מאירי על תענית כ״א

1 מי שמנה אפוטרופוס וצוה להם תנו שקל לבני בשבת והם ראויים לתת להם סלע ר"ל שאין מסתפקים בשקל נותנים להם סלע שלא כיון אלא לזרזם ומן הסתם אין כוונתו לדחקם במזונות אפילו אמר אל תתנו להם אלא שקל שהיה לנו לומר הואיל ובלשון מניעה דבר קפידא היתה ואין נותנים להם אלא שקל ומה שחסר להם ממזונותיהם משתכרים בו מצד אחר או מפילים אותם על הצבור ואע"פ שאמרו לאו כל הימנו להעשיר את בניו ולהפיל עצמו על הצבור שמא לא אמרוה אלא כשמצמצם על עצמו אינו כן אלא אף בלשון מניעה לא כיון אלא לזרזם ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם הואיל והעמיד יורשים אחריהם אפילו אמר תנו אין נותנים להם אלא שקל ושמא תאמר והרי אמרו נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום שאינה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק ובזו הרי בניו ראויים לירשו ואין לאחרים אחריהם כלום תירצוה רבים בשאמר נכסי לך שהוא לשון מספק אם ירושה אם מתנה ואצל יורש נדון בלשון ירושה ואצל אחר נדון בלשון מתנה אבל בכאן שהוא לשון מתנה לגמרי אף ליורש יש לה הפסק ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו בהלכותיהם שאף לשון מתנה ליורש אין לה הפסק ושמא נאמר לדעתם דוקא כשנותן את הנכסים מעקרם לראשון ואחריו לפלוני אבל בזו שמעקרא לא נתן עקר הנכסים ליורש ר"ל שלא הרשהו בהם אלא לשקל בשבת הרי מה שנתן לזה לא נתן לזה ויש לשני אחריו של זה כמצות המת וגדולי המפרשים תירצו שלא נאמרה אלא כשהניח הכל ביד היורש ובדקאמר נכסי לך אבל זה שהניחו ביד שליש לא וגדולי המחברים פירשוה בשאמר בפירוש לא משום ירושה אני נותן להם אלא שאחריהם יהיו לפלוני ודברים אלו אין זה מקומם וכבר ביארנום בכדי היכולת בבתרא פרק נחלה בסוגיית המשנה החמשית:

2 וכן מה שאמרו מצוה לקיים דברי המת הלכה היא וצריך שתדע שמצוה גמורה היא וכופים עליה בב"ד בין שהיה שכיב מרע ומת בין שהיה בריא ומת אלא שיש קצת תנאים ויתבאר ענינם במסכת גיטין בפרק א' בע"ה:

3 שור תם משלם חצי נזק ושור המועד משלם נזק שלם ואי זהו מועד כל שהעידו בו ג' ימים זה אחר זה אבל אם קרב נגיחותיו לעשות שלשתם ביום אחד אין זה מועד כמו שיתבאר בבבא קמא:

4 לעולם יתרחק אדם ממדת הגאוה ולא יהא לבו הומה לעמוד במקום גדולים דרך התהדרות ושררה שאם הוא אינו כדאי אין המקום גורם לו כלום ואם הוא כדאי בעצמו אף מקומו בכלל כבודו דרך הערה אמרו לא מקומו של אדם מכבדו אלא הוא מכבד את מקומו שכן מצינו בהר סיני שכל זמן ששכינה עליו אמרה תורה גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא נסתלקה שכינה אמרה תורה במשוך היובל המה יעלו בהר וכן מצינו באהל מועד שבמדבר כל זמן שהיה נטוי אמרה תורה וישלחו מן המחנה וגו' הוגללו הפרכות הותרו זבים ומצורעים ליכנס שם:

5 כל זמן שנשתלח מין המצוי להזיק את התבואה כגון ארבה וחבריו אע"פ שלא ראינו בו שהוא מזיק מתענים שמאחר שבאו אין מביאין עמהם צידה שיסתפקו ממנה והדבר מוכרח שישחיתו את התבואה:

6 נשתלח דבר בארץ ישראל כל הגליות מתענים ואפילו הרחוקים אם גבירה לוקה מה יעשו שפחות ואזובי קיר היה דבר בעיר אחת שבגולה אין מתענים אלא סביבותיה ולא הערים הרחוקות ואם היו שיירות באות תמיד ממנה לעיר הרחוקה ממנה אף בזו מתענים וכל עיר שאין קרובה לזו יותר הימנה אע"פ שהיא רחוקה מתענים:

7 מכה המשלחת במין אחד אין אומרים שתהא משלחת בכל המינים מעתה אם נשתלח דבר באחד מן המינים שבבהמות אין מתענים בכך שאין מן הדבר שבהם חשש לאדם ומ"מ ישראל הדרים בין עובדי האלילים ושאינם מאמינים במציאות האלה אע"פ שהם אצלנו כבהמות הואיל ובגופם מיהא אין הבדל בין זה לזה מתענים וזהו שאמרו איכא מותנא בחזירי כמו שאמרו בדרש את החזיר זו מלכות הרשעה ולמה נקרא שמה חזיר שעתיד הב"ה להחזירו לנו וכן דוד אמר חזיר מיער ואמרו דדמו מעיניהו לאינשי ר"ל כלל גופם ומה שאמר לאינשי הוא כאמרו ונתת לאמתך זרע אנשים ואם תפרשה כפשוטה של משמעה נראה שאינה הלכה שלא ראיתי לשום פוסק שהביאה ומ"מ לענין באור י"מ דדמו מעיניהו לאינשי שאין להם כרס הפנימי כדרך בני אדם ויש לחוש שאותה סבה הגורמת הפסד לחזירים הוא ג"כ סבה לבני אדם: