מהר"ם על שבת ט״ו

1 בגמ' עד שלא חרב הבית פשטה מלכות הרשעה על ישראל וכו' כצ"ל:

2 ברש"י ד"ה קב ומחצה ירושלמית שהן ז' לוגין וביצה וחומש ביצה וכו' פי' קב ומחצה ירושלמית והן ו' לוגין ירושלמיות דהקב הוא ד' לוגין שהן ז' לוגין וביצה וחומש למדה מרברית ר"ל שהעשירית האיפה שהיה במדבר שהוא שיעור חלה למדת המדבר היה ז' לוגין וביצה וחומש שהן מ"ג ביצים וחומש ביצה כי כל לוג הוא ו' ביצים ואח"כ הוסיפו המדות בירושלים שתות נמצא ששה לוגין מדבריות נכנסו בחמשה לוגין ירושלמיות והלוג וביצה וחומש הנשארים מהז' לוגין מדבריות אינן רק לוג אחד למדה ירושלמית נמצא שהז' לוגין וביצה וחומש ביצה מדברית אינן כי אם ו' לוגין ירושלמיות שהוא קב ומחצה ירושלמית:

3 ד"ה שחייב אדם וכו' כלומר הין אינו לשון משנה כצ"ל:

4 ד"ה מלכות רומי פשטה וכו' כצ"ל:

5 ד"ה מאה שנה אחרונים וכו' ופרנסו אלו ארבעה ק' שנה וכו' כצ"ל:

6 בתוס' ד"ה אלא שלמה גזר וכו' והשתא מאי קא פריך רבה והא ידים דקדש דמיירי התם שלמה גזר וכו' ר"ל והא ידים דקדש דמיירי מינה ר"ע אותן ידים שלמה גזר והידים דגזרו בי"ח דבר שבו ביום גזרו על הכלים אותן ידים לא איירי בקדש אלא לתרומה כדאמר בשמעתין וא"כ שפיר קאמר רב יהודה דמשני ידים קודם גזירת כלים נשנו ושפיר קאמר ג"כ ר"ע זכינו שאין טומאת ידים במקדש ר"ל דכשגזר שלמה על הידים לקדשים לא גזר אלא על ידים של סתם בני אדם שהם חוץ למקדש שיטמאו אם נגעו בקדשים אבל על ידים שבמקדש דהיינו על ידים של כהנים לא גזר ותירצו התוס' וי"ל ר"ע אי"ח דבר קאי ר"ל דאין לפרש דר"ע קאי אגזירת ידים דשלמה דמסתמא ר"ע אי"ח דבר קאי שהיה מחדש והכי קאמר כשעסקו בי"ח דבר בדיני ידים והוסיפו לגזור על גזירת שלמה וגזרו על הידים אף לתרומה לא רצו אז להוסיף לגזור לקדשים אף על הידים שבמקדש והשתא שפיר פריך רבה הא בי"ח דבר כשעסקו אז בטומאת ידים לתרומה בו ביום נמי גזרו על הכלים ורב יהודה דשני ידים קודם גזירת כלים נשנית דהיינו בימי שלמה ידע גם הוא שפיר דר"ע לא קאי כי אם על גזירת י"ח דבר אלא דשני אע"ג דר"ע קאי אי"ח דבר אעפ"כ נקט ידים משום דידים לקדשים היתה גזירה קדומה בימי שלמה וקאמר דמעולם מימי שלמה ואילך היה זכות זה במקדש שלעולם לא נגזר טומאה על ידים במקדש לא בימי שלמה ולא בי"ח דבר ואפ"ה חזר ומקשה לו רבה והא תרווייהו וכו' משום דלא משמע ליה הכי לישנא דר"ע דאמר זכינו וכו' לפרש כדשני רב יהודה אלא דמשמע כפשוטו כשעסקו בי"ח דבר לא רצו לגזור על הידים במקדש לקדשים ולהכי הדרא קושיא לדוכתא לימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש והארכתי בזה משום שדברי התוס' הללו אין מובנים קצת להתלמידים וק"ל:

7 ד"ה שמאי אומר מקב וכו' משום דאיפה י"ח קבין וכו' דאיפה היא שלש סאין וכל סאה הוא ששה קבין ממילא עשירית האיפה שהוא שיעור חלה הוא שני קבין לב"ה דס"ל דעשירית מלבר בעינן וב"ש נמי ס"ל דהעומר שהוא עשירית האיפה הוי קביים אבל ס"ל דמן העומר א' צריך ליטול שתי פעמים חלה משום דעומר היה שיעור שתי אכילות לכל אכילה קב אחד ומכל אכילה שהוא קב היו נוטלים חלה שקב אחר היה עיסת המדבר ועליו נאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו:

8 בגמ' אמר עולא אלו ששה ספיקות כו' כצ"ל:

9 בתוס' ד"ה אתי אינהו כו' ולספרים דגרסי הכא וכו' למימרא דחדא גזירה היא והאמר אילפא כו' יש לדקדק לגירסא זו מאי פריך למימרא וכו' ומי בקש זאת לומר שארץ העמים גזרו עליהם מתחלה לשריפה דפריך עלה מהא דאילפא וראיתי בספר ח"ש שתירץ וז"ל שהמקשה ידע ששורפין אגושא בודאי מכח המשנה דששה ספקות ואם כן מאחד דשני ליה התרצן דאתו אינהו ולא קבלוה עד דאתו הלל ושמאי וא"כ ע"כ גזירה קדומה היתה לשרוף כמו לבסוף ועל זה פריך למימרא כו' הא ע"כ גזירה קדמונית לא היתה לשרוף עכ"ל אבל בעיני פירושו דחוק דלפי פירושו קשה מאי תלי קושיא זו של המקשה במה שמשנה התרצן אלא מעיקרא גזור ולא קבלוה ואתו רבנן דשמנים שנה וגזור וקבלוה תקשה ליה להמקשה המימרא דאילפא על מתניתין דתנן על ששה ספקות שורפים את התרומה ועוד מה תלי קושיא זו של המקשה במה ששתי גזרות היו שיוסף בן יועזר גזר עליה וגם רבנן דשמנים שנה גזרו על זה לא יהא אלא חדא גזירה וע"כ צריך אתה לומר דלשריפה היתה דהא תנן על ששה ספקות שורפין כו' וא"כ תקשה עלה מהמימרא דאילפא ועוד קשה בסוגיא דשמעתא לפי מאי דמקשה המקשן למימרא דחדא גזירה הוה לשריפה משמע שהוא רוצה לומר תחלת הגזירה לא היתה לשריפה כי אם לתלות אם כן מה הקשה הא רבנן דפ' שנים הא איהו גופיה ידע דמתחלה לא גזור אלא לתלות וק"ל ונ"ל דלגירסא זו המקשה זה שהקשה למימרא דחדא גזירה הואי לשריפה אינו המקשה הראשון אלא מקשן אחר ומקשה על התרצן זה מדדחיק לשנויי אלא מעיקרא גזור ולא קבלוה וכו' ולא שני דמעיקרא גזור לתלות ואתו אינהו וגזור לשרוף מכלל דס"ל דחדא גזירה הואי לשרפה והאמר אילפא וכו' ואע"ג דיש לדחוק ולומר דמשום הכי דחיק לשנויי מעיקרא גזור ולא קבלוה משום זכוכית מ"מ ארץ העמים שהיה יכול לשנויי בשנויא דעדיפא מיניה לא ה"ל לשנויי בדוחק דגזרו ולא קבלוה ולפי מאי דמסיק אתי שפיר דאין ה"נ דקושיא דארץ העמים מתרץ לה דמתחלה לא גזור אלא לתלות וכו' וקושיא דכלי זכוכית דלא שייך לשנויי בשנויא דלתלות ולשרוף תירץ בשינויא קמא דמעיקרא גזרו ולא קבלו מינייהו ואתו אינהו גזור וקבלו מינייהו ודו"ק:

10 ד"ה על ששה ספקות וכו' כגון סככות ופרעות פירוש סככות הוא ענף היוצא מן האילן וטומן תחתיו ופרעות הוא אבן היוצא מן הכותל ועי' במס' אהלות פ"ח ובמס' נדה פ' בתרא:

11 ד"ה על ספק בית הפרס וכו' ואם כן לחכמים אמאי קאמר וכו' פירוש אלא ודאי לא איירי הכא בשדה שאבד בה קבר אלא בשדה שנחרש בה קבר:

12 ד"ה ועל בגדי ע"ה וכו' ואפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא וכו' רצה להוכיח מזה דאין הטעם משום מגע נדה כפירוש רש"י אלא משום דעשאום כזבים דאי משום מגע נדה הא אפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא אלא הטעם הוא שעשאום כזבים כו':

13 ד"ה אלמה תניא כו' דהא קתני סיפא כו' על השולחן ועל הדרגש כו' וא"כ אין לפרש דאיירי בטבילת כלים חדשים דההיא טבילה ליתא אלא בכלי אכילה:

14 ד"ה וחכמים מטהרים וכו' אבל אין לפרש דרבנן מטהרים לגמרי וכו' דא"כ מנלן דר"מ אזל בתר מעמיד וכו' אלא משום דאזיל לטעמיה וכו' ויש לדקדק ואימא ה"נ דר"מ דמטמא לא משום כלי מתכות מטמא אלא משום דאזיל לטעמיה דס"ל דכלי חרס אע"ג דטיהר שוב יש לו טומאה וחכמים דמטהרין סבירא להו אע"ג דהוי סתימה מעלייתא מ"מ כיון שטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה ולכ"ע לא אזלינן בתר המעמיד ויש לומר דסבירא להו לגמ' דלא אמרו חכמים דכלי חרס דטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה אלא היכא שנשבר לגמרי ולא נשאר אלא קרקעיתו או דפנותיו ושיפן ועשאו כלי חדש בזה אמרו הכמים כיון שטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה אבל היכא שלא נשבר לגמרי אלא שניקב כיון שראוי לסותמו באבר סתימה מעלייתא לא מיקרי כלל טיהר שעה אחת ויש לו טומאה לאחר שסתמו אפי' לרבנן וא"כ על כרחך הא דמטהרי רבנן לא לגמרי מטהרין ליה דהא חוזר שפיר לטומאתו הראשונה אלא ודאי מטומאה דאורייתא היא דמטהרי ליה דהיינו מטומאת כלי מתכות משום דלא אזלי בתר המעמיד אבל מדרבנן מיהא מטמא משום כלי זכוכית כמו שהיה מטמא מתחלה וממילא צ"ל על כרחך דהא דמטמא ר"מ היינו טומאה דאורייתא מדין כלי מתכות משום דאזיל בתר המעמיד דאל"כ במאי פליג אחכמים דהא אינהו נמי מטמאין ליה טומאה דרבנן וק"ל: