משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ב

1 הבונה – הנמנה עם אבות מלאכות בפ"ז מ"ב. כמה יבנה ויהא חייב? – שאלה רטורית, והיא אינה באה בשאר הלכות איסורי מלאכות בשבת, שבהן המשנה פותחת בתיאור המלאכה ובשיעורה, כגון "החורש כל שהוא" להלן, מ"ב, ולא בשאלה. הבונה כל שהוא – אף אם בנה רק אבן אחת או לבנה אחת. ונתפרשה הלכה זו בתוספתא: "הבונה כל שהו - הרי זה חייב. רבי יוסה אומר: אחד נותן את האבן ואחד נותן את הטיט - הנותן את הטיט, הרי זה חייב. הנוטל את האבן ונתנה על גבי דמוס, והתקינה לבנין, אף על פי שלא נתן עליה את הטיט - הרי זה חייב, והרי היא כקרקע לכל דבר" פי"א יב ה"א. ומצינו הבדלים בברייתא בין כתבי היד של התוספתא ובינה לבין הבבלי קב ע"ב. בירושלמי יש מי שגורס שרבי יוסי מחייב שניים שאחד מהם מביא את האבן ואחד את הטיט יג ע"ג.

2 המסתת, והמכה בפטיש ובמעצד, הקודיח כל שהוא - חייב – מבנה מעין זה רווח במשנה: בשעה שהתנא מזכיר עניינים אחדים שדינם שווה, הוא מזכיר אחר העניין הראשון את הדין, מונה את שאר המקרים שדינם שווה, וחוזר שנית על הדין שכבר הוזכר. ולפנינו, מובא תחילה השיעור שחייב עליו הבונה בשבת, כלשהו, ואחריו נמנות מלאכות המסתת, המכה בפטיש ובמעצד, והקודח, ונאמר שחייבים על עשייתן בשבת בכלשהו, אף ששיעורן כשיעור האסור בבונה. מבנה זה חוזר גם במשנה הבאה.

3 המסתת – באבן. הסיתות נמנה עם עבודות היסוד של הבנייה, תחילה חוצבים את האבן מן הסלע, אחר כך מסתתים אותה, ולבסוף בונים בה. וראוי לציין שהמסתת אינו מאבות מלאכה האסורות בשבת איור 79, והוא נזכר במשנתנו בין הבונה לבין המכה בפטיש, שהן אבות מלאכה, כעולה מן הבבלי, השואל: "מסתת משום מאי מיחייב? רב אמר: משום בונה. ושמואל אמר: משום מכה בפטיש... בעא מיניה רב נתן בר אושעיא מרבי יוחנן: מסתת משום מאי מחייב? אחוי ליה בידיה =הראה לו בידו: משום מכה בפטיש" קב ע"ב. והבבלי מוסיף ושואל: "והאנן תנן: המסתת והמכה בפטיש?! אימא =אמוֹר: המסתת המכה בפטיש", ופירש רש"י על אתר: "המסתת שהוא חייב, משום מכה בפטיש חייב". ומצינו שנמסר גם בשם אמורא ארץ--ישראלי שהמסתת חייב משום מכה בפטיש: "אמר רבי חייא בר אבא: שלושה דברים סח לי רב אשי משמיה דרבי יהושע בן לוי... והמסתת את האבן בשבת חייב משום מכה בפטיש" בבלי, שבת עה ע"ב. אמנם פעולת המסתת נראית יותר כתולדה של המכה בפטיש, אך ממיקומו של המסתת במשנה, קרוב יותר לראותה כתולדה של הבונה, שהרי אף אם נמחק את הוי"ו שבראש המשפט, "והמכה בפטיש", עדיין יש קושי בעובדה שהמסתת, שהוא תולדה של המכה בפטיש, נזכר במשנה לפני אב המלאכה עצמו. זאת כשם שקשה לקבל את הפירוש שהמשנה באה ללמדנו שהמסתת הוא תולדה של המכה בפטיש בלא שרמזה במילת קישור או באות חיבור על הקשר בין שתיהן. דרך עבודתו של המסתת מקרבת להנחה שהוא תולדה של מכה בפטיש, אך עבודת המסתת קרובה יותר לבונה. ואולם יש לזכור שחלוקת המלאכות האסורות בשבת לשלושים ותשעה אבות מלאכה, היא גם ספרותית, והיעדרה של מלאכה מסוימת מן הרשימה אינו מלמד על דינה.

4 והמכה בפטיש – רש"י פירש, על פי הבבלי עח ע"ב, שמלאכת המכה בפטיש היא פעולת החוצב בשעה שהוא מנתק את האבן מן הסלע סופית, לאחר שחצב בסלע סביבה, וזה תיאורו: "מכה בפטיש מכה גדולה, והיא מתפרקת ונופלת" רש"י, קב ע"ב. התוספות, ד"ה מנה, מפרשים שהכוונה ל"מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה", כעולה מן הבבלי: "רבה ורבי זירא דאמרי תרוייהו: כל מידי דאית ביה גמר מלאכה, חייב משום מכה בפטיש" עה ע"ב; וכן עולה גם מלשון התוספתא: "המכה בפטיש - אחד טפיחה גדולה ואחד טפיחה קטנה" פי"א יב ה"ב, וכן היא דרכם של בעלי מלאכה להכות בפטיש כאות להשלמת מלאכתם.

5 בעולם הקדום נהגו שתי שיטות חציבה עיקריות, שיטת התעלות ושיטת היתדות. שיטת התעלות נקראת בשם זה, משום שחצבו סביב האבן מעין תעלות, בדרך כלל טרפזיות, בעומק השווה לעובי הרצוי של האבן איור 80, וכך ניתקו את האבן כמעט מכל צדדיה, אלא שעדיין הייתה מחוברת לקרקע. אז חצבו תעלות ניתוק, בצורת טרפז או משולש, אחת בכל אחת מפאותיה הפנויות של האבן, ואז ניתקו את האבן מאחיזתה בקרקע בעזרת מוט ברזל ארוך או מוטות אחדים. דוגמה לחציבה בשיטה זו ניתן לראות באבן ממחצבת דור, שניכרים בה סימני תעלות ניתוק משלושה צדדים איור 81. שיטת החציבה השנייה היא קדיחת סדרת יתדות עגולים, מעין איזמלים, שקוטרם בקצה החד היה 1-2 ס"מ. היתדות הללו הותירו לעתים את רישומם בסלע איור 85, ולאחר מכן חצבו תעלות ניתוק באמצעות אזמל מחודד בקצהו או יתד חציבה בעלת קדח עגול. יתדות ואזמלים מעין אלו נמצאו באתרים שונים.

6 ובמעצד – מכלי מלאכתו של הנגר, והוא כעין גרזן קטן שניתן להשתמש בצדו הרחב כבפטיש. ושנינו במשנת כלים: "יד המעצד של לגיונות - טפחיים" פכ"ט מ"ו. ופירש רבא בבבלי: "לרבתי =לגדולה קרי לה כשיל, ולזוטרתי =ולקטנה קרי לה מעצד" בבא קמא קיט ע"ב. נמצאנו למדים מן המשנה שגם מכה במעצד הוא גמר מלאכה, ולא רק מכה בפטיש איור 86.

7 הקודיח – פירש רש"י: "נוקב עץ או אבן בכותל". ושנינו בתוספתא: "הקודח והגורר והקוצץ - כל שהו. רבי שמעון אומר: עד שיקדיח את כולו" פי"א יב ה"ג. ומעין זה מצינו גם בספרא ובירושלמי ובבבלי, ומכאן שהקודח שבמשנתנו אינו מי שנוקב בקיר או בכלי. ואף כאן נחלקו רב ושמואל בבבלי בשאלת טעמה של הלכה זו: רב סובר שהקודח חייב משום בונה ושמואל סובר שהוא חייב משום מכה בפטיש. וכפי שמסביר הבבלי, מדובר בשתחב מסמר חד וארוך בכותל, כדי לתלות עליו דברים, אך כבר אמרנו שייתכן שמלאכת הקודח שבמשנתנו היא חלק מעבודת החציבה, והיא קרוב למלאכת המסתת הנזכרת קודם לה.

8 כל שהוא – כל המלאכות שנמנו במשנה, בין נעשו באבן בין נעשו בעץ, שיעורן בכל שהוא. וכבר ראינו מן הברייתא שר' שמעון חולק על ההלכה "הקודח כל שהוא" ואף מוסיפה שורת מלאכות שלא נמנו במשנה, שלדעת רבי שמעון אין חייב עליהן עד שיעשה אותן בשלמותן, ואלו הן: "הצר צורה, עד שיצור את כולה; הצובע את העור, עד שיצבע את כולו; המעבד את העור, עד שיעבד את כולו" תוס' שם, שם. ואין אנו יודעים אם רבי שמעון חולק אף על המלאכות האחרות המנויות במשנה, הבונה והמכה בפטיש ובמעצד, אך ממבנה הברייתא בבבלי אנו למדים שתנא קמא סבור שאף במלאכות שרבי שמעון מחייב עד שיעשה את כולה, חייב אף בכל שהוא.

9 ונראה לכאורה שמדובר במלאכות שאינן תלויות זו בזו: המסתת, המכה בפטיש ובמעצד, הקודח וכיוצא בזה. ברם, יש קושי במבנה המשניות שבפרק, משום שכל המלאכות המנויות במשניות הן עבודות כלליות - כגון הבונה, המסתת, החורש, המנכש, הכותב ועוד - ואילו הקודח והמכה בפטיש ובמעצד הן מלאכות מסוימות. זאת ועוד. לעיל הראינו שהתקשו בתלמוד הבבלי בהבנת המשנה, ואמרו שהמכה בפטיש הוא המסתת ושחיובו הוא משום שהוא מסיים את מלאכת המסתת. על יסוד זה, יש להרחיב את פירוש הבבלי, ולומר שהמכה בפטיש מסתת באמצעות אזמל ופטיש, והמכה במעצד, כלומר בקרדום או במעין גרזן, אף הוא בגדר מסתת, שהרי המסתת משתמש במעצד בעת הסיתות הסופי של האבן. עקבותיו של כלי זה ניכרים בבירור על קירות המחצבות בארץ, כי בו נעשה סיתות המסרק האופייני למחצבות בכלל ולמחצבות בארץ בפרט. בסיתות מסוג זה, החזיק המסתת את הקרדום בידו, עתים ביד ימין ועתים ביד שמאל, והחליק על האבן בקרדום. ההבדל בין שיטות הסיתות ניכר בשרידי קירות המחצבה, סיתות באיזמל ובפטיש הותיר אחריו פסים ישרים, והסיתות בקרדום הותיר אחריו פסים עגולים או אליפסיים. וכפי שכבר אמרנו, גם הקודח משלים את עבודת החוצב/סתת. איור 81.

10 זה הכלל: כל העושה מלאכה, ומלאכתו מתקיימת בשבת - חייב. לרוב משמש המינוח "זה הכלל" להגדרה כוללת להלכה שנאמרה במשנה, אך יש שהוא בא כתוספת המצמצמת את מה שנאמר לפניה. המשנה מונה שורת מלאכות ששיעורן בכלשהו, והכלל שלפנינו קובע שצריך שיהא בכלשהו הזה משום דבר שיש בו קיום. רבים ממפרשי המשנה, ראשונים ואחרונים כאחת, ביקשו להגדיר את טיבו של הקיום הנזכר במשנתנו. רמב"ם פירשו כמציין דבר שיש לו קיום ואינו מתבטל, אך לא שאין מוסיפים עליו או שאין צורך להוסיף עליו, והוא אומר שהצובע בשבת אינו חייב אלא אם כן הצבע מתקיים, "אבל צבע שאינו מתקיים כלל, כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחשת וצבעו - פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו, ואינו צובע כלום, וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת - פטור" רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת פ"ט הי"ג. פירוש מעט שונה מציע הר"ן לסוגייתנו: "שיש מקימין כיוצא בו ואין מוסיפין עליו", ובלשון הגר"א: "אם מתקימת כן בשבת לבד, נמי חייב, אף שיוסיף אחר השבת".

11 יסודו של פירוש זה בדברי הספרא: "רבי שמעון אומר: 'ועשה אחת' ויקרא ה כב – יכול עד שיכתוב את כל השם, עד שיארוג את כל הבגד, עד שיעשה את כל הנפה, תלמוד לומר: 'מאחת'... שם ה ב. הא כיצד? עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת". נמצא שהכלל שבמשנתנו הוא של רבי שמעון.

12 רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה - חייב, מפני שהוא כמתקין מלאכה - רבן שמעון בן גמליאל מוסיף על הלכת "המכה בפטיש כל שהוא", ואומר שגם אם לא הכה בפטישו על הכלי שהוא מתקין או בקיר, אלא הכה בפטיש, בקורנס, על הסדן בלבד חייב איור 82 . ונשנתה הלכה זו מעין זה בשינוי קל גם בתוספתא: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה - חייב, שכך מרדדין טסין לעבודת המשכן" פי"א יב ה"ב. בשני התלמודים נאמר שההכאה על הסדן נחשבת כמלאכה שחייבים עליה, אף שאין בה עשייה של ממש, משום שכך נהגו לעשות מרדדי הטסים למשכן כדי להחליקם על הסדן. ואין כאן הסבר לטיבה של המלאכה, אלא אסמכתה מדרשית לקשר בין המלאכות האסורות בשבת למלאכות שנעשו במשכן. לימודי מדרש מעין זה רווחים בספרות האמוראית, ואילו בספרות התנאית מצויות רק דרשות מעטות מעין אלה ראו להלן, מ"ג.

13 והקשו בתלמוד הירושלמי: "וקשיא על דרבן שמעון בן גמליאל: אילו נטל לקצור, ולא קצר, שמא כלום הוא?! אמר רבי אדא: אתיא דרבן שמעון בן גמליאל כרבי יהודה, דתני: השובט והמקטקט על האריג =מרגיל ומתאים את ידו למלאכת האריגה הרי זה חייב, מפני שהוא כמיישב בידו, והכא מפני שהוא כמיישב בידו" ירו', פי"ב ה"א, יג ע"ג; פסחים פ"ו ה"ב, לג ע"ב, ואף המכה בקורנס על הסדן מרגיל את ידו לתפיסה נכונה של הקורנס, כדרכם של נפחים בכל הדורות, וכן עולה מפירוש רב האי גאון, כמצוטט בספרי הראשונים, ומעין זה משתמע מדברי רבה ורב יוסף בבבלי, המתרצים את קושיית התלמוד, "מאי קעביד?", כך: "מפני שמאמן את ידו". והקשו עליהם בני רחבה ואמרו שאין כאן מעשה, וכי כל מי שמתאמן ולומד את אומנותו בשבת, יהא חייב?! ותירצו אביי ורבא: "שכן מרדדי טסי משכן עושין כן", ופירש רש"י על אתר: "מכין ג' על הטס ואחת על הסדן להחליק הקורנס שלא יבקע הטס, שהוא דק. ובעלי מטבע במקומנו =טובעי מטבעות בימי רש"י ראיתי עושין כן". נמצא שאביי ורבא מתאימים את הדרש לפירוש ולתיאור המלאכה.

14 המשנה מדגישה שהמכה בקורנס אינו חייב אלא "בשעת מלאכה", בשעה שההכאה היא חלק מתהליך המלאכה, אך יש מי שגורס במשנה "בשעת גמר מלאכה", על פי התוספתא, אלא שנוסח זה בא רק בכתבי יד מעטים, מקצתם מכתבי היד שמסורתם טובה בדרך כלל. והנה מצינו "גמר מלאכה" רק בכ"י ערפורט של התוספתא, אך שאר המקורות גורסים כמשנתנו, וכך בירושלמי, בבבלי, בגאונים ובראשונים. והעיר בעל "מלאכת שלמה": "על הסדן בשעת מלאכה, ולא גרסינן בשעת גמר מלאכה". ואכן, מי שגורס "בשעת גמר מלאכה", חוזר למעשה על "והמכה בפטיש".

1 המשנה מפרטת את שיעוריה של עבודת האדמה, החורש והמנכש וכיוצא בהם, ששיעורם בכל שהוא. וראוי לציין שהמשניות אינן מקיימות את סדרן של שלושים ותשעה אבות מלאכה כפי שנמנו במשנה פ"ז מ"ב, ואפשר שהן משקפות סדר אחר של אבות מלאכות במשנה.

2 החורש כל שהוא – שני התלמודים מניחים שהחורש חייב בשחרש כלשהו, ולכן הם מסתפקים בנתינת הטעם לאיסור. הירושלמי מביא שני הסברים: "רבי מתניה אמר: כדי ליטע כרישה. רבי בא בשם רב: כדי ליטע זכרותה של חיטה" יג ע"ג, והבבלי הסבר שלישי: "למאי חזי? חזי לביזרא דקרא =לזרע של דלעת" קג ע"א.

3 המנכיש – התולש עשבים המרעים לתבואה או לירקות הגינה. ונחלקו האמוראים בתלמוד הבבלי בשאלה אם מלאכה זו שייכת למלאכת הזורע או למלאכת החורש: "איתמר: המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר: משום חורש. רב יוסף אמר: משום זורע" מועד קטן ב ע"ב. מן המשנה המצרפת את המנכש לחורש, נראה שניתן להסיק שראתה במלאכת המנכש כקרובה למלאכת חורש, אך יש לתת את הדעת לעובדה שאין במשנתנו הלכה העוסקת בזורע בכל שהוא, שיהא ניתן לצרף אליה את המנכש.בפועל ניכוש איננו דומה כלל לזריעה. הוא דומה יותר לקציר. אבל בסופו של עיון צריך להודות שעבודה זו חסרה ברשימת לט המלאכות.

4 והמקרסים והמזרד – שתי המלאכות הללו נאמרו במשנה ובברייתות בזיקה לשבת ולשביעית, אלא שהן נתפרשו לכמה פנים. הערוך פירש את מלאכת המקרסם כך: "חותכי שבולת לבדה", וכן פירש רמב"ם בשביעית, ומעין זה בשבת. אך רש"י פירש על אתר שהמקרסם הוא ה"קוצץ בענפים יבשים... מזרד זרדין לחים", ומעין זה פירשו רוב המפרשים, ואנו נוטים לפירושו של ראב"ד, האומר שהמקרסם הוא מי שמקצץ את הייחורים הצומחים משורשי האילן והמזרד הוא הגוזם את ענפיו הדקים של האילן ראב"ד בפירושו לספרא, קט ע"ב. הברייתא בירושלמי, המונה את כל עבודת האילן, פותחת גם היא בעבודות הנעשות בשורשי האילן ומגיעה עד לענפים והעלים: "הנוטע, המבריך, המרכיב, המקרסם, המזרד, המפסל, המזהם, המפרק, המאבק, המעשן, המתלע, הקוטם, הסך, והמשקה, והמנקב, והעושה בתים, וכל דבר שהוא להכחיל שמא צ"ל: להבחיל את הפירי - חייב משום זורע" פ"ז ה"ב, י ע"א.

5 כל שהוא חייב – אם עשה אחת מן המלאכות הללו כדי לתקן את השדה והאילן, אך אם קצץ ענף כדי לאכלו או להאכיל את הבהמה, כבר שנינו בתוספתא: "המזרד זרדין לאכילה, כגרוגרת; לבהמה, כמלוא פי הגדי; לתקן אילן, כל שהן. אם מתכוין, בכולן חייב שתים כלומר, אם התכוון להאכיל את הבהמה וגם לתקן את האילן, חייב משום קוצר ומשום זורע., אם היה מתעסק וזורד, פטור" פ"ט י הט"ז. הלכה זו עולה אף משתי ההלכות שבסוף משנתנו. המלקט עצים – תלושים. לתקן – אם כדי להכין את השדה לקראת חרישתה, שיעורו כל שהן – כמו ששנינו במקרסם ובמזרד מן המחובר. המקורות התלמודיים אינם דנים בטיבה של מלאכת המלקט, אם מדובר בליקוט מן התלוש או מן המחובר, ואף לא מצאנו דיון מפורש בעניין זה בדברי הראשונים, אך נראית דעתו של בעל "תפארת ישראל", האומר שהמלקט הוא מי שמלקט מן התלוש, והלכה זו היא מעין המשך להלכות שבאו ברישא של משנתנו, והבחנה דומה קיימת אף בתלוש, ללמדנו שאם נעשתה המלאכה לתיקון העץ או השדה, די בכלשהו. וכמו בהלכה שבתוספתא, משנתנו מלמדת שאם ליקט למטרה אחרת, שיעורו כשיעור אותה מטרה. אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה – שיעור הסקה לבישול קל, כמו ששנינו למעלה.

6 המלקט עשבים – מן התלוש. לתקן – את השדה. כל שהן – כדין המלקט עצים. אם לבהמה, כמלוא פי גדי – שהוא בעל החיים הקטן שמלקטים עבורו בשדה, וכפי ששנינו בשיעור הוצאה מרשות לרשות: "עשבים, כמלא פי גדי" פ"ז מ"ד.

7 במשנה זו זועק היעדר התיחסות למסקל אבנים ניתן לעשות זאת גם ללא טלטול בזריקה או בהנחת האבן במרחק קטן ממקומה המקורי.

1 הכותב – הנמנה עם אבות המלאכה פ"ז מ"ב, בין בימינו ובין בשמאלו, חייב. בדפוסים לפנינו: "הכותב שתי אותיות", אולם בכל כתבי היד העיקריים לא נזכרו "שתי אותיות". ברור שמשנתנו אינה חולקת על ההלכה ששיעור הכתיבה המזערי הוא שתי אותיות, שהרי בהמשכה נידונית הלכה זו בכמה פנים, וברי שמי ששנה את משנתנו סובר אף הוא שהכותב אינו חייב אלא כשכתב שתי אותיות, והוא דן בדרך כתיבתן. בין בימינו בין בשמאלו – בין אם כתב בימינו בין אם כתב בשמאלו, שאין מנהג לכתוב בשמאל - חייב. הלכה זו דומה להלכה בדין הוצאה: "המוציא בין בימינו בין בשמאלו" פ"י מ"ג. ואולם יש הבדל בין ההוצאה לכתיבה, שהרי הוצאה בשמאל היא הוצאה ראויה, מה שאין כן בכתיבה, שהרי כתיבה ביד שמאל אינה כתיבה כהלכתה. ואכן התלמוד הבבלי שואל: "הא אין דרך כתיבה בכך!", ויש מי שתירץ שמדובר באיטר ויש מי שתירץ שמדובר במי שיכול לכתוב יפה בשתי ידיו קג ע"א. אך קשה ליישב את שני התירוצים הללו עם פשוטה של משנה, שהרי נאמר בה "בין בימינו ובין בשמאלו", כלומר מדובר באדם אחד, ואין כאן עניין לאיטר.

2 קשה גם לתרץ שבמי ששולט בשתי ידיו עסקינן, למה נשנתה המשנה בסתם? בסופו של הדיון מובא בבבלי תירוצו של רבי יעקב בריה דבת יעקב, האומר שמשנתנו היא כרבי יוסי, הנזכר בהמשך המשנה, שמלאכת הכותב אסורה משום רושם, לפי שאחת מן המלאכות במשכן הייתה רישום על קרשי המשכן, ולכן אסור לעשות בשבת רשימה שהיא בת היכר ולאו דווקא כתיבה ממש. והירושלמי אומר: "מאן תנא סימיונות? רבי יוסי" יג ע"ג, שהיא פעולה המוכרת לנו מתחום הבנייה, שבעלי מלאכה מציינים על עמודים סימני אותיות כדי לציין את מקומם בבניין, ועל פעולה מעין זו מדבר ר' יוסי, אלא שכרך אותה גם עם בניית המשכן. וכבר עמדנו כמה פעמים על העובדה שעיצבו חכמים את הלכות שבת על פי המציאות בימיהם בהשראתו הספרותית של המשכן או המקדש, ולקשור עד כמה שאפשר כל מלאכה שאסרו עם מלאכה שנהגה במקדש.

3 בין משם אחד – בין שכתב אות אחת פעמיים, ובלשון רש"י: "שתיהן אלפין". בין משני שמות – שתי אותיות שונות, ובלשון רש"י: "אלף בית". בין משני סימיונות – סימן כלשהו, כמו שפירש רמב"ם בפירושו למשנה על אתר: "כדרך שכותבין בני אדם א סימן לאחד וב סימן לשנים"; או כעין דברי רב האיי גאון המובאים בחידושי רשב"א על אתר: "אותיות ידועות, שאינן נקראות, אלא סימנין בעלמא, כגון נוני"ן הפוכין". התנא שונה בלשון 'לא זו אף זו' וכאילו אמר 'הכותב אינו חייב רק על כתיבת שתי אותיות שהן מילה שיש לה משמעות, אלא גם על שתי אותיות המהוות סימן כלשהו.

4 בכל לשון חייב - אף אם כתב בלשון זרה, והירושלמי מביא כדוגמה את היוונית: "מהו בכל לשון? אלף – אלפא" יג ע"ג.

5 אמ' ר' יוסה: לא נתחייבו שתי אותות אלא משם רושם – נוסח הצעת ההלכה, "אמר רבי יוסי", ולא "רבי יוסי אומר", מעיד כי אף הדברים שלפניו ברישא הם ממשנת רבי יוסי. הפתיחה "אמר רבי פלוני" מציעה לעתים במשנה תוספת מדברי התנא על דבריו שאמר קודם. וכבר עמד על כך הבבלי: "כולה רבי יוסי היא" קג ע"א. רבי יוסי אומר שמלאכת הכתיבה אינה מצטמצמת לכתיבת אותיות הניתנות להיקרא ומצטרפות למילה, והיא כוללת אף כתיבה של שני סימנים כלשהם, ואף מי שכותב אותיות אינו חייב אלא מפני שהן סימנים, שני סימנים המצטרפים זה לזה ויוצרים משמעות, כפי שאמרנו לעיל. מפני שכך רושמים על קרשי המשכן לידע אי זה הוא בין זוגו – ההלכה האוסרת לרשום בשבת שני סימנים כלשהם יסודה בעיון בדרכי עבודת המשכן, ואסור לעשות כן מפני שנהגו לסמן את קרשי המשכן כדי לידע את סדרם ולהתאים כל קרש לקרש הסמוך לו, וכעולה מלשון התוספתא: "הסורט סרטה אחת על גבי שני נסרים כאחד - הרי זה חייב. אמר רבי עקיבא: לא חייבו שתי אותות אלא משם רושם, שכן רושמין על קרשי המשכן לידע אי זהו בן זוגו" פי"א יב ה"ו איור 83.

6 הבבלי מוסיף שכל שתי אותיות יוצרות משמעות, משום "דאיתיה בגלטורי =קמעות" קג ע"ב. ואכן מצינו לעתים בקמיעות ארמיים או יווניים סדרת אותיות זהות המייצגות שם אלוהי: אא, אאא, בבב ועוד, ונראה שלכך מתכוון הבבלי באמרו ששתי אותיות ראויות להיכתב בקמיע. נמצא שמחלוקת התנאים היא בשאלה אם יש להתחשב בכתיבת קמעות לעניין איסור כתיבה בשבת אם לאו.

7 מבחינה עובדתית, אי אפשר להתעלם מן השימוש הנפוץ בקמעות בימי קדם, והדבר משתקף אף בממצאים הארכאולוגיים. יש בידנו היום עשרות קמיעות, ורק כותבת הלכתית אחת. ואולם אף שכתיבת הקמעות לא הייתה עניין שולי בתקופת חז"ל, ביקשו חכמים להביע בהלכה את הסתייגותם מכתיבת קמעות והשימוש בהם, וכבר עמדנו על עניין זה.

8 אמר ר' יהודה: מצינו שם קטן משם גדול, שם משמעון ומשמואל ונוח מנחור, ודן מדניאל, גד מגדיאל – רבי יהודה מלמדנו שאם התכוון לכתוב שם גדול, כלומר שאותיותיו מרובות, וכתב רק את שתי האותיות הראשונות, ויש להן משמעות, הוא חייב.

9 וניתן לומר שרבי יהודה אינו חולק על דברי הרישא ועל דברי רבי יוסי, ורק מוסיף סוג אחר של כתיבה, אלא שבספרא ההלכות ערוכות כמחלוקת בין תנא קמא ורבי יהודה, לבין רבי יוסי המחמיר. וזה לשונו: "'ועשה אחת' ויקרא ד כב – יכול עד שיכתוב את כל השם... תלמוד לומר: 'מאחת' שם ד ב. יכול אפילו אות אחת... תלמוד לומר: 'עשה אחת'. הכיצד? עד שיכתוב שם קטן משם גדול, שם משמעון ומשמואל... רבי יהודה אומר: אפילו כתב שתי אותיות והן שם אחד שתי אותיות זהות... אמר רבי יוסי: וכי משם כותב הוא חייב? והלא איננו חייב אלא משום רושם, שהן רושמין על קרשי המשכן לידע איזה הוא בן זוגו. לפיכך אם שרט שריטה אחת על שני נסרין או שתי שריטות על נסר אחד - חייב". הספרא חולק על משנתנו בעיקר בייחוס המימרות, ודבר רגיל הוא שמקורות אחדים מייחס מימרה אחת לחכמים אחדים. גם החלפה של דעות מוסרים מעין זו שלפנינו היא רגילה.

10 שני התלמודים שווים בדעתם שרבי יהודה שבספרא חולק על רבי יהודה שבמשנה בבלי, קג ע"ב; ירו', פי"ב ה"ה, יג ע"ד. הבבלי מסביר סתירה זו בכך שרבי יהודה שבספרא אינו מוסר את דעתו אלא את דעת רבו, והתלמוד מביא סיוע לדבר מברייתא: "מיהא רבי יהודה אומר משום רבן גמליאל: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד – חייב, כגון שש" וכו'.

11 בכתב יד קופמן מיוחסת המימרא לרבי יהודה. בנוסח הדפוס ובעדי נוסח מאוחרים מיוחסת המימרא לרבי. אמנם רבי נזכר רק מעט במשנה ראו פירושנו, לעיל, פ"ו מ"ה, ובדרך כלל הוא נזכר רק בתוספתא, שנערכה מעט לאחר המשנה, ברור שלפנינו מחלוקת בין חכמי דור אושה, היינו בדור שלפני רבי יהודה הנשיא.

12 ר' יוסי מוסיף לרשימת המלאכות האסורות בשבת את הרושם, המסמן דבר בלא לכתוב דבר של ממש. כאמור, נמצאו בחפירות מצדה ובחפירות אחרות נמצאו רישומים מעין אלו, והתנא מניח שגם על עמודי המשכן סומנו סימונים דומים למקובל בימיו, ומשום כך הוא אומר שאסור לכתוב בשבת שתי אותיות כלשהן אף אם אין להן משמעות לשונית, וכבר הראינו לעיל, פ"ז מ"ב ולהלן נספח ג' שהקישור למקדש הוא ספרותי. הווי אומר: ר' יוסי אינו מחדש מלאכה, אלא אוסר לכתוב שתי אותיות אף אם אין להן משמעות לשונית, אך יש להן משמעות מקצועית. החידוש העקרוני הוא שהכתיבה אינה מצטמצמת לכתיבת מילים, והיא כוללת גם כתיבת סימנים מוסכמים, שהרי גם המילים עצמן אינן אלא סימנים מוסכמים.

1 הכותב שתי אותות בהעלם אחד – בשגגה אחת. חייב – לדעת הכול. אך אם כתב בשני העלמות, יש מחלוקת במשנה הבאה אם הוא חייב אם לאו.

2 כתב בידיו בסם – הסם הוא הזרנך Arsenic, אדמה כתומה. בסיקרא – גיר אדום Red chalk. בקומוס - שרף אילן Gum. ובקלקנתום – גופרת הנחושת שהיו מוסיפים לדיו. ובכל דבר שהוא רושם – חייב, מפני שהכתיבה באלה מתקיימת. הנימוק שהכתיבה במינים אלה מתקיימת מיוסד על דברי התוספתא: "כתב בקלפי אגוזים, בקלפי רמונים, בדם הקרוש, בחלב הקרוש, על עלה זית, ועל עלה חרוב, ועל עלה דלעת, ועל כל דבר שהוא של קיימא – חייב; על עלה חזרין, ועל עלה כרישין, ועל עלה בצלים, ועל עלה ירקות, ועל כל דבר שאין של קיימא, או דבר שאין של קיימא על דבר שהוא של קיימא - פטור, עד שיכתוב דבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של קיימא" פי"א יב ה"ח. התוספתא מונה בין הדברים שהם בני קיימה גם עלה זית ועלה חרוב, שברור שקיומם לשעה קלה בלבד, שהרי עלה הזית ועלה החרוב נובלים זמן קצר אחר קטיפתם. חומרי הכתיבה מנויים גם במשנת מגילה פ"ב מ"ב, אולם רק מגילה שנכתבה בדיו כשרה.

3 על שני כותלי זוית – כתב על שני כתלים הסמוכים זה לזה. על שני לוחי פינקס – על שני דפי פנקס. והם נוהגים זה עם זה - ושתי האותיות נהגות יחד – חייב, משום שהן נחשבות כיחידה אחת. ומעין דברים אלו בתוספתא: "כתב אות אחת בראש יריעה מכן, ואות אחת בראש יריעה מכן, אף על פי מדביקן זו לזו, והן נראות אחת – חייב. ואם לאו, פטור" פי"א יב ה"ו איור 84.

4 הפנקס הקדום היה עשוי מלוחות הכרוכים בראשיהם, ואי אפשר לקרוא בשניים מדפיו כאחד.

5 הכותב על בשרו - חייב – משום שהכתב מתקיים על הבשר כמו הכתב שעל עלה זית וכיוצא בו. והמסרט על בשרו – סורט על בשרו צורות אותיות. ר' אליעזר מחייב בחטאת, ור' יהושע פוטר – אך בתוספתא: "המסרט על בשרו - רבי ליעזר מחייב, וחכמים פוטרין" פי"א יב הט"ו, ומעין זה במשנת הבבלי: "וחכמים פוטרין", אולם כמעט בכל עדי הנוסח של המשנה: "ורבי יהושע פוטר". בהמשך המחלוקת בתוספתא בא גם ויכוח בין רבי אליעזר לבין חכמים: "אמר להם רבי ליעזר: והלא בן סטרא לא למד אלא בכך =היה רגיל לכתוב בסריטות על בשרו. אמרו לו: ומפני שוטה אחד נחייב את כל הפקחין?".

6 וכן הוא שמו של איש בכל המקורות, כולל בתלמוד, אך בשניים מדפוסי התלמוד, ו,ר נוסף: "בן פנדירא הוא. אמר רב חסדא: בעל – סטדא. בועל – פנדירא. בעל - פפוס בן יהודה הוה! אלא אימו סטדא. אמו מרים מגדלא נשיא הואי! כדאמרי בפומבדיתא: סטת סטות דא מבעלה =אמו מרים מגדלת הנשים הייתה כמו שאומרים בפומבדיתא: סטתה זו מבעלה". קטע אנטי נוצרי זה נשמט מרוב דפוסי הבבלי בלחצה של הצנזורה, אך רש"י עדיין הכיר אותו. הציטוט קשה להבנה ולתרגום מילולי, אך תוכנו ברור.

7 שלוש דמויות נזכרות בקטע זה. הדמות הראשונה היא בן פנדרא שהוא כינוי לעג ובוז לאותו האיש, ונראה שכונה בשם רומי רגיל, כדי לרמוז שזינתה אמו עם חייל רומי. היו חוקרים שניסו לקשור את השם פנדירא עם פטרוס, אך אין יסוד להשערה זו. הדמות השנייה היא פפוס בן יהודה, חכם מדור יבנה שהטיף לכניעה לרומאים, והיה ידוע כמי שנהג בגסות באשתו תוס', סוטה פ"ה ה"ט, ומקבילות; בבלי, ברכות סא ע"ב. מסוגייתנו עולה שפפוס היה בעלה של הדמות השלישית, וכן פירש רש"י. והדמות השלישית היא מרים מגדלא נשייא, כלומר הקולעת שערות נשים לצמות. ואולם נראה שהכינוי מגדלא נשייא יסודו בשיבוש של מגדלנייה, והכוונה למרים המגדלנית, אחת מחסידותיו של ישו, יצאנית ממגדל שבגליל המכונה כאן בארמית 'מגדלה'. . תיאורה בתלמוד כאשתו של פפוס בא לבטא את גנותו.

8 בן סטדא משמעו אפוא בן הסוטה, כלומר ישו, שזינתה אמו תחת בעלה, והקטע הזה הוא חלק מן התעמולה האנטי-נוצרית בתקופת האמוראים, כמו הסיפור שבמדרש "מעשה ישו" ובסוגיות אחרות שהן חלק מן הספרות העממית היהודית שנקטה דרכי תעמולה.

9 נשוב לענייננו. מטבע הלשון "רבי פלוני מחייב חטאת" ייחודית לרבי אליעזר. במשנה: שבת פי"ט מ"ד; פסחים פ"ו מ"ה; כריתות פ"ד מ"ב ומ"ג ועוד. בתוספתא: שבת פט"ו טז ה"י; כריתות פ"ב הי"ב הי"ג, הי"ד הט"ו, עמ' 564 ועוד. בתלמוד הירושלמי: שבת פ"ז ה"א, ט ע"ב; פ"י ה"ד, יב ע"ג. בתלמוד הבבלי: שבת קלז ע"א; פסחים עב ע"א. במדרשי ההלכה: ספרא דיבורא דחובה, פ"ב, יז ע"א-ע"ב.

1 משנה זו מפרטת את מעשי הכתיבה שאינם בני קיימה וכתיבה שאינה כדרך הכותבים, והעושה אותם פטור. בסוף המשנה באה מחלוקת בין רבי יהודה בן בתירה וחכמים, שרבי יהודה בן בתירה מחייב וחכמים פוטרים.

2 כתב במשקים, במי פירות – רש"י פירש: "כמו מי תותים שמשחירין", ולא נתחוור לנו מה הבדל יש בין משקים לבין מי פירות, ושמא המשנה מבקשת להבדיל בין משקים שמשרים בהם פירות לבין מיץ פירות. באבק דרכים – הכותב אותיות באצבעו או במקל על אבק הדרכים. באבק סופרים – משקע הדיו בקסת הסופרים רש"י. הערוך, ערך אבק, מציע שני פירושים: "אם הסופר מכתש סממני דיו, ועף מהם אבק על הקלף, וכתב באצבעו על האבק... אבק סופרים שמשימין על הכתיבה להשחירה". הכותב בכל אלה ובכל דבר שאינו מתקיים - פטור – כפירושה של התוספתא שהבאנו במשנה הקודמת, שאין נקראת כתיבה אלא כתיבה של קיימה.

3 לאחר ידו – כתיבה על גב היד אינה נחשבת כתיבה, כשם שהוצאה על גב היד אינה נחשבת הוצאה, כמו ששנינו לעיל פ"י מ"ג. ברגלו ובפיו ובמרפקו – כל אלה אינן מדרכי הכותבים. והמשנה הולכת ומונה דרכי כתיבה של שתי אותיות שאינן כתיבה רגילה. כתב אות אחת סמוך לכתוב – והשלים בכך את מה שכבר כתוב, ועשהו כתב בן שתי אותיות, ואף על פי כן הוא פטור, מפני שלא עשה מלאכה שלמה. נמצא שמשנתנו היא כשיטת חכמים, בניגוד לדעת רבי אליעזר, המחייב חטאת גם מי שהשלים מלאכה שהתחיל בה אחר. וכך שנינו בראש הפרק הבא: "רבי אליעזר אומר: האורג שלשה חוטים בתחלה ואחת על האריג – חייב. וחכמים אומרים: בין בתחלה בין בסוף, שיעורו שני חוטים". וכן שנינו בבבלי: "תנא. כתב אות אחת והשלימה לספר, ארג חוט אחד והשלימה לבגד - חייב. מאן תנא? אמר רבא בר רב הונא, רבי אליעזר היא, דאמר: אחת על האריג - חייב" קד ע"ב. והדברים שנויים במפורש בתוספתא: "והכותב אות אחת, בין בכתבי קדש בין בכתבי הדיוט - בשבת חייב חטאת, ביום טוב לוקה את הארבעים. דברי רבי ליעזר. וחכמים אומרים: בין בשבת בין ביום טוב, אין חייב אלא משום שבות" ביצה פ"ד ה"ד. זוהי אחת מן המחלוקות השיטתיות בין ר' אליעזר לחכמים, הרואים בכתיבת אות אחת איסור משום שבות, והוא רואה בה איסור מן התורה.

4 כָּתב על גבי כְּתב – העביר קולמוס על הכתב כדי להבהירו או להבליטו – פטור. בתלמוד הבבלי, אומר רב חסדא על משנתנו: "דלא כרבי יהודה. דתניא. הרי שהיה צריך לכתוב את השם, ונתכוין לכתוב יהודה, וטעה ולא הטיל בו דלת ונכתב השם המפורש שלא בכוונה ושלא בקדושה מעביר עליו קולמוס ומקדשו. דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר" בבלי, קד ע"ב. לדעת רב חסדא, משנתנו, שאינה רואה בכתיבה על גבי הכתב משום כתיבה, היא כדעת חכמים, ולא כדעת רבי יהודה, הרואה בה כתיבה כהלכה. ואולם אין הכרח לומר כן, כי אפשר שגם רבי יהודה, הרואה בכתיבה מעין זו קידושו של שם, אינו רואה בה בהכרח כתיבה שחייבים עליה בשבת, כשם שחכמים הקובעים שאין זו כתיבה מן המובחר לשם השם, לא מן הנמנע שיראו בכתיבה זו משום מלאכה בשבת.

5 נתכוון לכתוב חת וכתב שתי זיין – יש שכותבים את החי"ת כשתי זיי"נין המחוברות בראשן בכעין משולש איור 85. התנא קובע שמכיוון שנתכוון לכתוב רק אות, אף על פי שכתב שתי אותיות, הוא פטור. הלכה זו שנויה אף בתוספתא: "נתכוון לכתוב אות אחת ונעשו בידו שתי אותות, שתי אותות ונעשו בידו אות אחת - הרי זה פטור" תוס', פי"א יב הי"ב. התוספתא חוזרת על ההלכה שבמשנתנו, ומוסיפה גם את המקרה ההפוך: "שתי אותות ונעשו בידו אות אחת", ואילו בתלמוד הבבלי: "תנא. נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים - חייב", והקשו בתלמוד על אתר: "והתניא והתנן: פטור" בבלי, קה ע"א. אין ספק שסוגיית התלמוד מצטטת את דברי משנתנו, המנוגדים לדברי הברייתא שהובאה שם, והתירוץ המובא בתלמוד דחוק מאוד, כי לפי פשוטם של דברים, יש מחלוקת בין המשנה והתוספתא לבין הברייתא שבבבלי.

6 לפי המשנה, אף על פי שכתב למעשה שתי אותיות, הוא פטור, משום שהתכוון לכתוב אות אחת בלבד, אך אם התכוון לכתוב שתי אותיות, הוא חייב אף אם כתב אות אחת ועשאה שתיים. ואכן שנינו בברייתא שבתוספתא, בתחילת אותה הלכה: "הכותב אות אחת ועשאה שתי אותות, שתי אותות ועשאן אות אחת - הרי זה חייב", כגון שכתב שתי זיי"נין מתוך כוונה לכתוב שתי אותיות, אף אם חיברן ועשאן חי"ת.

7 אחד בארץ ואחד בקורה – כתב אות אחת על רצפת החדר ואות אחת על קורת הבית. או כתב על שני כותלי הבית ועל – או על שני דפי פינקס, והם ואינן נהגים זה עם זה - פטור – בכל אלה, משום שאין דרך בני אדם לכתוב כך.

8 כתב אות אחת נוטריקון – כתב אות אחת שהיא רומזת למילה שלמה. מילת נוטריקון נשאלה מן המילה היוונית νοταρκόν, שמשמעה שכל אות מייצגת תיבה מסוימת, מעין כתיבה בשיטת הקצרנות, כדרך שרגילים לכתוב ה-notarii כתבי בית המשפט המקצרים בלשונם. התוספתא מביאה במסכת מעשר שני רשימה של נוטריקונים שנהגו לכתבן על כלים, כגון: ק = קרבן; פ = פדיון או פרקין; ש = מעשר שני פ"ה ה"א-ה"ב. ר' יהושע בן בתירה מחייב – שהרי אות אחת מעין אלו משמשת במקום מילה. וחכמים פוטרין – שאין כתיבה בפחות משתי אותיות. במצדה נמצאו כדים הרבה ועליהם קיצורים מעין אלו, והם שימשו לאחסון תבואות מעשר שני או קודש. בדפוסים ובכמה מעדי הנוסח נכתב שמו ר' יהושע בן בתירא, באל"ף, כרגיל במקורות הנמנים עם הענף הבבלי.

1 הכותב שתי אותות בשני העלימות – נעלם ממנו איסור הכתיבה או שנעלם ממנו שהיום שבת, וכתב אחדת בשחרית – ונודע לו מעשהו. ואחדת בין הערבים – ושוב נעלם ממנו האיסור, וכתב את האות השנייה בין הערביים. רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין – התלמוד הירושלמי מביא בסוף פרקנו את הטעם להלכה זו בשם רבי יוחנן: "טעמא דרבן גמליאל... אין ידיעה לחצי מלאכה". כלומר, העובדה שנודע לו לאחר שכתב אות אחת, שהיא חצי מלאכה, שאסור לכתוב שתי אותיות בשבת, אינה מעלה ואינה מורידה, ואם השלים את מלאכתו מתוך אי ידיעה, הוא מתחייב חטאת. התלמוד הבבלי מבאר בלשון דומה: "רבן גמליאל סבר: אין ידיעה לחצי שיעור" קה ע"א. ובתוספתא: "מודה רבן גמליאל לחכמים, שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת האחרת, אות אחת בשבת ואות אחת ביום טוב, אות אחת בשבת ואות אחת ביום הכפורים - שהוא פטור, שאין שני ימים מצטרפין למלאכה אחת" פי"א יב הי"ז. ומעין ברייתא זו נשנו הדברים בברייתא שבבבלי: "הכותב שתי אותיות בהעלם אחת – חייב. בב' העלמות - רבן גמליאל מחייב, וחכמים פוטרין. ומודה רבן גמליאל שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת - פטור" כריתות ט"ז ע"ב. ואולם הובא בסוגיה גם ברייתא אחרת: "ותניא אחריתי. הכותב שתי אותיות בשתי שבתות, אחד בשבת זו ואחד בשבת זו, רבן גמליאל מחייב, וחכמים פוטרין".

2 בעל "מלאכת שלמה" למשנתנו העמידנו שמהמשך הסוגיה בכריתות עולה שיש מי שסובר שגם רבי אליעזר הולך בשיטת רבן גמליאל, ואף בתוספתא לפנינו, בדפוס ראשון ובכ"י לונדון, הגרסה היא רבי אליעזר, במקום רבן גמליאל. ואמנם מצינו בתוספתא שרבי אליעזר סובר שהמצרף אות אחת לאותיות כתובות בשבת - חייב חטאת ביצה פ"ד ה"ד. הדברים הללו, המיוחסים לרבי אליעזר, מתאימים לדברי רבי אליעזר בראש פרק יג, האומר שהאורג חוט אחד כתוספת לחוטים שבאריג קיים - חייב. ובסוגיית הירושלמי למשנה זו פי"ג מ"א נאמר: "כתב אות אחת להשלים את השם ואות אחת להשלים את הספר - חייב. כתב אות בחול ואות אחת בשבת - רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר" יד ע"א. כללו של דבר: רבן גמליאל ורבי אליעזר מחייבים, ורבי יהושע פוטר, ומשנתנו, הגורסת "וחכמים פוטרין", היא כדעת רבי יהושע. לפנינו אפוא מחלוקת בין רבי אליעזר השמותי ורבן גמליאל, ההולך כדרכו בשיטת בית שמאי, לבין רבי יהושע, המייצג את שיטת בית הלל.