על פירושי גאונים וראשונים וחידושי הלכותיהם שאינם לפי פשט המשנה, אבל בנידון דידן, ראוי לתת את הדעת לפירושו החריג של הגאון פרקוי בן בבוי בן המאה השמינית לערך. אחד מן החילופים המפורסמים בין בני ארץ ישראל לבין בני בבל בתקופת הגאונים הוא בעניין המילה: בני בבל ערכו את המילה על המים, כלומר טמנו את הערלה החתוכה במים, ובני ארץ ישראל טמנו אותה בעפר. הגאון הקדיש פולמוס ארוך לחילופי מנהגים מעין אלו, והצדיק בתוקף רב את מנהג בבל. עניין הטמנת הערלה אינו בבחינת הלכה, אך החכם דן בו בלהט כאילו היה זה אחד מעיקרי ההלכה. את הנוהג הארץ ישראלי הוא מגנה בלשון חריפה. וזה לשונו: "ומשליכין דם בריתן על עפר, ומבזין דם ברית שכרת הקב"ה עם אבינו אברהם". במשפט זה, המתקפה העניינית מפנה את מקומה לטיעון מסוג אחר, כי אינו דומה ויכוח הלכתי, ואפילו טענה בדבר מנהג משובש, להאשמה בביזיון המצוות. זו האשמת היריב בחטא שהוא מן החמורים ביותר. אין כאן עוד מחלוקת הלכתית רגילה, אלא טענה על ביזוי מצווה’ כשאפילו אינו מנסה להסביר מדוע טמינת המילה בעפר יש ביזיון רב יותר מן המילה על המים.

6 בהמשך דבריו הוא שב ודן בעניין זה ומרחיב את הפולמוס. כאן הוא כורך את שאלת הטמנת הערלה בשאלת רחיצת מקום המילה והנימול עצמו במים, ומביא את משנתנו להוכחת טיעונו. ואולם דברי משנתנו, "מרחיצין את הקטן", אינם אמורים אלא בהיתר לרחוץ את המילה בשבת במים חמים, ואין לה עניין לחובת הרחיצה, ואף אם נאמר שהיא דנה בחובת הרחיצה, אין לזה קשר להטמנת המילה בעפר או במים. הטיעון מוצג בידי הגאון כאילו הוא טיעון הלכתי, אך מדובר למעשה בטיעון ספרותי ריטורי בלבד, שאינו מבוסס על פשט המשנה, אלא הוא מעין דרשת המשך לה.

7 ר' לעזר בן עזריה אומר: מרחיצים את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת – מפני שהיום השלישי הוא יום סכנה לנימול, כדברי רבי יוחנן בתלמוד הבבלי: "ואמרי לה: אמר רבי אבהו, אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו בערב שבת, בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה, מפני שסכנה היא לו" קלד ע"ב. רבים מן הראשונים סבורים שהתיר רבי אלעזר בן עזריה לרחוץ ביום השלישי, וכל שכן ביום השני, אלא שאין לדברים הללו סיוע לא מן המשנה ולא מן התלמוד. אף רבא, שהבאנו את דבריו לעיל, מזכיר את היום הראשון ואת היום השלישי, אך אפילו אינו רומז ליום השני.

8 שנאמר: ויהי ביום השלישי בהיותם כֹּאבים – פסוק זה בראשית לד כה מעיד שביום השלישי למילתם של אנשי שכם הם היו כואבים. הראיה מן הפסוק חסרה בדפוס נאפולי, אבל באה בשאר עדי הנוסח. בברייתא שהובאה בתלמוד הבבלי לסייע לרבא, נאמרו הדברים בשם רבי אלעזר בן עזריה כזכר לדבר, אך לא כראיה לדבר. למעלה הובא קובץ הלכות שהמכנה המשותף להן הוא הדרשה: "אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר" פ"ח מ"ז - פ"ט מ"ד. אחת מן ההלכות שהובאו בו היא ההלכה בעניין רחיצה ביום השלישי, אלא שהובאה שם בסתם, ולא יוחסה לרבי אלעזר בן עזריה. מבחינת דרך המדרש, הלימוד קרוב להיות יותר זכר לדבר מראיה מן הכתוב, ואפילו בדרך הדרש.

9 ספק ואנדרוגינס אין מחללין עליו את השבת – אין מלים אותם בשבת, מפני שמותר לחלל את השבת ולמול רק תינוק שמילתו ודאית ביום השמיני. רש"י, ובעקבותיו רבים אחרים, אומר שהכינוי ספק מציין תינוק שלא ברור אם נולד בחודש השמיני להיריון או בחודש התשיעי. כידוע, הלכה שנויה בברייתות ובתלמודים שמי שנולד בחודש השמיני להיריון אמו אין לו חזקת חיים. לכן, ולד שיש ספק אם נולד בחודש השביעי או בחודש השמיני, אין מלים אותו בשבת. משום כך גם אין מלים בשבת את מי שהוא בגדר ספק נולד בשמיני ספק נולד בתשיעי.

10 אמנם התוספתא ואף התלמוד הבבלי דנים בהלכות אלו בזיקה למשנתנו וכהמשך לה, אך אין הכרח לומר שזה הוא פשוטה של משנה, ואף לא שהם פירשו כך את משנתנו. משנתנו, כמשניות הבאות אחריה, אינה דנה אלא בספק נולד התינוק בשבת. ספק נולד לפני השבת, ספק נולד לאחר יציאת השבת, ולכן ספק אם יש למולו בשבת או ביום שישי או ביום ראשון. אדרבה, ניתן להוכיח שסוגיית הבבלי הניחה שהספק שהמשנה מדברת עליו אינו בשאלת החודש להיריון שנולד בו הוולד אלא בשאלת יום הלידה. בבבלי באה ברייתא האומרת: "תנו רבנן: 'ערלתו' ויקרא יב ג - ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא ספק דוחה את השבת... אמר מר: ולא ספק דוחה את השבת, לאתויי מאי? לאתויי הא דתנו רבנן: בן ז' חודשים מחללין עליו את השבת, ובן ח' אין מחללין עליו את השבת. ספק בן ז' ספק בן ח', אין מחללין עליו את השבת" קלד ע"ב ואילך. הסוגיה שמבקשת ללמדנו שספק בן ז' ספק בן ח' חודשים אין מחללין עליו את השבת אינה מביאה את משנתנו אלא את הברייתא, כי במשנתנו הספק הוא בשאלת יום הלידה.

11 אנדרוגינוס היא מילה שנשאלה מן היוונית, ומשמעה 'זכר-נקבה', כלומר מי שיש בו סימני זכרות ונקבות כאחד. מעמדו של זה נידון הרבה בהלכה שבמשנה ובספרות התלמודית כולה, והברייתא שבתוספתא מגדירה אותו בלשון זו: "אנדרוגינוס - יש בו דרכים שוה לאנשים, ויש בו דרכים שוה לנשים, ויש בו דרכים שוה לאנשים ולנשים, ויש בו שאינו שוה לא לאנשים ולא לנשים" תוס', ביכורים פ"ב ה"ג, והיא מפרטת בהמשך את כל ה'דרכים' שדיברה עליהן. עניין המילה בחול או בשבת אינו נזכר בברייתא, אך הוא שנוי בספרא: " 'ערלתו' ויקרא יב ג – ערלתו ודאי דוחה את השבת, ואין אנדרוגינוס דוחה את השבת".

12 רבי יהודה מתיר באנדרוגינס – לחלל עליו את השבת ולמול אותו. דברי רבי יהודה שנויים אף הם בספרא אחר דברי תנא קמא: "רבי יהודה אומר: אנדרוגינוס דוחה עליו את השבת, וחייבים עליו כרת", אם לא מל אותו. בשני התלמודים מדגישים שלא בכל ה'דרכים' רואה רבי יהודה באנדרוגינוס זכר, והם מביאים הלכות שבהן גם רבי יהודה אינו רואה באנדרוגינוס זכר, כגון חיוב בקרבן ראייה בעלייה לרגל או בערכין. רק בחיוב מילה, הוא רואה באנדרוגינוס זכר, שנאמר: " 'ערל' - אפילו מקצתו ערל" ירו' יז ע"ב; או מפני שנאמר: "המול לכם כל זכר" בראשית יז י; בבלי קלז ע"א.

1 ההנחה ההלכתית הבסיסית במשנתנו היא שמצוות מילה דוחה את השבת, אך מילה שאינה בזמנה אינה דוחה את השבת. פרט להנחה זו, מרובות המסורות במשנתנו: יש חילופים במסורותיהם של התנאים, של האמוראים, של מסורת ארץ ישראל ושל מסורת בבל. חילופי המסורות משתקפים אף בכתבי היד ובדפוסים למשנתנו.

2 המשנה מביאה שתי הלכות. הראשונה: מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול ערב שבת ואחד למול בשבת. שכח ומל את של ערב שבת בשבת - חייב. כן הוא הנוסח בכל כתבי היד העיקריים, ברי"ף כי"מ ובדפוסים הראשונים. משנתנו מובאת בלשון זו גם בירושלמי לפסחים ובבבלי לכריתות ירו', פסחים פ"ו ה"ה, לג ע"ג; בבלי, כריתות יט ע"ב, וטעמה ברור: "דבר שאין בעשייתו מצוה - חייב" ירו', פי"ט ה"ד, יז ע"ב; פסחים פ"ו ה"ה, לג ע"ג. תינוק שהיה צריך למולו בערב שבת, אין מצווה למולו בשבת, מפני שמצווה שלא בשעתה אינה דוחה שבת.

3 בהמשך המשנה נאמר במקורות הללו: אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת. שכח ומל את שלאחר שבת בשבת, ר' אליעזר מחייב חטאת, ור' יהושע פוטר – דעת רבי אליעזר ברורה ואינה צריכה נימוק, ואילו את דעתו של רבי יהושע, הפוטר, מנמק הירושלמי בטעם: "דבר שאין בעשייתן מצוה, הואיל וטועה בו לשם מצוה, פטור" ירו', פי"ט ה"ד, יז ע"ב.

4 בדפוסי המשנה, למן דפוס יוסטיניאן ואילך, וכן במשנת הבבלי קלז ע"א, וכן בכ"י מינכן לתלמוד, ברי"ף דפוס וכ"י ב, ברא"ש, בר"ן, במאירי, וכן בבבלי פסחים עב ע"א – בכל אלה הנוסח הוא: "מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול אחר השבת, ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של אחר השבת בשבת, חייב. אחד למול בערב שבת, ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת, רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר". הנימוק לחיוב ברישא ברור, שהרי חילל את השבת ולא קיים את המצווה, משום שלפני שמלאו לו שמונה ימים, עדיין לא נתחייב במצווה. ואף דברי רבי אליעזר בסיפא מובנים, משום שמילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת; ואילו טעמו של רבי יהושע, הפוטר, מוסבר בתוספתא בטעם: "שכל היום בקום מול" פט"ו ה"י, ומן היום השמיני ואילך האב חייב למול אותו.

5 הבדלי הנוסח במשנתנו תלויים בלימודם של בני ארץ ישראל ובני בבל, ויסודם במשנתם של חכמי דור אושה, כלומר בדרך שנשנו דבריהם של החכמים הראשונים רבי אליעזר ורבי יהושע ובדרך שנתפרשו.

6 הנוסח הארץ ישראלי משקף את משנתו של רבי מאיר כפי שנמסרה על ידי רבי חייא. וכן שנינו בבבלי: "תני רבי חייא: אומר היה רבי מאיר: לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת, ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת, שהוא חייב. על מה נחלקו? על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול אחר השבת, ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של אחר השבת בשבת, שרבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר" קלז ע"א.

7 נוסח תלמודה של בבל נמסר על ידי רב הונא: "אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בשבת, ואחד למול אחר השבת, ושכח ומל את של אחר השבת בשבת, שהוא חייב. על מה נחלקו? על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת, ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת, שרבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר" קלז ע"א; והשוו תוס' פט"ו ה"י. בתוספתא מובא ויכוח בין רבי אליעזר ורבי יהושע: "אמר לו רבי ליעזר: אי אתה מודה במי שהיה לו למול אחר שבת, ומלו בשבת, שהוא חייב, שהחליף את זמנו? אמר לו רבי יהושע: לא! אם אמרת במי שהיה לו למול אחר שבת, ומלו בשבת, שהוא חייב, שאינו בקום מול, תאמר במי שהיה לו למול ערב שבת, ומלו בשבת, יהא חייב, שכן בקום מול? אמר לו רבי ליעזר: נותר יוכיח, שמאמש בקום אכול, ואם אכלו למחר, הרי זה חייב. אמר לו רבי יהושע: לא. אם אמרת בנותר, שאינו בקום אכול בו ביום, תאמר במילה, שכל היום בקום מול?".

8 הבעיה העומדת ביסוד הוויכוח בתוספתא היא בתינוק אחד העומד להיות נימול, והתלמודים אף מבקשים להבחין בעיון ההלכתי בין אם היה המעשה בתינוק אחד לבין אם היה בשני תינוקות. לפי פשוטה של הלכה, ספק אם יש בניסוח המעשה הבחנה בין תינוק אחד לבין שניים. ייתכן שהצעת המעשה במשנה ובסוגיית התלמוד בשני תינוקות באה רק כדי להמחיש את מהות הטעות של האב במילה, משום שמי שנולד בערב שבת, נימול בערב שבת; ומי שנולד בשבת, נימול בשבת; ומי שנולד לאחר השבת, נימול לאחר השבת, וטעות עלולה לקרות רק כשנולדו שני תינוקות זה אחר זה לאם אחת או לשתי אימהות בהפרש זמן קצר בין ערב שבת לשבת או בין שבת למוצאי שבת.

9 בסוגיית הבבלי שונה האמורא רב יהודה מסורת שלישית בדבר המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע, ואף היא מיוחסת לרבי מאיר. וזה לשונה: "רב יהודה מתני: פטור. דתניא: אמר רבי מאיר: לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת, ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת, שהוא פטור. על מה נחלקו? על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול אחר השבת, ואחד למול בשבת, ושכח ומל של אחר השבת בשבת, שרבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר" קלז ע"א. לדעת רב יהודה, יש לגרוס ברישא של המשנה פטור, ועל כל פנים, דעתו היא שכך שנאה רבי מאיר. קרוב להניח שגם רבי יוחנן, שנה בארץ ישראל כשיטת רב יהודה בבבל, שהרי רבי יוחנן אומר בירושלמי: "דרבי מאיר הוא דאמר: דבר שעשייתו מצוה פטור, ושאין בעשייתו מצוה במחלוקת" יז ע"ב.

10 נראה לומר שבכל מקום שיש מצווה למול, כגון שמל של ערב שבת בשבת, שיש בעשייתו מצווה, הוא פטור לדעת הכול, והמחלוקת היא רק בשמל את שלאחר שבת בשבת, שעדיין לא חלה עליו מצוות המילה, וש"אין בעשייתו מצוה, מחלוקת" רבי אליעזר ורבי יהושע היא.

11 התלמוד הירושלמי מביא מסורת רביעית בדבר המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע, והיא לדעת רב אדא בר אהבה. וזה לשונו: "זו דברי רבי מאיר ורבי שמעון. אבל דברי רבי יוסי, אפילו דבר שאין בעשייתו מצוה, הואיל וטועה בו לשם מצוה, פטור" ירו', פי"ט ה"ד, יז ע"ב. ונראה שהוא רומז לדברי רבי יהושע, האומר שגם אם היה רק תינוק אחד, ולא הייתה כל מצווה למול אותו בשבת, הואיל וטעה לשם מצווה, פטור.

12 מהלך מסירת ההלכה הוא: רבי אליעזר ורבי יהושע חלוקים בהלכה. בדור אושה, נחלקו רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה ורבי יוסי בשאלת נוסח המחלוקת. בדור השני של אמוראי בבל, נחלקו אמוראים בשאלה כיצד שנו התנאים בני דור אושה את המחלוקת. המסורות של אמוראי בבל ואמוראי ארץ ישראל מוצאות את ביטוין בנוסח המשנה, ומצינו בה שתי מסורות. בכתבי היד ובדפוסים הראשונים, כתובה המשנה לפי מסורת בני ארץ ישראל. מסורת זו שנויה אף בבבלי כריתות. המשנה בנוסחם של בני בבל נמצאת רק בתלמוד הבבלי ובספריהם של ראשונים, אך עם הדפסת המשניות, שינו המדפיסים את נוסח המשנה והתאימוהו לנוסח הבבלי.

1 שתי המשניות האחרונות בפרקנו אינן עוסקות במילה בשבת אלא בהלכות מילה בכלל. משנה ה היא מעין נדבך נוסף להלכה שבמשנה ד, שעיקרה הוא שמילה שלא בשעתה אינה דוחה את השבת, ומשנתנו משלימה את ההלכות ואומרת שאם יש ספק אם יום השבת הוא היום השמיני למילה, יש לדחותה עד לאחר השבת. המשנה אף מניחה שמילה שלא בזמנה או מילת ספק אינה דוחה אפילו יום טוב, והיא מונה את האפשרויות של ספק לגבי שבת וצירוף יום טוב ושבת.

2 קטן נימול לשמונה, לתשעה, לעשרה, לאחד עשר, לשנים עשר – יש שהקטן נימול לשמונה ימים לאחר הלידה, שהוא היום שנקבע לפי צו התורה. אבל אם יש ספק אם הנימול בן שמונה ימים, ויום שמיני שלו חל בשבת, אין מלים אותו בשבת. וכן לעניין יום טוב ויום הכיפורים. אולם יש שהקטן נימול רק ביום התשיעי או ביום העשירי או בימים שהמשנה מפרטת. פתיחה מעין זו שכיחה במשנה: בראש ההלכה נמנים המספרים האפשריים, ולעתים מסתיימת ההלכה במילים: "לא פחות ולא יותר" או בנוסח דומה לזה. וכך שנינו במגילה: "מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר" וכו' פ"ה מ"ה. וכן בסוכה: "אין פוחתים מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה" פ"ה מ"ה.

3 לא פחות ולא יתר – אף זו תבנית שכיחה. כך בראש מגילה ובמשנת ערכין פ"ב מ"א-מ"ב. בערכין אף באה רשימת הלכות, ובהן אף ההלכה שבמשנתנו, המסתיימות בלשון דומה.

4 במשניות ובדפוסי התלמוד נוסף: "הא כיצד", אלא ששתי התיבות הללו אינן בכל עדי הנוסח העיקריים של המשנה והתלמוד הבבלי. וכבר העיר בעל "מלאכת שלמה": "וה"ר יהוסף ז"ל מחק מלת הא כיצד, וכתב: כך דרך המשנה בכל מקום, דלא גרסינן כיצד, כגון מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו, לא פחות ולא יותר. בכרכין המוקפין חומה, קורין בחמשה עשר וכו' עד כאן". עוד יש לומר שכשמזדמנת מילת כיצד בעדי נוסח קדומים, היא באה להגביל את ההלכה שנאמרה קודם לה, לדייק בה ולצמצמה, ולא לפרט אותה או לתת לה דוגמה.

5 כדרכו – אם ברור שנולד ביום או בלילה, הוא נימול לשמונה. נולד בין השמשות – שהוא ספק יום ספק לילה. נימול לתשיעה – מונים שמונה ימים מן הלילה הסמוך ללידתו, ומלים אותו ביום השמיני, שהוא ספק היום התשיעי. בין השמשות לערב שבת – אם נולד ביום שישי סמוך לשבת, יום שמיני שלו חל ביום שישי, אך מתוך ספק שנולד וכבר היא שבת, אין מלים אותו לא ביום שישי ולא ביום שבת, שאין ספק דוחה את השבת, ונמצא שמלים אותו רק ביום ראשון, וזהו נימול לעשרה.

6 יום טוב אחר שבת – אם נולד בערב שבת בין השמשות, אינו נימול ביום שישי ולא בשבת ואף לא ביום טוב שלאחר השבת, שמילה שלא בזמנה אינה דוחה את יום טוב. ואז נימול לאחד עשר.

7 שני ימים טובים שלראש השנה – החלים אחר השבת אסור למול בהם, ויש לעכב את המילה עד אחר השבת ושני ימי החג, ומשום כך נימול לשנים עשר – בימי המשנה חגגו בארץ ישראל שני ימי ראש השנה. מקורות תנאיים מימי דור יבנה ומימי דור אושה מעידים שנהגו בארץ ישראל שני ימים של ראש השנה. הרא"ש כותב שהוא הדין לשני ימים טובים בגלויות במועדים, "אלא שהמשנה נשנית בארץ ישראל", ובארץ שני ימי מועד חלים רק בראש השנה שאלות ותשובות הרא"ש, כלל כו, סימן ה.

8 אנו הנחנו שדברי המשנה בעניין שני ימים טובים של ראש השנה מכוונים לראש השנה שחל ביום ראשון ושני שלאחר השבת, כלשון המשנה בהלכה הקודמת: "יום טוב אחר השבת", משום שבימי המשנה, כשקידשו את החודש לפי הראייה, עשוי היה ראש השנה לחול ביום ראשון. הכלל לא אד"ו ראש, שמשמעו שיום ראשון של ראש השנה אינו יכול לחול ביום ראשון או ביום רביעי או ביום שישי, נתגבש רק בימי האמוראים.

9 קטן החולה אין מולין אותו עד שיבריא – מילת תינוק אינה נדחית רק מפני השבת והמועד, אלא אף מסיבת מחלה. בתלמוד הבבלי נמסר בשם שמואל, החכם שהתמחה ברפואה ואף עסק בה: "חלצתו חמה =עזב אותו החום; ירד חומו, נותנין לו כל ז' להברותו". כלומר, תינוק שחלה ועלה חומו, אין מלים אותו לאחר שירד חומו, אלא שבעה ימים לאחר ירידת החום, כדי לוודא שהבריא כליל. ובתלמוד הירושלמי נמסר משמו: "אחזתו חמה - ממתינין לו ל' יום" יז ע"ב. אולם תוספות הרא"ש מצטט את הירושלמי בלשון אחר: "וכן משמע בירושלמי דשבת, פרק אם לא הביא הוא פרקנו, דאמרינן: אחזתו חמה שעה אחת - ממתינין לו למול ז' ימים" תוספות הרא"ש ליבמות ע ע"א.

10 התוספתא מספרת שכשהיה רבי נתן במזיגת קפוטקיא העיר Mazaga בקפדוקיה, באה לפניו אישה שמתו ילדיה מחמת מילה, וביקשה להתייעץ עמו בעניין בנה שנולד לה. ראה ר' נתן שגם הוא אינו בריא והציע או הורה לדחות את מילתו. ובלשון רבי נתן: "ראיתיו שהוא =נו"א: בשרו ירוק... אמרתי להם: המתינו... ומלוהו וחיה. והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי".

1 אילו ציצים המעוכבים את המילה – אלו הם נימי העור הנשארים אחר המילה שהמוהל צריך לבדוק ולהסירם, שאם לא כן התינוק אינו נחשב למהול. והמשנה מפרטת את הנימים הללו. מבנה זה, הפותח כביכול בשאלה, ולאחר מכן באה התשובה, רווח למדיי במשנה, אלא שבדרך כלל אמורה ההלכה בגופה של המשנה ולאחר מכן באה השאלה אלו הן, כגון: "בפרקים שואל מפני הכבוד... אלו הן הפרקים" ברכות פ"ב מ"א-מ"ב; "כל המשפיעים במידה גסה, רשאין למכור את הדמאי. ואילו הן המשפיעין במידה גסה" דמאי פ"ב מ"ד; "וחייב הנזיר... ועל החרצנים בפני עצמן... אלו הן החרצנים" נזיר פ"ו מ"ב.

2 והתוספתא מוסיפה: "מהלקטין למילה. רבי יהודה אומר: אם לא הלקיט, חייב מיתה" תוס', פט"ו ה"ד; בבלי קלג ע"ב. ופירשו הגאונים: "מהלקטין את המילה - מלקיטין ציצין שלה" תשובות גאונים קדמונים, סימן פח; אוצר הגאונים, התשובות, עמ' 121. וכן פירש רש"י בבבלי: "בציצין המעכבין". כלומר, המוהל חייב להשלים את המילה בשבת ולהסיר את הציצים.

3 ובהמשך התוספתא שנינו: "שכל זמן שעוסק במילה, חוזר אף על הציצין שאין מעכבין את המילה. פרש, אין חוזר אלא על ציצין המעכבין את המילה בלבד". הייתה אפוא הלכה שקבעה שהמוהל חייב להסיר את הציצים המעכבים במילה, ויש ציצים שאין מעכבים את המילה ויש שמעכבים אותה, ומשנתנו ממשיכה את ההלכות הללו, ומפרשת מה הם ציצים המעכבים את המילה. מכאן שמחבר המשנה התייחס לנוסל התוספתא וזו עדות שמחבר המשנה השתמש בתוספתא. אפשרות חילופית היא ששני המקורתו השתמשו במקור קדום, ונמנעו מלחזור האחד על דברי רעהו.

4 החופה את העטרה – כך אף בכמה מעדי הנוסח הטובים; ואילו בעדי נוסח אחרים: "בשר החופה את העטרה". וכן אצל הראשונים. ובדפוסי המשנה והבבלי: "בשר החופה את רוב העטרה", והוא על פי האמור בשני התלמודים בשם רב ירמיה בר אבא "בחופה רוב גובהה שלעטרה" ירו', פי"ט ה"ו, יז ע"ב; בבלי קלז ע"ב. נוסח זה חדר לעדי נוסח של המשנה שאינם מן המשובחים, היינו העור המכסה את רוב השפה הגבוהה שמסביב לאבר. אם נשתייר עור זה, מעכב את המילה. ואינו אוכל בתרומה – ואם היה הנימול כוהן, ולא הסירו ממנו את הציצים המעכבים, אסור לו לאכול מן התרומה כדין כוהן ערל שאסור לו לאכול בתרומה.

5 אם היה בעל בשר – אם היה התינוק בעל בשר, ואף שנימול כהלכה, עדיין נראה כאילו העור חופה את רוב העטרה, בין אחרי המילה בין בזמן המילה. מתקנו מפני מראית העין – כדי שלא ייראה כאילו לא נימול. ונאמר בתוספתא המגבילה את המשנה: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה מסורבל בבשר, רואין אותו בשעה שמתקשה: אם נראה ערל, מלין אותו; ואם לאו, אין מלין אותו" פט"ו ה"ט. הברייתא ערוכה בבבלי ובסוגיה אף בשם שמואל: "קטן המסורבל בבשר, רואין אותו: כל זמן שמתקשה ונראה מהול, אינו צריך למול; ואם לאו, צריך למול" קלז ע"ב. בתלמוד הירושלמי מובאת מימרתו של שמואל בקיצור: "בודקין אותו בשעה שמתקשה" יז ע"ב, ואינה מזכירה את הברייתא. התלמוד הבבלי שואל מה בא שמואל להוסיף על הברייתא, ומחדש הלכה שאינה בתוספתא. אולם יש לדעת שיש דברי ברייתא המובאים באותו תלמוד או בתלמוד השני כדברי אמורא.

6 משנתנו אינה עוסקת בשבת, אלא בדרכי המילה ובציצים המעכבים את המילה בדרך כלל, אך בתוספתא שהבאנו למעלה נידונה הלכה זו בזיקה לשבת: "שכל זמן שעוסק במילה, חוזר אף על הציצין שאין מעכבין את המילה. פרש, אין חוזר אלא על הציצין המעכבין את המילה בלבד" פט"ו ה"ד. ההלכה דנה בשבת, ומורה שכל זמן שעדיין לא סיים המוהל את כל תהליך המילה, ונתברר לו שנותרו ציצים, הוא צריך לחזור ולסלקם, אף אם אינם מעכבים את המילה, אולם אם כבר סיים את כל תהליך המילה, אינו חוזר אלא על ציצים המעכבים את המילה. ובירושלמי אמר רבי יוחנן שרבי יוסי חולק על הסתם שבתוספתא: "דברי רבי יוסי, אפילו על ציצין שאין מעכבין את המילה, אם פירש, חוזר" יז סע"ב. שתי ההלכות שבברייתות הן מעין נדבך נוסף להלכות מילה בכלל, ומילה בשבת שבמשנתנו בפרט.

7 מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל – חובת הפריעה נזכרה כבר במשנה ב, ונתבארה שם. משנתנו מצרפת את חובת הפריעה לציצין המעכבין, משום שבלעדי שתיהן, עדיין אין התינוק בגדר מהול. ונוסף בירושלמי העונש על אי סילוק ציצים המעכבים את המילה: "תני: וענוש כרת". קרוב להניח שהברייתא של הירושלמי מכוונת לשתי ההלכות האחרונות שבמשנתנו, ושהיא חולקת על התוספתא שכבר הבאנו לעיל: "מהלקטין למילה. רבי יהודה אומר: אם לא הלקיט, חייב מיתה" פט"ו ה"ד.

1 סדר עולם רבה פתח ↗

דברי נחמיה בן חכליה וגו' נחמיה א א, שתים עשרה שנה עשה בארץ ישראל מתקן בחומה ומשיב את ישראל איש לעירו ולאחוזתו, וכן הוא אומר ובכל זה לא הייתי בירושלם כי אם בשנת שלשים ושתים לארתחשסתא המלך מלך וגו', ואבוא אל ירושלם לירושלם שם יג, משנת כ' עד ל"ב י"ב שנה, הרי הוא אומר ושבי יהודיא בנין ומצלחין וגו' עזרא ו יד, ואין אתה מוצא לפרס מלכים, אלא ב' כורש ודריוש, ולמדי ב', דריוש ואחשורוש, אלא הוא כורש, הוא דריוש, הוא ארתחשסתא, לפי שכל המלכות נקראת ארתחשסתא, כל שני מלכי מדי ופרס חמשים ומאתים ושתים שנה, וישבו הכהנים והלוים והשוערים והמשררים ומן העם והנתינים וכל ישראל וגו' נחמיה ח עג, ויאספו כל העם כאיש אחד וגו' שם ח א, ואומר ויעשו כל הקהל הבאים השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע וגו' שם ח יז, אפשר לומר כן, אלא מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע, מה בימי יהושע נתחייבו במעשרות ובשמיטין וביובלות, וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא נתחייבו במעשרות ובשמיטין וביובלות, וקדשו ערי חומה, והיו ששין ושמחין לפני המקום ב"ה, שנאמר ותהי שמחה גדולה מאד שם, וכן הוא אומר והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה וגו' דברים ל ה, מקיש ירושתך, לירושת אבתיך, מה ירושת אבתיך, בחידוש כל הדברים הללו, אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו, אי יכול תהי לכם ירושה שלישית, תלמוד לומר וירשתה, ראשונה ושניה יש לכם, שלישית אין לכם, והצפיר השעיר מלך יון וגו' הוא המלך הראשון דניאל ח כא, ועמד מלך גבור וגו' וכעמדו תשבר וגו' שם יא ג, הוא אלכסנדרוס מקדון שמלך י"ב שנה, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך, הט אזנך ושמע דברי חכמים משלי כב יז, שנאמר כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו', להיות בה' מבטחך שם, ונאמר הלא כתבתי לך שלשים וגו', להודיעך קשט וגו' שם, וכן הוא אומר, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך דברים לב ז, יכול זקני השוק, תלמוד לומר ויאמרו לך, הא למדת שזקן זה שקנה חכמה, רבי יוסי אומר מלכות פרס בפני הבית ל"ד שנה, מלכות יון מאה ושמונים מלכות בית חשמונאי מאה ושלש, מלכות הורודוס מאה ושלש, מכאן ואילך צא וחשוב לחרבן הבית, ובגולה כותבין בשטרות למנין יוונים אלפא, ואלו הן שמונה מלכי יון, אלכסנדרוס מקדון, פירטון, שלימון, סליקס, סנטרוק, אנטיוך, אנטיוכס, גסקלגס, מפולמוס של אסוירוס פול עד פולמוס של אספסינוס שמונים שנה, אלו בפני הבית, מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס של טיטוס כ"ד, ומפולמוס של טיטוס עד מלחמת בן כוזיבא י"ו כ"ו שנה, ומלחמת בן כוזיבא ב' שנים ומחצה כ"ב נ"ב שנה אחר חרבן הבית, היה רבי יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכות, וחובה ליום חובה, שנמצאת אומר כשחרב הבית בראשונה, אותו היום מוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתו של יהויריב היתה, ותשעה באב היה, וכן שניה, ובזה ובזה הלוים עומדים על דוכנן ואומרים שירה, ומה שירה אמרו, וישב עליהם את אונם וגו' תהלים צד כג, בחדש הרביעי בתשעה לחדש הבקעה העיר ירמיה לט ב, בראשונה, ובשניה בשבעה עשר בו, ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן הללויה תהלים קו מח, ברוך ה' אלהים אלהי ישראל עשה נפלאות לבדו, וברוך שם כבודו לעולם וגו' שם עב, והוא מהשנא עדניא וזמניא וגו' דניאל ב כא, עדניא, זו עדנה של סדם, וזמניא, זמנה של ירושלם, תבנה בקרוב, ואמרו אמן, מהעדה מלכין שם, זה יהויקים, ומהקים מלכין שם, זה נבוכדנצר מלך בבל, יהב חכמתא לחכימין שם, זה משה רבינו אבי החכמה ואבי התבונה, ומנדעא לידעי בינה שם, זה יהושע בן נון, שנאמר ויהושע בן נון מלא רוח חכמה דברים לד ט, דבר אחר יהב חכמתא לחכימין, זה יוסף הצדיק, שנאמר בו אין נבון וחכם כמוך בראשית מא לט, ומנדעא לידעי בינה, זה דניאל וחביריו, דכתיב אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי וגו'. הוא גלא עמיקתא ומסתרתא וגו' דניאל ב, עמיקתא, זה עומק המרכבה, ומסתרתא, זה מעשה בראשית, ידע מה בחשוכא שם ב כב, זו מתן פורענותן של רשעים בגיהנם, ונהורא עמה שרא שם, זה מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא, דבר אחר יהב חכמתא לחכימין, זה יהושע בן נון, שנאמר ויהושע בן נון מלא רוח חכמה דברים לד ט, ומנדעא לידעי בינה, זה ירמיהו, שנאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' ירמיה א ה, יכול בעתו, תלמוד לומר זה ספר תולדת אדם בראשית ה א, ללמד שהראהו הקב"ה לאדם הראשון, דור דור ומנהיגיו, דור דור ונביאיו, דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ושופטיו, חכמי דור דור. נביאי דור דור, צדיקי דור דור, מספר שמותיהן, מנין ימותיהן, חשבון שעותיהן, סכום פסיעותיהן, שנאמר כי עתה צעדי תספור וגו' איוב יד טז, ואומר ותקטן עוד זאת בעיניך ה' אלהים אדני ה' וגו' שמואל ב ז יט, ואומר גלמי ראו עיניך וגו' תהלים קלט טז, ואומר ולי מה יקרו רעיך אל וגו', אספרם מחול ירבון וגו' שם:

1 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

הלכה: רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר. אִם לֹא הֵבִיא כְלִי כול׳. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הֲוִינָן סָבְרִין מֵימַר. בְּכָל הַדְּבָרִים חָלוּק רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. מִמַּה שֶׁצָּרַךְ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר לִדרוֹשׁ בִּיכּוּרִין. מַה בִּיכּוּרִין שֶׁנֶּאֱמַר בָּעוֹמֶר דּוֹחִין הַשַּׁבָּת. אַף בִּיכּוּרִין שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. הָדָא אָמְרָה. לֹֹא בְכָל הַדְּבָרִים חָלוּק רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. בְּכָל הַדְּבָרִים חָלוּק רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְלָמָּה צָרַךְ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר לִדרוֹשׁ בִּיכּוּרִין בִּיכּוּרִין. אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁעִיקַּר דְּחִיָיתָן שַׁבָּת וּמַכְשִׁירֵיהֶן מְלָאכָה. הָתִיבוֹן. וְהָתַנֵי. לוּלָב וּמַכְשִׁירָיו דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. לַהֲבִיאוֹ מֵרֹאשׁ הַדֶּקֶל. וְהָתַנֵי. שׁוֹפָר וּמַכְשִׁירָיו דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. לַהֲבִיאוֹ מִחוּץ לִתְחוּם. וְתַנֵּי כֵן. אֵין מְגָרְדִין וְלֹא מְגָרְדִין וְלֹא מְפָרְכִין. תַּנֵּי בְּשֵׁם רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. לוּלָב וּמַכְשִׁירָיו דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. סָלְקַת מַתְנִיתָא. תַּנֵּי. מַעֲשֶׂה הָיָה וְהוֹרָה רִבִּי כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. חֲבוּרָה הָיְתָה מַקְשָׁה. מַה רָאָה רִבִּי לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלַעֲשׂוֹת כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. שָׁאַלְנוּ אֶת רִבִּי יְהוּדָה הַגּוֹזֵר וְאָמַר לָנוּ. בְּמָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפוּלָּשׁ. כְּהָדָא תַנִּינָן. אָסוּר לְטַלְטֵל מִתּוֹכוֹ לַבָּתִּים וּמִן הַבָּתִּים לְתוֹכוֹ. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. קִיַימְתִּיהָ בְתִינּוֹק וּבְאִוזְמֶל שֶׁשָּׁבְתוּ בְּמָבוּי. וְאֵינוֹ אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּכָל הַמָּבוֹי. בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. כְּמַה דְאַתָּ מַר בְּכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְכָל הֶחָצֵר מְטַלְטְלִין אוֹתָן בְּכָל הֶחָצֵר. וְדִכְוָותָהּ כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְמָבוֹי מְטַלְטְלִין אוֹתָן בְּכָל הַמָּבוֹי. בְּשַׁבָּת שְׁאָלוֹן לֵיהּ וְלֹא אֲגִיבוֹן. דְּלָא הֲוָה רִבִּי יוֹסֵי אָמַר אֶלָּא כָל מִילָּה בְאַתְרָהּ. כַּד אֲתוֹן לְעֵירוּבִין אֲמַר לוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְמָבוֹי מְטַלְטְלִין אוֹתָן בְּכָל הַמָּבוֹי. וְדִכְוָותָהּ כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְחָצֵר מְטַלְטְלִין אוֹתָן בְּכָל הֶחָצֵר. רַב אָמַר. אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן אֶלָּא בְאַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. רַב כְּדַעְתֵּיהּ וְרִבִּי יוֹחָנָן כְּדַעְתֵּיהּ. רִבִּי יוֹחָנָן דּוּ אָמַר. קוֹרָה בְלֹא שִׁיתּוּף מַתֶּרֶת. הוּא דְאָמַר. מְטַלְטְלִין אוֹתָן בְּכָל הַמָּבוֹי. רַב דּוּ אָמַר. אֵין קוֹרָה מַתֶּרֶת בְּלֹא שִׁיתּוּף. הוּא דְאָמַר. אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן אֶלָּא בְאַרְבַּע אַמּוֹת. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן לְאֵי זֶה דָבָר מִשְׁתַּתְּפִין בְּכָל הַמָּבוֹי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כָּל הָרְשׁוּיוֹת אַחַת. רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. סַכִּין שֶׁלְּמִילָה עוֹשֶׂה לָהּ חוֹלָה וּמֵבִיאָהּ. בַּר מָרִינָה הֲוָה לֵיהּ עוֹבְדָא. שְׁאִיל לְרִבִּי סִימוֹן וּשְׁרָא. שְׁאַל לְרִבִּי אִמִּי וַאֲסַר. וְאִיקְפִּד רִבִּי סִימוֹן. וְלֹא כֵן תַּנֵּי. נִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּיר. יִשְׁאַל לְחָכָם אַחֵר שֶׁמָּא יֶאֱסֹר. אָמַר רִבִּי יוּדָן. הָכֵין הֲוָה עוֹבְדָא. שְׁאַל לְרִבִּי אִמִּי וַאֲסַר לֵיהּ. לְרִבִּי סִימוֹן וּשְׁרָא. אִיקְפִּד רִבִּי אִמִּי. כְּהָדָא דְתַנֵּי. נִשְׁאַל לְחָכָם וְאָסַר. אַל יִשְׁאַל לְחָכָם אַחֵר שֶׁמָּא יַתִּיר. בִּימֵי רִבִּי יִרְמְיָה אִנְשׁוֹן מַפְתְּחֵייהּ דְּסִדְרָא רוֹבָה. אֲתוֹן ושְׁאֲלוֹן לֵיהּ. אֲמַר לוֹן. כַּד תֶּחֱמוֹן שִׁטְפָא עֲבַר אַיְיתִינוֹן דֶּרֶךְ חוֹלָה. חֵיילֵיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה מֵהָדָא. כָּל חוֹלָה שֶׁנַּעֲשִׂית בֵּין לְדַעַת בֵּין שֶׁלֹּא לְדַעַת הֲרֵי זוֹ חוֹלָה. רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי הוֹרֵי לַהֲבִיאָן דֶּרֶךְ מִנְעָלִין. רִבִּי חִינְנָא בַּר פַּפָּא הוֹרֵי לַעֲשׂוֹת חוֹלָה וְלַהֲבִיאָן דֶּרֶךְ מִנְעָלִין. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדַּוּמָא הֲוָה לֵיהּ עוֹבְדָא לְמִיגְזוֹר לְרַב שִׁשָׁעָה בְּרֵיהּ. אַנְשׁוֹן מַיְיתֵי אִוזְמֵל. שָׁאַל לְרִבִּי מָנָא. אָמַר לוֹ. יִדָּחֶה לְמָחָר. שָׁאַל לְרִבִּי יִצְחָק בַּר אֶלְעָזָר. אֲמַר לוֹן. מִישְׁחוֹק קוֹנְדִיטוֹן לָא אַנְשִׁיתוֹן וּמַיְיתֵי אִוזְמֵיל אַנְשִׁיתוֹן. יִדָּחֶה לְמָחָר. רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רַב חוּנָה. מַתְנִיתִין אָמְרָה כֵן שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת חוֹלָה. דְּתַנִּינָן. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם לֹא הֵבִיא כְלִי מֵעֶרֶב שַׁבָּת מְבִיאוֹ בַשַּׁבָּת מְגוּלֶּה. שֶׁאִם אוֹמֵר אַתְּ כֵּן שֶׁמּוּתָּר לַעֲשׂוֹת. אַף הוֹא אֵינוֹ מוֹצֵא לַעֲשׂוֹת חוֹלָה וּמְבִיאוֹ.

2 יומא פתח ↗

אֲבָל לְהַחֲיוֹת — אֲפִילּוּ מֵעַל מִזְבְּחִי. וּמָה זֶה, שֶׁסָּפֵק יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו סָפֵק אֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, וַעֲבוֹדָה דּוֹחָה שַׁבָּת — קַל וָחוֹמֶר לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: וּמָה מִילָה שֶׁהִיא אֶחָד מִמָּאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת — קַל וָחוֹמֶר לְכׇל גּוּפוֹ שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

2 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

תַּנֵָּי. סָכִין אֹלִינְתִּין לָחוֹלֶה בַשַּׁבָּת. אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁטְּרָפוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. אֲבָל אִם לֹא טְרָפוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת אָסוּר. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בֶּן אֶלְעָזָר. מַתִּיר הָיָה רִבִּי מֵאִיר לִטְרוֹף יַיִן וְשֶׁמֶן וְלָסוּךְ לְחוֹלֶה בַשַּׁבָּת. וּכְבָר חָלָה וּבִיקַּשְׁנוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ כֵן. וְלֹא הִנִּיחַ לָנוּ. אָמַרְנוּ לוֹ. רִבִּי. מְבַטֵּל אַתְּ דְבָרֶיךָ בְחַיֶיךָ. אָמַר לָהֶן. אַף עַל פִּי שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר כֵּן לֹא מְלֵאָנִי לִבִּי מִיָּמַיי לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי חֲבֵירָיי.

2 תלמוד ירושלמי כלאים פתח ↗

רִבִּי יִרְמְיַה בָּעֵי. הוּא וּבְנוֹ מַהוּ שֶׁיִּצְטָרְפוּ בְּכִלְאַיִם. הֵיךְ עֲבִידָא. הוּא לְבִישׁ מָאנִין דַּעֲמַר. וּבְרֵיהּ לְבִישׁ מָאנִין דְּכִיתָּן. נְסָב פִּיסְקֵי דְּעִמֶּר וְעָגְלָהּ עַל תְּרֵיהוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וְהָהֵן נוֹ נָשׁוּךְ. רִבִּי חַגַּיי בָּעֵי. הוּא עַצְמוֹ מַהוּ שֶׁיִּצְטָרֵף בְּכִלְאַיִם. הֵיךְ עֲבִידָא. הוּא לְבוּשׁ דַּרְדְּסִין דַּעֲמַר בְּחָדָא רִיגְלַיָיא. וְדַרְדְּסִין דְּכִיתָּן בְּחָדָא רִיגְלַיָיא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וְהָהֵן נוֹ נָשׁוּךְ. לָא צוֹרְכָא וְלֹא הָיוּ בְרָאשֵׁי פְּצַעִיּוֹת יְהַב סִיפְלֵנִי דְמַרְטוּט דַּעֲמַר עַל חָדָא דְּסְפְּלֵנֵי דְמַרְטוּט דְּכִיתָּן עַל חָדָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וְהָהֵן נוֹ נָשׁוּךְ. אֵין לָךְ אָסוּר אֶלָּא נָשׁוּךְ בִּלְבַד.

3 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

מָה אָמַר בָּהּ רִבִּי יוּדָה. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן דְּהָבַאי אָמַר מִשׁוּם רִבִּי יְהוּדָה. אַף הַסּוּמֵא. וְלֵית בַּר נַשׁ אֲמַר אַף אֶלָּא מִכְּלָל דּוּ מוֹדֵי עַל קַדְמִיתָא. מֻחְלְפָה שִׁיטַּת רִבִּי יְהוּדָה. תַּמָּן הוּא אוֹמֵר. פְּרָט. וָכָה הוּא אוֹמֵר. לְרַבּוֹת. רִבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנִן מִקָרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ. רִבִּי יְהוּדָה דָּרַשׁ זָכָר. וְרַבָּנִן דָּרְשֵׁי עָרֵל. מַה תַלְמוּד לוֹמַר זָכָר. עַד שֶׁיְּהֵא כוּלּוֹ זָכָר. וְרִבִּי יְהוּדָה דָּרַשׁ זָכָר. מַה תַלְמוּד לוֹמַר עָרֵל. אֲפִילוּ מִקְצָתוֹ עָרֵל. בְּרַם הָכָא כָּל זְכוּרְךָ. פְּרַט לְאַנְדְּרוֹגִינֹס.

4 שבת פתח ↗

תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר, לֹא נֶחְלְקוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי תִינוֹקוֹת, אֶחָד לָמוּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאֶחָד לָמוּל בַּשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וּמָל אֶת שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת בַּשַּׁבָּת — שֶׁהוּא חַיָּיב.

4 כריתות פתח ↗

עַל מָה נֶחְלְקוּ? עַל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתוֹךְ הַיּוֹם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם בְּשַׁבָּת עָשָׂה אִם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עָשָׂה, אוֹ עַל הָעוֹשֶׂה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵעֵין אֵיזוֹ מְלָאכָה עָשָׂה. שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פּוֹטְרוֹ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַף מֵאָשָׁם תָּלוּי.

5 תשובות הרא"ש פתח ↗

מילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב שני של גליות והא דקתני בפרק רבי אליעזר דמילה קל"ז שני ימים טובים של ראש השנה נימול לי"ב הוא הדין ביום טוב של גליות אלא שהמשנה נשנית בארץ ישראל דדוקא גבי מת התירו לדחות יום טוב שני והתירו אפילו ביום טוב שני של ראש השנה אבל במילה שכבר עבר זמנה לא התירו לדחות יום טוב שני בשבילה.

5 חולין פתח ↗

וְשׁוּב פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִמְדִינַת קַפּוֹטְקְיָא, בָּאתָה אִשָּׁה לְפָנַי, שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וָמֵת, שֵׁנִי וָמֵת, שְׁלִישִׁי הֱבִיאַתּוּ לְפָנַי, רְאִיתִיו שֶׁהָיָה יָרוֹק, הֵצַצְתִּי בּוֹ וְלֹא הָיָה בּוֹ דַּם בְּרִית, אָמַרְתִּי לָהּ: בִּתִּי, הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּפּוֹל בּוֹ דָּמוֹ, הִמְתִּינָה לוֹ וּמָלָה אוֹתוֹ וְחָיָה, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ נָתָן הַבַּבְלִי עַל שְׁמִי.

« משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ח:ג׳ משנת ארץ ישראל על משנה שבת כ׳:א׳ »