1מי ששמע תקיעה אחת חציה בתוך הפיטס או בתוך הבור והיא קול הברה וחציה בחוץ לפיטס או חוץ לבור כגון שהיה התוקע תוקע ועולה לא יצא זה השומע במקצת תקיעה זו האחרונה אפילו היה במקצת זה שיעור תקיעה וכן במקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצתה לאחר שיעלה עמוד השחר לא יצא במקצת זה האחרון אפילו היה בה כשיעור שאין יוצאין בסוף תקיעה שאין לה תחלה ולא בתחלת תקיעה שאין לה סוף אפילו היה באותו מקצת שיעור תקיעה וזהו שאמרו התוקע לתוך הבור וכו' אם קול שופר שמע יצא וכו' אם קול הברה שמע לא יצא ושמא תאמר ודילמא ההיא בשאין בה שיעור תקיעה בלא הברה לא היא דמדקאמר אם קול הברה שמע ולא קאמר אם קול הברה הוא משמע שכל ששמע קול הברה כלל אפילו בסוף אע"פ ששמע שיעור תקיעה בקול שופר לא יצא ומ"מ בתרועה ושברים הואיל ודברים מצורפים הם יראה שיצא כל ששמע מהם כשיעור בכשרות.2תקע תקיעה אחרונה של סימן ראשון ומשך בה כשתים כדי שיעלה לו אף לתקיעה ראשונה של סימן שני לא עלתה לו אלא לאחת הא לאחת מיהא עלתה לו שהרי יש כאן תחילת תקיעה וסוף תקיעה הואיל ולא נחשבו אלא באחת ובתלמוד המערב פירשוה שאף לאחת לא עלתה לו ופירשו הטעם לא רישא אית לה סופא ולא סופא אית לה רישא ואין הדברים נראין ולמטה יתבאר.3כבר ביארנו בבור ודות שהתוקע עצמו והעומדים עמו יצאו ואין בהם צורך בחינה אם קול שופר שמעו אם קול הברה שמעו אף אם היה התוקע חוץ לבור ושופר בפיו והרכין ראשו על שפת הבור עד שהיה השופר בתוך הבור ואזני התוקע חוץ לבור אף בזו יצא ואין אנו צריכים לשום בחינה כל שכגון זה לתוקע עצמו קול שופר הוא שומע וזהו שאמרו בסוגיא זו לדעת רבא אע"פ שאין הלכה כמוהו בתוקע ועולה לנפשיה כלומר שאין השומע אחר בזולת התוקע אלא התוקע עצמו עולה ותוקע ותקע מקצת תקיעה בבור ומקצתה חוץ לבור שהרי במקצתה שבתוך הבור נעשה כעומד בתוך הבור ובמקצתה שחוץ לבור אין בו הברה ולפיכך יצא ושאלו בה מאי למימרא ותירץ מהו דתימא זמנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור ומיערבב קלא קמ"ל.4מי שתלש קרן של בהמה עולה מחיים או לאחר מיתה וקודם זריקת הדם שלא זכה בו הכהן עדין והרי הוא קדוש ואסור בהנאה לכתחלה לא יתקע בו ואם תקע בו יצא בין בשוגג בין במזיד שלא מצד קרבן מעילה אנו באים בהיתרן עד שנאמר שכל שמביא עליו קרבן מעילה יצא לחולין ומכיון שיצא לחולין יצא ושנחלק בדבר בין שוגג למזיד ובין קרבן שיש בו מעילה כגון עולה לקרבן שאין בו מעילה כגון שלמים שאין קרבן מעילה בקדשים קלים אלא באימוריהן ולאחר זריקה אלא שהטעם מפני שאע"פ שאסור בהנאה הרי אין כאן הנאה לגוף שמא תאמר הרי נהנה בקיום המצוה הנאת קיום המצוה אינה נקראת הנאה אחר שאין הנאה אחרת באה הימנה לגוף שלא ניתנו המצות להיות קיומם הנאה לגוף ומוכרח הוא האדם לעשותם הן שתהא לו הנאת הגוף בקיומם הן שיהא לו צער וכן הדין בשלמים ושאר קרבנות הא לאחר זריקת הדם זכה בהן בעור וקרנים כמו שיתבאר במקומו והרי הם חולין בידו ותוקעים בהם לכתחלה וגדולי המחברים פירשו בשופר של עולה מפני שהקרנים בכלל הנתחים וקרבים ואין לך דבר בה שאינו קרב חוץ מעורה וכמו שאמרו בעולה של כל יום הראשון נוטל את הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו מתוך פירושם תמהו על של שלמים היאך יש בהם קדושה כלל שהרי בקדשים קלים אינם בכלל האימורין ולא בשום קרבן אלא בעולה ויש שפירשו בשופר של עולה שהקדיש שופר לדמי עולה.5ולענין ביאור זו שבאו תחלה בשופר של עולה משום דהואיל ואית בה מעילה יצא לחולין ופירושו בשתקע בשוגג יש שואלין בה שהרי בהמה וכלי שרת אין יוצאין לחולין אע"פ שנשתמש אדם ושנתחייב קרבן מעילה וכמו שאמרו אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת ומתרצים דדוקא בבהמה דאיהי גופה מיקרבי וכן בכלי שרת דבדידהו קא עבדי עבודה אבל קרן שאינו קרב יצא לחולין ואף הם חוזרים ושואלים ואף עולה היאך יש בה קרבן מעילה והלא קול ומראה וריח אין בהם קרבן מעילה מפני שהנאה שלהם אינה נקראת הנאה אבל זו שהנאה שלהם יש בה קיום מצוה הנאה היא דהא אכתי לא קיימא לן דמצות לאו ליהנות ניתנו ומתוך כך היה סבור שיש בה מעילה או שמא קול שופר שני שגוף השופר צריך בו ומ"מ השתא דקיימא לן דמצות לאו ליהנות ניתנו אין בו מעילה.6שופר של עבודה זרה כגון שהוא עצמו נעבד או שהוא משמשי עבודה זרה לא יתקע בו שהרי איסור הנאה הוא ואם תקע יצא שהרי מצות לאו ליהנות ניתנו כמו שביארנו והנאת הגוף אין כאן לאסור את התקיעה בשבילה במה דברים אמורים בעבודה זרה של גוים שיש לה בטילה או משמשי עבודה זרה של גוי שיש להם בטול וכל שיש לו תקנה בבטול אף קודם בטול יצא שמ"מ הואיל ויש לו בטילא אינו כמוכתת אבל עבודה זרה של ישראל שאין לה בטילא או משמשי עבודה זרה של ישראל שאין לה בטילא או תקרובת עבודה זרה אפילו של גוי שאין לו בטילא אם חתכו מתחלה לכך שהוא כעין פנים מדמיון זביחה כמו שיתבאר במקומו וכן של עיר הנדחת כל אלו פסולים אף בדיעבד מאחר שאין להם בטול לשריפה הם עומדים והרי שיעורם כמוכתת וכנשרף ואחר שכן אין כאן שיעור כלל.7המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה אף לכתחלה הן מדיר למודר הן מודר למדיר ואע"פ שבעולה ועבודה זרה אסרו לכתחלה התם שאני דתקיף חומריהו זו לגנאי וזו לשבח ולכתחלה מיהא אסור להשתמש בהם אבל זה שאין בו איסור אלא מצד נדרו כל זמן שאינו מבטל את נדרו מותר לכתחלה וכן המודר הנאה משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה שאע"פ שיש כאן הנאת קיום המצוה הואיל ואין כאן הנאת הגוף כלל הנאת קיום המצוה אינה הנאה ולא חל הנדר עליה אף על ידי כולל שלא נדר אלא על הנאה ואין כאן הנאה כמו שביארנו ומ"מ במודר הנאה משופר יש אומרים דוקא שיתקע לו אחר והוא שומע אבל שיתקע הוא עצמו לא מפני שיש הרבה בני אדם שנהנין כשהם עצמם תוקעין ואיכא הנאה לגוף ואיני רואה בזה הכרח ויש מי שאומר כל שכן שתוקע בו תקיעה של רשות שאין בה שום הנאה בעולם שאם אתה אומר שיש בתקיעה הנאה לגוף אף בקיום המצוה היה לנו לאסרה הואיל ובכללה משיג הגוף הנאה ומ"מ אם היה תוקע לשיר או שמתכוין ליהנות על איזה צד של הנאה אסור כגון לגמע בו את המים וכיוצא בו ויש אוסרין אף בתקיעה של רשות ולא עוד אלא אף בתקיעה של מצות סופרים כגון תעניות יש מי שאומר שלא אמרו במודר הנאה משופר שמותר לתקוע בשופר של מצוה אלא כשאמר קונם שופר עלי או קונם הנאת שופר עלי שעל הנאת שופר הוא מכוין והרי לא אסר על עצמו אלא ההנאה אבל אם אמר קונם תקיעת שופר עלי אסור שהרי נדרים חלים על דבר מצוה כברשות וכן כתבוה חכמי האחרונים שבספרד במסכת שבועות כדין מי שאמר קונם ישיבת סוכה עלי שהוא אסור אף בסוכת מצוה ויש חולקין לומר שאין הנדר חל על התקיעה שהרי אין בה ממש אבל קונם ישיבת סוכה עלי אנו דנין בה מקום ישיבת הסוכה שהמקום יש בו ממש וא"ת שנדון כן בשופר כלומר מקום תקיעת שופר נעשה כאומר קונם שופר שפירושו הנאת שופר ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ"מ בקול שופר עלי ודאי דבר שאין בו ממש הוא.8המודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים שאין שם הנאה אלא הנאת קיום המצוה והנאת קיום המצוה אינה הנאה כמו שביארנו אבל לא בימות החמה שהרי הגיע לו הנאת הגוף בכלל הנאת קיום המצוה וכן המודר הנאה ממעיין כגון שאמר קונם מעין עלי טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים אחר שאין כאן הנאת הגוף כלל אבל בימות החמה שיש לו בטבילתו הנאה לגופו אסור ויש מי שאומר שאם אמר קונם רחיצה עלי אסור אף בימות הגשמים מתוך מה שכתבנו יש לך לדון שכל מצוה שהנאת הגוף מצטרפת בקיומה להנאת קיום מצוה אסור למי שמודר הנאה על אותו דבר ושופר אין בו הנאת הגוף ואע"פ שאפשר שזה נהנה אין הנאה אלא במה שהוא הנאה לכל ובטלה דעתו אבל אלו היתה לו הנאת הגוף בשעה שהוא מקיים את המצוה אסור כמו שפירשנו במעיין ובקצת פירושיהם של גדולי הרבנים מצאתי שאף אם היתה הנאת הגוף מצטרפת להנאת קיום המצוה בשעת עשיית המצוה הואיל ואין הנאה לגוף אחר עשיית המצוה מותר שהנאת הגוף הבאה בשעת קיום המצוה אינה נחשבת לכלום וטעם איסור מעיין בימות החמה הוא שאף לאחר המצוה משיג הגוף הנאה ממנה מצד מה שנתקרר ועקר הדברים כדעת ראשון ונראה לי ראיה בזה מי חטאת שבהזאה מועטת אין הנאה אחר מעשה אלא שהם מפרשים אף בהזאה הנאה מועטת אחר מעשה ואין נראה לי כן שהרי מודר משופר אלמלא שאין הנאה לגוף בתקיעתו היה אסור הא אם היה הנאה לגוף בתקיעתו אסור אע"פ שבשעת הנאתו היה מקיים המצוה.9דברים הללו יש מי שאומר שכלם אמורים במצוה מן התורה כגון שופר וכגון טבילת נדה שהיא מן התורה לדעתנו כמו שביארנו בחמישי של ברכות ל"א א' וכיוצא באלו אבל מצוה מדברי סופרים אינה מפקעת את הנדר כמו שביארנו למעלה ואם הוא מודר הנאה ממעיין והוצרך לטבול לקרויו אינו טובל אף בימות הגשמים ואין הדברים נראין כן שהרי הואיל ואין כאן הנאת הגוף כלל אף בשל רשות יש מי שמתיר כמו שביארנו למעלה כל שכן בסרך מצוה ומ"מ לדעת אחרון שמתיר אף בשהנאת הגוף מצטרפת בהנאת קיום המצוה בשעת קיום המצוה הואיל ולא נשארה הנאה לגוף אחר קיום המצוה יש לדון בה שבמצוה מדברי סופרים כל זמן שתגיע הנאה לגוף בשעת קיום המצוה אע"פ שלא תשאר לגוף הנאה זו אחר קיום המצוה אסור מכאן אתה דן למי שהודר מחבירו ורוצה לצאת בתפלתו וקולו ערב לו עד שהוא נהנה ממנו לדעת האומר תפלה מן התורה מותר ולדעת האומר תפלה מדרבנן אסור ומ"מ אף בזו אני אומר שכל ענין תפלה צער הוא לו ודאגה מעונות שבידו ומי שמכוין כונה הראויה אינו מרגיש לערב אלא למועיל ובפירוש ראיתי לגדולי המפרשים שהמודר הנאה מחבירו אין מונעים לו שלא יבקש רחמים עליו להתרפא מחליו וכן כל כיוצא בזה.10שופר הגזול לא נזכר דינו בתלמוד שלנו אבל בתלמוד המערב פירשו שאין תוקעין בו לכתחלה אבל אם תקע בו יצא ואע"פ שבלולב אמרו לא יצא לולב בגופו הוא יוצא שופר בקולו הוא יוצא ואין בקול דין גזל ולקצת גדולי הדור ראיתי שחולקין עם תלמוד המערב לפסול בדיעבד שכל המקיים מצוה בדבר הגזול לא קיים את המצוה אא"כ קנאה מן הדין כגון ביאוש ושנוי מעשה ואין הדברים נראין כלל.11המשנה השביעית היה עובר אחורי בית הכנסת וכו' כונת המשנה לבאר ענין כונת התוקע והשומע ופירוש המשנה יש שפירשוה על דעת שהם פוסקים שהמצות צריכות כונה לצאת ולהוציא והוא שפירשו היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול השופר או קול מגלה אם כיון שומע לבו לצאת ידי חובת המצוה בשמיעה זו יצא ואע"פ שהתוקע בבית הכנסת לא היה מתכוין להוציא את זה בפרט שהרי לא היה רואהו וכן הקורא הואיל ומ"מ שליח צבור דעתו להוציא כל שומעו יצא ואם לא כיון לבו השומע לצאת לא יצא אע"פ ששמע מ"מ לא כיון לבו.12ולענין פסק לפי דעת זה נחלק הענין לשלשה חלקים הראשון שהתוקע מתכוין להוציא עצמו לבד ובזו לא יצאו אחרים בתקיעתו אע"פ שכוונו לבם לצאת הואיל והוא לא כיון להוציאם אבל הוא עצמו יצא הואיל וכיון לצאת הא אם תקע לשיר או שהוא מתעסק בעלמא אף הוא לא יצא השני שזה מתכוין להוציא יחידים בפרט ובזה יצאו אותם היחידים בלבד אם כוונו לבם לצאת אחר שהוא כיון להוציאם גם כן הא אם נתכון שומע לצאת ולא נתכון תוקע להוציא או נתכון תוקע להוציא ולא נתכון שומע לצאת לא יצאו עד שיתכוין שומע ומשמיע הדרך השלישי שליח צבור שהוא תוקע להוציא כל שומעיו אפילו לא היו שם ובזו יצא כל שומעו אם כיון לבו לצאת אע"פ שלא נתכון הוא להוציאו בפרט אחר שהוא מתכוין דרך כלל להוציא כל שומעיו נמצא לפי פסק זה שהמצות צריכות כונה לצאת ולהוציא ואם לא כיון בהם לא יצא וזו היא שטת גדולי הפוסקים ומחברים בכאן וממה שאמר ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי.13זו שאמרנו בהיה עובר אחורי בית הכנסת אם כיון לבו יצא וכו' פירשו בתלמוד המערב דוקא עובר אבל עומד חזקה כיון ואע"פ שנאמר או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת אלמא עומד צריך כונה שהרי כל שבביתו סתמו עומד הוא אין זה כלום שכל שבביתו סתמו מתעסק הוא בצרכי ביתו ודינו כעובר אבל עומד האמור שם פירושו שעומד בטל ולי נראה בעומד זה שאמרו עליו חזקה כיון דוקא שהיה עובר או מתעסק ותכף שהתחיל לשמוע קול שופר עומד לו.14יש מי שמודה בכך לענין תקיעה ולענין קריאת שמע ולענין רוב מצות אלא שחולק בקצת מצוה לומר שאין צריכות כונה והם אותם שיש הנאה בעשייתם כגון אכל מצה בלילי הפסח בלא כונה המצוה אלא על ידי אונס שאנסוהו גוים והוא האמור כאן כפאוהו פרסיים או שאכלה באיזה מקרה שיצא הואיל ומ"מ נהנה גרונו וכדרך שאמרו במתעסק שלענין שבת פטור שאין מלאכת מתעסק קרויה מלאכה ואעפ"כ אמרו המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה והוא הטעם במרור בשאין לו שאר ירקות שמברך על הראשונה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור שאם לא יברך שם אלא על פרי האדמה כבשאר ירקות הרי יצא בה אף ידי מרור אע"פ שלא למרור כיון ואחר שמלא כריסו ויצא ממנה האיך יברך עליה ואף גדולי המחברים כתבו כן במצה אם כפאוהו ואכל וגדולי הפוסקים כתבו במרור שאחר שמילא כריסו לא יברך ונראה הטעם מפני שכבר יצא אלא שיש לפרשה בדרך אחרת כמו שיתבאר במקומו.15יש בפסק זה דעת שלישית והוא שיש מי שאומר בכלן שאין צריכות כונה ופירשו במשנה זו בכונת שמיעה ובכונת השמעה לא בכוונה לצאת ובכונה להוציא שאין המצות צריכות לעושיהן כונה לצאת ולא למוציאים אחרים ידי חובתם כונה להוציא אלא שמ"מ צריכות הם כונת עשייה המשל בזה שאם הגיע זמן קריאת שמע והיה קורא בתורה פרשת שמע אע"פ שלא כיון לבו לצאת הואיל וכיון לבו לקרות לא שיהא קורא להגיה על הדרך שביארנו בשני של ברכות י"א א' או מתעסק בעלמא יצא וברכות אין מעכבות כמו שביארנו במקומו ובשופר מיהא שהוא נדון שלפנינו אין אנו צריכים שיהא השומע מתכוין לצאת ולא שיהא התוקע מתכוין להוציא אלא שמ"מ אנו צריכין שיהא התוקע מתכוין לתקוע והשומע מתכוין לשמוע לא שיהא התוקע מתעסק בעלמא הא תוקע לשיר ר"ל לשחוק ושעשוע ויש גורסין לשד ר"ל להבריח רוח רעה מעליו או לסבה אחרת מ"מ מתכוין לתקוע הוא ואם תשיבני משנתנו כך פירושה אם כיון לבו לשמוע וכו' ונמצא שנשתנו הפסקים לענין זה לשלשה דרכים וגדולי המחברים פסקו כדעת אמצעית לפי מה שכתבו בכפאוהו ואכל מצה ומ"מ לדעתי שטת התלמוד מוכחת בהרבה מקומות כדעת אחרון וכמו שאמרו תמיד שמעת מינה מצות צריכות כונה אלמא שאין הלכה כן וכן שאמרו בלולב מדאגבהיה נפק ביה כלומר אע"פ שלא כיון לצאת ומ"מ כל שמכוין בעצמו שלא לצאת אין פקפוק שלא יצא ומ"מ יהא אדם רגיל להתכוין למצוה בכל מצוה ומצוה ובתוספתא אמרו על זה אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו שהכל הולך אחר כונת הלב שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך ונאמר תנה בני לבך לי וכו'.16זה שפסקנו שהמצות אין צריכות כונה מ"מ צריך הוא שידע שני דברים והם שחובת הדבר עליו עכשו ושזהו הדבר שהוא יכול לצאת בו ועושהו שלא בכונה לצאת ומכאן אני אומר שאם קרא את שמע והוא סבור שהוא לילה לא יצא וכן הדין אם נטל לולב והוא סבור שהוא חול וכל כיוצא בזה שאין אלו פחות ממתעסק והמתעסק לא יצא וכן אם היה סבור שהוא קול חמור בעלמא או שהתוקע מנבח בתקיעתו ר"ל לומר שיר וזמר בתקיעתו.17זהו ביאור המשנה והנמשך ממנה לענין פסק ודברים שנתחדשו עליה בגמ' מלבד אותן שביארנו עליה במשנה אלו הם.18זה שביארנו בעובר אחורי בית הכנסת שאם כיון לבו על הדרכים שביארנו יצא יש שואלין בה והלא אמרו במסכת עירובין צ"ב ב' חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה ט' בגדולה ואחד בקטנה מצטרפין ט' בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתם צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאים שהגדול מופלגת מן הקטנה והקטנה אינה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה וכל שכן כשהיא ברשות אחר לגמרי שאינן מצטרפין וזו אינה שאלה שלא נאמר כן אלא בדבר שאינו אלא בעשרה במקום אחד שהוא צריך צירוף שכל כיוצא בזה אין מצטרפין אבל דבר שאם עשאו ביחיד יצא אע"פ שלכתחלה ראוי בעשרה כגון שופר ומגלה וכיוצא באלו כל ששמעה ממקום שהוא בכל מקום שהוא יצא ולדעת זה נשים שלנו העומדות בבית הכנסת חלוק לעצמן אינן יוצאות ידי תפלת צבור הואיל וצריכה עשרה ומ"מ יש כאן שאלה מצד אחר שהרי אמרו במס' פסח שני פ"ה ב' מן האגוף ולחוץ כלחוץ וכן לתפלה ואין לומר שלא נאמרה אלא לענין צירוף סתם נאמרה אף לצאת והרי חלק ר' יהושע בן לוי לומר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים אלמא אף בלצאת נחלקו אלא שאף זו אינה שאלה שמ"מ הלכה כר' יהושע.19מי שהוא עתים חלים עתים שוטה ואכל מצה בלילי הפסח בשעת שטותו ונשתפה אח"כ אוכל אחר שנשתפה שאין אכילתו בשעת השטות מוציאתו שכל שהוא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו:20כשם שצריך להזהר שלא לגרוע מן המצוה כך צריך להזהר שלא להוסיף על המצוה שנאמר לא תוסיפו על הדבר ואם הוסיף עליה עובר בבל תוסיף וכן כשם שהמקיים את המצוה בלא כונה נקרא מקיים מצוה כך המוסיף בלא כונה עובר בבל תוסיף ומ"מ דוקא בזמנו אבל שלא בזמנו אינו עובר בבל תוסיף אלא בכונה וכיצד הוא דבר זה הרי ששבת שמנת ימי החג כדינו והוסיף ושבת יום תשיעי שהוא ודאי חול אין זה נקרא מוסיף שהרי דרכו של אדם לשבות אף בחול וכן אם אכל מצה שבעת ימי הפסח כדינו והוסיף ואכל מצה ביום תשיעי אין זה מוסיף במצוה שהרי דרכו של אדם לאכול מצה אף בשאר ימות השנה וכן בכל המצות אם קיימן אחר זמנן כגון ישיבת סוכה בשביעי וכל הדומים לאלו אין זה נקרא מוסיף שכל שהוא בזמנו אם הוסיף להמשיך זמן המצוה דרך מקרה הוא ואין זה נקרא מוסיף ומ"מ אם נתכוין לעשות דבר זה דרך קיום מצוה עובר בבל תוסיף וזהו שאמרו לעבור שלא בזמנו בעי כונה ואם הוסיף בזמן המצוה במצוה כגון שהוסיף בית אחד בתפלין ועשה תפלתו בחמש בתים או שהוסיף מין חמישי באגדו של לולב בחג הסוכות וכל הדומה לזה עובר בבל תוסיף אף בלא כונת מצוה כללו של דבר בלעבור על בל תוסיף בזמנו אין צריך כונה שלא בזמנו צריך כונה.21כהן שרצה להוסיף ברכה אחת משלו כגון י"י אלהי אבותיכם יוסף עליכם וכו' אפילו סיים כל ברכותיו שעבר זמן המצוה אפילו לא כיון בו על דעת ברכת כהנים המוטלת עליו עובר בבל תוסיף שהרי עדין זמן המצוה הוא אצלו שכל שעה ושעה זמנו הוא לברך אם תארע תפלת צבור לידו ואע"פ שלא אמרו כל כהן שאינו מברך עובר בעשה אלא פעם אחת ביום מ"מ אם רצה מברך ומקיים מצוה וכל שבזמנו אין צריך כונה לבל תוסיף ואין צריך לומר אם כיון לבו על דעת ברכת כהנים שאפילו לא היה זמנו היה עובר בבל תוסיף.22כפל את המצוה בזמנה ר"ל שעשאה שנים ושלשה פעמים אין זה עובר בבל תוסיף כגון שנטל לולב שנים ושלשה פעמים או תקע שופר שנים ושלשה פעמים או כהן ששנה בברכות כל היום אף לצבור אחד אין זה בל תוסיף נטל שני לולבים כאחד לדעתנו עובר בבל תוסיף ואע"פ שאנו מוסיפים בהדס וערבה נויי מצוה הוא וכל שהוא נויי מצוה אין בו בל תוסיף ואף באלו יש מפקפקין בערבה כמו שיתבאר במקומו וכמו שכתבנו בסנהדרין פרק חנק אבל לולב ואתרוג אין שום נוי בהבאת שנים וכן לדעתנו בהוסיף מין חמישי ויש מקילין במין חמישי מפני שאינו אלא כאוחז בידו דבר במקרה לא כמכוין להוסיף ויש פוסקים בהפך לומר שאין בל תוסיף על נטילת שני לולבים או שני אתרוגין אא"כ הוסיף עמהם מין אחר שכל שמוסיף באותו מין עצמו אין בו בל תוסיף ומ"מ ציצית ותפילין יש בהם משום בל תוסיף וכבר כתבנו עקר ענין זה במסכת סנהדרין פרק חנק,23קרבן שדינו במתנה אחת כגון בכור מעשר ופסח שאין בהם זריקה אלא בקרן אחד כנגד היסוד אם נתן באותו הקרן כמה פעמים לא עבר ואם נתן על קרן אחר עובר בבל תוסיף.24כל דבר שנעשה מספק כגון ישיבת סוכה בשמיני ספק שביעי וכן כל ספק המתרגש שעל ידי ספיקו אדם צריך להמשיך זמן לאותה מצוה או להוסיף בגוף המצוה וכן כל סרך ספק אין בו משום בל תוסיף כלל ומה שאמרו כאן אלא מעתה הישן בשמיני ילקה פירושו לאותם שקדשו על פי הראיה שהוא ודאי חול וגדולי הרבנים שפירשוהו בשמיני ספק שביעי אין דבריהם נראין שאם כן אף בכל יום טוב שני כן.25מיני הקרבנות חלוקים לענין זריקת הדם יש שדמיהם נתנים במתנה אחת כגון בכור ומעשר ופסח כמו שביארנו ויש בארבע מתנות כגון חטאת שטעון ארבע מתנות בארבע קרנות ויש בשתי מתנות שהן ארבע כגון שלמים ועולה ואשם כמו שיתבאר במקומו וכמו שאמרו בראש סנהדרין ד' ב' מעתה אם נתערבו דמים של קרבן זו בדמים של קרבן אחר הן שנתערב דם בדם הן שנתערב כוס בכוסות ר"ל שלא הוכרו במזרקים איזה מדם זה ואיזה מדם זה אם שניהם מאותם הניתנים במתנה אחת ינתן הכל במתן אחד וכן אם שניהם מאותם הנתנים בארבע מתנות ינתן הכל בארבע מתנות נתערבו הניתנין במתן אחת עם אותם הניתנים במתן ארבע ינתנו במתן אחת שאם אתה נותנם במתן ארבע עברת בודאי על בל תוסיף מצד אותו שבמתן אחת כמו שביארנו שמא תאמר אף אם לא נתת אלא במתן אחת עברת על בל תגרע מצד אותם שבארבע מתנות בודאי כך הוא אבל מ"מ כשנתת ועברת על בל תוסיף עשית מעשה בידך וכשלא נתת ועברת על בל תגרע לא עשית מעשה בידך ויש פוסקים שינתנו במתן ארבע שאין בל תוסיף בכל שנעשה מספק וכמו שאמרו לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו אבל לא בנתערב הואיל ומספק מתן ארבע הוא עושה כן ומ"מ רוב פוסקים כתבוה כדעת ראשון ולא נאמר שאין בל תוסיף במה שנעשה מספק אלא בהמשך זמן על הדרך שכתבנו למעלה וכשחזרו ואמרו כשעברת על בל תוסיף עשית מעשה אדחי ליה כשהוא בעצמו וכו' וי"מ בדבר זה דוקא בשנתערב דם בכור בדם שלמים ואע"פ שהשלמים בשתי מתנות שהן ארבע ולא בארבע ארבע ושתים שהן ארבע הכל בדין ארבע שאם תפרש דם בכור בדם חטאת הרי כל הניתנין למטה מן הסיקרא שניתנו למעלה או של מטה למעלה לא כפר ובמקומו יתבאר וכן י"מ ששתיהן בחטאת וכגון שנתן מחטאת זו שלש מתנות ולא הספיק ליתן רביעית עד שנתערב בדם אחר של חטאת שלא נתן ממנו כלום ואינו כלום שהרי בסוגיא זו הוזכר בכור וכן שכבר ביארנו שכל שחוזר ונותן על הקרן בעצמו אינו עובר בבל תוסיף:
