1כיון שנדר אדם את נדרו אע"פ שלא עבר בבל תאחר עד שלשה רגלים מ"מ אם שלמו לאלתר הרי קיים מצות עשה ונמצא עובר על איחורו בלאו ועשה והוא שאמרו מוצא שפתיך זו מצות עשה ר"ל שסתם ענינו מוצא שפתיך קיים וי"מ בו מדכתיב כל היוצא מפיכם תעשו תשמור זו מצות לא תעשה ממה שאמרו כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ואע"פ שאמרו השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה וזה השמר של עשה הוא שהרי נסמך למוצא שפתיך הואיל ואין כתוב בו עשה בהדיא כגון תשמור לעשות אינו השמר דעשה ואע"פ שכתוב ועשית הרי לענין אחר הוא בא לאזהרה לבית דין שיעשוך מלשון עישוי ואע"פ שהוא מבנין הקל מצינו כיוצא בו הנני עושה את כל מעניך ואחר שכן הרי הוא השמר דלאו מצד לא תאחר ומ"מ מוצא שפתיך בא למצות עשה אלא שלא עבר באיחורו אף על עשה אא"כ השהא אותו רגל אחד ואם עבר רגל אחד ולא קיימו עובר על עשה לא קיימו בזמן המשוער לו עובר בלאו של בל תאחר הן על ההפרשה אם נדר ולא הפריש הן על ההקרבה אם הפרישו ולא הקריבו ואע"פ שעבר אין קרבנו נפסל כמו שביארנו ולא עוד אלא שאחר שעברו שלשה רגלים בית דין כופין אותו להביא ואע"פ שבקרבנות לרצונו כתיב כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומ"מ בחטאות ואשמות מיהא אין ממשכנין אותם שהרי אמרו ממשכנין על עולות ושלמים אבל אין ממשכנין על חטאות ואשמות וי"מ במה שאמרו אין ממשכנין אותם כלומר אין צורך למשכנם אחר שלכפרה הם באים ושהם מחוסרי כפרה אין חוששים להם שיתרשלו בהבאתם הא מן הדין ממשכנין אותם וכן יש אומרים שברגל שלישי ממשכנין אותם בעולות ושלמים ולא בחטאות ואשמות אבל אחר שעבר רגל שלישי ממשכנין אותם אף על חטאות ואשמות ואין לפרש לדעתם כופין אותו בלא משכון שהרי בתלמוד המערב אמרו אזהרה לבית דין שיעשוך מכאן שממשכנין על הצדקה.2זה שאמרנו בקרבנות שעובר על איחורן רגל אחד בעשה ושלשה בבל תאחר דוקא במזיד או בפשיעה הא אם היה קרבן שאינו ראוי ליקרב כגון שהיה חולה שאי אפשר להקריבו כמו שאמרו בספרי מנין לבעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית זקן חולה ומזוהם שאינן ראויין ליקרב תלמוד לומר כל מום רע אין כאן עבירה וי"מ דבר זה אף בשהיה הבעל חולה שאין מצריכין אותו להביאו על ידי אחר.3אע"פ שהנדר פירשנו עליו שאם נגנבה או נאבדה חייב באחריותה מפני שאמרה בלשון הרי עלי מ"מ אם אמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה מאחר שאפרישנה אינו חייב עוד באחריותה ומ"מ כגון זו נדבה היא קרויה בלשון חכמים.4צדקה שאדם נודר לעניים אין לה שיעור שלשה רגלים שאין דין שלשה רגלים נאמר אלא במה שטעון הבאה לירושלים אבל צדקה הרי עניים בכל מקום הם מצויים ומשבא לידו לקיימה ולא קיימה עובר כך יראה לי וגדולי הרבנים מפרשים משתבעה הגבאי ויש אומרים כן אף בבני ירושלם שהיה קרבן בידם שהרי מזבח כאן וכהנים כאן ויצא להם כן ממה שהקשו קצת מפרשים כאן בשמועת פרה של שלמים שאיחרו את הולד והרי ולד זה בירושלם היה וקאי מזבח וקיימי כהנים ומתרצים שילדה האם בעירו בחול המועד והביאו את האם לשם ולא רצו להביא את הולד הואיל ולא היה ראוי להקריבו ומ"מ בזו לדעתי אם ילדה לשם אינו צריך לעכב כדי להקריב את הולד אלא הולך לו ולרגל הבא מקריבו הא בבני ירושלם מיהא כל שמזדמן לו יראה כדבריהם שמא תאמר והרי לקט שכחה ופאה נכללו למעלה באיחור שלשה רגלים אע"פ שהם צדקה לעניים יראה לי הטעם בהם מפני שאינה צדקה שנדר הוא על עצמו אלא צדקה הבא מאליה ואין עליו בל תאחר עד שלשה רגלים שלא אמרו לאלתר אלא בשני דברים אחד שהוא דבר שנדר הוא על עצמו וכדכתיב כי תדור וכו' והשני שיהא מצוי לו שיתנהו במקומו ומ"מ בבריתא האמורה למעלה נכללו גם כן צדקות עד שתירצו רבים שזו האמורה למעלה בלשון נדר וזו שבכאן בלשון נדבה שמאחר שהפרישה חייב עליה לאלתר ואין הדברים נראין אלא זו של צדקות שמא פירושה על המעשרות ופרושי קא מפרש ומן הטעם שהזכרנו או אם צדקות דוקא אינה הלכה ויש שפירשו זו של לקט שכחה ופאה בשאין שם עניים מצויים או שהיו שדותיו במקום שאין שם עניי ישראל וכמו שאמרו במס' חולין קל"ד ב' לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים ומאחר שלקחם בהיתר אינו עובר עליהם עד שלשה רגלים ומכאן כתבו בתוספות בכל שבצדקה שאם אין עניים מזומנים לו אין עליו חובה לחזור אחריהם עד שלשה רגלים ומ"מ גדולי המחברים כתבו שהוא מפריש ומניח ומ"מ יראה לי שאם נדר ליתן לעניי עיר אחרת אינו צריך לחזור אחריהם או לשלח במקומם עד שלשה רגלים וי"מ שלא אמרו בצדקה מיחייב עליה לאלתר אלא בחיוב נתינה ושמא אף להיות בית דין מעשין עליה אבל לבל תאחר לא והראיה שהרי תמהו על דבריו ואמרו פשיטא ואי לבל תאחר מאי פשיטא והינו דקאמר באידך כיון שעבר רגל אחד עובר בעשה ועל זו אמר בצדקה לאלתר וכן ראיתיה לגדולי הדור במסכת נדרים חכמי הצרפתים כתבו בזמן הזה שאנו נודרים בבית הכנסת הן מעות הן ספר תורה הן מפה או עטרה או שמן למאור שכל נדרינו על דעת עצמנו ואם אנו מאחרים עד שיבא לידינו מה שדעתנו עליו אין בכך כלום ועל כיוצא בזה נאמר ויראת מאלהיך.5פרה של שלמים שילדה אותו ולד קרב לשלמים והבשר נאכל לבעלים כשל אמו ויש חולקין מפני שאם נתיר לו כן אף הוא משהא את האם יתר מכשיעור כדי שתתעבר ויגדל מהם עדרים ומ"מ נראין דברי הראשונים מפני שדבר זה נכלל בדברים השנויים במסכת עדויות שרובם הלכה פסוקה:6עברו על הנודר שלשה רגלים ולא הביא את קרבנו הרי זה עובר בבל תאחר בכל יום ויום ואע"פ שבכובש שכר שכיר פירשו בב"מ ק"י ב' מכיון שעבר עליו בקר ראשון שוב אינו עובר עליו פירשו בו הטעם מפני שאין הלילות נפסקות מימים לחיוב זה שהרי חובה עליו לפרעו בלילה כביום וכן בכל דבר של צדקה אבל קרבן שאין זמן הקרבתו בלילה נמצא שמתחדש עליו חומר הלאו בכל יום.7כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ומ"מ השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה וא"ת והרי בסוגיא זו אמרו תשמור זו מצות לא תעשה אע"פ שנאמר בו ועשית עקר הענין בא על מניעת איסור והם פירשו ועשית לומר שכופין אותו על הדרך שפירשנו למעלה.8שנה תמימה האמורה בבתי ערי חומה שאם לא גאלה עד מלאת שנה תמימה שהיא מוחלטת ביד הלוקח בשנת הלבנה הוא נאמר והוא שנים עשר חדש ואם נתעברה השנה אף היא אינה תמימה עד שתכלה היא ועבורה.9כבר ידעת על חדשי השנה שהם נמנים כולם אחד מלא ואחד חסר חוץ ממרחשון וכסליו שמשנים את הסדר פעמים מלאים פעמים חסרים פעמים כסדרן וכשהם כסדרן לעולם אין בין פסח של עכשו לפסח של שנה אחרת וכן מעצרת לעצרת ומראש השנה לראש השנה ומחג לחג אלא ארבעה ימים בלבד ר"ל שאם אירע פסח עכשו ביום ראשון בשנה אחרת יחול ביום חמשי שהוא מחרת ארבעה ימים שאחר השבועות וטעם הדבר שהרי כשכל החדשים נמנין כסדרן יתרים על החדשים שמונה עשר ימים וצא מהם ארבעה עשר לשביעיות נשאר ארבעה ימים על השביעיות שאלו היה החשבון כלה לשביעיות היה חל עצרת של עכשו באותו היום בעצמו שחל בו אשתקד וכשנשאר ארבעה ימים על שבועות הרי הוא ביום שאחר הארבעה ימים ובשנה מעוברת יש בין פסח של שנה זו לשנה המעוברת הבאה אחריה חמשה שאין חדש העיבור ר"ל אדר שני אלא עשרים ותשעה ימים ונמצא יום אחד בו על שביעיות של עצמו ואם מרחשון וכסליו מלאים אתה מוסיף עוד יום אחד ונמצאו שלשה לפשוטה וששה למעוברת ואם שניהם חסירים אתה פוחת יום אחד ונמצא שלשה בפשוטה וששה למעוברת והוא שאנו אומרים גד"ה חר"ש בפשוטה וכו'.10מי שנדר קרבן ולא הספיק להפרישו עד שמת אם הניח קרקע כופין את יורשו להביאו ואם לא הניח קרקע אין מטלטלי היתומים משועבדים לכך ודבר זה אינו בעיקר הגמרא אלא שכך יצא לגדולי המפרשים במס' קדושין י"ג ב' בשמועת האשה שהביאה חטאתה וכו' יביאו יורשים עולתה ופירשוה שם בשהפרישתה מחיים שאם לא כן הרי מטלטלי דיתמי נינהו ואף כאן בשהפרישו אביו מחיים ומעתה אם נפרשה בלא הפרישו האב מחיים אתה צריך להעמידה בשהניח קרקע לבניו ולמדת מ"מ שאם הפרישו ולא הספיק להביאו עד שמת אפילו לא הניח קרקע חייב היורש להביאו וכופין אותו ומ"מ אין עליו לאו בל תאחר לעולם.11אשה שנדרה קרבן הואיל ואינה חייבת בראייה שהרי כתוב זכורך להוציא את הנשים אינה בכלל ובאתה שמה ואינה עוברת בבל תאחר אע"פ שבמס' חגיגה ו' א' אמרו שחייבת בשמחה ר"ל בשלמי שמחה שהוא מן השלש קרבנות כמו שיתבאר שם עקר החיוב אצל הבעל לפתותה לילך עמו כדי שתשמח עמו והיא חייבת להמשך אחריו והוא שאמרו אשה בעלה משמחה כמו שביארנו במסכת חגיגה אבל עקר הקרבן אף של שמחה אינו אלא לבעל ואין היא בכלל ובאת שמה הואיל ואין ביאתה לעיקר קרבן ומעתה למדנו שזקן וחולה וטומטום ואנדרוגינוס וחגר וסומא הואיל ופטורין לגמרי אין עוברין בבל תאחר ומ"מ לקט שכחה ופאה וצדקה הואיל ואינן תלויין בעליית הרגל עוברים בבל תאחר הן נשים הן זקנים הן כל שאר הנזכרים ומגדולי המחברים מחייבין את האשה בבל תאחר אף בקרבן ויראה שאמרוה מצד מה שאמרה אביי עצמו במסכת חגיגה בענין קטן עד השתא דהות אימיה מיחייבא בשמחה אייתיתיה אמיה אלמא אשה חייבת בביאה לשם ולהביא קרבן שמחה ודחו מכאן מה שאמרו בכאן על אביי וליה לא סבירא ליה ומ"מ גדולי הדורות כתבו שזו שבכאן עיקר ולא אמרו דהות אימיה מיחייבא אלא מצד פתוי הבעל כלומר שחייבת לימשך אחר רצון הבעל ועקר החיוב הוא אצל הבעל לפתותה לילך עמו כמו שכתבנו.12הבכור צריך הכהן לאכלו תוך שנתו הן תם הן בעל מום שנאמר לפני י"י אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום וגו' ומאמתי מונין לו אם תם הוא הואיל וראוי לקרבן מונין לו משעה הראויה לקרבן ר"ל מיום השמיני והלאה ואם נולד בעל מום הואיל ולאכלה עומד מונין לו משעה שהוא ראוי בה לאכילה והוא משעה שנולד שהרי משעה שנולד מותר באכילה אם ברור לו שכלו לו חדשיו ואפילו לא היה ברור לו שהוא צריך להמתינו שמונה להוציאו מכלל נפל יראה לי שאף על זה מונה שנתו משעה שנולד הואיל ומצינו בו צד שראוי לאכילה משעה שנולד וכל שאר הפוסקים מסכימים לומר שאם לא נתברר לו שכלו חדשיו מונה לו מיום שמיני ולא יראה לי כן:
