משנת ארץ ישראל על משנה שבת ז׳:ד׳

4 המוציא תבן כמלא פי פרה - תבן הוא שאריות גבעולי החיטה והשעורה או דגנים אחרים שנקצצו לחתיכות זעירות ופוררו בעת הדיש. התבן משמש כמזון לפרות. ואף שהפרות רועות באחו, נוהגים להאביסן ברפת כתוספת למזונן הרגיל. משנתנו קובעת שמי שמוציא תבן בשיעור מזערי, מלוא פי פרה, שיעור שהפרה מכניסה לפיה בבת אחת, פטור מן החטאת. שיעור זה גדול מן השיעור שנקבע במשנה הקודמת, "כל הכשר להצניע", ונדמה שמדובר ביותר ממלוא חופניים. עצה כמלוא פי גמל - עצה הוא כינוי לקליפות העצים ולענפיהם הרכים. הפרות אינן אוכלת את העצה, אך הגמל עשוי לאכול תבן לתיאבון. בבבלי נאמר שהעצה היא התבן של הקטניות עו ע"א. עמיר כמלוא פי טלה - עמיר הוא כנראה שם קיבוצי לגבעולי התלתן שמגדלים אותם במיוחד כדי להאכיל בהם את הטלאים, הכבשים הצעירים. העמיר נזכר כמזונם הטבעי של הטלאים, וכמובן גם של בהמות אחרות פכ"ד מ"ב, אלא שדיברה המשנה בטלה דווקא, משום שהוא מתקשה לאכול צמחים אחרים. מקור המילה בפועל עמ"ר, שהוראתו 'עשיית חבילה', ואכן נהגו לאחסן את העמיר בחבילות שיש בכל אחת מהן לפחות עשרים וחמישה גבעולים ירו', תרומות מז ע"ב. עשבים כמלוא פי גדי – גדיי העזים ניזונים גם ממזון גס יותר ממזון הטלאים. בדרך כלל, נהגו לרעות את הטלאים והגדיים בשדה, אך מדי פעם סיפקו להם הרועים תוספת של מזון מוכן.

5 עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת - עלי שום ועלי בצלים אינם מזון לעצמם, ומשום כך קבעו להם חכמים שיעור מזערי שאינו תלוי בסוג בעל החיים האוכלם. גרוגרת – תאנה יבשה. ויבשים כמלוא פי גדי - עלים יבשים שימשו מזון לגדיים, ולכן נקבע שיעורם ביחס לגדיים. התלמודים דנים בשאלת דינו של מי שהוציא מזון רך יותר מן הנהוג להאכיל בו את בעל החיים המסוים, כגון תבן לגמל או עשב לפרה, ונאמרו בהם דעות שונות בעניין זה. אגב הדיון, נמצאנו למדים על מידת ההקפדה באותם ימים על חיסכון במזון בעלי החיים ועל תחכום בהאבסת בהמות הבית. לכל בעל חיים היה המזון האופטימלי לו, והחקלאים נהגו בחיסכון, ולא האביסו בעלי חיים רגילים במזון העשוי להזין בעלי חיים צעירים, שעדיין קיבתם רגישה. כאן המקום להעיר שדיני האבסת בעלי החיים עתידים להידון בפרק האחרון של משנת שבת, וכאן נזכר עניין זה רק אגב הדיון בשיעורי ההוצאה המזערית שהאדם חייב להביא עליה חטאת.

6 כל השיעורים הללו אינן מצטרפין זה עם זה – אם הוציא אדם תבן בשיעור חצי פי פרה יחד עם עשבים בשיעור חצי פי הגדי, הרי אלו אינם מצטרפים, והוא פטור, מפני שלא שוו בשעוריהם – לפנינו הגדרה כללית של דברים שאינם מצטרפים זה לזה לעניין השיעורים. במקרה שלפנינו, הטעם לאי הצירוף הוא משום שהתבן אינו מאכל גדיים, משום שהגדי מתקשה לעכלו. התלמודים מביאים גם כלל אחר: "חמור משלים לקל, אין הקל משלים לחמור" ירו', פ"ז ה"ד, י ע"ד; בבלי עו ע"א. כלומר, ידוע שהפרה מסוגלת לאכול עשב, ולכן אם הוציא לפרה תבן פחות מכשיעור, והשלימו בעשבים, הוא חייב להביא חטאת, משום שאכלה הפרה בשיעור מלוא פיה. לעומת זאת, אם הוציא לגדי פחות מכשיעור, והשלימו בתבן, אינו חייב חטאת, מפני שהגדי אינו מסוגל לאכול תבן. ומיד קובעת המשנה את הכלל ברגיל.

7 המוציא אכלים כגרוגרת מצטרפין זה עם זה, מפני ששוו בשעוריהם, חוץ מקליפיהם וגלעניהם ועוקציהן וסובן ומורסונן – כגרורגרת של פרי בלא הפסולת שלו: הקליפות, הגרעינים, העוקצים החלק המחבר את הפרי לעץ והסובין, שהם קליפות גרעיני החיטים הנקלפים רק בעת הטחינה, והוא הדין במורסן. ברוב עדי הנוסח נוסף: "חייב, ומצטרפין זה עם זה".

8 המורסן והסובין הם קליפות גרעיני החיטה: הסובין הם הקליפות הדקות, והמורסן הוא הקליפות העבות יותר. קליפת גרעין החיטה נשברת בתהליך הטחינה ונטחנת מעט: החתיכות הדקות של הקליפה נקראות סובין, והעבות מורסן. ברוב עדי הנוסח מופיעים שני סוגי הקליפות, אבל יש הבדל ברור ביניהם. שנינו: "גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות, ואם השליכן מותרות. וכן עצמות הקדשים, בזמן שהוא מכנסן אסורין, ואם השליכן מותרין. המורסן מותר. סובין של חדשות אסורות, ושל ישנות מותר" תרומות פי"א מ"ה. מכאן שהמורסן אינו נחשב למזון, ולכן מורסן גרעיני תרומה אינו תרומה. לעומת זאת, הסובין נחשבים לאוכל, חוץ מסובין ישנים. ברם, במקומות אחדים נזכרים הסובין כתוצר גרוע אך תקני של החיטים: הקמח הדק הוא הסולת; חלקו הגס הוא הסובין, ופת סובין היא פת לכל דבר אך מטיב נחות; והמורסן הוא מאכל בהמה בלבד.

9 ר' יהודה אומר: חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהם – קליפות העדשים אינן כקליפות הסובין או המורסן, משום שהן מתבשלות ונאכלות כחלק מן העדשים, ומשום כך הן מצטרפות לעדשים לשיעור הוצאה בשבת. הירושלמי אומר שדין זה חל רק בעדשים אדומות, משום שלא נהגו לאכול את קליפות העדשים השחורים יא ע"א, והבבלי אומר שהדין אינו חל על הפולים עו ע"ב.