מהר"ם על שבת ע״ו

1 בגמ' ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוים וכו' כצ"ל:

2 וכל דלא שוו בשיעורייהו מי מצטרפין וכו' ותני עלה הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זה עם זה וכו' ואמר ר"ש מאי טעמא וכו' כצ"ל:

3 טעמא דראוין כו' אבל אין ראוי וכו' לא פירוש מסתמא איירי אפי' החמור לקל דאלו להשלים הקל את החמור פשיטא דאין מצטרף:

4 ברש"י ד"ה הואיל וראויין לטמא מושב וכו' ששיעורו לענין מושב טפח אם קצע משנים וכו' כצ"ל ופי' לשון רש"י כך הוא דשיעור של בגד לענין טומאת מדרס הזב דהיינו משכב ומושב הוא שלשה טפחים על שלשה וכן השק ארבע על ארבע וכן העור והמפץ כל אחד לפי שיעורו דכן הוא שיעור שיהיו ראויין למשכב ומושב אבל אם קצע מאיזה אחד מהן או מכולן יחד טפח על טפח ותקנו וייחדו לטלאי מרדעת החמור לישב עליו על החמור ששיעורה טפח על טפח כי כן הוא הדרך לטלות טפח על טפח באמצע המרדעת לישב עליו אז הוא מטמא במושב הזב והיינו הא דתנן המקצע מכולן טפח על טפח וכו' ואמרי' בפ"ק דסוכה למאי חזי דראוי לטלות על גבי מרדעת החמור ולשון וראוי דקאמר בגמ' לאו דוקא כמו שכתבו התוס' וע"ז קאמר ר"ש מ"ט מפני שראויין ליטמא מושב והפי' כך הוא לפירש"י מ"ט מצטרפין הבגד והשק לשיעור הגדול שהוא ד' על ד' ליטמא מדרס כשייחדו לסתם מושב מפני שראויין לטמא מושב פי' שראויין להצטרף לשיעור טפה על טפח כשמקציע לטלות ע"ג מרדעת החמור דשם אינו מקפיד אם הוא משני מינים לכך מצטרפים ג"כ להשיעור ליטמא סתם מדרס:

5 תד"ה אכילה ע"י הדחק וכו' ה"מ לענין נזיקין דלא חשבינן ליה משונה וכו' פי' שלא הוי תולדה דקרן לשלם סתם חצי נזק:

6 ד"ה ואמר ר"ש וכו' דהא כיון דמצטרפין זה עם זה א"כ ראוי לחברן כו' הלשון קצת מגומגם דמאי קאמר כיון דמצטרפין וכו' דהא השתא עלה קיימינן ואמרי' מ"ט מצטרפין וי"ל דה"ק כיון דקתני דדוקא בכה"ג דהיינו בגד לשק ושק לעור ולא באופן אחר ש"מ דבכה"ג ראויין לצרף ולחברן וחזו בכה"ג למדרס וכיון דחזו למדרס פשיטא דמצטרפין וכו' דאפי' כופת שאור שייחדה לישיבה טמאה וכו' ומדברי התוס' משמע דהא דתנן הבגד ג' על ג' וכו' איירי נמי דדוקא כשייחדן לישיבה דאל"כ לא מייתי מידי ראייה מכופת שאור דהוי דוקא בייחדה לישיבה:

7 בא"ד מדקאמר הבגד ג' על ג' פי' טפחים דלענין טומאת מת אפי' ג' על ג' פי' אצבעות:

8 בא"ד והכי איתא במס' כלים בפ' כ"ז הבגד מטמא משום ג' על ג' טפחים למדרס ומשום ג' על ג' לטומאת מת וכו' כצ"ל:

9 בא"ד ועל טומאת מת קאמר מ"ט מצטרפין בשלא ייחדו למדרס וכו' פי' דאלו ייחדו למדרס דמטמא טומאת מדרס בזב פשיטא דמטמא נמי ג"כ בטומאת מת דקי"ל כל המטמא טומאת מדרס מטמא טומאת מת מק"ו מפכים קטנים דאין מטמאין טומאת מדרס ומטמאים במת:

10 ד"ה תוספתא המקצע למשכב וכו' ולמעמד כל שהוא עכ"ל פי' היינו לאחיזה דתנן במס' מעילה ומפרש ר"ל שכן עומד לטלאי פירש"י שהאורגים כורכים באצבע בגד כ"ש ונוטל סובין ומחליק המטוה של האריגה. עיין במס' מעילה דף י"ח:

11 בתוס' ד"ה המוציא כו' וכן מוכה דכרי גמיעה נפיש וכו' ר"ל וכ"ת דאימא איפכא דסתם חלב לגבינה דשיעורו כגרוגרות דנפיש מגמיעה והכא מיירי בחולב לגמיעה דאחשובי אחשביה זה אינו דכן מוכח דכדי גמיעה נפיש ודו"ק:

12 בא"ד ובעירובין משמע דט' סעודות יש בקב כצ"ל:

13 בא"ד ומיהו כגרוגרות דהמצניע וכו' ר"ל דלעולם אימא לך איפכא כדלעיל ואע"ג דמוכח מהא דיומא דגמיעה נפיש מגרוגרת היינו מגרוגרת לח וההיא דהמצניע איירי בגרוגרת יבש דגפיש מגמיעה וק"ל:

14 בא"ד וי"מ דכשהחלב כבר בעין מיחייב בכדי גמיעה וכו' ר"ל דלעולם אימא לך דסתם חלב לאכול ולשתות ולכך שיעורו בכדי גמיעה ואפ"ה בחולב אינו חייב אלא כגרוגרת ואפי' בחולב סתם משום דאין אדם טורח וכו' דכה"ג אמרי' לקמן דכשמוציא טיט בעין הוי שיעורו בכדי לעשות פי כור שיעור קטן ובמוציא מים שופכין שאין ראויים אלא לגבל בהן את הטיט שיעורן ברביעית שהוא כדי לגבל בהן טיט הרבה יותר מכדי לעשות פי כור אבל הוציא שופכין בכדי שיהא בהן לגבל את הטיט לעשות פי כור אינו חייב משום שאין אדם טורח לגבל טיט לעשות פי כור ועיין לקמן וע"ז נמשך שפיר מה שכתבו התוס' ומיהו אר"י דלא דמי וכו':

15 ד"ה כדי גמיעה וכו' ולא משמע כן במס' יומא וכו' ר"ל משום דאיפלגו ב"ש וב"ה ושאר תנאי לענין השותה ביוה"כ דמר אמר דשיעורו ברביעית ומר אמר מלא לוגמא ומר אמר כמלא לוגמא ומר אמר בכדי גמיעה ע"ש מכלל דמלא לוגמא וכדי גמיעה כל א' שיעור אחר הוא וק"ל:

16 ד"ה צריך שיהא בו רובע רביעית וכו' דכוס הוי רביעית של תורה וכו' פי' רביעית של תורה היא רביעית יין של נזיר ורביעית שמן לרקיקי נזיר ושם בערבי פסחים קאמר דשיעור הכוס המחזיק רביעית של תורה הוא אצבעיים על אצבעיים וכו' ומוכיח שם החשבון מתוך חשבון המקוה שהיא אמה על אמה ברום שלש אמות ומחזיקות המים של המקוה שהן ארבעים סאה ומתוך אותו חשבון מוכח דרביעית של תורה הוא רביעית הלוג:

17 ד"ה כדי שימזגנו וכו' ור"ת מפרש דחי דקאמר היינו מזוג ולא מזוג וכו' ובברכת הארץ מוסיף מים עד שיהא מזוג כדאוי כדאמר בפרק שלשה שאכלו שמוסיף בברכת הארץ וכו' מקשין התלמידים על פי' ר"ת דלמה לו לפרש דחי פירושו מזוג ולא מזוג לימא דחי הוי חי ממש והא דמשמע הכא בשמעתין דכוס של ברכה טעון מזיגה היינו שימזגנו בברכת הארץ כדאמר בפרק שלשה שאכלו אבל אין זה קושיא כלל דבפרק שלשה שאכלו קאמר ומוסיף עליו בברכת הארץ ומפרש ר"ת דהיינו שמוסיף מים ולישנא דמוסיף לא שייך לומר אם לא נתן לתוכו שום מים מקודם זה רק היה חי לגמרי ועתה בברכה זו הוא תחלת המזיגה ונתינת המים לא שייך לומר מוסיף מים וק"ל:

18 ד"ה אף אנן נמי תנינא וכו' אע"פ שיכול להוסיף עליהן כדמסיק ודקאמרת מים וכו' כצ"ל: