מאירי על ראש השנה כ״ב

1 המשנה הששית אב ובנו שראו את החדש וכו' כונת משנה זו ומשנה שלאחריה לבאר ענין עדים שעל פיהם מקדשין את החדש איזה כשר ואיזה פסול וביאר במשנה זו הפסולים מחמת קורבה ובמשנה שלאחריה ביאר הפסולים מחמת עבירה ואמר עכשו אב ובנו שראו את החדש ר"ל הלבנה ילכו שניהם ולא שיצטרפו לקדש על פי שניהם אלא שיצטרף אחד מהם עם אחר והזקיקם לילך שניהם שמא יפסל אחד מהם בבדיקה או בחקירה או בעבירה ויצטרף השני עם אחר ואע"פ שאמרו מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף מאה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה דוקא כשבאו כלם להעיד אבל אב ובנו לא הלכו על דעת שיצטרפו שניהם לעדות אחת וכשהוכחש הראשון עדותו של שני עדות אחרת היא ואם לא כן אף אחד מהם לא היה ראוי להעיד ואף בדיני נפשות אנו מכשירים בדרך זה ויש חולקין בדיני נפשות הואיל ומ"מ להעיד באו אע"פ שלא להעיד כאחד באו ובעדות החדש הוא שהקלו ור' שמעון מכשיר אב ובנו וכל הקרובים אף להצטרף לעדות אחת ולקדש על פיהם בלא צירוף עד אחר והלכה כתנא קמא ומעשה וכו' ופסלו את עבדו הכנעני אע"פ שהיה משוחרר והיה כישראל גמור וכשבאו לבית דין פסלו הוא ובנו וקבלו הוא ועבדו אחר שנשתחרר וכן הלכה שהרי מ"מ ישראל הוא ולעדות מיוחסים אין אנו צריכים וי"מ אותה אפילו נשתחרר בהפלת שן ועין ולא כתב לו עדין גט שחרור וכן מפרשים אותה אפילו ראה את הלבנה כשהוא עבד ונשתחרר שבענין זה אין אנו צריכים לתחלה וסוף בכשרות ומה שהביאם לדברים אלו הוא שהם תמהים על אותם הכהנים שפסלו תחלה הוא ועבדו אחר שנשתחרר ומסבירים את דבריהם באחת מדרכים אלו ולא הוברר הדבר בידינו ומ"מ אם היה חציו עבד וחציו בן חורין ולא שחררו עדין מכל וכל אע"פ שלכך הוא עומד שהרי כופין את רבו לשחררו ולכתוב לו שטר על חצי דמיו יראה לי שכל זמן שלא נעשה אין מקבלין את עדותו.

2 זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר.

3 המשנה השביעית וכבר ביארנו בה הכונה במשנה שלפניה ואמר אלו הם הפסולים וכו' פי' לפי שכל אלו נחשדו לעבור עבירות בדבר שבממון חשדום גם כן להעיד שקר מחמת שחד וכל שכן בעדות החדש שהיו רבים משתדלים בכך כדי להטעות את החכמים וכל אלו הנזכרים הם פסולים מדברי סופרים ולא הוצרך להודיע בפסולים מן התורה שנפסלו לכך ומן התורה אין פסול של גזלה נאמר אלא בשגוזל דבר מיד חבירו על כרחו על דרך מה שכתוב ויגזול את החנית מיד המצרי אבל מדברי סופרים לפסול מחמת גזלה כל שאנו רואין אותו חשוד לענין ממון ופי' בכאן על דבר זה משחק בקוביא ופירשוה במס' סנהדרין כ"ד ב' בשאין לו אומנות אלא הוא לפי שאין זה עוסק ביישובו של עולם ואינו יודע בטיב משא ומתן ובכונת עדות אבל יש לו אומנות אחרת אין פוסלין אותו ואע"פ שהיה לנו לומר שהמעות של חברו בידו בלא הקנאה גמורה שהרי דרך אסמכתא הוא אין זה קרוי אסמכתא מכמה טעמים שביארנו שם ואחת מהם מה שביארו קצת מרבותי' הצרפתים שאין דין אסמכתא אלא בשאין מתנה אלא האחד כגון מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר אם לא אפרעך עד יום פלוני תן לו שטרו כלומר ויתבע כל חובו והדומים להם שאחד קונה ואחד מקנה אבל בכאן ששניהם קונים ושניהם מקנים אסמכתא קונה ששניהם גומרים את דעתם על כך ואע"פ שבמוכר שדהו ונתן ערבון שהקונה אומר אם אחזור בי ערבוני מחול והמקנה אומר אם אחזור בי אכפול ערבונך אנו מפקיעין את הענין מדין אסמכתא נראה לי הטעם מפני שאין שניהם קונים דבר אחד ואם זה חוזר לא הקנה כלום אלא שמחל ואם זה חוזר הוא מקנה ליתן כפל הערבון ונמצא שאין שניהם קונין דבר אחד ואחרים תירצוה בפנים אחרים כמו שביארנו שם.

4 מלוי ברבית פי' אפילו ברבית שאינה קצוצה ואפילו אבק רבית ואין צריך לומר ברבית קצוצה שהוא פסול מן התורה ויש מי שאומר שאף ברבית קצוצה אינו פסול מן התורה הואיל ומדעתו הוא נותן.

5 מפריחי יונים פי' בתלמוד סנהדרין כ"ה א' אי קדמיה יונך ליון והוא היה שחוק רגיל אצלם ודינו כדין משחק בקוביא ואף אתה מפרשו בשאין לו אומנות אלא הוא גם כן ומטעם שאינו עסוק ביישובו של עולם ולא מטעם אסמכתא ואע"פ שלענין פסק הדברים אמתיים לענין פירוש מיהו שאלו בה בגמרא סנהדרין שאם כן היינו משחק בקוביא וחזרו ופירשוה במלמדין בצפצופיהן את היונים לבא לידם ושעושין כן ביישוב שסתם היונים לבעלי שובך ויש כאן סרך גזל כמו שיתבאר במציעא ק"ב א' ואף בשיש לו אומנות אחרת אתה פוסלו בכך הואיל ופיסולו משום גזל.

6 סוחרי שביעית ר"ל שעושין סחורה בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה ומ"מ הואיל ולא נתפרש בתורה בהדיא כמדברי סופרים הוא נחשב ובמסכת סנהדרין כתבנו בה ענינים אחרים.

7 ועבדים פי' אע"פ שמלו וטבלו לשם עבדות הואיל ולא נשתחררו אחר כן שהרי אין דינם אלא כנשים ופסולים מן התורה כנשים וכל עדות שהאשה אין כשרה לה כגון דיני ממונות או דיני נפשות אף אלו שהזכרנו אין כשרים לה הא עדות שהאשה כשרה לה כגון מת בעלה של זו להשיאה וכגון סוטה שנסתרה והעידו עליה שנטמאת שלא להשקותה אף אלו נאמנין ונמצא גזלן של דבריהם כשר לעדות אשה אבל לא גזלן מן התורה.

8 וזהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר.

9 המשנה השמינית מי שראה את החדש וכו' כונת המשנה לבאר על מה שאמרנו שעל שני חדשים מחללין את השבת שלא סוף דבר העד עצמו אלא אף אחרים עמו אם צריכין לו מחללין את השבת כגון שאי אפשר לו לילך לבדו ואם אינו יכול לילך מחמת חולשה אף אנו מרכיבין אותו על הבהמה בשבת ולא סוף דבר בהמה שאין בה לזה המוליכו אלא איסור לאו של מחמר אלא אף בני אדם מרכיבים אותו ברשות הרבים במטה על כתפותיהם ואם צודה להם בדרך פי' שהם מתיראים להיות להם אורבים בדרך והוא שעל הרוב היו צדוקים וביתוסים אורבים להם ומעכבים אותם כדי להטעותם לוקחים בידם מקלות והוא הדין לשאר כלי זיין ואם היתה דרך רחוקה לוקחים בידם מזונות ומביאים עמהם בשבת ומ"מ על מהלך לילה ויום הוא שמחללים כלומר אם אפשר להם להגיע לבית דין ביום שבת קודם שתחשך ויהא שהות ביום כדי לקדשו כגון שראוה בכניסת ליל שלשים והוא שבת והם קרובים מהלך לילה ויום מחללים ובאים אבל אם הם רחוקים כל כך שלא יגיעו לשם ביום השבת לא יחללו שהרי אין עדותם מועיל לקדש את יום השבת שאפילו באו ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה אין החדש מתקדש עד שלשים ואחד והואיל וכן מה צורך לחלולם שנאמר אלה מועדי י"י וכו' כלומר שהדבר תלוי בקדוש בית דין ולא בראייה כמו שביארנו ממה שאמר אשר תקראו אותם קרי ביה אתם.

10 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר ומגדולי המחברים כתבו שאף בחול אם היה ממקום שראו את הלבנה לירושלם יתר על מהלך לילה ויום אין הולכין ומעידין שהרי אין עדותם שביום שלשים ואחד מועיל כלום שכבר נתעבר החדש.

11 ונשלם הפרק תהלה לאל

12 אם אינן מכירין וכו' כונת הפרק דרך כלל לבאר עניני קדוש החדש והודעת יום הקדוש לבני הגולה ורוב הפרק יסוב על ארבעה ענינים הראשון בענין העדים האיך היה צריך שיתברר לבית דין תכונת העדים להיותם בחזקת נאמנים וכשרים השני בענין הודעת יום הקדוש בזמן שהיה על פי משואות על איזה צד היו נעשין ובאיזה מקום השלישי לבאר תכונת הבדיקות והחקירות שהיו בודקין את העדים לידע מתוך חכמתם אם אפשר להיות כדבריהם אם לאו והאיך היו מתנהגים עמהם ומכבדים אותם הרביעי לבאר באיזה נסח היו מקדשים אותו.

13 זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתחדשו בו פרטים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר.

14 והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר אם לא היו מכירין אותו האיך היו עושין ואמר על זה אם אינן מכירין אותו כלומר אם אין בית דין שבירושלם מכירין את העדים הבאים להעיד בפניהם בראיית הלבנה ואינם יודעים אם מוחזקים הם בנאמנות וכשרות אם לאו מכיון שנראה דבר זה לבית דין ר"ל שנראה להם שלא יהו עדים אלו ניכרין לבית דין שבירושלם אף הם משלחים עמהם עדים אחרים הנכרים לבית דין שבירושלם להעיד על זה שהוא מוחזק בכשר ונאמן ומה שאמר משלחין עמו אחד פי' בגמ' זוג אחד אבל עד אחד אינו נאמן להעיד על כשרות אותם הבאים להעיד על ראיית הלבנה וכן פירשו אם אין מכירין אותו על הזוג שאף לעדות הראיה צריך שנים כמו שיתבאר בראשונה וכו' עכשו הוא נותן טעם למה שאמר שצריך שיהו בית דין מכירים את העדים והוא שבראשונה היו מקבלין עדות מכל אדם אחר שלא נתברר פסלותו להם כענין דיני ממונות ודיני נפשות משקלקלו המינין והם הצדוקים ששכרו פעם עידי שקר להעיד שראו את הלבנה ביום שלשים שהיה שבת מפני שהיו רוצים שיתקדש ניסן ביום השבת כדי שיארע הפסח בשבת ותהא הנפת העומר ממחרת שבת בראשית כמו שהם מפרשים בממחרת השבת כפשוטו בשבת בראשית מאותו היום ואילך התקינו שלא יהו מקבלין עדות אלא מן המכירים. זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שנאמר עליה בגמרא כך הוא:

15 כשם שמחללין העדים שראו את החדש את השבת כמו שביארנו למעלה כך עדים אלו הנבררים להעיד על חזקתם בבית דין מחללין את השבת והולכין עמהם אפילו לא היה באותו העיר מי שילך עמהם להעיד עליהם אלא אחד אין אומרין אין עדותו של אחד כלום אלא הולך עמהם ומחלל עמהם על הספק שמא ימצא אחר ויצטרף עמו וכן ראוי לומר בעד יחידי שראה את הלבנה.

16 שלוחים אלו שבית דין שולחים להודיע יום הקדוש לבני הגולה אין צריכים להיות שנים כעידי הראיה וכעידי חזקת הרואים אלא אפילו בעד אחד דיו ולא עוד אלא אף לא בא שליח מכוון לכך אלא שבא אחד מן העם לפי דרכו ואמר אני שמעתי מפי בית דין מקדש נאמן וקובעין את המועד על פיו שדבר זה עשוי הוא להגלות שחזקת הכל להיות שלוחין יוצאין ועד אחד נאמן עליו.

17 המשנה השניה בראשונה היו משיאין וכו' כיצד היו משיאין וכו' ומהיכן היו משיאין וכו' כונת המשניות להודיע ענין הודעה על פי משואות היאך נעשית ולמה בטלוה ואמר בראשונה כשהיו מקדשין בית דין יום שלשים היו מדליקין משואות גדולות בראשי ההרים בליל עבורו ר"ל לילה שעבר יום שלשים ומחרתו יום שלשים ואחד אבל כשהיה החדש מתעבר לא היו משיאין ועל צד זה היה נודע איזה מעובר ואיזה מקודש בזמנו וכשהיו מדליקין בהר זה היו מדליקין אחריו בהר הסמוך לו כמו שיתבאר וכן מהר להר עד שמדליקין בהר הסמוך לבבל ויודעים בכל הגולה שיום שלשים נתקדש ולא היו צריכים לשכור שלוחים ומה שלא היו משיאין עד מוצאי יום שלשים מפני שהעדים היו באים ביום שלשים ולא היה אפשר להשיא משואות עד הלילה ובלילה היו משיאין ויודעים שנתחסר החדש ובתשרי היו שובתים ביום שלשים וכשהיו רואים משואות בליל שעבר שלשים לא הוצרכו לשבות ביום שלשים ואחד ואם לא היו רואים משואות היום יודעים שאלול נתעבר וחוזרים ושובתים ביום שלשים ואחד וכן היה הענין בכל החדשים היו עומדים יום שלשים בחזקת ראש חדש וכשרואים משואות בלילה היו מונין ממנו וכשלא היו רואין משואות עושין ראש חדש למחרתו משקלקלו הכותיים והיו משיאין בהרים שלהם שלא בזמן להטעות בני הגולה והוא שאירע לחכמים אלול מעובר ולא היה להם להשיא משואות והשיאו אותם עון אשמה משואות בהרים שלהם והטעו בני הגולה שלא לנהוג קדש ביום שלשים ואחד התקינו שיהיו שלוחים יוצאים בכתב בית דין הידוע והניכר ושאלו בגמרא ויעשו משואות בין למלא בין לחסר ויודלקו משואות החסר בלילה שמחרתו שלשים ואחד ומשואות המלא בלילה שמחרתו שלשים ושנים ותירץ משום חדש חסר שחל להיות ערב שבת פי' חדש העושה את הקודם לו חסר והוא יום שלשים והרי שהיה ראוי להשיא משואות בליל שבת אלא שאין מחללין שבת על דבר זה ויש לנו להדליקם במוצאי שבת כדי שידעו שחדש שעבר חסר היה וימנו מיום שלשים ואלו היה המנהג להדליק על המלא בליל שעבר שלשים ואחד יהיו נבוכים על משואות אלו שמא חסר היה וראויות היו בליל שבת והרי הן תשלומין או שמא כדין נעשות ומלא הוא ומסתמא מחזיקין את המשואות להיות עשויות כדין ועושין אותו מלא והרי הוא חסר אבל עכשו שאין עושין משואות על המלא כלל יודעים הם שדרך תשלומין הן עשויות וחסר הוא וחזר והקשה ליעביד בין במלא בין בחסר וכשיארע חדש חסר בערב שבת לא ליעביד כלל ויכירו שחסר הוא כיון דבאידך ירחי עבדינן אמלא והשתא לא עבדינן במוצאי שבת ותירץ אכתי איכא למיטעי שמאחר שאין זה דבר המצוי אינם זוכרים שיהא שום דרך למניעת המשואות וחושבים ודאי מלא הוא אלא שנאנסו המשיאין במשתה של שכרות שבת ויטעו בכך ואח"כ הקשה לעביד אמלא בליל שעבר שלשים ואחד ולא אחסר כלל ותירץ שעל כל פנים איכא בטול מלאכה לעם בתשרי שני ימים וכן בכל החדשים לנשים לפי מנהגן אבל כשמשיאין על החסר אין מתבטלין ביום שלשים ואחד.

18 וכיצד היו משיאין היו מביאין כלונסות של ארז ארוכים וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן וכורכן במשיחה ר"ל שקושר במשיחה קנים ועצים ונעורת ואח"כ קושר כל אותו הכרך בראש הכלונס ועולה לראש ההר ומדליק ומוליך ומביא מעלה ומוריד עד שיהא חבירו רואה שיעשה כן וכן בראש ההר השני וכן בכלם ומהיכן היו משיאין מהר המשחה ר"ל הר הזיתים לסטרבא ומסטרבא לגרופינא ומגרופינא לחוורן ומחוורן לבית בילתי וכלן שמות הרים ובית בילתי הוא סוף ארץ ישראל היותר סמוך לבבל ופירשו בבריתא שבין הר להר שמנה פרסאות וכשהיו בבית בילתי היה הדבר נודע לתחלת ארץ הגולה ומדליקין בהריהם זה אחר זה עד שנעשית כל הגולה כמדורת אש להודיע זה לזה ולהודיע למשיאים שכבר הרגישו בדבר.